דלג לתוכן
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לט - ב

אמר רב: יאי גלימא, נאה היא אותה הגלימה העשויה כולה תכלת, ולא יאי תכלתא. שאין הציצית שלה נאה שהרי לא עשה לה ענף אלא גדיל בלבד [33].

רבה בר בר חנה אמר: יאי גלימא ויאי תכ לתא!

ומבארת הגמרא: במאי קא מיפלגי? מהו יסוד מחלוקתן אם כשרה ציצית שיש בה גדיל בלא פתיל? רבה בר בר חנה סבר: כתיב "גדיל" [גדילים תעשה לך], וכתיב "פתיל", למדנו מכאן שאפשר לעשות את הציצית, או גדיל או פתיל.

ורב סבר: לעולם "פתיל" בעינן. [34] וההיא, הפסוק "גדילים", למניינא של החוטים הוא דאתא, ללמדנו שצריך שמונה חוטים. וכך דרשו: אילו לא כתבה התורה אלא "גדיל" בלבד, היה משמע שנים חוטים, משום שאי אפשר לעשות גדיל בפחות משני חוטים, שהרי צריך חוט אחד לכרוך בו חוט שני. ועכשיו שכתבה תורה גדילים בלשון רבים, הרי משמע שני גדילים, שבכל גדיל יש שני חוטים, הרי ארבעה [35] חוטים שצריך לתוחבם בחור שבכנף הבגד. וכתיב "ונתנו על ציצית הכנף פתיל" - אמרה תורה: עשה מארבע חוטים גדיל אחד, וכשתתחבם בכנף הבגד ותכפלם לכאן ולכאן יהיו שמונה חוטים, ופותלהו לאותו גדיל, מתוכו, שבסופו של הגדיל יהיה ענף של פתילים.

אמר שמואל משמיה דלוי: חוטי צמר לבנים פוטרין, מקיימים בהם מצות ציצית, בשל בגד העשוי פשתן. כי מאחר ושני החוטים של תכלת עשויים מצמר, ויש ליתנם בבגד של פשתן, מותר ליתן בו גם את שני חוטי הלבן כשהם עשויים מצמר.

איבעיא להו: חוטים של פשתן - מהו שיפטרו בבגד של צמר? וצדדי הספק הם: האם חוטי צמר בשל בגד פשתים הוא דפטר, דכיון דתכלת שהיא עשויה צמר, וחייבת להנתן גם בבגד פשתן פטרה, ומקיים בזה מצות ציצית, לכן חוטי לבן של צמר נמי פטר. [36] אבל ליתן חוטי פשתים בצמר לא התירה התורה, שהרי התכלת הניתנת בצמר אין בה משום כלאים ואם כן מדוע שנתיר נתינת חוטי פשתן בצמר.

או דילמא, כיון ששניהם [צמר ופשתים] מוזכרים בפסוק, דכתיב "לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדו - גדילים תעשה לך", ומכאן למדנו שמותר ללבוש כלאים לצורך קיום מצות ציצית, אם כן, לא שנא צמר בפשתים, התירה התורה, שהרי התכלת, העשויה מצמר, כלאים היא בבגד פשתן, ולא שנא פשתים בצמר [ציציות פשתן בבגד צמר].

ומביאה הגמרא ראיה: תא שמע: דאמר רחבה אמר רב יהודה: חוטי צמר פוטרין בשל פשתן, ושל פשתן פוטרין בשל צמר. ואילו חוטי צמר ופשתים פוטרין בכל מקום, בכל מיני בגדים, ואפילו בשיראין, בגדי משי שאינם לא צמר ולא פשתים.

ומפורש בדברי רבי יהודה שחוט פשתן פוטרין בבגד צמר, ונפשט הספק של הגמרא.

ועל הדין הנוסף של רבי יהודה, ששני חוטי פשתן לבן ושני חוטי תכלת יחד, פוטרין בכל סוגי הבגדים, אומרת הגמרא:

ופליגא, אדרב נחמן. דאמר רב נחמן: השיראין - פטורין מן הציצית. שלא חייבה התורה בציצית אלא בבגד צמר או פשתן.

איתיביה רבא לרב נחמן: הרי שנינו: השיראין, מעיל של משי, והכלך והסריקין שהוא מעיל העשוי מנעורת של משי - כולן חייבין בציצית?!

ומתרצינן: מדרבנן הרי הם חייבים בציצית, ורב נחמן פטר רק מחיוב דאורייתא.

ומקשינן: אי הכי, ששיראין אינם חייבים בציצית אלא מדרבנן, אימא סיפא: וכולן, כל הבגדים שאינם מצמר ופשתים, חוטי צמר ופשתים [ומשמע שהכונה לשני חוטי פשתן לבן ושני חוט צמר תכלת] פוטרין בהן.

ומעתה קשה: אי אמרת בשלמא שחיוב שיראין בציצית דאורייתא הוא, היינו דמישתרו בהו כלאים, לפי שאיסור כלאים הותר בציצית.

אלא אי אמרת כרב נחמן, שחיוב שיראין בציצית דרבנן הוא - היכי מישתרי בהו נתינת חוטי צמר ופשתים ביחד דהוו כלאים? [37]

ומשנינן: אימא: נותן בשיראין או חוטי צמר, או חוטי פשתים.

ומוכיחה הגמרא את התירוץ: הכי נמי מסתברא כרב נחמן, ששיראין אינם חייבים מהתורה בציצית.

דקתני סיפא: הן עצמן, ציציות משאר המינין, במינן הרי הם פוטרין, שיוצאים ידי חובה בנתינת חוטי משי בבגד של משי, אבל שלא במינן - אין פוטרין.

ומוכיחה הגמרא: אי אמרת בשלמא שחיוב שיראין בציצית הוא רק חיוב דרבנן, היינו דמיפטרו בגדי שיראין במינן, [38] בחוטי משי.

אלא אי אמרת שחיובם של שיראין בציצית דאורייתא הוא, קשה, כיצד פוטר אותם חוט משי? והרי רק חוט צמר ופשתים הוא דפטר וכשר לציצית, שהרי מן התורה לא מצינו אלא שחוטי צמר ופשתים פוטרים, דכתיב "צמר ופשתים... גדילים תעשה לך"!?

ודחינן: אי משום הא, לא איריא. מזה אין להביא ראיה לרב נחמן, אלא גם לרב יהודה חוטי משי פוטרים בגד של משי, כדרבא.

דרבא רמי, הקשה, שיש סתירה לכאורה בלשון הפסוק, כתיב "הכנף", ודרשו שבא לומר שצריך ליתן ציצית שהיא מין כנף, ונכלל בזה גם חוטי שיראין לבגד שיראין. ומאידך, כתיב בסמוך לפסוק "גדילים תעשה לך", צמר ופשתים. ומשמע שרק בהם יוצאים ידי חובה

הא כיצד? צמר ופשתים פוטרין בין במינן [39] ובין שלא במינן. ואילו שאר מינין רק במינן פוטרין, אבל שלא במינן אין פוטרין. ודרשא זו מוכיחה שחיוב שיראין בציצית הוא מן התורה.

ורב נחמן, שפטר מן התורה שיראין מציצית, משום דאמר כתנא דבי רבי ישמעאל. דתנא דבי רבי ישמעאל: הואיל ונאמרו "בגדים" בתורה במצות ציצית, "על כנפי בגדיהם", סתם, ולא פירט הכתוב מאיזה מין הם אותם בגדים, ופרט לך הכתוב באחד מהן, בפרשת נגעים, שכונת הכתוב היא לבגד צמר ופשתים, יש ללמוד מכאן, אף כל מקום שאמרה התורה "בגד", הכונה היא לבגד צמר ופשתים. [40] אמר אביי: והאי תנא דבי רבי ישמעאל, שדרש מפסוק לפטור שאר מינין מציצית, מפיק, בא לחלוק ולהוציא מאידך תנא דבי רבי ישמעאל, שמרבה מדרשה, שכל "בגד" בפסוק כולל שאר מיני בגדים.

דתנא דבי רבי ישמעאל: כתיב בפרשת נגעים "בגד צמר". אין לי אלא בגד צמר שנוהג בו דין נגעים, מנין לרבות בגד העשוי צמר גמלים וצמר ארנבים ונוצה של עזים והכלך והסריקין והשיראין, מנין שגם הם מטמאין בטומאת נגעים? - תלמוד לומר "או בבגד פשתים". כפל הכתוב לשון "בגד", לרבות שאר בגדים.


הערות

[33] הגרי"ז הקשה הרי כשכרך וקשר חוליא אחת כבר היתה הציצית כשרה ואז היה גם ענף. ואם כן כשהמשיך לכרוך את כל הענף למה יפסל לרב, הרי לא גרע מגרדומין שנפסק הענף ונשאר הגדיל שכשר? ותירץ, לפי השיטות שקשר עליון הכונה אחר הגדיל והוא מדאורייתא אפשר ליישב שכאן היה הכל חוליא אחת ובסופה קשר, ולכן לא היה מתחילה גדיל ופתיל כשר. ועדיין קשה לפי השיטות שקשר עליון הוא הסמוך לבגד ואם כן היתה הציצית כשרה מיד כשהתחיל לכרוך? ועוד הקשה לפי דעת ר"י שהובא במרדכי [תתק"מ] שלרב כשר גם ענף לבד אם כן מיד כשקשר את החוטים לבגד הציצית כשרה, ולמה יפסל כשעשה מכולה גדיל הרי לא גרע מגרדומין? ותירץ שמה שהיה כשר מדין פתיל ענף, לא יכול להחשב לגדיל ואפילו לא לגרדומין, כיון שגדיל ופתיל הם שני דברים נפרדים ואי אפשר להכשיר פתיל מדין גדיל וכן להיפך. אבל כתב שבתוס' [לח ב ד"ה כיון] מבואר שגדיל שהתפרק כשר מדין פתיל. ומצינו מחלוקת אחרונים בסברא זו. שהביאור הלכה [יא ד ד"ה ארוך] פסק שאם בשעה שכרך חוליא ראשונה היתה הציצית כשרה אפילו מיעט שיעור החוט על ידי הוספת כריכות כשר מדין גרדומין. וכתב שהפרי מגדים פוסל, וסובר שהיתר גרדומין הוא דוקא אחרי שגמר לקשור את כל החוליות שבדעתו לכרוך, וביאר הביאור הלכה את דבריו שגמר המצוה הוא כשגומר לעסוק בקשירה וכריכות. ולדבריו מיושב קושית הגרי"ז הנ"ל. והחזון איש [ג ג] פסק כהפרי מגדים ומטעם אחר, מצד הסברא הנ"ל שגדיל לא יכול להיות כשר מדין פתיל וכן להיפך. ולכן פסק שאפילו סיים לכרוך והציצית כשרה, אם נמלך וכרך את כל הענף פסולה. ולדברי הביאור הלכה באופן כזה גם הפרי מגדים יכשיר.

[34] המרדכי הביא ר"י שלרב יוצא ידי חובה בפתיל ענף לבד. ודוחה המרדכי דבריו מהגמרא לעיל שרב מכשיר חוליא אחת, ומוכח שצריך גדיל, ולכן פירש שרב סובר שצריך גם פתיל. והכסף משנה [ציצית א ט] כתב שהגמרא לעיל לרב שצריך חוליא אחת והגמרא כאן שלרב צריך פתיל הם המקור להלכה שצריך גם גדיל וגם ענף. והתוס' הביאו ספרי פ' שלח שדרשו מ"ציצית" שצריך ענף, ומ"גדילים" שצריך גדיל. אבל הרמב"ם [א ג] כתב דרשה לכריכות מ"ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת" ולא את דרשת הספרי והגמרא. וביאר המשכנות יעקב [יג] שהרמב"ם הביא דרשה זו רק על כריכות תכלת אבל במצות לבן, המקור לגדיל וכריכות הוא מ"גדילים" כהספרי, והגמרא כאן. והתוס' [ד"ה או] הקשו שהסיפרי דורש שצריך ענף מ"ציצית" והגמרא דורשת מ"פתיל"? ועוד הקשו לרבה בב"ח שדורש או גדיל או פתיל, והרי בספרי דרשו מציצית שצריך פתילים? ותירץ בעמק ברכה [ציצית ב] לפי דברי הרמב"ם [א ג] שמהות מצות התכלת היא לכרוך בה את הענף, אפשר לפרש שבאמת דין גדיל וענף נלמד כהספרי מ'ציצית', ו'גדילים', והמחלוקת בגמרא כאן היא על התכלת לבד, שהמעשה שבא לפני רבב"ח ורב היה שכרך את כל חוט התכלת ובענף נשאר רק לבן, ונחלקו האם יש דין ענף תכלת, או שכיון שעיקר מצות התכלת היא לכרוך בו, אין צורך בענף תכלת. ולפירושו צריך לומר שהלכה כרבה בב"ח, שהרי משמע בפוסקים שאין מעכב שיהא ענף מהתכלת.

[35] הרמב"ם [ציצית א א] כתב: ואין לחוטי הענף מנין מן התורה. וכתב הכס"מ שדעתו שמנין ח' חוטים הוא מדרבנן. ותמה המשכנות יעקב [או"ח טו] למה לא סיים הרמב"ם, ומדרבנן יש לו שיעור? והכסף משנה תמה שבגמרא יש דרשה "גדילים" למניינא שצריך ארבעה חוטים והלכה כרב? ותירץ המשכנות יעקב [הנ"ל] ובכתבי הגר"ח [החדש, שמ] שכונת הרמב"ם היא שמן התורה צריך שיהא "גדיל" ושיערו חכמים שצורת גדיל הוא לפחות שמונה חוטים, אבל אין זה "שיעור" ומנין חוטים אלא כדי שיהיה בצורת גדיל. והנפקא מינא שאין עובר ב"בל תוסיף" אם יוסיף יותר חוטים, כיון שאינו "שיעור" ו"מנין" מהתורה.

[36] התוס' [מ א ד"ה כיון] ביארו את לשון הגמרא כאן שעל ידי חוטי התכלת נעשה הבגד כלאים ומיגו שהותר תכלת הותר גם לבן, ויותר מפורש כתבו התוס' יבמות [ד ב ד"ה דאפילו] שההיתר משום מיגו. והרשב"א יבמות [ד ב] הביא דעה שאם יש לו חוטי לבן לבד אסור לתת ארבעה חוטי צמר בבגד פשתים, אלא שני חוטים נחשבים למצות לבן והשנים האחרים אסורים משום כלאים. ותמהו האחרונים למה צריך היתר משום מיגו? ולמה אוסר הרשב"א להוסיף חוטי צמר על הציצית הרי הבגד כבר נעשה כלאים על ידי שני החוטים, והרי בכלאים אין חילוק כמה חוטי צמר וכמה חוטי פשתן יש בבגד? והמנחת חינוך [רסד ט] הוכיח מתוס' לעיל [לח א ד"ה התכלת] שאסור להוסיף חוטי צמר בכלאים בציצית, ולכן צריך היתר של מיגו. ותמה מאד שלכאורה זה כמו בהמה שהיא טריפה משני סיבות? ותירץ המנחת חינוך לפי השיטות שכלאים "דחויה" בציצית ולא "הותרה", יש ליישב על פי שיטת הר"ן [ביצה ט ב בדפי הרי"ף] שב"דחויה" אם מרבה בשיעור יותר מהצורך אסור מדאורייתא, ולכן הוספת חוטי צמר הוא ריבוי בשיעורין שאסור מהתורה. אבל בקובץ הערות [ז ד] הקשה שהרשב"א עצמו [פ"ק דחולין] סובר שריבוי בשיעורים אפילו בדחויה מותר מדאורייתא? ותירץ, שהוספת חוט צמר דומה לשחט שני בנים ואחר כך שחט האם שנחשב לשני לאוין ואפילו שחייב רק מלקות אחד כיון שעשה האיסורים במעשה אחד, אבל עבר שני לאוין כמו שני זיתי חלב שהם שני איסורים. ובחידושי ר' שמואל [יבמות ה ו] מיישב לפי דברי הגר"ח [בכתבים החדש, עד] שבחיבור חוט צמר לבגד פשתן בתפירה וקשר, אין הבגד כולו נעשה חפצא של כלאים אלא שאסור לו ללבוש את הבגד והחוט יחד, וזהו איסור כלאים בציצית שהתירה התורה. [הובא לעיל לט א בהערות. והבית הלוי חולק ראה שם] ואם כן כשמוסיף חוט צמר, נוסף איסור חדש, שהרי גדר האיסור הוא ללבוש חוט צמר יחד עם הבגד פשתן והחוט של הציצית הותר ולא חוט הנוסף. אך הקשו עוד על התוס' למה צריך מיגו, הרי אם יתן חוטי פשתן לבן הם יהיו כלאים עם חוטי התכלת ומה החילוק אם חוטי הלבן יהיו כלאים עם הבגד, או עם חוטי התכלת? ותירץ בחידושי ר' שמואל שהיתר כלאים בציצית נאמר דוקא במקום שלולי הציצית היה מותר ללבוש את הבגד לבד, ולכן אם יוסיף חוטי צמר לבן הרי הבגד יהיה אסור גם בלי הציציות ולא הותר באופן כזה כלאים בציצית. והטעם שדוקא כך הוא ההיתר, מצינו כמה ביאורים: א] ר' עקיבא איגר [או"ח יא ט] כתב שכיון שלא מחויב ללבוש את הבגד, ויכול להמנע מחיוב העשה אינו דוחה כלאים ודוקא בגד פשתן לבד שמותר ללובשו בפני עצמו חייב בציצית צמר. ב] העונג יום טוב [סימן א] כתב שבגד שהוא עצמו כלאים לא נחשב "כסותך אשר תכסה בה" ופטור מציצית, וממילא אסור משום כלאים. ג] בחידושי ר' שמואל ביאר שדחית הלאו הותרה רק אחרי שמחויב במצוה, אבל ללבוש בגד כלאים כדי לקיים מצות ציצית לא הותר ולכן בגד שהוא כלאים גם בלי הציציות, אסור ללובשו ולא הותר על ידי הציצית.

[37] הנודע ביהודה [תניינא יו"ד קפו] מסתפק בבגד משי שתפר חוטי צמר ופשתים בצידו אם כל הבגד נאסר, או שאסור רק אם לובש את הצמר ופשתים עצמם? ונפקא מינה אם חלק הכלאים נסרך על הארץ או שאינו דרך לבישה. וכתב שהרמב"ם אוסר והרא"ש מתיר באופן זה. [וראה שערי יושר ש"ג כ בזה]. ובאבי עזרי [כלאים י יח] ובחידושי ר' שמואל [יבמות ה ד] תמהו שכאן מפורש בגמרא שבגד שיראין וכלך אם יטיל בהם ציצית מצמר ופשתים, נאסר הבגד כולו, והרי הציציות אין בהם הנאת חימום ומצות לאו ליהנות ניתנו? עוד הקשו מהגמרא כאן על הרמב"ם [כלאים י כ] שפסק "ציץ של עור או משי שתלה בהם חוטי צמר ופשתים מדולדלין על פני האדם להפריח הזבובים, אין בו משום כלאים שאין דרך חימום בכך". וקשה הרי זה דומה לבגד משי שיש בו ציציות צמר ופשתים, ואין דרך חימום בציציות? ותירץ באבי עזרי שלאיסור כלאים אין צורך שיהנה ויתחמם מן הצמר ופשתים עצמם, והנאת חימום הוא תנאי בלבישת הבגד לאסור את הלבישה, ולכן כשיש ציציות כלאים בבגד משי והציצית היא צורך הבגד ונחשב לחלק מהבגד, אם לובש את הבגד דרך חימום אסור אפילו שלא נהנה מחוטי הציצית עצמם. אבל בציץ עור שתלוי בו חוטים להפריח הזבובים יש כאן תשמיש אחר מלבישה ולא נעשה לחלק מהבגד, אלא שלובש חוטי צמר ופשתים להפריח זבובים וכיון שאין זה דרך חימום מותר. ומיושב הנודע ביהודה שדבריו הם בחיבור שאינו צורך הבגד אבל ציציות הם חלק מהבגד ואוסרים גם בגד משי וכעין זה כתב בדרך אמונה [כלאים י כ בביה"ל].

[38] בחידושים שנדפסו בשם רשב"א הקשה למה יתקנו חז"ל ציציות משי? הרי ציצית בתורה היא דוקא מצמר או פשתים ושיתקנו כעין דאורייתא ולא יחדשו ציציות משי? ותירץ שהתקנה היא כעין דאורייתא כמו שבגד צמר ופשתים חייבה התורה ציציות ממינם, כמו כן כשתיקנו חז"ל חיוב ציצית בשיראים, הציציות יהיו ממינם. ויש לבאר דבריו לפי מה שחקר באגרות משה [או"ח א] אם גדר החיוב מדרבנן בשאר בגדים הוא, שהחשיבו את כל המינים כצמר ופשתים [שדומים להם ויבואו לטעות ולהחליף], או שחייבו להטיל ציצית בכל מה שלובש אפילו שאינו בגד כדי לזכור מצוות ה' בראייתם. ונפקא מינה לבגד סינטטי, ניילון וכדומה שאינו עשוי מחוטים אם חייב מדרבנן? והוכיח מהגמרא [מ ב] שבגד עור פטור אפילו מדרבנן משום שאינו ארוג, ומוכח שגדר החיוב מדרבנן הוא, שעשו שאר מיני חוטים כמו צמר ופשתים. ומעתה, אם החשיבו כלך ושיראים כצמר גם הציציות ממין זה יחשבו כצמר.

[39] הרי"ף פסק הלכה כרבא שצמר ופשתים פוטרים בכל הבגדים, והביא דעת מקצת רבותינו שאסרו לתת ציציות פשתן בבגד פשתן ותמה עליהם. והבעל המאור [שבת יא ב בדפי רי"ף שלנו] כתב שכל הגאונים אסרו ציציות פשתן בבגד פשתן ולא היה חולק, עד הרי"ף. ופירש שיטתם, שמצד הגזירה של סדין בציצית שבסוגיא להלן אסרו גם ציציות מפשתן. והרא"ש [סימן יז] תמה, שממה נפשך יהיה מותר ציצית פשתן בבגד פשתן, שבין אם נדרוש כרבא שפשתן פוטר כל המינים או שנדרוש הכנף מין כנף, יהיה כשר ציצית פשתן בבגד פשתן שהוא מינו? והביא שדעת בעל העיטור בשם הגאונים לאסור, וביאר דעתם שאף שאין לנו את צבע התכלת צריך לתת דוקא חוטי צמר לבן במקום תכלת, וכיון שבפשתן גזרו שלא לתת חוטי צמר פטור גם מפשתן. והיינו שבמצות תכלת יש שני דינים, שיתן חוטי צמר ושיהיו החוטים צבועים בצבע תכלת, ואף כשאין את הצבע צריך לתת חוטי "צמר" לבן. עוד כתב הרא"ש טעם האוסרים שחז"ל כשגזרו בבגד פשתן שלא יתן חוטי צמר, אסרו ופטרו גם מציציות פשתן שמא יתן של צמר. והבית יוסף [ט]. כתב שגזרו לאסור כיון שיש בגד צמר שנראה כמשי ויטעו ויתנו בו ציציות פשתן. ובשו"ע [ט ב] פסק כהרי"ף ורא"ש והרמ"א פסק שלא לעשות ציצית של פשתן וכתב הט"ז שלכל הדעות אי אפשר לפטור בגד פשתן מציצית שהלכה כהרי"ף ורא"ש שחייב בציצית פשתן רק שיש להחמיר לצאת ידי חובה לפי כולם לכן יעשה בגד צמר וחוטי צמר וגם בבגד משי יעשה חוטי צמר להחמיר כהגאונים, וכבעל העיטור. והמרדכי [תתקנ] כתב טעם האוסרים ציציות פשתן בבגד פשתן ומשי, משום שבגמרא כאן שמתירה פשתן לפשתן "יש ב' פירושים". וביאר הב"ח, והביאור על המרדכי הביא כן מתרומת הדשן, והגר"א [בביאורו או"ח ט ב] שכונתו לפירוש שהביא הגהות מימוניות [ציצית ג אות ו] שצמר ופשתן פוטרין בכל המינים הכונה היא דוקא צמר ופשתים יחדיו שני חוטי צמר ושני חוטי פשתן, אבל חוטי פשתן לבד לא יתן אפילו בבגד משי שאין זה מינו, ולכן פסק הרמ"א שיעשה בגד צמר וציצית צמר.

[40] הרי"ף והרמב"ם, ושו"ע [ט א] פסקו כרב נחמן שבגדי צמר ופשתים חייבים מן התורה ושאר בגדים מדרבנן. ותוס' ורא"ש [סימן יח] והביאם הרמ"א [ט א] פסקו שכל המינים חייבים בציצית מדאורייתא. והמשנה ברורה [ט ה] הביא אחרונים שכתבו שירא שמים יחמיר ויעשה טלית של צמר כדי לקיים מצות ציצית דאורייתא לכל הדעות. אבל במעשה רב [יז] כתב שהגר"א לבש טלית קטן ממין אחר ולא צמר. ובשונה הלכות כתב שכן נהג החזון איש [וכתבו תלמידי הגר"א כמה השערות לבאר את מנהגו. ראה הערות למעשה רב].

וגדילא מיגדיל [וכל הציצית היתה גדיל, חוטים כרוכים יחד] בלי "ענף" של חוטים פרודים היוצא ממנו. אמר רב: יאי גלימא ולא יאי תכלתא [יפה הגלימה ולא יפה התכלת, הציצית], רבה בר בר חנא אמר: יאי גלימא ויאי תכלתא [יפה הגלימה ויפה התכלת].

ושואלים: במאי קא מיפלגי [במה הם חלוקים]? רבה בר בר חנה סבר [סבור]: כתיב [נאמר] בפרשה אחת "גדיל" ("גדילים תעשה לך". דברים כב, יב) וכתיב [ונאמר] בפרשה אחרת "פתיל" ("ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת". במדבר טו, לח), לומר: יכול לעשות או הכל גדיל, או הכל פתיל כל חוט נפרד לעצמו.

ורב סבר [סבור]: לעולם פתיל גם כן בעינן [צריכים אנו] מלבד הגדיל, וההיא [ואותו] "גדילים" שנאמר למניינא הוא דאתא [למנין הפתילים הוא שבא], שאילו היה נאמר "גדיל" — הרי אלה שנים, כי גדיל משמעו חוטים שמחוברים לאחד, ומה שנאמר "גדילים" כוונתו איפוא ארבעה, ובא הכתוב לומר: עשה גדיל מארבעה חוטים — ופותליהו מתוכו שיהיו פתילים יוצאים ממנו.

א אמר שמואל משמיה [משמו] של לוי: חוטי צמר פוטרין כלומר, מקיימים בהם מצות ציצית, בבגד של פשתן.

איבעיא להו [נשאלה להם] ללומדים: חוטים של פשתן מהו שיפטרו בבגד של צמר? וצדדי השאלה: האם נאמר כי צמר בשל פשתים הוא דפטר [שפוטר], שכיון שהתכלת פטרה [פוטרת] בגד פשתים, שפתיל התכלת הוא לעולם עשוי צמר — צמר לבן נמי פטר [גם כן פוטר] בגד פשתים, אבל חוט פשתים בצמר לא יפטור.

או דלמא [שמא] כיון דכתיב [שנאמר]: "לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדו. גדלים תעשה לך" (דברים כב, יא— יב) להתיר שעטנז בציצית, אם כן לא שנא [אינו שונה] צמר בפשתים ולא שנא [לא שונה] פשתים בצמר?

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] תשובה לדבר ממה שאמר רחבה אמר רב יהודה בפירוש: חוטי צמר פוטרין בשל פשתן ושל פשתן פוטרין בשל צמר. אגב כך מביאים את המשך דבריו: חוטי צמר ופשתים פוטרין בכל מקום כלומר, בכל מין של בגד, ואפילו בשיראין (של משי).

ומעירים: ופליגא [וחלוק] הדבר על דברי רב נחמן, שאמר רב נחמן: השיראין פטורין מן הציצית בכלל. איתיביה [הקשה לו] רבא לרב נחמן ממה ששנינו בברייתא: השיראין, והכלך, והסריקין שכולם מיני משי — כולן חייבין בציצית! אמר לו: חייבים הם רק מדרבנן [מדברי סופרים], ולא מדין תורה.

הקשה לו: אי הכי [אם כך], אימא סיפא [אמור את סופה] של אותה ברייתא: וכולן, השיראין והכלך וסריקין — צמר ופשתים יחדיו פוטרין בהן, צמר לתכלת, ופשתן לחוטי הלבן. ומעתה, אי אמרת בשלמא דאורייתא [נניח אם אומר אתה שחיובם הוא מן התורה] — היינו דמישתרו בהו [זהו הטעם שמותרים בהם] כלאים, שנותן בהם יחד צמר לתכלת ופשתים ללבן, אלא אי אמרת דרבנן [אם אומר אתה שחיובם הוא מדברי סופרים], היכי מישתרי בהו [איך מותרים בהם] כלאים? ומשיבים, אימא [אמור]: או חוטי צמר או חוטי פשתים נותנים בהם, ולא שניהם יחד.

ומעירים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר], דקתני סיפא [ממה שהוא שונה בסוף]: הן, המינים הללו של משי — במינן פוטרין אפשר לעשות מהם ציציות ממין אותו בגד, אבל שלא במינן לבגדים ממין אחר — אין פוטרין. ומעתה, אי אמרת בשלמא דרבנן [נניח אם אומר אתה שחיובם בציצית הוא מדברי סופרים] — היינו דמיפטרו [זהו הטעם שהם נפטרים] בציציות שמ מינן, אלא אי אמרת דאורייתא [אם אומר אתה שחיובם מן התורה], הרי מן התורה רק צמר ופשתים הוא דפטר [שפוטר], ולא מינים אחרים!

ודוחים: אי משום הא לא איריא [אם משום זה אין להוכיח], שיש לומר שמן התורה שאר מינים פוטרים במינם, כדברי רבא. שרבא רמי [השליך, הראה סתירה], כתיב [נאמר]: "ציצית הכנף" (במדבר טו, לא) לומר שתהא ממין הכנף, ומשמע — מכל מין של אריג. וכתיב [ומצד אחר נאמר]: "צמר ופשתים... גדילים תעשה לך" (דברים כב, יא— יב), ומשמע שעושים גדילים רק מצמר ופשתים!

הא כיצד? חוטי צמר ופשתים — פוטרין בין במינן בין שלא במינן, שאר מינין — במינן הם פוטרין, שלא במינן אין פוטרין.

ומעירים: ורב נחמן, הסבור שבגד משי פטור מן התורה מן הציצית, מהיכן הוא למד? כדתנא דבי [כמו התנא מבית מדרשו] של ר' ישמעאל,

דתנא דבי [ששנה התנא מבית מדרשו] של ר' ישמעאל: הואיל ונאמרו בגדים בתורה כמה פעמים בסתם, כגון במצות ציצית "על כנפי בגדיהם" (במדבר טו, לח), ופרט לך הכתוב באחד מהן שהכוונה לצמר ופשתים, שנאמר בצרעת הבגד: "בבגד צמר או בבגד פשתים" (ויקרא יד, מז), יש ללמוד שאף כל בגדים האמורים בתורה הם צמר ופשתים, וכל העשוי מאריג אחר אינו קרוי "בגד" מן התורה.

אמר אביי: והאי תנא דבי [ותנא זה מבית מדרשו] של ר' ישמעאל מפקא מאידך תנא דבי [מוציא מדבריו של תנא אחר של בית] ר' ישמעאל, הסבור שכל מיני האריגים בכלל "בגד". דתנא דבי [ששנה בבית מדרשו] של ר' ישמעאל: נאמר "בגד" (שם), אין לי אלא בגד צמר, מנין לרבות צמר גמלים וצמר ארנבים ונוצה כלומר, צמר של עזים, וכן הכלך והסריקין והשיראין, שהם מיני משי, מנין שגם בהם נוהג דין זה? תלמוד לומר: "או בגד", לרבות, שגם אלה בכלל.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

and the ritual fringes were composed entirely of windings, without any portion of the strings hanging loose. Rav said: The cloak is beautiful, but the white and sky-blue strings are not beautiful. Rabba bar bar Ḥana said: The cloak is beautiful, and the white and sky-blue strings are also beautiful.

The Gemara asks: With regard to what principle do they disagree? The Gemara answers: Rabba bar bar Ḥana holds that since it is written in one verse: “You shall prepare yourself twisted cords” (Deuteronomy 22:12), and in another it is written: “And they shall put on the fringe of the corner a sky-blue thread” (Numbers 15:38), it teaches that the ritual fringes may be composed entirely of either twisted cords, i.e., the windings, or loose threads or strings.

And Rav holds that actually, we also require loose strings in addition to the windings, and when that term “twisted cords” appears in the verse, it comes for the purpose of teaching the number of strings that are required. If the verse would have employed the singular term twisted cord, it would still indicate that two strings are required, as twisted means that two strings are wound around each other. Once the verse uses the plural term “twisted cords,” it thereby indicates that four strings are required. By using the terms “twisted cords” and “thread,” the verses indicates: Form twisted cords with the four strings that one attaches to each corner, and let the strings hang loose from them.

§ Shmuel says in the name of Levi: Wool strings exempt a garment made of linen, i.e., one fulfills the mitzva by affixing wool strings to a linen garment.

A dilemma was raised before the Sages: What is the halakha with regard to whether strings made of linen exempt a garment made of wool? One can say that it is only wool strings that exempt a garment of linen, as since the sky-blue string, which must be wool, exempts a linen garment, white strings of wool also exempt the garment. But if one affixes linen strings to a wool garment, he does not fulfill his obligation.

Or perhaps, since it is written: “You shall not wear diverse kinds, wool and linen together. You shall prepare yourself twisted cords upon the four corners of your covering” (Deuteronomy 22:11–12), which indicates that one may wear wool and linen together in order to fulfill the mitzva of ritual fringes, there is no difference whether one affixes wool strings to a garment of linen, and there is no difference whether one affixes linen strings to a garment of wool.

The Gemara suggests: Come and hear a resolution to this dilemma, as Raḥava says that Rav Yehuda says: Wool strings exempt a garment made of linen, strings of linen exempt a garment made of wool, and strings of wool and linen exempt a garment in any case, i.e., all garments, and even garments made from silks [beshira’in].

The Gemara notes: And this last point disagrees with a ruling of Rav Naḥman, as Rav Naḥman says: Shira’in are entirely exempt from the obligation of ritual fringes. Rava raised an objection to the opinion of Rav Naḥman from the following baraita: Garments made from types of silks known as shira’in, kalakh, and serikin all require ritual fringes. The Gemara answers: The baraita means that there is an obligation by rabbinic law, whereas Rav Naḥman meant they are exempt by Torah law.

The Gemara challenges this suggestion: If that is so, then say the latter clause of the baraita: And with regard to all of these garments, strings of wool and linen exempt them. This indicates that one may affix wool sky-blue strings and white linen strings. Granted, if you say that the obligation of ritual fringes for silk garments is by Torah law, that is why diverse kinds are permitted for them. But if you say that the obligation is by rabbinic law, how could diverse kinds be permitted for them? The Gemara answers: Say instead: Either wool or linen strings exempt silk garments, but one may not affix both wool and linen strings to the same silk garment.

The Gemara comments: So too, it is reasonable to assume that this is the correct interpretation of the baraita, as the baraita teaches in the latter clause: Strings made from these silk fabrics exempt a garment of their type but do not exempt a garment that is not of their type. Granted, if you say that the obligation to attach ritual fringes to these garments is by rabbinic law, that is why they are exempted if one affixes strings of their type. But if you say that the obligation is by Torah law, then it should be only wool or linen that exempt these garments.

The Gemara rejects this: If it is due to that reason, there is no conclusive argument, because one can maintain that other fabrics also fulfill the obligation of ritual fringes by Torah law, in accordance with the opinion of Rava. As Rava raises a contradiction: It is written in one verse: “And they shall put on the fringe of the corner a sky-blue thread” (Numbers 15:38). The term “the corner” indicates that the fringe must be from the same type of fabric as the corner. And yet it is written: “Wool and linen” (Deuteronomy 22:11), immediately before the verse states: “You shall prepare yourself twisted cords upon the four corners of your covering” (Deuteronomy 22:12), indicating that ritual fringes must be from either wool or linen.

How so? Strings made of wool or linen exempt any garment, whether the garment is made of their type of fabric, or whether it is not of their type of fabric. Strings made of all other types of fabric exempt garments made of their type of fabric, e.g., silk strings exempt a silk garment, but they do not exempt a garment made from a fabric that is not their type, i.e., a garment made from a different fabric.

The Gemara notes: And Rav Naḥman, who holds that silk garments do not require ritual fringes by Torah law, holds in accordance with the ruling stated by a tanna of the school of Rabbi Yishmael.

As a tanna of the school of Rabbi Yishmael taught: Since the word garments is usually stated in the Torah without specification as to the material from which the garments are made, and the verse specified in one of its references to garments that it is referring to garments made from wool or linen, as it states: “And the garment in which there will be the mark of leprosy, whether it be a woolen garment or a linen garment” (Leviticus 13:47), it may be derived that so too, all garments mentioned in the Torah are those made from wool or linen. Other fabrics are not classified as garments by Torah law. Consequently, when the Torah requires strings on the corners of garments (see Numbers 15:38), it is referring specifically to garments made of wool or linen.

Abaye said: This statement by a tanna of the school of Rabbi Yishmael diverges from another statement by a tanna of the school of Rabbi Yishmael, who holds that all fabrics are considered garments. As a tanna of the school of Rabbi Yishmael taught: From the fact that the verse states: “A woolen garment” (Leviticus 13:47), I have derived only that a garment of wool can become ritually impure. From where is it derived that garments made of camels’ hair, rabbits’ wool, goats’ hair, or the types of silk kalakh, serikin, and shirayin, are also included in this halakha? The same verse states: “Or a linen garment.” The word “or” serves as an amplification to include all types of fabric.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

תכילתא. ופסול:

חוטי צמר פוטרין בטלית של פשתן. דכיון דתכלת מעמרא הוא דפטר של פשתים:

כולן. השיראין והכלך והסיריקון חוטי צמר ופשתים פוטרין בהן ביחד:

הן. בעצמן השיראין:

במינן פוטרין. אם הציצית הוא של מינן פוטרין:

אלא אי אמרת דאורייתא ציצית דצמר ופשתי' הוא דפטרי ולאו ציצית דשאר מינין:

כדרבא דסבר דמדאוריי' נמי ציצית דשאר מינין פוטרין במינו דרבא רמי כתיב כו':

ורב נחמן דאמר שיראים פטורין מן הציצית מדאורייתא אמר כדתנא דבי ר' ישמעאל הואיל ונאמרו בגדים בתורה סתם כגון על כנפי בגדיהם וכגון גבי שרצים וכל כלי עץ או בגד ופרט לך הכתוב באחד מהן צמר ופשתים. גבי נגעים דכתיב בבגד צמר או בבגד פשתים:

של פשתים בשל צמר מהו שיפטרו, פי' אותם שני חוטין של לבן אם של פשתן הם מהו שיפטרו בטלית לבנה דצמר עם התכלת. צמר בשל פשתים פוטר, אע"ג דליכא השתא מין כנף דהוי של צמר כיון דתכלת שני חוטין דתכלת דעמרא נינהו ופטרי בשל פשתן דהא תכלת בהדיא איכתוב ונתנו על ציצית הכנף ותכלת עמרא לבן דצמר נמי פטר בשל פשתן משום לבן, ל"ה:
ועל מה שפירש"י בלשונו אותם שני חוטין אם של פשתן הם מהו שיפטרו בטלית לבנה של צמר, משמע מלשונו דוקא טלית לבנה דדוקא בטלית לבנה דצמר בעי' לבן משום דמין כנף הוי לבן אבל אם הטלית של תכלת דמין כנף הוי תכלת לא יתנו בו לבן כ"א תכלת לבד דהוי מין כנף דידה, והרי קשיא דלעיל אמרי' מדי צבעא גרים ודאפי' בטלית תכלת צריך שיתן בו מין דלבן דאיירי ביה קרא:
ונ"ל דאדרבה לכך נקט רש"י טלית לבנה משום דאם היתה של תכלת פשיטא דלבן דפשתים פטר בה דכיון דמין כנף תכלת הוי סגי בה תכלת ולא היה צריך ליתן בה לבן כדי לקיים מין כנף אלא שאנו אומרים דצריך ליתן בה לבן משום דכי היכי דבעינן לבן ותכלת בטלית לבן כמו כן בטלית תכלת בעינן מין כנף דלבן ותכלת משום דמין כנף דהוי לבן דהוי דפשתן עם פתיל תכלת כדפירש"י עלה דמידי צבעא גרים דרוב טליתות של פשתן הם די"ל דמין כנף דרוב טליתות דהיינו לבן דפשתן ינתנו גם בטלית של תכלת משום דמין כנף דר"ל לבן דפשתים ופתיל דתכלת דהוי צמר משמע דקאמר קרא דינתנו בין בטלית לבן דפשתן בין בטלית דתכלת דצמר דבתרווייהו מיירי קרא דמין כנף ופתיל תכלת משמע דמצריך לתת בטלית תכלת ב' מינים דהיינו דיתן לבן דפשתן עם תכלת של מין כנף שלה כמו דמצרי' לתת תכלת בטלית לבן דמין כנף שלו הוי לבן הילכך בטלית של תכלת פשיטא ליה דמין כנף דכתי' בקרא דר"ל לבן דפשתים דיתנו בטלית תכלת שבמין כנף שלו מתקיים פתיל תכלת הילכך לא בעי מיניה כ"א מטלית דצמר דכיון דמין כנף שלה הוי לבן ויוכל להתקיים בה מין כנף דלבן דעבד ממין שלה דהיינו צמר עם פתיל תכלת נימא דדוקא מין כנף לבן דצמר פטר בה ולא לבן דפשתים דאין מין כנף דידה, או דכיון דבטלית דצמר דתכלת מצי לתת בו לבן דפשתים דהיינו מין כנף דקרא דרוב טליתות דאמר דיתנו גם בטלית תכלת כדפרישי' ודלבן דפשתים פטר, כמו כן בטלית דצמר לבן (לבן דפשתן נמי פטר בה):
וא"ת א"כ אמאי צריך לטעם לא תלבש וגדילים לומר לא שנא צמר בפשתים ופשתים בצמר אלא לומר הטעם כדפי' משום דכיון דטלית תכלת לבן דפשתן כמו כן בטלית לבנה נמי:
וי"ל דמאי דקאמר ולא שנא פשתים בצמר מהאי טעמא דפרישית קאמר, רצ"ל משום דיש להקשות איזה טעם הואלומר לא שנא צמר בפשתים ולא שנא פשתים בצמר הא תינח צמר בפשתים אית לן למימר דשרייה קרא כדכתי' ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת דהיינו צמר בפשתים הם וטלית פשתן איירי קרא אבל פשתים בצמר מנא ליה, אימא דלא אתא קרא דגדילים דצמר ופשתן אלא צמר לפשתים ולא פשתים בצמר, אלא להכי קאמר ופשתים בצמר משום דגם מקרא דמין כנף ופתיל תכלת אמרי' דמין כנף דהיינו פשתן ינתן גם בטלית תכלת כדפרישי', הילכך דאשכחן דשרי קרא פשתן בטלית דצמר שהוא של תכלת קאמר דכי היכי דשרי קרא בטלית תכלת לשרייה גם בטלית לבן דמין כנף דידיה הוי צמר לבן, ומאי דקאמר לא שנא פשתים בצמר אהאי טעמא דיש לנו להשוות טלית צמר לבן לטלית צמר של תכלת סמיך:
עוד יש להקשות מאי קאמר כיון דתכלת עמרא לבן נמי פטר, אמאי יש לנו לדמותם הרי יש לנו לומר דדוקא תכלת פטר מפני שהוא צווי הכתוב שצוה ונתנו על ציצית הכנף שהוא של פשתן פתיל תכלת אבל בלבן דצמר לא צוה שיתנו בשל פשתן כי אם מין כנף דידה דהיינו לבן דידיה, וא"כ דדוקא לבן דמין כנף דידה דהוא פשתן פטר ביה ולא לבן דצמר:
וי"ל דלישנא דפטר דנקט לאו דוקא פטר דאין אנן בעי' למבעי אם יכול לפטור בה אלא ר"ל אם מותר ליתנו בה לדחות כלאים וזהו לשון פטר שיהא מותר ליתנו בה כדי לפטרה הילכך קאמר דבטלית של פשתן מין לבן דצמר פטר בה דמותר ליתנם דלא שייך לומר דמאחר דיוכל ליתן לבן דפשתן דלא תדחי כלאים לתת בו לבן דצמר. הואיל דתכלת פטרה ביה ר"ל דצוה הכתו' ליתנו בה כדי לפוטרה וכדי לפוטרה התיר כלאים א"כ מאחר שצוה לתת בה צמר של תכלת והתיר כלאים כמו כן יוכל לתת בה נמי לבן דצמר דמה לי לתת בו קצת מצמר או הכל צמר הרי מתיר שאר כלאים בקצתו כמו כן בכלו, ואין לומר דאע"ג דהותר לתתו בה ואין בו משום כלאים כדפרישי' דע"כ אין לפטור בה לבן דצמר דלא הוי מין כנף דידה אלא דנבעי מין כנף דידה דפשתים משום דמין כנף דידה ר"ל לבן ואין לחלק לגבי לפטור משום מין כנף בין לבן של צמר ללבן של פשתים הילכך קאמר דפטר בה דר"ל דמותר לתתו בה ואין בו משום תוספת כלאים וג"כ פוטר בה לפי שהוא מין כנף דבעי קרא כיון דלבן הוא כדפי' אבל פשתים בצמר בטלית לבנה דהוי ג"כ מין כנף דידה לבן ומשום מין כנף ראוי לפטור בה לבן דצמר כמו דפשתים כיון דהוה לבן מ"מ מבעיא ליה אי מותר לתת בה לבן דפשתים ולדחות כלאים כיון דיכול לקיים לבן דידה כמותה דהיינו בלבן דצמר דלית לן למשרי כלאים כמה שאינו חובה ושיוכל לקיים המצוה בלא דחיית כלאים או דילמא כיון דכתי' לא תלבש שרי נמי לבן דפשתן ולמשרי כלאים משום דכתי' גדילים ולא שנא צמר לפשתים ולא שנא פשתים לצמר מטעמא דפרישי':

חוטי צמר, פי' דלבן פוטרין בשל פשתן בחוטי צמר ופשתים, נ"ל לפרש דר"ל דלבן. פוטרין בכל מקום, פי' בכל מיני בגד ואפי' בשיראים, ופירש"י דאשמועי' דפוטרין משום דמהו דתימא שיראים פטורין והוו כלאים שלא במקום מצוה קמ"ל דחייבין, ל"ה. וקשיא דאיך הוו כלאים והלא חוטי צמר ופשתים לפי מה שפירשתי דקאמר ר"ל דלבן כדפרש"י ור"ל חוטין דצמר או דפשתים דלבן והרי צמר או פשתים לא הוו כלאים בשאר מינים, ונ"ל דכלאים דקאמר לפי שעם החוטין של הצמר או הפשתים דלבן צריך שיתן תכלת עמהם שהרי בשאר מינים נמי בעי תכלת וקסבר דקרא דקאמר ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת גם בכנף מין כנף ר"ל אם הטלית פשתים יתן מין כנף דפשתים דהיינו הלבן ובשאר מינים נמי יתן עם מין כנף פתיל תכלת דר"ל לכל מין כנף עם המין כנף יתן פתיל תכלת הילכך כי יהיב בשאר מינים מין כנף שלהם ופתיל תכלת אין שם כלאים אבל אי נימא דצמר או פשתים יפטרו בהם משום מין כנף כמו מין כנף שלהם כשיתנו עמהם פתיל תכלת הרי יש כאן כלאים שהרי אע"פי כשיתן בהם חוטי צמר דלבן לפטור מין כנף שלהם ליכא כלאים אם יתן עמהם תכלת משום דתכלת עמרא הוא והכל צמר מ"מ כשיתנו בהם חוטי פשתן לבן לפטור להיות במקום מין כנף שלהם ואחר כן יתנו עמהם תכלת הרי יש כלאים דהיינו חוטי פשתן וחוטי תכלת דצמר דמהדקי בהדי הדדי דהוו כלאים, ובכך בעי להוכיח דחייבין שאר מינין מדאוריית' דאי מדרבנן לא הוה שרינן כלאים:
וא"ת אפי' אי הוו חייבין מדאורייתא מ"מ היכי שרינן כלאים לתת בהם פשתן והלא יכול להתקיים מין כנף במינם, וי"ל דהיינו טעמא משום דמין כנף דקרא ר"ל בין לבן דצמר בין דפשתים דרוב טליתות בין מין כנף שלהם אע"ג דנימא דמין כנף מין כנף שלהם אפ"ה פטר בהו צמר דלבן כמו מין כנף שלהם משום דמדאצטרי' קרא דצמר ופשתים משום שאר בגדים אתי לומר דצמר ופשתים פטרי בהו כדפי' בריש פרקין על מידי צבעא גרים:
ובקונ' פי' חוטי צמר ופשתים של לבן פשתים, של צמר תכלת, ור"ל דפוטרין בהם לבן דפשתים ותכלת כמו בטלית דפשתים דעיקרא לבן דפשתים ותכלת כמו כן באלו שאר מינים פוטרין בהם לבן דפשתים ותכלת והוו כלאים, ואעפ"י שפי' זה ומה שפירשתי הכל עולה לטעם אחד להתיר בהם ציצית העשוי מלבן דפשתים ותכלת דצמר מ"מ נ"ל יותר לפרשו דחוטי צמר ופשתים דקאמר ר"ל חוטי צמר או פשתים דלבן ועם תכלת כפירושי מלפרש חוטי צמר ופשתים דר"ל עמר תכלת ופשתים לבן ביחד משום דא"כ לא הי"ל לומר חוטי צמר ופשתים אלא הי"ל לומר צמר ופשתים כדקאמר בתר הכי צמר ופשתים פוטרין בין במינם בין שלא במינם דר"ל לבן דפשתים ותכלת דצמר אבל חוטי צמר ופשתים משמע דהוי תרווייהו דלבן דשם חוטין על לבן נאמר, ועוד דחוטי צמר ופשתים משמע דלבן דומיא דריש' דהך מילתא דהיינו צמר פוטרין של פשתן ושל פשתן פוטרין בשל צמר דתרווייהו חוטין ר"ל בלבן:

השיראי' והכלך. פי' מעילים של משי פטורין מן הציצית וא"כ דפטורין אין לנו לחייבם בציצית ומדקאמר דחוטי צמר ופשתים פוטרים בה משמע דהם חייבים בציצית ועוד אי הוו פטורין איך כשרי בהו ציצית דצמר ופשתים ולהתיר כלאים דאורייתא שלא במקום מצוה:

צמר ופשתים פוטרין בהם, קס"ד דר"ל שני חוטין דתכלת דהוי צמר ושני חיטין דלבן של פשתים, ל"ה. (תפ"ך) אי אמרת בשלמא דאורייתא היינו דמשתרו בהו כלאים, וקשיא אמאי שריא בהו כלאים והלא מצי לקיומי בהו מן כנף כמותם עם תכלת דלא הוו כלאים, וי"ל כדפי' טעמא לעיל אי משום דמין כנף דרוב טליתות שהוא פשתן קאי נמי להו. או משום דקרא דצמר ופשתים אצטריך לשאר בגדים לומר דיעשה בהם ציצית מצמר ופשתים:
וא"ת והלא כיון דתנא דחייבין בציצית אמאי אצטריך למתני צמר ופשתים פוטרים פשיטא דכיון דהם חייבין בציצית דצמר ופשתים שהם לבן דפשתים ותכלת פוטרין בהם כדקאמר קרא ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת דיעשו טלית מלבן דפשתים ותכלת:
וי"ל דאצטריך לאשמועינן דלא נימא דנבעי מין כנף דידהו דוקא עם תכלת משום דקאמר דעל ציצית הכנף מין כנף קאי לכולהו מיני בגדים דבעי דליתיב בהו מין כנף דידהו עם פתיל תכלת וא"כ בשאר מינים אין לתת בהם כי אם מין כנף דידהו אבל מין כנף דפשתים לא לפטור בהו ולכך אצטריך לאשמועינן דפטר בהו, וטעמא או משום דמין כנף דרוב טליתות דהיינו לבן דפשתן קאמר קרא דיתן בכל מיני בגדים. או משום דקרא דצמר ופשתים אתי לשאר מינין לומר שיעשה בהם ציצית שנעשה מצמר ופשתים:

אימא או צמר או פשתים, פי' לעולם חייבין דקאמר דרבנן היא ומאי דקשיא היכי משתרי בהו כלאים דהיינו צמר ופשתים דקתני דפוטרין בהם. הא לא קשיא משום דשניהם דקתני אינו ר"ל צמר ופשתים יחדיו שיעשה הציצית מצמר ופשתים דהוי כלאים אלא שיעשה מצמר או דפשתים ואשמועי' דצמר ופשתים פוטרין בה:
וא"ת הא תינח אי נימא צמר ופשתים יחדיו ודחייבין מדאורייתא דניחא במאי דנימא דפטרי בהו משום דנימא דקרא דצמר ופשתים לשאר בגדים כדפרישי' לעיל אלא אי חייבין מדרבנן קאמר אמאי אמרו חכמים שיהא צמר או פשתים בהם היה להם לתקן שיעשה ציצית שלהם ממין שלהן ולא מצמר ופשתים:
וי"ל דמשום דכל מאי דאתקון דרבנן כעין דאוריית' תקון וכיון דציצית המחוייב מן התורה הוי מצמר ופשתים כמו כן בשאר בגדים דפטירי מן התורה ותקון שיהו ציציות אמרו חכמים שיעשה כעין ציציות דאוריית' שהוא מצמר ופשתים:
וא"ת ומנ"ל דציצית המחוייב מדאורייתא הוי דוקא מצמר ופשתים, וי"ל דכיון דאמרי' בשאר בגדים פוטרין מדאורייתא א"כ לא חייבה בציצית אלא צמר ופשתים. וטעמא הוי או משום דאמר דבגדים האמורים בתורה סתם הוי צמר ופשתים לבד ועל כנפי בגדיהם מצמר ופשתים לבד קאמר. או משום דאית ליה צמר ופשתים גדילים תעשה לך דר"ל דאינו חייב בגד כי אם בגד דצמר ופשתים לבד והכנף לית ליה לחיובי שאר בגדים דאורחא דקרא היא כדפי' בפ' במה מדליקין:

אי אמרת דרבנן מש"ה במינם פוטרין, ויש להקשות דכיון דאמרינן דהוי דרבנן ואמרי' דרבנן תקון שיהא צמר ופשתים פוטרין מן הטלית של משי כמו בבגדים שכמו דבבגדים שמחוייבין מן התורה דהם של צמר ופשתים דציצית שלהם צמר ופשתים כך בשל משי מטעמא דפירשנו משום דכעין דאורייתא תקון אמאי תקון נמי שיפטור בהם מינן לא היה להם לתקן כי אם צמר ופשתים דהוו ציציות דעלמא דמן התורה ותו לא דכעין דאורייתא תקון:
וי"ל דגם יש להם לתקן שמינם יפטור בהם משום דבהכי נמי הוי כעין דאורייתא דכי היכי דבבגדים המחוייבים בציצית מן התורה מינם פוטר בהם שהרי אין לחייב מן התורה כי אם בגדים דצמר ופשתים ואמרה תורה דיעשו ציצית דצמר ופשתים א"כ מינם פוטר בהם כמו כן בהנך שאר בגדים דפטירי מדאוריית' ורבנן תקון להם ציצית רצו ג"כ לתקן שיהא מינם פוטר בהם כעין הנך דחייבין מדאורייתא דמינם פוטר בהם וכעין דאורייתא תקון בהו בהני גווני:

אלא אי אמרת מדאורייתא צמר ופשתים הוא דפטר בהו מידי אחרינא לא, פי' אי אמרת דמדאורייתא מחייבי שיראים בציציות היכי פטרא בהו ציצית דמינם הא מדאורייתא ציצית דצמר הוא דפטרא כדאמרן לעיל צמר ופשתים יחדיו גדילים תעשה לך, ל"ה:
וקשיא דהא כיון דאתינון למימר דחייבין מן התורה א"כ צ"ל דמהכנף מרבינן להו אי לאו הכי דלא נדרוש הכנף דקאי לכל בגדים מנא לן לחיובי להו הא לא מחייב קרא בציצית כי אם בגדים דצמר ופשתים כדכתיב צמר ופשתים גדילים תעשה לך וגם הכנף לא ליקו אלא לחייב כנף דצמר ופשתים וא"כ מנ"ל לחיובי שאר בגדים, וכיון דמהכנף מרבינן להו א"כ צ"ל דיוקא דרבא דכתיב הכנף מין כנף דמינם פוטר בהם וא"כ מאי צמר ופשתים הוא דפטר בהו מידי אחרינא לא הא כיון דדרשינן הכנף אם כן מין כנף פטר בהו:
י"ל דלעולם מהכנף מרבהו דמשמע כל כנף של בגד איזה שיהיה ואפ"ה אין הכרח שנדרוש הכנף מין כנף במינם ושיהא מין כנף פוטר אלא דר"ל לכל כנף יעשו ציצית הנזכר במקום אחר דהיינו צמר ופשתים דגדילים. להכי הוה מקשה דדוקא צמר ופשתים פטר בהו דכיון דאשכחן דמפורש בתורה דהגדילים צריכים להעשות מצמר ופשתים אין לנו לומר שדבר אחר יפטור בהם והכנף לא אתא לרבויי להו אלא לצמר ופשתים, אי נמי אע"ג דלא דריש להו הכנף מין כנף מחייב שאר בגדים מקרא דכנפי בגדיהם דמשמע כל בגד ולא סבר כר' ישמעאל דאמ' דכל מקום שנאמרו בתור' בגדי' סתם וכו', ואפ"ה משני דרבא דריש מין כנף ומתרץ מאי דאמר קרא מין כנף דמשמע דמינם פוטר בהם למאי דקאמר גדילים תעשה לך צמר ופשתי' ומשמע דצריך שיעשו מצמר ומפשתים. ומתרץ להו דקרא ה"ק או דיעשו בהם ציציות ממין כנף או דצמר ופשתים ולכך צמר ופשתים פוטרין בין במינם דאיכא תרתי מין כנף וצמר ופשתים בין שלא במינם ובשאר מינים אמר קרא מין כנף או צמר ופשתים הילכך אע"ג דמחייבי מדאוריית' פטרי בהו בין מינם בין צמר ופשתים:

פרש"י בד"ה גדיל שנים כו' גדיל יהו ח' הס"ד ואח"כ מ"ה ופותלהו מתוכו חוט של כרך מן המנין ל"א פותלהו כו' הד"א ובד"ה חוטי צמר כו' עמרא נינהו ופוטר בשל כו' בהדיא לבן דצמר כו' הד"א משום לבן הס"ד ובד"ה צמר ופשתים כו' של פשתן הס"ד ובד"ה ציצית כו' תעשה לך הס"ד ואח"כ מ"ה ורב נחמן דאמר כו' כדתנא דבי רבי ישמעאל כו' הד"א כצ"ל:

(לט ב) אימא או צמר או פשתים.—פי' אף דבפשתים בלבד אכתי לא נפק ידי מצות ציצית כהלכתה, דהא צריכים להטיל בה תכלת, ואם יטיל בה נמי תכלת שוב הוו להו כלאים, ואי איתא דשאר מינים אינם חייבים בציצית אלא מדרבנן, ודאי דלא שרינן בהו כלאים; הכא מיירי במקום שאין תכלת מצויה לפיכך הוא יוצא בפשתן בלבד. אח"כ מצאתי בתמים דעים סי' רכ"ד בתשובת ר' יצחק בר ברוך שכתב, דמינים שאין חייבין בציצית אלא מדרבנן הן נכשרין בלבן בלבד. וע"פ זה ניחא סוגיא דהכא. וה"נ משמע בספר המכריע סי' פ"ח (ע"ש).

גמרא ארבעה פתיל עשה גדיל כו' כצ"ל:

רש"י ד״ה גדיל שנים כלומר אי הוה כו׳ כצ״ל:

ד"ה עשה גדיל כו' ויעשה מהן גדילים יהיו כו' כצ״ל:

ד"ה ופותליהו כו' מתוכו הנח פתיל כו' כצ״ל:

ד״ה חוטי צמר כו׳ חוטין הן ותכלת כו׳ כצ״ל:

ד"ה חוטי צמר כו' פשתים ושל תכלת צמר הס״ד וכצ״ל:

ד"ה אלא אי אמרת כו' בהו ציצית דמינם הא כו' כצ״ל:

תוס׳ ד"ה או גדיל או פתיל למאי דפרשתי לעיל כו' כצ״ל:

בא"ד וי״ל דאיצטריך ציצית כו'. ודבריהם אינם מובנים לי דמתרצו דציצית איצטריך לאשמעינן דצריך ליפרוד אבל עדיין קשה פתיל ל״ל כיון דציצית אתי לאשמעינן דצריך לפרודי ע"כ בעינן ענף וא"כ פתיל ל״ל ויש ליישב בדוחק:

בא"ד והא ברייתא קשיא כו'. ולענ״ד לאו קושיא היא כיון דהש"ס שלנו אוקמ׳ לציצית דצריך לפרוד כדמשני לעיל ומ"ה לא ילפי מציצית וילפי מפתיל אבל לפי מה שכתבתי הקשו כדלעיל דפתיל לא איצטריך אפילו להש"ס שלנו בלא הספרי וצ"ע:

ד״ה וההוא גדילים כו' ואע״ג דליכא פתיל כו' כצ"ל:

בא״ד ולא למעט פתילים כו' כצ״ל:

בא״ד ותימא כו'. פירוש השתא דאמרינן דרבה בר ב״ח ס״ל דמ"ה כתיב גדילים למיעוט אחר מיעוט לפ״ז ליכא למשמע מגדילים אלא תרי כמו מגדיל ופתיל אתי להכשיר פתיל וגדיל בהדי הדדי דהיינו נמי מתרי אבל ארבעה מנ״ל. ומ״ו הב״ז כתב דיש ליישב דמפתיל תכלת דריש ליה כמו שכתבו תוספת לעיל בריש פירקין עכ״ל. אבל תוספות לעיל דחוי קמדחי להך סברא ע״ש:

ד"ה ורב נחמן כו' אי לא משכח ליה תנא דמכולהו מתני׳ אוכחנא דאית ליה הכנף כו' כצ"ל. וכ״ה בכל הספרים ופי׳ דלעיל דל"ח ע"ב אליבא דשמואל דמפרש רישא וסיפא דמתני׳ התכלת אינו מעכבת כו׳ מוכח הך דרשא דמין כנף אע״ג דרבא מפרש למתני׳ בע"א מ"מ הך דרשא אית ליה. ומ״ו הב״ז גורס לפי הגירסא שלפנינו דמכולהו תנאי מוכח ומפרש דקאי אתנא דבי ר"י דאפשר (כלם) [גם] ר״י ס״ל הכנף כו' עכ״ל. ודבריו אינם מובנים לי דתוספת כתבו דמכולהו תנאי מוכח. ומ״ו הב״ז מפרש דאפשר דס״ל הכנף וגם קשה לשבש כל הספרים וכאשר כתבתי נכון:

בא"ד דבגדיהם צמר ופשתן אבל מהאי טעמא לא מפיק מהכנף כו׳ כצ״ל. פירוש דמייתי תנא דבי ר"י דבגדים דוקא צמר ופשתן משמע דחייבים בציצית אבל לא שאר מינים ואפ"ה ס״ל הך דרשא דהכנף לגבי טלית של צמר או פשתים דבעינן מין כנף צמר לצמר ופשתים לפשתים. ומ״ו הב״ז גורס נמי בע״א אבל הוא דוחק:

ד"ה אף כל צמר כו׳ ולפי׳ זה ע״כ תנא דבי ר"י כו׳. פירוש דלפי׳ קמא דרבא מיתורא דהכנף דרש ולתנא דבי ר״י צמר ופשתים נמי מיותר דסתם בגדים נמי צמר ופשתים לפ״ז אפשר לומר דתנא דבי ר״י איתא ליה דרבא דמין כנף לגבי טלית של צמר ופשתים כדלעיל. ונ״ל מיתורא דהכנף כדרבא ואי אמרת צמר ופשתים ל"ל לתנא דבי ר"י דהא סתם בגדים נמי צמר ופשתים משמע ושפיר הוה ילפינן מין כנף לגבי צמר ופשתים יש לומר דאי לא הוי כתיב צמר ופשתים הוה מוקמינן יתורא דהכנף לרבות שאר בגדים אבל לפירוש זה דלאו מיתורא דהכנף דרש דהכנף לאו מיותר א"כ ע"כ ר״י ליתא ליה דרבא דמין כנף אפי׳ לצמר ופשתים אלא צמר ופשתים אתיא דאפי׳ צמר לפשתים ופשתים לצמר דא״כ דאיתא לי׳ דרבא והכנף אתי לצמר ופשתים דבעינן מין כנף צמר ופשתים ל"ל דסתם בגדים נמי צמר ופשתים משמע כדמסקי׳ ביבמות ד"ד ע״ב נ״ל ודו״ק:

ד"ה בגד אין כו׳ ותו דבפרק במה אשה יוצאה דרשינן ליה כו׳ כצ"ל. פי׳ דאפי׳ את״ל דגרסינן הכא או בבגד דכתיב גבי נגעים הא בפ׳ בא"י דף ס"ג דרשינן מאי בבגד לאריג כל שהוא טמא ועיין בתוס׳ דשבת דכ״ז ע"א ד״ה תלמוד לומר כו׳:

בא"ד ותו היכא ילפינן מנגעים לרבא כו'. פירוש כיון דלרבא להיאך תנא דבי ר"י נמי מרבה בנגעים שלשה על שלשה וא״כ מנ"ל לר״נ דממעט בציצית שאר בגדים לגמרי אע״ג דס״ל כהיאך תנא דבי ר״י דבגדים סתם משמע דוקא צמר ופשתים היינו לענין שלש על שלש אבל בשלשה על שלשה מרבה כאידך תנא דבי ר״י ור״נ ממעט בציצית לגמרי שאר בגדים:

בא"ד ותו דהתם לא משמע הכי דתנן בהדיא דשאר מינים כו׳ כצ״ל. יש רוצים ליישב הגירסא שלפנינו בע"א ושיבוש הוא:

בא״ד דבשרצים הוא דכתיב כו׳. פירוש ובשרצים אמר רבא התם דהיאך תנא דבי ר״י לא מפקא מאידך תנא דבי ר"י ומרבה לענין שלשה על שלשה אבל בנגעים ס״ל להיאך תנא דוקא צמר ופשתים אבל לא שאר בגדים אפי׳ לענין שלשה ומ"ה ר״נ דס"ל כהיאך תנא וממעט בציצית לגמרי שאר בגדים ויליף מנגעים:

בא״ד הא שק כתיב בהדיא כו׳. פי׳ ושק הוי דבר הבא מן העזים:

בא"ד וי"ל דעושין בגדים מן הדק כו׳ כצ"ל. פי׳ אבל שק הוי מן השער:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

חדושים

רש״י ד״ה ופרט לך בכלאים וגבי נגעים כו׳ כצ״ל וכן הוא ברש״י ברי״ף. אכן בפ׳ במה מדליקין מוכח דגי׳ ספרים שלנו הוא עיקר ועיקר הלימוד הוא מנגעים מדכתיב והבגד סתם ואחר כך פרט או בבגד צמר כו׳ ע״ש ברש״י:

תוספות ד״ה ורב נחמן כו׳ ונראה דמכול׳ מתני׳ אוכחנא כו' עכ״ל נ"ל דצ"ל דמכולהו תנאי מוכח דאית לי׳ כו׳ ור"ל דאפשר גם ר״י ס״ל הכנף כו׳ לענין צמר ופשתים ועביד צמר לצמר וכדוקיא דרבא בפ״ק דביבמות והא דמייתי רב נחמן לתנא דר״י אינו אלא למעוטי שאר בגדים מדרשת דמין כנף ומ"ש התוס' בדבור שאח״ז דתנא דר"י פליג אדרשת מין כנף היינו שלא לרבות שאר בגדים אבל לגבי צמר ופשתים דריש ודו"ק. וצ״ע:

ד״ה אף כל כו' א"כ בגדיהם כו' כצ"ל:

ד״ה (אף) בגד כו׳ ותו היכי ילפיגן מנגעים לרבא כו' הא גבי נגעים כו' עכ"ל. כוונתם דלפרש״י דברייתא דאידך תנא דבי ר״י קאי אנגעים ורבא ס״ל התם דלא מפיק וכל מקום שנאמר בגד הוי דומיא דאו בגד הנאמר בנגעים אלא דמשלש על שלש ממעטינן התם שאר בגדים וא״כ מנ״ל לתנא דבי ר"י דכאן לפטור שאר בגדים מציצית לרב נחמן מדכתיב בגדיהם הא בנגעים נמי כתיב בגד ואפ"ה לרבא דהתם פירושו אפי׳ שאר בגדים א״כ בציצית נמי נימא הכי ודוחק לומ׳ דר"נ ס״ל כאביי דמפיק מאידך ברייתא. ותו דכל הסוגי׳ דהתם לא משמע שיהו שאר בגדים מקבלים טומאה בנגעים כ״א צמר ופשתים דווקא ותרי מיעוטי כתיבי וע״ז תירצו והברייתא דאידך תנא דבי ר״י קאי בשרצים אבל בנגעים ס״ל לכ"ע דדווקא צמר ופשתים ולא שאר בגדים והתם פרט לך הכתוב אחר הכלל ללמד ממנו דכ"מ שאמר סתם בגד הוא ג"כ צמר ופשתים חוץ בשרצים מאו בגד לאביי ולרבא אפי' בכ״מ יש בכלל בגד כל הבגדים בשלשה על שלשה אבל בנגעים לכ"ע צמר ופשתים דווקא ויליף ר״נ כאן ציצית מנגעים לתנא קמא דר׳ ישמעאל ואידך ברייתא מפיק לה מכלל זה לאביי שרצים וה"ה ציצית ולרבא לא מפיק וברייתא קמייתא מרבה נמי שאר בגדים בשרצים בשלשה על שלשה ולא קאי אציצית וציצית שוה לנגעים ודו״ק היטב בסוגיא דשבת נ״ל:

הגהות

גמרא אי משום הא לא איריא כו' כצ"ל:

רש״י ד"ה עשה גדיל כו׳ גדיל יהיו שמונה הס״ד וכצ״ל:

ד״ה ופותליהו מתוכו אותו חוט שכרך בו יהא מן המנין:

ל"א ופותליהו מתוכו תנה פתיל ענף מלמטה כצ"ל וכן הוא ברש"י ברי"ף וכן מוכח בתוספות:

ד"ה חוטי צמר כו׳ תכלת הס"ד:

ד"ה פוטרים כו׳ דחייבים הס״ד:

ד"ה צמר ופשתים כו' של פשתים הס"ד:

ד"ה הן עצמן כו' וסירקין במינו כו' הד״א:

ד"ה אלא א"א כו׳ הא מדאורייתא כו׳ תעשה לך כצ״ל והס״ד:

ד"ה מנין שמטמא בנגעים כצ"ל. ועיין בתוס׳:

תוספות ד״ה {ברכת הזבח: או פתיל} כו׳ י"ל דהא כו' עשייתם צריך לפרוד כדאיתא כו' מן הכנף וציצית כו׳ וקשה נמי לרב דדריש כו' והתם דריש לי׳ מציצית כצ״ל נ"ל:

ד״ה וההוא גדילים כו׳ דרב למימר כו׳ לא פתיל כו׳ פתיל וגדיל כו׳ ותימא רבה בר כו׳ כצ״ל. ועיין בתוספות דריש פרקי׳ ויש ליישב דמפתיל תכלת דריש לי׳ וע"ש:

ד״ה ופותליהו כו׳ ובמתני׳ פירשתי בע״א כו׳ כצ"ל נ״ל:

ד״ה ופליגא כו׳ לבאר דבריהם יותר כו׳ כצ"ל:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

בדין אם מותר להטיל חוטי צמר בבגד של פשתן כשאין לו חוטי פשתן

א דף לט עמוד ב' איבעי' להו של פשתן מהו שיפטרו בשל צמר צמר בשל פשתים הוא דפטר דכיון דתכלת פטרה לבן נמי פוטר אבל פשתים בצמר לא, או"ד כיון דכתיב וכו' לא שנא צמר בפשתים, ולא שנא פשתים בצמר ת"ש דאמר רחבה אמר רב יהודה חוטי צמר פוטרין בשל פשתן ושל פשתן פוטרין בשל צמר, יעוי"ש, - והנה מצינו דפליגי רבותינו ה"ה הרבינו ירוחם והב"י, והוא דהב"י מביא בסי' י"א דעת הרבינו ירוחם דמותר להטיל חוטי צמר בבגד פשתן כשאין לו חוטי פשתן, - והב"י פליג עליו ודעתו דכיון דאם יש לו חוטי פשתן אסור מטעם דלא שייך עשה דוחה ל"ת כיון דאפשר במינו, לכן גם כשאין לו אין כאן דחיי', יעוי"ש, ומפני שלא מצאתי למי שמכריע בזה להלכה, לזאת ראינו לברר הדין עם מי.

ב והנה נחזה אנן לשיטת הב"י דסבר דבמקום דאפשר במינם, דאז גם בדליכא למינו גם כן לא שייך עשה דוחה ל"ת, א"כ היאך יצוייר האי דינא דמבואר הכא בסוגיא, אבל לשיטת הרבינו ירוחם אתי שפיר, ומיירי הסוגיא בדליתא למינו, - ושפיר פוטרין זה בזה מטעם עשה דוחה ל"ת, - אבל אפשר ליישב דהסוגיא מיירי הכא בדאיכא תכלת, ומגו דתכלת פוטר בשל פשתן להכי לבן נמי פוטר וכמו"ש התוס' שם מ' בד"ה כיון, אבל במקום שאין תכלת, אז באמת לא פוטרין זה את זה מטעם דאפשר במינן.

ג אמנם מדברי התוס' יש להוכיח דסברי כשיטת הב"י, דאם לא כן אלא אם סברי כשיטת הרבינו ירוחם, א"כ מה הקשו הכא אסוגיא דקאמרה דכיון דאפשר במינן להכי אינו פוטר מהא דלעיל דמבואר דחוטי פשתן פוטרין בשל צמר, הלא אפשר לומר דהתם מיירי בשאין לו מינו, וע"כ דסברי התוס' דאם יש לו אינו פוטר, דאז גם כשאין לו אינו פוטר, וכן כתבו התוס' בכתובות ע' ד"ה כגון, הרי מבואר דדעת התוס' כשיטת הב"י.

ד וכן יש להוכיח מהא דהקשו התוס' שם בכתובות שהקשו והא כלאים בציצית אפשר לקיים שניהם שיעשה בטלית צמר חוטין של צמר, ואומר ר"י דבטלית של פשתן אי אפשר לקיים שניהם, דלא אפשר לקיים מצות תכלת אלא ע"י כלאים דתכלת עמרא הוא, וזה אין לנו לומר שיהא אסור ללבוש טלית של פשתן דאין זה חשוב אפשר יעוי"ש, ביאור הדברים דכיון דע"כ חייבה תורה גם טלית של פשתן בתכלת, והיינו מהא דכתבה תורה צמר ופשתים מיותר כמו שמבואר בסוגיא יבמות ד' ע"ב, נמצא דחייבה תורה גם טלית של פשתן במצוה דתכלת, - וא"כ לא שייך לומר אפשר מטעם דיכול ללבוש טלית של צמר, ומבואר כן בתוס' לעיל ו' ד"ה מה לכלאים שכתבו וז"ל מ"מ בסדין של פשתן שחייב בציצית לא אפשר לקיים בכך יעוי"ש, הרי ע"כ הביאור כמו שכתבנו, אבל דבריהם בעיקר הקושיא יש להבין הלא אם אמרינן כן תיקשה א"כ כלאים בציצית דשריא רחמנא היכא משכחת לה, ומצאתי שעמד בזה מרן הכס"מ בפר"ג מציצית, והיא קושיא חמורה על רבותינו בעלי התוס'.

ה אבל נראה דכוונת התוס' להקשות להיפך על עיקר דינא דאין עשה דוחה לל"ת במקום דאפשר לקיים שניהם, על זה הקשו דהלא יש לנו ללמוד מכלאים בציצית אף במקום שאפשר לקיים שניהם, והוא מדחזינן דאף על פי שיש בידו לקיים מצות ציצית בטלית של צמר, ומ"מ אמרה תורה עשה דוחה לל"ת ויכול לעשות ציצית עם תכלת גם בבגד פשתן, וכיון שעיקר הלימוד דעשה דוחה ל"ת נלמד מכלאים בציצית, א"כ נלמוד גם כן דגם אם אפשר לקיים שניהם גם כן דוחה, על זה מתרץ ר"י שם בכתובות ותוס' הכא שזה לא מקרי אפשר. -

ו ומזה יש להוכיח כשיטת הב"י משום דאם אמרינן כדברי הרבינו ירוחם דשאני בין אם יש לפניו, לבין אין לפניו, א"כ קושיא מעיקרא ליתא משום דההיתר דכלאים לא אתא אלא באופן שאין לו טלית של צמר אלא של פשתן ובזה אמרה תורה דדוחה כלאים, וע"כ צריך לומר דפשוט להתוס' דאם אמרינן בציצית בהא דתכלת דישנו להאי דינא דאפשר יקיים שניהם אין עשה דוחה לל"ת, דאז גם באין לו טלית של צמר ג"כ אינו דוחה לכלאים, להכי שפיר הקשו דע"כ יש ללמוד מזה דגם באפשר לקיים שניהם עשה דוחה לל"ת, מבואר מזה דדעת הר"ת ור"י וסתם תוס' כשיטת הב"י.

ז והנה הרשב"א בחידושיו ליבמות ד' כתב דהאי דינא דר' ישמעאל לא מפקא מדריש לקיש, והיינו דדינא דר"י מיירי בדליכא למינו, - יעוי"ש, משמע מדבריו דגם עיקר דינא דתכלת לא נאמר אלא למינו, ורק באופן שאין לו מינו, אז אמרה תורה האי דינא דרב"י דליעבד צמר לפשתים, - וממילא בזמן הזה דליכא תכלת פשיטא דדנין האי דינא דעשה דוחה לל"ת אלא דוקא באופן שאין לו מינו, ובאופן שאין לו מינו מותר להטיל חוטי צמר בשל פשתן, וזהו כשיטת הרבינו ירוחם, אבל מביא שם בשם גדולי המפרשים דדינא דריש לקיש מדחה דברי תנא דבר"י, או דשאני בין אם איכא תכלת כמבואר שם, וזהו כשיטת הב"י דאין הבדל בין אם יש לו מינו לאין לו מינו, - ולעולם לא דחי עתה עשה דציצית לל"ת דכלאים, ולפלא על הב"י שלא הביא דבריהם.

ח והנה לשיטת הרשב"א תמוה מסוגיא לעיל ו' דפריך שם מה לכלאים שמצותו בכך, - דקשה מה שייך מצותו בכך אם לא נאמרה רק אם אין לו מינו, וצע"ג.

ט והנה מצאתי לחקור לשיטת הרשב"א והרבינו ירוחם דמחלקים בין אם יש לו ממינו לאין לו ממינו, וכל עיקר הדחי' דכלאים בציצית הוא באין לו, היאך הדין באופן שהי' לו מינו, ועבר על דין זה, ועשה צמר לפשתים, אם בדיעבד יוצא י"ח ציצית, ומקום הספק אצלי הוא מטעם זה דכיון דכל עיקר האי דינא הוא מפני שאפשר לקיים שניהם, אמנם בדיעבד יש מקום לומר דעל הדיעבד לא שייך שוב לומר אפשר לקיים שניהם כיון דלא יתוקן על מה שעבר, וא"כ על הזמן הקודם הרי"ז כלא אפשר. ושוב שייך לומר עשה דוחה ל"ת, ושפיר עשה קיום המצוה, ולא הוי מצוה הבאה בעבירה, ויש קיום מצוה בדיעבד, או"ד דכיון דהי' יכול לעשות המצוה בלא דחיית הל"ת אנו דנין כאילו אין כאן דחיי' כלל, וממילא הוי מצוה הבאה בעבירה.

י ונראה דבזה פליגי רבותינו, וזהו טעמם בהא דפליגי באם אין לו מינו, אם יש בזה דחיי', והיינו דהרשב"א והרבינו ירוחם סברי דכל עיקר סברת ר"ל דאמר דאין עשה דוחה לל"ת באפשר לקיים, היינו דיש צד דחיי' לעולם, ורק דין הוא בלכתחילה דטוב לקיים שניהם אם באפשרי לקיימם, ובדיעבד אם לא עשה כן אין כאן מצוה הבב"ע, - וממילא כשאין לו ממינו מותר גם לכתחילה, אבל החולקים סברי דלא נאמרה כלל דחיי' בזה האופן, וממילא גם בדיעבד עשה עבירה, ואין כאן מצוה משום דהוי מצוה הבב"ע, וממילא כשאין לו ממינו, אין כאן דין עשה דוחה ל"ת, דלא עדיף מדיעבד, כן נראה לבאר סברתם, והיינו דפליגי בעצם הפירוש במלתא דריש לקיש בהא דאפשר לקיים שניהם, וכמו שנתבאר. -

יא אמנם לפי"ז יש לעיין בסוגיא דיבמות כ' ע"ב דפריך שם הגמ' לרבא דאמר דחייבי לאוין אינן נקנים מן התורה ליבם בביאה מטעם דכיון דאפשר לקיים שניהם דהיינו ע"י חליצה אין כאן דחיית עשה לל"ת, מהא דתניא אם בעלו קנו יעוי"ש, וקשה הא הכא לאחר ביאה שהוא דיעבד שוב הוי לא אפשר, ושפיר יש כאן עשה דוחה ל"ת, ולהכי אם בעלו קנו, וקשה מזה טובא להרשב"א והרבינו ירוחם. -

יב ונראה דשאני הכא ביבום דחייבי לאוין דאם אמרינן הכא דאין כאן דחיי' משום דאפשר לקיים שניהם, אין כאן דין עשה דוחה ל"ת כלל, - ובזה מודו כו"ע דלא מהני דיעבד, דדוקא גבי כלאים בציצית דיש דין עשה דוחה ל"ת, להכי יש לדון דבאופן שאין לו ממינו יש כאן דין דחיי' האמור בזה, - אבל גבי יבום דחייבי לאוין כיון שאין מציאות לדין עשה דוחה ל"ת בשום פעם, להכי לא מהני גם בלא אפשר, והביאור בזה דשאני ציצית דכיון דע"כ רבתה תורה דכלאים נדחה מפני עשה דציצית בתכלת שאמרה תורה לעשות תכלת גם בבגד של פשתן, וזהו גם כן מפני דלא אפשר באופן אחר, והיינו שיש מצוה לעשות פתיל תכלת כשיש לו ד' כנפות בבגדו, ומחויב גם כשהבגד הוא של פשתן, כשאין לו בגד אחר, נמצא דרבתה תורה חיוב זה כשאי אפשר, - ממילא יש לדון מזה דגם כשאי אפשר לו לעשות ממינו, דיכול לעשות גם משאינו מינו. משא"כ בייבום דחייבי לאוין דלא רבתה תורה כלל לדין זה, ממילא לא מהני גם כשאי אפשר.

יג ובזה יש ליישב עוד מה שיש להקשות לכאורה טובא מאי פריך מהא דאם בעלו קנו, הלא לשיטת הרשב"א והרבינו ירוחם דסברי כשאין לו מינו הוי לא אפשר לקיים שניהם א"כ לפי"ז כשאין לו מנעל לחלוץ בו, יהי' בבחינה של לא אפשר, - ובאופן זה עשה דוחה ל"ת, ומדוע לא מתרץ הש"ס דמיירי הא דאם בעלו קנו באופן שלא הי' לו מנעל לחלוץ, ומצאתי בברית אברהם שעמד בזה יעוי"ש, אבל לפי מה שביארנו אתי שפיר משום דדוקא גבי ציצית סברי כן, ולא ביבום, מהטעם שביארנו.

יד ובזה מבואר לנכון הא דהקשו התוס' בפסחים פ"ה דקאמר שם הש"ס דאם לא אמרה תורה דאין עשה דוחה ל"ת דשבירת עצם בק"פ הו"א דעשה דוחה לל"ת לשבור עצם שיש בו מח, והקשו התוס' הא אפשר לקיים שניהם ע"י גומרתא, ולכאורה נפק"מ לענין דיעבד דהוי לא אפשר, אבל לפי מה שכתבנו אתי שפיר דהתם לא מהני דיעבד כיון דלא רבתה תורה בשום פעם שם במצוה זו דעשה דוחה לל"ת, ולא מהני לא אפשר באופן זה, וכמוש"נ.

טו גרסינן בשבת קל"ג ואביי אליבא דר"ש האי בשר מאי עביד לי' אמר רב עמרם באומר לקוף בהרתי הוא מתכוון וכו' ופריך ואי איכא אחר ליעבד אחר דאמר רשב"ל כל מקום שאתה מוצא וכו' אם אתה יכול לקיים שניהם וכו' ומשני דליכא אחר יעוי"ש, הרי חזינן דלא אמרינן כיון דאילו הי' אחר לא דחו דמטעם זה גם בדליכא אחר לא לידחו, - וכבר הקשו בזה, עי' בספר שו"ת ברית אברהם סי' א', אמנם לפי מה שפירשנו אתי שפיר, והיינו דהנה במילה בצרעת אי אפשר לפרש דכוונת התורה דבמקום דאפשר לא אמרה תורה כלל דין דחיי', והיינו כיון דחזינן דרבתה תורה תורת דחיי' אעפ"י שיש בזה עשה ול"ת שלא נאמרה דחיי' זו בשום מקום, - ואילו הכא אמרה תורה מצות מילה וזה נלמד מהא דאמרה תורה ימול אפילו במקום בהרת, - ועיקר פירכת הש"ס הוא דלמ"ל קרא להתיר הא בלא"ה מותר ע"י אחר, ועל זה משני דקרא אתי בדליכא אחר, נמצא דאין זה שייכות להא דעשה דוחה ל"ת דעלמא, דהתם שפיר איכא למימר דבמקום דאפשר לקיים שניהם לא נאמרה כלל דין דחיי', ואפשר שגם דיעבד לא מהני, אמנם הכא כיון שע"כ רבתה תורה לימול אף במקום בהרת, ורק אין אנו יודעין על איזה אופן כיוונה תורה, ע"כ מוכרחין אנו לומר דכוונת התורה במקום דליכא אחר שיש בזה איסור, דאין לומר דכוונת התורה במקום דאיכא אחר דעל אופן זה לא בעינן קרא דבלא"ה מותר מטעם דאין כאן איסור, דהרי הוי דבר שאינו מתכוון ומותר. וע"כ דרבתה תורה להיתר במקום דאיכא איסורא, וזהו בדליכא אחר. -

טז עוד יש לומר דבאמת גם באינו מתכוון אעפ"י שמותר, מ"מ לא נקרא זה אפשר לקיים שניהם, דע"כ הכוונה אפשר לקיים שניהם הוא באופן דליכא איסור כלל, - אבל דבר שאינו מתכוון אעפ"י שמותר, הביאור בזה שלא חייבה תורה על אינו מתכוון, אבל אין זה בגדר היתר, ביאור הדברים דבאיסור שבת ויו"ט דהאיסור אינו בהפעולה, רק בהפועל, ובעינן מלאכת מחשבת, בזה הוי דשא"מ היתר גמור, - משא"כ בשארי איסורים דהאיסור בהפעולה, אפשר דגם באינו מתכוון אעפ"י דאין בזה חיוב אבל עדיין איכא איסור, ולפי"ז הכא בקציצה דבהרת שאסרה תורה עצם הקציצה, להכי אף באינו מתכוון לא הוי רק פטור, אבל לא היתר, והא דתנן דדשא"מ בכלאים מותר לכתחילה כהא דמוכרי כסות, זהו מטעם דכל עיקרו של איסור ליתא באינו מתכוון להנאה, וביארנו בספרנו לזבחים, משא"כ בקציצה דבהרת דעצם הקציצה לא נאמרה לאיסור בשביל הנאה, רק לא חייבה תורה באינו מתכוון, אבל עכ"פ היתר גם כן ליתא, כיון שפעולת הקציצה רצון התורה לרחק, וא"כ לא נכנס זה בגדר אפשר לקיים שניהם, וע"כ הגמ' דפריך שם מהא דר"ל הוא רק בדרך דמיון בעלמא, והיינו דכמו שאנו רואים דאמרה תורה למעט באיסור אפילו במקום עשה שדוחה לל"ת א"כ ממילא מובן דבמילה בצרעת יעשה אחר ולא האב בכדי למעט מאיסור, ולעשות המצוה ע"י אחר דהוי דשא"מ שהוא באופן שלא חייבה עליו תורה, - ועל זה משני דכוונת התורה להתיר במקום דליכא אחר, וכמו שנתבאר. -

יז ובזה יש ליישב מה שיש להקשות בסתירת הסוגיות, דבנזיר מ"א קאמר הש"ס אס"ד כי עביד במלקט ורהיטנא מצוה קא עביד מדלא כתיב תער כדר"ל דאמר כ"מ שאתה מוצא וכו' אם אתה יכול לקיים את שניהם וכו' ומאי קושיא דלמא זקנו אתיא להתיר היכא דאין לו אלא תער, וע"כ דכיון דאסור אם יש לו מלקט ורהיטנו כן אסור אם אין לו מלקט ורהיטנו אלא תער, וזהו היפך הסוגיא דשבת וכבר הקשה בזה השאג"א בסי' צ"ו בעמדו על המחקר בעצם הסברא ולא הביא דברי הרבינו ירוחם והב"י, וכן הובא גם בספר ברית אברהם בסי' א', אבל לפי מה שביארנו אתי שפיר דשאני הא דנזיר מצורע שאין שם דין עשה דוחה ל"ת, וממילא ביכול לקיים שניהם ליתא כלל דין דחיי' וגם דיעבד, לא עשה מצוה, ולהכי לא מהני גם בליכא מלקט ורהיטנו, ובזה אתי שפיר גם סוגיא דנזיר נ"ח יעוי"ש, וכמו שנתבאר.

יח והנה בעיקר הא דקאמר הש"ס בשבת דנקרא אפשר לקיים שניהם מטעם דאפשר באחר שדי בה נרגא הגאון בספר ברית אברהם דהלא מה שייך בזה אפשר כיון דאם עביד אחר הוא לא יקיים המצוה, נראה דלא קשה דכיון דלגבי האב איכא איסור א"כ ממילא לא שייך הוא בהמצוה, ובאופן זה המצוה מוטלת לכתחילה על אחרים, איברא דאכתי תיקשה לשיטת הש"ך בחו"מ סי' שפ"ב דכתב דמצוה מיוחדת על האב למול את בנו, ולדבריו תיקשה מסוגיא זו היאך אמרה הסוגיא דליעבד על ידי אחר הא באחר יוגרע מצוה זו דהאב מצווה, וממילא אין כאן אפשר לקיים שניהם, ואדרבה תבוא עשה דהאב מצווה ותדחה הל"ת דצרעת, - ומצאתי בתבוא"ש סי' כ"ח שהשיג מזה על הש"ך יעוי"ש, אבל נראה דהנה זה ודאי דאם אין האב יכול לקיים המצוה בעצמו דאז ע"כ המצוה נעשית על ידי שליח. ואין כאן ביטול עשה כלל, וכן אם האב אנוס אין כאן ביטול עשה, ולהכי סבר הש"ס דאם האב בא מטעם דחיי', חשבינן לי' כאנוס, ואינו יכול למול, וממילא המצוה צריכה להעשות ע"י אחר, ואין כאן גרעון מצוה לגבי האב, מטעם דחשבינן לי' כאנוס בשביל איסור הל"ת דקציצת הבהרת.

יט בדרך אגב ראיתי להעיר מה שהביא ראי' שם בספר בר"א דלא אמרינן סברא זו דאפשר באחר מהא דיבמות דקאמרה הסוגיא דאם לא כתב רחמנא עלי' הו"א דאתי עשה דיבום ומדחה ל"ת דאחות אשה, ולא אמרינן דלייבם אח אחר דהרי הקרא מיירי דאיכא אחים, דהרי בקרא זה כתיב לצרור ונלמד מזה לצרת צרה, וכמו כן הקשה בהא דחייבי לאוין ביבמות כ' דאיתא שם ואם בעלו קנה, והא תצא מזה דאם יש עוד צרה שאינה חייבי לאוין לו דאז מדאורייתא לאו בת יבום היא מטעם דאפשר בשניי' יעוי"ש, לא קשה כלל דהרי עיקר מצות יבום תליא בחפץ ורצון, ואם אינו רוצה אין כאן מצוה דיבום כדכתיב ואם לא יחפוץ, וכמו"כ אם אינו רוצה בהשניי' אין שום מצוה בה, וא"כ אין זה שייכות לסוגיא דשבת דמצות מילה מוטלת על כל ישראל כשאין האב מל את בנו.

כ הנה לכאורה יש להעיר מחולין ק"מ דאם לאו דרבתה תורה תשלח הו"א דיכול לקיים לטהרת מצורע, ולא אמרינן דהרי אפשר לקיים שניהם ע"י צפרים אחרים, וכמו שדייקו התוס' בשבועות ג', ובשלמא לשיטת הרבינו ירוחם אתי שפיר דהכוונה באופן שאין לפניו צפרים אחרים, אבל לשיטת הב"י לא מהני זה [עי' שאג"א שם בסי' צ"ו], אבל נראה דכל עיקר הא דאפשר לקיים שניהם רק על ל"ת נאמרה, והיינו כמו שקאמרה הסוגיא ביבמות דבאמת ל"ת חמורה מעשה ורק חידוש התורה דעשה דוחה ל"ת, ולהכי לא נאמרה האי חידושא רק בל"ת, אבל לא בעשה דוחה עשה, עוד נראה דלפי מה שביארנו כל עיקר סברת הב"י דבמקום דאפשר לקיים שניהם לא נאמרה כלל דין דחיי', ולכן לא מהני גם בדיעבד אעפ"י שהוא לא אפשר עתה, אבל כל זה לא שייך בעשה נגד עשה, דפשיטא דמהני לענין דיעבד משום דלא שייך עתה מה אולמי'. והנה לכאורה יש להעיר מהא דכתבו התוספות בפסחים ע"ה בהא דקאמר הש"ס באש למעוטי אבר מעיקרו והקשו התוס' למ"ל קרא למעוטי הא מדאיצטרך לא תבערו שאין שריפת בת כהן דוחה שבת מכלל דאין יכול לשרפו באבר מעיקרו דאל"כ פשיטא דלא דחי' שבת כיון דיכול לעשות בלא דחיית שבת ואומר ר"י דאיצטרך קרא היכא דליכא אבר מעיקרו יעוי"ש, הרי מבואר להדיא דאעפ"י שאין דחי' ביש לפנינו אבר מעיקרו מ"מ יש דחיי' בשאין אבר מעיקרו לפנינו, וזהו לכאורה דלא כהב"י, וכבר העיר בזה השאג"א. -

כא אבל נראה דזה לא דייקא, ואינו ענין להב"י, והוא דשפיר יש לומר דדין חדש הוא במיתת בי"ד, ואין זה ענין להא דעשה דוחה ל"ת, אלא רק אמרה תורה דבאופן זה דאין אבר מוכן דמותר לקיים דין שרפה גם בחלול שבת ובדאיכא אבר מוכן כיון שאין נחוץ לחילול שבת אין לחלל שבת בכדי, אבל אם יש צורך להוציא הפס"ד אמרה תורה לחלל שבת, ודין הוא במיתת בי"ד, ומטעם זה לא קשה גם מה שהקשה בספר בר"א היאך ס"ד לחלל השבת במכשירין אשר גם במצות מילה לא ניתן שבת להדחות, דליתא דמה ענין זה לזה, הלא אם אמרה תורה שמיתת בי"ד דוחה שבת, הוי מכשירין כעצם המצוה, ומצותו בכך קרינן לה.

כב והנה מד' התוס' פסחים פ"ה שהקשו היאך ס"ד לומר דשייך עשה דוחה ל"ת בשבירת עצם כיון דיכול לקיים שניהם ע"י גומרתא, לכאורה מאי קושיא הלא איכא נפק"מ בפסח שחל בשבת והוי לא אפשר, וע"כ דסברי התוס' כיון דאפשר ביו"ט לקיים שניהם, אז גם בשבת אין דין דחיי', וזהו כשיטת הב"י.

כג ויש להביא ראי' לשיטת הב"י מפסחים ה' דיליף ר"ע דתשביתו הוא מעריו"ט משום דתשביתו הוא שרפה והבערה הוא אב מלאכה יעוי"ש, והנה אם אמרינן דתשביתו הוא ביו"ט עצמו א"כ ע"כ יש כרת גם כן על עבירה זו דלא השבית החמץ, והוא דכיון דעל זמן אחד אמרה תורה איסור אכילת חמץ ודין השבתה, וגם איתקש השבתת שאור לאכילת חמץ, וא"כ איתקש להדדי, וכמו שהקשה הרשב"א בתוס' פסחים ה' ד"ה דהא, וכתב הצל"ח דזה לא אפשר כיון דגם על חמץ ליכא כרת בי"ד, אבל אם אמרינן דתשביתו הוא על יו"ט א"כ שפיר מהני ההיקש לחייב כרת גם על ההשבתה, אבל לפי"ז תיקשה היאך אמר ר"ע דלא אפשר לומר דתשביתו הוא ביו"ט מטעם איסור הבערה שהיא אב מלאכה, ומדוע לא נימא דעשה שיש בה כרת יש בכחה להדחות עשה ול"ת דיו"ט, - וכן כתבו באמת התוס' זבחים ל"ג ד"ה לענין, וגם לא בעינן בעידנא, -- [איברא דיש להעיר מד' התוס' זבחים צ"ו ד"ה ואחד, אבל לפי דברי התוס' דלעיל קשה], וע"כ צריך לומר דהכא לא שייך עשה דוחה לל"ת מטעם דאפשר לקיים שניהם, והיינו לפי מה שכתבו התוס' שם פסחים ה' ד"ה כל מלאכה דהקשו דהרי יכול ליהנות מהגחלים של החמץ, וממילא מותר לשרפו גם ביו"ט מטעם אוכל נפש, ותירצו דהקרא מיירי בכל ענין אפילו כשאינו צריך לגחלתו יעוי"ש, נמצא דבאופן שצריך לגחלים מותר בלא שום דחיי', להכי שוב לא שייך דחיי' גם כשאין צריך לגחלים, וזהו כשיטת הב"י, ושפיר מוכיח ר"ע דתשביתו הוא מערב יו"ט, דלשיטת רבינו ירוחם ממנפ"ש יכול לקיים עשה דתשביתו ביו"ט עצמו דאם צריך לגחלים בלא"ה מותר מטעם אוכ"נ, ואם אינו צריך לגחלים מותר מטעם עשה דיש בו כרת מדחה ל"ת ועשה דיו"ט, אבל יש לדחות דהתוס' סברי דאין עשה דכרת מדחה לל"ת ועשה, וע"כ צריך לומר כן, דאל"כ תיקשה לאידך תירוצא בתוס' שם שכתבו דאין היתר לגחלים של חמץ, וא"כ תיקשה הא הכא איכא עשה שיש בו כרת וידחה לל"ת ועשה דיו"ט, וע"כ דסברי התוס' דאין עשה דוחה לל"ת ועשה אפילו שיש בו כרת, וכיון שזה מוכרח לתירוץ השני ממילא אפשר דגם בתירוץ קמא סברי התוס' כן.

כד אמנם לשיטת התוס' זבחים ל"ג דעשה שיש בו כרת מדחה עשה ול"ת, קשה טובא היאך יליף ר"ע דתשביתו הוא מעריו"ט, והא איכא עשה שיש בו כרת, וע"כ צריך לומר דשיטה זו סוברת בהכרח כתירוץ ראשון שבתוס' דגחלים של חמץ מותר ביו"ט מטעם אוכל נפש, ולא שייך עשה דוחה ל"ת מטעם דאפשר לקיים שניהם, וכשיטת הב"י, וכמו שנתבאר לעיל.

כה אמנם יש לעיין טובא בסוגיא דביצה ח' ע"ב ודאי כי קא עביד כתישה אתי עשה ודחי את ל"ת יעוי"ש, וקשה הא אפשר לקיים את שניהם בשיש לו עפר תיחוח, ובשלמא לשיטת הרבינו ירוחם אתי שפיר דגם באופן זה דאין לו עתה עפר מוכן שייך עשה דוחה ל"ת, אבל לשיטת הב"י קשה, - וגם הסוגיא שמדחי אח"כ דהכא לא שייך עשה דוחה ל"ת מטעם דלא הוי בעידנא, או משום דיו"ט הוי עשה ול"ת, אבל הלא לא קאמרה הסוגיא מטעם אפשר לקיים שניהם, וע"כ מוכח מזה כשיטת הרבינו ירוחם, וצע"ג.

כו והנה לפי מה שכתבנו לעיל דעיקר סברת הב"י, דבמקום דאפשר לקיים שניהם לא נאמרה דין דחיי' כלל, ונפק"מ לענין דיעבד, דאעפ"י שלאחרי עבירת הל"ת הוי לא אפשר, וממילא יש כאן דחיי' כיון דלאחר המעשה העבירת הל"ת שוב לא אפשר להנצל מהל"ת כיון שכבר עבר עלי' אבל סבר הב"י דבאופן זה לא נאמרה דחיי' כלל, וממילא הוי מצוה הבב"ע, הנה הכא בכיסוי הדם לא שייך זה, דהכא בדיעבד אם עבר על הל"ת וכיסה לא הוי מצוה הבב"ע, כיון דלא הוי המצוה ועבירה בשעה אחת דזה הכלל מסור בידינו דלא שייך מצוה הבב"ע רק באופן שהמצוה נעשית עם העבירה ממש בבת אחת, וכמו שמבואר בירושלמי שבת פרא"ד, ובפסחים פר' אלו דברים, והכא בכיסוי הדם אם עבר על העבירה ועשה מצוה שפיר דמי, וא"כ ע"כ אין שייך לומר דלא נאמרה המצוה באופן זה, כיון דאם עבר ועבר הוי מצוה מעליא, ולכן אם לאו הפירכא דפריך הש"ס דלא שייך עשה דוחה ל"ת הכא מטעם דלא הוי בעידנא אין כאן מקום לומר דלא שייך עשה דוחה ל"ת מטעם דאפשר לקיים שניהם, דזה ליתא דהכא לא שייך אפשר לקיים שניהם, דכיון דלענין דיעבד עשה מצוה מטעם דלא הוי עתה אפשר לקיים שניהם, להכי כשאין לו עתה עפר תיחוח שפיר אמרינן עשה דוחה ל"ת מטעם דקרינן בזה לא אפשר דלא גרע זה מדיעבד, וכמו שכתבנו לעיל.

כז והנה בהא דפריך בירושלמי הובא בתוס' קדושין ל"ח מדוע לא אכלו ישראל מצה מחדש מטעם עשה דוחה לא תעשה, אשר לכאורה לשיטת הב"י לא שייך כאן עשה דוחה ל"ת, אפשר לומר דהירושלמי לשיטתו דחדש נאסר גם משל אשתקד בכניסתן לארץ, מטעם דנאסרה כל התבואה עד שיקרב העומר, ועד עתה לא קרב העומר, וכבר נחית לזה השאג"א בסי' צ"ו, וזה נכון.

כח והנה מלשון הרמב"ם בפר"ג מציצית ה"ו משמע שסבר גם כן כדעת הב"י מדכתב וז"ל ומה הוא לעשות חוטי צמר בכסות של פשתן וכו' בדין הוא שיהא מותר וכו' ומפני מה אין עושין כן מפני שאפשר לעשות הלבן שלה ממינה וכו' יעוי"ש, ומלשון אין עושין כן משמע שבשום פעם אין עושין כן, והיינו אפילו בשאין לו מינו, ויתיישב בזה הא דכתב הרמב"ם בפר"ו מחו"מ ה"ז אין אדם יוצא י"ח במצה שהיא אסורה לו, והקשו מדוע לא אמרינן דעשה דוחה לל"ת דהיינו באיסורים שאין בהם מיתה אלא ל"ת גרידא כמו טבל של מעשר עני, אבל אם סבר כשיטה זו דאם אפשר לקיים את שניהם דאז גם כשאין לו היתר אין כאן עשה דוחה לא תעשה אתי שפיר. -

כט נמצא מבואר דדעת התוס' בהרבה מקומות כשיטת הב"י, ואפשר והדעת נוטה שכן הוא גם דעת הרמב"ם. -

ל כתב המג"א באו"ח סי' תמ"ד סקי"א דאם הוא מוי"ו שעות ולמעלה דאינו יכול לבטל ולמול את בנו יחזור מיד משום דהאי עשה והאי עשה, ועשה דתשביתו חמור טפי דבכל שעתא עובר עליו, משא"כ במילה, והשיג עליו באבן העוזר דהרי בהולך לשחוט את פסחו בודאי דינא דמתניתין גם מו' שעות ולמעלה דאינו חוזר לבער דהא עשה דפסח הוי עשה שיש בו כרת ודחי לעשה דתשביתו, וממילא ה"ה בהולך למול את בנו כיון דתנא דמתניתין כייל להו בחד דינא במשנה דפסחים מ"ט, וע"כ הטעם משום דעשה דתשביתו אינו עובר באם דעתו לבערו כמו"ש התוס' פסחים כ"ט עכת"ד, - והנה לכאורה דברי האבה"ע תמוהין טובא דהרי בהולך לשחוט פסחו בודאי אי אפשר לשחוט פסח, וחמץ בביתו דהא אסור לשחוט פסח על החמץ, וע"כ צריך לומר דכוונת האבה"ע דאתי עשה דפסח ודוחה ללאו דלא תשחט על חמץ, ואם בשביל דאין עשה דוחה ל"ת ועשה, הנה בשביל העשה הרי יש עצה בע"מ לבער, וא"כ איכא כאן ל"ת לחודיא, ועשה דוחה לל"ת, - והנה בחידושי הצל"ח שם מביא ג"כ לסברא זו ביישוב אבה"ע, ודחי דהכא לא שייך עשה דוחה לל"ת דלא אמרינן כן בדבר שהלאו הזה בעצמותו דהמצוה שהתורה אמרה דהעשה דפסח לא יהי' על חמץ,- ואעפ"י דאיכא לאוקמי קרא ביש לו פנאי לבער קודם שחיטה, מ"מ לדעתי לא שייך בדבר זה עצמו לומר עשה דוחה ל"ת שאין זה דומה לשאר מקומות דעשה דוחה ל"ת שלא נאמרה הל"ת על דבר זה עצמו רק שאירע שמזדמנים יחד העשה ולא תעשה עכת"ד, והנה בתוסר"ע שם במשנה מביא ג"כ לדברי הצל"ח, ומביא שם שהגאון טו"א בחידושיו לחגיגה ד' נחית לומר דגם באופן זה שייך עשה דוחה לא תעשה דהקשה דנימא דעשה דראיית פנים תדחה לל"ת דלא יראו פני ריקם, אף דהל"ת הוא באותו דבר עצמו יעוי"ש, אבל לפלא שלא נחתי הגאונים להאי דינא דהב"י עם הרבינו ירוחם דלהב"י דודאי דלא שייך כאן עשה דוחה ל"ת מטעם דכיון דאפשר לקיים שניהם בשעה שיש שהות לבער, ממילא שוב אין בזה דין עשה דוחה ל"ת, ואם מוכרחין אנחנו לומר לשיטת אבה"ע מטעם עשה דוחה ל"ת ע"כ זה ניחא לדעת הרבינו ירוחם, אבל לשיטת הב"י, וכיון שהוכחנו דהרבה ראשונים אזלי כשיטת הב"י, לכן יותר להכריע בזה כשיטת המג"א. -

לא והנה בעיקרא דמילתא מבואר להדיא בשאילתות פ' צו וז"ל כדתנן ההולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו וכו' אם יכול לחזור ולבער ולחזור למצותו יחזור, ואם לאו יבטל בלבו וכו' וה"מ כי מיבטיל מיקמי איסורא, אבל בתר איסורא וכו' אלא הדר ומבער דלא מיפגר מפסח דכתיב לא תשחט על חמץ וגו' יעוי"ש, מבואר מזה דמצות ביעור קודם, מטעם דא"א למשחט פסח בלא"ה, והרי מבואר דלא אמרינן בזה עשה דוחה ל"ת, וע"כ משום דבאופן דאפשר לקיים שניהם, דאז לא אמרינן עשה דוחה ל"ת אף בשאין לו פנאי, וראי' מזה לשיטת הב"י, וממילא קם דינו של המג"א ג"כ, איברא אשר מרן הגאון רע"א שם במשנה מיישב דברי האבה"ע, כמבואר שם, אבל בעינן עשה דוחה ל"ת ע"כ מבואר שדעת השאילתות דאין כאן דין דחיי', וכמוש"נ.

א אמר אביי והאי תנא דבר"י מפיק מאידך תנא דבר"י דתנא דבי ר"י בגד אין לי אלא בגד צמר מניין לרבות צמר גמלים וכו' והנה רש"י פירש דלענין נגעים מיירי, - והדבר תמוה הלא קיי"ל דאין טומאת נגעים אלא בצמר ופשתים בלבד, והוא קושיות התוס' אבל נראה דדרשא זו דתנא דבר"י היא דרשת הספרא בתו"כ פ' תזריע פרי"ג דמרבה שם גם שארי בגדים באופן שבאו עם הצמר ופשתים, וזה נתרבה מאו בבגד, והרמב"ם לא הביא התו"כ להלכה יען דלא סבר כתנא דבר"י זה אלא כאידך תנא דבר"י, אבל תנא דבר"י דמרבה שארי בגדים כוונתו לדרשא דתו"כ.

ב והנה לענין ציצית ג"כ תליא בפלוגתא דתנא דבר"י, דמאן דדריש לרבות שארי מינין לטומאה מרבה גם לציצית ומאן דלא דריש לרבות לטומאה לא סבר גם בציצית לרבות שארי מינין, - וממילא הרמב"ם דפסק דלענין טומאה לא מרבה שארי מינין, ומה"ט פסק דאינו חייב בציצית אלא צמר ופשתים, והפוסקים דסברי דלענין ציצית מרבה שארי מינין דהיינו כל מין כנף ע"כ דרשי גם לענין טומאה לרבות שארי מינין, - והנה הפוסקים דפסקו לענין ציצית דכל המינין חייבין, וחתרו הפוסקים מדוע פסקו כרבא ולא כר"נ, - עי' בתוס' ד"ה ור"נ ובהרא"ש בה' ציצית, אבל לפי מה שכתבנו אתי שפיר משום דכיון דסתם ספרא סבר לרבות שארי בגדים לענין טומאה, ממילא דרשינן כן גם לענין ציצית. -

ג אמנם אם נפרש כן כוונת רש"י דכוונתו לדרשת התו"כ, א"כ מניין לנו לרבות בציצית כל המינין, מכח האי דתנא דבר"י דמרבה שארי מינין לענין טומאת נגעים וקשה הא התם לא רבתה תורה רק בתערובות צו"פ, וכוונת רבא דהכנף מין כנף מרבה שארי מינין גם כשהן לבדן, וצ"ע, ואפשר לומר דהכא בציצית ג"כ איכא התחברות לצו"פ והיינו כמו שנפרש לקמן דהתנא דבר"י לא סבר כרבא בדרשא דהכנף מין כנף, וממילא אינו חייב בציצית רק צו"פ, ורק סבר דרבתה תורה שארי בגדים היינו גם כן עם צו"פ והיינו דמחויב להטיל ציצית של צו"פ לאיזה מין שהוא יטיל או ציצית של פשתן או של צמר. -

ד והנה התוס' מפרשין דמרבה לטומאת שרצים, ויש להעיר היאך הדין לענין ציצית בשארי מינין שאינן בני קבלת טומאה אם יש בהו חיוב ציצית, והיינו אם אמרינן כתנא דבר"י גם לענין ציצית, א"כ מסתברא דאין לרבות יותר, וממילא שארי מינין שאינן בני מקבלי טומאה אינן בחיוב ציצית, והיינו הבגדים הנעשים מעופות שאינם מקבלים טומאה כדמוכח ממשנה דכלים פרי"ז מי"ד, וכן כתב הרמב"ם פר"א דכלים ה"ד, ועי' במל"מ, - ופשיטא שה"ה אם עשה בגד מהנוצות של עוף דאינו מקבל טומאה, היאך הדין אם עשה מהנוצות של עוף בגד אם חייב בציצית, והנה לרבא דאמר הכנף מין כנף מסתברא דגם הבא מן העופות בכלל זה, וגם הפוסקים דסברי כוותי' סתמוהו, וע"כ דכוונתם על כל המינים, ולכאורה תמוה דכיון דכל עיקר הא דרבא הוא מטעם תנא דבר"י, א"כ מניין לרבות יותר ממה שחשב התנא דבר"י ואדרבה אית לן לומר מדלא הוי הני הבא מן העופות בכלל הכתוב בגד לטומאה א"כ מניין לנו לומר דישנם בכלל בגד האמור בציצית.

ה אמנם הרמב"ם דסבר דאינו חייב בציצית מה"ת רק צו"פ ולא דריש הכנף מין כנף, ולא סבר כתנא דבר"י דמרבה שארי מינין, וא"כ לא סבר גם כן דהבא מן העוף מקבל טומאה, ובזה אתי שפיר הא דכתב הרמב"ם בפר"א דכלים ה"ד וז"ל יראה לי שהכלים העשוים מעור העוף אין מקבלין טומאה כמו עצמותיו יעוי"ש, ולכאורה מדוע כתב בלשון יראה לי הלא מבואר במשמעות המשנה, וכמו שכתב המל"מ, אבל לפי האמור אתי שפיר דבאמת לתנא דבר"י דמרבה שארי מינין יש לומר דגם עופות בכלל, אבל הרמב"ם לשיטתו לפי מה שפסק בציצית ע"כ דלא סבר כתנא דבר"י דמרבה שארי מינין, - ועל זה אמר ויראה לי, היינו שמפרש גם כן כפירוש התוס' הכא דמיירי בשרצים, ולפירוש זה מוכח דפליגי תנאי בזה, ולהכי כתב יראה לי.

ו ובזה שפירשנו יש לבאר הסוגיא דנדה כ"ג דאיתא שם למיפרך מה לאדם שכן מטמא והקשה בתוספות הרא"ש ותימא בהמה תוכיח דלא מטמאה מחיים וכו' וי"ל דאיכא למיפרך מה לבהמה שכן מטמאה לאחר מיתה וכו' ותימא ונילף מעוף טהור, וי"ל מה לעוף טמא שכן מטמא בביהבל"ע, וקשה נילף מעוף טמא, וי"ל מה לעוף טמא שכן עושין ממנו דבר המקבל טומאה כגון מהעצמות או מהעורות וכו' יעוי"ש, ודברי הרא"ש תמוה טובא הלא קיי"ל בחולין כ"ה דכלים הבא מעצמות העוף אין מקבלין טומאה, וכן מבואר להלכה ברמב"ם פר"א דכלים, וגם העורות מעופות אין מקבלין טומאה, הרמב"ם, וכמו שנתבאר לעיל, ובעיקר הקושיא יש לומר כמו שכתבנו דלתנא דבר"י מרבה כל מיני בגדים אפילו בשנעשה מן העופות, וביותר אתי שפיר שם בסוגיא דמיירי לר' ישמעאל, והנה אפשר דעיקר הכוונה בהרא"ש על עורות ועצמות לאו דוקא משום דעצמות לכו"ע נתמעט, אבל עורות שפיר מקבלי טומאה לתנא דבר"י. -

ז עוד נראה לבאר דברי כוונת תוס' הרא"ש באופן אחר, והוא, ע"ד מה שכתב דכלי הנעשית מעצמות של עוף טמא מקבלת טומאה, כוונתו על כנף העזניה, דמבואר בכלים פרי"ז מ"ד דכלים הנעשים מכנף של העזניה מקבלים טומאה, והכוונה דכיון דיש עכ"פ עוף אחד ממין טמא שעצמותיו טמאים ומקבלים טומאה הכלים הנעשים ממנה. וא"כ יש עכ"פ חומר במין טמא אף שהוא במין אחד. - אבל אפשר לומר דטומאה זו מדרבנן הוא, וכמו שכתב הרע"ב ברטנורא במשנה, אבל הר"ש בפירושו להמשנה משמע דס"ל שהוא מדאורייתא, וגם בדברי הרמב"ם בפיה"מ נראה שמסתפק בזה. ובעיקר הדבר מה שיש להסתפק בזה, הוא מפני שעיקר הא דרבתה תורה עצמות לטומאה מהא דכתיב וכל מעשה עזים, ויש לפרש בזה בשני אופנים, או שדומה לעזים בסוג, או שדומה לעזים בתמונה, בסוג כיצד, שהוא הולך כמוהו, בתמונה כיצד, היינו תמונת העצם בגידולו ובחזקו, וראוי לכלים, והרמב"ם שם מכריע דבעינן דומה בסוג, וא"כ משמע שדעתו דהוי דאורייתא, ואעפ"י שכתב בפ"א מכלים ה"ב וקרוב בעינן לומר שטומאתן מד"ס, אפשר דמספקא לי' להרמב"ם בזה, או שקורא ד"ס מה שאינו מפורש בהדיא, וכידוע שיטתו, וא"כ אפשר לומר שזהו ג"כ דעת תוספות והרא"ש. -

ח וע"ד העור שכתב התוס' הרא"ש דיש טומאה לעורות, אשר תמוה טובא הלא בזה לכו"ע אין טומאה, נראה דכוונת הרא"ש לענין טומאת נגעים, דבזה לא ממועט רק עורות חית הים כמבואר במשנה פרי"א דנגעים, מטעם דבעינן מין גדל בארץ וישנו בכלל זה גם עורות של עופות טמאים ג"כ, וכן מבואר ברמב"ם פר"א דכלים, וזהו כוונת הרא"ש דישנו חומר בעוף טמא לענין טומאה, מה דליתא בחית הים, ואין לומר הלא מצינו זה החומרא גם בחית הים לענין אם חברו במין הגדל בארץ, - דליתא משני טעמים, א) או מטעם דסבר הרא"ש כהר"י מסמפונט, דסבר דגם ע"י חיבור טהורים. - ב) או די"ל דעכ"פ יש חומר בעוף טמא מטעם שטמא טומאת עצמו.

ט והנה ביסוד הזה שכתבנו, יש ליישב הא דהקשה המל"מ פר"א דכלים מדוע לא כתב הרמב"ם דהכלים של עור העוף המה ג"כ מהכלים המצילין מטו"מ, והיינו דכיון שישנו בטומאת נגעים, וכל שישנו בטומאה אינו בתורת מציל מטומאה, - ואף שיש מקום לומר דבעינן ראוי לקבל טומאה זו עצמה, דהיינו טומאת מת, - ובאמת פליגי בזה ראשונים, וכבר ביארנו בארוכה בזה הענין בתשובה במקו"א, אמנם דעת הרמב"ם ע"כ דגם בראוי לקבל טומאה אחרת ג"כ אינו מציל, והוא מהא דמצינו חבית שניקבה וסתמוה שמרים כו' והובא בב"ק ק"ה, ושם אגף חצי' כו' ומפרש בזה הרמב"ם דמיירי לענין צמ"פ כמבואר בפכ"ב מטו"מ ה"ח וז"ל חבית המוקפת צמ"פ שניקבה מצדה וסתמוה שמרים וכו' אגף חצי הנקב וסתם חצי הנקב כו' וזהו כמו שפירש הרשב"א בפר' המצניע כמבואר בכס"מ, והנה באמת יש לפרש באופן אחר וכמו שמפרשים בשיט"מ שם, - דהיינו שהניח הנקב כלפי חוץ שאין טומאה נכנסת בו, והוקפה מפיה שהי' בפנים בצמ"פ, אותה הגפה עושה לה כלי להיותה מצלת בצמ"פ וכו' ואעפ"י שהוא ראוי לקבל טומאה לענין הצלה מיהא מצלת כו' יעוי"ש ומדחזינן דלא מפרש הרמב"ם כפירוש זה דמיירי ג"כ לענין צמ"פ, ע"כ סבר הרמב"ם דכיון דהוי ראוי לקבלת טומאה לכן אינו מציל בצמ"פ, - וא"כ י"ל דהו"ה לענין טומאת נגעים אם ראוי לטומאת נגעים אינו מציל בצמ"פ, והנה יש לחלק דשאני התם דראוי לקבלת טומאה זו עצמה, היינו טומאת מת, אם נכנס החבית כולו לבית, אמנם מסתבר שאין לחלק ביניהם, אלא אם רק ראוי לקבלת איזו טומאה אין כלי זו מצלת בתורת צמ"פ.

י ונראה ראי' לדברי הרמב"ם מהתוספתא שהוא מקור הדין, והוא תוספתא כלים ב"ק פר"ז דחשיב שם עצמות העוף, ולא חשיב עור העוף, וע"כ הטעם משום דעור העוף הוא ממקבלי טומאה, וע"כ דהכוונה לטומאת נגעים, ומזה קשה טובא להשיט"מ ב"ק שם דמפרשי דגם דבר הראוי לקבל טומאה, אם אינו מקבל טומאה שעה זו מציל בצמ"פ, - והלא תיקשה לפי"ז מהתוספתא מדוע לא חשיב העור העוף דמציל בצמ"פ, וק"ו הוא דמה התם שראוי לקבל טומאה זו עצמה, אם הכניס החבית כולו לבית, ומ"מ מצלת בצמ"פ באופן שפי הנקב לחוץ, א"כ כש"כ בעור העוף שאין בו טומאה זו כלל, רק טומאת נגעים אם יתנגע, פשיטא שמצלת בצמ"פ, וצ"ע.

יא ואפשר לומר בסברת הראשונים בשיט"מ שם דסברי דכיון דמבואר בשבת ק"ח דיש נקבים בעור העוף אף אחרי העיבוד, ואעפ"י שהדיו עוברת עליהן, אמנם אפשר דמים דצלילי טובא יש בהנקבים כשיעור כונס משקה, ובאופן זה אינו מציל בצמ"פ, ואפי' אם בכל נקב אינו ככונס משקה, מ"מ לא עדיפא ממטלית של בגד דאינו מציל בצמ"פ, וכמבואר בפ"י מ"ד דכלים.

יב ואין לתמוה מדוע לא כתב הרמב"ם בהדיא דעורות של עופות טמאים מטמאים בטומאת נגעים, נראה דשייר, דהלא שייר ג"כ עור האדם דע"כ מסתבר הדבר דגם עור האדם ישנו בכלל זה דטומאת נגעים, מפני שהוא ג"כ ממין הגדל בארץ, והוי דומיא דבגד, וכמו כן אין לתמוה מדוע לא חשיב הרמב"ם עור העוף בפרי"ג מטו"צ ה"ה שכתב שם חיבר להם מין הגדל בארץ אפילו חוט וכו' או עורו של בהמה וחיה המעובדין, ולא חשיב עור העוף, משום דבלא"ה יש לדייק בדברי הרמב"ם ולהקשות מרישא לסיפא, דברישא נקט עורות חיה שבים אין מטמאין בנגעים, - דמשמע מזה דעורות עופות מטמאין בנגעים, ובסיפא לענין חיבר מן הגדל בארץ חשיב בהמה וחיה, ומשמע דעור העוף אינו בכלל הזה, וא"כ תיקשה מרישא לסיפא, אמנם דברי הרמב"ם לקוחים מהספרא פ' תזריע פרי"ג וגם שם איתא בלשון זה, ושם ג"כ תמוה דתיקשה מרישא לסיפא. -

יג ונראה דשני מיני עורות יש בתורה לטומאת נגעים, א) עור האמור בהדיא, ב) עור הנלמד מבגד, דהיינו שכתבה תורה עורה דומיא דבגד, וזהו ע"כ עוד מן העור, וא"כ גרוע ממנו מסתם עור האמור בתורה, - והנה ע"כ לא הוי כוונת התורה לרבות מהא דדרשא בדומיא דבגד, דזה עור בהמה וחיה, דע"כ על זה לא צריך קרא לרבות, דהלא זהו עור ממש, דכתיב בהדיא בקרא, וע"כ הא דילפינן מריבוי הכתוב עור דומיא דבגד, היינו עור ממין הגרוע, ולא נכלל זה בסתם עור, ורבתה אותו תורה מהדומיא דעור דומיא דבגד, ומזה למדו רבותינו ז"ל דע"כ כוונת התורה לכל מין העור הגדל בארץ, וזהו ע"כ עור האדם ועור העוף, - ואף על פי שהם עור גרוע, אבל אח"כ כשרבתה תורה לדון חיבור לעורות שבים מהא דכתיב או בעור, א"כ ע"כ מסתברא דדוקא בגד ועור ממין היפה עושים מעשה התחברות, דהיינו דזהו בהמסתברא, וזהו כוונת הספרא, וזהו דמדייק הרמב"ם בדבריו, וכתב עורות חיה שבים אין מטמאין בנגעים, דמשמע מזה דעורות העופות מטמאין בנגעים, ולענין חיבר כתב הרמב"ם חיבר להן מן הגדל בארץ וכו' או עור בהמה וחיה, ולא כתב עוף, משום דלענין דין התחברות, בעינן עור האמור בהדיא בתורה, וזהו עכ"פ עור ממש ממין היפה, עכ"פ ביארנו דלשיטת הרמב"ם עור העוף מטמא בנגעים, ואתי שפיר דברי תוס' הרא"ש בנדה שם, דע"כ סבר ג"כ כשיטה זו, וכמוש"נ.

יד והנה בעיקר הדבר לענין ציצית, נראה דדרשת רבא דדריש הכנף מין כנף, הוא ענין אחר מדרשת תנא דבר"י, והיינו דהכנף מרבה יותר, - והא דהסוגיא מסמיך זה אתנא דבר"י, הוא משום זה דבא רק לאפוקי מאידך תנא דבר"י דסבר דאין במשמעות בגד רק צו"פ, דאז לא מצינן למידרש מהכנף מין כנף, אבל כד חזינן דבגד אין במשמעו צו"פ ותו לא, ממילא הדרשא דהכנף מין כנף לרבות כל המינין הוא דאתא, וממילא מתרבי אף דברים שאינן במקבלי טומאה, ונראה שזהו גם כן כוונת התוס' ד"ה הכנף שכתבו וז"ל דאי לאו האי טעמא לא מפיק לי' מהכנף מין כנף, נמצא לפי"ז להפוסקים דפסקו כרבא כל המינים חייבין בציצית מן התורה.

טו וכן יש להוכיח מסוגיא דשבת דהתנא דבר"י דמרבה שאר בגדים לטומאה, ומ"מ לא סבר לענין ציצית לרבות שארי בגדים, והוא מדפריך בשבת כ"ז ע"ב אמר רב אחא ברי' דרבא לרב אשי לתנא דבר"י מ"ש לענין טומאה דמרבי שאר בגדים, דכתיב או בגד, הכי נמי לימא לרבות שארי בגדים מאשר תכסה בה וכו' יעוי"ש, הרי מבואר דשתי דרשות נינהו הא דציצית והא דטומאה, ובהא דציצית הוא רק פלוגתא דאמוראי דהיינו רב נחמן ורבא, - והפוסקים שהכריעו כרבא מטעם שהוא בתרא, ע"כ סברי דכל המינים נתרבו לחיוב ציצית, וסעד גדול לשיטתם מדברי התוספתא פר"ו דמנחות דתניא שם דמצוה לאקדומי לבן לתכלת, וביארנו לעיל דזהו כשיטת רבא דדריש הכנף מין כנף, - דמטעם זה יש ג"כ מצות הקדמה ללבן, וכמו שפירש"י מטעם שכן הי' רוב הבגדים, וכמו שפירשנו לעיל בסוגיא, לכן יש ליתן הכרעה גדולה לשיטת הפוסקים דכל המינים חייבים בציצית מה"ת, וכמוש"נ.

טז ובהיותי בזה עלתה לי להסתפק היאך הדין אם הבגד נעשה משער או מנוצה של בהמה וחיה טמאה, אם יש בזה משום בפיך, מין המותר בפיך, כמו בכל המצות שבתורה, או"ד דשאני הכא דהתורה רבתה מהכנף מין כנף יהי' מאיזה מין שיהי', ולכאורה אפשר לומר דכיון דהמצוה היא בהחוטין, וממילא אין נפק"מ בבגד, אבל עדיין יש לעיין למ"ד כלי קופסא חייבין ג"כ בציצית, נמצא דהבגד הוא מחלק מהמצוה, ואת"ל דאין בזה משום מותר בפיך בבגד, היאך הדין בהחוטין דקיי"ל דמינן פוטרין, אם הם מדבר טמא, אם צריך לזה התנאי דמותר בפיך, לכאורה יש לדון מבגד של משי דנקטו הפוסקים לחיוב, אעפ"י שאין זה ממותר בפיך דיוצא מתולעת, וצ"ע. -

יז ונראה דכל עיקר הכלל דמותר בפיך לא נאמר רק במצוה כזו שמתקיימת מן בע"ח דוקא, אבל מצוה שאינה בחיוב מן בע"ח, אז אין קפידא גם אם בא מבע"ח טמא, וכן מבואר בסוגיא דשבת כ"ח דכל עיקר הדין דלא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד, והיינו דין דמותר בפיך, אבל כל זה דוקא במקום עור, או דומה לזה מדברים מבע"ח, משא"כ אם לא נאמרה ההלכה שתיעשה המצוה מבע"ח או מהיוצא בהן, לא בעינן מותר בפיך. -

יח והנה גבי שופר דעת הר"ן בפר"ג דר"ה והובא ברמ"א סי' תקפ"ו דשופר מבהמה טמאה פסול, ומבואר בר"ן שם הטעם מפני שלא הוכשרו למלאכת שמים אלא של בהמה טהורה בלבד יעוי"ש, ואח"כ דחה הר"ן שם דלאו ראי' היא משום דמשכן גופי' לא גמרינן מההיא דלא הוכשרו למלאכת שמים יעוי"ש, ודבריו תמוהין דמה לנו ללמוד מהא דלא הוכשרו למלאכת שמים, הלא מבואר שם דילפינן מהיקשא דהוקשה כל התורה לתפילין, וכמו שבעינן בתפילין מותר בפיך, כן ע"כ בעינן בכל המצות שדומה לתפילין, דהיינו הבאות בחיוב מבע"ח שתהי' מן המותר בפיך, ושופר שדינו בחיוב מבע"ח דינו ג"כ כעור, ופשיטא שבעינן מן המותר בפיך, אבל שארי מצות שאין מצותן מבע"ח דוקא, כשרים גם מדברים שאינם מותר בפיך.

יט ועל דברי הר"ן בר"ה תמהני מדוע כתב דדעתו דשופר של בהמה טמאה פסול משום דשופר הוי מלאכת שמים מטעם דכיון דלזכרון אתי וכלפנים דמי, הלא בלא"ה כיון דהקפידה תורה על שופר הבא מן בע"ח דוקא, וא"כ ממילא בעינן מן המותר בפיך, ואפשר דכוונתו אפילו להני תנאי דלא סברי ההיקש של דלתפילין, כמבואר לקמן, כמו ר"מ ור"י, אבל עכ"פ יש לפסול מטעם דהוא למלאכת שמים, אבל דוחק להעמיס כן בכוונתו, וא"כ דברי הר"ן צ"ע.

כ ובזה יבואר לנו שפיר הא דתניא לעיל ל"ד ת"ר וכתבתם יכול יכתבנה על האבנים וכו' יעוי"ש, ולכאורה הא אבנים לא הוי מותר בפיך, עי' רש"י מגילה כ"ב, אבל טרם ששמענו דבעינן עור דוקא אז אין קפידא גם אם כותב על דברים שאינם מותרים בפיך, וממילא הי' כשר גם על עור בהמה טמאה, אבל אח"כ כשיש לימוד דבעינן ספר דוקא שהוא עור, ממילא בעינן דוקא עור בהמה כשרה.

כא ובזה אתי שפיר הא דאיתא בסוכה כ"ג בעשה פיל דופן לסוכה דכשר לר"מ ור"י, - ודוחק לומר שהוא מפני דלא סברי היקשא דהוקשה כה"ת לתפילין, אעפ"י שיש משמעות הסוגיא דלא ס"ל האי היקשא, עי' בפנ"י, עי' בנוב"ת סי ג' שעמד בזה, והיינו מדלא נחתו לזה בסוגיא דסוכה, וגם שמן קיק המבואר בשבת פר"ב הוא שמן עוף טמא כמבואר בחולין ס"ג דאיתא קאת זו קיק לפי גירסת הערוך והוא טמא, וע"כ מבואר דבכ"מ דלא הקפידה תורה שתיעשה המצוה מבע"ח או מהיוצא מהן לא בעינן מן המותר בפיך, וכמוש"נ.

באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0

וגדילא מיגדל. כל הציצית היתה גדיל ולא שייר בה ענף כלל: ולא יאי תכלתא. משום דאין בה ענף: גדיל שנים. כלומר אי הוה כתיב גדיל תעשה לך משמע ב' חוטין דאין גדיל פחות משנים השתא דכתיב גדילים משמע ארבעה: עשה גדיל. מד' חוטין שישים ד' חוטין בחור הטלית ולכשיכפלם ויעשה מהן גדיל יהו שמונה: ופותליהו מתוכו. אותו חוט שכרך בו יהא מן המנין. ל''א ופותליהו מתוכו תנה פתיל ענף למטה: חוטי צמר פוטרין בשל פשתן. אותם שני חוטין של לבן אם של צמר הן פוטרין בסדין של פשתן עם התכלת ואע''ג דליכא השתא מין כנף דהוי של צמר כיון דתכלת שנים חוטין הן דתכלת עמרא נינהו ופוטר בשל פשתן דהא תכלת כתב רחמנא בהדיא לבן דצמר נמי פוטר בשל פשתן משום לבן: חוטי צמר ופשתים. לבן של פשתים ושל צמר תכלת: פוטרין בכל מקום. בכל מיני בגד ואפי' בשיראים דמהו דתימא שיראין פטורין והוו כלאים שלא במקום מצוה קמ''ל דחייבין: השיראין. מעיל של משי: והכלך. מעיל שעושין מאותן דגים [הוא בית התולעת] שמצויים במינוי שקורין פלוצי''ל: סריקין. מעיל עשוי מנעורת של משי: צמר ופשתים פוטרין בהן. קא ס''ד שני חוטין צמר ושני חוטין לבן של פשתים: הן. עצמן כלך וסריקין במינן פוטרין דאם עשה ציצית בטלית שהוא מינו יצא: אלא אי אמרת מדאורייתא. מחייבין שיראין בציצית היכי פטרה בהו ציצית דכלך הא מדאורייתא ציצית דצמר ופשתים הוא דפוטרין כדאמרינן לעיל צמר ופשתים יחדו גדילים תעשה לך: ורב נחמן. דאמר לעיל שיראין מדרבנן הוא דחייבין דאי מדאורייתא לא פטר בהו מינו: כדתנא דבי ר' ישמעאל. דאומר אין מחייבין בציצית אלא בגד צמר או בגד פשתים: בגדים בתורה סתם. על כנפי בגדיהם: ופרט לך. בכלאים (דברים כב) וגבי נגעים (ויקרא יג) בבגד צמר או בבגד פשתים: מפיק מאידך תנא כו'. דהא אידך מרבה כל הבגדים: צמר ארנבים ונוצה. צמר של עזים קרי נוצה לפי שאין רך כשאר צמר: מנין. שמטמאין בנגעים: תלמוד לומר או בגד. בגד צמר או בגד פשתים (שם):
או גדיל או פתיל. למאי דפרישית לעיל דמפתיל שמעינן דבעי ב' חוטין תכלת קשיא דהכא דרשינן ליה לאו גדיל או פתיל וי''ל דהא נמי שמעת מינה כיון דבחד פרשה כתיב גדיל ובאידך כתיב פתיל ומיהו קשה דפתיל מציצית נפקא דדרשינן לקמן (דף מב.) אין ציצית אלא ענף ויש לומר דאיצטריך ציצית לאשמועינן דלאחר עשייתן צריך לפרוד כדאיתא לקמן ובספרי דריש ועשו להם ציצית שומע אני יעשה כולה גדילים ת''ל ציצית הא כיצד כדי שתהא גדיל יוצאת מן הכנף וציצית מן הגדיל והא ברייתא קשיא לרבה בר בר חנה וקשה נמי לרב דדריש ליה הכא מפתיל והתם דריש ליה מציצית: וההוא גדילים למניינא. תימה מאי דוחקיה דרב למימר גדילים למניינא נימא דקרא בא לומר תרווייהו בעי גדיל ופתיל ויש לדחוק ולפרש דטעם דרבה בר בר חנה משום דדריש גדילים כמו מיעוט אחר מיעוט משום דכתיב בלשון רבים ואע''ג דליכא גדיל כלל וכי תימא אם כן פתיל דכתב רחמנא למה לי איצטריך דאי לא פתיל הוה פסלינן פתיל וגדיל בהדי הדדי קמשמע לן פתיל ורב סבר למניינא ולא למעט גדילים ותימה רבה בר בר חנה מניינא מנא ליה: ופותליהו מתוכו. פירש בקונט' שחוט של כרך מן המניין ובלשון אחר פי' שיהא הפתיל דהיינו הענף משולשל למטה ויוצא מן הגדיל ותימה דהא נפקא לן מציצית לקמן (דף מב.) ובמתניתין פירשתי בע''א שכפלו כעין פתילה והיינו עייף להו מיעף דלקמן (שם): לבן נמי פטר. פירש בקונטרס אע''ג דלא מינא דכנף הוא ולא יתכן לפי מה שפירשתי לעיל דכולהו בר מתכלת איקרו מין לבן אלא הכי פירושא אע''ג דכלאים נינהו: ופליגא דרב נחמן. הוה מצי למימר דמדרבנן הוא אלא משום שהאמוראים יש להם לבאר דבריהם יותר אי נמי לא מסתבר ליה כמו שנבאר בסמוך: ורב נחמן דאמר כתנא דבי רבי ישמעאל. תימה הא שפיר שני מדרבנן ויש לומר דלא מסתבר ליה למימר הכי אלא מכח הכי נמי מסתברא וכי דחי ליה צריך למצוא תנא אי נמי לא מסתבר ליה לפלוגי אדרשא דמינה אי לא משכח ליה תנא ונראה דמכולהו תנאי מוכח דאית ליה הכנף מין כנף ולא מייתי דתנא דבי רבי ישמעאל אלא לומר דבגדיהם צמר ופשתים דאי לאו האי טעמא לא מפיק ליה מהכנף מין הכנף ור''ת ורש''י פסקו כרבא משום דהוא בתראה: אף כל צמר ופשתים. תימה מנא ליה דפליג דלמא שאני הכא דאיכא ייתורא דהכנף מין כנף דהכי נמי דריש פרק במה מדליקין (שבת כז.) מאו בגד שאר בגדים לתנא דבי רבי ישמעאל ויש לומר דלא דמי דהתם לא מפקינן בגד דקרא ממשמעותיה דלעולם בגד דקרא צמר ופשתים הוא אלא דמרבינן אף שאר מינין אבל הכא אי דרשת מיניה בשאר מינין א''כ בגד דכתיב ברישא הוי נמי שאר מינין וא''כ מפקת בגד ממשמעותא אי נמי י''ל דרבא לא דריש מייתורא מידי אלא משום דסבר בגדיהם כל בגדיהם משמע ועלה כתיב הכנף מין כנף שמדבר מן הציצית ולפירוש זה על כרחיך תנא דבי רבי ישמעאל לית ליה דרבא: אמר אביי האי תנא דבי רבי ישמעאל. פרק במה מדליקין (גם זה שם) איתא להא מילתא ודחי ליה רבא התם: בגד אין לי אלא בגד צמר. פי' בקונטרס בנגעים כתיב וקשה חדא דא''כ צריך לגרוס או בבגד דהכי כתיב גבי נגעים ותו דפ' במה מדליקין (גם זה שם) דרשינן ליה למילתא אחריתי ותו היכי ילפינן מנגעים לרבא דמתרץ לה התם דלא מפקא מאידך תנא דבי רבי ישמעאל הא גבי נגעים מרבה שאר בגדים ותו דהתם משמע בפירוש הכי ותו תנן בהדיא דשאר מינין לא מיטמו בנגעים נימא דלא כתנא דבי רבי ישמעאל לכך צריך לפרש דבשרצים הוא דכתיב (ויקרא יא) ותימה דא''כ אמאי איצטריך לאתויי נוצה של עזים הא שק כתיב בהדיא וי''ל דאיכא בגד מן הדק שבנוצה של עזים וכן מוכח פרק ראשית הגז (חולין קלז.) דממעט גיזה של שור מתתן לו ולא לשקו ופריך אלא מעתה נוצה של עזים ליחייב אלמא לאו מכלל שק הוי והשתא ניחא הא דמרבה לאביי מהכא ג' על ג' בשאר בגדים ודין שק הוי ד' על ד':
הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מומלץ להירשם על מנת לשמור את התגובה בחשבון הפרטי שלך.

הערה אישית

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד