דף כז - ב
שאם חיסר אחת מן המתנות לא עשה כלום [ומכאן למדנו עיכובא לפר העלם דבר. ובהמשך ברייתא זו יש דרשות ללמד עיכובא גם בפר כהן משיח ושעירי עבודת כוכבים, עיין רש"י כאן וגמ' זבחים ל"ט - א'].
תנו רבנן: שבע הזאות שבפרה אדומה שעשאן בין שלא לשמן בין שלא מכוונות שלא כנגד פתחו של היכל, הרי הן פסולות. שלא לשמה פסול - לפי שכתוב חטאת היא, התורה קראה לה "חטאת", ובחטאת הדין שאם עשאה שלא לשמה - פסולה, ושלא מכוונות פסול - לפי כתוב "אל נוכח פני אהל מועד", משמע שצריך מכוון, ובפרה כתוב "חוקה" ולכך הדין שיהא מכוון הוא לעיכובא.
והזאות שבפנים כגון של יוה"כ, ופר כהן משיח, ופר העלם דבר, ושעירי עבודת כוכבים, ושבמצורע בשער נקנור, שצריך להזות ז' הזאות כנגד בית קדשי הקדשים לשמו של מצורע, שעשאן שלא לשמן - פסולות. אבל אם עשאן שלא מכוונות כנגד בית קדשי הקדשים כשרות.
ומקשינן: והתניא גבי פרה שאם עשה את ההזאות שלא לשמן - פסולות, אבל שלא מכוונות - כשרות. ואילו בברייתא לעיל כתוב שהם פסולות!?
ומתרצינן: אמר רב חסדא: לא קשיא: הא שכתוב "כשרות" הוא לפי רבי יהודה, שלדעתו "אל נוכח" הוא לאו דוקא, הא שכתוב "פסולות" הוא לפי רבנן שסוברים ד"אל נוכח" הוא דוקא.
דתניא: מחוסרי כפרה טמאים [כגון זב ומצורע שצריכים להביא קרבן ביום השמיני] שטבלו ביום והגיע הלילה, ועדיין צריכים להביא קרבנות, שנכנסו לעזרה - בשוגג חייב חטאת, במזיד ענוש כרת כדין טמא שנכנס למקדש, ואין צריך לומר טבול יום דהיינו טמא שטבל ועדיין לא הגיע הלילה ושאר כל הטמאים שלא טבלו כלל, שחייבים.
וטהורים שנכנסו לפנים ממחיצתן, אם הם נכנסו להיכל כולו עונשם בארבעים מלקות, לפי שעברו על הלאו "ואל יבא בכל עת אל הקדש" [167], אבל אם נכנסו מבית לפרוכת לפני ולפנים ששם הארון, ולא הלכו עד לפני הארון, או אל פני הכפורת שהלכו עד לפני הארון, עונשם במיתה. רבי יהודה אומר, כל ההיכל כולו ומבית לפרוכת - בארבעים, ו"אל פני הפרוכת" במיתה.
ומפרש: במאי קמיפלגי רבי יהודה ורבנן?
בהאי קרא: "ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבוא בכל עת אל הקודש מבית לפרוכת אל פני הכפורת אשר על הארון ולא ימות".
רבנן סברי, "אל הקודש" היינו היכל - ב"לא יבוא" ולוקה, מ"בית לפרכת" ו"אל פני הכפורת" - ב"לא ימות".
ורבי יהודה סבר, "אל הקודש ומבית לפרכת" - ב"לא יבוא" ולוקה, ו"ואל פני הכפרת" - "בלא ימות".
ומקשינן: מאי טעמא דרבנן שדורשים את "מבית לפרוכת" יחד עם "מבית לכפורת", ומחייבים על זה מיתה, ולא דורשים כרבי יהודה?
ומתרצינן: אי סלקא דעתך כדקאמר רבי יהודה שמבית לפרכת רק לוקה, ואינו חייב מיתה, לכתוב רחמנא "אל הקודש ואל פני הכפרת" בלבד ולא בעי ולא צריך לכתוב "מבית לפרכת", ואנא אמינא: ואני יאמר הנכנס להיכל מיחייב מלקות, מבית לפרכת מבעיא צריך להשמיע שחייב מלקות!? הרי ההיכל הוא בכלל מבית לפרכת, שאי אפשר להכנס אל "מבית הפרוכת" אלא דרך ההיכל, ומשעת ביאת היכל כבר נתחייב במלקות. אם כן "מבית לפרכת" דכתב רחמנא למה לי? [168] שמע מינה - במיתה! שהרי קדושתו חמורה יותר מהיכל.
ורבי יהודה, מה הטעם שאינו דורש את הקל וחומר?
אי כתב רחמנא: "אל הקודש" ולא כתב "מבית לפרכת", הוה אמינא מאי "קודש" שכתוב בפסוק היינו "מבית לפרכת", אבל אם נכנס להיכל, איסור לאו נמי לא יעבור ואינו לוקה. לכן היה צריך לכתוב שניהם, לגלות שמה שכתוב "קודש" היינו היכל, וגם על היכל וגם על מבית לפרכת עובר בלאו, ולוקה על שניהם.
ורבנן, ההוא שהיכל אינו נקרא קודש, אילולי שהיה כתוב מבית לפרכת, לא מצית אמרת, והתורה לא צריכה ללמדנו כאן, ש"קודש" היינו היכל, שהרי במקום אחר מצינו דהיכל כולו איקרי קודש, שנאמר: "והבדילה הפרכת לכם בין הקודש" דהיינו ההיכל "ובין קדש הקדשים".
ומקשינן: ורבי יהודה מאי טעמיה שחולק על רבנן?
ומתרצינן: אי סלקא דעתך כדקא אמרי רבנן שהנכנס מבית לפרכת במיתה, לכתוב רחמנא "אל הקודש ומבית לפרכת" בלבד, ולא בעי לכתוב "אל פני הכפרת", ואנא אמינא: מבית לפרכת במיתה, אל פני הכפרת מבעיא שמתחייב מיתה?! הרי משעה שנכנס מבית לפרכת כבר נתחייב מיתה, ויש בכלל מבית הפרכת גם פני הכפרת, וכל שכן שחייב מיתה. אם כן "אל פני הכפרת" דכתב רחמנא למה לי? שמע מינה "אל פני הכפרת" במיתה, "מבית לפרכת" באזהרה ואינו עובר אלא בלאו, ולוקה.
ורבנן למה אינם דורשים הקל וחומר הזה?
הכי נמי דלא צריך לכתוב אל פני הכפרת, והאי דכתב רחמנא "אל פני הכפרת" - למעוטי הנכנס דרך משופש כגון משובש, שחתר תחת החומה של לפני ולפנים ועשה פתח בדרום או בצפון ונכנס, ולא נכנס בפתח שבמזרח שיהיה פניו למערב [ועוד פירש"י, שנכנס בפתח וצידד באלכסון והלך לצדדים, ואינו מתחייב משום שצריך "אל פני", היינו שיהיו פניו אל המזרח, ועיין עוד פירושים בתוספות] [169].
כדתנא דבי רבי אליעזר בן יעקב, כתוב "אל פני הכפרת קדמה" - זה בנה אב ומלמד לכל מקום שנאמר "פני", שאינו אלא פני קדים דהיינו צד מזרח, כמו כאן שכתוב קדמה גבי "פני".
ועכשיו מפרשים למה שאמרנו למעלה, שיש לתרץ הסתירה בין הברייתות לענין שבע הזאות של דם הפרה שעשאן שלא מכוונות, לפי רבי יהודה ורבנן: ורבי יהודה סובר, אילו היה הכתוב בא למעט דרך משופש בלבד לימא קרא "פני", מאי "אל פני"? שמע מינה "אל" דוקא ואינו מיותר. לכן הנכנס אל פני הכפרת - במיתה, ואל מבית לפרכת - בלאו.
ורבנן - "אל" לאו דוקא, ולכן דורשים "אל פני הכפרת" למעט דרך משופש, ו"אל מבית לפרכת" - למיתה.
ונמצא: לרבי יהודה דאמר "אל פני הכפרת" דוקא. הוא הדין "והזה אל נכח", נמי דוקא לכן אם עשה ההזאות שלא מכוונות - פסולות [170].
ולרבנן, מדהתם "אל פני" לאו דוקא, הכי נמי "אל נכח" לאו דוקא, לכן אם עשה ההזאות שלא מכוונות כשרות.
מתקיף לה רב יוסף לרבי יהודה: מד"אל" דוקא, "על" נמי דוקא! כלומר, " והזה על פני הכפרת של יום הכפורים" [ויקרא טז, יד] האם גם הוא דוקא? אלא, אם כן ש"על" הוא דוקא, יקשה דמקדש שני, דלא הוו ארון וכפורת שיאשיהו המלך גנז את הארון הכי נמי דלא עביד הזאות?! והרי למדנו שמזה?
ומתרצינן: אמר רבה בר עולא: אמר קרא "וכפר את מקדש הקודש" ודורשים: שמזה על מקום המקודש לקדש דהיינו על מקום הארון, אפילו אין שם ארון.
ועוד מתרצינן: רבא אמר: הא והא רבנן! דיש לתרץ את שתי הברייתות לענין הזאות שלא מכוונות כנגד הפתח,
הערות
[167] התוס' הביאו בשם רבינו תם, שכהן הנכנס להיכל כדי להשתחוות אינו עובר בלאו זה דביאה ריקנית, שהשתחואה צורך עבודה היא, והמנחת חינוך [קפד ב] דן שלכאורה גם לישראל יהיה מותר ליכנס לצורך השתחוואה, אבל התוס' יום טוב [תמיד ז א] רצה לפרש בדברי התוס', שכל ההיתר הוא רק כאשר נכנס לצורך עבודה ממש, בזה מותר לו להשתחוות, עכ"ד, וכנראה שכונתו שמצד האיסור דביאה ריקנית נאסר גם כן לשהות שם שלא לצורך, ורק כששוהה כדי להשתחוות מותר, והכסף משנה [ביאת מקדש ב ד] הביא בשם הסמ"ג, שאין היתר ליכנס להשתחוות, והנה הקרן אורה כתב להוכיח כשיטת הסמ"ג, שאם מותר ליכנס להיכל להשתחוואה, אם כן יהיה מותר גם כן ליכנס לצורך זה לקדש הקדשים, וזה ודאי לא שמענו.
[168] רש"י מפרש שמאחר ונכנס ל"מבית לפרוכת", הרי כבר עבר בלאו זה, שהרי נכנס שם דרך ההיכל, אולם המצפה איתן הקשה על זה, שהרי מותר ליכנס להיכל לצורך תיקונו, וכמו שמצינו שאפילו לקדש הקדשים היו נכנסים לצורך זה, ואם כן צריך הפסוק להשמיענו, שגם כאשר נכנס לתקן ההיכל, אסור לו ליכנס ל"מבית לפרוכת" שלא לצורך, ולכן פירש שכונת הגמרא מצד הסברא, שאם אסרה תורה ליכנס להיכל שלא לצורך, כל שכן שיהיה אסור ל"מבית לפרוכת", שהוא יותר מקודש מההיכל, ואין שייך כאן הכלל ד"אין מזהירין ועונשין מן הדין", משום שאינו אלא גילוי מילתא בעלמא.
[169] התוס' [בסוף דבריהם] הקשו, ממה שמבואר בזבחים [פב], שכאשר הכניסו דם של חטאת להיכל דרך משופש אינו חשוב [לרבא] דרך הבאה, ועל כן אינו נפסל, ואם כן גם לענין ביאה ריקנית שנאמר "ואל יבוא", יהיה מתמעט הנכנס דרך משופש, ולמה צריך לזה מיעוט נוסף, ותירצו שיש חילוק בין הבאת דם לביאת אדם, עכ"ד, והגר"ח [ביאת מקדש ג כא בסופו] ביאר שכונתם היא, שאמנם דרך משופש אינו חשוב דרך ביאה, מכל מקום לענין כניסת אדם, אפילו שמצד עצם הכניסה אינו חשוב מעשה "ביאה", הואיל והוא שלא כדרך ביאה, מכל מקום מה שהוא מצוי בפנים, זה עצמו חשוב שהוא בא שם, [אלא שכדי להחשיב דבר זה ל"ביאה", אין די בביאת רובו, אלא צריך שיבוא כולו, עיי"ש], ולכן צריך למעטו מהפסוק ד"פני הכפורת", שהוא מיעוט על כל שלא בא למקום שהוא כנגד הפנים המזרחיות של הכפורת, מה שאין כן לענין הבאת הדם, מאחר ואם נכנס הדם להיכל מאליו, אינו נפסל בכך, כמבואר בגמרא דזבחים, הרי שכדי שיהיה נפסל צריך שיהיה נעשה בו מעשה הבאה, ואין די במה שהוא מצוי בפנים, ועל כן לא יפסל גם כן כשהובא שלא כדרך הבאה, שזה גם כן נחשב שלא נעשה בו מעשה הבאה, אולם כתב שהתוס' בתירוצים הראשונים חלוקים על זה, וסוברים שכאשר נכנס שלא כדרך ביאה, לעולם אין לדון מצד מה שהוא בפנים, להחשיב דבר זה לביאה.
[170] כתב החזו"א [מב טז], שלפי זה צריך לומר, שמה שנזכר בברייתא של רבי יהודה, שהזאות שבפנים שהיו שלא מכוונות, שהם כשירות, אין זה מדברי רבי יהודה, שהרי לר"י כמו שדורשים "אל נוכח" שהוא דוקא, כמו כן דורשים "על פני הכפורת" [שנאמר לענין הזאת פר ושעיר של יוהכ"פ] שהוא דוקא, וכמו שבאמת מבואר בהמשך הסוגיא, ואם כן כאשר ההזאות לא היו מכוונות יהיה פסול, ועל כרחך שאין הכל ברייתא אחת שנאמרה יחד, אלא השונה שמען כל אחת בפני עצמה וסידרן אח"כ יחד, עכ"ד, אולם מדברי רש"י [ד"ה שלא מכוונות] שכתב "שלא נאמר בהן אל נוכח", לכאורה לא משמע כן. ועיין בזה עוד לקמן בהמשך הסוגיא.
לפנים ממחיצתן. י"א אמה מקום דריסת רגלי ישראל, מבית לפרוכת פי' לפני ולפנים ששם הארון כו' ואל פני הכפורת פי' שהלך עד לפני הארון במיתה, ל"ה. ועל מה שפי' רש"י לפנים ממחיצתן י"א אמות דריסת רגלי ישראל קשיא משום דלא הויא אלא מעלה מדרבנן בעלמא שהרי בשחיטת הפסחים מתמלאת כל העזרה כולה אנשים וכן זקני ירושלים סובבים המזבח ולולביהם בידיהם וכן אמרי' לקמן מגביהין השלחן ואומרים להם ראו חיבתכם לפני המקום. לכ"נ לפ' טהורין שנכנסו לפנים ממחיצתן דר"ל שנכנסו להיכל, וצריך לפרש לפי פי' זה דלהיכל כולו ר"ל דגם כשנכנס בהיכל עד הפרוכת דאינו חייב רק מלקות ארבעים שהרי אם אמר שנכנס לפנים ממחיצתן לבד שפי' בהיכל לא הייתי יודע אם ר"ל גם שנכנס בהיכל עד הפרוכת ולכך פי' ולהיכל כולו דר"ל גם עד הפרוכת, ועוד דאפי' לר' יהודה דאמר מבית לפרוכת באזהרה וכ"ש בהיכל דהוי באזהרה אפ"ה הזכיר בדבריו ולהיכל משום באזהרה:
ה"א מאי קדש מבית לפרוכת אבל היכל לא, וקשיא דאי כתיב קדש איך נימא דר"ל מבית לפרוכת אבל היכל לא ע"כ נימא דר"ל היכל דא"כ לכתוב מבית לפרוכת ומדכתי' קדש ש"מ נמי היכל, ודוגמתו הקשיתי בריש קדושין על תושב ושכיר דקאמר תושב ושכיר ה"א תושב זה קנוי קנין שנים וק"ל איך נוכל לומר כן א"כ לכתוב שכיר. ומ"מ שם יש לתרץ דאי כתיב שכיר ה"א שכיר ליומי לכך אצטרי' תושב לשנים אבל כאן אי כתיב מבית לפרוכת ליכא למטעי במשמעותו לומר יותר דלצטריך קדש וא"כ מדכתיב קדש ש"מ נמי היכל. וי"ל דהיינו טעמא דנימא אי כתיב קדש דר"ל מבית לפרוכת ולא היכל משום דאין לומר א"כ לכתוב מבית לפרוכת דז"א משום דאורחיה דקרא לסתום ולא לבאר ולא רצה להאריך ולבאר יותר ונקט מלה סתומה והיינו קדש והרי כשאנו אומרים בא זה ולמד על זה אנו אומרים משום דאורחיה לסתום כ"ש אי נקט חד מלה דאין לו להאריך ולבאר כונתו שהרי אנו רואים שמאריך בלשונו כדי לסתום כ"ש שיש לנו לקצר לסתום ולא להאריך ולבאר, הילכך אי נקט קדש בלבד נימא דר"ל מבית לפרוכת דאין לומר דא"כ לינקוט מבית לפרוכת ומדנקט קדש דר"ל היכל דאין לומר כמו כן אלא מאי היכל לינקוט היכל, דז"א דאנן מקשים הכי דאי ר"ל מבית לפרוכת לבד לנקטיה ומדנקט קדש דכייל כל קדש בא לומר אפי' היכל, דאפ"ה מצינן למימר דאע"ג דר"ל מבית לפרוכת דוקא נקטיה בלשון קדש כדי לסתום, והתם גבי שכיר ליכא לשנויי כדהכא משום דשכיר תיבה קצרה כמו תושב אבל מבית לפרוכת תיבה ארוכה יותר מקדש וגם דמבית לפרוכת הוי המקום מבואר ולעולם לא נקיט מלה מבוארת אבל שכיר אינו מבואר אלא סתום הוא אלא דמשמע שכירות מועט יותר מתושב הילכך הכא לעולם אי נקיט קדש אמינא דר"ל מבית לפרוכת ואצטרי' למבית לפרוכת לגלויי עליה דקדש ר"ל היכל:
וא"ת אכתי לקשי אי כר' יהודה א"כ לינקוט בהדיא היכל ולשתוק מבית לפרוכת, דאין לומר דדרכיה דקרא לסתום ולכך נקט קדש ולא היכל [דז"א] דאי לא הוה נקיט מלה מבוארת כדנקט תושב ונקט שכיר לגלות דר"ל קנוי קנין עולם הוה ניחא דשכיר לאו מלה מבוארת כי הכא והתם נמי אי נקט במקום שכיר קנוי קנין שנים הוה קשיא למה סתם תושב ונקט ביאור לגלות עליו דטפי היה נקל לו לבאר תושב ולכתוב קנוי קנין עולם אלא משום דשכיר הוי מלה שאינה מבוארת נקיט תרי מילי סתומים ללמד זה על זה, וא"כ הכא דמבית לפרוכת המגלה על קדש דר"ל היכל הוי מילה מבוארת א"כ ליקשי כמו כן דטפי היה נקל למנקט היכל דאע"ג שביארנו דאין דרכו לבאר רק לסתום מ"מ כמו כן הרי נקט הצד מבואר דהיינו מבית לפרוכת לבאר קדש ולגלות עליו דר"ל היכל וא"כ טפי היה לו למנקט היכל ולבאר מלת קדש משיסתמנו ולנקוט אחרי כן מלה מבוארת לבארו:
וי"ל דודאי אי קדש לא הוה משמע רק היכל אה"נ דהוה קשה כדפרי' אבל משום דקדש כייל כל מידי דקדש היכל ומבית לפרוכת הילכך משום דדרכיה לסתום ניחא ליה טפי למנקט מלה מבוארת לבאר הסתום משיבארנו ויקצר ולנקוט היכל ודליתי מבית לפרוכת בק"ו מהיכל דודאי התם דתושב לא כייל כי אם קנוי קנין אחד או עולם או שנים שהרי אין לנו לומר בו שתי משמעיות אע"פי שנוכל לפרשו משניהם מ"מ אינו בא כ"א בשביל שם אחד הילכך אי הוה נקיט מלה מבוארת לבארו הוה עדיף טפי שיבארנו ויקצר כדפרישית דאין לומר דאפ"ה עדיף טפי משום דאם היו שתיהם כתובים בהדיא לא קשה משום דמלתא אתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא א"כ גם כי באר מלת תושב לא הוה קשיא אי נקיט שכיר כדקאמר התם וא"כ יוכל למנקט נמי שכיר מבואר לבאר תושב, דז"א שהרי לא נקטינהו בהך מלתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא דא"כ לא היינו אומרים כלל דר"ל בא זה ולמד על זה איכתוב אלא ה"ק הואיל ואי כתיבי בהדיא לא הוה קשי' כל כך אמאי כתבינהו משום דמלתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא השתא דסתמינהו נמי דרכיה לסתום במלתא דאינו מבאר לא הוה קשיא כלכך אבל כשמבאר בהם טוב לעולם שיבאר ויקצר משיסתום ויבאר ויאריך הואיל ולא לטרח וכתב וכו' נתכוין והתם ודאי הוה קשה כדפרישי' אבל משום דקדש כייל תרוייהו עדיף טפי לבאר ולגלות דקדש ר"ל גם היכל ולא מבית לפרוכת דוקא משיכתוב היכל בהדיא דלא הוה כתיב רק היכל והשתא כתבינהו תרוייהו במלת קדש ובא לבאר שמלת קדש כוללת שתיהן ואע"ג דלא צריכא מלת קדש לאחר הביאור לגבי מבית לפרוכת דהרי כתביה מ"מ הואיל ודרך באור כתב מבית לפרוכת הרי ג"כ נשאר מלת קדש לשתיהן במקומה והויא מלת מבית לפרוכת כאלו נכתבה לבאר מלת קדש וכי האי גוונא נוכל לומר דרכיה לסתום ולפרש:
ורבנן ההוא לא מצית אמרת דהיכל כולו אקרי קדש והלא ר' יהודה נמי אית ליה דהיכל נמי אקרי קדש אלא דקדש נמי ר"ל מבית לפרוכת הילכך [אי] לא כתיב מבית לפרוכת הוה מוקמינן ליה בדניחא טפי דהיינו במבית לפרוכת דקדיש טפי ולא בהיכל ואייתר ליה מבית לגלויי עליה דקדש דר"ל נמי היכל וא"כ מאי קאמרי ליה רבנן. ויש לומר דהכי קאמרי כיון דמצינן דהיכל אקרי קדש א"כ יש לנו לאוקומי קדש בכל מאי דאקרי קדש ואע"ג דניחא טפי אינוקי ליה במבית לפרוכת מ"מ יש לנו לפרושי דקאי נמי אהיכל מפני שיש לנו להחמיר וזו היא חומרא דנחייב אף אהיכל דכל דאיכא למדרש לקולא ולחומרא נדרוש לחומרא אע"ג דמשמע טפי לקולא, וא"ת א"כ גבי תושב ושכיר נמי נימא הכי דאע"ג דלא כתב שכיר נאמר דתושב הוי קנין עולם לחומרא ואע"פי שיש לומר יותר דבקנין שנים קאמר דאינו אוכל מ"מ הואיל ויש לפרשו נמי קנין עולם נפרשהו לחומרא וכן הכא אפי' לא מצינן דאקרי הכל קדש יוכלו לומר הואיל ונוכל לפרש קדש היכל כמו מבית לפרוכת אע"ג דניחא טפי לאוקמיה ליה במבית לפרוכת לחייב בו מ"מ נדרשיה לחומרא הואיל וג"כ נוכל לפרשו כן וא"כ אמאי תלו טעמייהו במשום דאשכחן דקדש אקרי היכל בלאו הכי יכולין לומר סברא זו, דהא ליתא דנוכל לומר דודאי אם לא מצינו פסוק שקורא היכל קדש אע"פי שנוכל לפרשו לחומרא אין לנו לדרוש אלא מאי דמשמע טפי אבל מפני שמצינו שהכתוב קוראהו במקום אחר כן יש לנו לומר דר"ל הכא כמו שקוראהו במקום אחר ור"ל נמי היכל לחומרא וכן נמי גבי תושב ושכיר אלמלי מצינו בעלמא שיקרא תושב קנוי קנין עולם לא היה צריך לכתוב שכיר לגלות עליו אבל מפני שלא מצינו בעלמא שנקרא כן לא נדרשהו לחומרא רק כדמשמע טפי ולכך צריך הכא לקרא. וזה דוחק דאי אזיל בתר טעמא היכא דאיכא למדרשיה לחומרא דרשינן אע"ג דמשמעותו נשמע טפי דלקולא אזלינן אפי' לא מצינן פסוק שקוראהו במקום אחר במשמעות דלחומרא יש לדרשו לחומרא הואיל ומשמעותו סובל נמי משמעות דלחומרא ואי בתר טעמא דיש לנו לקחת המשמעות הנשמע בו טפי אע"ג דהוי לקולא א"כ אפי' מצינו שהפסוק קורהו כן במקום אחר בעבור זה לא נניח שלא נדרשהו במשמעות הנראה יותר. ויש לחלק בו קצת ומ"מ דחוק הוא. אלא נראה דהכי קאמרי כיון דמצינן דהיכל אקרי קדש ומבית לפרוכת לא אקרי קדש א"כ יש לנו לאוקמי קרא במאי דאקרי קדש בעלמא ולא במאי דלא אקרי קדש ודאי אלמלא נקראו שתיהן קדש בפסוק במקום אחר דאיכא לאוקמי מלת קדש דקיימא אתרוייהו אי לא נקראו כן במקום אחר אלא שיש לדרוש משמעותם כן לעולם לא נדרשהו לומר רק לקולא כדמשמע טפי והיינו נמי טעמא דתושב ושכיר אבל בעבור שמצינו שזה נקרא קדש במקום אחר וזה אינו נקרא קדש הרי אין לנו לומר שקורא קדש אלא מה שקרא כן במקום אחר ולא מה שלא נקרא כן, ור' יהודה לא חייש להאי סברא אלא אית ליה דכיון דקדיש מבית לפרוכת טפי שיש לנו לאוקמי ביה ביה קרא אע"פ שלא מצאנוהו שנקר' כן ומצינו שנקר' היכל כן:
אל פני הכפורת מבעיא, פירש"י הא משעה שנכנס לבית לפרוכת חייב מיתה. וא"ת ולשני ליה כדשני לעיל גבי מבית לפרוכת והיכל דבא זה ולמד ע"ז ולדברי ר' יהודה על זה נקטינהו דנקט מבית לפרוכת לגלויי דאיכא לאו בהיכל ודקדש נמי היכל, נימא נמי איהו הכי לנפשיה דנקט אל פני הכפורת לגלות דמבית לפרוכת אפי' אינו לפני הכפורת וטפי עדיף לומר בא זה ולמד ע"ז להחמיר בחיוב מיתה בלמבית לפרוכת ואל פני הכפורת מבלאו להיכל ולמבית לפרוכת, וי"ל דליכא לשנויי בהו דללמד זה על זה איכתוב דמבית לפרוכת משמע מיד שנכנס לקדש, ולא דמי לקדש דלעיל דאע"ג דקדש משמע תרוייהו יש לאוקמי ליה במאי דקדיש טפי ולא בהיכל אבל הכא מבית לפרוכת משמע מיד שנכנס לפנים מן הפרוכת, ועוד כיון דחד גופא נינהו אין לומר בהם בא זה ולמד ע"ז כדפירשו בתוס' לעיל כדפרי' בקדושי' גבי נערות בבגרות מאי בעיא גבי', והכא אי אפשר לו לעבור אל פני אם לא שיכנס במבית לפרוכת כדפרשי' דלא מצינא לאשכוחי שיהיה לו רשות ליכנס לפנים מהפרוכת בלא שילך אל פני הארון כדפי' התוס' לעיל גבי היכל דיכול ליכנס להיכל להקטיר דאין לו דרך ליכנס לבית קדשי קדשים דכ"ז שנכנס לפני ולפנים עד פני הכפורת הולך שלא מצינו שנכנס שם כי אם כהן גדול ביום הכפורים להזות בין הבדים ולהקטיר ואז בא עד הארון:
וא"ת ולעיל נמי לימרו רבנן דתרווייהו בלאו ומאי דקשיא להו במבית לפרוכת מבעיא לשנויי דמבית לפרוכת למעוטי דרך משופש כדדרשינן הכא, וי"ל דליכא לשנויי למעוטי דרך משופש כי אם הכא כדמפרש אל פני הכפורת שיהא נכנס במבית לפרוכת שילך אל פני הכפורת שיהיו פניו אל פני הכפורת אבל גבי היכל דבמבית לפרוכת לא כתיב אל פני מבית לפרוכת דלשתמע שתהיה כניסתו פניו כנגד קדשי הקדשים אלא משתמעי קדש ומבית לפרוכת תרי מילי:
לר' יהודה מדאל פני דוקא נכח נמי דוקא, וא"ת מאי מדמה להו שאני התם דאיכא טעמא לר' יהודה דלדרשיה דוקא דקדש ומבית לפרוכת באו ללמד זה ע"ז וללאו באו ואל פני דוקא דלא ימות ולהכי מוקי ליה דוקא אבל פתח אין הכרח דנימא דליהוי דוקא כהכא. וי"ל דהתם נמי תלוי בסבר' מאי דקאמר אל פני דוקא משום דסבר דהוי דוקא הוא דדרשיה שהרי אין בסברותיו הכרח שלא יוכל לדרוש הפסוקים כדדרשי להו רבנן קדש היכל דאשכחן דאקרי הכי ואל פני למעוטי דרך משופש אלא משום דסבר דאל פני דוקא אוקמיה בהכי ורבנן דלא מוקמי' ליה כר' יהודה נמי תלו טעמייהו משום דסברי דאל פני לאו דוקא ונוכל לאוקמי ליה למעוטי דרך משופש:
או נוכל לומר דר"ל רד' יהודה דאל פני דוקא מאי זו סברא שיהא הואיל וסבר כן נכח נמי דוקא משום דנילף מג"ש נכח מפני ואע"פי שאין התיבות דומות הרי מצינו כמה גזרות שוות נעשות מן משמעות התיבות ולא מלשון התיבות והרי משמעות פני ונכח אחד. ולרבנן כמו כן נילף בג"ש על פני נמי דוקא ולא קיימא אתקפתא למאי דאמר דיליף נכח מפני דאפי' אי לא ילפינן נכח מפני לאא בלשון משא ומתן דלעיל דנכח נמי מצי למפרך הכי וכן משמע דלא קאמר מדכח דוקא על פני דוקא דלשתמע כי היכי דילפינן נכח מפני נילף נמי על פני מאל פני לבד ואי נמי נימא דקאי אשיטתא דילפותא דנכח פריך מכ"ש כדפרי':
רש"י ד"ה למעוטי דרך משופש. שחתר את החומה כו'. וכן העתיקוהו התוס' כאן. אבל בזבחים (פב ב) בתד"ה ל"נ העתיקו שחתך והוא יותר נכון:
גמ' ושבפנים ושבמצורע. עיין לקמן דף עד ע"ב תוספות ד"ה איכא:
גמרא מדאל דוקא על נמי דוקא כו׳ כצ״ל:
רש״י ד"ה שאם חיסר אחת מהן לא עשה כלום והכי מפרש לה בזבחים בפ׳ ב"ש אין לי אלא מתן ז׳ דפרוכת הוא דמעכבי שכן כו' כצ״ל:
בא"ד דמצורע מניין לרבות כו' כצ״ל:
בא"ד ת"ל כן יעשה ומרבינן כל עשייתו שיעכבו מרישא דקרא ועשה לפר לפר לרבות פר יום כו' כצ״ל:
תוס׳ ד״ה להיכל כו' נכנס להשתחות שלשה אוחזין בו כו' כצ״ל:
בא״ד אלמא להיכל שרו כו׳ כצ"ל. פי' דהגביה לו את הפרוכת של האולם להשתחוות בהיכל גם אחיו הכהנים השתחוו בהיכל:
ד"ה למעוטי דרך כו' אבל בזבחים בפ׳ התערובות פירשתי דרך משובש כו' כצ״ל:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
גמר׳ מחוסרי כפרה וכו׳ במזיד ענוש כרת וכו' ופירש"י ז״ל נפקא לן מקראי דתניא איש איש אשר יטמא ולא יתחטא בדמים וכו׳ מהני ברייתא מוכח דמחוסר כפורים שנכנס לעזרת ישראל שהוא משער ניקנור ולפנים שהוא מחנה שכינה במזיד ענוש כרת וכן תניא בפ׳ אלו הן הגולין דף ח׳ ע״ב ובפ׳ ג׳ מינין דף מ"ה ע״א טמא יהיה לרבות טבול יום עוד טומאתו בו לרבו' מחוסר כפרה ומהתימא מהרמב״ם ז״ל בפ"ג מהלכות ביאת המקדש דין ט׳ שכתב דאפי׳ מלקות אין בו אלא מכין אותו מכת מרדות וכבר הושג מהראב"ד ז"ל וכתב מרן הכ"מ ז"ל ליישב וז״ל ובפי״ח מהל׳ פסולי המוקדשין כתב האוכל קדש אחר שטבל קודם שיעריב שמשו או קודם שיביא כפרתו לוק׳ ואינו חייב כרת שנאמר וטומאתו עליו עד שתהיה כל טומאתו עליו עכ"ל ודרשא זו דוטומאתו עליו באיזה מקום מייתי לה ועליה סמך רבינו ז"ל גם בכאן עכ"ל וקשה אי עליה סמך רבינו ז"ל גם בכאן א"כ גם טבול יום אין ענוש כרת שאין כל טומאתו עליו כמו שפסק שם גבי אוכל קדש והרי לקמן דין י״ד פסק דטבול יום ענוש כרת וע״ק מ"ש גבי אכילת קדש דקיל גבי טבול יום ואפי׳ הכי גבי מחוסר כפורי׳ פסק דלוקה וכאן גבי ביאת מקדש דחמור גבי טבול יום אפי׳ הכי גבי מחוסר כפורים פסק דאינו לוקה וכתב מרן הכ"מ ז"ל בשם הר״י קורקוס ז"ל ליישב לרבינו ז"ל דכל הני ברייתות דסברי דמחוסר כפורים ענוש כרת הוא משום דס"ל כמ"ד מחוסר כפורים דזב כזב דמי ורבינו ז"ל פסק כמ"ד לאו כזב דמי וכתב טעמים לרבינו ז״ל דפסק כן וחדא מינייהו משום דפ״ג מינין אמרי דכ"ע מחוס׳ כפורי׳ דזב לאו כזב דמי וקשה דאדרבה לפי גי׳ זו והיא גי׳ תוס׳ שם לא יכון תירוץ זה לרבינו ז"ל דהא מרבה התם כרת למחוסר כפורים משמע דאפי׳ למ"ד לאו כזב דמי מודה דמחוסר כפורים ענוש כרת וכמ״ש התוס׳ ז"ל בפ״ב דזבחים דף י"ז ע"ב ד"ה קסבר וכו' ע״ש אלא נראה דרבינו ז"ל הוה גריס כגי' רש"י ז"ל דגריס הכי לעולם טבול יום של זב כזב דמי וכו' ע"ש וסבר רבינו ז״ל דה״ה למחוסר כפורים ולדידיה הוא דרבי מחוסר כפורים לכרת ודו״ק:
שם ורבנן וכו׳ דהיכל כלו איקרי קדש וכו׳ מכאן קשה למ״ש מרן הכ״מ ז"ל בפ״ב מהל׳ ביאת המקדש דין ב׳ ליישב מ״ש רבינו ז"ל ואל יבא בכל עת אל הקדש זה קדש הקדשים מבית לפרכת להזהיר על כל הבית וכתב מרן ז״ל ונראה דה״פ אילו לא נאמר אלא אל הקדש הייתי אומר דלפני ולפנים קרי קדש וכו' ע"ש וקשה דסברא זו היא סברת ר' יהודה אבל רבנן לא סברי הכי וכיון דרבינו ז״ל פסק כרבנן אמאי כתב סברת ר׳ יהודה וצ״ע:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
חדושים
גמרא ת״ר שבע כו׳ שעשאן בין שלא לשמן בין שלא מכוונות פסולות ושבפנים כו' שלא מכוונות כשירות כו׳ כצ״ל והשאר יש למחוק (מיימוני פ״ה מהל׳ מעשה קרבנות):
דתניא מחוסרי כפרה שנכנסו כו' (מיימוני פ״ג מהלכות ביאת מקדש) ופסק שם דאינו לוקה אלא מכת מרדות ואינו חייב כרת וצ״ע למה וע"ש בכ״מ ובתוספות דזבחים דף י״ז ע״ב~:~ ד"ה מחוסר כפורים כו':
תוספות ד"ה להיכל כו' אלמא לבית קדשי קדשים שרי כו' עכ״ל. אמר המחבר חלילה להעלות על הדעת שיכנס הכ״ג וכ״ש שאר כהנים לבית קדשי קדשים להשתחוות כשירצה ואפי׳ להסמ"ג בסוף עבודה ועיין בהרמב״ם פ״ב מהלכות ביאת מקדש. ונראה פשוט דצ״ל אלמא להיכל או לבית המקדש כי על זה סובבים כל דברי התוספות דגם בהיכל הוא באזהרה והאיך היו נכנסים להשתחוות להיכל וע״ז תי׳ ר"ש דהשתחווא כו' ומשנה מפורשת היא בפ"ק דכלים עשר קדושות כו׳ ע״ש. וכתבתי זאת אף שהוא פשוט כביעת' בכותח׳ להוציא מלב הרב הכ״מ שכתב בפ"ה מהל׳ כלי המקדש והפריז על המדה שהבין דברי התוס׳ הללו כפשטן כפי גי׳ שלפנינו וליתא ע״ש שוב הראו לי בס׳ באר שבע בפ״ז דתמיד שכתב כמש"כ ושמחתי וק״ל:
הגהות
גמרא וטהורים שנכנסו לפני׳ ממחיצתן כו׳ (מיימוני פ״ב מהל׳ ביאת מקדש):
לפרכת בארבעים ואל פני כו׳ כצ״ל:
לר"י מדאל דווקא על נמי דווקא כו׳ גמרא של קלף וגי' רש״י:
רש״י ד"ה שאם חיסר כו' כלום אין לי אלא מתן ז׳ דפרוכת כו׳ כצ"ל:
ד"ה הזאות כו' חטאת הי׳ הס"ד:
ד"ה שלא כו' ואל נוכח הס״ד:
ד״ה שלא לשמן כו' להכשירו בקדשים הס"ד (והשאר יש למחוק עד ד״ה שלא מכוונות כו') כשירות דלא כתיב כו' כצ״ל:
ד״ה הא ר"י כו' עד מפרש לה:
ד"ה ענוש כרת כו' שלא מביא כו' הוא שצריכים כו' בדמים להביא כו' כצ"ל והד"א: וד"ה הא ר"י שייך לעיל כמ"ש:
ד"ה מבית כו' הארון בארבעים הס"ד:
ד"ה אל פני כו' במיתה הס"ד:
ד"ה מיבעיא הא בכלל כו' כצ"ל:
ד"ה למעוטי וכו' שבמזרח שיה' כו' ~וכפרת~{ברכת הזבח: של כפרת} הס"ד: ד"ה משופ' כו' דפ"א ובי"ת כו' כצ"ל:
ד"ה זה בנה כו' הא רבנן הס"ד:
ד"ה לר"י כו' הכפרת דווקא כו' הד"א:
ד"ה על נמי כו' יומא דמזה הס"ד:
תוספות ד״ה למעוטי משופש כו׳ להיכל. וי״ל התם כשפיחת התקרה איירי אבל כו' א״נ כמו שפי׳ בקונטרס כו' התערובת מפרש (התוספות דרך כו׳ כצ"ל):
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
עמוד ב' מבית לפרוכת למ"ל דהיכל מחייב מבל"פ מבעי', וקשה להפוסקים דסברי דמותר לכנס להיכל להשתחות דלמא רבתה תורה מבית לפרוכת שיהי' חייב בכניסה להשתחות, דבהיכל מותר, ומזה הוכיח הגאון בטו"א שלהי חגיגה דע"כ בהיכל ג"כ אסור כניסה לצורך השתחואה, יעוי"ש, וכן כתב לדייק גם הגאון בספר קרן אורה בחידושיו למנחות, יעוי"ש, וכבר קדמו בטו"א, ומכח זה החליטו דהשתחואה בהיכל רק בגמר עבודה, וזהו כשיטת הסמ"ג, ובזה מיושב הא דפריך הגמ' שפיר דלמ"ל קרא מבל"פ היכל מחייב מביל"פ מבעי', והיינו משום דהיכל ומביל"פ שניהם שווים, ואם אמרינן דמביל"פ אין שום השתחואה אפילו בגמר עבודה, א"כ אכתי כש"כ יש להקשות מאי פריך הש"ס, הלא יש לומר דהתורה רבתה דמביל"פ שיהי' חייב בה גם בהשתחואה בגמר עבודה, והיינו לומר שאם השתחווה, וממילא שהה שם בהשתחוואה ללא צורך, הרי הוא בלאו דלא יבוא, דבהיכל שרי, - ובמביל"פ כיון דבלא"ה אסור, א"כ רבתה תורה להיות באזהרה, וע"כ מוכח דהיכל ומביל"פ שווים בזה, וכל שמותר בהיכל, דהיינו השתחואה בגמר עבודה, וגם מצוה איכא בזה, שהוא דרך שירות בכך, ע"כ דישנו לדין זה גם במביל"פ, ואין זה בכל השנה, שאסור כניסה, וע"כ זה ביוהכ"פ, בגמר עבודה, - וא"כ מוכח דדעת הגאון בעל טו"א והקרן אורה דהיתה השתחואה בגמר עבודה ביוהכ"פ.
א והנה ראיתי לחכם אחד שכתב דבאמת ביוהכ"פ ליתא כלל להשתחוואה, והוא מטעם דהביאה והיציאה לפנים הוויין מסדר וקיום של עבודת יוהכ"פ הנעשות בבגדי לבן, - והיינו דהיציאה הוי גם כן עבודה, וממילא בעינן הכשר עבודה גם ביציאתו, והשתחוואה אינו ראוי לעבודה כיון שהוא בפישוט ידים ורגלים, וחסר בזה עמידה, עכת"ד, אבל זה ליתא דע"כ אם בעינן ביציאה השתחוואה, - והיינו מפני שזהו דרך עבד כשגמר עבודתו לרבו, ולפ"ז כשאמרה תורה ויצא ע"כ גם כן הביאור כדרך יציאה, - והשתחוואה בכלל יציאה הוא.
ב ומה שכתב דבעינן הכשר עבודה כל זמן היותו שם, הנה זה תינח בביאתו שמה. אפשר לומר דיוכר זה בתור עבודה מפני שהוא למטרת עבודה, אבל אחרי גמר עבודה למה בעינן הכשר עבודה, - כיון שמעתה חל עליו דין יציאה ולא דין עבודה, - והשתחוואה ג"כ נכלל ביציאה, - ועוד להפוסקים דסברי דמותר ליכנס להיכל להשתחוות מטעם דהשתחוואה עבודה חשובה מטעם עצמותה, א"כ מדוע לא אמרינן דעבודה זו דפישוט יו"ר אינו מגרע את היציאה, אף אם אמרינן דהיציאה ג"כ עבודה היא, ועוד דע"כ הא דלא נחשבה השתחוואה ראויה לעבודה שהוא מטעם חסרון עמידה, זהו דוקא רק לגבי עבודה אחרת דכתיב בה לעמוד ולשרת, אבל השתחוואה שהיא עצמה עבודה חשובה מצד עצמה, והיינו שדרכה בכך, וא"כ למה יגרע ביציאה זו דיוהכ"פ, שתהי' יציאה באופן זה דהשתחוואה, שגם היא בעצמה עבודה חשובה, ואין כאן גרעון כבוד כלפי מעלה, אלא אדרבה יתרון הכשר.
ג ועל עיקר החידוש שמחדש דכל משך הזמן של ביאה ויציאה ג"כ בכלל כפרה, והוא מזבחים פ"ג לכפר אעפ"י שלא כיפר, ופירש"י שם משעת ביאה, הנה זה לא דייקא דע"כ עיקר הלימוד שם הכוונה טרם נעשה הכפרה, דע"כ כן הדבר בכוונת התורה בהתחלת הקטרה דהקטורת, וזה נקרא לכפר ולא כיפר, - וכוונת רש"י שכתב בשעת ביאת המכפר, הוא לא דוקא, ועיקר הכוונה טרם כפרה, והיינו דרש"י מפרש כפי לשון הקרא שנאמר בבואו, אבל הכוונה העיקרית בבואו לכפר, היינו טרם נעשית ההקטרה, ועוד דאם נפרש בבואו דוקא, א"כ קטורת דכל השנה שנלמד מיוהכ"פ, כמבואר ביומא מ"ד, וזה מוכרח שם בסוגיא, וכמו שמבאר שם הגאון בגבו"א, וא"כ מדוע לא נלמד מיוהכ"פ דגם כן הדין דבבואו דוקא בעינן גם בכל השנה בהקטורת שבהיכל, - וע"כ הכוונה בבואו דגם התחלת הקטרה אסור לכל אדם להיות שם, ומדויק לשון הרמב"ם פר"ג מתו"מ ה"ג שכתב בשעת הקטרה, דהכוונה מראשית הקטרה עד שתעלה תמרתו, וזהו מעיקר הדין.
ד ועוד דלדבריו תיקשה מדוע כתב הרמב"ם בהלכות עבודת יוהכ"פ פ"ד ה"ב וז"ל בשעת הקטרת הקטורת בקדש קדשים כל העם פורשים וכו', הרי מבואר דגם ביוהכ"פ הדין דרק בשעת הקטרה נוהג דין פרישה מהיכל, ולא מקודם, וע"כ מפרש בבואו התחלת הקטרה, והא דבאמת כתיב בבואו הוא מפני שזהו על דרך ההווה, והרגילות, דהרי בהכרח היו מוכרחין לפרוש תיכף בבואו דהרי היאך יוכלו לידע בצמצום התחלת הקטרה, דהרי אין שם שום איש שיודיעם, ואם הי' באפשרות להודיע בצמצום שעת התחלת הקטרה, דאז לא כתבה תורה בבואו, אבל מפני איסור כניסה לכל אדם שם, וממילא מפני ההכרח כן הדבר, ועל זה כתבה תורה בבואו, ומצינו שהחמירה תורה מפני זה, והוא כמו שכתב הרמב"ן במלחמות ליומא דהא דכה"ג מכנים בעצמו המחתה, אעפ"י שגם אחר כשר להכניס, וגם להיות חותה בה, אבל מפני איסור כניסה מוכרח הוא הכה"ג בעצמו להכניס וחותה, - הנה כן כתבה תורה בבואו מפני יראת הצמצום.
ה והנה אפשר לומר אשר עתה אחרי שכתבה תורה בבואו, ממילא נעשה זה לדין ואזהרה ומוזהרים על זה, אבל אין זה דין מצד עצמו, וממילא אין ללמוד מזה לקטורת דכל השנה כולה, ומובן ממילא אשר אין ללמוד מזה דהביאה בעצמותה מראשית ביאתו היא נחשבת לעבודה מצד דין יוהכ"פ. - ובעיקר הדבר הא דיציאה וביאה, לענין השתחוואה, נראה דבלא"ה לא שייך הכא דהלא לפי הכלל שעיקר השתחואה זו דוקא בגמר עבודה, כמבואר בפר"ג דתמיד, יעוי"ש. והכא הגמר עבודה של עבודת פנים הוא הוצאת כף ומחתה, - והכא לא נאמר כלל יציאה, דהרי הפסוק ובא אהרן אל אהל מועד בפ' של יוהכ"פ פסוק כ"ג, שזה מיירי על דין הוצאת כף ומחתה, כמבואר שם ברש"י, עפ"י מסקנת הש"ס יומא, ובפסוק כ"ד כתיב ויצא ועשה את עולתו וגו', הנה יציאה זו מהיכל לעזרה, ויציאה זו בבגדי זהב, אבל לא נאמר יציאה כלל על הוצאת כף ומחתה, שזהו גמר עבודה דפנים.
ז ולפי מה שמבואר דעיקר השתחואה זו שייכא דוקא בהוצאת כף ומחתה, הלא בפשיטות יש לומר דלא שייך להקשות ולדייק מזה מידי, והוא דהנה הרמב"ם כתב שם בעבודת יוהכ"פ פר"ד ה"ב וז"ל ואח"כ מקדש יו"ר וכו' ולובש בגדיו ומקדש ומוציא את הכף ואת המחתה, והנה לא כתב הרמב"ם בזה ויצא, וכיון שלא הזכיר היציאה, לכן לא הזכיר גם את השתחוואה השייכה להיציאה, והרמב"ם תפס לשון המשנה יומא ע', והוא פשוט.
ח וע"כ הא דלא כתבו הפוסקים השתחואה זו, - הוא ג"כ מפני שהוא פשוט דבכל יציאה בגמר עבודה, כן היתה דרך היציאה, ומדוע יגרע ביוהכ"פ, וכמו שלא כתבו הפוסקים השתחואה בהקטרת הקטורת, דכל יום שבהיכל, - והיינו מפני שסמכו על המובן שזה היתה כבשארי הימים, ומובן מאיליו דיוהכ"פ לא גרע, וכן ע"כ גם ביציאה דלפני ולפנים, וביותר שמוכח כן מהסוגיא וכמוש"נ.
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
שאם חיסר [אחת] מהן לא עשה כלום. אין לי אלא מתן שבעה דפרכת הוא דעיכבו שהן מתן שבע מעכבין בכל מקום כגון פרה אדומה ובהזאה דמצורע והכי מפ' לה בזבחים בפ' ב''ש (דף לט.) מנין לרבות במזבח הזהב שאם חיסר פסל אע''ג דשאר ד' מתנות דמזבח החיצון לא מעכבין כדאמרי' בשמעתא קמייתא דסנהדרין (ד' ד:) וכפר וכפר וכפר אפי' ג' מתנות ואפי' ב' ואפי' אחת ת''ל כן יעשה מרבינן כל עשיותיו שיעכבו מרישיה דקרא ועשה לפר (ועשה הא) דרשינן (אלא) לפר לרבות פר יה''כ ובשחיטת קדשים בפרק ב''ש פריך למאי הילכתא אי נימא לעכב פשיטא חוקה כתיב בה ומשני לה התם לשפיכת שירים דלא כתיבי בפר יה''כ ועוד מילי אחרנייתא כאשר עשה לפר לרבות פר כהן משיח שאם חיסר אחת ממתנותיו פסל החטאת לרבות שעירי עבודת כוכבים של ציבור כדכתיב בפרשת שלח לך וכי תשגו וגו' בעבודת כוכבים מדבר ואותן שעירים טעונין הזייה על הפרכת ועל מזבח הזהב דדרשי' בת''כ דהאי חטאת לרבות שעירי עבודת כוכבים: הזאות דפרה. שלא לשמן פסולות דכתיב ביה חטאת היא: שלא מכוונות. שלא כוון כנגד פתחו של היכל פסולות דכתיב בה חוקה ואל נכח: ושבפנים. כגון דיה''כ ופר כהן משיח ופר העלם דבר ושעירי עבודת כוכבים: ושבמצורע. בשער נקנור משמן של מצורע: שלא לשמן פסולות. שבפנים חטאת נינהו של מצורע לקמיה מוקי' לה להתיר שלא עלו לו לשם חובה להכשירו בקדשים: שלא מכוונות. בין מזרח למערב כשרות דלא כתיב בהו אל נכח: הא רבי יהודה הא רבנן. בסיפא דמילתא מפרש לה: ענוש כרת. דכל זמן שלא הביא כפרתו לא יצא מידי טומאתו נפקא לן מקראי דתניא איש (איש) אשר יטמא ולא יתחטא (במדבר יט) בדמים כלומר אם מאותן טמאים הוא שצריכין דמים ולא הביאם ונכנס למקדש ונכרתה אתה אומר בדמים או לא נתחטא במי נדה כשהוא אומר מי נדה לא זורק עליו הרי מים אמורין הא מה ת''ל ולא יתחטא בדמים להביא את המחוסר כפרה ואין צ''ל טבול יום דנפקא לן התם מעוד טומאתו בו ושאר כל הטמאין שחייבין: וטהורין שנכנסו לפנים ממחיצתן. י''א אמה מקום דריסת רגלי ישראל: להיכל כו'. אם נכנסו שם: בארבעים. מכות משום דכתיב ואל יבא בכל עת אל הקדש וגו' (ויקרא טז): מבית לפרכת. לפני ולפנים ששם ארון ואל פני הכפרת נמי היינו מבית לפרכת אלא שהלך עד לפני הארון בארבעים: אל פני הכפורת. שהלך עד לפני הארון במיתה: מבעיא. הא היכל בכלל מבית לפרכת דלא נכנס לשם אלא דרך היכל ומשעת ביאת היכל קם ליה במלקות: לאו נמי לא. אפילו לאו נמי ליכא: בין הקדש. היינו היכל: אל פני הכפרת מבעיא. דמיחייב מיתה הא משעה שנכנס מבית לפרכת מיחייב מיתה ויש בכלל מבית לפרכת פני הכפרת: למעוטי דרך משופש. כגון משובש שחתר החומה של לפני ולפנים ועשה פתח בדרום או בצפון ונכנס ולא נכנס בפתח שבמזרח שיהא פניו למערב א''נ נכנס בפתח וצידד באלכסון והלך לצדדין לא מיחייב דאל פני בעינן שיהו פנים אל פנים מזרחי של כפרת. משופש כמו משובש דפי''א ובי''ת מתחלפין דכתיב (ישעיה יג) נשפה וכתיב (ישעיה מ) נשבה בו: זה בנה אב. הקישה אב ומלמד לכל פני שבתורה דקדים הן כי היכי דבהאי פני כתיב קדמה והשתא מפרש להאי דאמרן לעיל הא ר''י הא רבנן: לרבי יהודה דאמר אל פני הכפרת דוקא. דבמיתה ומבית לפרכת לאו דוקא ה''נ אל נוכח דוקא הלכך שלא מכוונות פסולות ולרבנן מדאל פני לאו דוקא ה''נ אל נכח לאו דוקא הלכך כשרות: על נמי דוקא. בתמיה כלומר על פני הכפרת דיה''כ מי הוי דוקא דאי דוקא הוא מקדש שני דלא הוי ארון וכפרת דאמרינן במסכת יומא (דף נב:) דיאשיהו גנזו ה''נ דלא מזה והא אמרינן במסכת יומא (שם) דמזה: מקום המקודש לקדש. ארון על מקום הארון מזה אפילו ליכא ארון:
להיכל כולו בארבעים. הקשה ה''ר י''ט מלפנצו מהא דתנן בפרק בתרא דתמיד (דף לג:) בזמן שכ''ג נכנס להשתחות לשם [שלשה] אוחזין בו א' מימינו וא' משמאלו ואחד באבנים טובות כו' הגביה לו הפרוכת נכנס והשתחווה ויצא נכנסו אחיו הכהנים והשתחוו ויצאו אלמא (לבית קדשי הקדשים) שרו ותירץ ר''ת דהשתחוואה צורך עבודה היא. מ''ר: למעוטי דרך משופש. וא''ת תיפוק ליה מדכתיב ואל יבא דמשמע דרך ביאה כדממעטינן בפ''ב דשבועות (דף יז:) טמא שנכנס דרך גגין להיכל וי''ל התם כשפיחת התקרה איירי אבל הכא לשנכנס דרך לול שהיה בעליית בית קדשי הקדשי' שבו היו משלשלין את האומנים בתיבות דרך ביאה הוא דלכך נעשה א''נ כמו שפירש בקונטרס כאן שחתר את החומה שלפני ולפנים ועשה פתח בדרום או בצפון ונכנס ולא נכנס בפתח שבמזרח שיהיו פניו למערב ועוד פי' בקונטרס א''נ נכנס בפתח מזרח וצדד באלכסון והלך בצדדין לא מיחייב דלפני בעינן שיהו פניו אל פני מזרחיים של כפורת אבל בזבחים בפרק התערובות (דף פב:) מפרש (התוספות) דרך משופש כגון דרך לול שהיה אחורי בית הכפרת כדאמרי' בסוף איזהו מקומן (שם נה:) שנים לפרבר וה''ר יעקב מאורלינ''ש הקשה מההיא דס''פ התערובת (שם פב: ושם ד''ה לא) גבי דם שנכנס לפנים דאמרי' יאמר אל הקדש ואל יאמר פנימית ומשני לא נצרכה אלא לדרך משופש ופריך והא הבאה כתיב ביה אלמא ממעטינן דרך משופש מדכתיב ביה הבאה ויש לחלק בין הבאת דם להבאת גוף אדם. מ''ר: