דף ל - ב
אלא יכתוב שלש אותיות בתוך הדף, ושתים הוא יכול לכתוב חוץ לדף! [והיינו, שלא יצא חוץ לדף יותר משתי אותיות. לפי הרא"ש בהלכות ספר תורה] [56].
במה דברים אמורים, שיכול לכתוב מחוץ לדף כאשר חלק מן המילה הוא כותב בתוך הדף, אבל אם נזדמנה לו בסוף השורה תיבה שלימה בת שתי אותיות הרי לא יזרקנה לתיבה השלימה בין הדפין, אלא, חוזר וכותב את התיבה בתחילת השיטה הבאה [57].
הטועה בשם, שבמקום לכתוב את שם ה' הוא כתב את המילה הבאה אחריה, שהיא מילת חולין, הרי הוא גורר בסכין את מה שכתב במקום שם ה' [והגרירה בסכין תעשה לאחר שיתייבש הדיו, ולא ימחוק את הדיו בעודו לח כי אז אין המחיקה מתקבלת בצורה נאה]. ולאחר שגרר את אותה המילה שנכתבה במקום שם ה' הרי הוא "תולה" את מה שגרר, והיינו, שכותב אותה בין שני השיטין, וכתיבה שכזאת נקראת "תליה", וכותב את השם על מקום הגרר, דברי רבי יהודה. [והמדובר הוא כשגילה את הטעות לאחר שכבר נכתבו שאר המילים שלאחר מכן, ולכן הוא תולה את המילה הבאה אחר השם, משום שאינו יכול לכותבה בהמשך השורה] [58].
רבי יוסי אומר: אינו צריך לגרור, אלא אף תולין את השם בין השיטין!
רבי יצחק אומר: אינו צריך לחכות עד שיתייבש הדיו ויוכל לגוררו, אלא אף מוחק את הדיו בעודו לח, וכותב במקום המחק את השם.
רבי שמעון שזורי אומר: כל השם כולו תולין, אבל מקצתו אין תולין! שאין כותבים מקצת מן השם בשורה ומקצת מן השם בין השורות [59], [60].
רבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבי מאיר: אין כותבין את השם לא על מקום הגרר, ולא על מקום המחק, ואין תולין אותו בין השיטין, שאין זה כבודו. ואם אירע שטעה וכתב מילה אחרת במקום שם ה' ולאחריה כתב מלים נוספות כיצד עושה, כיון שאין לו שום אפשרות למחוק ולכתוב במקום המחק?
מסלק את היריעה כולה שיש בה את הטעות, וגונזה, משום שכתובים באותה יריעה שמות נוספים.
איתמר: רב חננאל אמר רב: הלכה תולין את השם!
רבה בר בר חנה אמר רבי יצחק בר שמואל: הלכה מוחק, וכותב את השם על מקום המחק.
והוינן בה: ולימא מר רב חננאל אמר רב הלכה כמר כרבי יוסי שסובר תולין את השם.
ולימא מר רבה בר בר חנה אמר רבי יצחק הלכה כמר כרבי יצחק שסובר אף מוחק וכותב!? ומשנינן: משום שישנם תנאים דהפכי להו את דברי רבי יוסי כדעת רבי יצחק, ואת דברי רבי יצחק כדעת רבי יוסי, ולכן היו צריכים לפסוק במפורש ולומר שתולין, או שמוחקין וכותבין. ולא יכלו להסתפק בהזכרת שמות התנאים שפסקו כמותם.
אמר רבין בר חיננא אמר עולא, אמר רבי חנינא: הלכה כרבי שמעון שזורי! ולא עוד, אלא כל מקום ששנה רבי שמעון שזורי הלכה כמותו!
והוינן בה: אההיא על איזה דין אמר רבין בר חיננא שהלכה כרבי שמעון שזורי?
אילימא אהא על מה ששנינו: רבי שמעון שזורי אומר כל השם כולו תולין, מקצתו אין תולין! והא איתמר עלה על נידון זה, אמר רב חננאל אמר רב: הלכה תולין את השם! ורבה בר בר חנה אמר רב יצחק בר שמואל: הלכה מוחק וכותב!
ואם איתא שרבין בר חיננא אמר בשם עולא שרבי חנינא פסק כרבי שמעון שזורי בדין תליית השם, אם כן הוא רבין בר חנינא נמי לימא דבריו בכלל דברי רב חננאל ורבה בר בר חנה, ומדוע נשנו דבריו לחוד!?
אלא אהא אמר רבין בר חיננא שפסק רבי חנינא שהלכה כרבי שזורי:
שנינו במסכת חולין [דף עד - ב:] השוחט את הבהמה ומצא בה וולד בן תשעה חודשים כשהוא חי, חכמים אומרים שחיטת אמו מטהרתו ושוב אינו צריך שחיטה [והוא הנקרא "בן פקועה"] [61].
רבי שמעון שזורי אומר: אפילו אם גדל אותו "בן פקועה" והרי הוא בן חמש שנים, והוא חורש בשדה, אינו טעון שחיטה משום ששחיטת אמו מטהרתו [ובגמרא שם מתבאר במה נחלקו חכמים ורבי שמעון שזורי].
ועל זה אמר רבין בר חיננא, בשמו של עולא, שפסק רבי חנינא שהלכה כרבי שמעון שזורי.
ודחינן: הא איתמר עלה, על דין זה במסכת חולין, אמר זעירי אמר רבי חנינא: הלכה כרבי שמעון שזורי! ואם איתא ואם גם רבין בר חיננא התייחס לאותו דין של רבי שמעון בן שזורי, הוא, רבין בר חיננא, נמי לימא יאמר את דבריו יחד עם זעירי, ומדוע לא הוזכרו דבריו במסכת חולין שם!?
אלא אהא אמר רבין בר חיננא את דבריו: דתנן במסכת גיטין: בראשונה היו אומרים: היוצא בקולר ליהרג ואמר כתבו גט לאשתי, אף על פי שלא אמר "תנו" אותו לאשתי, הרי אלו יכתבו עבורו גט ויתנו. כיון שאמר כתבו מסתמא גלה בדעתו שלשם נתינה התכוון, שגם יתנו לה את הגט, כיון שיוצא הוא ליהרג אין רצונו שתיפול אשתו לפני יבם ורוצה הוא שתהיה מגורשת. חזרו לומר אף המפרש בים, והיוצא בשיירא, שאמרו כתבו גט לאשתי הרי אלו נותנים את הגט. רבי שמעון שזורי אומר: אף המסוכן [חולה] שאמר כתבו, נותנין לאשתו את הגט ! אי נמי, אהא מתניתין אמר רבין בר חיננא את דבריו:
[קיימא לן שהלוקח פירות דמאי, דהיינו פירות של עם הארץ שאינו נאמן על המעשרות, חייב לעשר את הפירות, ואם שכח ולא עשר את הפירות, ונכנסה השבת, הרי הוא שואל את העם הארץ אם הפריש, ואוכל על פיו. שהקילו חכמים עליו משום עונג שבת הואיל ורב עמי הארץ מעשרים. ולמוצאי שבת לא יאכל עד שיעשר. ותנן במסכת דמאי, תרומת מעשר של דמאי שחזרה למקומה והתערבה עם הפירות שהפריש עליהן [62], ואין בפירות שהפריש עליהן אלא תשעים ותשע חלקים כנגד התרומת מעשר, ונמצא הכל מדומע, שאין התרומה מתבטלת, ואוסרת היא את כל הפירות, ואין לפירות תקנה רבי שמעון שזורי אומר: אף ביום חול שואל הקונה את המוכר אם עשר את הפירות, ואוכלו על פיו אם אמר לו שהפירות מעושרין שהקילו לסמוך על עם הארץ כאשר התערבה תרומת המעשר בחולין משום הפסד החולין, והרי הוא נאמן עליהם אפילו ביום חול! [63]
ועל זה בא רבין בר חיננא לומר שהלכה כדברי רבי שמעון שזורי.
ודחינן: והא איתמר עלה אמר רבי יוחנן: הלכה כרבי שמעון שזורי במסוכן לענין גט, ובתרומת מעשר של דמאי!
ואם איתא, שרבין בר חיננא דבר על מקרים אלו, הוא נמי לימא שם שהלכה כרבי שמעון שזורי, ומדוע הוא לא הוזכר שם? אלא ודאי שלא על זה אמר רבין בר חיננא את דבריו. אלא אהא אמר רבי חנינא את דבריו:
[קיימא לן לגבי חיוב מעשרות שבפירות נקבעת שנת המעשר לפי החנטה, ובירק לפי הלקיטה, ובקטניות נקבעת השנה לפי השרשה].
רבי יוסי בן כיפר אומר משום רבי שמעון שזורי: פול המצרי [מין קטנית שאוכלים את הירק שבו ואת זרעוניו. ויש שרגילין לזורעו לירק, ויש שזורעים אותו כדי לאכול את זרעוניו. ולכן אם זרעו אותו לזרע הרי שנת המעשר נקבעת על פי ההשרשה שדינו כקטנית. ואם זרעו אותו לירק נקבעת שנת המעשר על פי הלקיטה שדינו כירק]. ואם אירע שזרעו לזרע, ומקצתו של שדה הפול השריש לפני ראש השנה, ומקצתו השריש לאחר ראש השנה, הרי אין תורמין מפרישין מזה שהשריש לפני ראש השנה על זה שהושרש לאחר ראש השנה, וכן להיפך. לפי שאין תורמין ומעשרין לא מן היבול החדש של השנה החדשה על היבול הישן של שנה שעברה, ולא מן הישן על החדש! כיצד יעשה? שטורח הוא להפריש על כל חלק בפני עצמו. צובר גורנו לתוכו בולל אותו יפה באמצע הגורן שיהא כולו כאחד, ועל ידי כך נמצא שתורם ומעשר מן הזרע החדש שבו שבתוך התרומה על הזרע החדש שבו, ומן הזרע הישן שבו על הזרע הישן שבו. שסומכים על מה שבלל, ונוקטים שעשר גם מן הישן וגם מן החדש באופן יחסי במידה שהוא צריך לעשר ולתרום.
ועל זה אמר רבין בר חיננא משמיה דעולא שפסק כאן רבי חנינא כרבי שמעון שזורי.
ודחינן: הא איתמר עלה על הדין של פול המצרי, אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן: הלכה כרבי שמעון שזורי! [64]
ואם איתא, שרבין בר חיננא אמר את דבריו על דין זה, הוא נמי לימא את דבריו יחד עם רבי שמואל בר נחמני! אלא, ודאי שלא על זה אמר רבין בר חיננא את דבריו.
אלא אמר רב פפא: דבריו של רבין בר חיננא דפסק כרבי שמעון שזורי נאמרו ארבי שמעון שזורי בדין שידה.
שידה היא ארגז גדול המכיל למעלה מארבעים סאה, וקיימא לן שכלים גדולים של עץ המכילים ארבעים סאה [בלח, שהן כוריים ביבש] אינם נטמאים בטומאת כלים משום שאינם דומיא דשק, שאינם מיטלטלין מלא וריקם מחמת גודלם, ויצאו מתורת כלי. ונחלקו בית שמאי ובית הילל כיצד מודדים את אותם ארבעים סאה של השידה, מבפנים או מבחוץ, ואמר שם רבי שמעון שזורי שלדברי בית הילל מודדים אפילו את חלל האויר שבין רגלי השידה, אם אין בגובה הרגליים טפח.
ורב נחמן בר יצחק אמר: דבריו של רבין בר חיננא נאמרו אדברי רבי שמעון שזורי בדין יין, וכמו שתבאר הגמרא בסמוך.
ותחילה מבארת הגמרא דין שידה.
הערות
[56] דעת הרא"ש שההיתר לתלות חלק ממילה בין הדפין תלוי במספר האותיות התלויות, אם תולה שתים מותר אפילו במילה בת שלש אותיות שרובה בחוץ, ואם יותר משתי אותיות אסור אפילו במילה בת שבע אותיות שרובה בפנים. והרמב"ם [פ"ז ה"ו מספר תורה] כתב שאם רוב המילה או אפילו חציה בפנים מותר אפילו יותר משלש אותיות בחוץ, כגון במילה בת עשר אותיות מותר שחמש יהיו בתוך השורה וחמש בין הדפין. ונחלקו האחרונים אם הרמב"ם חולק גם על דינו השני של הרא"ש במילה בת שלש אותיות ששתים מהן בחוץ, דעת הגר"א [או"ח סימן ל"ב סל"ג] שהרמב"ם חולק גם בזה על הרא"ש ופוסל הואיל ורוב האותיות מחוץ לדף. אבל המג"א [סקמ"ו] כתב שבזה לא נחלק הרמב"ם ומודה שכשר. והטעם להכשיר משום שאות אחת אין לה שום משמעות וממילא כל הרואה יודע בהכרח ששתי האותיות הסמוכות הן המשך של אותה אות שבפנים, כ"כ הבנ"י סימן רעג. [ולפי זה לרמב"ם כשר בשני האופנים בין בחציה בפנים, בין בפחות משלש אותיות בחוץ אפילו אם רוב בחוץ].
[57] ואם כתב תיבה בת שתי אותיות מחוץ לשיטה, הטור והשו"ע בסימן רע"ג מכשירים בדיעבד. והתשב"ץ [ח"א סימן קע"ד מובא בב"י יו"ד סימן רעו] פוסל. בעיקר הדין שלא יכתוב תיבה שלימה או שלש אותיות חוץ לדף, עיין ברא"ש שביאר הטעם משום שגנאי הוא. ובתשב"ץ הנ"ל מבואר טעם אחר שדין ספר תורה הוא שיכתב בתוך הדף וכל שנכתב מחוץ לדף אין זה מקום כתיבת ספר תורה ולכן סובר שאפילו בדיעבד פסול. [ומה שיכול לכתוב שתי אותיות הוא משום שבזה האותיות שבחוץ נגררות אחר אלו שבפנים וכאילו הכל כתוב בפנים]. ובלבוש כתב הטעם שלא יכתוב שלש אותיות בחוץ משום שנחשב כאילו הם שני מילים, שהכתוב בפנים הוא יחידה לעצמו והכתוב בחוץ עומד לעצמו. מה שאין כן אם הרוב בפנים ניכר לכל שהחיצון נגרר ונטפל לפנימי.
[58] סברת תנא זה היא שאסור לתלות את השם משום שצריך לנהוג בו כבוד ובתלית מילה יש קצת גנאי. [המאירי בקרית ספר].
[59] בפשטות סברתו של ר"ש שזורי שתלית כל השם אינה גנאי ותלית מקצת הוא גנאי. והגרע"א [בדו"ח ח"א עמ' פט] מבאר הטעם שלא לעשות פירוד בשם ח"ו. והנה מבואר שבספר תורה אפשר לתלות מילה בין השיטין לכו"ע [והמחלוקת רק בשם] ובירושלמי [מגילה יא:] מבואר שאין תולין בתפילין ומזוזות, והראשונים פירשו החילוק בשלשה אופנים. הר"ן בשו"ת [סימן לט] מבאר שבתו"מ הכתב קטן ואי אפשר לכתוב בין השיטין. אמנם הביא מספר התרומה שפסול משום שלא כסדרן, ופירש הר"ן שהשלא כסדרן אינו בסדר מעשה הכתיבה, אלא כיון שהמילה כתובה בין השורות הרי סדר הקריאה הוא לקרוא הכתוב בין השורות קודם ואחר כך לקרוא את השורה שתחתיה, ונמצא שצורת הפרשה עצמה היא שלא כסדר. [וראה מש"כ בזה החת"ס או"ח סימן ח', והגרי"ז בה' ספר תורה]. ובאופן שלישי יש לפרש שהשלא כסדרן הוא במעשה הכתיבה עצמו. וכמו שמשמע בטור סימן ל"ב שצריך שסדר מעשה הכתיבה עצמו יהיה כסדרן. ויעוין ברע"א [יו"ד סימן רעו ס"י] שהביא כמה פוסקים שסוברים שהשם צריך להיות כתוב כסדרו גם בספר תורה, ובשו"ת אבנ"ז [יו"ד סימן שס"א] רצה השואל לפרש שמה שאין תולין מקצת מאותיות השם הוא משום שמה שתולה כתוב שלא כסדרן וכהסבר הר"ן הנ"ל. והאבנ"ז דחה דבריו ע"ש. תלה מקצת אותיות השם הטור פוסל, וכ"כ הרמב"ם בשו"ת פאה"ד מובא בבד"ה. והש"ך [סימן רע"ו סק"ז] הביא שיש מכשירין.
[60] בתוס' כתבו בשם ר"ת שאין לכתוב מקצת אותיות השם בין הדפים אלא רק בתוך השיטין. והגר"א [או"ח סימן ל"ב סעיף ל"ה] מפרש שהכתוב בין הדפין דינו כתליה ולכן אין תולין מקצת אותיות השם. והנה האחרונים כתבו שאם כתב מקצת אותיות השם בין הדפין פסול, וכתב המ"ב [ס"ק קנד] שכ"ז אם מקצת האותיות בין הדפין, אבל אם כתב כל המילה בין הדפין ה"ז כשר כמו שתליה של כל תיבת השם כשרה [ומדין בין הדפין גם כן כשר ראה הערה 56] אכן הגרע"א כתב שפסול תיבה שחוץ לעמוד הוא פסול חדש ופסול אפילו אם כל המילה בין העמודים.
[61] בפשטות הכוונה שאינו צריך שחיטה כלל ואפילו אם סקלוהו או הרגוהו בכל מיתה מותר לאכלו. וכן מוכח בתוס' ב"ק מ"א א'. ולפי זה אין בו איסור אבר מן החי, וכן פסק הט"ז [יו"ד סימן יג סק"ג]. אכן בשטמ"ק בב"ק שם הביא בשם רבנו ישעיה [בעל תוס' רי"ד], שבן פקועה טעון נחירה ודומה לעוף למ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה והובאו דבריו באמרי בינה הלכות שחיטה סימן יג.
[62] ומה שנקט שחזרה למקומה, מבואר בירושלמי על משנה זו שאם חזרה שלא למקומה מותרת ורק אם חזרה למקומה אסורה הואיל והיא עצמה התירה את הכרי. [וידועין דברי היעב"ץ [ח"ב סימן צח] והחת"ס [יו"ד סימן שיט] שמבארים שתרומה שנפלה למקומה בטלה התרומה והחולין חוזרים לטיבלם. והחזו"א [דמאי ט"ו י'] חולק על זה וכמו שמשמע בפירוש הגר"א שסברת ר"ש שזורי רק מפני שבאותו הכרי אם לא נתיחס לתרומה כדבר קדוש ולא תאסור הרי זה כחוכא ואיטלולא].
[63] שיטת רש"י שהלוקח הפריש תרו"מ ונתערבה בחולין וכאשר המוכר אומר שהיה מעושר אינו חושש משום דמוע. והרמב"ם [פי"ב ה"ד ממעשר] מפרש שהעם הארץ הפריש תרו"מ מפירותיו שהם דמאי וראינוה שנפלה בפנינו ואמר חזרתי והפרשתי אותה [פירוש שהוא מכיר את התרו"מ והעלה אותה] נאמן.
[64] בר"ה י"ג ב' מבואר שטעמו של ר"ש שזורי משום שיש בילה ותולים שמכל מה שנוטל יש מן החדש ומן הישן כחלקם היחסי שבתערובת. ובדעת שמואל מבואר בגמרא שמה שפסק כר"ש שזורי אינו מטעם זה אלא משום שפוסק ששנת המעשר נקבעת לפי גמר הפרי ולא לפי השרשה. ופירשו רש"י ותוס' שם ששמואל לקח שיטה חדשה לעצמו לא כר"ש שזורי ולא כרבנן. ולפי זה קשה מהי הוכחת הגמרא כאן מכך שלא אמר רבין בר חיננא את דבריו עם דברי רב שמואל בר נחמני, הרי יש לחלק שרב שמואל בר נחמני פסק כר"ש שזורי ולא מטעמיה, אלא מחמת שהולכים אחר גמר פרי, ואילו רבין בר חיננא בשם רבי חנינא פסק לגמרי כר"ש שזורי. [כך הקשה בספר דרך אמונה פ"א ה"ח ממע"ש בביאור ההלכה]. אכן מדברי הרמב"ם משמע ששמואל פירש דברי ר"ש שזורי שגם הוא עצמו סובר שהולכים אחר גמר פרי ולפי זה מיושבת הקושיא הנ"ל.
ר' יצחק אומר אף מוחק, לא אר' יוסי קאי דודאי פליג אלא אף דקאמר אגרר דקאמר ת"ק וקאמר איהו אף מוחק שאינו יפה כל כך לפי שגורר ביבש ומוחק בלח:
וקשיא לי דנראה דוחק לומר דמוסיף את"ק ולא אדר' יוסי דסמיך ליה דא"כ היה לו למסדר הברייתא לסדר ר' יצחק אחר ר' יהודה שהוא ת"ק ור' יוסי אחר ר' יצחק. ונ"ל דאינו דוחק כ"כ שמצאנו שיטה בתלמוד כיוצא בזה בפ' קבלה זבחים ד' כ' ע"א תניא אי זהו צפון מזבח מקיר מזבח צפוני ועד כותל עזרה צפוני וכנגד כל המזבח כלו צפון ד"ר יוסי בר' יהודה ר' אלעזר בר' שמעון מוסיף אף בין האולם ולמזבח ר' מוסיף אף מקום דריסת רגלי הכהנים ומקום דריסת רגלי ישראל כו' ותסברא ר' אלעזר בר' שמעון היא ולא ר' השתא רבי אדר' יוסי בר יהודא מוסיף אדר' אלעזר בר' שמעון לא קא מוסיף. משמע דאי לאו משוס דהכרח הוא לומר דמוסיף אדר' אלעזר בר' שמעון דראוי לקרות צפון בין האולם עד מקום דריסת רגלי הכהנים דנוכל לומר דאת"ק קאי ולא אדר' אליעזר בן ר' שמעון דסמיך ליה:
ומ"מ לפי גירסא דר"א ניחא טפי דגריס בתר ת"ק ר' יצחק אומר אף מוחק וכותב ובתריה גריס ר' יוסי אומר אף תולין, ור"ת פי' דתולין עדיף ומייתי ראייה ממס' סופרים דגריס דקאמר טעה בשם יתלה בין השיטין דברי ר' יהוד' אלמא דר' יהודה דאמר הכא גורר וכותב את השם אית ליה התם תולין וא"כ לא גרסינן הכא ר' יוסי אומר אף תולין דא"כ לא הוה פליג לר' יהודה כלל אלא גרסינן ר' יוסי אומר תולין ופליג לר' יהוד' דאמר גורר ר"ל אף גורר וכ"ש תולין ואיהו תולין דוקא קאמר ולכ"ע תולין עדיף מגורר וממוחק וא"כ לפי פי' זה נמי צ"ל דר' יצחק אומר אף מוחק דקאמר נמי אדר' יהודה מאחר דתולין עדיף מגורר וגורר עדיף ממוחק א"כ מוחק גרע מתרווייהו. וא"ת הרי מ"מ קשיא מדרב חננאל דגמר' לר' חננאל בגמרא דבני מערבא דהכא פסק דתולין והתם פסק דמוחק ולפי דברי הירושלמי משמע דר"ל דמוחק עדיף וא"כ קשה, וי"ל דלמצוה בעיא מוחק אבל דיעבד כשר אף בתליה, ור"י דוחה דברי ר"ת ואומר דמההיא דמס' סופרים ליכא ראיה לומר דתולין עדיף משום דודאי פליגא אתלמוד שלנו, דהא ר' מאיר התם קאמר מוחק והכא קאמר מסלק את היריעה, מיהו קשיא על דברי ר"י משום דראב"ש קאמר התם כמו כן ר' אלעזר אומר מסלק את היריעה וגנוזה וא"כ מאי מייתי ראיה דפליגא:
ומ"מ יש לנו לישב מאי דקשה מדר' חננאל דהכא לרב חננאל דירושלמי דהכא פסק תולין ובירושלמי פסק מוחק והרי משמע דהירושלמי ר"ל דמוחק עדיף ודר"ל מוחק ולא תולין כדפרי' לעיל (ודלא ליישב) דלמצוה בעי מוחק אבל בדיעבד כשר אף בתליה, ומ"מ נ"ל דגם לפי' דר"ת דפירש דתולין עדיף דנוכל לישב דלא יקשה מדרב חננאל אדהירושלמי משום דנוכל לומר דמאי דקאמר התם מוחק ר"ל וכ"ש תולין כדקאמר הכא ומאי דקשיא מההיא דנזדמנו לו ג' ומשמע דדוקא משום דהוי ג' תיבות התירו לתלות ולא בחדא אלמא דמוחק דוקא לא תולין הרי נוכל לישב דלעולם תולין עדיף ומוחק דקאמר ר"ל דכ"ש תולין ומאי דקאמר דבג' תיבות תולין לאו משום דלא נוכל לתלות גם באחת אלא רבותא אחת לאשמועינן דגם בג' תיבות מותר לתלות דסד"א אחת מותר לתלות ולא ג' תיבות מפני שדומין לשיטה אחת אף לפי ההלכה שמותר לתלות ג' תיבות אם נזדמנו ג' תיבות כמו למשפחותיכם וכי יהיה מותר לתלותן והלא כיון דאיכא בה שיעור שיטה ולא הניח קודם שתלה בין שיטה לשיטה כי אם שיעור שיטה כדין המחויב להניח הרי כשכתב שיטה אחרת ביניהם אפי' יעשה כתב התלויות דק מ"מ לא יהיה בין שיטה לשיטה ריוח שיטה וגם שיהיו האותיות באלו השיטות דבוקות בלא שום אויר ביניהם וא"כ פשיטא דבג' תיבות שיש בהם שיעור שיטה דאינו מותר לתלותן הלכך אשמועינן רבותא במאי דמותר לתלות ג' תיבות קצרות כגון אני ה' אלהיכם, ומיהו קא בעי דאע"ג דמותר ותלותן כשהם תיבות של חול אם כלם שם אחד או שלשתם שמות אם מותר לתלותן, ומ"מ נ"ל דבין נימא דתולין עדיף בין נימא דמוחק עדיף דמותר לתלות דאף כי נימא דמוחק עדיף ודפליג רבה ארב חננאל דאמר הלכה תולין מ"מ נראה דהלכה כרב חננאל משום דפסיק הלכתא כר' יוסי דאמר תולין ורבה פסק כר' יצחק וכיון דלא אפסיק כמאן מינייהו הלכה נראה לפסוק כרב חננאל משום דפסיק כר' יוסי דנמוקו עמו, וג"כ נראה דפסיק דלכתחלה מותר לתלות דמאי דפירשנו לעיל דבדיעבד קאמר מותר לתלות לא נהירא דמדקא פרי' לימא מדהלכה משמע דלכתחלה קאמר דהא ר' יוסי דפסיק כותי' לכתחלה קאמר וההיא דירושלמי הרי תרצתיה לעיל, ומ"מ אע"פי שנניח כדברי המפרשי' אין מותר לתלות בשם לבד רק כשישעמו תובות אחרות עד שהוא ג' מותר לתלות לכ"ע כי ההיא דירושלמי דלעיל אעפ"י שיש בהם שם אחד וכ"ש בשלשתן חול מ"מ לתלות יותר מג' תיבות בזה יש להסתפק שלפי דברי הירושלמי דאמר מפני שהם ג' תיבות התירו לתלות השם נראה דכ"ש דכי איכא טפי מג' תיבות דאע"ג דאיכא שם ביניהם דשרי, אבל לפי מה שפירשתי דכי איכא טפי דדמי לשיטה אחת אין להתיר יותר מג' תיבות הילכך לתלות שם לבד לא שרי אבל אי איכא ב' תיבות בהדיה שרי אבל חול מותר לתלות גם תיבה אחת וגם עד ג' תיבות אבל טפי מג' תיבות לא שרי לתלות, ומהלכה כר' שמעון שזורי ליכא לאתויי ראיה לומר דתולין השם מדקאמר כל השם תולין משום דאיכא למימר דלא בא אלא לומר דמה שהותר לתלות השם הוי דוקא כולו ולא מקצתו, ומ"מ באיזה הדרך הותר לתלותו לא פי' בדבריו דשמא סובר דלא הותר לתלותו כי אם עם ג' תיבות של חול כדאי' בירושלמי:
אהייא אתמר, ההיא דר' חנינא. ואם איתא, דאהא אמרה ר' חנינא לימא הוא נמי למלתיה בהדי הנך אמוראי, ל"ה:
ויש להקשות והלא אמרה הכא עם הנך אמוראי דעלייהו קאמר הלכה כר' שמעון שזורי ואין לפרש דר"ל דלימא למלתיה ר"ל דלא הו"ל לומר הלכה כר' שמעון שזורי אלא הו"ל לומר הלכה דכל השם תולין מקצת אין תולין כמו הנך אמוראי דקאמר מלתייהו דתנאי ולא קאמרי הלכה כפלוני, שהרי ז"א דהא טפי ניחא לומר הלכה כמר מלומר הלכה כך כדפריך ולימא מר הלכה כמר ומשני משום דאפכי להו וכי קאמר הלכה כר' שמעון שזורי ליכא למימר דלכ"ע איבעי לה מאחר שהאמוראים ראשונים הזכירו מימרת התנאים ראשונים ועוד שצריך שיאמר בלשון הלכה כר' שמעון שזורי מפני שר"ל ולא עוד אלא כל מקום ששנה ר' שמעון שזורי הלכה כמותו:
וי"ל דר"ל דהיה לו לומר ור' חנינא אמר הלכה כר"ש דבלשון זה היה נראה שנוסף על אמוראי' ראשונים שפסקו מר כמר ומר כמר ואיהו מסיק כר"ש שזורי ומדקאמר אמר רבין בר' חנינא משמע דהוי אתחלתא דמלתא דלא קאמר על מילי דלעיל אלא על מלתא אחרינא ולכך מהדר למסקנא דאתמר על מלתא דלא הוזכר שום אמורא אחר כי אם רבין בר' חנינא לבד דאמר הלכה כר"ש שזורי ובכלל כל שאר המקומות דאמר בהו ר"ש שזורי גם משנה דהכא בכלל ולא עוד אלא כל מקום ששנה ר"ש שזורי הלכה כמותו:
אפי' בן חמש שנים, אבן פקועה קאי. הוא נמי לימא להך מילתא בהדי זעירי, ל"ה. רצה לומר דלימא הכי אמר זעירי אמר ר' חנינא הלכה כר' שמעון שזורי וכן אמר רבין אמר עולא א"ר חנינא הלכה כר"ש, אבל אין לומר דכיון דתרוייהו זעירי ורבין אמרי מילתייהו משמיה דר' חנינא דליתנינהו בהדי הדדי ודלימא אמר זעירי וכן אמר רבין משמיה דר' חנינא כר' שמעון שזורי משום דאע"ג דמשמיה דר' חנינא קאמרי למלתייהו מ"מ לא מצי לתנינהו בהדי הדדי משום דיש אמוראים יותר במלתיה דרבין ממלתיה דזעירי דזעירי משמיה דר' חנינא קאמר לה ורבין משמיה דעולא משמיה דר' חנינא קאמר לה הילכך הוה צריך למפלגינהו בתרי דבורי אלא דלימא וכן:
בד"ה ר' יוסי כו' תיבות של חול לא מחזי כי טפל למה כו' עכ"ל כן נראה להגיה ע"פ דברי המרדכי ע"ש ולשון ת"י דבירושלמי כו' וק"ל:
בא"ד ור"ת פירש דתולין עדיף מכולהו לר' יוסי ול"ג אף תולין ומאן דפסק תולין כו' עכ"ל כצ"ל ור"ל דעדיף מכולהו חפילו מגורר ולכך ל"ג אף תולין דאדרבי יהודה נמי לא מצי קאי ולפי זה המ"ל רבותא דדוקא תולין ולא גורר ודו"ק:
תד"ה ר' יוסי. אלא רי"צ אדרי"ה קאי ולא אדר"י. כה"ג בקדושין (כה) ע"ש:
רש״י ד״ה ולימא ר"י הלכה כר״י הס"ד ואח״כ ד״ה משום דאיכא תנאי דאפכי כו׳ הד״א:
ד״ה כו׳ מדאמר כתבו לשם כו׳ כצ״ל:
ד"ה ה״ג תרומה כו׳ אף בחול שואלו כו׳ כצ״ל:
תוס׳ ד״ה רבי יוסי כו׳ של חול לא מיחזי כי טפל כו׳. פי׳ או מפני שיש ג׳ תיבות ואין תנאי כ״כ כמו (למלות) [לתלות] שם יחידי. ומ״ה מבעי׳ לי׳ נמי אפי׳ בג׳ תיבות שכולם שם ומדקמבעי ליה בלתלות ופושט ליה במוחק ש״מ דתולה גרע ממוחק ועיין בב״י בי״ד סי׳ רע״ו דשם מביא הירושלמי בסיגנון אחר ~ומדיות~{צאן קדשים: ומדויק} יותר:
ד"ה ולימא מר כו׳ וצריך ליתן טעם כו'. ואפשר ליתן טעם הכא דמ״ה פריך דקאמר הלכה תולין דמשמע דוקא תולין דעדיף מכולהו ומר אמר מוחק דמשמע דוקא מוחק דעדיף מכולהו ה״ל למימר למר הלכה כר״י דאמר אף תולין ולמר הלכה כר״י דאמר אף מוחק ולא משום דעדיף מכולהו ובהני דוכתא אפשר נמי ליתן טעם ואין להאריך כאן:
ד״ה תרומות מעשר כו׳ ולא עישרן שואלו כו׳ כצ״ל:
בא"ד מפני אחד שאין שבת עליו באימה כו׳ כצ"ל. והוא תירוץ לקושייתו דאע״ג דבשבת התירו דמאימת שבת מסתמא אומר אמת אבל במ״ש גזרו מפני שמא יש א׳ שאין שבת עליו באימה ולא יאמר האמת ומהרש״ל הגי"ה במס׳ חולין דע״ה ע״ב עד שיעשר ואי אומר אמת אמאי לא יאכל מאחר שאימת שבת עליו וכתב עליו מהרש"א בחידושיו שקשה לשבש כל הספרים ומפרש בע"א עיין שם:
בא״ד מאחר שהופרשו הס"ד. פירוש וחזרה למקומו אימת דימוע עליו:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
חדושים
תוספות ד״ה ר׳ יוסי כו׳ ומיבעי׳ לי׳ התם כו׳ לתלות דדילמא דווקא כו׳ של חול לא מיחזי כו׳ כצ״ל. ועיין במרדכי שהעתיק בזה הלשון ואני ה׳ אלקיכם מותר לתלות ומיבעי׳ לי׳ מאיזה טעם מותר אי משום שהם ג׳ תיבות אין גנאי כ"כ לתלות השם או משום דאיכא תיבות חול בהדייהו מאי נ״מ לתלות ג׳ שמות אל אלקי׳ ה׳ וכו׳ ע״ש והוא יותר נכון:
בא״ד כל השם יתלנו כו׳ כצ״ל:
ד״ה תרומת מעשר כו׳ ע״י עילוי עולה כו׳ דרבנן הוא דרוב כו׳ אימת שבת עליו ופריך בדא תנינן חשכה כו׳ עד שיעשר מפני אחר שאין כו׳ (כצ״ל) אפי׳ שאלו בחול יאכל בשבת כו׳ ומשני לא אמרו אלא בשוגג ולא במזיד (ועי׳ בתוספות דחולין דף ע״ה ע״ב) אומר אמת מאחר שהופרשה כצ״ל. ור״ל כשהופרשח חמור בעיניו יותר כשחוזר ונתערב ק״ל:
הגהות
רש״י ד״ה אהייא כו׳ חנינא הס״ד:
ד"ה תרומת מעשר כו׳ הן שואלו כו׳ על פיו הד״א והס״ד:
ד״ה תרומה כו׳:
תוספות ד"ה הא איתמר כו׳ הלכה כר"ש בן שזורי ובפ׳ בהמה המקשה כו׳ ומשני אנא כי הא ס"ל כו׳ כצ״ל והשאר יש למחוק:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
דף ל עמוד ב' אמר עולא אמר ר' חנינא הלכה כר' שמעון שזורי, ולא עוד אלא כל מקום ששנה ר"ש שזורי הלכה כמותו, אהיא, אילימא אהא ר' שמעון שזורי אומר כל השם כולו תולין מקצתו אין תולין וכו' יעוי"ש, מבואר מסוגיא דלא על זה נאמרה ההלכה, ומזה תמהו הב"ח והש"ך ביו"ד סי' רע"ו על הפוסקים דפסקו בזה דשם כולו תולין בין השיטות ומקצתו אין תולין, עי' בש"ך שם סק"ז, אמנם אפשר לומר דכיון דאמר רב תננאל הלכה תולין את השם ע"כ הכוונה דוקא שם כלו ולא מקצתו, והיינו מדלא פירש בהדיא דגם מקצת תולין, ממילא אית לן לומר דכוונתו על כולו, דהרי מפני ששמע ע"כ דברי ר"ש שזורי דמקצת אין תולין, ואם דעתו לחלוק בזה על ר' שמעון שזורי ולומר דגם מקצת תולין הי' לו לומר בהדיא, ומדלא אמר דתולין במקצת ע"כ דעתו רק על שם כולו, דהא דלא קאמר בהדיא הלכה כר' שמעון שזורי, אפשר שמפני שכבר נשמע בביה"מ דאין הלכה כר' שמעון שזורי אלא במסוכן ובתרומת מעשר של דמאי, וא"כ יש לטעות דגם בדין זה אין הלכה כר' שמעון שזורי, להכי אמר רב מדעת עצמו דהלכה דתולין את השם, ומדלא אמר בהדיא דתולין אף במקצת, ממילא נשמע דרק בכולו תולין, וזהו טעם הפוסקים דפסקו דכולו דוקא תולין, ולא מקצתו. - כיצד יעשה צובר גורנו לתוכו ונמצא תורם ומעשר מן החדש שבו על החדש שבו ומן הישן על הישן שבו, בר"ה י"ג מפורש הטעם משום דר"ש שזורי סבר יש בילה, ורבנן דפליגי עלי' סברי אין בילה, ולהכי באורז ודוחן מתוך שעשוין פרכים פרכים לא אזלו בתר לקיטה אלא בתר השרשה, וכמו שמבואר שם בסוגיא, והנה שם הקשו התוס' דלפי"ז מדוע אזיל רש"ש בתר השרשה כדקתני בהדיא מקצתן השרישו לפני ר"ה וכו' ובסיפא דהך נמי תנן בפר"ב דשביעית אמר רש"ש פול המצרי שזרעו לזרע מתחילה כיוצא בו, והיינו בתר השרשה, עכ"ל, ונראה לתרץ בהקדם מה שהקשו התוס' שם מה מהני צבורת גורן לענין מעשר שני ומעשר עני המעורבין היינו לענין שניי' הנכנסת לשלישית, וכן חמישית לשישית, ותירצו דיכול להפריש מעשר אחד ויחלל על מעות, ויביא המעות לירושלים, והמעשר יחלק לעניים יעוי"ש, - ולכאורה דבריהם תמוה טובא דהלא יפסיד הבעה"ב כל המעשר שני דהרי יתן כולו לעניים, וא"כ אין זה תקנה לילך בתר לקיטה ולהפסידו לבעה"ב במקום שיש לילך בתר השרשה ויהי' הכל ישר וטוב, וע"כ כוונת התוס' דיפריש כולו למעשר שני מספק ולחללו על המעות מפני ספק איסור, אבל בזה שנוגע ליתן מעשר עני לעניים יתן הבעה"ב כפי האומד כמה יש בזה מעשר עני, והבעה"ב נאמן בזה מכח המוציא מחברו עליו הראי'. - והנה לפי"ז תצא חדתא דהפירות האלו כל התקנה שלהן הוא דוקא בחוץ לירושלים, - ובירושלים אין תקנה לזה משום דאין מחללין פירות בירושלים אא"כ נטמא כמבואר ברמב"ם פר"ב ממעש"ש ה"ח, נמצא לפי"ז דאם אמרינן בתר לקיטה יהי' נמנעים הפירות מהבאה לירושלים, אם לא באופן שיעלם לירושלים, והעניים יהי' מוכרחים לאכלן בתורת מעש"ש ומגיע מזה הפסד לעניים, וממילא יש כאן שתי תקנות או לפדותן חוץ לירושלים, או לילך בתר השרשה, וממילא מובן דתקנה זו דאזלינן בתר השרשה עדיפא בכדי שיבואו הפירות לירושלים, כדי לעטר שוקי ירושלים בפירות כתקנת ריב"ז, ולפי"ז תיקשה שפיר מדוע קאמר רש"ש עצה זו דיצבור גורנו לתוכה. וע"כ צריך לומר דסבר רש"ש דיש בזה תקנה לעניי ירושלים דהבעלים מחויבים להביאם לירושלים בתור מעש"ש, ובדבר מעשר עני יתן שם לעניים כפי החשבון שיעשה הבעה"ב בעצמו, אבל זה תליא אם מעשר שני מותר ליתן במתנה, ופליגי בזה בירושלמי אם מתנה כמכר, וע"כ דסבר רש"ש דמתנה אינה כמכר, ושפיר קאמר רש"ש למה לן ליזול בתר השרשה, הלא גם אם אזלינן בתר לקיטה יש עצה טובה ויצבור גרנו לתוכה, אבל רבנן סברי מתנה כמכר, ובבכורות י"ב ג"כ פליגי בזה תנאי, לפי"ז יש לומר דרש"ש בעצמו סבר דמתנה כמכר, להכי שפיר אמר דאזלינן בתר השרשה, והא דקאמר לרבנן דיצבור גרנו לתוכה, היינו להני תנאי דסברי דמתנה אינה כמכר, - ובלא"ה כתב הבעל המאור דרש"ש לדבריהם דרבנן קאמר, ועי' בחידושי הר"ן הנדפס עתה כת"י וא"כ טוב לומר ג"כ לפי מה שמבואר דזה תליא בפלוגתא אם מתנה כמכר או אינה כמכר, ומיושב קושיות התוס' שפיר וכמוש"נ.
א ר' שמעון שזורי אומר אפילו בן חמש שנים וחורש בשדה שחיטת אמו מטהרתו, - והנה רבנן פליגי על רש"ש וסברי דבהפריס ע"ג קרקע טעון שחיטה מפני מראית עין כמבואר בחולין ע"ה, ויש להבין באיזו סברא פליגי רבנן ורש"ש, ומדוע באמת לא חש רש"ש למראית עין, - והנה לכאורה אפשר לומר דפליגי אם בעי בבן פקועה נחירה מן התורה, ומצינו לגדול שבראשונים והוא רבינו ישעי' ז"ל דסבר דב"פ טעון נחירה מן התורה, והובא בשיט"מ ב"ק מ"א דכתב שם לתרץ הא דהקשו התוס' שהקשו בהא דפריך שם הסוגיא איני יודע שהיא נבלה ולמ"ל קרא דלא יאכל את בשרו, והקשו התוס' דהלא איצטרך לב"פ דלא בעי שחיטה, ועל זה תירץ רבינו ישעי' משום דמכ"מ נחירה בעי, יעוי"ש, הרי מבואר דסבר דבעי נחירה מדאורייתא.
ב והנה לכאורה תמוהין דבריו משום דלדבריו דבעי נחירא מה"ת, א"כ ליפסול בה טריפות, והוי דינו כמו עוף למ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת, ומ"מ טרפות פוסל בה, והיינו משום דעכ"פ נחירה בעי וכמו שכתבו התוס' והרשב"א בחולין כ', - ואילו בב"פ מבואר להדיא בחולין שם דאין טרפות פוסל בב"פ, דאיתא אדא בר חבו הוי לי' ב"פ דנפל עליה דובא אתא לקמי' דרב אשי אמ"ל זיל שחטי', יעוי"ש, הרי מבואר דאין טרפות פוסל בה, - והנה אפשר לומר דשאני ב"פ דכיון דדינו כשחוט, ממילא אין טרפות פוסל, כמו שאין טרפות פוסל בכל בהמה שחוטה, ואין זה בדמיון לעוף למ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה ומ"מ טרפות פוסל בה, דשאני התם דלא הי' היתר שחיטה, והוי אצלה נחירה כמו שחיטה בעלמא, והיינו כיון דבעי היתר, וממילא כל זמן שלא הותרה בההיתר שאמרה תורה טרפות פוסל בה, משא"כ ב"פ דכבר הי' היתר שחיטה על ידי אמו, ממילא יש להב"פ אותו ההיתר עצמו, ולכן כשם שאין טרפות פוסל באמו, כן אינו פוסל בב"פ, והא דבעי נחירה זהו מטעם דלא גרע מב"נ, ומטעם ליכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור, - ממילא יש החיוב נחירה כמו שלגבי ב"נ, כן נראה בביאור סברת הרבינו ישעי' ז"ל.
ג ואפשר לומר דבזה פלגי רבנן ורש"ש דרבנן סברי כשיטה זו דבעי נחירה מן התורה, לכן יש בזה מראית עין אם אמרינן דיעשה נחירה גלוי' בלא מעשה שחיטה, מטעם שיטעו בני אדם ויאמרו כי הלא כיון שגם עליו יש חיוב לעשות כמעשה השחיטה וממילא כשינחור בסימנים, יאמרו אשר נחירה מותר בכל מקום, ורש"ש סבר דלא בעי נחירה מן התורה, אלא גם הריגה שפיר דמי, ולא נחירה בסימנים, א"כ אין כאן משום מראית עין.
ד עוד יש לומר דפליגי אם ב"פ מוזהר בדין שביתת בהמתו, דהנה אם דינו כשחוט, אפשר לומר שדינו ככלים, ואין בו משום שביתת בהמתו לדידן דקיי"ל כב"ה דאין אדם מצווה על שביתת כלים, והנה מדברי התוס' שהקשו דלמא איצטרך לב"פ, - ע"כ צריך לומר דיש בב"פ אזהרה דשביתת בהמתו משום דעיקר הלימוד שור לסקילה ילפינן שור שור משבת, ואם אינו מצווה בשבת אין כאן חיוב סקילה, וא"כ לא משכחת להאי דינא בב"פ, וע"כ מוכח דסברי התוס' ועוד ראשונים שנחתי לקושיא זו דבב"פ מוזהרים הבעלים בשביתה, ומטעם זה סברי רבנן דיש בזה משום מראית עין אם לא יונהג בו שחיטה, והוא דכיון דרואים כו"ע שאינו עושה בשבת, וכמו כן נוהג בה דין כלאים שג"כ נלמד משבת, וכיון שלכל דבריו דינו כשור מעליא, להכי בעי שחיטה משום מראית עין, אבל רש"ש ע"כ סבר דאין בו בב"פ משום שביתת בהמתו, וגם אינו נוהג בו דין כלאים, להכי לא חייש גם למראית עין, - כן נראה בביאור הפלוגתא, אבל לדינא ק"ל דבעי שחיטה מדרבנן.
ה וכן כתב הרמב"ם בפר"ה ממ"א הי"ד שכתב שם דבהפריס ע"ג קרקע צריך שחיטה כתב מרן דהכוונה מדרבנן, עוד הביא שרבינו כתב בפיה"מ ודע שאין צריך בדיקה, ר"ל שאין הטרפה מפסידתו לפי שהוא אצלנו כשחוט אעפ"י שהוא חי עכ"ל, - וכן הסכים הרשב"א ז"ל וכתב וכן הורו מגדולי המורים ומתוך דבריהם נראה שאף אם נמצאת סכין פגומה אין בכך כלום, עכ"ל, נפלאתי טובא שלא הביאו מקור לזה שאין פוסל בו טרפות מסוגיא דחולין ע"ה מעובדא דנפל עלי' דובא.
ו גם בדבר מה שהכשירו בסכין פגום, תמהני הלא יש בזה משום מראית עין, ואם בשביל שאין זה גלוי, הלא אמר רב כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית עין אפילו בחדרי חדרים אסור, ואפשר שאין בזה משום מראית עין משום דאיכא למיתלי במפרקת, וכל עיקר שאנו אוסרים וקיי"ל כר"ח הוא מפני חזקת איסור, והכא לא שייך חזקת איסור, - וממילא אין כאן גם משום מראית עין.
ז והנה לענין ב"פ שנמצא בן ט' חי ומת לאח"כ מבואר בשו"ת הרדב"ז דאסור באכילה כמבואר בפ"ת ליו"ד שם, ולכאורה תמוה דכיון דחשבינן לו כשחוט, מצד דשחיטת אמו מטהרתו, וגם כשנולד טרפה מותר באכילה, או מת, וא"כ מה נפק"מ בזה שמת אח"כ, וע"כ צריך לומר דכוונת הרדב"ז לאסור באכילה מדרבנן, מטעם דלא ליתחלף בבהמה דעלמא, - ומצאתי במנח"י בקו"א שהביא כן, אמנם מדברי רבינו ישעי' הובא בשיט"מ ב"ק שם מבואר דסבר דבעי ב"פ נחירה מדאורייתא, דאל"כ לא יתורץ קושיתו שם, ולפי"ז כשמת הב"פ אסור מדאורייתא לדברי הר"י.
ח אמנם יש לעיין בסוגיא דחולין ע"ה שם אב"ח הוי לי' ב"פ וכו' א"ל וכו' א"ל הא אמר זעירי וכו', הלא סו"ס צריך לשחטו שלא ימות ויהי' אסור משום נבלה מן התורה, מטעם חסרון נחירה בסימנים, ואסור אפילו לרש"ש, וצע"ג.
א בראשונה היו אומרים היוצא בקולר ואמר כתבו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו, חזרו לומר אף המפרש והיוצא בשיירא רש"ש אומר אף המסוכן, הנה בב"ב קמ"ו ע"ב מבואר דטעם רש"ש משום אומדנא דמוקי שם דמאן דאזיל בתר אומדנא הוא רש"ש, ובאמת גם סברת רבנן בהמפרש והיוצא בשיירא גם כן הוא משום אומדנא, וכן כתבו שם התוס' דכוונת הש"ס רש"ש ומחלוקתו, עוד כתבו משום דרש"ש אית לי' טפי דאזלינן בתר אומדנא יותר מרבנן דידי' להכי נקט רש"ש יעוי"ש, והנה באמת יש להבין במה פליגי רש"ש ורבנן הלא כיון דרבנן נמי אזלי בתר אומדנא, וא"כ מדוע לא סברי דגם במסוכן כן הדין דכותבין ונותנין, - ונראה דבזה פליגי דבמפרש ויוצא בשיירא שיש לחוש פן ימות או יוליכנו למקום שאין איש, ולא נודע מקומו, דאז יש חשש עיגון, בזה יש אומדנא דמוכח דע"כ היתה הכוונה גם שיתנו הגט לאשתו. אבל במסוכן שאין חשש עיגון, ועל כל אופן תיזקק ליבום, לכן בשביל זה אין כאן הוכחה דכוונתו גם ליתנו, ורש"ש סבר דגם בשביל זיקת יבום הוי אומדנא מעליא דליתנו קא מכוון.
ב אבל יש לעיין דהלא מבואר במשנה שם דלהכי בבריא שאמר כתבו גט אין נותנין מטעם דאמרינן דרצה לצחק בה, א"כ במסוכן דאין אדם מצחק בשעת מיתה פשיטא דכוונתו שיתנו לה, - וא"כ מדוע פליגי רבנן במסוכן, איברא דאין כאן חשש עיגון, אבל עכ"פ כיון דיש כאן אומדנא דאין אדם מצחק ומשטה בשעה זו, א"כ לקושטא קאמר וכוונתו לגרשה, וא"כ מדוע אין כותבין ונותנין, -- והנה אפשר לומר דאף שרוצה בגט אבל דעתו שהוא בעצמו יגרשנה, והיינו שרוצה בתנאי דאם לא ימות שיתבטל הגט, וכיון שלא ברור לנו אם דעתו ע"י תנאי או בלחלוטין, להכי סברי רבנן דאין נותנין, אבל עדיין קשה לרב הונא בגיטין ע"ב ומבואר גם בסוגיא דגיטין ס"ה דבשב"מ אם עמד חוזר, א"כ הרי יש ליתן הגט, ואם רוצה על תנאי הלא בלא"ה אם עמד חוזר, וא"כ תיקשה לרב הונא מרבנן דלא סברי דנותנין במסוכן.
ג והנה באמת יש להבין גם ביוצא בקולר ע"כ דעתו ג"כ שאם לא יהרג דלא יהי' גט, ולר"ה דאמר אם עמד חוזר הכא גם כן פשיטא שאם לא נהרג לא הוי גט, ואפילו לאביי ורבא דאמרי דאינו חוזר מטעם גזירה שמא יאמרו יש גט לאחר מיתה, ע"כ זה דוקא אם נתן מעצמו אז אמרינן דלא מהני אומדנא זו מטעם גזירה זו, אבל אם לא אמר תנו כלל, רק אנו נותנים עבורו מטעם שליחות, א"כ ממילא יש לנו ליתן על סמך זה, משום דהאומדנא מעידה דע"מ כן היתה כוונתו, וממילא אין לנו לשנות, משום דהוי שינוי בעצם השליחות, ולגמרי הגט בטל, והוי בזה הדין לכו"ע כמו לרב הונא, ובשלמא במפרש ויוצא בשיירא ע"כ לא היתה כוונתו לתנאי, משום דכיון דהחשש הוא פן יאבד, ולא נודע זכרו, א"כ גם התנאי לא יבורר, וממילא תישאר עגונה, להכי ע"כ ברור דלא היתה כוונתו לתנאי, אבל ביוצא בקולר הלא יבורר הדבר, וע"כ דלתנאי מכוון, וא"כ גם במסוכן דינו כמו ביוצא בקולר, ומדוע ביוצא בקולר לא פליגי רבנן, ובמסוכן פליגי רבנן וסברי דלא יתנו.
ד לכן נראה דביוצא בקולר יש גם כן חשש עיגון וחושש לאחריתו, ופן יאבד ולא יבורר בבי"ד וחושש לאשתו שלא תשאר עגונה עולמית, ומטעם זה גמר בדעתו ליתן גט לחלוטין, וטעם זה גם במפרש ויוצא בשיירא, אבל במסוכן אין חשש עיגון, אלא שלא תיזקק ליבום, בזה סברי רבנן דאין נותנין כל שלא שמענו ממנו שאמר תנו, אבל טעמא בעי הלא כיון שאין כאן חשש מצחק פשיטא דלתנו מכוון, וכמו שכתבנו לעיל.
ה ונראה דטעם רבנן דלא מודו במסוכן הוא משום דמספקא להו מה דעתו אם לגרשה לחלוטין, או שדעתו על תנאי, וממילא אין עצה ליתן, אם יתנו לה לחלוטין יש ספק שינוי בשליחות, ואם יתנו לה על תנאי גם כן יש ספק שינוי בשליחות להכי אמרי דאין נותנין כל זמן שלא שמעו מפיו שיתנו, והכוונה גם לשמוע באיזה אופן תהי' הנתינה, ורש"ש לא חייש לזה, משום דלדידי' הוי ההלכה ברורה או שהוא תמיד על תנאי גם בסתמא, או שהוא תמיד לחלוטין, - ר"ה ואביי פליגי אליבא דרש"ש דר"ה סבר דתמיד הדין דאם עמד חוזר, ממילא אין נפק"מ באיזה אופן נותנין לה, ולאביי ורבא תמיד הנתינה לחלוטין כיון דכן אמרו חכמים דלא יחזור, - רק באופן שהתנה בפירוש. -
ו אבל עדיין יש לעיין מדוע לא אמרינן דדנין אומדנא, דע"כ כוונתו היתה על תנאי, - וסתמא כפירושו, וממילא כשהבריא, הגט בטל, וזה עדיפא מהא דר"ה דעמד חוזר, מטעם דהוי כאילו פירש בהדיא על תנאי, וביותר לפי מה שכתב הרשב"א בהא דמתנת שכ"מ בפר' מי שאחזו דטפי עדיף גילוי דעת מתנאי שאינו כהלכתו, והר"ן בפר' מי שאחזו מסתפק בזה, ובמקו"א מחליט כן כמו שנרשם שם בצדו, ובדברי רש"ש יש לפרש דסבר גם אומדנא זו, אבל מדוע לא כתבוהו הפוסקים, ומצאתי באור שמח בפר"ב מגירושין שעמד בזה יעוי"ש, - אמנם אפשר לומר דאין אומדנא כל כך גדולה בלבטל הגט דאפשר דגם אם יעמוד מחולי רוצה בגירושין מאיזה טעמים אחרים, ואעפ"י שסיבת הגט היתה בשביל שלא תיזקק ליבום, אבל אם נתגרשה שוב אינו רוצה בה, - ואעפ"י שר"ה סבר לה לאומדנא זו ג"כ, מכל מקום הפוסקים לא נקטו לזה להלכה, וביותר שרב ששת שם בב"ב סבר דרש"ש במסוכן הוא מפני שאמר כתבו, דלפי"ז לא מהני אומדנא לחודיא בלא גילוי דעת איזה דיבור ג"כ וממילא על קיום הגט יש סמך דיבור ג"כ, ועל התנאי אין לנו דיבור כלל, והרשב"א בחידושיו לגיטין ע"ב כתב דר"ה מיירי ג"כ בדהתנה יעוי"ש, ובצירוף דעת הר"ן בקדושין פ' האיש מקדש בהא דזבין אדעתא למיסק לארעא דישראל כתב שהי' שם ג"כ דיני תנאי, א"כ מבואר דיש הרבה שיטות דלא סמכינן על האומדנא לחודיא, - לכן השמיטו הפוסקים זה, וממילא תפסו להלכה בהא דמסוכן דהוי גט, לומר דגם אם עמד הוי הגט בתקפו, - ועוד יש לעיין בזה. -
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
לא יזרקנה לבין הדפין. ולא יכתבנה חוץ לשרטוט הגליון של דף אע''פ שהתרנו לכתוב ב' אותיות חוץ לדף מתיבה בת חמש תיבה שלימה לא התרנו: תולה. מגיה בין השיטין: מוחק. בעוד שהכתיבה לחה: וכותב. השם על המחק אע''פ שאינו הדור כ''כ כגורר: כיצד הוא עושה. אם טעה בשם: ולימא. רב חננאל הלכה כר' יוסי: ולימא. רב יצחק הלכ' כר' יצחק: משום דאיכא תנאי דאפכי. דרבי יוסי כר' יצחק ור' יצחק כר' יוסי: אהייא. איתמר הא דר' חנינא: ואם איתא. דאהא א''ר חנינא לימא הוא נמי למילתיה בהדי הנך אמוראי: בן חמש שנים. אבן פקועה קאי: הוא נמי נימא. הך מילתא התם בשחיטת חולין בהדי זעירי: בקולר. ליהרג: יכתבו ויתנו. אע''ג דהוא לא אמר תנו דמסתמא גלי דעתיה מדאמר כתבו לשם נתינה קאמר משום דיוצא ליהרג דלא ניחא ליה דתיפול קמי יבם: המפרש. בים: (דמאי. היינו) תרומת מעשר. אחד ממאה כדמפרש בפ' עגלה ערופה (סוטה דף מח.): ה''ג תרומת מעשר של דמאי שחזרה למקומה ר''ש שזורי אומר אף בחול שואלו ואוכלו על פיו. רישא דהך מתני' הכי איתא במס' דמאי הלוקח פירות ממי שאינו נאמן על המעשרות ושכח ולא עשרן דמאי שואלו בשבת ואוכל על פיו ולמוצאי שבת לא יאכל עד שיעשר תרומת מעשר של דמאי שחזרה כו' וה''פ בשבת שאין לו מה יאכל דאינו יכול לתרום בשבת והקילו חכמים אצלו משום עונג שבת הואיל ודמאי דרבנן ורוב עמי הארץ מעשרין הן שואלו לע''ה אם עשרן ואוכלן על פיו תרומת מעשר של דמאי שחזרה למקומה דעכשיו אין לה תקנה דכיון דנקרא עליה שם תרומה מדמעת ואוסר את החולין בזו אמר ר''ש שזורי דאף בחול סומך על המוכר משום הפסד חולין ושואלו אם הפריש מעשר קודם שמכרו לו ואוכל על פיו דנמצאת שלא חלה ע''ז שם תרומת מעשר דכבר נפטר: פול המצרי. מין קטנית ושמן פאזול''א: שזרעו לזרע. דאם זרעו לירק הוה אזיל מעשר דידיה בתר לקיטה כדמפרש בר''ה (דף יג:) אבל מיני קטנית בתר השרשה אזלי: צובר גורנו לתוכו. כלומר מערבן יפה ויתרום: ונמצא. חדש שבתוך התרומה מתקן את החדש הנשאר וישן שבתרומה מתקן את הישן הנשאר:
שלשה בתוך הדף וב' חוץ לדף. אומר ר''ת דשם צריך שיהא כולו בתוך הדף. מ''ר: רבי יוסי אומר אף תולין את השם ר' יצחק אומר אף מוחק וכותב. גורר היינו לאחר שנתייבשה הכתיבה ומוחק היינו בעוד לחה ואינו הדור כל כך ומדקתני ר' יוסי אומר אף תולין ר' יצחק אומר אף מוחק משמע לכאורה דגורר עדיף מכולהו ותולה גרע מיניה ומוחק גרע מתולה אבל א''א לומר כן אלא ר' יצחק אדר' יהודה קאי ולא אדר' יוסי דתולה גרע ממוחק כדאמרינן בירושלמי פ''ק דמגילה דא''ר זעירא בר' חננאל בשם רב הלכה כמו שהוא אומר מוחק את החול וכותב את השם ותולה את החול ומיבעיא ליה התם בג' תיבות שיש בהם שם אי שרי לתלות דדלמא דוקא כשיש בהן תיבות של חול לא מיחזי כי טפל למה שבפנים ואיבעיא ליה אפי' בג' תיבות שכולם שם כגון אל אלקים יי' דכתיב בספר תהלים אי שרי לתלות או לא ור''ת פי' דתולין עדיף מכולהו לר' יוסי ולא גריס אף תולין ומאן דפסיק הלכה תולין קסבר דוקא תולין ולא מוחק וכותב וכן פוסק ר''ת אבל א''א לומר כן כדמוכח בירושלמי דתולין גרע ומיהו קשה אי גרסי' במילתיה דר' יוסי אף תולין דהא ר''י נמי מודה דתולין כדאי' במס' סופרים פ''ב דקתני טעה את כל השם יתלנו בין השיטין דברי ר''י ר''מ אומר מוחק משלפניו וכותב את השם על מה שמחק והיה נראה לומר דבהא פליגי דמר סבר תולין עדיף ומר סבר מוחק עדיף ומיהו אין לחוש אי פליגא ברייתא דמסכת סופרים אהא דשמעתין דעל כרחין אליבא דר''מ פליגי דקתני הכא ר''ש בן אלעזר אומר משום ר''מ אין כותבין את השם לא על מקום הגרר ולא על מקום המחק ואין תולין את השם כיצד עושה מסלק את היריעה כולה וגונזה. מ''ר: ולימא מר הלכה כמר. בפרק כל הגט (גיטין דף כח.) ובסוף מגילה (דף לא:) בתרי דוכתי ובקידושין פ' האומר (דף נט:) פריך כי האי גוונא וצריך ליתן טעם בשאר דוכתי דלא פריך. מ''ר: תרומת מעשר של דמאי שחזרה למקומה כו'. משנה היא במס' דמאי (פ''ד מ''א) וקתני רישא הלוקח פירות ממי שאינו נאמן על המעשרות ושכח ולא עישרן (דמאי) שואלו בשבת ואוכלן על פיו ולמוצאי שבת לא יאכל עד שיעשר תרומת מעשר של דמאי שחזרה למקומה כו' ופי' בקונטרס בשבת הקילו משום כבוד שבת הואיל ודמאי דרבנן הוא דרוב ע''ה מעשרין הן וטעם זה הוא בירושלמי במס' דמאי ועוד מפרש שם טעם אחר אימת שבת על עם הארץ וזה לשון הירושלמי חברייא משמיה דר' חנינא מפני כבוד השבת התירו ואם מפני כבוד השבת למה לי שואלו ע''י עילה רב ביבי בשם ר' חנינא אימת שבת על ע''ה והוא אומר אמת פי' משום דשבת קובעת למעשר אימת שבת עליו ופריך בדא תנינן חשכה מוצ''ש לא יאכל עד שיעשר מפני אחר שאין שבת עליו באימה תני שאלו בחול לא יאכל בשבת מ''ד אימת שבת עליו ניחא מ''ד משום כבוד שבת אפי' שאלו בחול יאכל בשבת ומשני לא אמרו אלא בשוגג ולא במזיד וטעמא דר''ש שזורי מפרש התם משום דאימת דימוע עליו והוא אומר אמת פי' מאחר שהופרשה. מ''ר: הא איתמר עלה א''ר יוחנן הלכה כר''ש שזורי במסוכן ובתרומת מעשר של דמאי. ברוב ספרים גרס ר' יונתן ולא ר' יוחנן כאן ובפ' בהמה המקשה (חולין דף עה:) ובפ' אע''פ (כתובות דף נה.) וכן מוכח שם בפ' אע''פ דמייתי לה אפלוגתא דרב ור' יונתן דאומדנא וקשה דבסמוך גבי ההיא דפול המצרי קא פסיק רבי שמואל בר נחמני א''ר יונתן הלכה כר''ש שזורי ובפ' בהמה המקשה (שם:) מוכח דדוקא במסוכן ובתרומת מעשר של דמאי הוא דקאמר דהלכה כמותו ולא באחריני גבי ההיא בן פקועה דרב אדא בר חנן דא''ל רב אשי זיל שחטיה ופריך והא''ר חנינא הלכה כרבי שמעון שזורי ולא עוד אלא כל מקום ששנה ר''ש שזורי כו' ומשני אנא כי הא סבירא לי דאמר רבי יונתן הלכה כר''ש שזורי במסוכן ובתרומת מעשר של דמאי אבל באחריני לא ויש לדחות ובספר רבינו גרשום כתיב בההיא דפול המצרי ר' יצחק בר נחמני אמר שמואל וכן בספרים ישנים. מ''ר: