דף לג - א
ומשנינן: סלקא דעתך אמינא, הואיל ואמר רבא מצוה להניח את המזוזה בטפח הסמוך לרשות הרבים [כגון אם היה עובי החלל ארבעה טפחים, יניח את המזוזה בתוך חלל הפתח, בטפח החיצון הסמוך לרשות הרבים. וטעם הדבר כדי שיפגע במצוה תיכף בבואו לביתו], אם כן היה מקום לומר שכמה דמרחק את המזוזה מן הבית מעלי הדבר יותר ויניח את המזוזה אפילו מבחוץ סמוך לפתח, קא משמע לן שמצוה להניחה בתוך חלל הפתח, ולא מחוצה לו.
ואמר רב יהודה אמר שמואל: כתבה על שני דפין, חציה בדף אחד [6] וחצי בדף השני, [ויש מפרשים בשני דפין חתוכים. תוספות] פסו לה.
מיתיבי: כתבה על שני דפין, והניחה בשני סיפין על שתי מזוזות הפתח, פסולה.
ומשמע, הא אם הניחה למזוזה זו בסף אחד הרי היא כשרה. ולא כדברי רבי יהודה אמר שמואל שפסל בשני דפים.
ומשנינן: אין הכונה שהניחה בשני סיפין, אלא באמת הניחה בסף אחד, אלא שהמזוזה היתה ראויה לשני סיפין, קאמר שהניח קלף חלק בין דף לדף כך שהמזוזה ראויה להנתן חציה על סף זה וחציה על הסף השני [אם היה מחלק את שני הדפים].
ואמר רב יהודה אמר שמואל אם רצונך לדעת היכן היא הכניסה לענין חיוב מזוזה [7] הלך אחר היכר ציר.
מאי היכר ציר? אמר רב אדא: אבקתא. חור שבאיסקופת [שבסף] הפתח שציר הדלת סובב עליו.
ומבארינן: היכי דמי שהולכים אחרי היכר ציר לענין קביעות המזוזה כגון פיתחא פתח דבין תרי בתי בתים וכגון: בין בי גברי לבין בי נשי. אדם שחילק את ביתו לשני חדרים, אחד להילוך אנשים ואחד לאשתו שתעשה בו מלאכתה בצניעות, ויש פתח בין שני חדרי הבית, ולכל אחד מחדרי הבית יש פתח לרשות הרבים. ועכשיו לא יודעים איזה צד של אותו הפתח שבין שני חלקי הבית נחשב דרך יציאה, ואיזה צד נחשב דרך כניסה של הבית, שבו קובעים את המזוזה. ובמצב שכזה, שאין הכרעה מהי הכניסה ומהי היציאה, היכר הציר הוא הקובע. שבאותו צד, שנמצא בו החור שבסף, שציר הדלת סובב בו, קובעין את המזוזה בצד ימין, שהוא דרך הכניסה.
ריש גלותא בנא ביתא בנה בית, אמר ליה ריש גלותא לרב נחמן: קבע לי מזוזתא במקום הראוי בפתחי הבית.
אמר ליה רב נחמן לריש גלותא: תלי דשא ברישא, קודם תקבע את הסיפין דהיינו, מזוזות הפתחים בבנין, [כי הפתח החייב במזוזה צריך שיהיה בו שתי מזוזות ומשקוף] ורק אחר כך אקבע לך את המזוזות בסיפין.
שאם תקבע קודם את המזוזות בסיפין ואחר כך תקבע את הסיפין בבנין תהיה קביעת המזוזה פסולה, שזהו תעשה ולא מן העשוי. כי קביעת המזוזות בסיפין קדמה לחיוב המזוזה, שהסיפין אינן חייבין במזוזה לפני שנקבעו בבנין! [8]
אמר רב יהודה אמר רב: עשאה קבעה למזוזה כמין נגר יתד שתוחבים הנגרים בדלת. והיינו, שלא זקף את המזוזה לאורכה אלא השכיב אותה לרוחבה ונעץ אותה לעומק הקיר [9] פסולה. כי המצוה לקובעה בזקיפה [10].
והוינן בה: איני הלא אין ההלכה כך, והא כי אתא רב יצחק בר יוסף מארץ ישראל, אמר: כולהו מזוזתא דבי רבי כל המזוזות שהיו בבית רבי כמין נגר הוו עבידן. וההיא פיתחא דעייל ביה רבי לבי מדרשא ואותו פתח קטן מיוחד שהיה לרבי, שבו היה נכנס למקומו בבית המדרש ויוצא, כדי שלא יצטרך להטריח את התלמידים לעמוד לפניו בעוברו לפניהם, לא הוה לה מזוזה. ומבואר שרבי קבע את מזוזותיו כמין נגר!?
ומשנינן: לא קשיא. הא שפסול דעבידא אותה מזוזה כסיכתא כנגר של אומנים, והיינו שקבעוה לרוחבה.
והא ומזוזותיו של רבי דעבידא היו עשויות כאיסתוירא, כמקום חיבורם של השוק והרגל, והיינו, שנקבעו בעמידה. [ויש מפרשים שהעמידו אותם בצורה מקופלת כמו נון כמו מקום חיבור השוק וכף הרגל, שהשוק זקוף וכף הרגל שוכבת לרוחבה, וכך קבע את המזוזה. והטעם שכשירה באופן זה, כיון שראשה האחד זקוף ועומד כלפי מעלה].
והוינן בה: איני היאך שנינו שהפתח של בית המדרש של רבי לא היה בו מזוזה, והא ההוא פיתחא דהוה [11] עייל ביה רב הונא לבי מדרשא והלא הפתח שרב הונא היה נכנס דרכו לבית המדרש הויא לה לאותו פתח מזוזה, ומדוע בפתח בית מדרשו של רבי לא היתה מזוזה? ומשנינן: ההוא פתח בית מדרשו של רב הונא רגיל הוה, שרוב הנכנסין לבית המדרש דרך אותו פתח היו נכנסים. אבל הפתח של בית רבי לא שמש את כולם אלא את רבי לבדו, שלפעמים היה נכנס ויוצא דרכו כדי לא להטריח את תלמידיו לעמוד מפניו, ופתח אחר היה בו, שהיו רגילים להכנס ולצאת דרכו. והקובע לענין חיוב מזוזה הוא הפתח הרגיל. דאמר רב יהודה אמר רב: במזוזה הלך אחר הפתח הרגיל להכנס ולצאת בו. והיינו: שאיפה שיש שני פתחים לחדר אחד הרי באותו פתח שרגילים יותר להכנס דרכו, יניח מזוזה. ולא בפתח השני. ולכן רבי לא שם מזוזה בפתח שדרכו היה נכנס לבית המדרש, כיון שהוא לא שמש בקביעות בתור כניסה לחדר.
אמר רב זירא אמר רב מתנא, אמר שמואל: מצוה להניחה למזוזה בתחילת שליש העליון. דהיינו אחר שני שליש של גובה הפתח מלמטה, בתחילת השליש העליון.
ורב הונא אמר: מגביה מן הקרקע טפח, ומרחיק מן הקורה המשקוף טפח. וכל הפתח כולו מלבד הטפח התחתון והעליון כשר לקביעת המזוזה. מיתיבי: מגביה מן הקרקע טפח, ומרחיק מן הקורה טפח. וכל הפתח כולו כשר לקביעת מזוזה דברי רבי יהודה.
רבי יוסי אומר: כתוב בפרשת שמע "וקשרתם לאות על ידיך" וכתוב "וכתבתם על מזזות ביתך", ומקישים כתיבה לקשירה.
מה קשירה של התפילין היא בגובה הראש, במקום שמוחו של תינוק רופס. אף כתיבה קביעת המזוזה היא בגובה הפתח דהיינו סמוך לתקרת הפתח, וזה לא כשמואל שאמר מניחה בתחילת השליש העליון.
ומפרשינן: בשלמא לרב הונא, שאומר כל הפתח, חוץ מטפח התחתון והעליון, כשר לקביעת המזוזה, הוא דאמר כרבי יהודה הסובר שקביעת המזוזה היא בכל הפתח חוץ מהטפח העליון והתחתון.
אלא לשמואל, דאמר שמקום קביעת המזוזה היא בתחילת השליש העליון. כמאן אמר את דבריו? לא כרבי יהודה שאמר כל הפתח כשר לקביעת המזוזה, חוץ מטפח התחתון והעליון, ודלא כרבי יוסי שאמר שקביעת המזוזה היא בגובה הפתח, והיינו סמוך לתקרת הפתח, ואילו לשמואל רק בתחילת שליש העליון.
אמר רב הונא בריה דרב נתן: לעולם שמואל כרבי יוסי סבירא ליה.
הערות
[6] זוהי דעת רש"י, שצריך לכתוב את כל המזוזה בטור אחד, ואם כתב אותה בשני טורים הרי היא פסולה. ובקרן אורה תמה בזה מדוע זה אחרת מתפילין, שגם בהם כותבים כמה פרשיות. וכל אחת בטור אחר. ואילו במזוזה צריך הכל בטור אחד ומה הטעם לחלק ביניהם? והתוס' מפרשים ששני דפים הכוונה כפשוטו בשני קלפים, שצריך לכתוב את כל המזוזה בקלף אחד ואם כתב בשני קלפים פסול. אך מבואר בתוס' לעיל (לב.) שתפירה מועילה לזה. ואם תפר שני קלפים יחד אפשר לכתוב עליהם את המזוזה. והתוס' כאן הביאו מהירושלמי שיש חילוק בין ספר תורה לתפילין ומזוזות. שספר תורה אפשר לכתוב בכמה עורות. ואילו תפילין ומזוזות רק בעור אחד. וכתב בקרן אורה שמדברי הירושלמי האלו מוכח שלא מועיל במזוזה לתפור את העורות לעשותם אחד, שהרי מבואר בירושלמי שספר תורה אפשר לכתוב בכמה עורות. אבל אחר כך וודאי חייבים לתפור את כולם יחד. ועל זה מסיים הירושלמי שמזוזה צריך דווקא עור אחד. אם כן מוכח שבמזוזה תפירה אינה מועילה. וזה החילוק בין ספר תורה [שמועיל תפירה] למזוזה [שלא מועיל תפירה]. והיה מקום ליישב שבספר תורה מועיל לתפור את העורות גם אחרי הכתיבה. מה שאין כן במזוזה צריך לתפור לפני הכתיבה דווקא. אך מדברי התוס' לעיל מוכח שבמזוזה מועיל תפירה גם אחרי הכתיבה. ועל זה תמוה מאד מהירושלמי שמחלק בין ספר תורה למזוזה לענין כמה עורות. ובמרדכי כתב שמהירושלמי הזה מוכח כפירוש רש"י בשני דפין [שזה שני טורים], שהירושלמי שם מונה כמה חילוקים בין ס"ת למזוזה. האחד, שס"ת בשני דפים ותפילין ומזוזות בדף אחד. והשני, שס"ת בשני עורות ותפילין ומזוזות בעור אחד. הרי מבואר בפירוש שחוץ ממה שצריך עור אחד צריך גם דף אחד במזוזה וכדעת רש"י.
[7] הנידון כאן לכאורה רק באיזה צד להניח את המזוזה. אך במרדכי מבואר שיש בזה נפקא מינא נוספת. באופן שהדלת הזאת מפרידה בין דירות של שני אנשים, ויש כאן ספק מי מחוייב במזוזה לדלת זאת. וגם זה נקבע על פי הכר ציר. שזה שהציר אצלו הרי פתח זה הוא כניסה אליו, והוא חייב לשים בו מזוזה והשני פטור.
[8] זהו פירוש רש"י שהנידון כאן הוא שלא להניח את המזוזה בסף, ואחר כך לקבוע אותו בקיר, שזה פסול משום תעשה ולא מן העשוי. והתוס' מפרשים שהיה זה פתח שבין שני בתים, שהוא תלוי בהכר ציר, ועל זה אמר רב נחמן לריש גלותא, שבתחילה יקבע את הדלתות כדי לראות איפה ההיכר ציר, ועל פי זה לקבוע את המזוזה. והרמב"ם (פ"ו ממזוזה ה"א) כתב שבית חייב במזוזה רק אם יש לו דלתות. והכסף משנה (שם ה"ה) הביא תשובת הרמב"ם בזה לחכמי לוניל. וביאר הרמב"ם שמקורו לזה הוא מסוגיא זו. והיינו שרצה ריש גלותא שיקבעו את המזוזות. ואמר רב נחמן שלפני שיש דלתות אין חיוב מזוזה. ולכן צריך קודם לקבוע את הדלתות ורק אחר כך את המזוזות. וכתב הרמב"ם שם בתשובה שזהו גם פירוש הפסוק על מזוזות ביתך ובשעריך. ושעריך הכוונה דלת. וכשאין דלת אין חיוב מזוזה.
[9] תמה בקרן אורה כיון שהייסוד הוא שהמזוזה צריכה להיות זקופה, אם כן מדוע נקטה הגמ' שהפסול הוא בעשאה כנגר. דהיינו שנעץ אותה בעומק הקיר, היה לגמרא לומר הניחה לרוחבה פסולה. שזה קובע את הפסול. מכיון שדינה להיות זקופה.
[10] זוהי דעת רש"י שהכשר מזוזה הוא בזקיפה דווקא [או באלכסון]. אך התוס' הביאו דעת ר"ת הסובר להיפך. שעשאה כנגר היינו זקופה וזה פסול. כי צורת ההנחה היא בשכיבה דווקא, וכן סובר ר"ת גם בספר תורה שצריך להניחו בארון בשכיבה. וכן פרשיות תפילין לר"ת צריך להניחן בבתים כשהן שוכבות.
[11] והתוס' גורסים דהוה בי רב הונא והויא ליה מזוזה. וכתבו התוס' שמשמע מזה שכל הנידון רק על פתח ביתו של רב הונא שהיה הולך ממנו לבית המדרש, ופתח זה חייב במזוזה. אך בית המדרש עצמו וכן בית הכנסת פטורים ממזוזה. והביאו התוס' מחלוקת תנאים בזה אם בית כנסת שאין בו דירה לחזן חייב במזוזה או לא. וכתב הבית יוסף (רפו) שדעת רש"י בסוגיא היא שלא כתוס'. שהרי בתירוץ הגמרא ההוא רגיל הוה. פירש רש"י שרוב הנכנסים לבית המדרש היו מאותו פתח. הרי מבואר שדעת רש"י שהנידון כאן על חיוב מזוזה לבית המדרש. וזה תלוי ברוב הנכנסים לבית המדרש מאיזה פתח הם נכנסים אליו. ואותו פתח שרובם נכנסים בו לבית המדרש חייב במזוזה. ולא כדעת תוס' שהנידון על פתח ביתו של רב הונא. ובמרדכי מחלק, שבית כנסת פטור ממזוזה. ובית מדרש חייב. וביאר הב"ח כי בית כנסת נמצאים בו רק בשעת תפילה ואין זה כמו דירה. מה שאין כן בית מדרש שנמצאים בו כל היום זה נחשב כדירה, וחייב במזוזה.
פרש"י בד"ה תלי דשא כו' ולא מן העשוי ואי קבענא כו' הד"א ובד"ה בתחילת שליש כו' יתן המזוזה הס"ד ואח"כ מה"ד מה קשירת כו' מלמטה למעלה הס"ד ואח"כ מה"ד מה קשירות כו' מלמטה למעלה הס"ד ואח"כ מ"ה להרחיקה כו' מן התקרה ולעולם כר' יוסי הס"ד כצ"ל:
תוס' בד"ה כתבה על כו' לא צריכא דמעורה כו' ויש לדחות משום דגבי כו' כצ"ל:
בא"ד ובירושלמי משמע דבשני עורות פסולה כו' עכ"ל לכאירה שהירושלמי הוא ראייה לפי' ר"ת אבל במרדכי מפורש שהוא ראיה לפ"ה מדקתני התם בתחילה ב' דפין ולבסוף נקט התם ב' עורות ש"מ שני דפין בעור א' קאמר וא"כ ה"נ הכא דלא נקט אלא ב' דפין בעור א' קאמר וק"ל:
בד"ה הא דעבידא כו' של מלבן וע"כ פר"ת כי סיכתא כו' דשיטה אחרונה לצד רה"ר וראשונה לצד פנים והופך כו' ל"ק מידי דמעומד נמי יש ליישב כו' כצ"ל משום דלכאורה מעומד בעיר א' בד' בתים הוא קשה לעשות רק בדוחק כמ"ש במרדכי ע"ש וק"ל:
תד"ה כתבה. ובירושלמי משמע דבשני עורות פסולה דפריך כו'. ועי' במרדכי שהרר"א אדרבה מביא מזה הירושלמי ראיה לפרש"י מדפריך מעיקרא משני דפין ואח"כ משני עורות. משמע דב' דפין היינו אפי' בעור אחד. והביאו הצ"ק וכן הגר"א ז"ל בסי' רפ"ח סק"ז הניח דבריהם בצ"ע. ולעד"נ דהתוס' מפרשי דהא דקאמר שהספרים נכתבים בשני עורות היינו ע"כ בשני דפין דבדף אחד אפי' ספרים אינן נכתבין בב' עורות כדמסיק הירושלמי שם ודומיא דספרים קאמר דתו"מ א"נ אלא בעור אחד דהיינו בב' דפין. והך מקשה דהוא רי"צ פליג על מקשה ראשון דהוא ריב"ל ע"ש בירושלמי ותבין. ודע שראיתי בתוס' ש"ק שם שהניח בצע"ג דברי הרמ"א ביו"ד סי' ר"פ ס"א דפסק דמותר לדבק עליו (פי' אם נקרע) קלף מבחוץ כו' וכן אם נחסר דבר כותבין על הקלף הדבוק. מהך דירושלמי דבדף אחד אסור ב' עורות ע"ש. ולי לק"מ דכה"ג אשכחן בשופר דדבק שברי שופרות פסול מטעם ב' שופרות וכן נסדק לגמרי ודבקו לפרש"י (ר"ה כז) ואפ"ה ניקב וסתמו במינו כשר (שם):
תד"ה הא. שהשפופרת פתוחה לאורכה ומשני ראשיה כו'. כצ"ל:
רש"י ד"י איסתוירא היינו מקום חיבור השוק כו'. ע' יבמות דף קג ע"א:
רש״י ד"ה בטפח הסמוך לרשות הרבים דקדים כו׳ כצ״ל:
בא"ד לקמן שיפגע במזוזה כי אתי לביתי׳ הס"ד וכצ״ל ואח"כ ד״ה כמה דמרחיק כו':
תוס׳ ד"ה כתבה על שני כו׳ יש ליישב בדוחק היאך הניחו בשני כו' כצ״ל. פירוש אע"ג דאפשר ליישב לפרש"י כגון שהיה לאותו פתח ב׳ סיפי׳ זה בצד זה אבל זה דוחק:
בא"ד ובירושלמי משמע דבשני עורות פסולה כו'. פירוש דוקא בב׳ עורות ולא בעור א׳ ובב׳ דפין והיינו דלא כרש"י. ובמרדכי מביא הירושלמי בסגנון אחר דבתחלה קתני יש בספרים משא"כ בתפילין ומזוזות שספרים נכתבים בב׳ דפין ותפילין ומזוזות בדף א׳ ולבסוף קתני שהספרים נכתבים בב׳ עורות כו' וע״כ ברישא דקתני תפילין ומזוזות בדף אחד היינו בעור א׳ כרש״י וצ״ע עיין שם:
ד"ה תלי דשא כו׳ קבע סיפי ברישא כו' פי' דדשא היינו שערים ומה צורך מהם:
ד"ה דעבידא כו׳ ואי מעומד יניחנה באחת מן הקנים כו'. פי׳ דהקנים נמי היה הסיפי׳ ועומדים מלמטה למעלה והיה יכול להניח המזוזה באחת מן הקנים מעומד אבל לפר"ת ניחא כיון שהי׳ צריך להניח המזוזה מושכב מ"ה הי׳ צריך לחתוך שפופרת אחת:
בא"ד ומיהו הא דאמר בירושלמי בפרק ב׳ דמגילה צריך כו׳ כצ״ל:
בא"ד אין ראיה לפירוש הקונטרס כו׳. פירוש דלפירוש רש"י ניחא בשגוללה מאחד כלפי שמע מכיון כשמעמידה שיהא שמע לצד אויר הפתח ולא לצד פנים לצד הכותל וזה אינו לפר"ת מ״ה כתבו דגם לפר״ת יש ליישבו:
בא״ד בד׳ בתים יצא לא קשיא מידי כו'. פירוש בשלמא לפר"ת ניחא דמכניס הד׳ פרשיות מושכבות יכול להניח פ׳ אחת בבית הא׳ ובסוף הפ׳ יהיה כפול מעט ומשם יוצא לבי"ת וכן בג׳ וד׳ ויהיה הד׳ בתים ניכרים אלא לפרש"י דבעומד לא משכחת מ״ה כתבו דמעומד נמי יש ליישב. פירוש שיכתוב כל הד׳ פרשיות לאורך הקלף זו אחר זו כזה

ויניח ריוח ביניהם וחותך הקלף בין הפרשיות ויניחם מדובקים למטה ויכניסם כך לבתים ועיין במרדכי בה"ק:
בא״ד משמע שהשפופרת פתוחה מצד אחד כו׳. פירוש לרש״י ניחא שנתנה השפופרת בכותל צד הפתוח למעלה וצד הסתום למטה וקבע בה מזוזה מלמעלה למטה דרך קבלתה טמאה שלא כדרך קבלתה שנתן השפופרת בכותל צד הפתוח למטה הוי שלא כדרך קבלתה שהמזוזה נופלת ממנה טהורה אבל לר״ת שמניח מושכב והוי לעולם דרך קבלתה:
בא"ד פתוחה לאורכה ומשני ראשיה סתומה כו' כן צ״ל. פי׳ שהיה פתוחה כזה

ואם מניח המזוזה בתוך החלל של השפופרת והחלל למעלה הוי דרך קבלתה אבל אם כפאה החלל למטה הוי שלא כדרך קבלתה שנופלת ממנה:
בא״ד אבל שאר מזוזתא דעלמא לא עבידא כמין נגר כו'. פי׳ והיאך עבידין שלא היה לא מיושב ולא מעומד וע״כ בין דרבי בין דעלמא לא היו פסולות ומ״ה כתבו הלכך נראה כו׳:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
חדושים
תוספות ד"ה כתבה כו׳ ולפי׳ יש כו׳ בדוחק כו' (ר״ל דהיאך אפשר להניח דף א׳ בשני סיפין ק"ל) לא צריכא דמעורה כו' ויש לדחות כו' ובירושלמי משמע דבשני עורות פסולה כו׳ כצ"ל. ור״ל ומכאן משמע דלא כפ"ה דדווקא בשני עורות פסל לה בירושלמי ובמרדכי הביא מהירושלמי ראי׳ לפ"ה ע״ש:
ד״ה תלי דשא כו׳ ונראה לפרש כו׳ ומ״מ לא נחלקו על דינו של רש"י אלא בפי' שמעתת' נחלקו עליו ומהתימה על ר' ירוחם בסוף אדם וחוה דלא כ"כ וכך השיג עליו הב"י בטי״ד הל׳ מזוזה ע"ש:
ד״ה הא דעבידא כסיכתא כו' וקבורת חמורי' קרי לי' כו' (ר"ל דאיתא התם דעביד כעי' נגר ופריך קבורת כו׳) כגון דשיטה אחרונה לצד רשות הרבי׳ וראשונה לצד פני׳ והופך כו׳ לא קשיא מידי דמעומד נמי יש ליישב כו' כצ"ל (ועיין במרדכי שמבאר היאך יש ליישב) ולפר״ת דמפרש כו׳ מאי כדרך קבלתה כו׳ עכ"ל ר"ל כיון שמונחת מיושב לצד א' סתומות לעולם הי' דרך קבלת' ועל זה תי׳ די"ל דאיירי שהשפופרת סתומה מב׳ הצדדים ולמעלה הי׳ פתוחה מקצה אל קצה ואם נתן צד הפתוח לגובה המשקוף הוי דרך קבלתה אבל אם הניח מה שפתוח לצד האסקופה הוי שלא כדרך קבלתה שנופלת ממנה המזוזה על הארץ כנ"ל וק"ל:
הגהות
גמרא אמר ר"נ תלי דשא ברישא כו׳ מזוזת דבי ר׳ כמין כו׳ כצ״ל:
רש״י ד״ה תלי דשא כו׳ הסיפ׳ בבנין תחילה כו׳ העשוי ואי כו' בבנין הוי לי׳ כו׳ כצ"ל והד"א:
ד"ה ההו׳ פתח כו׳ יעבור לפניהם הס"ד:
ד״ה אסתוירא כו׳ השוק והרגל כו׳ כזה כשירה הס"ד:
ד״ה עבידא כסיכת׳ כו׳ פסולה ל״א אסתוירא כו׳ כך הניחה למזוזה כו׳ כצ״ל:
ד״ה רגיל כו׳:
ד"ה בתחיל׳ כו' יתן המזוזה הס"ד:
ד״ה אף כתיבה כו׳ שליש העליון מלמטה למעלה הס"ד:
ד״ה להרחיקה כו' התקרה ולעולם כר׳ יוסי הד"א והס״ד:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
טז דף לג אמר רב יהודה אמר שמואל כתבה על שני דפין פסולה, ופירש"י אפילו בעור אחד פסולה אם כתבה בשני דפין, והתוס' פירשו דהכוונה על שתי חתיכות, אבל חתיכה אחת כשרה בשני דפין, והנה ע"כ כוונת התוס' שתי חתיכות היינו נפרדות, דאם תפרן הלא כבר כתבו התוס' לעיל ל"ב ד"ה דלמא דע"י תפירה נחשב לאחד, וממילא אם כתבו בשני דפין ביריעה אחת כשרה, א"כ ה"ה אם כתבן בשתי חתיכות שתפרן דכשרה מטעם דנחשב לאחד. -
יז ובזה תמוה הא דמביאין לבסוף ראי' לדבריהם מהירושלמי דפריך ולמה לא תניניא שהספרים נכתבין בשני עורות, והתפילין ומזוזות אין נכתבין אלא בעור אחד, והנה קשה דספרים ע"כ בתפורין מיירי, וא"כ מזוזה גם מיירי בתפור, וא"כ הרי"ז נחשב לאחד, ואין הבדל בזה בין עור אחד לשני עורות, וע"כ מיירי בשני דפין, וא"כ מוכח מזה כפירש"י דגם בעור אחד פסולה על שני דפין.
יח לכן נראה דסברי התוס' דמזוזה שאני דלא מהני תפירה, והכא בתפור מיירי, ובזה שפיר מביאין ראי' מירושלמי דספ"ת כשרה בתפורה, ומזוזה פסולה בשני עורות, והיינו אפילו בשתפורין העורות, וכן כתב הרמב"ם בפר"ה מתפילין ה"א וז"ל כתבה בשני עורות אעפ"י שתפרן פסולה. וכתב מרן שמקור להאי דינא סוגיא זו, ומפרש הרמב"ם כפירוש התוס' יעוי"ש, וזהו כמו שכתבנו.
יט אמנם תמוה טובא לשיטת התוס' הא דאיתא לעיל ל"ב דלמא להשלים ומבואר דמהני פרשה מתפילין להשלים למזוזה, והיינו ע"י תפירה כמו"ש שם התוס' והרי אין לך שני עורות גדול מזה, ועכ"פ חזינן מזה דכשר שני עורות בתפירה גם למזוזה, - ודוחק לומר דשאני התם שהיתה הכתיבה בהכשר במקומה בשעת הכתיבה, וצע"ג.
כ אמנם במרדכי הל"ק מביא בשם ה"ר אלחנן שמוכיח מירושלמי כפירש"י והיינו דבירושלמי פר"ק דמגילה אמרינן יש בספרים משא"כ בתו"מ שהספרים נכתבים בשני דפין ותו"מ אין נכתבים אלא על דף אחד וכו' ולסוף קאמר דספרים בב' עורות ותו"מ אין נכתבות אלא על עור אחד, ומדחשיב בסוף עור אחד ושני עורות, ובתחילה קתני דפין ש"מ דמעיקרא שני דפין בעור אחד קאמר יעוי"ש, ביאור הדברים דמדלא נחית לחלק בין עור אחד לשני עורות עד לבסוף, מזה מוכח דע"כ הכוונה שני דפין הוא מעור אחד, ורק החילוק דפין ביניהם, וכיון דחזינן דסבר הירושלמי דתו"מ אין נכתבות אלא בדף אחד משמע דבשני דפין פסול אפילו בעור אחד, וזהו כשיטת רש"י, והנה לכאורה יש לעיין איברא דמרישא דהירושלמי כן מוכח, אבל במסקנא הלא מבואר דהקפידא בתו"מ הוא דוקא בשני עורות, וא"כ מניין לנו לומר דבשני דפין ובעור אחד גם כן פסולה, - ואפשר שסבר ה"ר אלחנן דלא פליגי רישא וסיפא בירושלמי שם, ושניהם פסולים בתו"מ היינו דאין לכתוב תו"מ בשני דפין אפילו על עור אחד, אבל לפי"ז ע"כ אין לפרש לפירש"י והמרדכי בהא דלהשלים לעיל בסוגיא ל"ב דמיירי שתפר שתי עורות דלרש"י ע"כ בתו"מ פסולות, ובהכרח לפרש כפירוש השני שם בתוס' דהפירוש להשלים שמוסיף פרשה להשלים שיעור שתהי' ראוי למזוזה, ובשו"ע הכריע כשיטה זו דבשני דפין על עור אחד כשר, וכן דעת רבינו הגר"א ז"ל. אמר ר"נ תלי דשא ברישא, הנה דעת הרמב"ם בפר"ו ממזוזה ה"ה דבתחילה מעמידין הדלתות ואח"כ קובעין את המזוזה, והראב"ד השיג עליו מכח הסוגיא דלא נאמרה דלתות אלא משום היכר ציר ובשער שבין שני בתים, ומרן הביא מה שכתב רבינו לחכמי לונול יעוי"ש, והרא"ש כתב דהרמב"ם מפרש דזהו הפירוש שאמר ר"נ תלי דשא ברישא היינו שבתחילה יקבעו הדלתות, אבל יש להעיר טובא מהא דאיתא לקמן חתך והניח ואח"כ העמיד וכו' דפסולה משום תעשה ולא מן העשוי, - וקשה הלא בלא"ה יש בזה משום חסרון דלת דהרי אי אפשר לדלת עד שלא העמיד מזוזת הפתח, - ומצאתי בקר"א שעמד בזה. - ונראה דאפשר לומר דסבר הרמב"ם דבשביל חסרון דלת לא הוי משום תעשה ולא מן העשוי, מטעם דאין הפסול בגוף הדבר שהמצוה בו, והיינו דעיקר המצוה הוא על הסיפין וזהו המזוזות ביתך ובשעריך, והדלת הוא תנאי להחיוב, וממילא כשקבע מזוזה גם קודם העמדת הדלת אין כאן משום תעשה ולא מן העשוי, ורק קודם העמדת הסיפים יש בו משום תעשה ולא מן העשוי, - ומצינו כזה שיטת ר"י הלבן הובא בהגהות אשרי פר"ק דסוכה דמחלק בין אם גוף הסוכה בפסול, לבין שהתיקרה גורמת פסול יעוי"ש, וה"נ דכוותי', ומטעם זה ע"כ דלא מפרש הרמב"ם הא דר"נ שאמר תלי דשא ברישא כפי שפירש הרא"ש שהוא על העמדת הדלתות נתכוון, - אלא הפירוש או כפירש"י או כפירוש התוס'. ולפי מה שביארנו דלא שייך פסול תעשה ולא מן העשוי בדבר הדלת, וכן מוכח, - ודברי הבה"ט שמביא בשם הלבו"ש דשייך בזה תולמה"ע צ"ע. -
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
בטפח הסמוך לרשות הרבים. (כדאמר לקמן דקדים פגע במצוה) אם היה עובי החלל ד' טפחים או ה' כגון חומת אבנים יניחנה בחלל טפח הסמוך לרה''ר כדאמר לקמן דקדים פגע במצוה כי אתי לביתיה: כמה דמרחיק. מן הבית טפי מעלי ויניחנה מבחוץ קמ''ל: על שני דפין. חציה בדף זה וחציה בדף זה: בשני סיפין. בשני מזוזות של פתח: ראויה לשני סיפין. שהניח גויל חלק בין דף לדף וראוין לחלק לשתים חציה כאן וחציה כאן: אבקתא. אותו חור שבאיסקופה שציר הדלת סובב בו: היכי דמי. האי הלך אחר היכר ציר דרב יהודה: כגון פתחא דתרי בתי בי גברי ובי נשי. אדם שחולק ביתו חציו להילוך אנשים המחזרין בביתו וחציו לאשתו לעשות מלאכתה בהצנע ויש פתח בין זו לזו ופתח לכל בית לרה''ר ואמרי' לקמן (דף לד.) מזוזה דרך ימין לביאה ולא ליציאה והכא בפתח שבין זו לזו לא ידעינן הי ליחשוב ביאה והי ליחשוב יציאה אי יציאה מהאי להאי ואי מהאי להאי אלא הלך אחר חור שבסף שציר הדלת סובב בו ההוא צד שהחור בו חשיב בית ודרך ימין כשנכנסין בו נותנין מזוזה: תלי דשי ברישא. העמיד הסיפא בבנין תחלה ואח''כ קבעינהו המזוזות דגמרינן מציצית דכתיב בה תעשה ולא מן העשוי ואי קבענא תחילה המזוזה בסיפא והדר הסיפא בבנין הוה ליה עשוי המזוזה קוד' שתבא לידי מצוה: עשאה כמין נגר. שקבעה ותחבה בסף כנגר שתוחבין הנגרין בכותל כזה פסולה. דמצות' לתתה באורך בסף כזה. נגר קביליא: ההוא פתחא דעייל ביה רבי לבי מדרשא. פתח קטן היה לו לרבי אצל מקומו ונכנס ויצא בו כדי שלא יטריח תלמידיו לעמוד בפניו אם יעבור לפניהם: איסתוירא. היינו מקום חיבור השוק והרגל ומעומד הוא כזה כשירה: עבידא כסיכתא. נגר כשל אומנים כזה פסול. ל''א איסתוירא כי היכי דמקום חיבור השוק והרגל הוי השוק זקוף מלמעלה והרגל שוכב כזה כך הניחה למזוזה כשירה הואיל וראשה אחד זקוף: רגיל הוה. רוב הנכנסין לבית המדרש באותו פתח: הלך אחר הרגיל. אם יש ב' פתחים לחדר א' באותו פתח שרגיל לצאת ולבא יותר יניח המזוזה: בתחילת שליש העליון. ימדוד מלמטה שני שלישי הפתח ולכשיכנס לתחילת שליש העליון יתן המזוזה: מה קשירת תפילין בגובה הראש. כדאמרי' בהאי פירקא (דף לז.) מקום שמוחו של תינוק רופס: אף נתינת מזוזה בגובה הפתח. ומשמע סמוך לתקרת הפתח יניחנה ולא כשמואל דאמר בתחילת שליש העליון מלמטה למעלה: להרחיקה. כלומר יותר משליש לא ירחיקנה מן התקרה ולעולם כרבי יוסי: מצוה בטפח הסמוך כו'. פירשתי למעלה:
כתבה על שני דפין פסולה. פי' בקונטרס שהניח גויל חלק בין דף לדף ולפירושו יש ליישב בדוחק הניחו בשני סיפין אלא על ב' דפין בשתי חתיכות קאמר כי ההיא דפ''ב דסוטה (דף יח.) דאמר בשני דפין פסולה ספר אחד אמר רחמנא ולא שנים והיינו בשתי חתיכות דומיא דגט בפ''ב דגיטין (דף כ:) דבעי רבא בין שיטה לשיטה בין תיבה לתיבה מהו ופריך תיפוק לי דספר אחד אמר רחמנא ולא שנים וג' ספרים ומשני לא צריכא דמעורה ועל כרחיך לא מיפסיל לגט בשני דפין בחתיכה אחת דהא אמרינן בפרק בתרא דגיטין (דף פז:) שייר מקצת הגט וכתבו בדף השני כשר ולא אמרינן דהוי כשני ספרים ופסול ויש לדחות משום דגבי גט כתוב ספר אבל בסוטה כתוב בספר דמשמע בספר המבורר ומיוחד למעוטי ב' דפין אפילו בחתיכה אחת ובירושלמי משמע דבשני עורות פסולה דפריך ולמה לא תנינן שהספרים נכתבין בשני עורות והתפילין ומזוזות אין נכתבין אלא בעור א'. מ''ר: תלי דשא ברישא. פי' בקונטרס העמיד הסיפין תחילה שאם לא כן ה''ל תעשה ולא מן: העשוי וקשה דהוה ליה למימר קבע סיפי ברישא ועוד לקמן הוה ליה לאיתנויי גבי לא שנו אלא שהעמיד ולבסוף חתך כו' ונראה לפרש דהאי ביתא דבנה ריש גלותא היינו כגון פיתחא בין גברי לבין נשי דסליק מינה ומשום היכר ציר קאמר ליה תלי דשא ברישא. מ''ר: הא דעבידא כסיכתא הא דעבידא כאיסתוירא. פי' בקונטרס דסיכתא פסולה שתחובה בסף כנגר שתוחבים בכותל איסתוירא מקום חיבור השוק והרגל ומעומד הוא כשירה והשתא בין מעומד בין מושכב תרווייהו מיקריין כמין נגר וקשיא לר''ת דמעומד לאו דרך כבוד הוא וקבורת חמור קרי ליה בהמוכר פירות (ב''ב דף קא.) וספר תורה ולוחות שבארון מושכב ולא מעומד כדמשמע בפ''ק דבבא בתרא (דף יד.) אע''פ שהיו יכולין להניחו מעומד דארון רומו כרחבו ועוד אמרינן בסמוך העמיד לה מלבן של קנים חותך שפופרת ומניחה ואי מעומד יניחנה באחת מן הקנים של מלבן וע''כ פר''ת כי סיכתא מעומד כיתידות המשכן הנועצות בארץ פסולה כאיסתוירא הנתון בשוק לרחבה בלע''ז קבילי''א כשרה ומיהו בפרק מצות חליצה (יבמות דף קג.) דאמרינן האי איסתוירא עד ארעא נחית על כרחין היינו עצם היורד מן השוק עד הרגל ולא קביליא ומיהו הא דאמר בפ''ב דמגילה ירושלמי צריך שיהא שמע שלה רואה את הפתח אין ראיה לפי' הקונטרס דלפירוש ר''ת יש ליישב כגון דשיטה אחרונה לצד רשות הרבים היא וראשונה לצד פנים והופך שמע לצד אויר הפתח וכן פרשיות של תפילין נמי היה אור''ת שמניח מושכב ולא מעומד ומיהו הא דאמרינן לקמן (דף לד:) כתב על עור אחת והניח בארבע בתים יצא לא קשיא מידי דמעומד נמי יש ליישב וקשה לפי' ר''ת מהא דתניא בתוספתא דכלים שפופרת שחתכה ונתן בה את המזוזה ואח''כ נתנה בכותל אע''פ שלא כדרך קבלתה טמאה נתנה בכותל ואח''כ קבע בה המזוזה כדרך קבלתה טמאה שלא כדרך קבלתה טהורה משמע שהשפופרת סתומה מצד א' ולפי' ר''ת דמפרש כמין נגר פסולה מעומד אבל מיושב כשירה מאי כדרך קבלתה ויש ליישב שהשפופרת פתוחה לאורכה משני ראשיה סתומה ושלא כדרך קבלתה היינו דכפאה על פיה וצ''ע האי דקאמר כולהו מזוזתא דבי רבי כמין נגר עבידן משמע אבל שאר מזוזתא דעלמא לא עבידא כמין נגר הלכך נראה בין לפי' הקונטרס בין לפי' ר''ת דכאיסתוירא דכשירה היינו באלכסון לא שוכב ולא זקוף אי נמי כמין נון מחצה שוכב ומחצה זקוף וכן פי' בקונטרס בלשון אחר אבל שאר מזוזתא דעלמא לאו הכי עבידן אלא לפר''ת הויין מיושב ולפי' הקונטרס מעומד ואומר ר''ת צא ולמד דהא מעשה בכל יום כשספר תורה עומד על הבימה הכל עומדין וכששליח ציבור מושיבו הכל יושבין. מ''ר: והא ההוא פיתחא דהוה בי רב הונא והויא ליה מזוזה. מתוך הלשון משמע דווקא פתח הבית שהיה יוצא ממנו לבית המדרש אבל פתח בית המדרש עצמו לא בעי מזוזה ובפ' קמא דיומא (דף יא:) איכא פלוגתא דתניא יכול יהו בתי כנסיות ובתי מדרשות מטמאין בנגעים ת''ל ובא אשר לו הבית מי שמיוחד לו בית ומסיק הא רבי מאיר הא רבנן דפליגי לענין מזוזה לבית הכנסת שאין בה דירה לחזן הכנסת ובמסכת ברכות (דף מז.) נמי משמע דהלכה כמאן דפטר גבי אביי ורבין דהוו אזלי באורחא וכי מטו לבי כנישתא אמר ליה רבין לאביי ליעול מר אמר ליה עד השתא לאו מר אנא א''ל הכי אמר רבי יוחנן אין מכבדין אלא בפתח שיש בו מזוזה יש בו מזוזה ס''ד אלא בפתח הראוי למזוזה משמע דפתח בית הכנסת פטור ובירושלמי בפרק שני דמגילה משמע דבי מדרשא דרבי חנינא היה בו מזוזה ומונחת כנגד כתיפותיו של אדם מ''ר: