דלג לתוכן

מנחות לו ע"ב - פירוש שטיינזלץ

ומקשים: והא [והרי] רב חסדא ורבה בר רב הונא מצלו בהו באורתא [היו מתפללים בהן בערב]! ומשיבים: ההוא מעשה זה פליגא [חלוק] על ההלכה שאמר רב נחמן.

ושואלים: ומי [והאם] אמר רבה בר רב הונא הכי [כך] שלילה הוא זמן תפילין? והא [והרי] אמר רבה בר רב הונא: אם ספק חשיכה ספק לא חשיכה — לא חולץ תפילין, משום שעדיין אין זה לילה ודאי, אבל גם לא מניח אותן לכתחילה. ונדייק מכאן: הא [הרי] אם ודאי חשיכה — חולץ! ומשיבים: התם [שם] בערב שבת איתמר [נאמר] הדבר, מפני שאינו רשאי להניח תפילין בשבת, שאינה זמן תפילין, ולא מפני שהוא לילה.

על תירוץ זה מקשים: מאי קסבר [מה הוא סבור]? אי קסבר [אם הוא סבור] שלילה הוא זמן תפילין, אם כן שבת נמי [גם כן] זמן תפילין. אי קסבר [אם הוא סבור]: שבת לאו [אינה] זמן תפילין, אם כן לילה נמי [גם כן] לאו [אינו] זמן תפילין, דמהיכא דממעטא [שהרי מאותו מקום שמתמעטת] השבת מתפילין, מהתם ממעטי [משם מתמעטים] גם הלילות!

דתניא [ששנויה ברייתא]: לאחר הציווי על התפילין נאמר: "ושמרת את החקה הזאת למועדה מימים ימימה" (שמות יג, י), ומכאן נדייק: "ימים" — ולא לילות, "מימים" — הרי זה בא למעט: ולא כל הימים, פרט לשבתות וימים טובים, אלו דברי ר' יוסי הגלילי. ר' עקיבא אומר: לא נאמר חוקה זו אלא לפסח בלבד, שבו עוסקת בעיקר פרשיה זו, לומר שצריך לעשותו מידי שנה בשנה, ולא לענין תפילין. ואם כן, ר' יוסי הגלילי שממעט לילה מתפילין — ממעט גם שבת!

ומשיבים: רבה בר רב הונא נפקא ליה [יוצא לו] פטור תפילין בשבת ממקור אחר, מהיכא דנפקא ליה [ממקום שיוצאת לו] הלכה זו לר' עקיבא. דתניא [ששנויה ברייתא], ר' עקיבא אומר: יכול יניח אדם תפילין בשבתות ובימים טובים? תלמוד לומר: "והיה לאות על ידך ולטוטפת בין עיניך כי בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים" (שם טז), ויש לדייק: דברים אלו אמורים דווקא במי שצריכין אות, סימן וזכר ליציאת מצרים, יצאו שבתות וימים טובים שהן גופן (עצמם) אות וזכר ליציאת מצרים.

ועוד בענין תפילין בלילה, אמר ר' אלעזר: כל המניח תפילין אחר שקיעת החמה עובר במצות עשה, ור' יוחנן אמר: עובר בלאו, במצות לא תעשה. ושואלים: לימא [האם לומר] כי בדברי ר' אבין אמר ר' אילעא קא מיפלגי [חלוקים הם], שאמר ר' אבין אמר ר' אילעא: כל מקום שנאמר בתורה "השמר" או "פן" או "אל" — אינו אלא מצות לא תעשה,

דמר אית ליה [שחכם זה, ר' יוחנן, יש לו, סבור] כר' אבין, ולפיכך מה שנאמר: "ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים" ולא לילות, הוא מצות לא תעשה, ומר לית ליה [וחכם זה, ר' אלעזר, אין לו, אינו סבור] כר' אבין, ו"שמרת" הוא מצות עשה?

ודוחים: לא, דכולי עלמא אית להו [לדעת הכל יש להם] סבורים הם כדברי ר' אבין אמר ר' אילעא, והכא בהא קא מיפלגי [וכאן בזה הם חלוקים], מר סבר [חכם זה, ר' אלעזר, סבור]: "השמר" שכתוב בענין של לאו, כאשר יש ציווי האוסר לעשות דבר — הרי הוא לאו, ו"השמר" שנאמר לגבי מצות עשה — נחשב מצות עשה, ולפיכך "ושמרת" האמור במצות עשה של תפילין הוא מצות עשה, ומר סבר [וחכם זה, ר' יוחנן, סבור]: "השמר" שכתוב במקום של עשה נמי [גם כן] לאו הוא.

ואמר ר' אלעזר: אף על פי שאסור להניח תפילין בלילה, אם עושה כן כדי לשמרן, שלא ייגנבו וכיוצא בזה — מותר. ואמר רבינא: הוה יתיבנא קמיה [הייתי יושב לפני] רב אשי וחשך היום והניח תפילין, ואמרי ליה [ואמרתי לו]: האם לשמרן קא בעי להו מר [רוצה אותן אדוני]? ואמר לי: אין [כן], וחזיתיה לדעתיה [וראיתי את דעתו] דלאו [שלא] לשמרן הוא בעי [צריך], אלא שהוא סבור שהלכה כדעת האומרים שלילה זמן תפילין, אבל קסבר [סבור היה]: הלכה היא ואין מורין כן לאחרים, ולכן השיב לי כפי שהשיב.

א אמר רבה בר רב הונא: חייב אדם למשמש בתפילין בכל שעה, קל וחומר מציץ שבראש הכהן הגדול: ומה ציץ שאין בו אלא אזכרה אחת של שם ה', שחקוק בו "קדש לה' ", אמרה תורה: "והיה על מצחו תמיד" (שמות כח, לח), וכוונתו — שלא תסיח דעתו ממנו, תפילין שיש בהן אזכרות הרבה של שם ה', על אחת כמה וכמה!

ב תנו רבנן [שנו חכמים]: נאמר "על ידך" (שם יג, ט) — זו יד שמאל. אתה אומר: שמאל, או אינו אלא ימין? תלמוד לומר: "אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים" (ישעיהו מח, יג), משמע שסתם "יד" — יד שמאל היא. וכן הוא אומר בפסוק אחר: "ידה ליתד תשלחנה וימינה להלמות עמלים" (שופטים ה, כו), ואומר: "למה תשיב ידך וימינך מקרב חיקך כלה" (תהלים עד, יא), שמכולם עולה ש"יד" היא יד שמאל.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לו - ב

ומקשינן: והא רב חסדא ורבה בר רב הונא מצלו בהו באורתא?

ומסקינן: ההוא פליגא, שיש מחלוקת אמוראים כמי ההלכה.

ומקשינן: ומי אמר רבה בר רב הונא הכי דהלכה כרבי יעקב, והא אמר רבה בר רב הונא: ספק חשיכה ספק לא חשיכה לא חולץ תפילין שעליו ולא מניח אם כבר חלץ, ומוכח מדבריו הא אם היו תפילין מונחין עליו בזמן שהוא ודאי חשיכה, חולץ! וקשה, דאם כן יש סתירה בין זה שאמר רבה בר הונא שבודאי חשיכה חולץ, לזה שנהג רבה בר רב הונא להתפלל ערבית בתפילין בלילה? ומשנינן: התם שחייב לחלוץ כשודאי חשיכה בערב שבת איתמר, והוא סובר שבת איננה זמן תפילין ומשום כך כשודאי חשיכה חייב לחלוץ. והוינן בה: מאי קסבר רבה בר רב הונא? אי קסבר לילה זמן תפילין, שבת נמי זמן תפילין וכמבואר בהמשך, אי קסבר לילה לאו זמן תפילין, שבת נמי לאו זמן תפילין שמפסוק אחד למדים את שניהם, דמהיכא דממעטא שבת ממצות תפילין מהתם מאותו פסוק ממעטי גם לילות. דתניא: כתוב: "ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה", ולמדים: ימים הם זמן תפילין ולא לילות, ועוד למדים: מזה שכתוב בפסוק מימים והוסיף הכתוב אות מ', ללמדנו: ולא כל ימים הם זמן תפילין פרט לשבתות וימים טובים, דברי רבי יוסי הגלילי.

רבי עקיבא אומר: לא נאמר הפסוק "חוקה זו" אלא לפסח בלבד ובא הפסוק לומר: עשה פסח משנה לשנה!

וכיון ששבת ולילות התמעטו מאותו הפסוק קשה מנין לו לרבה בר רב הונא למעט שבת ולא למעט לילה?

ומשנינן: רבה בר רב הונא נפקא ליה למעט שבתות וימים טובים מהיכא דנפקא ליה לרבי עקיבא למעט שבתות וימים טובים, ולא מהפסוק שהתמעטו בו הלילות.

דתניא: רבי עקיבא אומר: יכול יניח אדם תפילין גם בשבתות וימים טובים, תלמוד לומר: "והיה לאות על ידך ולטוטפת בין עיניך".

מי שצריכין אות צריך להניח בהן תפילין שנקראים "אות", יצאו שבתות וימים טובים שהן גופן אות, ואין בהן [40] צורך [41] לאות נוסף של תפילין! אמר רבי אלעזר: כל המניח תפילין אחר שקיעת החמה, עובר בעשה, וכמפורש בהמשך.

ורבי יוחנן אמר: המניח תפילין אחר שקיעת החמה עובר בלאו.

לימא רבי אלעזר ורבי יוחנן בכלל זה שאמר רבי אבין אמר רבי אילעא קא מיפלגי, דאמר רבי אבין אמר רבי אילעא: כל מקום שנאמר בתורה הלשון "השמר" או נאמר הלשון "פן" או נאמר הלשון "אל", אינו אלא לא תעשה! וכאן בתפילין כתוב לשון "השמר" [ושמרת את החוקה הזאת] דמר רבי יוחנן, אית ליה להא דאמר ר' אבין אמר ר' אילעא שעובר בלאו במקום שכתוב לשון שמירה. ומר ר' אלעזר לית ליה מה שאמר ר' אבין אמר ר' אילעא.

ודחינן: לא נחלקו ר' אלעזר ורבי יוחנן במה שאמר ר' אבין אמר ר' אילעא, אלא דכולי עלמא אית להו לכלל זה דר' אבין אמר ר' אילעא. והכא בהא קא מיפלגי. מר ר' אלעזר סבר: "השמר" שכתוב לענין לאו והיינו, בענין שבא הכתוב למנוע מלעשות, הוא לאו, ו"השמר" שכתוב לענין עשה והיינו במקום שבא ללמדנו לעשות, הוא עשה. ובתפילין הלא זהו עשה להניח תפילין.

ומר רבי יוחנן סבר: "השמר" שכתוב לגבי עשה וכגון תפילין שמשמעות השמירה היא לשמור לעשות את המצוה נמי לאו הוא!

ואמר רבי אלעזר: אף על גב שאסור להניח תפילין אחר שקיעת החמה, מכל מקום אם מניחן כדי לשומרן שלא יאבדו מותר להניחם אחר שקיעת החמה. [ואף למ"ד לילה לאו זמן תפילין, מותר להניח, כדי לשומרן עיין ביאור הגר"א סימן ל' סעיף ג'].

ואמר רבינא: הוה יתיבנא קמיה דרב אשי, וחשך היום והניח [42] תפילין.

ואמרי ליה לרב אשי לשמרן קא בעי להו מר? האם הניחן עליו משום שחפץ היה לשומרן? ואמר לי: אין, נכון הדבר, שלשומרן אני רוצה. ואף על פי שכך אמר לי, חזיתיה לדעתיה של רב אשי דלאו לשמרן הוא הניח, אלא משום דקסבר לילה זמן תפילין הוא, ודין זה הוא הלכה, ואין מורין כן, שמא ישכחם בראשו וישן בהם, ולכן תירץ רב אשי את עצמו ואמר לשומרן אני צריך. ולא אמר את דעתו שלילה זמן תפילין.

אמר רבה בר רב הונא: חייב אדם למשמש [43] [44] בתפילין בכל שעה [בכל זמן שנזכר בהם כדי שלא יגיע לידי היסח הדעת] ודין זה שאסור להסיח דעת מהתפילין למדים אותו בקל וחומר מציץ. ומה ציץ שאין בו אלא אזכרה אחת של שם שמים אמרה תורה "והיה על מצחו תמיד", שלא תסיח דעתו ממנו. תפילין, שיש בהן אזכרות הרבה של שם שמים, על אחת כמה וכמה שאסור להסיח [45] דעתו מהם.

תנו רבנן: "ידך" האמור לגבי תפילין זו יד שמאל. אתה אומר: זו יד שמאל, או אינו אלא יד ימין, ומנין לך שזו יד שמאל? תלמוד לומר: מהכתוב בפסוק "אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים" ש"יד" האמורה בכתוב היא שמאל שכן ליד ימין קורא "ימיני" וליד שמאל "ידי".

ואומר, ועוד מוכח כך מהכתוב בשירת דבורה ביחס ליעל - "ידה ליתד תשלחנה, וימינה להלמות עמלים".

ואומר, ועוד מוכח כך מהפסוק: "למה תשיב ידך, וימינך מקרב חיקך כלה"!


הערות

[40] ונחלקו בזה הראשונים. דעת רש"י ותוס' (ביצה טו.) שזהו רק פטור ולא איסור. ואם רוצה להניח תפילין בשבת ויום טוב אין בזה איסור. ואמנם למאן דאמר שלילה אסור מהתורה בתפילין, זהו דין איסור שנאמר על לילה ושבת ויום טוב. ולמדים זאת מושמרת שכל מקום שנאמר השמר זהו איסור כמבואר בגמרא. אך להלכה שלילה מותר בתפילין, והלימוד לשבת ויום טוב הוא מהפסוק לאות יצאו אלה שהן עצמן אות. הרי זהו רק פטור ולא איסור. אבל הרא"ש (הלכות תפילין סי' ט"ז) הביא מספר העתים בשם הגאון שיש איסור בשבת ויום טוב. והמחבר (לא א) כתב בשם מדרש הנעלם של יום טוב תלויה באיסור מלאכה. ובחול המועד שמותר במלאכה אין עליו דין אות יו"ט וחייב בתפילין. והרמ"א (לא ב) פסק שחול המועד חייב בתפילין. רק לא לברך עליהם בקול רם בבית הכנסת. ובארץ ישראל המנהג שלא מניחים תפילין בחול המועד. ותמהו בזה מדוע לא חוששים לביטול מצווה דאורייתא מאחר והרמ"א מחייב בתפילין. וידוע מה שאמר בזה אחד מהגדולים. שבתפילין אין המצווה להניח כל יום. אלא המצווה היא להניח אותן תמיד. וכבר מלפני שנים רבות תיקנו שלא להניח אותן כל היום מאחר ואי אפשר להזהר כראוי בכל דיניהם. ואם כן נמצא שכאשר אינו מניח יום אחד אין זה ביטול מצווה דאורייתא, מאחר ואין המצווה תלויה כלל בלהניח כל יום. [ועיין ביאור הלכה תחילת סי' ל"ז שהביא כמה שיטות בגדר חיוב תפילין. אם הוא כל יום או כל היום יעו"ש].

[41] חסר טקסט

[42] לפי הגירסא שלפנינו בגמרא וחשך והניח תפילין, משמע שהניח את התפילין בתחילה בלילה. וכיון שלילה זמן תפילין מותר להניחם בתחילה בלילה. וכל זה לדעת רש"י בתחילת הסוגיא. שזה שכתוב בברייתא שאם חלץ את התפילין בלילה אסור לחזור ולהניחם, הטעם משום שלילה אסור בתפילין מן התורה, ואם כן רב אשי שסובר שלילה מותר בתפילין, מותר להניח תפילין בתחילה בלילה. אך לדעת התוס' שם שהברייתא סוברת שלילה מן התורה מותר בתפילין. ומכל מקום מדרבנן אסור להניחן בלילה בתחילה גזירה שמא ירדם בהן. אם כן אפילו אם סובר רב אשי לילה זמן תפילין. הרי אסור מדרבנן להניחם בתחילה? וכתב השיטה מקובצת שיש לגרוס כגירסת הרי"ף וחשק ולא סליק תפילי. והיינו שהיו התפילין כבר מונחות עליו ביום. ולא הוריד אותן כשנהיה לילה. וזה באמת מותר למאן דאמר לילה זמן תפילין, ואפילו מדרבנן אין איסור להשאיר וכמבואר בברייתא שמותר עד שתכלה רגל או עד זמן שינה.

[43] בגמרא בסוכה (מו.) מבואר שרבנן דבי רב אשי כל פעם שהיו ממשמשין בתפילין היו מברכים. ונחלקו הראשונים בביאור דברי הגמ'. דעת רש"י ותוס' שם ועוד ראשונים. שהכוונה היא למשמוש המוזכר כאן בסוגיא שחיובו הוא כדי שלא יסיח דעת מהתפילין. וכיון שהמשמוש הזה מצווה, חייבים לברך עליו כמו על שאר המצוות. והתוס' שם מסתפקים מהי הברכה שמברכים על המשמוש. אם לשמור חוקיו כמו שמברכים בשעה שמורידים את התפילין לפני הלילה, או שהברכה היא להניח תפילין. וכתבו שמסתבר לברך לשמור חוקיו. כי אי אפשר לברך להניח תפילין מאחר והם כבר מונחים ועומדים. אך השטמ"ק כאן (אות ד') חולק, וסובר שאין מברכים על המשמוש הזה שהוא משום שלא יסיח דעתו. ורבנן דבי רב אשי שבירכו, שם מדובר שמצאו שזזו התפילין ממקומם. וכשמחזיר אותם למקומם זוהי הנחה חדשה וחייב לברך על עיקר המצווה. וכן פירש הרא"ש (הלכות תפילין סוף סימן יד) בשם ה ר"י.

[44] והמשמוש הוא לכאורה כדי שלא יסיח דעת מהם. אך הנימוקי יוסף בהלכות תפילין כתב שכאשר מסיח דעת חייב למשמש לראות אם לא זזו התפילין ממקומם. והמשנה ברורה (כח א) הביא כך מהפרי מגדים בשם מהרא"י שהמשמוש הוא גם כדי לתקנם שלא יזוזו ממקומם.

[45] בביאור הלכה (סי' מד) הביא את דברי האור זרוע שזה שאסור להסיח דעת מהתפילין. הוא כדי שעל ידי שזוכר שהשם הנכבד מונח עליו לא יבוא לידי קלות ראש. וכתב שלכן כשאדם מכוון לבו בתפילה או בתורה אינו צריך להרהר ולתת דעתו על התפילין. שמכיון שלבו עסוק בתפילה ותורה כל שכן שיש בו יראת ה'. אך השטמ"ק כאן סובר לא כך, שהקשה בשם הר"ר שמחה, איך אפשר להניח תפילין בשעת קריאת שמע ותפילה. והרי ק"ש ותפילה צריכים כוונה ואיך יוכל לכוון גם על התפילין. ותירץ שכיון שעוסק במצווה [ק"ש ותפילה] פטור מן המצווה [לכוון על התפילין] כיון שאי אפשר לקיים שניהם יחד. על כל פנים מבואר מדבריו שבעצם גם בק"ש היה צריך שיכוון על התפילין. אלא שנפטר משום עוסק במצווה פטור מן המצווה. והרא"ש (ברכות פ"ג סימן כח) הקשה איך מותר לישון בתפילין שינת ארעי, והרי בשינה מסיח דעתו מהן. וכתב לתרץ בשם רבינו יונה שהאיסור הוא רק שחוק וקלות ראש. וכשישן הלא אדרבא מסיר את הבלי העולם מליבו ולכן מותר לישון בתפילין. ובשאגת אריה (סימן לט) תמה על הרא"ש. אם כל האיסור הוא שחוק וקלות ראש, מה עוזר לזה המשמוש. ותירץ שעל ידי שממשמש בתפילין וזוכר אותם שהם עליו, שוב לא יבוא לידי קלות ראש. וכיון בזה לדברי האור זרוע שהבאנו לעיל שכתב כך בפירוש "כי מחמת שזוכר שנושא שם הנכבד עליו אינו בא לידי קלות ראש ותופס יראת שמים בליבו". עוד הקשה השאגת אריה, הרי שחוק וקלות ראש אסור תמיד ולא דווקא בתפילין. ובפרט הרי מבואר כאן בגמ' שדין תפילין נלמד מציץ שאסור בהיסח הדעת. והציץ הרי לובש הכהן בבית המקדש. ושם הרי יש איסור דאורייתא על קלות דעת משום ומקדשי תיראו, ואפילו כשאינו לבוש בציץ. ומדעת הרמב"ם הוכיח השאג"א שחולק על הרא"ש. שהרמב"ם פוסק שמצטער פטור מן התפילין מפני שהמניח תפילין אסור להסיח דעתו מהן. הרי מבואר שהאיסור הוא בכל הסח דעת אפילו בלי שחוק וקלות ראש. אלא שקשה קושיית הרא"ש איך מותר שינת ארעי בתפילין. וביאר השאגת אריה (סימן מ) שוודאי אינו צריך להרהר כל הזמן בתפילין ויש איזה שיעור זמן שיכול לא להרהר בתפילין. וכתב שנראה ששיעור הילוך מאה אמה מותר להסיח דעת מהן. ובשיעור זמן זה הותרה שינת ארעי בתפילין.

ומקשים: והא [והרי] רב חסדא ורבה בר רב הונא מצלו בהו באורתא [היו מתפללים בהן בערב]! ומשיבים: ההוא מעשה זה פליגא [חלוק] על ההלכה שאמר רב נחמן.

ושואלים: ומי [והאם] אמר רבה בר רב הונא הכי [כך] שלילה הוא זמן תפילין? והא [והרי] אמר רבה בר רב הונא: אם ספק חשיכה ספק לא חשיכה — לא חולץ תפילין, משום שעדיין אין זה לילה ודאי, אבל גם לא מניח אותן לכתחילה. ונדייק מכאן: הא [הרי] אם ודאי חשיכה — חולץ! ומשיבים: התם [שם] בערב שבת איתמר [נאמר] הדבר, מפני שאינו רשאי להניח תפילין בשבת, שאינה זמן תפילין, ולא מפני שהוא לילה.

על תירוץ זה מקשים: מאי קסבר [מה הוא סבור]? אי קסבר [אם הוא סבור] שלילה הוא זמן תפילין, אם כן שבת נמי [גם כן] זמן תפילין. אי קסבר [אם הוא סבור]: שבת לאו [אינה] זמן תפילין, אם כן לילה נמי [גם כן] לאו [אינו] זמן תפילין, דמהיכא דממעטא [שהרי מאותו מקום שמתמעטת] השבת מתפילין, מהתם ממעטי [משם מתמעטים] גם הלילות!

דתניא [ששנויה ברייתא]: לאחר הציווי על התפילין נאמר: "ושמרת את החקה הזאת למועדה מימים ימימה" (שמות יג, י), ומכאן נדייק: "ימים" — ולא לילות, "מימים" — הרי זה בא למעט: ולא כל הימים, פרט לשבתות וימים טובים, אלו דברי ר' יוסי הגלילי. ר' עקיבא אומר: לא נאמר חוקה זו אלא לפסח בלבד, שבו עוסקת בעיקר פרשיה זו, לומר שצריך לעשותו מידי שנה בשנה, ולא לענין תפילין. ואם כן, ר' יוסי הגלילי שממעט לילה מתפילין — ממעט גם שבת!

ומשיבים: רבה בר רב הונא נפקא ליה [יוצא לו] פטור תפילין בשבת ממקור אחר, מהיכא דנפקא ליה [ממקום שיוצאת לו] הלכה זו לר' עקיבא. דתניא [ששנויה ברייתא], ר' עקיבא אומר: יכול יניח אדם תפילין בשבתות ובימים טובים? תלמוד לומר: "והיה לאות על ידך ולטוטפת בין עיניך כי בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים" (שם טז), ויש לדייק: דברים אלו אמורים דווקא במי שצריכין אות, סימן וזכר ליציאת מצרים, יצאו שבתות וימים טובים שהן גופן (עצמם) אות וזכר ליציאת מצרים.

ועוד בענין תפילין בלילה, אמר ר' אלעזר: כל המניח תפילין אחר שקיעת החמה עובר במצות עשה, ור' יוחנן אמר: עובר בלאו, במצות לא תעשה. ושואלים: לימא [האם לומר] כי בדברי ר' אבין אמר ר' אילעא קא מיפלגי [חלוקים הם], שאמר ר' אבין אמר ר' אילעא: כל מקום שנאמר בתורה "השמר" או "פן" או "אל" — אינו אלא מצות לא תעשה,

דמר אית ליה [שחכם זה, ר' יוחנן, יש לו, סבור] כר' אבין, ולפיכך מה שנאמר: "ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים" ולא לילות, הוא מצות לא תעשה, ומר לית ליה [וחכם זה, ר' אלעזר, אין לו, אינו סבור] כר' אבין, ו"שמרת" הוא מצות עשה?

ודוחים: לא, דכולי עלמא אית להו [לדעת הכל יש להם] סבורים הם כדברי ר' אבין אמר ר' אילעא, והכא בהא קא מיפלגי [וכאן בזה הם חלוקים], מר סבר [חכם זה, ר' אלעזר, סבור]: "השמר" שכתוב בענין של לאו, כאשר יש ציווי האוסר לעשות דבר — הרי הוא לאו, ו"השמר" שנאמר לגבי מצות עשה — נחשב מצות עשה, ולפיכך "ושמרת" האמור במצות עשה של תפילין הוא מצות עשה, ומר סבר [וחכם זה, ר' יוחנן, סבור]: "השמר" שכתוב במקום של עשה נמי [גם כן] לאו הוא.

ואמר ר' אלעזר: אף על פי שאסור להניח תפילין בלילה, אם עושה כן כדי לשמרן, שלא ייגנבו וכיוצא בזה — מותר. ואמר רבינא: הוה יתיבנא קמיה [הייתי יושב לפני] רב אשי וחשך היום והניח תפילין, ואמרי ליה [ואמרתי לו]: האם לשמרן קא בעי להו מר [רוצה אותן אדוני]? ואמר לי: אין [כן], וחזיתיה לדעתיה [וראיתי את דעתו] דלאו [שלא] לשמרן הוא בעי [צריך], אלא שהוא סבור שהלכה כדעת האומרים שלילה זמן תפילין, אבל קסבר [סבור היה]: הלכה היא ואין מורין כן לאחרים, ולכן השיב לי כפי שהשיב.

א אמר רבה בר רב הונא: חייב אדם למשמש בתפילין בכל שעה, קל וחומר מציץ שבראש הכהן הגדול: ומה ציץ שאין בו אלא אזכרה אחת של שם ה', שחקוק בו "קדש לה' ", אמרה תורה: "והיה על מצחו תמיד" (שמות כח, לח), וכוונתו — שלא תסיח דעתו ממנו, תפילין שיש בהן אזכרות הרבה של שם ה', על אחת כמה וכמה!

ב תנו רבנן [שנו חכמים]: נאמר "על ידך" (שם יג, ט) — זו יד שמאל. אתה אומר: שמאל, או אינו אלא ימין? תלמוד לומר: "אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים" (ישעיהו מח, יג), משמע שסתם "יד" — יד שמאל היא. וכן הוא אומר בפסוק אחר: "ידה ליתד תשלחנה וימינה להלמות עמלים" (שופטים ה, כו), ואומר: "למה תשיב ידך וימינך מקרב חיקך כלה" (תהלים עד, יא), שמכולם עולה ש"יד" היא יד שמאל.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara raises a difficulty: But Rav Ḥisda and Rabba bar Rav Huna would pray in the evening with phylacteries. The Gemara explains: That opinion represented in this incident disagrees with the ruling of Rav Naḥman.

The Gemara asks: And did Rabba bar Rav Huna actually say this, that the mitzva of phylacteries applies at night? But doesn’t Rabba bar Rav Huna say: If it is uncertain whether it is nightfall or whether it is not nightfall, one neither removes his phylacteries, as it is not yet definitely night, nor dons them ab initio. This indicates that if it is definitely nightfall, one removes his phylacteries. The Gemara answers: Rabba bar Rav Huna’s ruling there was stated with regard to Shabbat eve, as one may not don phylacteries on Shabbat, when the mitzva does not apply.

The Gemara raises a difficulty with regard to this answer: What does Rabba bar Rav Huna hold? If he holds that night is a time when one performs the mitzva of wearing phylacteries, then Shabbat is also a time when one performs the mitzva of wearing phylacteries. If he holds that Shabbat is not a time when one performs the mitzva of wearing phylacteries, then night is also not a time when one performs the mitzva of wearing phylacteries. The reason for this statement is that from the source where Shabbat is excluded from the mitzva of phylacteries, nights are excluded from there as well.

As it is taught in a baraita with regard to the end of the passage of the Torah that discusses both the mitzvot of the Paschal offering and phylacteries: “And you shall observe this ordinance in its season from year [miyamim] to year” (Exodus 13:10). This indicates that these mitzvot apply during the days [yamim] but not during the nights. Furthermore, the letter mem, meaning from, in the term: “From year [miyamim],” teaches: These mitzvot apply on some days, but not on all days. This excludes Shabbatot and Festivals, on which phylacteries are not worn. This is the statement of Rabbi Yosei HaGelili. Rabbi Akiva says: This verse, mentioning an ordinance, is stated only with regard to the Paschal offering, and it is not referring to phylacteries at all. Evidently, Rabbi Yosei HaGelili, who says that at night one is exempt from the obligation of donning phylacteries, says that on Shabbat one is exempt as well.

The Gemara answers: Rabba bar Rav Huna derives the exemption from the obligation to don phylacteries on Shabbat from a different source, the source where Rabbi Akiva derives it from, as it is taught in a baraita that Rabbi Akiva says: One might have thought that a person should don phylacteries on Shabbatot and Festivals. To counter this, the verse states: “And it shall be for a sign for you on your arm, and for a remembrance between your eyes, so that God’s law shall be in your mouth; for with a strong arm God brought you out of Egypt” (Exodus 13:9). This teaches that the obligation to don phylacteries applies when the Jewish people require a sign to assert their status as God’s nation, i.e., during the week. This serves to exclude Shabbatot and Festivals, as they themselves are signs of the Jewish people’s status as God’s nation and a remembrance of the exodus from Egypt. Consequently, no further sign is required on these days.

Rabbi Elazar says: Anyone who dons phylacteries after sunset violates a positive mitzva. And Rabbi Yoḥanan says: He violates a prohibition. The Gemara suggests: Let us say that these Sages disagree with regard to the principle that Rabbi Avin says that Rabbi Ile’a says. As Rabbi Avin says that Rabbi Ile’a says: Any place where it is stated in the Torah any of the terms: Observe, or: Lest, or: Do not, this means nothing other than a prohibition, as these are negative terms.

The Gemara explains this suggestion: As this Sage, Rabbi Yoḥanan, is of the opinion that the ruling is in accordance with the opinion of Rabbi Avin, and therefore the verse: “And you shall observe this ordinance in its season from year to year,” from which the exclusion of nights is derived, is a prohibition, as it employs the term “observe.” And that Sage, Rabbi Elazar, is of the opinion that the ruling is not in accordance with the opinion of Rabbi Avin, and therefore the term: “And you shall observe,” is a positive mitzva.

The Gemara counters: No, everyone is of the opinion that the ruling is in accordance with the opinion that Rabbi Avin says that Rabbi Ile’a says, and here they disagree with regard to this: One Sage, Rabbi Elazar, holds that the term “observe” written with regard to a prohibition has the status of a prohibition, whereas that same term “observe” written with regard to a positive mitzva has the status of a positive mitzva, as the Torah is issuing a warning to take special care in the observance of a mitzva. Accordingly, the command with regard to the positive mitzva of phylacteries is a positive mitzva. And one Sage, Rabbi Yoḥanan, holds that the term “observe” written with regard to a positive mitzva is also a prohibition.

And Rabbi Elazar says: And although it is prohibited to don phylacteries at night, if one does so in order to safeguard them from theft and the like, it is permitted.And Ravina said: I was sitting before Rav Ashi and it grew dark, and he donned phylacteries. And I said to him: Does the Master need to safeguard them? And he said to me: Yes. But I saw that his intention in donning them was not that he needed to safeguard them; rather, Rav Ashi holds: This is the halakha, that night is an appropriate time for phylacteries, but a public ruling is not issued to that effect.

Rabba bar Rav Huna says: A person is obligated to touch his phylacteries regularly for the entire time that he is wearing them. This is derived from an a fortiori inference from the frontplate of the High Priest, as follows: And if with regard to the frontplate, which has only one mention of God’s name, the Torah states: “And it should be always upon his forehead” (Exodus 28:38), which means that the High Priest must always be aware that the frontplate is placed on his head and that he should not be distracted from it, then with regard to phylacteries, which have numerous mentions of God’s name, all the more so one must always be aware of them.

§ The Sages taught with regard to the verse: “And it shall be for a sign for you on your arm [yadkha]” (Exodus 13:9), that this is referring to the left arm. Do you say it means the left arm, or is it only the right arm? The verse states: “Even My hand [yadi] has laid the foundation of the earth, and My right hand [vimini] has spread out the heavens” (Isaiah 48:13). And another verse states: “Her hand [yadah] she put to the tent pin, and her right hand [viminah] to the workmen’s hammer” (Judges 5:26), and another verse states: “Why do You withdraw Your hand [yadkha], even Your right hand [viminekha]? Draw it out of Your bosom and consume them” (Psalms 74:11). All these verses employ the term yad with regard to the left hand, and use the term yamin, literally, right, without the term yad, to indicate the right hand.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

תוס' בד"ה אי קסבר כו' דלמ"ד שבת לאו זמן תפילין לא הוה שייך למימר חוץ מתפילין וא"ת דהכא כו' כצ"ל:

בד"ה יצאו שבתות כו' כותב אדם תפילין לעצמו ולאחרים בטובה דברי ר"מ רבי יהודה כו' ומסתמא רב הוה ס"ל כהלכתא כו' א"ה שרי לכתוב ולמכור כו' כצ"ל ועי' בדברי הרא"ש ובמרדכי וק"ק דמאי אולמיה להו לאתויי טפי מירושלמי דהא בגמרא דידן נמי מוכח כן דרב ורבב"ח ס"ל דמניחין בח"ה כדקאמר וכן אורי ליה רב ומסתמא דס"ל דשבת לאו זמן תפילין הוא ככל אינך אמוראי ויש ליישב ודו"ק:

גמ' אלא לפסח בלבד כו' נפקא ליה מהיכא דנפקא ליה כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה אי קסבר כו'. ע"ש שהאריכו וכ' דתפלין בבית מותר לכ"ע משום דממשמש בהו כל שעה כו' ובלא"ה מצינן למימר שלא גזרו לבטל מצוה זו בשבת למ"ד זמן תפלין. וכבר האריכו הראשונים ז"ל בזה:

תוס' יצאו שבתות כו'. ע' בדבריהם שהביאו מן הירושלמי דרבה ורבה בר בר חנה ס"ל דחוה"מ ז"ת הוא ולא מסתבר דס"ל דשבת זמן תפלין דכולהו אמוראי לא ס"ל הכי ובמרדכי כ' עוד דבגיטין איכא סתמא דעבד פטור מן התפלין והיינו ע"כ משום דהוי מצוה שהז"ג ולכל הפחות ס"ל למתניתין דשבת לאו ז"ת ועי' ד"ת שם ועי' מ"ש בזה בחי' במועד קטן דנ"ל מוכרח בדעת הרמב"ם דס"ל דחוה"מ ז"ת הוא ודקדקתי שם על הש"ע דפסקיו נראין כסותרין זא"ז ע"ש ובעיקר המחלוקת בדין מלאכת חוה"מ אי דאורייתא או דרבנן דבזה תליא ג"כ דין תפלין בחוה"מ כמבואר בד' הראשונים ז"ל כתבתי שם גם בריש מ"ק מה שנראה לי ע"ש ומ"ש הרא"ש ז"ל דחוה"מ לריה"ג ודאי פטור מדברי התוס' בעירובין לא משמע הכי שכ' דריה"ג נמי סמיך אדרשא דלך לאות וכמש"כ לעיל:

גמרא אמר רבה בר ר"ה חייב אדם למשמש בתפלין כל שעה כו' כבר דברו הראשונים ז"ל מה ענין היסח הדעת הזה אי דוקא קלות ראש או היסח הדעת בעלמא. והתוספ' ישינים ביומא הקשו א"כ אמאי קאמרינן דאסור לישן בהן שמא יפיח ותיפוק ליה משום היסח הדעת ותי' דאיסור היסח הדעת נמי מהאי טעמא הוא ולא משמע הכי מהא דיליף ק"ו מציץ ובציץ דאורייתא הוא מדכ' תמיד כדאיתא ביומא ואי איסור היסח הדעת הוא משום גזירה כו' למה ליה קרא להכי ויותר נראה כדברי הר"ר אלחנן שם דלא נאסר היסח הדעת אלא כשהוא ניעור ובדעתו אבל לא בשעת שינה ויותר נראה דבשעת שינה לאו בר חיובא הוא בתפלין וכדתניא בסוכה הנכנס לישן רצה חולץ רצה מניח דחיובא ליכא אפילו בשינת עראי אלא דרשות להניח ג"כ וא"כ כיון דלאו שעת חיוב הוא לית ביה משום היסח הדעת והכי משמע ביומא גבי ציץ דאמרינן התם אילימא תמיד על מצחו היכי משכחת לה מי לא בעי עייל לביה"כ מי לא בעי מינם אלא דאפילו למאי דס"ד תמיד על מצחו אפ"ה בשעת שינה ליכא חיובא דחיוב ליכא אלא כשהוא ניעור אבל לא כשהוא ישן ואינו בדעתו והתוי"ט שם כ' דבאמת חיוב ציץ הוא תמידי אפילו בשעת אכילה וכדאמרינן דקם להם בציץ שבין עיניך מ"מ בשעת שינה ודאי ליכא חיובא ועיין תוס' ריש פ' בא לו כה"ג וא"כ כ"ש תפלין דחולצן בשעת אכילה כדתניא בפרק מי שמתו כו' דודאי ליכא חיובא בשעת שינה ואיסורא נמי ליכא דאיסור היסח הדעת לא נאמר אלא בשעת חיוב וקיום המצוה וגם זה לא לעכב למצוה בעלמא אבל לא שלא יניח כלל אם אינו יכול לשמור עצמו מהיסח הדעת ל"מ לפי מאי שכתבו התוס' ז"ל שם ביומא דהאי ק"ו הוא מדרבנן ודאי אין זה לעיכובא אלא אפילו אי ק"ו גמור הוא ואסור להסיח דעת מה"ת מ"מ אין עיקר הנחת תפלין תלוי בזה ולא מיפטר אפילו אינו יכול לשמור עצמו מהיסח הדעת והכי משמע מהא דאמרינן ריש פרק המוצא תפלין דלמ"ד מצות אין צריכות כוונה תפלין נמי יוצא אפילו בלא כוונה למצוה אלא לשמרן לבד ואם אינו מכוין למצוה ודאי בכלל היסח הדעת הוא ג"כ ואפ"ה הוא יוצא ידי מצוה עד דקשין ליה דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ד מה' תפלין שכתב דמצטער פטור מן התפלין משום שאין יכול לשמור מהיסח הדעת מהם ולפי הנ"ל אין זה מספיק לפוטרו לגמרי מחמת זה ועי' מ"א ז"ל שהקשה מהא דאבל חייב בתפלין אף ע"ג דמצטער הוא ותי' דאבל איבעי' ליה ליתובי דעתי' אבל מצטער דהכא א"א ליתובי' דעתיה ולא משמע הכי מדברי הר"ר מנוח ז"ל שהביא הכ"מ ז"ל שם שהקשה מ"כ הא בכל מצות אמרינן איבעי' לי' ליתובי דעת' ותי' דתפלין שאני דאסור בהיסח הדעת משמע דלא אמרי' בתפלין איבעי ליה כו'. ודברי המ"א ז"ל נראה דהולכין לפי סוגיא דסוכה דמחלק הש"ס בין צערא דממילא להיכא דאיהו מצער נפשי' וצערא דממילא פרש"י ז"ל שם היינו צער דסוכה עצמה צינה או דבר אחר ודומה לזה הכא עובדא דירו' שהי' חושש בראשו דהצער בא לו מחמת הנחתן אבל דברי הרמב"ם ז"ל לא משמע הכי אלא כל שאין דעתו מיושבת פטור ולא אמרינן איבעי ליה כו' והדק"ל מאבל דחייב בתפלין ונהי די"ל דאחר יום ראשון לא חשיב מצטער כ"כ מ"מ ביום ראשון למה ליה טעמא משום שנאמר בהן פאר תיפוק ליה משום דמצטער הוא וא"א בלא היסח הדעת אלא משמע דלא מיפטר מצטער מתפלין וכנ"ל דהיסח הדעת לא מעכבא ומהא דכה"ג מקריב אונן והולך הציץ אע"ג דאסור להסיח דעת ממנו אין ראיה דבכה"ג ליכא אנינות ואבילות כי היכי דמותר להקריב אע"ג דשאר כהן אסור שנא' שלמים כשהוא שלם ולא כשהוא חסר אבל כה"ג אמרה תורה דמקריב ולא מצאתי כעת דברי הרמב"ם ז"ל איסור היסח הדעת בציץ ועדיין צ"ע בזה בדברי הראשונים ועי' מ"א ז"ל שכתב להביא ראיה דמצוה לישן בטלית קטן מדוד המע"ה שלא נצטער אלא במרחץ שהי' ערום בלא מצוה ולא נצטער בשעת שינה ע"ש ולפי הנ"ל אין זו מוכרח דלא נצטער אלא כשהוא ניעור אבל בשעת שינה לאו בר חיובא הוא. ועי' בדברי הרמב"ם ז"ל בה' מלכים דמשמע דהמלך בס"ת שלו אף ע"ג דמחוייב הוא לילך בה תמיד מכל מקום בשעת סעודה מניחה כנגדו ומ"ש הציץ דלפי דברי התוס' ז"ל אפילו בשעת סעודה היא עליו ועי' שם ביומא פרק בא לו כה"ג דהם עצמם מסופקים בזה וגם לדברי ר"ת ז"ל משמע דאינו מחוייב לילך בציץ תמיד אלא רשות בעלמא אפילו אי שאר בגדי כהונה לא ניתנו ליהנות בהם ע"ש:

גמרא ת"ר ידך זו שמאל כו'. צריך אני להאריך קצת בשמעתין ואבאר תחלה פשטא דשמעתין. הנה ביד שהוא שמאל איכא תלתא קראי ת"ק יליף מידך דמצינו בכל מקום שהוא שמאל ור' יוסי פליג על הך דרשא דמצינו ימין ג"כ שנקרא יד ור' נתן אומר דילפינן מוקשרתם וכתבתם מה כתיבה בימין ופירש"י ז"ל דרוב כותבין בימין אף קשירה בימין וכיון דקשירה בימין הנחה בשמאל. ופריך הש"ס ר' יוסי מהיכא יליף ומשני דנפ' מדרשא דר' נתן רב אשי אמר ר' יוסי יליף מידכה יד כהה היינו שמאל ומסיק כתנאי ידך בה"א זו שמאל אחרים אומרי' ידכה לרבות את גידם משמע דת"ק יליף שמאל מידכה כרב אשי ואחרים ילפי שמאל מאינך דרשי ואיצטריך ידך לרבות הגידם אבל לת"ק גידם פטור והיינו תנאי דאידך ברייתא דת"ק ס"ל אין לו זרוע פטור ואחרים אומרים ידכה לרבות הגידם והתוס' ז"ל כ' דמר אמר חדא כו' והיינו משום דלא מסתבר להו פלוגתא בזה דאם אין לו זרוע לכ"ע פטור כיון דאין לו מקום להניחן וע"כ הא דילפי אחרים מידכה דגידם חייב היינו דנשאר לו זרוע אלא דשאר היד נקטעה ואי לאו קרא דידכה ה"א דלא מיקרי ידך אלא כשהיא בשלימות אבל לא גידם עד הזרוע אבל כיון דכתיב ידכה אפילו הגידם בכלל ומ"מ נראה דהכא בהאי ברייתא ליכא פלוגתא אבל תנא דלעיל דיליף שמאל מידכה ליכא קרא לרבות גידם ופטור אפילו יש לו זרוע כן נראה בשיטת התוס' ז"ל. והמרדכי כתב דאחרים מודו נמי דמידכה ילפינן שמאל ג"כ ותרתי ש"מ אבל ת"ק לא יליף אלא שמאל אבל לא גידם דאין לו יד כלל ולא ביאר אחרים במאי מחייבי כיון דאין לו זרוע. עי' מ"א ז"ל שכתב דיש נוסחא דג' אין לו אלא זרוע ולא משמע הכי מלשון המרדכי ז"ל דאין לו יד כלל ואולי י"ל דאין לו זרוע היינו דאין הזרוע בשלימות אבל מ"מ נשאר מקום להנחת תפלין וכדאמרינן בעירובין פרק המוצא מקום יש בזרוע להניח ב' תפלין והכי משמע קצת לשון הא"ז שהביא הר"מ ז"ל. אבל יותר נראה בדברי הספרי שהביא המ"א ז"ל דמרבי גידם יד שמאל להניח בימין וא"ש הך פלוגתא כפשטי' דת"ק פוטר לגמרי ואחרים מחייבי בימין וכן נראה מדברי הרי"ף והרמב"ם ז"ל שלא כתבו דין גידם כלל והיינו דכל שיש לו זרוע פשיטא דחייב ואם אין לו זרוע ממילא פטור כת"ק וממילא שמעינן דבימין לאו מקום תפלין הוא ועי' מ"א שהאריך בזה והקשה הא ר"י יליף מידכה זו שמאל וכדאמרינן בשמעתין ע"ש ול"נ דה"ק ומה ת"ל על ידכה לרבות את הגידם לאו סיומא דר' יוסי היא אלא סיומא דר' נתן דיליף שמאל מוקשרתם וכתבתם וכן לת"ק דיליף מיד דזו שמאל א"כ מה ת"ל ידכה לרבות הגידם ודברי ר' יוסי צ"ל קודם דברי ר"נ וכמו שהיא שנוי' הכא בשמעתין ועי' במכילתא פ' בא דג' התם אבא יוסי ודין מי שאין לו יד שמאל אי צריך לקשור בימין לסמוך בפלוגתא דמצורע אין לו בהן יד דאמר ר"ש התם נותן על של שמאל ויוצא דלא בעינן קרא כדכתיב ועי' בתוי"ט פי"ד דנגעים באורך שם וא"כ לכאורה ה"נ אם אין לו שמאל יקשור בימין ותשובת שבות יעקב אין אתי לעיין בו. ותו מייתי הש"ס ת"ר איטר מניח תפלין בימינו והתניא בשמאלו ההוא בשולט בשתי ידיו והנה משמע קצת דהאי ברייתא דאיטר אתיא כהני תרי תנאי או למאן דיליף שמאל מידך יד כהה ובאיטר ימין הוא יד כהה או כר' נתן דיליף מוקשרתם כו' מה כתיבה בימין וא"כ איטר כתיבתו בשמאל קשירתו נמי בשמאל וכמ"ש רש"י ז"ל בדברי ר"נ דרוב בני אדם כותבין בימין אבל לת"ק דיליף מידך זה שמאל א"כ לכאורה אפילו איטר מניח בשמאל דגזה"כ הוא דמקום תפלין הוא על שמאל אבל שם במכילתא איתא דהך דרשא דידך זו שמאל אין ראיה לדבר אלא זכר לדבר והוא נמי סמיך על דרשא דידכה יד כהה או הלכה למ"מ נאמר דהנחת תפלין על שמאל וי"ל דהכי נאמר דאיטר יניח בימין ועוד דאי איכא נפ"מ בין ת"ק לר"נ באיטר א"כ מאי קאמר ר"נ א"צ הרי הוא אומר וקשרתם כו' הא איצטריך למילף מיד זו שמאל לענין איטר דגם הוא מניח בשמאל אלא משמע דליכא נפ"מ לדינא בין תנא קמא לר"נ. אבל ראיתי במרדכי שכ' כנ"ל דהך דאיטר אתיא כהאי תנא דיליף מידכה יד כהה אבל לת"ק ולר"ל גם איטר מניח בשמאל וכתב כן לדעת רש"י ז"ל שכתב דרוב בני אדם כותבין בימין וכיון דרובא כותבין בימין ממילא שמעינן דקשירה בימין והנחה בשמאל בכל אדם אפילו באיטר דבשביל שהוא משונה מרוב בני אדם אין דין הנחת תפלין משתנה בשביל זה ממצותה בשמאל דבשלמא למאן דיליף מיד כהה י"ל דכך אמרה תורה דהתפלין יהיו מונחים על יד הכהה ובאיטר ימין שלו הוא יד כהה אבל לר"נ ילפינן דהקשירה בימין והנחה בשמאל מנ"ל לשנות בשביל כח האיטר המשונה והוי כמו לת"ק דנאמר שמאל להדיא ועי' מש"כ בזה בחי' בכורות גבי כהן איטר ובדברי רש"י רש"י ז"ל דפסולו משום דאין לו ימין ע"ש ולא אמרינן דאזלינן בתר ימינו והמרדכי ז"ל הקשה ע"ז דא"כ כי פריך מברייתא דמניח בשמאלו ומשני כי תניא ההוא בשולט בשתי ידיו ואמאי לא משני דאתא כת"ק ור"נ ותי' דלדידהו אין כאן רבותא מ"מ פשטא דשמעתא משמע דליכא מאן דפליג על האי דינא דאיטר וכן מסיק שם במרדכי. שוב ראיתי לאחי הגאון ז"ל בספרו שהאריך בדין זה ותמה שם על המרדכי בקושייתו אמאי לא משני דאתי כת"ק ור"נ ובעיני יפלא כי כוונת המרדכי עלה דשמעתין וכמ"ש. ואם כותב בימין וכל מעשיו עושה בשמאל כ' התוס' ז"ל דהאי בשולט בשתי ידיו וזה לא הוי אלא לענין תפלין דאפשר אזלינן בתר כתיבה אבל לענין כהן איטר דמכשיר רבי אם שולט בשתי ידיו משום דהימין עומד על עמדו ובריאותא אשכח בשמאל ע"ש בבכורות ובכה"ג דעושה כל מלאכתו בשמאל נראה דגם לרבי פסול דהא ודאי ימינו כחוש כיון דרוב מלאכתו נעשה בשמאל ובמרדכי שאל הר"ר אלחנן את הרי"ף אביו ז"ל איפכא אם כותב בשמאלו ושאר מלאכה עושה בימין מה דינו ופשיט ליה דהוי גם כן כשולט בשתי ידיו ובתר הכי מסיק דהוי כאיטר וזה לא הבנתי ונראה אם עושה רוב מלאכתו בימין שמאלו יד כהה הוא ולת"ק ולמאן דיליף מידכה יד כהה פשיטא דשמאל הוי יד כהה ובתר רוב מלאכה אזלינן ולר"נ לחוד הוא דיש מקום לומר דאזלינן בתר כתיבה וגם זה אינו מוכרח כמש"כ המרדכי ז"ל שם והיכי פשיטא ליה דהוי כאיטר ובגוונא שכ' התוס' ז"ל שכותב בימין וכל מעשיו בשמאל ג"כ נראה דלמאן דיליף מיד כהה הוי איטר וימינו יד כהה הוא וכ"כ הרא"ש ז"ל בשם בעל התרומות ועי' בדברי אחי הגאון ז"ל באורך בזה ועי' ב"י ז"ל שהעתיק בדברי הראשונים בשם בעל התרומות הני תרתי גווני או שכותב בימין ועושה מלאכתו בשמאל או כותב בשמאל ועושה מלאכה בימין ולפניו ליתא אלא חד גוונא כותב בימין ועושה מלאכה בשמאל ובזה כתב דיניח בשמאל ככל אדם אבל איפכא וכתב בזה דיניח בימין שהיא תשש כח אבל ממילא שמעינן דאיפכא פשיטא דיניח בשמאל שהיא תשש כח וככל אדם. וכ' עוד שם בב"י דהמרדכי נראה דס"ל ג"כ כהרא"ש וכבר דקדקתי במסקנת דברי המרדכי דכאיטר חשבינן ליה אמאי כיון דהוא מיירי אם עושה מלאכתו בימין:

באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0

בגמ' נפקא לי' מהיכא דנפקא לי' לר"ע כו'. הלשון קשה כיון דהמקשן ס"ל דלר"ע שבת זמן תפילין הו"ל למימר מודה ר"ע בשבת כדתניא. ולכן יש לפרש דבאמת לטעם דר"ע שהן עצמן אות י"ל דאסור להניח בשבת דפוגם באות דשבת (כמ"ש בשו"ע או"ח סי' ל"א] ולכן אפשר דדוקא בהך דרשא דר"ע פוסק כוותי' אבל מצי שפיר סבר דלילה נמי לאו זמן תפילין כת"ק דר"ע דדריש מימים ימימה ומ"מ כיון דאיסור ליכא כשהניחן ביום ואינו חולץ לפירש"י] רשאי לילך עד שתכלה רגל או עד שעת שינה רק בשבת אית לי' דרשא דר"ע ולהכי חולץ משחשיכה כנ"ל:

הלכה ואין מורין כן. פירש"י הלכה דלילה זמן תפילין. ואין מובן ענין זה ממ"נ אי גזרו חכמים שלא להניח דיש כח ביד חכמים לעקור המצוה מן התורה בשב ואל תעשה כדאי' ביבמות צ'.] א"כ אסור להניחן. ואי לא גזרו איך שייך אין מורין כן כיון דמחויב להניחן מה"ת ואיך מצינו עקירת דבר מה"ת במקצת לומר דאין מורין כן. ויותר הי' נראה לפרש כעין שיטת רש"י לעיל דאפי' אי לילה לאו זמן תפילין אין מחויבין לחלוץ רק דאין מורין כן והניח דהכא לאו דוקא רק הפי' שלא חלצן כשחשך היום. שוב ראיתי שכן שיטת הרמב"ם (פ"ד מה' תפילין) ע"ש [אולם בכ"מ שם הביא גי' הגמ' וחשך ולא סליק וכן הוא גי' הרי"ף. אבל לגירסא שלפנינו לכאורה ל"מ הכי]:

בתוס' ד"ה אין קסבר כו'. וי"ל דמודה רב כו' וי"ל עוד חילוק פשוט דבשבת אי זמן תפילין הוא לא אסרו חכמים בבית שלא לבטל המצוה ואסרו רק ברה"ר ובכרמלית משא"כ בתכשיטין:

עוד י"ל דאי מצד השבות דהוצאה א"כ בס' חשיכה אי יום הוא מחויב מה"ת בתפילין ואי שבת הוא ומניח הוי רק איסור דרבנן א"כ למה לא יניח דס' דאורייתא עדיף מס' דרבנן. א"ו דאפי' איסור דאורייתא יש במניחן בלילה א"כ ע"כ ס"ל דשבת לאו זמן תפילין כנ"ל:

באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0

תוס׳ ד"ה והא ר"ח כו׳ לאו משום שיהא הלכה כו׳. פי' דלמא ר"נ ס״ל דלילה זמן תפילין והא דקאמר אין הלכה כר״י היינו לענין הרחקה דלא בעינן הרחקה כר״י אלא כחכמים:

ד״ה אי קסבר כו' במה אשה ולא בתפילין וקאמר עלה בגמרא דאפי׳ למ"ד כו׳ כצ״ל:

בא"ד במה אשה יוצאה הכל ככבול דלא אסרו כו' כצ״ל. פי׳ כל מה שאסרו חכמים לצאת לא אסרו אלא לר"ה אבל לחצר מותר ככבול:

בא"ד לא היה לומר טעם דשרי לטלטל כו׳ כצ״ל. פי׳ וע״כ ס״ל דאסר להתקשט בהם בחצר ומ"ה צריך לומר הטעם דשרי לטלטל בבית משום תורת כלי משמע דאי לא האי טעמא בבית נמי אסור בחצר וה"ה בתפילין:

ד"ה ושמרת כו' מצי למימר לאתויי ציצית כו' כצ"ל. ועיין שם בנדה דע״א ע"ב דמיישבו למה לא תני לאתויי ציצית:

ד"ה יצאו שבתות כו׳ אפשר דר"מ ור"י לטעמייהו כו'. פי' ורבה בר ב"ח ורב דאורי ליה הלכה כותב ומוכר כדי פרנסתו היינו להניח אחר המועד ומשום כדי פרנסתו שאין לו מה יאכל התירו לו כמו שכתבו תוספת שם במ"ק די״ט אבל להניח במועד ס"ל דאסור ובזה שקט׳ קושי׳ מהרש״א על תוספת עיי' שם:

בא"ד לגבי דרב חננאל כו'. פירוש שהיה סופר ואת׳ קמיה שיכתוב לו תפילין:

בא"ד אמר ליה זיל הב ליה תפיליך ואת כתוב לך אתא לקמי׳ דרב אמר ליה כתוב כו' כצ"ל:

בא"ד פתר לה בכותב להניח כו'. פירוש מעמיד המשנה להניחם אחר המועד מ"ה דוקא לעצמו שרי אבל לאחר לא אבל להניחם במועד אפי׳ לאחר שרי:

בא״ד ומסתמ׳ רב סבירא להו כהילכתא דשבתות וימים טובים לאו זמן תפילין דכולהו אמוראי סבירא להו שבת לאו ז"ת רב חסדא ורבה בר ר"ה ואע"ג דס"ל לילה זמן תפילין ואפילו הכי שרי לכתוב ולמכור תפילין בלא הערמה ולרבה בר ב"ח ע״י הערמה ומיהו בזה חולק כו' כצ״ל ועי׳ במהרש"א. ומ"ו הב"ז רוצה לקיים הגירסא ומסתמא רב גרסי׳ כו׳ ונכנס בדוחק ואינו מן הצורך כי גירסא זו גירסא נכונה היא וברור ונכון:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

חדושים

תוספות ד"ה יצאו שבתות כו' דאמר התם כותב תפילין לעצמו ולאחרים בטובה דברי ר' מאיר ר"י אומר כו' ומסתמא רב גרסי׳ כו' כצ״ל. ולא ידעתי למה לא הוכיחו כן מהא דרב שבש"ס דידן במ"ק דגם הוא אורי דשרי וכמ״ש התוס' לעיל ושמא משום דבירושלמי זה מבואר להדי׳ דשרי בכותב להניח מיד משא״כ בש"ס שלנו אינו מבואר כ"א מהוכחא דלעיל ועדיין צל"ע. שוב עיינתי בתוספות דמ"ק דף י"ט ע"א ד"ה ר' יוסי כו' וא"ש הכל וכצ"ל. הא לאחר אסור רב פתר לה בכותב להניח ומסתמא רב גרסי' כו' אפ"ה שרי למכור תפילין בלא הערמה ולרבה כו' והרי מבואר בהירושלמי להדי' דרב התיר בלא הערמה כשכותב שיניח הקונה במועד משא"כ בש"ס דידן הא דאורי רב לכתוב משום פרנס' ושיניח הקונה אחר המועד וראי' התוספות לעיל מהש״ס דידן אינה מרב דאורי אלא מר״מ ור״י דמוכח מדבריהם דמניחים במועד וכמש"כ לעיל ודחו לה אבל מהירושלמי מבואר דלר׳ ג"כ מניחים במועד תפילין וכך מבואר היטב בהרא"ש בה׳ קטנות ודלא כמש״כ הרב מהר"ש אידלש בספרו בזה ע"ש ודו״ק:

הגהות

גמרא אלא לפסח בלבד נפקא לי׳ כו׳ כצ״ל:

רש״י ד"ה עובר בלאו כו׳ תעשה הוא הס"ד:

ד״ה השמר כו' לאו רבי אלעזר כו׳ כצ״ל והד"א:

ד"ה ואין מודים כו׳ וישן בהם כו׳ כצ״ל:

תוספות ד״ה אי קסבר כו׳ ועוד משום דלמ״ד כו׳ תפילין הוא לא שייך למימר חוץ מתפילין וא״ת דהכא כו' כצ"ל:

ד״ה ידך זו כו׳ אעבודה מיהו קשה כו׳ הד״א:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

ה''ג מימים ולא כל ימים כו': אלא לפסח בלבד. וה''ק עשה פסח משנה לשנה: נפקא ליה. כלומר לעולם קסבר לילה זמן תפילין הוא ושבת מימעיט ליה מהיכא דנפקא ליה לר' עקיבא: שהן עצמן אות. בין הקב''ה לישראל דכתיב (שמות לא) כי אות היא וגו': עובר בלאו. דכתיב ושמרת וכל השמר לא תעשה הוא: השמר דלאו לאו. רבי אלעזר סבר השמר דכתיב במילתא דמזהר רחמנא לא תעשה הוי לאו גמור ללקות כגון (דברים כד) השמר בנגע צרעת דמשמע שלא יקוץ בהרתו וכן (שמות לד) השמר לך פן תכרות ברית וגו' אבל השמר דעשה כגון האי דמשמע לעשות תפילין עשה הוא: ואם לשומרן. שלא יאבדו מותר להניחן אפילו לאחר שקיעת החמה: קסבר הלכה. דלילה זמן תפילין הוא: ואין מורין כן. שמא ישכחם וישן בהן מדקאמר ליה לשומרן קבעינא: ידי יסדה ארץ וימיני וגו'. מדכתיב ידי וימין ש''מ יד היינו שמאל:
והא רב חסדא ורבה בר רב הונא מצלו בהו באורתא. פשיטא ליה דהא דקאמר רב נחמן אין הלכה כרבי יעקב לאו משום שיהא הלכה כחכמים דאם כן לימא הלכה כחכמים אלא למימר דהלכה כתנא קמא והא דלא אמר הלכה כת''ק לפי שהדבר שנוי סתם ולא נזכר בה לשון רבים ולא לשון יחיד. מ''ר: אי קסבר לילה זמן תפילין. וא''ת מכל מקום חולץ כדאמרינן בפ' במה אשה (שבת דף סא.) גמרא ולא בתפילין דאפי' למאן דאמר שבת זמן תפילין לא יצא דלמא מיפסקן ואתי לאיתויינהו ארבע אמות ברשות הרבים ומיהו לרבי ענני בר ששון דאמר בפרק במה אשה יוצאה (שם דף סד:) בכבול לא אסרו אלא ברה''ר אבל בחצר שרי ניחא דהכא בחצר ור''ת פוסק כרבי ענני אבל לרב דאמר כל שאסרו חכמים לצאת לרה''ר אסרו לצאת לחצר קשה ואין לומר דמודה רב בבית דשרי דהא אמרינן בריש כירה (שם מו.) השירים והנזמים והטבעות הרי הן ככל הכלים הניטלים בחצר ואמר עולא מה טעם הואיל ואיכא תורת כלי עליהם ואם היו ראויין להתקשט לא היה לומר טעם (דמשמע) דשרי לטלטל משום תורת כלי אע''ג דלא חזי בשבת דמדמי ליה התם לשרגא דנפטא וי''ל דמודה רב דתפילין דשרי בחצר דלא אסירי אלא ברה''ר דלא דמי לשאר תכשיטין דגזר רב בחצר דלמא מישתלי ואתי לאפוקי לרה''ר אבל תפילין כיון דעשויין למשמש בתפילין מידכר דכיר ליה כדאמר בפ''ק דשבת (דף יב.) גמרא לא יצא החייט במחטו דאמר שמואל יוצא אדם בתפילין עם חשיכה מ''ט כיון דאמר רבה בר אבוה חייב אדם למשמש בתפילין כל שעה ושעה הלכך מידכר דכיר להו וא''ת אם כן כי אמר רב (שבת דף סד:) כל שאסרו חכמים לצאת לר''ה אסור לצאת לחצר חוץ מכבול ופאה נכרית הוה ליה למימר נמי חוץ מתפילין וי''ל דלא מיירי רב אלא בתכשיטין ועוד משום דלמאן דאמר שבת לאו זמן תפילין הוא לא שייך למימר חוץ מתפילין ואם תאמר דהכא אמרינן ספק חשיכה לא חולץ ולא מניח ובפ''ק דשבת (דף יב.) קאמר יוצא אדם בתפילין ע''ש עם חשיכה משמע הא ספק חשיכה לא וי''ל התם ברשות הרבים והכא בחצר. מ''ר: ושמרת את החוקה הזאת למועדה כו'. בפרק בא סימן (נדה נא:) ובסוף כיצד מברכין (ברכות דף מד:) דאמרינן דבני מערבא מברכי בתר דמסלקי תפילייהו לשמור חוקיו מפרש רבינו תם דלאחר שמסלק את טליתו ליכא מאן דמברך דלא שייכא ברכה דלשמור חוקיו אלא מתפילין דווקא דכתיב בהו חוקה ודווקא כשמסלקן סמוך לשקיעת החמה דדרשינן ימים ולא לילות ומחויב לסלקן כדאמרינן בסמוך הניח תפילין אחר שקיעת החמה עובר בעשה ובירושלמי דברכות פרק היה קורא אמרינן נמי על מילתא דבני מערבא דמברכי לשמור חוקיו כמאן דאמר בחוקת תפילין הכתוב מדבר אבל למאן דאמר דבחוקת הפסח הכתוב מדבר לא א''כ כל שכן דלאחר ציצית לא מברך ובפרק בא סימן (נדה נא:) גבי יש טעון ברכה לפניו ואין טעון ברכה לאחריו דקאמר לאיתויי מצות ופריך לבני מערבא דמברכי לבתר דמסלקי תפילייהו לאיתויי מאי הוה מצי למימר ציצית והאידנא לא מברכי לשמור חוקיו אפי' לאחר תפילין דבסמוך פסקינן דלילה זמן תפילין דקאמר הלכה ואין מורין כן ומדרבנן הוא דאסור דחיישינן שלא יישן בהם וקרא דושמרת את החוקה בחוקת הפסח הכתוב מדבר. מ''ר: יצאו שבתות וימים טובים שהן עצמן קרויין אות. לא משום דאסירי בעשיית מלאכה דאפי' חולו של מועד דשרי בעשיית מלאכה איכא אות בפסח דאסור באכילת חמץ ובסוכות דחייב בסוכה ובפרק בתרא דמועד קטן (דף יט. ושם) משמע דחולו של מועד חייב דאמר התם כותב תפילין לעצמו ולאחרים בטובה דברי ר''מ ר' יהודה אומר מערים ומוכר כדי פרנסתו את שלו וכותב לעצמו כו' אורי ליה רבה בר בר חנה לרב חננאל וכן אורי ליה רב הלכה כותב ומוכר כדי פרנסתו משמע דמניח במועד דאי משום לאחר המועד מה לי לעצמו מה לי לאחרים למה מותר לכתוב לעצמו שאין זה צורך פרנסתו מיהו לאו ראיה אפשר דרבי מאיר ור' יהודה לטעמייהו דאית להו שבת זמן תפילין בפרק בתרא דעירובין (דף צו:) עוד ראיה מירושלמי פרק בתרא דמועד קטן חד בר נש איבד תפילויי במועדא אתא לגבי רב חננאל שלח לגבי רבה בר בר חנה אמר ליה יהיב תפילויי ואזיל כתוב לך אמר ליה רב זיל כתוב ליה פירוש בלא הערמה מתני' פליגא על רב כותב הוא אדם תפילין ומזוזה לעצמו הא לאחר אסור רב פתר לה בכותב להניח ומסתמא רב (גרסינן כו') הוה סבירא ליה כהלכתא דשבתות וימים טובים לאו זמן תפילין אפילו הכי שרי לכתוב ולמכור תפילין בלא הערמה ולרבה בר בר חנה ע''י הערמה דכולהו אמוראי סבירא להו שבת לאו זמן תפילין רב חסדא ורבה בר רב הונא ואע''ג דסבירא להו לילה זמן תפילין ומיהו בזה חולק הש''ס שלנו דרבה בר בר חנה סבר כרב והתם פליגי. מ''ר: ידך זו שמאל. ואם תאמר לעיל בספ''ק (דף י.) דאייתר ליה יד דמצורע לאגמורי איד דקמיצה דוימלא כפו היינו נמי בימין אדרבה הוה לן לאגמורי איד דתפילין דהוי בימין ודמי ליה דילפינן יד מיד והתם ילפינן כפו מיד ויש לפרש דניחא ליה לאגמורי התם עבודה מעבודה מיהו קשה דאתרוייהו נילף ושמא משום דלא דמי לההוא דהתם יד ממש והכא קיבורת בזרוע. מ''ר:
הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מומלץ להירשם על מנת לשמור את התגובה בחשבון הפרטי שלך.

הערה אישית

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד