דף לא - א
רב פפא אמר אשידה: דתנן במסכת כלים:
השידה, שהיא ארגז גדול, כיצד מודדים אותה אם היא מכילה יותר מארבעים סאה, ובכך היא יוצאת מתורת כלי ואינה נטמאת?
בית שמאי אומרים: נמדדת מבפנים, אם יש בחללה למעלה מארבעים סאה.
ובית הלל אומרים: נמדדת מבחוץ, שגם עובי הנסרים של כותליה מצטרפים לנפח חללה הפנימי לשיעור של יותר מארבעים סאה.
ומודים אלו ואלו שאין עובי הרגלים שעליהם ניצבת השידה, שעובי הרגלים הוא יותר מעובי הנסרים, וכן אין עובי הלבזבזין [המסגרת שסביב לפיה של השידה].
רבי יוסי אומר: מודים בית שמאי ובית הלל שעובי הרגלים ועובי הלבזבזין כן נמדד, אלא שהאויר שביניהן, בין הרגלים, אין נמדד!
רבי שמעון שזורי אומר: אם היו רגלים של שידה גבוהות מהריצפה טפח, שהוא מקום חשוב בפני עצמו, אין האויר ביניהן של הרגלים נמדד עמה, ואם לאו, שהיו רגלי השידה נמוכות מטפח, הרי גם האויר ביניהן נמדד ומצטרף לשיעור יותר מארבעים סאה!
עוד מבארת הגמרא היכן דיבר רבי שמעון שזורי על יין. רב נחמן בר יצחק אמר איין:
דתנן במסכת טהרות: רבי מאיר אומר: שמן הרי הוא כשאר המשקים המקבלים טומאה, ולפיכך, אם נטמא אפילו מדבר שהוא שני לטומאה הרי הוא בדרגת ראשון לטומאה, משום שגזרו חכמים על המשקין שיהיו "תחילה" לעולם! [65]
וחכמים אומרים: אף הדבש נחשב למשקה, וגם בו גזרו חכמים שאפילו אם נטמא משני לטומאה הרי הוא "תחילה" לעולם.
רבי שמעון שזורי אומר: אף היין משקה הוא והרי דרגת טומאתו היא "תחילה" לעולם.
ותמהינן: מכלל שהוסיף רבי שמעון שזורי על דברי תנא קמא שאף היין חשיב משקה משמע דתנא קמא עצמו סבר כי יין לא חשיב משקה. והדבר תמוה, האם יתכן מי שיסבור שיין אינו משקה?
ומשנינן: אימא רבי שמעון אומר: יין בלבד הינו משקה [ואפילו כשהוא קרוש!] ולמעט שמן ודבש שאינם משקין כשהן קרושין! ועל זה אמר רבין בר חיננא משמיה דעולא שפסק רבי חנינא בזה כרבי שמעון שזורי, שדוקא יין קרוש נעשה תחילה ולא שמן ודבש קרושין. [עיין תוס' שמעמידים הברייתא בקרוש!] [66]
תניא: אמר רבי שמעון שזורי: פעם אחת נתערב לי טבל גמור [67] בחולין מתוקנים, ומדאורייתא בטל הטבל ברוב החולין אלא שגזרו חכמים שטבל שהתערב ברוב חולין הרי הוא חייב מדבריהם בתרומות ומעשרות [68].
ולהפריש מהתערובות עצמה הוא אינו יכול שהרי יש בה חולין מתוקנים, שאי אפשר להפריש עליהם, ושמא לא נבללו הטבל והחולין במידה שוה [69].
ובאתי ושאלתי את רבי טרפון כיצד לתקן את התערובת.
ואמר לי: קח לך מן השוק תבואת דמאי מן עם הארץ, ועשר עליו!
ומבארינן: קסבר רבי שמעון שזורי כי טבל דאורייתא ברובא בטל וחיוב המעשרות מן התערובת הוא רק מדרבנן, וביחס לתבואה מן השוק הרי רוב עמי הארץ מעשרים הן, ואם כן התבואה שנלקחה מעם הארץ אינה חייבת בתרומות ומעשרות אלא מדרבנן, והוה ליה המפריש מהדמאי על התערובת כתורם מן הפטור דאורייתא וחייב מדרבנן על הפטור מדאורייתא וחייב מדרבנן [70].
והוינן בה: והרי ישנה דרך נוספת לתקן את התערובת ולימא ליה רבי טרפון: לך קח תבואה מן העובד כוכבים, שתבואתו פטורה מן התורה וחייבת מדרבנן!? [71]
ומשנינן: קסבר רבי טרפון אין קנין לעובד כוכבים בארץ ישראל להפקיע את קדושת הארץ מיד חיוב מעשר של פירותיה, ולכן התבואה הנקנית מן העכו"ם טבל גמור מדאורייתא, ואינו יכול להפריש ממנה על התערובת שאין חיובה אלא מדרבנן, כי הוה ליה כמפריש מן החיוב על הפטור!
[ועיין בתוס' ביחס למירוח העכו"ם שצריך לפטור].
איכא דאמרי הכי אמר ליה רבי טרפון לרבי שמעון שזורי: לך קח תבואה מן העובד כוכבים!
ומבארינן: קסבר רבי טרפון יש קנין לעובד כוכבים בארץ ישראל להפקיע מיד מעשר, והוה ליה הפרשה זו, הפרשה מן הפטור על הפטור. והוינן בה: ולימא ליה קח תבואה מהשוק מעם הארץ דהוה ליה הפרשה מן הפטור דאורייתא על הפטור דאורייתא.
ומשנינן: קסבר אין רוב עמי הארץ מעשרין ושמא זה שמכר לו את הפירות לא עישר, והוה ליה חייב מדאורייתא, וטבל המעורב בתערובת פטור הוא מדאורייתא. והרי זו הפרשה מן החיוב על הפטור.
שלח ליה רב יימר בר שלמיא לרב פפא את השאלה הבאה: הא דאמר רבין בר חיננא אמר עולא אמר רבי חנינא הלכה כרבי שמעון שזורי ולא עוד, אלא כל מקום ששנה רבי שמעון שזורי הלכה כמותו! האם אף בנתערב ליה טבל בחולין פסקינן כרבי שמעון שזורי?
אמר ליה: אין, גם בזה הלכה כמותו!
אמר רב אשי: אמר לי מר זוטרא: קשי בה הקשה על זה רב חנינא מסורא, מה היתה שאלתו של רב יימר בר שלמיא, פשיטא שגם בזה פסקינן כרבי שמעון שזורי.
הערות
[65] הטעם מבואר במסכת שבת י"ד ע"ב גזירה משום משקין שנגעו בשרץ שהם ראשון, ובאוכלים לא גזרו כן משום שמשקים עלולין לקבל טומאה שאינן צריכין הכשר כדי לקבל טומאה, אבל אוכלים שאינם מקבלים טומאה אלא אם כן הוכשרו לא גזרו בהם.
[66] ובחידושי הגרי"ז מדייק מדברי הרמב"ם שגם בזמן שהוא קרוש יש לו תורת משקה ומ"מ אינו מקבל טומאה משום שאינו ראוי לא לאכילה ולא לשתיה, ע"ש שהאריך.
[67] כך פירש רש"י בפירושו השני. ולפירושו הראשון מדובר בדמאי שהתבטל ברוב. וראה במל"מ פ"ה הי"ז מתרומות שמבאר היטב פירוש זה.
[68] הטעם שגזרו הוא מפני שלטבל יש לו מתירין [על ידי הפרשה] וכל שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטל. [נדרים נ"ח א']. אלא שהדברים טעונים הסבר, שהרי מדאורייתא הטבל התבטל ואי אפשר להפריש עליו ממקום אחר, שזה מפריש מן החיוב על הפטור, וגם מדמאי או מנכרי אי אפשר להפריש [לולא הדין שדבר שיש לו מתירין אינו בטל] שה"ז מפריש מן החיוב דרבנן על הפטור, ואם כן איך מתחיל הדין של דבר שיש לו מתירין, הרי אם יתבטל לא יהיו לו מתירין. והוכיח מזה בשו"ת בית הלוי [ח"ג סימן ל'] שגם באופן שרק על ידי שיאמרו חז"ל שלא יתבטל יהיה לזה דין דבר שיש לו מתירין תקנו שלא יתבטל ע"ש.
[69] הקשו הטורי אבן [ר"ה דף יג] והחזו"א [שביעית סימן ז ס"ק י"ח] הרי ר"ש שזורי עצמו סובר שיש בילה כמו ששנינו לעיל בברייתא לגבי פול המצרי ואם כן יכול להפריש מן התערובת. ותירצו שלא רצה להפריש מן התערובת שאז יפריש כמות גדולה גם כשעור החולין ויפסיד בתרומת המעשר כמות גדולה. עוד תירצו שרבי טרפון חולק על ר"ש שזורי וסובר שאין ברירה, ולא רצה ר"ש שזורי לנהוג במקומו של רבי טרפון נגד שיטתו.
[70] והקשה המשנה למלך [פ"ה מתרומות הי"ז] שהרי שנינו במסכת דמאי שאין מפרישין מן הדמאי על הדמאי שמא אחד מהם מעושר והשני לא. [ואין בזה היתר של ספק ספיקא שבשני גופין אין היתר ספק ספקא רע"א בתשובה ו]. ואם כן גם כאן לא יעשר שמא עישר מן הפטור. ותירץ המל"מ שרק על דבר שיש בו ספק איסור דאורייתא לא יעשר אבל כאן שהטבל אסור רק מדרבנן הקילו שיוכל להפריש מן הדמאי עליו. והקה"י [זרעים סימן ד] הוסיף לבאר שדמאי מלבד הספק דאורייתא יש בו גם "חיוב ודאי" מדרבנן, ולכן יכול לפטור את הטבל. [ודומה לזה כתב החזו"א [שביעית סימן א' סקי"ז], וע"ע במהרש"א פסחים דף ל"ה]. עוד הקשו האחרונים איך הדמאי מותר באכילה אחר ההפרשה הרי שמא הוא חיוב והרי זה כמפריש מן החיוב על הפטור שלא יאכל עד שיפריש על התרומה עצמה תרו"מ. ותירצו שלא החמירו על תרומת הדמאי כמו שבמפריש מן הדמאי על הדמאי אסרו רק את החולין ולא את התרומה, וראה באחרונים הנ"ל שהרחיבו בזה.
[71] לענין הפרשה מעציץ שאינו נקוב על הטבל שהתבטל ברוב, שיטת תוס' בסוגיתנו שאי אפשר להפריש משום שעציץ שאינו נקוב דומה יותר לחיוב מאשר טבל שהתבטל ברוב. ודעת הרא"ש בנדרים דף נ"ח שיכול להפריש גם מעציץ שאינו נקוב, וראה במל"מ פ"ה מתרומות הי"ז מה שכתב בזה.
בדין משקה
א דף לא ר' שמעון שזורי אומר יין, ופירש"י דוקא יין ולא שמן ודבש דלא הוי משקין, - ובתוס' הקשו דהרי שמן ודבש הם מז' משקין, לכן פירשו דמיירי בקדושין יעוי"ש, והנה הרמב"ם פסק בפר"א מטו"א הי"ט השמן הקרוש אינו לא אוכל ולא משקה, ופירש מרן בכס"מ דפסק כרש"ש דדוקא יין קרוש הוי משקה ולא שמן, אבל דבריו תמוהין דהרי להדיא כתב הרמב"ם בפר"ט ה"א דשמן ודבש שנקרשו הרי הן כמשקין, וכן כתב שם מרן דלא פסק כרש"ש, וכבר השיג בזה בברכת הזבח, וכתב דשאני בין אם קבל טומאה בעודו לח דשוב לא נפקע ע"י קרישתו, אבל כשלא קבל טומאה אלא בקרוש אינו מקבל טומאה לא שמן ולא דבש, מלבד יין שלעולם מקבל טומאה, ולהכי לא כתב הרמב"ם שם יין. עכת"ד, ולדבריו מתפרשה הכא כשלא קבל טומאה מקודם, דר"מ סבר דשמן קרוש מקבל טומאה, וחכמים סברי דגם דבש מקבל טומאה בקרישתו, ורש"ש סבר יין, היינו דוקא יין בקרישתו מקבל טומאה ולא שמן ודבש, ולפי פירוש זה פסק הכא הרמב"ם כרש"ש, ואעפ"י שכבר מוסכם דאין הלכה כרש"ש אלא במסוכן ובתרומת מעשר של דמאי, אמנם שאני הכא דכו"ע מודו, ובדבש ר"מ ורש"ש סברי דאינו משקה ופסק כרש"ש, משום דר"מ מסייע לו, אבל זה קשה קרושה מדוע אינו פוסק בשמן דהרי ר"מ וחכמים סברי כן.
ב והנה הראב"ד הקשה בפר"א מטו"א בהשגה וז"ל ותנן במס' טהרות וכו' ר"מ אומר השמן תחילה לעולם וחכ"א אף הדבש רש"ש אומר היין תחילה לעולם מאי תחילה לעולם לאו אע"ג דקדשו דבהני איירי לעיל וחכמים מודין לו עכ"ל, ולכאורה הקשה על היין, ובאמת אין ברמב"ם אודות יין, ומשמע דביין סבר הרמב"ם דלעולם הוי משקה, אבל נראה דע"כ כוונת הראב"ד על השמן דחכמים מודים לר"מ מדקאמרי אף הדבש, ומכ"ש, שמן.
ג אמנם גם על פירוש זה תמוה מדוע השמיט הרמב"ם דין יין, ולכתוב בהדיא דגם אם קבל טומאה בקרוש דין משקה עליו לקבלת טומאה, ואעפ"י שמובן ממילא, אבל אין דרכו של הרמב"ם להשמיט דין מפורש, - ואפשר שכיון שלפי מסקנת הסוגיא הפירוש בדברי ר"ש שזורי יין, - היינו לומר דשמן ודבש לא, - נמצא דלא הוזכר כלל יין בדברי רש"ש, דהרי עיקר דבריו לומר דשמן ודבש קדושין אינם בתורת משקה, אבל ביין אין צריך לפנים, דיין קרוש תורת משקה עליו, משום דכך עושין עיגולי יין, ואח"כ שורין אותן במים ותורת משקה עליו. -
ד אמנם יותר נראה דלא פסק הרמב"ם כמשנה זו כלל, אלא אזיל בתר סתמא דהתוספתא בפר"ב דטהרות דתניא שם כיצד אמרו שמן תחילה לעולם דהיינו אפילו קרשו [כמו שפירש הגר"א ז"ל שם] שאם נמחה ולא נשתייר ממנו אלא כפול משקין היוצאין הימנו מטמאים טומאת משקים, יעוי"ש בביאור הגר"א, הרי מבואר דסבר התנא דהתוספתא דשמן אחרי נימוח יש עליו טומאת משקין, ובזה מפרש הרמב"ם דמיירי שקבל טומאה בהיותו לח, דאל"כ הרי מבואר שם בתוספתא ברישא דשמן אינו לא אוכל ולא משקה, וע"כ הכוונה שמן קרוש, ומזה דן רבינו גם על הדבש כן, ופסק הרמב"ם כתוספתא זו, ומתורץ השגת הראב"ד שפיר.
ה כתב המג"א בסי' קנ"ח סק"ז בדבש שנעשה מרקחת מאחר שעומד להיות אוכל לא נקרא משקה ולא הוי טיבולו במשקה, ותמוה מהא דמבואר בפר"ג דעוקצים דהדבש הבא ע"י ריסוק מהכוורת לעולם הוי משקה, וכן מבואר בתוס' ב"ב פ' דכשמפרישים אותו מהשעוה הרי הוא משקה, וכן מבואר ברמב"ם פר"א מטו"א הי"ח וז"ל רדה הדבש משירסק החלות מתטמא משום משקה, מבואר מזה דסתם דבש הנעשה ע"י ריסוק מהחלות בהכרח ירד עליו תורת משקה, ולפי מה שכתבנו במקום אחר בדין משקה הבא לתוך האוכל וכאוכל דמיא, זה דוקא אם בתחילת יצירתו ירד לאוכלין ולא חלה עליו תורת משקה מעולם, אבל אם הי' פעם אחת משקה שוב לא יהי' אוכל לעולם. וכמו שכתבנו במקום אחר בשם המהרי"ט שכתב כן, וא"כ יש לתמוה על פסקו של המג"א, והיינו דע"כ לא נעשה הדבש אוכל אח"כ אף כשבא לאוכל, מטעם שכבר ירד עליו תורת משקה.
ו ונראה לומר דשאני הא דדבש משארי משקין כאשר יבואר, והוא לפי דברי התוספתא והביאה הרמב"ם וז"ל דבש הבא מכוורתו מתטמא טומאת משקין, חשב עליו לאוכלין מתטמא טומאת אוכלין עכ"ל, ויש להבין כיון שכתב דבש הזב מכוורתו מתטמא טומאת משקין, א"כ הרי הוא משקה, ולפי"ז היאך אמר אח"כ חשב עליו לאוכלין מתטמא טומאת אוכלין, דתמוה מה מועיל מחשבה שחשב על הדבש להיות אוכלין, כיון שבאמת הדבש הוא משקה דהרי חזינן דסתמו משקה הוא אף בלעדי מחשבה למשקין, וא"כ חזינן דבעצמותו משקה הוא, ולפי"ז תיקשה מה מועיל מחשבה למשקין להיות אוכלין, הלא בכל המשקין כולם קיי"ל דלא נעשה אוכל במחשבה לאוכלין, וע"כ צ"ל דשאני דבש משארי משקין דעלמא, דכיון דהי' אוכל בהכוורת להדבורים, ואכילת בהמה ג"כ נקראת אכילה, כמבואר בב"ב פ' בתוס' ד"ה אינו וכו' דבכוורת הדבש עם השעוה תורת אוכל עלי', ומטעם זה עלול הוא להיות ג"כ בתורת אוכלין, ולהכי בדבש הזב מהכוורת, אף שסתמו משקה, מ"מ בחשב עליהן לאוכלין מתטמא טומאת אוכלין, אבל יש להבין מדוע כתב הרמב"ם דברדה הדבש משירסק החלות מתטמא משום משקה, ומשמע דלא מהני מחשבה להיות אוכלין, וזה הוי לכאורה סתירה לדבריו שאח"כ, לפי מה שכתבנו.
ז ונראה לומר דשאני התם כיון דעושה פעולה בידים דהיינו הריסוק להכי ע"כ כיון שסתמא עומדים למשקה הוי הריסוק שהוא מעשה ג"כ למשקה, והוי כעושה מעשה למשקה, ושוב לא אתי מחשבה דאח"כ שמחשב לאוכלין להיות נתפס בזה תורת אוכלין מטעם דלא אתי מחשבה ומוציאה מידי מעשה, כמבואר בקדושין נ"ט, יעוי"ש, - ולפי"ז אם יעשה מעשה אחרת המורה דוקא על אוכלין ודאי דאתי מעשה זו ומוציאה מידי הפעולה הראשונה כהכלל שמעשה מוציאה מידי מעשה, ונעשה מהדבש אוכלין, וזה אנו לומדים מהא דכתב הרמב"ם דהדבש הזב מהכוורת מתטמא טומאת משקין, וזהו משום דסתמו משקין, ועל כל זה אתי מחשבה דלאוכלין ומפקע מסתמא, כן אית לן לומר בדבש שבא על ידי ריסוק דנעשה מעשה למשקה, עכ"ז אתי מעשה אחרת ומוציאה מידי מעשה ראשונה, ומטעם זה פסק המג"א דדבש המרקחת כיון שעומד לאכילה ע"י מעשה דהרי נתבשל לזה להיות אוכל, להכי דין אוכלין עליו, ולא הוי טיבולו במשקה.
ח והנה מצאתי בברכת הזבח שנחית להא דמרקחת וכתב דלפי דברי התוס' דדבש קרוש אינו משקה, והכי ס"ל להרמב"ם, יעוי"ש, ודבריו תמוהין בשתים, א) דהלא חכמים סברי הכא דדבש הוי משקה, וכיון דלא קיי"ל כרש"ש הוי בזה טיבולו למשקה, ב) דהלא הרמב"ם כתב דדבש אינו משקה היינו דבש תמרים כמבואר שם ברמב"ם פר"א מטו"א הכ"א, אבל דבש דבורים הבא מכוורת לא כתב הרמב"ם שאינו משקה, ואדרבה כתב להדיא שם בהי"ח דבש הזב מכוורתו מתטמא טומאת משקין, והנה מציין שם לדברי הרדב"ז סי' פ"ג, וראיתי שם שנחית לזה גם כן לומר דדבש אינו משקה בקרוש, אבל בסופו שם כתב דזה דוקא בדבש שאינו מדבורים, ופלא שלא הביא דברי הרמב"ם מה שכתב בהי"ח, אבל עכ"פ נחית לדינא לחלק בין דבש דבורים לשארי דבש, - ולדינא נכון הדבר כמו שכתבנו.
א דף לא תניא אמר ר"ש שזורי פעם אחת נתערב לי טבל בחולין ובאתי ושאלתי את ר' טרפון ואמר לך קח מן השוק ועשר עליו וכו', הרי חזינן דלא סמכינן אבילה לעשר מינה ובה, ואין לחלק ולומר דדוקא באיסור דרבנן סמכינן אבילה ולא באיסד"א, דליתא דהרי גם שם הוה איסור דרבנן דהרי מיירי שם בנתערב ברובא, וביותר תוגדל התמי' דהרי ר"ש שזורי עצמו סובר בר"ה דיש בילה אף בדבר יבש, וכבר עמד בזה הטורי אבן יעוי"ש, - ונראה לומר בזה דדוקא במקום דליתא תורת ביטול אמרינן סברא דבילה, מטעם דכיון דלא נתבטל עדיין עצמותו של הדבר, להכי אמרינן דיש בהפרשה גם מהתערובות השני, אמנם אם נתבטל הדבר ברובא דאז אזלא החשיבות, מהדבר, - והוה כמאן דליתא, ממילא לא שייך בזה לדון תורת בילה, ובמס' ר"ה מיירי באופן שליתא דין ביטול מדאורייתא, ולהכי שפיר סמכינן אבילה, אבל הכא במנחות, מיירי שהי' התערובות ברובא, ואזיל לי' החשיבות של המיעוט מן התורה, וכיון דהתורה עשאה אותו כמאן דליתא, להכי אין לסמוך אבילה להקל, ומצאתי סעד לסברא זו בתוסיו"ט פר"ד דדמאי מ"ה ד"ה אבל בזמן יעוי"ש, והנה התם בר"ה בלא"ה לא שייך ביטול מטעם דהוה מב"מ גמור בין בכמות ובין באיכות דהרי שווים בשמא ובטעמא דלא שייך בזה ביטול כמבואר בר"ן נדרים נ"ב, והכא נמי כיון דרק לענין לעשר מזה על זה עיקר הנ"מ התם, ולהכי לא שייך בזה עיקר דין ביטול, וכמובן.
ב ובזה יובן לנו ג"כ הא דקשה לכאורה בהא דיליף ר' יהודה דמב"מ לא בטל מדם הפר ודם השעיר דלא בטל דם השעיר המועט בתוך דם הפר המרובה וכו' וקשה דלמא סברת התורה בזה מטעם דסמכינן אבילה וכיון שע"כ איכא מעט דם השעיר בכל טיפה וטיפה, ולהכי עולה שפיר הזריקה גם לשם דם שעיר, אמנם לפי מה שכתבנו אתי שפיר דכיון דאם אמרינן בזה ביטול דהיינו כדין מיעוט שנתערב ברובא דהוא כמאן דליתא, להכי לא שייך אחר כך לדון בזה תורת בילה, ומוכח דמב"מ לא הוה בדין ביטול.-
ג והנה יש להעיר מהא דאיתא בפר"ג דחלה מ"ט זיתי מסיק שנתערבו עם זיתי ניקוף ענבי בציר עם ענבי עוללות וכו' מוציא תרומה ותרומת מעשר לכל יעוי"ש הרי חזינן דסמכינן אבילה אעפ"י דנתבטל ברובא, אמנם כבר הקשה שם הר"ש היאך סמכינן בזה אבילה, ומדוע במנחות לא סמיך ר"ט אבילה, ואין לומר דמיירי הכא שהטבל הי' - אמנם לא כן משמע בירושלמי דאיתא שם להדיא בפלוגתא דר' יוחנן ור"ל דסברי דהמשנה מיירי בטבל שהוא מדרבנן והיינו קודם גמר מלאכה, - והקשה הירושלמי למ"ד דבטבל דרבנן כו"ע סברי דבטל ברובא, וא"כ מדוע לא בטל הכא האי טבל ברוב, יעוי"ש, ואם כדברי הר"ש, דהטבל הוה דובא אין מקום לקושיא, ונראה כך דכיון דמיירי קודם גמר מלאכה ומדאורייתא לא הוה בזה שום איסור וא"כ הוה היתר בהיתר דליתא ג"כ דין ביטול, וכיון דליתא בזה ביטול מדאורייתא שפיר יש לסמוך אבילה, - והנה לפי"מ שמוקים שם בירושלמי רבי מנא דמיירי בשמן של זיתי מסיק שנתערב בשמן של זיתי ניקוף, וא"כ שייך בזה ביטול, אמנם ע"כ סובר הירושלמי דטבל מדאורייתא לא בטל דהיינו מטעם דסבר דכהיתרו איסורו, וכיון דליתא בביטול מה"ת סמכינן אבילה, אמנם עדיין תיקשה מתרומת מעשר דתנן שם דבעינן שם לפי חשבון, אבל יש לומר דבדבר לח בכל אופן יש בילה, ור' מנא דמוקים בשמן שהוא לח בכל אופן יש בילה, והכא במנחות מיירי ביבש, אמנם ר"ש שזורי דסבר דאף ביבש סמכינן אבילה, ע"כ מוקים להמשנה דחלה ג"כ ביבש ויפרש כמו זה הביאור, מטעם דליתא בזה ביטול ברובא, וע"כ הא דאיתא בזבחים פ' במי חטאת שנפלו לתוכן מים כל שהוא, ומ"מ רוצה הגמ' לומר שם דר"א סובר יש בילה, אעפ"י שאיתא שם דין ביטול מה"ת, היינו כמו"ש התוס' שם ע"ט ד"ה תנן דמשום חומרא דמי חטאת לא בטל ברובא, כן אית לן לומר גם בזה דרק בשביל חומרא דמי חטאת הוא, וע"כ זה הוה ג"כ דעת הרמב"ם בפר"ט מה' פרה אדומה ה"ח.
ד וכן יש להוכיח מהא דתנן בחלה פר"ג מ"ח הנוטל שאור מעיסה שלא הורמה חלתה, נתן לתוך עיסה שהורמה חלתה אם יש לו פרנסה ממקום אחר מוציא לפי חשבון, ואם לאו מוציא אחת על הכל וכו' יעוי"ש, הרי חזינן דסמכינן אבילה, התם ג"כ עיקר הטעם משום דלא שייך בזה ביטול כיון דשאור לטעמא עבידא וליתא בזה דין ביטול דהרי קיי"ל דהטעם כעיקר דאורייתא, וכך יש להוכיח סברא זו מזבחים ע"ח.
ה איברא לפי דברי הש"ך שכתב ביו"ד סי' שכ"ד סקי"ח דלא הוי בזה עיקר הטעם משום בילה, אלא משום דכיון שנעשית כולה טבולה, וכמו שכתב גם המחבר "לפי שנעשית כולה טבל", יעוי"ש, ולפי"ז אין ראי' לדין בילה מזה, אמנם ע"כ דברי הש"ך תמוה מדברי הר"ש שכתבנו לעיל, והוא מדהקשה הר"ש בהא דזיתי ניקוף וכו' מדוע סומכין אבילה וכו' כמבואר שם, ומדוע לא אמר דמפני שנעשית כל התערובות באיסור להכי יכול להפריש מינה ובה, וע"כ דזה הטעם לא יספיק, ומוכח מזה דעיקר הטעם משום בילה, והא דבאמת כתב המחבר לפי שנעשית כולה טבל" וזה הטעם כתבו גם כן הרא"ש ועוד ראשונים, זה בא לבאר מדוע סומכין אבילה כיון דמדאורייתא בטל ברובא, להכי אמרו הטעם לפי שנעשית כולה טבל, והיינו בשביל הטעם כמו שנתבאר, ולכן ליתא בזה ביטול ברובא וסמכינן אבילה, ולפי"ז ישתנה הדין דלפי דברי הש"ך אם נתערבה עיסה שלא הורמה חלתה לתוך עיסה שהורמה חלתה ג"כ סומכין אבילה מטעם דג"כ נעשית כולה טבולה, ולפי מה שכתבנו ע"כ דוקא בשאור הדין כן, ולא כעיסה שנתערבה, דבזה אחרונה אין סומכין אבילה, ועוד כתב הש"ך בשם התה"ד דבשאור מודה הרא"ש דאין בילה, ולדבריו דשאור הסברא מחייבת דלא נבלל כל כך היטב, הנה מפורש להיפך בתוס' לעיל כ"ב דכתבו שם דיותר מתערב יפה שאור בעיסה מעיסה בעיסה, דהרי כתבו שם להדיא דאין לך דבר לח מתערב יותר מזה, וגבי עיסה בעיסה כתבו דדוקא לענין מנחות מקרי לח יעוי"ש] אבל במקום שרובא חיוב, או שהוה חיוב משום הטעם שהוא כעיקר בזה סומכין אבילה, ומטעם זה סומכין אבילה בהא דאיתא בנדה מ"ז עיסה שנדמעה וכו' חייבת בחלה, וע"כ מהני הפרשה, והיינו כיון שרובא חולין מתוקנים והוה רובא חיוב, סומכין אבילה.
ו ויש לבאר לפי"ז שיטת הרמב"ם דפסק בפרי"ג מתרומות ה"ד דאין בילה בקמח בקמח יעוי"ש, והיינו דסבר דקמח בקמח דין יבש ביבש יש לו, וא"כ מסתמא שאור בעיסה ג"כ דין יבש ביבש הוא, ומפרש הרמב"ם דלח בלח לא הוה אלא יין ביין או שמן בשמן, וא"כ מדוע פוסק האי דינא דלעיל דשאור שלא הורמה חלתה וכו' דמהני במוציא אחת על הכל, וזהו מטעם דסמכינן אבילה, ונראה לומר מלתא חדתא דדוקא במקום דבעינן לפי חשבון כגון במעשר וגם בתרומת מעשר, בזה בעינן בלילה יפה, ולא סמכינן אבילה בלתי הדברים המתערבים ומתמזגים יפה, ובאופן הזה מיירי שם בתרומות, יעוי"ש, אבל בתרומה גדולה וחלה דמצד תקונם סגי במשהו בזה יש לסמוך אבילה גם בדברים יבשים, ומכ"ש קמח בקמח, ושאור בעיסה, ושפיר יש לומר דסבר הרמב"ם דקמח בקמח נקרא ג"כ דבר לח כשיטת התוס' יבמות פ"ב ורק לענין להוציא לפי חשבון בדיוק כהא דתרומת מעשר ומעשר בעינן דבר לח דאיתא במזיגה, ובזה מתערב גם לפי חשבון, וכמו שמבואר בתשב"ץ ח"ב סי' ד' לחלק בין הרכבה מזגיית, להרכבה שכונית, דכתב שם שהפרדה אעפ"י שבאה מסוס וחמור, אינה כלאים, משום דהוה הרכבה מזגיית והוה עכשיו צורה חדשה, משא"כ חציו עבד וחציו בן חורין אינו יכול לישא מינו משום דאתי צד עבדות ומשתמש בצד בת חורין, מטעם דכיון דלא הוה רק הרכבה שכונית, אמרינן דצד עבדות לחודיא קיימא, יעוי"ש, וה"נ קמח בקמח הוה הרכבה שכונית, משא"כ יין ושמן, - והנה אח"כ ראיתי בשיט"מ הנדפס מחדש שעמד ג"כ בקושיו' הטו"א וכתב שם בסוגיא זו אות ה' וז"ל וא"ת אמאי לא א"ל יצבור גורנו לתוכו ולעשר מיני' ובי' כדאמרי' לעיל וי"ל [דאה"נ] אלא שלא הי' רוצה להפריש עליו אלא כשיעור הטבל, שהי' מעורב ואם הי' צובר גורנו לתוכו הי' צריך להפריש מכל המעורב כאילו הי' [טבל גמור] ונמצא מפסיד להרבות בתרומה ליתן לכהן, עכ"ל, - ולפי"ז אתי שפיר הסוגיא. -
ז והנה בהא דנתערב טבל בחולין פירש"י שהי' דמאי וכו' ותמוה מדוע לא ניחא כפשוטו דאיירי בודאי ורק מטעם ביטול ברובא, אין כאן אלא חיוב דרבנן, ולהכי אמר ר"ט דמהני בשיקח מן השוק שהוא ג"כ דרבנן, ועי' במל"מ בפר"ה מתרומות בזה, גם עי' במרכבת המשנה.
ח ולימא לי' קח מן השוק קסבר אין רוב ע"ה מעשרין, - וקשה לשיטת הרמב"ם דסבר דספד"א מה"ת לקולא, א"כ אין כאן אלא חיוב מדרבנן, וממילא הוי ג"כ מן הפטור על הפטור מדאורייתא, - ונראה לבאר לפי דברי הרמב"ם לפי מה שסבר בעצם יסוד דדמאי, וכאשר יבואר.
ט כתב הרמב"ם בפר"ו מסוכה הי"ג וביום השמיני יושבין ואין מברכין, וכן טומטום ואנדרוגינוס לעולם אין מברכין לישב בסוכה מפני שהן חייבין מספק ואין מברכין מספק, כתב הראב"ד ואני רואה מדברי רבא דאמר הטעם לדמאי שאין מברכין על הפרשת מעשרות משום דרוב ע"ה מעשרין הם, הא לאו הכי מספיקא מברכין מפני שהוא ספד"א וכו' יעוי"ש, ולכאורה דברי הרמב"ם נכונים מטעם דאיכא חזקת טבל, להכי לולא הטעם דרוב ע"ה מעשרין הוי כודאי חיוב מטעם חזקה, אבל יש לדחות דלא הוי חזקת טבל ודאי, מטעם דאפשר דעביד כר' הושעי' דהכניס התבואה בשבלין, ובספר צל"ח לסוכה ראיתי כתב דזה תליא אם אזלינן בתר חזקה דהשתא, ותליא בפלוגתא דר"מ ורבנן בנגע באחד בלילה ולמחר מצאו מת דר"מ מטהר וחכמים מטמאין דאזלינן בתר שעת מציאתן, והרמב"ם לשיטתו דסבר דאף לחולין אמרינן כן כמו שפסק בפרי"ח מה' אבוה"ט הי"ד, והראב"ד סובר כשיטת התוס' דרק לקדשים אמרינן כשעת מציאתן, עכת"ד, אבל דבריו תמוהין דמה שייך כשעת מציאתן בטבל, דע"כ אנו יודעין שלא הי' טבל טרם שנתחייב בראיית פני הבית, ואם באמת הכניס במוץ שלה אין כאן טבל כלל, ואין זה דמיון לשעת מציאתן בהא דמת, דע"כ עכשיו הרי הוא מת בודאי ומטמא, - ובפירות אין אנו יודעין גם עכשיו שהוא טבל ודאי גם בלעדי ההפרשה, מטעם דאולי לא נתחייבו כלל, ואין זה טבל האמור בתורה. -
י ונראה דהנה יש לחקור אם תרי מיעוטי מגרעין לחזקה, היינו חזקה שהיא מכח רובא, - והנה לכאורה הדבר פשוט דאם תרי מיעוטי מגרעין לרובא כמו שמבואר בגמ' ברכות נ"ג, וכמו כן כתב הר"ן ליישב קושיות התוס' חולין ס"ג ע"ב בהא דאין לוקחין ביצים מנכרי מחששא דשמא מין טמא הוא והקשה הא רוב עופות טהורין ומדוע לא ניזל בתר רובא, ותירץ הר"ן משום דיש לצרף מיעוט נו"ט שיש גם בטהורים, יעוי"ש ואם ברובא מגרען תרי מיעוטי מכש"כ בחזקה, אבל יש לומר לאידך גיסא דדוקא ברובא שייך לומר כן, מטעם דהכרעת הרובא אינו לומר דליתא למיעוט, - אלא אמרינן דזהו מן הרובא, אבל כיון שיש מיעוט במציאות, להכי יש לומר דבדאיכא עוד מיעוט אחר, הרי שני מיעוטין במציאות, ושני מיעוטין מגרעין את הרוב, - אבל חזקה שזהו לומר שהדבר הזה בלא השתנות מדמעיקרא, והרי הוא כמעיקרא, א"כ מה מוסיף לנו אם יש שני מיעוטים המורים היפוך חזקה, הלא סו"ס יש לנו לומר דהדבר לא נשתנה, והרי הוא כמדעיקרא.
יא והנה הכא בחזקה דטבל כמו שהוא לפנינו יש שני מיעוטין המורים לומר שאין זה טבל היינו מיעוט המעשרין, ומיעוט המכניסין במוץ, - וסבר הראב"ד שאין כאן חזקת טבל, ומזה שפיר מוכיח הראב"ד דבספק מברכין, ורק בדמאי אין מברכין משום דרוב ע"ה מעשרין, ושיטת הרמב"ם דתרי מיעוטין אין מגרעין חזקה, והכא בטבל אית לן לומר דהוי טבל ודאי, וזהו חזקה מכח רובא, דרוב אנשים אין מכניסין במוץ, ומטעם זה איתחזק בטבל ובצירוף מיעוט המעשרין לא הוגרע חזקת טבל.
יב והנה אפשר בזה לפרש הפלוגתא דר"מ ורבנן דכשעת מציאתן, דהנה כתבו התוס' שם בנדה דאם ראוהו חי מבעוד יום גם רבנן מודו דטהור, ותמוה דאם חזקת חי מהני, מה לי אם ראוהו חי או לא, הלא כל אדם יש לו חזקת חיים, וכבר עמדו בזה הנו"ב, ועוד אחרונים, אבל יש לומר גם כן דשם יש גם כן מיעוט שאינו חי, דע"כ נמצא גוף מת בעולם, וגם מהחיים יש מיעוט שאין לו חזקת חיים, כמו גוסס, עי' גיטין כ"ח, או תינוק קודם שהוחזק להיות בחזקה דחיים, ותרי מיעוטי מגרעין לחזקה דחיים, וכל זה בשלא ראוהו חי מבעוד יום, אבל כשראוהו חי מבעוד יום, היינו שראה אותו בחזקת חי, שהוא מהאנשים שיש להם חזקה דחיים. -
יג והנה ר"מ מטהר מטעם דסבר דלא מהני תרי מיעוטי לגרוע חזקה דחיים, - ורבנן מטמאין מטעם דהתרי מיעוטי מגרעין חזקת חיים, -- אבל לפי"ז תיקשה דהתם פסק הרמב"ם כחכמים, דנתבטלה חזקה דמעיקרא בשביל המיעוטים, והכא בטבל סבר דיש להפירות חזקת טבל.
יד עוד קשה דשיטת ר"מ בכ"מ לחוש למיעוט, ורבנן לא חיישי למיעוטא, והכא להיפוך, דר"מ לא סבר התרי מיעוטי לגרע לחזקה, ורבנן סברי דיש חשיבות להמיעוטין לגרוע להחזקה, ותמוה.
טו והנה ליישב דברי הרמב"ם יש לומר דהכא מפני ששעת מציאתן מכריע, דהרי עכ"פ לפי ראות ענינו אנו רואים דהגוף הזה שנגע בו מת לפנינו, משא"כ בתבואה אין לפנינו ריעותא בהתבואה אשר תהי' מורה ריעותא בחזקה, אבל לר"מ תיקשה.
טז ונראה דהנה יש להקשות בהא דנגע באחד בלילה מדוע לא אזלינן בתר רובא, ורוב גופים שבעולם הם חיים, וע"כ דמיירי ביושב בין ההרים, דאין לדון בזה רובא דעלמא, כמו שמוקים הש"ס ב"ב כ"ג לענין רוב וקרוב, יעוי"ש, - אמנם ע"כ גם נידון זה הוא כעין רובא לומר שלא בא גוף אחד מן רובא לכאן, אבל יש לחוש למיעוט שבא מעלמא אף שהמקום בין ההרים, וממילא יש חששא דלמא מעלמא אתא, ואדרבה ר"מ דחייש למיעוט לא מהני גם ביושב בין ההרים, ולהכי מטהר, ורבנן לא חיישי לזה. -
יז ביאור הדברים דר"מ מטהר מטעם חזקה דמעיקרא שהי' חי, ובצירוף גם המיעוט שבא אחד מעלמא, דגם ביושב בין ההרים יש חששא למיעוט שבא לכאן, וממילא אין כאן שני מיעוטים המורים על גוף מת, ולא הוי אלא חד מיעוט, משום דכיון דאיכא מיעוט כלפי מיעוט, וממילא מטהר ר"מ מטעם חזקה ומיעוט שמא בא מעלמא, ורבנן דלא חיישי למיעוט בכל מקום דאיכא רובא, וממילא אין לחוש שמא בא אחד מעלמא, וא"כ הוי תרי מיעוטים המגרעים חזקת חי הבא מכח רובא, וזהו חזקה דהשתא, והוי ר"מ לשיטתו דחייש למיעוטא, ורבנן לשיטתייהו דלא חיישי למיעוט, וכמוש"נ.
יח כתבו התוס' בריש נדה מדוע בנגע באחד בלילה מטמאי רבנן ברה"ר משום דכל הטומאות כשעת מציאתן ובאשה אמאי מטהרין לחולין, ותירצו דלקמן בנגע באחד בלילה מיירי בקדשים, יעוי"ש, וקשה לשיטת הרמב"ם דפסק כחכמים כמו שכתבנו לעיל ואיהו סובר אף לחולין תיקשה לדידי' קושיות התוס', - אבל לפי מה שביארנו יתיישב לנכון, והיינו משום דעיקר הטעם דמטמאי רבנן התם הוא בשביל השני מיעוטין שמגרעין את החזקה, דחזקת חי, והרי"ז הכרעה דהגוף שנגע בו הוי מת גם מאתמול, ובצירוף חזקה דהשתא, אעפ"י שחזקה דהשתא לא הוי חזקה מעליא, ואינה אלא לקדשים ולתרומה, אמנם מפני השני מיעוטים דהוי ריעותא גדולה להחזקת חי דמעיקרא, - להכי נחשב לודאי טומאה גם לחולין, משא"כ בנדה דאין כאן סיבות המגרעים את החזקת טהרה דמעיקרא, רק הריעותא דהשתא מציאת דם שלפנינו, - הנה ריעותא זו אין בכחה לבטל חזקת טהרה דמעיקרא, ולהכי גם לחכמים דמטמאין למפרע טומאת מעל"ע אינה אלא לתרומה ולקדשים.
יט ובביאור הסוגיא דידן ע"כ צריך לומר כמו שכתבנו לעיל בשיטת הרמב"ם דסבר דתרי מיעוטין אינן מגרעין חזקה, וממילא כל טבל יש לו חזקת טבל בודאי, וזהו חזקה מכח רובא, ובמקום חזקה גם הרמב"ם מודה דאזלינן לחומרא מדאורייתא, ומכ"מ ודאי טבל לא הוי, בשביל השני מיעוטין, ומטעם זה הוי בגדר איקבע איסורא, והוי ספקא לחומרא מדאורייתא, ושפיר קאמר הש"ס דבשביל שלא סבר רוב ע"ה מעשרין, אין עצה ליקח מן השוק, מטעם דיש כאן ספק חיוב דאורייתא, - וכמו שנתבאר.
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0