דף לו - א
אמר רב חסדא: סח בין הנחת תפילה של יד להנחת תפילה של ראש חוזר ומברך על של ראש!
ודייקינן: סח, אין, צריך לברך על של ראש, אך אם לא סח, לא מברך על של ראש.
וקשה, והא שלח רב חייא בריה דרב הונא משמיה דרבי יוחנן: על תפלה של יד אומר "ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו להניח תפילין", על תפילין של ראש אומר "ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות תפילין". ומוכח מדברי רב חייא שבין סח בין לא סח מברך שתים, אחת על של יד ואחת על של ראש? ומתרצינן: אביי ורבא דאמרי תרוייהו לפרש שאם לא סח בין הנחת תפילה של יד לתפילה של ראש מברך אחת רק על של יד בלבד, ופוטר בברכה זו גם [34] את של ראש, ורק אם סח [35] בין הנחת תפילה של יד לשל ראש מברך שתים דהיינו שמברך על של ראש ברכת "אשר קדשנו במצוותיו וצונו על מצות תפילין" בנוסף לברכה שבירך על של יד, וזהו ששלח רב חייא, שבאופן זה שסח יברך שתים.
תנא: סח בין הנחת תפילה של יד להנחת תפילה של ראש ולא בירך ברכה על של ראש עבירה היא בידו שהרי נתחייב ברכה על של ראש ונמצא מניח תפילין של ראש בלא ברכה [36], וחוזר עליה על עבירה זו מערכי המלחמה כמבואר במסכת סוטה [דף מ"ד] על הפסוק "מי האיש הירא ורך הלבב ישוב לביתו" וזהו הירא מעבירות שבידו, ועבירה זו של הנחת תפילה של ראש בלא ברכה גם היא נחשבת לעבירה לענין שישוב הירא ממנה לביתו.
תנא: כשהוא מניח תפילין, מניח את של יד תחלה ואחר כך מניח את של ראש. וכשהוא חולץ את התפילין חולץ את של ראש תחלה ואחר כך חולץ את תפילין של יד.
והוינן בה: בשלמא זה שאומרים כשהוא מניח מניח של יד ואחר כך מניח של ראש, למדים זאת מדכתיב בפסוק: "וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפת בין עיניך" הרי שפירש לנו הכתוב סדר הנחת תפילין: של יד תחילה ואחר כך [37] של ראש. אלא דין זה כשהוא חולץ חולץ של ראש ואחר כך חולץ של יד, מנלן?
אמר רבה: רב הונא אסברה לי שלומדים את סדר חליצת התפילין מזה שאמר קרא: "והיו לטוטפת בין עיניך". כל זמן שבין עיניך יהו שתים! ואם יקדים לחלוץ את של יד הרי ישאר עם תפילה אחת בלבד בין עיניו.
תנו רבנן: תפילין שהניחן קודם עמוד השחר [38] ועדיין לא הגיע זמן תפילין, מאימתי מברך עליהם? משעת הנחתן! משעה שהגיע זמן שאפשר להניחם, והיינו משיכיר את חבירו הרגיל עמו קצת בריחוק ד' אמות.
כיצד? היה משכים לצאת לדרך לפני זמן הנחת תפילין, ומתיירא שמא יאבדו התפילין אם ישא אותם בידו, מניחן בראשו בלא ברכה. וכשיגיע זמנן ממשמש בהן ומברך עליהם. שהמשמוש הוא כמו הנחה.
ועד מתי מניחן? עד שתשקע החמה. רבי יעקב אומר: עד שתכלה רגל מן השוק לאחר חשיכה [חצי שעה כדאמרינן במסכת שבת דף כ"א לענין נר חנוכה] וחכמים אומרים: עד זמן שינה עד שהולך לישון יכול להשאירן עליו. ומודים חכמים ורבי יעקב שאם חלצן לצאת לבית הכסא או ליכנס לבית המרחץ ושקעה חמה שוב אינו חוזר אחר השקיעה ומניחן משום שלילה לאו זמן תפילין, [ולחלצן אין צריך, שאף למ"ד לילה לאו זמן תפילין האיסור בלילה הוא רק להניחן, ואם כבר מונחין עליו אינו עובר [39] איסור עיין בספר טהרת הקודש כאן, ובביאור הגר"א סימן ל' סעיף ב'].
אמר רב נחמן: הלכה כרבי יעקב שאמר מניח תפילין עד זמן שתכלה רגל מן השוק, וראיה לדבר שכך היא ההלכה דהא רב חסדא ורבה בר רב הונא מצלו בהו התפללו בתפילין באורתא תפלת ערבית.
איכא דאמרי: אמר רב נחמן: אין הלכה כרבי יעקב.
הערות
[34] זוהי דעת רש"י ועוד הרבה ראשונים. שברכת להניח פוטרת בין תפילין של יד בין של ראש. ורק אם סח ביניהם צריך לחזור ולברך על של ראש ברכת על מצות תפילין. אך דעת רבינו תם שגם בלא סח צריך לברך על של ראש ברכת על מצות תפילין, ואם סח ביניהם צריך לברך על של ראש בין להניח תפילין ובין על מצות תפילין. כי ברכת להניח פוטרת גם את של ראש. וכשסח ביניהם ושוב אינה יכולה לפוטר את של ראש צריך לברך על של ראש להניח ועל מצות. ובביאור הגר"א (כ"ה ה') הקשה על דעת רבינו תם מהתוספתא בברכות (פ"ו הט"ו) שמבואר שם שהמניח תפילין מברך אשר קדשנו להניח תפילין. ולא נזכר כלל על מצות. הרי מוכח מזה שבדרך כלל [כשלא סח] יש רק ברכת להניח ולא על מצות. עוד הקשה מהתוספתא שם (הי"ט) שההולך להפריש תרומה ומעשרות מברך על כולם יחד ברכה אחת אשר קדשנו במצוותיו להפריש תרומה ומעשר. הרי שאפשר לכלול כמה מצוות בברכה אחת, וכמו כן אפשר לכלול תפילין של יד ותפילין של ראש בברכת להניח, ואין צורך בברכה נפרדת לשל ראש. והמחבר (כ"ה ה') פוסק כרש"י שבלא סח מברך רק ברכה אחת לשתיהן. והרמ"א פוסק כדעת רבינו תם שגם בלא סח מברך על של ראש על מצוות תפילין. אלא שהוסיף הרמ"א שטוב להוסיף אחרי הברכה השניה ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. מחשש שהלכה כרש"י וזוהי אם כן ברכה לבטלה. ובמשנה ברורה (ס"ק כ"א) כתב בשם הפרי מגדים שיזהר מאד לומר את הברוך שם וכו' רק אחרי שגמר להדק את התפילין של ראש על הראש. שאם יאמר את הבשכמל"ו לפני שקיים את מצוות של ראש, הרי זהו הפסק בין הברכה למצווה ויצאה הברכה לבטלה וצריך לחזור ולברך. והגרע"א בהגהות לשו"ע שם כתב עצה לצאת ידי כל הדעות בלי חשש ברכה לבטלה. שיכוין בברכת להניח תפילין כך. אם הלכה כרבינו תם הרי אני מכוין שתחול ברכת להניח גם על תפילין של ראש. אך אם הלכה כרש"י אני מכוין שברכת להניח תחול רק על של יד ולא על של ראש. וממילא חייב גם לדעת רש"י לחזור ולברך על של ראש כיון שברכת להניח לא פטרה את של ראש. ובביאור הלכה הוסיף שאין בזה איסור ברכה שאינה צריכה לפי רש"י [כשמכוין שברכת להניח לא תפטור את של ראש ושוב חייב לברך על של ראש], מכיון שעושה זאת כדי לצאת את כל הדיעות.
[35] וכל זה בסח שיחת חולין. אך אם ענה לקדיש וקדושה בין תפילין של יד לשל ראש נחלקו בזה הראשונים. המרדכי הביא דעת רבינו תם שבקדיש וקדושה אינו צריך לחזור ולברך על של ראש, שאין זהו הפסק מכיון שחייב לענות. והרא"ש (הלכות תפילין סי' ט"ו) כתב שגם בקדיש וקדושה חייב לחזור ולברך על של ראש. אך הוסיף הרא"ש שאין זה חמור כשיחת חולין. שבשח שיחת חולין בין של יד לשל ראש מבואר בגמ' להלן שעבירה היא בידו וחוזר עליה מערכי המלחמה. אך אם ענה קדיש וקדושה אף שזוהי עבירה משום שגורם ברכה שאינה צריכה, מכל מקום אין זו עבירה גדולה כל כך ואינו חוזר עליה מהמלחמה. ובבית יוסף הביא מתשובות הרשב"א (ח"ה סי' י"ג) שמותר לענות קדיש וקדושה בין של יד לשל ראש. אך צריך לחזור ולברך על של ראש. וצריך לומר בביאור דבריו, שזה שאין כאן איסור ברכה שאינה צריכה [שגורם לברך על של ראש עוד ברכה]. שנחשב שיש כאן צורך כדי לענות קדיש וקדושה. הרי שיש בזה שלש דעות בדין עניית קדיש וקדושה בין של יד לשל ראש. דעת ר"ת שאינו צריך לחזור ולברך על של ראש. דעת הרא"ש שחוזר ומברך ועובר באיסור ברכה שאינה צריכה. ודעת הרשב"א שחוזר ומברך ואין איסור ברכה שאינה צריכה. והגרע"א בהגהות לשו"ע הביא מתשובות פנים מאירות שאם בין של יד לשל ראש שומע את חבירו מברך על של יד, לכולי עלמא מותר לו לענות אמן, שכיון שגם האמן הוא על ברכת תפילין, אין אמן זה הפסק בין הברכה להנחת התפילין. והגרע"א תמה עליו שמוכח בכמה מקומות שגם אמן של אותה ברכה נחשב הפסק.
[36] זוהי דעת רש"י הסובר שהעבירה היא משום שלא חזר ובירך על של ראש. ונמצא שהניח של ראש בלי ברכה. אך יש בזה עוד שיטות בראשונים. מדעת רב האי גאון (המובא ברי"ף סוף ראש השנה) מבואר שיש איסור להפסיק בשיחה באמצע עשיית מצווה. ותפילין של יד ושל ראש כיון שהם שייכים זה לזה, הרי הם כמצווה אחת שאסור לדבר באמצע. ובאמת התרומת הדשן כתב, שהמניחים תפילין בחול המועד בלי ברכה, גם כן אסור להם לשוח בין של יד לשל ראש כפי שמוכח מדברי רב האי גאון האלו, שאיסור השיחה איננו מפני הברכה. ואם כן גם כשלא מברכים מכל מקום אסור לשוח. ודעת בעל המאור (בסוף ראש השנה) שזהו דין מיוחד בתפילין, שנאמר בהם והיו לאות על ידך ולזכרון בין עיניך. ולמדים מזה שצריך שתהיה הויה אחת לשניהם, דהיינו שיניחם בבת אחת בלי שום הפסק ביניהם ולכן אסור לשוח. ודעת הר"ן שם שהאיסור הוא מפני שגורם ברכה שאינה צריכה לחזור ולברך על של ראש.
[37] כתבו התוס' (ד"ה וקשרתם) שאף על פי שבכל מקום הדין שאין מעבירין על המצוות, אך בתפילין אין הדין כך. שאם נזדמן לידו תחילה תפילין של ראש, יעזבם ויניח קודם תפילין של יד, שכיון שמפורש בתורה שהסדר הוא בתחילה של יד ורק אחר כך של ראש, חייב להניח תפילין של יד קודם. ואם שכח והניח של ראש קודם, או שזזו תפילין של יד מהמקום [וזה כמו שאינם מונחות כלל] נחלקו בזה האחרונים, שיש אומרים שגם באופן זה צריך להוריד את של ראש. ולחזור ולהניח כסדר בתחילה של יד ואחר כך של ראש. אך דעת הט"ז שלא יוריד את התפילין של ראש מראשו. וביאר הביאור הלכה הטעם, שכיון שכל רגע שהתפילין עליו הוא מקיים מצווה, בוודאי שאין לנו לומר שיבטל כעת מצווה זו כדי שיקיימנה אחר כך באופן מובחר יותר. ולכן ישאיר את השל ראש על ראשו. ויחזור ויניח של יד.
[38] כך פירש רש"י שמדובר כאן קודם עמוד השחר. ויש לתמוה בזה. שהרי בהמשך הברייתא מפרש רש"י שברייתא זו סוברת שבלילה אסור מדאורייתא להניח תפילין. ולפני עמוד השחר הרי זהו לילה ואיך יכול להניח אז תפילין. אלא הרי בהמשך הברייתא מבואר שמדובר במי שיוצא לדרך ופוחד שיאבדו לו התפילין ולכן מניח אותן לפני שיוצא לדרך כדי שלא יאבדו. ובהמשך הסוגיא הלא מבואר שלצורך שמירת התפילין מותר להניח אותן בלילה. ואם כן מובן שיכול כאן להניח אותן לפני עמוד השחר כיון שזה לצורך שמירתם של התפילין. אך השיטה מקובצת (לו: אות א) חולק על רש"י. וסובר שזה שמותר תפילין בלילה לצורך שמירתם. זה רק לענין שאינו חייב להורידם. אך להניח מלכתחילה בלילה אסור גם כשזה לצורך שמירה. ואם כן קשה איך יכול להניח כאן תפילין לפני עמוד השחר. ותירץ השיטה מקובצת שמדובר באמת אחרי עמוד השחר. וזה שאינו יכול לברך בשעת ההנחה, כיון שעדיין לא הגיע הזמן משיכיר את חבירו בריחוק ד' אמות שזהו הזמן שאפשר לברך על התפילין. אך כיון שכבר עלה עמוד השחר הרי זהו יום גמור. ואין את האיסור של הנחת תפילין בלילה.
[39] זהו דעת רש"י והרמב"ם (פ"ד מתפילין הי"א) שלמאן דאמר שלילה אסור מן התורה בהנחת תפילין, זהו רק להניחם מתחילה. אך אם היו מונחים עליו מהיום ומשאיר אותם בלילה אין בזה איסור. והנה, חכמים ורבי יעקב מחלקים. שאם היו עליו התפילין מבעוד יום, יכול להשאירם עליו עד שתכלה רגל או עד זמן שינה. אבל אם חלצם שוב אסור לחזור ולהניחם. ובטעם החילוק פירש רש"י, שהם סוברים שלילה אסור מן התורה בתפילין. ולכן אם חלץ אסור לחזור ולהניח. מה שאין כן אם היו עליו כבר מהיום. אז אין איסור מהתורה להשאירם ויכול להמשיך ולקיימם עליו עד שתכלה רגל. אך הרבה ראשונים חולקים על זה. וסוברים שלפי המאן דאמר שלילה אסור מן התורה בהנחת תפילין, אסור גם להשאיר אותן עליו מהיום. והרא"ש (הלכות תפילין סי' י"ז) הביא מספר התרומה שהוכיח כך. ואחת מהראיות היא מהגמ' בנדה, שמבואר שם שבני ארץ ישראל כשהיו מורידים את התפילין היו מברכים על ההורדה אשר קדשנו במצוותיו וצוונו לשמור חוקיו. והביאו התוס' (להלן ע"ב ד"ה ושמרת) מרבינו תם שביאר שהמצווה שמקיימים בהורדת התפילין היא, כשמורידים אותן לפני הלילה ואז יש את המצווה של ושמרת שאסור להניח תפילין בלילה, ועל קיום מצווה זו מברכים לשמור חוקיו. ואם כן מוכח שיש איסור בהשארת התפילין מהיום, וכמבואר שעל מצווה זו להורידם לפני הלילה היו מברכים. ועל כן פירשו התוס' ועוד הרבה ראשונים, שחכמים ורבי יעקב סוברים שלילה מן התורה מותר בתפילין. ולכן אפשר להשאירם עליו. [עד שתכלה רגל או עד זמן שינה] וזה שמודים שאם חלצן שוב אסור להניח. זהו איסור מדרבנן שאסרו להניח בלילה מחשש שמא ירדם.
א דף לו אמר ר"ח סח בין תפלה לתפילה חוזר ומברך וכו' אביי ורבא דאמרי תרווייהו לא סח מברך אחת סח מברך שתים תנא סח בין תפילה לתפילה עבירה היא בידו, - והנה פירש"י בסוטה מ"ד דזהו אם לא בירך על של ראש. וכן דייקו התוס' ד"ה עבירה כן מפירש"י, יעוי"ש, - ותמוה מדוע לא פירש כפשוטו דעבירה בידו מפני שגרם ברכה שאינה צריכה, וכמו דאמר ר"ל ביומא ע' כמבואר שם, - ואפשר לומר דכיון דבאמת שתי מצות הן של יד ושל ראש, ורק יש לפטור בברכה אחת, אבל אין הפסד כשסח ביניהם והפסיק, ואין כאן גורם ברכה שאינה צריכה, משום זה דהי' יכול לפטור שתיהן בברכה אחת, ואין זה דמיון להא דר"ל ביומא, דשאני התם בקריאת התורה אשר סוף סוף מצוה אחת היא בלימוד התורה שכבר נפטר בברכה קמייתא. - .
ב והנה לפירש"י עיקר עבירה בהא דסח בין תפילה לתפילה הוא מפני שלא בירך הברכה שנתחייב בה מפני שהפסיק, - והביאור בזה כיון שהוא עצמו בפשיעתו גרם את עצמו להתחייב בברכה ולא השלים חיובו, - ואין זה דומה למי שלא בירך ברכה המחויב בה, - משום דהתם הוא לא גרם החיוב, משא"כ באופן שהוא עצמו גרם החיוב, ולא השלים חיובו, הנה מפני זה חוזר מעורכי המלחמה.
ג ת"ר תפילין מאימתי מברך עליהן וכו' הי' משכים לצאת לדרך וכו' וכשיגיע זמן ממשמש בהן ומברך עליהן וכו' יעוי"ש, - ויש לדייק לשיטת הרב ר' אליהו שהובא בתוס' דסבר דחיוב קשירה בכל יום, א"כ כשלבש התפילין בלילה קודם החיוב, הרי"ז כאילו לא עשה קשירה, - וא"כ היאך יוצא במשמוש, וכי עדיף קשירה דלילה שהוא בזמן פטור מקשירה דאתמול, - ומצאתי בקר"א לעיל בדברי התוס' שהעיר בזה.
ד ונראה דמצות קשירה הוא בהנחה, והיינו דכוונת התורה דההנחה תהי' ע"י קשירה, ואם לא עשה קשירה בהנחה לא קיים מצות הנחה, והנחה בלא קשירה לאו הנחה היא, וכמו שלדידן הנחה בלא הידוק לא הוי הנחה כן לר"א הנחה בלא מעשה הקשר לא הוי הנחה, ומטעם זה אם הקשר עשוי מאתמול לא הוי הנחה היום מפני שחסר מעשה הקשר עתה לההנחה הלזו, אמנם כשעשה ההנחה והקשר בלילה, אעפ"י שנעשה בשעת פטור, ואינה נחשבת לקיום מצוה, אבל עכ"פ פעולת ההנחה עם תנאי הקשירה עשה ממילא אין כאן חסרון בעצם ההנחה דבפועל, ורק קיום מצוה אין כאן, אבל פעולה זו לא נתבטלה ער שיאור היום, והביאור בזה דכל זמן המשכת הפעולה הבאה ע"י מעשה מבראשונה נחשבת כפעולה אריכתא, והרי"ז כאילו הוא עתה קושר ומניח, וכמו"ש המל"מ בלבישת כלאים דכל רגע שלבוש בהם נחשב כעושה מעשה, וממילא כמו שיונח לן על ההנחה דבזמן פטור, כן יונח גם על מעשה הקשירה. -
א רב חסדא ורבה בר ר"ה מצלי בהו באורתא ופריך ומי אמר דבר"ה הכי והאמר דבר"ה ספק חשיכה וכו' הא ודאי חשיכה חולץ ומשני התם בע"ש איתמר, ופריך אי סבר לילה זמן תפילין שבת נמי זמן תפילין ומשני נפקא לי' מהיכא דנפקא לי' לר"ע מוהי' לך לאות יצאו שבתות ויו"ט, מבואר מזה דלר"ע אסור להניח תפילין בשבת ויו"ט, דהרי זהו טעמא של דבר"ה דסבר דבודאי חשיכה בע"ש חולץ, ומזה יש לתמוה על הב"י באו"ח סי' פ"ט דמסתפק בהא דממעטין שבת ויו"ט מתפילין, אם המיעוט רס מחיובא דתפילין, או"ד דאיסורא נמי איכא, יעוי"ש, והנה מסוגיא זו מוכח להדיא דאיכא איסורא. דהרי מבואר דבודאי חשיכה אף שמותר מטעם לילה מ"מ אסור משום שבת, - ומצאתי בשאג"א סי' מ"א שעמד בזה, וכתב לפרש דהאיסור הוא בשבת מטעם דלמא אתי לאתויי ד"א ברה"ר ואסור אפילו בחצר עכת"ד יעוי"ש, - אבל תמוה דלפי"ז מדוע מוקים הש"ס דסבר כר"ע דשבת לאו זמן תפילין והלא אפילו אם שבת זמן תפילין גם כן יש לאסור מטעם דלמא אתי לאתויי ד"א ברה"ר.
ב איברא דנחית לזה השאנ"א שם וכתב דלמ"ד שבת זמן תפילין איכא חיוב מישמוש וממילא אתי למידכר, ואין לאסור, אבל למ"ד שבת לאו זמן תפילין וליכא חיוב מישמוש להכי יש לחוש לדלמא אתי לאתויי יעוי"ש, - לדעתי נראה דאפילו אם אין מצות הנחה דתפילין עליו, מ"מ כשמניח יש עליו חיוב ואיסור שלא יסיח דעתו, דהרי עיקר חיוב מישמוש מציץ נלמד ומטעם האזכרות שבתפילין, - וממילא אין הבדל בין אם נושא התפילין בחיוב מצוה או דרשות אם רק תפילין עליו מוזהר שלא יסיח דעתו, וממילא מידכר דכיר, וע"כ מטעם זה לא נחתו התוס' לומר דהאיסור משום דלמא מישתלי ואתי לאתויי, ועוד דלדברי השאג"א עיקר חסר מן הספר, לכן נראה דע"כ כוונת הסוגיא כפשוטו דלמ"ד שבת לאו זמן תפילין איכא איסור הנחת תפילין בשבת ויו"ט, ולהכי בודאי חשיכה חולצן, והוא משום איסור דתפילין עצמן דכיון דאין זמנן בשבת איכא גם כן איסור להניחן.
ג אמנם יש לעיין מה זה האיסור כשמניח תפילין בשבת ויו"ט, דע"כ אין כאן אלא פטור מטעם שאין צריכין אות, אבל מה שייך איסור בזה ואולי אפשר לומר שזה נכלל בהא דאמרה תורה ושמרת, וכמו למ"ד לילה לאו זמן תפילין אמרינן דכל המניח אחרי שקיעה"ח עובר בלאו, הנה כן למ"ד שבת לאו זמן תפילין המניח בשבת ויו"ט עובר בלאו.
ד אבל זה אי אפשר לומר כן הכא דהי' חולץ בודאי חשיכה משום זה, והוא לפי מה שכתב הב"י בסי' כ"ט שמקשה להרמב"ם דסבר דהמניח תפילין בלילה עובר בלאו, וא"כ למה לא כתב דכשחולץ תפילין מברך לשמור חקיו, לפי דברי הטור שכתב דלהכי אין מברכין לשמור חקיו כשחולץ תפילין משום דקיי"ל לילה זמן תפילין, אבל להרמב"ם תיקשה מדוע אין מברכין לשמור חקיו וכתב דאף דלילה לאו זמן תפילין, היינו להניחם, אבל אם היו עליו מבעוד יום ולא סלקן אינו עובר, וממילא לא שייך לברך לשמור חקיו, יעוי"ש, והנה לפי"ז גם בער"ש אין איסור כשהתפילין מונחים על ראשו, ותיקשה אמאי בודאי חשיכה חולץ.
ה והנה כדברי הב"י דאין איסור בלילה רק כשמניחן בלילה משמע גם מלשון הגמ' דקאמר המניח, וכן איתא בירושלמי ברכות פר"ט ה"ג, ובירושלמי עירובין פר"י ה"א, לפי"ז בשבת ויו"ט אפילו אם אמרינן דהמניחן עובר בלאו, אבל בקידש עליו היום ולא חלצן בודאי דאינו מחויב לחלצן מדאורייתא, - ודוחק לומר דרבר"ה סבר דגם בשהי' על גופו עובר, וכן יש להעיר מסנהדרין ס"ח שאמר ר"א להורקנוס בנו כשנכנס לחלוץ תפילין שאינו אלא משום שבות, וקשה אמאי הא הוי איסור דאורייתא במניח תפילין בשבת ויו"ט.
ו ונראה דבאמת ליכא איסור במניח תפילין בשבת ויו"ט, ורק איסור אחר יש בזה, והוא משום בל תוסיף, והיינו דאמרה תורה שאין זמן תפילין ביום השבת, והרי"ז כמו שאמרה תורה דחיוב תפילין ישנו בששת ימי המעשה ולא בשבת, - וכשמוסיף לקיים המצוה דתפילין גם ביום השבת הרי עבר על בל תוסיף, כמו היושב בשמיני בסוכה דעובר על בל תוסיף מטעם דאמרה תורה שבעה ימים, והוא יושב שמנה ימים, כן גם בתפילין כיון שאמרה תורה ששה ימים להניח תפילין, והוא מניחן שבעה ימים, וזהו סברת רבר"ה דבער"ש בודאי חשיכה חולץ.
ז ובזה מיושב הא דבפסק חשיכה אינו חולצן, דאם אמרינן דיש איסור דאורייתא מצד עצמן, א"כ גם בספק חשיכה יחלוץ, אבל אם אמרינן דהאיסור הוא משום בל תוסיף דבעי כוונה לעבור, וא"כ בספק מצוה אין כאן כוונה לעבור, וכמו שהדין בשמיני ספק שביעי דמיתב יתבינן ברוכי לא מברכינן, וה"נ בספק חשיכה אין כאן איסור, - ובודאי חשיכה כשמניחן עליו יש בזה משום בל תוסיף, ומה"ט בר"א בן הורקנוס לא הוי אלא משום שבות, משום דיודע בעצמו שאינו מכוון לצאת ידי מצות תפילין, ואין כאן משום בל תוסיף. ובזה יש ליישב סוגיא דשבת ס' בהא דתנן לא מ- יצא האיש בתפילין ואם יצא אינו חייב חטאת, ושם בגמ' אמר רב ספרא לא תימא וכו' אלא אפילו למ"ד שבת לאו זמן תפילין מ"ט דרך מלבוש עבידא יעוי"ש, - וקשה טובא מה שייך דרך מלבוש אם עשה איסור בהנחה זו דתפילין אם אמרינן דיש איסור להניח תפילין בשבת וממילא אין זה דרך מלבוש אלא דרך משאוי, וכמו שפירש"י בעירובין צ"ה בהמוציא תפילין מכניסן זוג זוג, וקאמר שם הש"ס דכיון דזמן תפילין הוא ואיכא איסור בל תוסיף ומשוי להו עליה כמשאוי יעוי"ש, - והנה עמד בזה השאג"א שם, - ומוכח מזה דאין איסור בהנחת תפילין בשבת למ"ד שבת לאו זמן תפילין, ונפשט מזה ספיקו של הב"י, ומ"מ אין סתירה למה שביארנו דכל עיקר איסור הנחת תפילין למ"ד שבת לאו זמן תפילין הוא משום בל תוסיף, - והתם לא שייך בל תוסיף כיון דלעבור בעי כוונה, והתם לענין חטאת מיירי דבשוגג הוא ולא היתה כוונה לצאת י"ח תפילין.
ט אמנם יש להעיר מסוגיא ערוכה ביצה ט"ו רב ששת שרי להו לרבנן לשדורי תפילין ביו"ט אמר לי' אביי וכו' ה"ק כל שניאותין בו בחול וכו' יעוי"ש מבואר בסוגיא דזהו ההבדל שבין תפילין לסנדל המסומר דאסור לשלוח מטעם דאסור להשתמש בו, ותפילין שרי להניחן, הרי מבואר דמותר ללבוש תפילין ביו"ט, וע"כ הו"ה בשבת, וכבר דייק כן השאג"א שם, וכן יש לדייק מדברי הרמב"ם בפר"ד מה' תפילין ה"י שכתב זמן הנחת תפילין ביום ולא בלילה שנאמר מימים ימימה וכו' וכן שבתות ויו"ט אין זמן תפילין שנאמר והיו לאות ושבתות ויו"ט הן עצמן אות, ושם בהי"א כתב וכל המניח תפילין לכתחילה אחר שקיעה"ה עובר בלאו שנאמר ושמרת את החקה מימים ימימה עכ"ל הרי שבלילה כתב איסור להניח, ואילו בשבתות ויו"ט לא כתב דיש איסור, - הרי מבואר דאין שום איסור להניח תפילין בשבת ויו"ט, - וע"כ צריך לומר דהכוונה מהמיעוט שהן עצמן אות ולא נדרש לאות אחר הכוונה שאין חיוב להניח תפילין בשבת ויו"ט, - אבל לא היתה כוונת התורה לאסור, ותמיד איכא רשות מצוה להניח תפילין בשבת ויו"ט, וממילא לא שייך גם בל תוסיף כיון דלא שללה תורה שבת ויו"ט ממצוה זו, והרי"ז בכלל אינו מצווה ועושה, ולפי"ז תמוה טובה מדוע סבר רבה בר"ה דבודאי חשיכה חולץ, ודוחק לומר דפליגי בזה רבר"ה עם ר"ש, דהלא תיקשה באיזו סברא פליגי. ונראה דרבר"ה עם רב ששת פליגי לענין בל תוסיף, והוא דזה פשיטא שאם מכוון לשם מצוה דתפילין בשבת ויו"ט איכא בל תוסיף, וכן מבואר להדיא בעירובין צ"ו ע"א וברש"י ד"ה זוג אחד, ובמעשה בלא כוונה אם איכא בל תוסיף תליא בפלוגתא דאמוראי בסוכה מ"ז בשמיני ספק שביעי דפליגי שם אם יתבינן בסוכה והאוסרים בישיבה ע"כ סברי דגם בלא כוונה איכא בל תוסיף, ולמאן דשרי בישיבה בלא ברכה ע"כ סברי דבלא כוונה ליכא בל תוסיף, והנה רבד"ה ע"כ סבר כשיטה זו דבמעשה בלא כוונה גם כן איכא בל תוסיף, וממילא אסור להניח תפילין בשבת ויו"ט, ומזה הטעם סבר דגם בספק חשיכה בער"ש חולץ, אבל אנן קיי"ל שם יתובי יתבינן ברוכי לא מברכינן, וזהו בלעבור בב"ת בעי כוונה, וזהו שיטת רב ששת שם בביצה, וזהו שיטת הרמב"ם דתפס כן לדינא.
יא אבל תצא מזה חדתא דכל עיקר הא דשרי להניח תפילין בשבת ויו"ט זהו דוקא אם אינו מכוון לשם מצוה, והנה אעפ"י שבכוונה אסור להניחן. אמנם כיון שעכ"פ יש היתר הנחה בלא כוונה דלמצוה ממילא יש היתר לשלחן ביו"ט כיון דעכ"פ הוי מלבוש דחזי להלבשה, ומטעם זה אתי שפיר הא דהשמיטו הפוסקים האי דינא דרבר"ה, והכל כמוש"נ.
יב כל המניח תפילין אחרי שקיעה"ח וכו' ולכאורה קשה אמאי לא חשיב גם בל תוסיף. - והנה אפשר לומר דחשיב האיסורים שעובר גם בלא כוונה, אבל לענין ב"ת בעי כוונה, אבל העיקר נראה דלא שייך ב"ת בלילה מטעם דאין קיום מצוה בלילה, ולא שייך ב"ת כיון שאין כאן קיום מצוה, ואעפ"י שמצינו ב"ת גם במקום שאין קיום מצוה כמו הא דישיבת סוכה בשמיני, - שאני התם דאין עבירה אחרת, רק הא דב"ת, משא"כ הכא בתפילין דלילה דאיכא ל"ת הא דהשמר, והרי"ז כמו שאמרה תורה שאין אופן מצוה רק ביום, ובלילה יש גם עבירה, וממילא לא נחשבת המצוה כלל, והוי כאילו שללה תורה פעולה זו לגמרי, וכמאן דליתא דמיא, ואין כאן כ"ת. -
יג והנה בלאו זה דהשמר יש כאן מלקות וכמו שפירש"י בד"ה עובר בלאו יעוי"ש, - ובזה יש לתמוה בדברי הרמב"ם פר"ד מתפילין שכתב וכל המניח תפילין לכתחילה אחר שתשקע החמה עובר בלאו וכו' יעוי"ש ולא כתב דלוקה גם כן. - והנה מצאתי בשו"ת הרדב"ז ללשונות הרמב"ם סי' צ"ה שנחית לזה וכתב דאין בזה מלקות משום דקיי"ל שכל המכוון לעשות מצוה אעפ"י שעבר על לאו אינו לוקה, לפי שהוא סבור שעושה בטוב לקיים מצות תפילין וכו' יעוי"ש, -- ודבריו תמוהין שכתב לדבר פשוט, ולא הביא לדברי רש"י הכא שכתב להדיא דלוקה, עוד מבואר להדיא בגמ' ר"ה כ"ח ובעירובין צ"ז הישן בשמיני בסוכה לוקה, וזהו דוקא באופן שמכוון לשם מצוה.
יד והנה אפשר לומר דשאני בלאו דב"ת שעל זה עצמה אמרה תורה הלאו, ממילא לא שייך לומר דלא ילקה בשביל שאמר דלמצוה מכוון, כיון שעל זה עצמה אמרה תורה הל"ת, ולהכי לוקה גם כן, משא"כ הכא בתפילין שהאיסור הוא משום שלא בזמנו, וכוונתו לעשות מצוה, והנה לפי"ז תצא חדתא דמי שעושה מצוה הבאה בעבירה בעבירת לאו לא ילקה מטעם דלמצוה קא מכוון, ומדברי התוס' חולין קמ"א משמע דבמקום שאין עשה דוחה לל"ת לקי משום הלאו יעוי"ש, ולפלא שלא מצאתי לאחרונים שהעירו בזה, וצ"ע.
טו עוד בזה דשאני ישן בשמיני בסוכה דאין בזה שום מצוה ורק מה שבודה מלבו לעשות מצוה להכי לא שייך לומר דלמצוה מכוון, משא"כ במניח תפילין בלילה דעצם הנחת תפילין מצוה היא, והא דמיעטה התורה לילה מתפילין מימים ימימה זהו רק מחיוב הנחה, - ולולא שאמרה תורה דאסור להניח כי אז היתה בההנחה מצוה בגדר אינו מצווה ועושה, ולכן אעפ"י שאמרה תורה איסור הנחה, אכתי יש לומר דשתים יש בזה מצוה, וגם עבירה, ואינן מבטלות זו את זו, דעשה מצוה בגדר אינו מצווה ועושה, וגם עשה עבירה, ומהב"ע לא שייך הכא לומר דבשביל זה יבוטל המצוה, משום דעבידה לא הוי סיבת המצוה, וכמו"ש התוס' בסוכה ל', - וממילא שתים הן במציאות, העבירה והמצוה, ובאופן זה אין מלקות, כן נראה בביאור דברי הרדב"ז, וממילא אין זה שייכות למהב"ע דעלמא, ושם שפיר לוקה, משום דהעבירה מבטלת המצוה וכמאן דליתא דמיא.
טז מאי קסבר אי קסבר לילה זמן תפילין שבת נמי זמן תפילין וכו' והנה למ"ד דלילה ושבת ג"כ זמן תפילין, ממילא לא הוי תפילין מ"ע שהזמן גרמא, ויש להעיר דלפי"ז הוי מצות תפילין מצוה שאין לה שיעור, ומדוע לא השיב התנא מצות תפילין באלו דברים שאין להם שיעור, ולזה הערני רב גדול.
יז ונראה דשאני תפילין דאעפ"י שיש מצוה בהנחתם על הגוף, אמנם עיקר המצוה הוא הקשירה בתנאי דהנחה, וזהו המקור וקשרתם, ומטעם זה הי' מצריך רבינו אליהו, הובא בתוס' חולין מ', לעשות קשר חדש בכל יום, ואף שזה נדחה מטעם דמפרשים וקשרתם שזהו ההידוק שעושים על הגוף, כמבואר בהרא"ש ה' תפילין, אמנם על כל פנים ההידוק הוי מצוה בעצמותה, וכמובן שנצרך לזה תנאי דהנחה על הגוף, ולפי"ז אעפ"י שיש מצוה בהנחת דתפילין כל היום וכל הלילה, אמנם זה יצוייר בקשירה ובהידוק אחת, ואין מצוה להרבות בקשרים ובהידוקים דהיינו לחלוץ ולהניח, ומצות ההנחה שעל הגוף נמשכת אחרי המצוה הקשירה שזהו ההידוק הבא בתחילה. -
יח ולפי"ז אם במכוון מרבה בקשרים ע"י החליצות וההנחות אין בהוספה זו מצוה, כי הלא עיקר המצוה תספיק גם בקשירה אחת דהיינו ההנחה הבאה בראשונה, ואין בהוספה זו משום מצוה, - והוי זה כעין שאמרו בירושלמי פאה פר"א שם דלהכי לא חשיב התנא רוק יבמה ודם צפור של מצורע מפני שאין בהוספה זו מצוה, וכמו כן גם בנידון זה, וכמו שנתבאר, והוא מטעם שכתבנו כי העיקר המצוה הוא הקשירה, וכמו שדייקו הראשונים וכתבו המצוה לקשור, כמבואר ברמב"ם ובסמ"ג ובחינוך, ואעפ"י שיש מצוה בהנחה דכל היום, אמנם הוא רק למלאות התנאי, אבל המצוה של קשירה שפיר מקוים גם אם לא יניח רק רגע אחת, עוד ביותר ביאור כי הנה נראה כי ע"כ גם בכוונת הירושלמי דפריך מדוע לא חשיב אפר פרה וכו' ע"כ גם כן מצוה יש בהוספה, והיינו כי יש לדון על טפה וטפה שהיא המצוה, וכמו כן על כל גרגיר עפר, וגם זה בכלל מצוה נחשב, דוגמא לזה תוס' זבחים מ"ג יעוי"ש, ועל זה פריך כי יש הוספת מצוה, ומשני שאין זה הוספה מטעם דכיון דעכ"פ דסגי בטפה אחת וגרגיר אחד, וכמו כן בנ"ד דהנחה הוא תנאי להמצוה, וכל רגע של ההנחה הוא במצוה של קיום התנאי, אבל אין זה הוספה, כיון שע"כ תספיק רגע אחת, וכמובן.
יט והנה מדוע לא פריך הירושלמי מכיסוי הדם, נראה מזה ראי' לשיטת הרז"ה שפסק דיש חיוב כיסוי על כל הדם, ומבואר הפלוגתא ברז"ה ובמלחמות בפר' כ"ה, - ולכאורה יש להוכיח ג"כ מהא דאסור לשחוט ביו"ט אם אין לו עפר מוכן, ומדוע לא אמרינן דיכסה במשהו עפר באופן שלא יעשה שום חרישה, דהיינו דיחרוש פחות מכדי זריעה, וע"כ משום דבעינן לכסות כל הדם, אבל יש לדחות דהתם האיסור משום מוקצה, וזה איתא גם במשהו, ובזה יובן דברי רש"י פסחים מ"ז ע"ב הואיל וחזי לכיסוי דם צפור, ופירש"י הרבה עופות וחיות לאורחים, וע"כ משום דסבר רש"י כשיטת הרמב"ן, אמנם נראה דהירושלמי לשיטתו ע"כ סבר כשיטה זו דבעינן כיסוי כל הדם, מהא דאיתא בירושלמי שבת פר"ח ה"ד תנו שמואל עפר ואפר כדי לכסות דם צפור קטנה, וע"כ דבעינן כיסוי כל הדם.
כ ועל מה שהעיר בזה שכתבנו כי במצוה דתפילין הקשירה היא המצוה, וכמובן הקשירה שע"י ההנחה, וממילא ההנחה כולה כמו מצוה חדא נחשבת, - והיאך מברך במשמוש כששכח לברך בתחילה. זה לא קשה לפי מה שכתבו הפוסקים דכל זמן המשכת המצוה נחשבת עובר לעשייתן, בתוס' סוכה ל"ט וברא"ש פר"ק דפסחים, יעוי"ש.
כא וגם במזוזה נראה דהמצוה העיקרית הוי הקביעות, והקביעות נמשכת על כל משך זמן הדירה, וההכשר לדור בהבית הוא לא מפני שיש מזוזה בבית, אלא מפני שנקבע מזוזה בבית, ונפק"מ אם נקבע מזוזה מאינו בר חיובא, - ומטעם זה לא קשה הא דהקשה מרן הגרע"א ז"ל מישיבת סוכה דמברך כל זמן שנכנס, ואינו מברך על מזוזה כל זמן שנכנס לבית, - דשאני מזוזה שהמצוה הוא רק הקביעות, ופועלת על זמן הדירה, ואין ישיבה דהבית מצוה מטעם שיש בה מזוזה, רק המצוה מטעם שנקבע בה מזוזה, והקביעות נמשכת, וא"כ מצוה חדא היא, רק מרן נסתפק באופן שנכנס לדור מחדש אם יש לברך מטעם דיש לחשוב אשר עתה מקיים הקביעות המזוזה, וביותר שנמשכת מבר חיובא.
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0