דף מד - א
ומשני: עבד זיל מזולזל הוא טפי מאשה, לכן צריך לברך על ענין זה ברכה בפני עצמה.
תנו רבנן: חלזון, זהו תוארו: מראה גופו דומה לים, וברייתו [תבנית דיוקנו] דומה לדג [59],ועולה מן הארץ אחד לשבעים שנה, ובדמו צובעין פתילי תכלת, ולפיכך, כיון שאינו עולה אלא אחת לשבעים שנה, דמיו יקרים.
תניא, אמר רבי נתן: אין לך כל מצוה קלה שכתובה בתורה שאין מתן שכרה בעולם הזה [60] ובעולם הבא, אבל איני יודע כמה שכרה. צא ולמד ממצות ציצית, שנחשבת מצוה קלה שהיא רק עשה [61].
מעשה באדם אחד שהיה זהיר [62] במצות ציצית. אירע ששמע אותו אדם שיש זונה אחת בכרכי הים שנוטלת ארבע מאות זהובים בשכרה. שיגר לה ארבע מאות זהובים וקבע לה זמן שיבוא אצלה, כשהגיע זמנו בא וישב על הפתח, נכנסה שפחתה ואמרה לה אותו אדם ששיגר לך ארבע מאות זהובים בא וישב על הפתח, אמרה היא: יכנס! ונכנס, הציעה לו שבע מטות זו גבוהה מזו שש של כסף, ואחת של זהב, ובין כל אחת ואחת סולם של כסף, ולמטה העליונה היה סולם של זהב. עלתה וישבה על גבי המטה העליונה כשהיא ערומה, ואף הוא עלה לישב ערום כנגדה.
נעשה נס ובאו ארבעת ציציותיו וטפחו לו על פניו, מיד נשמט ממיטות אלו וישב לו על גבי קרקע, ואף היא נשמטה וישבה על גבי קרקע, אמרה לו: גפה של רומי, נשבעת אני בחיי המלך, שהוא שרה של רומי, שאיני מניחתך עד שתאמר לי מה מום ראית בי שלכך נשמטת וירדת ! אמר לה, העבודה [נשבע אני] שלא ראיתי אשה יפה כמותך, אלא ישנה מצוה אחת שציוונו ה' אלהינו וציצית שמה, וכתיב בה "אני ה' אלהיכם" שתי פעמים, אחת בתחילת הפסוק האחרון בפרשה ואחת בסופו ללמדך: אני הוא שעתיד ליפרע מן העוברים על מצוותי, ואני הוא שעתיד לשלם שכר לשומרי מצוותי. ועכשיו כשעליתי אליך נדמו עלי ציציותי שטפחו בפני כארבעה עדים המעידים על כך שעתיד ה' להיפרע מעוברי רצונו.
אמרה לו: איני מניחך עד שתאמר לי מה שמך ומה שם עירך ומה שם רבך ומה שם בית מדרשך שאתה למד בו תורה! השיב וכתב לה כל אשר שאלה ונתן בידה.
עמדה אותה אשה וחילקה כל נכסיה, שליש נתנה למלכות שיניחוה להתגייר, ושליש מנכסיה חילקה לעניים, ושליש מכרה ונטלה המעות בידה חוץ מאותן מצעות שאותם לא מכרה אלא לקחה אותן עמה, ובאת לבית מדרשו של רבי חייא, ואמרה לו לרבי חייא: רבי, צוה עלי לתלמידך ויעשוני גיורת [63],אמר לה: בתי, שמא לא באת להתגייר אלא משום שעיניך נתת באחד מן התלמידים ואין מקבלין גרים לשם אישות הוציאה כתב מידה [הוא הכתב שקיבלה מאותו אדם שלמד בישיבה זו], ונתנה לו, וסיפרה לו את כל המאורע שלשם שמים היא מתגיירת לפי ששמעה מאותו תלמיד נס גדול של סגולת מצות ציצית שטפחו לו ארבעת ציציותיו על פניו, כיון ששמע כך, אמר לה: לכי זכי במקח ך!
הלכה ונתגיירה, ונישאה לאותו תלמיד, ואותן מצעות של כסף וזהב שהציעה לו בתחילה באיסור - הציעה לו עתה בהיתר, וזה היה מתן שכרו בעולם הזה [64],ולעולם הבא איני יודע כמה מתן שכרה של מצוה.
אמר רב יהודה: טלית שאולה, עד שלשים יום פטורה מן הציצית שצריך שיהא הבגד שלו, דדרשינן "כסותך" ולא של אחרים [65], מיכן ואילך, אף על פי ששאולה היא, חייבת בציצית, מדרבנן.
תניא נמי הכי גבי מזוזה: הדר בפונדקי [בית שלנים בו עוברים ושבים] בארץ ישראל, והשוכר בית בחוץ לארץ, כל שלשים יום פטור מן המזוזה. מיכן ואילך, חייב במזוזה. [66]
אבל השוכר בית בארץ ישראל, אף על פי שאין זה ביתו, עושה מזוזה לאלתר, מיד בכניסתו, משום שעל ידי זה יתרבה ישוב ארץ ישראל, שהרי הקובע מזוזה אסור לו ליטלה משם אפילו כשיוצא מדירתו, כדאמרינן בבבא מציעא [דף קב א], לכן אם יקבע מזוזה בדירתו השכורה, בקושי יצא ממנה, מפני שיצטרך לטרוח במזוזות חדשות לדירתו האחרת, ואף אם יעזוב דירה זו, ישכרנה ישראל אחר בקלות כיון שיש בה מזוזות, ועל ידי זה שחייבוהו לקבוע מזוזה בדירתו השכורה נמצאת ארץ ישראל מיושבת [67].
שנינו במשנה: תפלה של יד אינה מעכבת את של ראש ותפלה של ראש אינה מעכבת את של יד, ואם הניח אחת מהם, קיים את אותה מצוה בפני עצמה.
אמר רב חסדא: לא שנו שאין תפילין של יד וראש מעכבות זו את זו, אלא שיש לו שתיהן והניח אחת, אבל אין לו אלא אחת והניחה, מעכבת ולא קיים אף מצוה אחת.
אמרו לו: וכי אמרת כן? שאפילו מצוה אחת לא קיים?
אמר להו רב חסדא: לא אמרתי כך! שחזר בו מדין שאמר תחילה. ואמר: וכי תעלה על דעתך דמאן דלית ליה תרי מצות אלא אחת, חד מצוה נמי לא ליעביד?! אלא ודאי דכשאין לו אלא אחת, יניחנה, שאין מעכבות זו את זו ולא כפי שסברתי בתחילה.
והוינן בה: ומעיקרא, דאמר רב חסדא דכשאין לו אלא אחת מעכבות זו את זו ולא יניחנה, מאי קסבר?
ומשנינן: סבר דלא יניח האחת גזירה שמא יפשע, שאם אתה מניחו להניח תפלה אחת, יפשע ולא יקנה האחרת שחסרה לו. ולכך גזרו שלא יניח כלל שמעכבות הן זו את זו וממילא יקנה את האחרת כדי לקיים מצות תפילין. ולבסוף, חזר בו רב חסדא וסבר שלא אוסרים להניח אחת ויקיים על כל פנים מצוה אחת.
אמר רב ששת: כל שאינו מניח תפילין עובר בשמונה מצוות עשה, שהרי ארבע פרשיות יש בתפילין, ועל כל פרשה נאמרו שני עשין, א. "וקשרתם לאות על ידך", ב. "והיו לטוטפות בין עינך" הרי כאן שמונה.
וכל שאין לו ציצית בבגדו עובר בחמשה מצוות עשה, א. "ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם", ב. "ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת", ג. "והיה לכם לציצית", ד. "וראיתם אותו" [68], ה. "גדילים תעשה לך".
וכל כהן שאינו עולה לדוכן לברך את העם בברכת כהנים עובר [69] בשלשה מצוות עשה האמורות בברכת כהנים: א. "כה תברכו את בני ישראל", ב. "אמור [70] להם יברכך ה' וישמרך וגו'", ג. "ושמו את שמי על בני ישראל".
וכל מי שאין לו מזוזה בפתחו עובר בשני מצוות עשה, דכתיב בפרשת שמע ישראל "וכתבתם על מזוזות ביתך", וכן כתיב בפרשת והיה אם שמוע "וכתבתם על מזוזות ביתך", הרי כאן שתי מצוות עשה.
הערות
[59] הנודע ביהודה [תניינא או"ח ג] הקשה איך צובעים את הציצית מחילזון הרי אינו טהור ואינו מן המותר בפיך? ובאמת הר"ן בחידושיו לראש השנה [כו ב] מסתפק אם בכל המצוות צריך שיהיו מן המותר בפיך אבל, הרמ"א [תקפו א] פסק ששופר מבהמה טמאה פסול. ויש שתירצו לפי מה שכתב הרמב"ן [שמות ל כג] על מור מסממני הקטרת, שאף שהוא יוצא מבעל חי הוא טהור. והחתם סופר [או"ח לט] דן שצבע הוא חזותא בעלמא ואין בו פסול משום שאינו מותר בפיך. וכל הקושיא הנ"ל היא משום שנקטו כרש"י בסנהדרין [צא א] שחילזון זו תולעת, ולשון רש"י כאן שעולה מן הארץ, אבל ברש"י כאן משמע שתבניתו כדג וברש"י מגילה [ו א] כתב שעולה מן הים להרים והיעב"ץ כתב על מה שכתב רש"י כאן שעולה מן הארץ היינו מקרקע הים, ואם כן יכול להיות שהוא דג טהור.
[60] כתב השפת אמת ששכרה בעולם הזה היינו להצילו מהחטא, ששכר מצוה ממש בהאי עלמא ליכא, ולשון כזה מצינו במשנה באבות "שכר מצוה מצוה".
[61] כך פירש רש"י, וכתב הרש"ש שאי אפשר לפרש כאן כמו המשנה בסוף חולין: מצוה קלה שהיא כאיסר ופירש רש"י שם שאין בה חיסרון כיס, שהרי על תכלת אמרינן לעיל שדמיו יקרים, ודימו את זה לחותם של זהב [מג ב]. והשפת אמת פירש שהכונה היא למצות הסתכלות בציצית, שבזה היה זהיר אותו אדם ולכן זכה שטפחו לו הציציות על פניו להצילו מהחטא. ובבן יהוידע פירש שהיא מצוה קלה לקיום, שאין צריך בשעת קיומה לשמור על גוף נקי.
[62] האלשיך [סוף פרשת שלח] כתב שהדגישו כאן חז"ל שסגולת מצות ציצית לזכור ולעשות המצוות, היא דוקא במי שזהיר בה. וכתב הקרן אורה שאפילו שהיה אותו אדם במעלה גדולה במצות ציצית שסגולתה לשמרו שלא יתור אחרי עיניו, בכל זאת נתגבר עליו יצרו להכשילו דוקא בלא תתורו וטרח מאד לעבור עבירה, ואף על פי כן זכה שהמצוה הצילתו וגרר את הזונה עמו לגירות ותשובה.
[63] התוס' ביבמות [כד ב ד"ה לא] הקשו הרי לא קבלו גרים בימי דוד ושלמה מפני חשש שבאו שלא לשם שמים? ותירצו שבטוח היה שסופה לעשות לשם שמים. ובתוס' יבמות [קט ב ד"ה רעה] כתבו שאם מתאמצים להתגייר מקבלים אותם וכאן הרי חילקה כל נכסיה ובודאי שמותר לגיירה.
[64] בשיחות הגר"ח שמואלביץ [ד לא] ביאר ששמרה אותן מצעות עצמם שיזכירו להם תמיד את ה"שעה אחת" של ההתעוררות לתשובה, וזה שכרו בעולם הזה להצילו מהחטא שיקנה עולמו על ידי ראיית וזכרון השעה אחת של תשובה.
[65] דעת התוס' שטלית שאולה פטורה מדאורייתא לעולם, ולאחר שלושים יום חייבת רק מדרבנן משום שנראית כשלו. ורבנו תם בתוס' חולין [קי ב ד"ה טלית] הוכיח מכאן שסתם שאלה לשלושים יום כמו הלואה. והתוס' חולקים עליו, וכן דעת הרמב"ם [שאלה ופקדון א ה] שאין סתם שאלה לשלושים יום. והתוס' חולין [שם] והרא"ש שם [פ"ח כו] דנו על השואל טלית ורוצה להטיל בה ציצית תוך שלושים יום אם יכול לברך וכתבו שאפשר שדין זה דומה לאשה המקיימת מצות עשה שהזמן גרמא שהיא פטורה, ואם רוצה יכולה לברך, [ודעת הרמב"ם [ציצית ג ט] שלא תברך הובא לעיל מג א בהערות]. ודחו שמצוה שאנשים חייבים בה יכולה לקיים ולברך אבל טלית שאולה היא טלית שכולם פטורים בה מחיוב ציצית ולכן לא יברך השואל, וסיימו, והמברך לא הפסיד וכן פסקו האחרונים. [באו"ח יד ג]. וכתב הפתחי תשובה [יו"ד רפו יז] שמטעם זה יכול להטיל ציצית בתוך שלושים יום, ויועיל גם על שעת חיוב לאחר שלושים יום וראה להלן ביחס למזוזה. והרא"ש כאן [סימן ב וסימן י] חידש שפטור טלית שאולה הוא כששואל טלית בלי ציציות אבל השואל טלית מצוייצת חייב לברך, ובחולין [שם] ביאר הרא"ש שכיון שהמשאיל יודע שכונת השואל לקיים בה מצות ציצית נותן לו במתנה על מנת להחזיר. והריטב"א בחולין [קלו א] כתב שבשואל טלית מצוייצת חייב מטעם אחר, שכל הפטור מהתורה הוא על "גדילים תעשה לך" והיינו מעשיית הציצית אבל כשיש בבגד ציצית חייב מן התורה. ולפי דבריו אפילו משאיל לו במפורש כדי שלא יתחייב בציצית חייב, וראה שער הציון [או"ח תקפא ה] שפוטר באופן זה ובגליון רע"א [יד ג] העיר שברא"ש [סימן ב'] מבואר שחייב אפילו באופן כזה. ובנמוקי יוסף משמע שהשואל טלית אפילו שהוא "פטור" מלהטיל בה ציצית אם רוצה לקיים מצוה יכול להטיל בה ציצית ולברך, ומקיים מצוה דאורייתא שהדרשא רק "לפטור" אבל יכול לקיים את המצוה מן התורה.
[66] התוס' בתירוץ ראשון כתבו שהחיוב מן התורה ובתוך שלושים פטור משום שאין זה דירה, וכן דעת החינוך [תכג] ראה מנחת חינוך שם [ב]. ובתירוץ שני כתבו התוס' שהחיוב רק מדרבנן ומדאורייתא פטור כיון שאין הדירה שלו. וכתב הנחלת צבי [יו"ד רפו] בשם סידור דרך החיים שאם שכר ליותר משלושים יום חייב מיד כשנכנס לדור. והבית הלוי על התורה [בסוף הספר דף לז] כתב שכן מבואר בנמוקי יוסף. וכתבו שדין זה תלוי בשני התירוצים בתוס', שאם החיוב הוא רק מדרבנן משום שנראה כביתו, חייבו חכמים רק אחרי שדר בו שלושים יום, אבל אם החיוב הוא מן התורה ובתוך שלושים פטור כי לא נחשב דירה, מסתבר שאם דעתו לגור בו יותר משלושים יום חייב מיד. והמנחת חינוך [תכג ב] מסתפק אם קבע מזוזה בתוך שלושים יום אם היא כשרה לזמן חיובו או שהיא נחשבת "מן העשוי". וכתב הפתחי תשובה [יו"ד רפו יז] בשם אשל אברהם שכיון שפסקו תוס' והרא"ש שיכול לברך על טלית שאולה בתוך שלושים יום [הובא לעיל] הוא הדין במזוזה. וממילא פשוט שהמזוזה והציצית כשרה. אבל בתשובות רבי עקיבא איגר [סוף סימן ט] מסתפק אם קבע מזוזה כשלא גר בבית עדיין. והוסיף ואפילו מי שיוצא מביתו לכמה ימים שהוא נפטר ממזוזה וגם לא מקיים את המצוה מחוץ לביתו, שיהיה חייב לברך על המזוזה כשיחזור לביתו. ובאמת המגן אברהם [יט א] כתב שהקובע מזוזה קודם שגר בבית יברך בשעה שנכנס לדור "וצונו לדור בבית שיש בו מזוזה" ופשוט לו שהמזוזה כשרה כמו שהטלת ציצית היא לפני שלובש והמצוה רק בשעת לבישה, אבל הברכי יוסף חולק וכתב שתיקנו את הברכה והנוסח, רק בשעת קביעת המזוזה. והאחרונים חולקים על תשובת רע"א הנ"ל ראה נחלת צבי [יו"ד רצא] ותשובות עין יצחק [יו"ד לא] ודבר אברהם [ח"א לז בהג"ה]. ונקטו שגם כשיוצא מביתו מקיים מצות מזוזה. ורע"א הוכיח מהמגן אברהם [כא א] שכתב שדוד המלך הצטער על שהוא ערום ממצוות [לעיל מג ב] דוקא בבית המרחץ ולא בלילה כשישן בלי ציצית משום שקיים מזוזה, אבל בבית המרחץ אין מזוזה, ולמד מזה רע"א שהיוצא מביתו לא מקיים מצות מזוזה, [הובא לעיל מג ב] ודחו האחרונים הנ"ל שכונת המגן אברהם שבבית המרחץ הצטער משום שלא היה מסובב ומוקף במצות מזוזה, אבל בודאי שמקיים את המצוה.
[67] כך פירש רש"י, וכתב הבית הלוי על התורה [בסופו דף לז] שלפי טעם זה השוכר מגוי בארץ ישראל שיכול ליטול את המזוזה כשיוצא מהבית יהיה פטור כל שלושים יום, ולא מצינו חילוק זה? וגם הרמב"ם [תפילין ה י] השמיט הטעם משום יישוב ארץ ישראל. ותירץ שהרמב"ם מפרש את הטעם, שכיון שיש מצוה לגור בארץ ישראל לכן קביעות הדירה היא אפילו בפחות משלושים יום, אבל פונדקי פטור אפילו בארץ ישראל משום שדירתו ארעי. ופירוש זה הוא דוקא לפי התירוץ בתוס' שהחיוב לאחר שלושים יום הוא מדאורייתא. והשפת אמת פירש שחייבו משום יישוב ארץ ישראל כיון שהמזוזה שומרת על הבית ורצו שישמור בתי ארץ ישראל כדי ליישב הארץ.
[68] כך פירש רש"י, אבל הרמב"ם בספר המצוות בשרש תשיעי כתב המצוה החמישית "על ארבע כנפות כסותך". ותמה בזהר הרקיע [במצות עשה יד] שאין בפסוק זה שום תוספת מצוה. והאריך שם להוכיח כפירוש רש"י שיש מצוה בראיה, וראה לעיל מג ב מקורות למצות ראיה בציצית.
[69] כתב הרמב"ם סוף הלכות תפילה שכהן שאינו עולה לדוכן: אף על פי שבטל מצות עשה אחת הרי זה כעובר על שלש עשה, וכתב הכסף משנה שם שהרמב"ם סובר שאינה ביטול מצוה ממש כיון שאינה בלשון ציווי אלא "כה תברכו". והפרי חדש [או"ח קכח ב] פירש שהרמב"ם כתב כן משום שמצות "אמור להם" דרשו חז"ל על ישראל שאומרים לכהנים לברך, [ראה להלן שלדעת הרמב"ם זה לא מעכב את הברכת כהנים] וגם משום שבירושלמי כתוב שעובר רק על עשה אחד. אבל הגר"א [או"ח שם] ציין לספר המצוות להרמב"ם שרש ט שמבאר שאם נכפל עשה כמה פעמים אינו מצוה נוספת רק לחיזוק החיוב והביא הגמרא כאן, ועדיין קשה שבהלכות תפילין [ד כו] לא כתב הרמב"ם כך ביחס לשמונה מצוות בתפילין.
[70] כתבו התוס' שהכהן מבטל את העשה רק אם קורין לו לעלות ואינו עולה וכן כתב הטור ושו"ע [או"ח קכח]. ודעת תוס' שמצות ברכת כהנים דאורייתא היא דוקא כשאומרים לכהנים לברך ולכן בכהן אחד שהגמרא בסוטה [לח א] אומרת שלא אומרים לו לברך אין מצוה מן התורה רק מדרבנן. וכתב הגרי"ז שדעת הרמב"ם שכהן אחד גם מצווה לברך מדאורייתא, ורק את המצוה "אמור להם" שישראל יקרא לו אין בכהן אחד שהיא מצוה בפני עצמה ואינה מעכבת את הברכת כהנים דאורייתא. ובאמת הטור הביא דעה שכהן אחד לא עובר בעשה כשאינו מברך משום שאין באחד "אמור להם" והטור חולק וכתב שאמור להם נאמר לכהנים. ותמה הבית יוסף הרי הטור פוסק שעובר בעשה רק אם קראו לו ולא עלה לברך ובכהן אחד אין קוראין לו ואיך יעבור על העשה? ותירץ, שאם קראו לו עובר בעשה. אבל הט"ז [קכח ג] והפרי חדש וחידושי הגהות בטור כתבו שמה שכתב הטור שדוקא קראו לו ולא עלה עובר נאמר רק בשני כהנים שיש כהן אחר שיברך אבל בכהן אחד שאם לא יעלה אין כהן אחר שיברך עובר בעשה אם לא מברך אפילו אם לא קוראים לו.
בדין חיוב מזוזה
א דף מד הדר בפונדק בארץ ישראל והשוכר בית בחו"ל כל שלשים יום פטור מן המזוזה, מכאן ואילך חייב, - והנה טעם הדבר דע"כ בעינן במזוזה בית שלו ממש, ומה"ט שוכר פטור שאינו שלו, וע"כ הא דחייב אחר שלשים יום הוא מדרבנן משום דמחזי כשלו, דע"כ אין לומר דמדאורייתא לא בעינן שלו, דא"כ אמאי פטור כל שלשים יום, וע"כ מוכח מדאורייתא בעינן שתהי' הבית שלו ממש. - ונלמד מדכתיב ביתך דמשמע שלו, ואע"ג דדרשינן ביתך דרך ביאתך מין הימין כמבואר לעיל ל"ד, - ומה"ט אין למעט שותפות מטעם דבעינן ביתך לדרך ימין כמבואר בחולין קל"ו, ושותפין חייבין במזוזה, מ"מ נראה דאם אינו שלו לגמרי פטור, וכן מבואר בתוס' ע"ז כ"א ד"ה הא אמר, ושם כתבו דתרי ביתך כתיבי, ולמעט של אחרים כמבואר שם, וא"כ אתי שפיר דכל שלשים יום פטור לגמרי, ומכאן ואילך חייב מדרבנן משום דמחזי כשלו.
ב ולפי"ז קשה טובא בהא דתניא יומא ו' ת"ר כל הלשכות שהיו במקדש לא הי' להן מזוזה חוץ מלשכת פרהדרון שהי' בית דירה לכהן גדול, - וקשה מה מהני הדירה, הא הדירה לא הוי שלו, ולא קרינן בזה ביתך, ואעפ"י דמבואר הכא דהשוכר בית בארץ ישראל חייב מיד, והכא בלשכה דהר הבית לפי"ז יש לחייב מיד, אבל זה ליתא דע"כ התם לא הוי חיובו מן התורה אלא מדרבנן, וכן כתבו התוס' בע"ז שם, וא"כ מדוע יתחייב הכא במזוזה, ומבואר הכא דחייב מדאורייתא.
ג ונראה דהר הבית כולו, כיון דשל צבור הוא וכל ישראל יש להם חלק, הרי זה כשותפין ממש, וחייב הדר בו במזוזה, וכן מבואר שם בסוגיא דבית הכנסת של רבים ובית השותפין חד דינא אית להו, ומאן דמחייב שותפין במזוזה סבר דביהכ"נ של רבים גם כן חייב אם יש שם בית דירה, כמבואר להדיא ביומא י"א ע"ב יעוי"ש, וא"כ הלישכת פרהדרין דינה כביהכ"נ של רבים, ובשיש בה בית דירה חייב במזוזה מדאורייתא, ולהכי חייב מיד כשנכנס בה ואין לפוטרו מטעם אינו שלו, דכיון דע"כ של רבים היא הרי זה כשותפין, ויש גם לכהן גדול חלק בו, ואעפ"י שאין לו זכות למכור ולהקדיש, מ"מ לענין זכות דירה הרי זה שלו, - והר"ן כתב בנדרים מ"ח בשם הירושלמי דאף מי שאין לו זכותים למכירה ולהקדש ג"כ נקרא שלו, והדר בו חייב, כי הוברר לשלו זכות דירתו כשותפין דבשעה שמשתמש בשלו משתמש אף בדבר שאין בו כדי חלוקה. -
ד והנה אח"כ ראיתי בגבו"א ליומא שם מקשה מדוע תתחייב הלישכת פרהדרין במזוזה הא תניא במנחות הדר בפונדקי בארץ ישראל והשוכר בית בחו"ל כל שלשים יום פטורה מן המזוזה, והא לישכה זו בדירת כה"ג לדר בפונדקי בארץ ישראל דמי, ואפילו אם אמרינן דזה דמי לשוכר בית באר"י דאיתא שם דחייב לאלתר הא מפרש התם דעיקר הטעם משום ישוב אר"י, וטעם זה לא שייך הכא בלישכה וכו' ועוד דלא הוי זה אלא מדרבנן, עכת"ד, ולדברינו אתי שפיר דע"כ הרי זה כדר בבית שלו ממש, כיון דהלשכה של ציבור היא, ויש לו חלק בזה, וכשדר בה הרי הוא דר בשלו.
ה והנה בגבו"א כתב שמזה ראי' לשיטת התוס' במנחות דסברי דמן דין התורה לא בעינן ביתך שלו וחייב במזוזה גם בשל אחרים, והא דבעינן שידור בבית שלשים יום, זהו מפני שזהו השיעור להיות נחשב דירה, ובפחות מזה אין כאן שיעור דירה, וחיוב מזוזה בדירה תליא, ולהכי הכא חייב במזוזה אף שאינה שלו מטעם הדירה שדר בה הכהן גדול, והא דמחייב הכא לאלתר, אעפ"י שאין כאן עדיין שיעור דירה, זהו מפני שהתורה קבעה מקום לישיבתו בלשכה, להכי הרי זה נחשבת לדירת קבע תיומ"י, ומביא ראי' מהא דאכילת פת בסוכה בליל ט"ו דסוכות דגמרינן ט"ו ט"ו מחג המצות, בסוכה כ"ז, ופירשו המפרשים דסגי בכזית אעפ"י דלענין מצוה דסוכה בעינן אכילת קבע וזהו בכביצה. מ"מ הכא סגי בכזית, והיינו שכיון שקבע הכתוב חובה להכי נחשב קבע גם בכזית, וה"נ אעפ"י שאינו נחשב דירה בפחות משלשים יום, אמנם כיון שקבע הכתוב מקום דירתו הכא, להכי חשיבא דירה תיכף בבואו שמה, עכת"ד, ולדעתנו דבריו תמוהין טובא, א) מה שייך קביעות דירה הכא, דאטו דין הוא שיהי' דוקא בלישכה, הלא גם אם יהי' מופרש באויר הר הבית שפיר הוי פרישה מעליא, ואינו מרומז בתורה שתהי' הפרישה בלישכה, ב) גם יכול לצאת מלישכה זו ללישכה אחרת ולקבוע דירתו בכל פעם בלישכה אחרת, ואין כאן קביעות דירה, ולא עדיפא מפונדקי בארץ ישראל, ג) הלא עיקר פרישה הנלמד ממלואים. וגם שם לא היתה לישכה קבוע, ובקרא כתיב פתח אוהל מועד דהיינו עזרה, והקביעות הלישכה בודאי שאינו מן הלימוד דמלואים, ד) ומעתה אין זה ענין להא דכזית פת בליל ט"ו דסוכות דשם הלימוד שיאכל כזית פת בסוכה דוקא.
ו ובעיקר דברי התוס' שחידשו דלא בעינן במזוזה שתהי' הבית שלו, אלא גם של אחרים חייב במזוזה דלפי"ז מדוע בעינן קרא לחייב שותפין אטו גרע מבית של אחרים, ואטו בשביל שגם השני דר בהבית יופקע חיובו, הלא עכ"פ כיון שדר בו חייב, ועוד תמוה בהא דאיתא בשבת קל"א דלהכי מודה ר"א במזוזה שאם קבע מזוזה בשבת שחייב הואיל ובידו להפקיר ביתו יעוי"ש, וקשה הא גם אם ידור בשל הפקר ג"כ יתחייב אם חייב גם בשל אחרים, וצריך עיון. -
ז עוד כתב בגבו"א דכיון דלישכת פרהדרין היתה בנוי' משל כה"ג דהרי להכי נקראת בשם פרהדרין כמבואר ביומא ח', וכיון שהבנין הי' שלו להכי חייב לכו"ע אפילו אם אין חיוב מזוזה בשל אחרים, אבל הכא שהבנין מלמעלה הוא שלו, לכו"ע זה נקרא ביתך אעפ"י שאין הקרקע שלו, עכת"ד, וגם בזה יש לעיין אם באופן זה נקרא בית שלו, - דלדעתינו נראה דזה תליא אם בעל הקרקע יכול לסלקו מזה הבית, וזה פשיטא שיכול לסלקו ומשלם דמים עבור הבנין, כדין היורד לתוך שדה חברו ברשות ששמין לו וידו על העליונה, וכן הדין בבית, כמבואר ב"מ ק"א וברמב"ם פר"י מגזילה ואבדה, ובעל הקרקע יכול לסלקו לבעל הבנין בע"כ כמבואר בשו"ע חו"מ סי' שע"ה ס"ו שאם אמר בעל הקרקע טול מה שבנית שומעין לו יעוי"ש, ואף שזה מיירי שם בבונה שלא ברשות אבל ע"כ גם בבונה ברשות יכול לומר לו כן באופן שמשלם לו כדין ידו על העליונה, ולפי"ז מסתברא שאין לו להבונה קנין הגוף בהאי בית, ומסתברא שלא עדיף משוכר, וא"כ הכא בהאי כה"ג הבונה אעפ"י שבנה ברשות מ"מ כיון שהרשות לסלקו, אין לו קנין הגוף בזה, ועוד דע"כ הכא מיירי שבונה ע"מ שלא יטול מזה כלום, ואדרבה מוסרם לציבור, ורצונו ג"כ שתהי' הלישכה הזו נקראת על שמו גם לדורות, וא"כ ע"כ בונה ברשות ע"מ למסרם לציבור וממילא זוכה הציבור תיכף בהבנותו, והיינו מטעם קנין חצר, וכמו שכתב כמו כן הרשב"א והובא בהה"מ בפר"י מגזילה ואבידה ה"ט דאם אמר בעל הקרקע מתחילה הריני נותן דמי הבנין ונוח לי במה שעושה קנתה לו חצירו יעוי"ש, וה"נ קונה חצר קרקע הלישכה את הבנין שעליו להציבור להשיטות שיש קנין חצר לציבור, בהר הבית, ועי' בקצה"ח סי' ר', ואפילו אם אמרינן דאין חצר קונה בהר הבית כמו"ש המג"א סי' קנ"ד מהמשנה דשקלים פר"ז יעוי"ש, מ"מ הכא בשמקנה ע"מ כן שיהי' שייך לציבור ולהר הבית בודאי שזה סגי מטעם אמירתו והבנין הרי זה כקנין גמור וזוכה הר הבית להיות שלו, וגם מדברי התוס' ע"ז כ"א ד"ה אף במקום שכתבו בשם רבינו חיים דבית של חוץ לארץ לא נקרא ביתך יעוי"ש, אעפ"י שהבנין שלו, וע"כ דאזלינן בתר קרקע, ואם הקרקע של חוץ לארץ שלא נתפס אקרקע גדר ביתך, להכי לא מהני גם הבנין, והכא נמי אית לן לומר דלא מהני הבנין שעל הקרקע, וכן מוכח מהא דמבואר ביומא י"ב דאין משבירן בתים בירושלים, אעפ"י שבנה בתים משלו, ומוכח דלא מהני אם אין הקרקע שלו, ובתוסי"ש שם אף לא מטות פירש לפי שמקום המטות אינו שלהם, ובשיש בית דירה שאני לענין מזוזה דיש לו זכות, ומשלו משתמש כמוש"נ.
ח יומא י"א ת"ר בשעריך אחד שערי בתים ואחד שערי חצרות ואחד שערי מדינות כו' יש בהן חובת מצוה למקום וכו', וכתב הרמב"ם בפר"ו מה' מזוזה ה"ח דכל אלו חייבין במזוזה מפני שהבתים החייבין במזוזה פתוחין לתוכן יעוי"ש, נמצא דחיוב הבתים מחייב את אלו, והיינו דזה נלמד מדכתיב בשעריך דמובנו השער להבתים, - ובזה נכללו כל השערים דחשיב התנא, משום דכולהו הוו שערים להבית, ועכ"פ משמע מזה דעיקר חיוב דאמרה תורה על השערים לחייבן במזוזה זהו מפני הבית והבית מחייבן, - ובזה יובן דפריך אביי לד"ס הני אבולי דמחוזא מ"ט לא עבדו לי' רבנן מזוזה, והיינו דכיון דהני אבולי משמשין את העיר דהיינו הבתים המחויבין במזוזה וזה תחייב גם את השער במזוזה, ובזה יובן דפירש"י מטעם שרובן ישראלים יעוי"ש, עי' תשובת רע"א סי' ס"ז, ויש שרוצים להוכיח מכאן דשיטת רש"י דשותפות נכרי פטור, ולדברינו אין מוכח מכאן כלל דאף אם אמרינן דשותפות נכרי בבית מחייב במזוזה, אמנם הכא אם רוב בתים שבעיר נכרים דרים בהם או אפילו מחצה על מחצה, מ"מ אין לחייב את השער במזוזה יען כי אינו משמש את הבתים המחויבין, שאינו זה הענין עצמו דשותפות נכרים, דשם הפירוש כיון דגם הישראל דר שם הרי זה כולו בחיוב, משא"כ בשיש מחצה בתים פטורים, אין זה השער העיר האמור בתורה שהכוונה המשמש את הבתים המחויבין, ולהכי פירש"י שרוב העיר ישראל ורובא ככולה, וממילא הרי זה שער המשמש את הבתים המחויבין, וזהו גם כן שמשני דהנהו השערים חזוק לאקרא דרובי הוא דעבידי היינו הבנין שלמעלה, וא"כ אינו עשוי לשמש את הבתים שבעיר, ואין זה השער האמור בתורה.
ט ובזה יובן לנו הא דהקשו בתוס' ישנים לפי מה שמבואר בעירובין דהשער שהוקף קודם להבתים אין דינו כעיר, דהיינו שאין דינו כהבתים, וא"כ הכא אין דינו כהבתים ואין זה שער הבתים, כיון שהוקף קודם שישב, ותירצו דסגי לענין מזוזה גם בהשתמשות הזה המשמש עתה להבתים בזה שנכנסין עפ"י דרכם להבתים, ועכ"פ נשמע מזה שחיוב מזוזה בהשערים האלה לא הוי חיובין מחמת עצמן, אלא מחמת בתים, והביאו התוס' שכן מבואר גם בירושלמי שאמר טעמא משום שדרך שם נכנסין לבתים, וזהו כמו שכתבנו גם בשם הרמב"ם.
י והנה בברייתא תנא שערי בתים, ומשמע דשערי בתים חייבין מדאורייתא כמו שערי מדינה. וילפינן כולהו מבשעריך, והרמב"ם השמיט שערי בתים בפר"ו ממזוזה ה"ח יעוי"ש, ולא ידעתי למה.
יא שם תני רב כהנא קמי' דרב יהודה בית התבן ובית הבקר ובית העצים פטורים מן המזוזה, מפני שהנשים ניאותות בהן ומאי ניאותות רוחצות אמ"ל רב יהודה טעמא דרוחצות הא סתמא חייבין וכו' אלא מאי ניאותות מתקשטות וכו' והתניא שהנשים מתקשטות בהן חייבין אלא מאי אית לך למימר מתקשטות תנאי היא, לדידי סתמא תנאי היא, ומבואר בסוגיא דר"כ מפרש דבסתם בית התבן פליגי תנאי ויש תנא דמחייב, ויש תנא דפוטר, ור"י סבר דבסתמא לכו"ע פטורין, ובמתקשטות פליגי, ואח"כ איתותב ר"י מדמצינו תנא דסבר דסתם חייב, וא"כ חזינן דפליגי תנאי בסתם, ופסקו הרי"ף והרא"ש וכן בשיט"מ ב"מ ק"ב בשם רבינו יהונתן דבסתם חייבין והיינו כרב כהנא דפליגי תנאי בסתם, ופסקו דמחייב, וכתבו דמסתבר להו להכריע לחיוב כיון דאיכא ברייתא אחריתי שנישנית בסתמא בלא פלוגתא ומחייבת בסתם, להכי הכריע דחייב בסתם, וכן פסקו הטור והשו"ע, והרמב"ם פסק דסתם פטור, ורק במתקשטות חייב, והיינו כרב יהודה דסבר במתקשטות פליגי ופסק כמאן דמחייב, כן כתב הכס"מ יעוי"ש, ותמוה הרבה כיון דאיתותב רב יהודה א"כ מדוע בחר הרמב"ם שיטתו.
יב בהא דרוחצות פטורים פירש"י משום דגנאי הוא ואין כבוד שמים להיות מזוזה שם, ולפי"ז יש לעיין בהא דמחייב רב כהנא סתמא מה זה האי סתמא, אם הפירוש שמיוחד דוקא לתבן ובקר ולא לתשמיש אדם, וזהו הנקרא סתמא, ובזה חייב, או"ד האי סתמא פירושו שלפעמים מתרמי גם תשמיש אדם שם, ונקרא סתמא מפני שחסר לו ייחוד לתשמיש אדם, והנה מלשון סתמא ע"כ פירושו כן הוא שחסר ייחוד לתשמיש אדם אבל אינו נמנע מתשמיש אדם, אבל יש לעיין לפי"ז אם גם אינו נמנע מתשמיש אדם, הא שפיר יש לחוש גם מתשמיש של גנאי דהיינו רחיצה, וא"כ האי סתם מגרע את החיוב יותר, וע"כ צריך לומר דסבר רב כהנא דגם באופן זה דיש לחוש גם מתשמיש של בזיון, מכל מקום כיון דאיכא גם חששא דתשמיש של קישוט להכי חייב.
יג ובזה לא ידענו עדיין שיטת רב כהנא מה דעתו באופן הראשון שכתבנו היינו באופן שהי' מיוחד לתבן ולעצים אם זה עדיפא מסתמא דרב כהנא, מטעם דהתם הא איכא גם חששא דרחיצה, ואם התם חייב א"כ הכא פשיטא דחייב, או"ד דהתם חייב כיון שעכ"פ מוכן גם לתשמיש אדם כגון קישוט, והרי זה דירת אדם, כיון שמיירי בסתמא, משא"כ הכא במיוחד לתבן ולעצים.
יד ויש להוכיח מהא דאיתא רב כהנא מתרץ לטעמי' ביתך המיוחד לך פרט לבית התבן ולבית הבקר כו' בסתם, ויש שמחייבים בסתם יעוי"ש, - משמע דבסתם הוא דמחייבין אבל באופן דגרע מסתם היינו שגם סתם לא הוי פטרי, והיינו ע"כ באופן שמיוחד דוקא לתבן, ובזה אין לומר דהמיוחד לתבן ולעצים עדיפא מסתם, א"כ מדוע מחייבין בסתם דוקא, ומשמע דבאופן דלא הוי סתם פטרי, א"כ מבואר דבסתם אעפ"י שאיכא חששא דרחיצה מ"מ עדיף מאילו מיוחד לתבן ולעצים דוקא, והטעם כיון דעכ"פ יש כאן התייחסות לדירת אדם, ולפי"ז בית התבן המיוחד דוקא לתבן ואינו עומד לדירת אדם כגון שהוא מלא תבן מפה לפה פטור.
טו ויש להבין טעמא מאי מדוע עדיפא סתמא מפני ההתייחסות לדירה באיזה תשמישים דקשה הא איכא גם ההתייחסות דפטור היינו רחיצה, וע"כ צריך לומר דההתייחסות לרחיצה גם כן אינו מגרע את החיוב מפני שעכ"פ עלול הוא לתשמיש אדם, ואעפ"י שלאחרי הרחיצה אין כאן חיוב מזוזה, אמנם קודם שנעשה התשמיש המגונה עכ"פ יש כאן התייחסות לתשמישי אדם, וכמובן, ויש לפרש גם כן דתמיד היו בית התבן בגדר סתמא, ובכל הייחודים לתבן ולעצים מ"מ מסתמא לא נפיק, וכמובן, ולפי"ז סברת רב כהנא דמחייב בסתמא זהו מפני שיש להם התייחסות לתשמישי אדם והרי זה כדירה יחשב, -- וסברת רב יהודה דסבר בסתמא דברי הכל פטור, יש לפרש טעמו דסבר דכיון דיש גם כן התייחסות של תשמיש גנאי, ולהכי אין זה מעלה ארוכה להביא חיוב, וסבר גם כן דבכל בית התבן ובית הבקר איכא האי סתמא, וכיון שאיכא תרי אופני סתמא, תשמיש דקישוט, ותשמיש דרחיצה, להכי סתמא פטור.
טז שם פריך ולרב יהודה דברי הכל פטור והתניא בשעריך אחד שערי בתים וכו' ואחד שערי עיירות ורפת ולולין ומתבן וכו' חייבין במזוזה, משמע מזה דכמו שילפינן שערי חצרות מבשעריך, כן ילפינן גם רפת ומתבן מקרא זה, - ויש לעיין מה שייך רפת ומתבן להא דבשעריך, וע"כ דסבר התנא דכיון דגם שערי חצרות ושערי עיירות חייבין מפני שהם טפלים להבתים, ודרכם עליהם, כן גם באלו כיון שהם כמו תשמישים להבתים ונטפלים להם, הרי הם נתרבו גם כן מבשעריך, אעפ"י שאינם דומים להשערים, דשם פתוחים הבתים לתוכן ודרכם עליהן וכמו"ש לעיל, מכל מקום אפשר לדחוק כן בכוונת התנא, וצריך עיון.
יז ואם נפרש כן בכוונת הברייתא דמרבה רפת ומתבן מבשעריך נמצא דבעצם הדין והסברא לענין סתמא, אם סתמא עושה חיוב, בזה אפשר לומר דסבר התנא גם כן דסתמא אינה נחשבת דירת אדם בשביל התשמישין, ואפשר שזהו גם כן מטעם דסבר רב יהודה דבסתמא כיון דאיכא גם תשמיש הרחיצה להכי אינה עודפת במעלת הדירה, אמנם כל זה אם אנו באים ללמוד מביתך" דהיינו שתהי' דירה המיוחדת לאדם, משא"כ האי תנא דמרבה לסתמא מבשעריך, ובזה אין המכוון דירה אלא תשמיש לדירה וכמו שערי העיר ובדומה, וזה לא גרע, להכי מחייב התנא בסתמא.
יח ולפי"ז לא איתותב רב יהודה בסברא, רק איתותב בדין שאמר דלית תנא דסבר סתמא חייב, ובאמת יש תנא דסבר חייב, אבל בסברא לא איתותב ר"י דהרי התנא הזה יליף מבשעריך, ואילו מהא דביתך שפיר אפשר לומר דגם תנא דברייתא זו סבר דבסתמא לא נקרא ביתך, - ואין כאן דירת אדם. -
יט אמנם בהאי דינא דתנא דמרבה רפת ומתבן מקרא מבשעריך ע"כ הני תנאי דלעיל בין המחייבין בסתם ובין הפוטרין בסתם כולהו מביתך ילפי, וע"כ דסברי דאין לרבות מבשעריך מתבן ורפת וכמו שכתבנו משום דאין זה ענין להא דבשעריך, ולפי"ז נדחה שיטת האי תנא מפני תנאים הרבים דלעיל דלא סברי בזה כוותי', ואין בידנו לרבות רפת ובית הבקר אלא אם סתמא נחשב דירת אדם, ובזה בחר הרמב"ם לפסוק לקולא, א) דרב יהודה סבר דאין זה נחשב דירת אדם, ב) ואפילו רב כהנא סבר דתנאי פליגי ות"ק פוטר, ומאן דמחייבין קוראהו התנא ביחיד דנקט ויש מחייבין, - מזה הוציא הרמב"ם דסתמא פטור, ואינו חייב אלא במתקשטות.
כ כתב הכל בו בשם הר"ף בה' מזוזה סי' צ' וז"ל כתב הר"ף ז"ל בית משכב הנשים פטור מפני שמכבסות ורוחצות בהן ומקשטות עצמן שם, וכן איתא בפ"ק וצ"ע עכ"ל, ודבריהם תמוה דהרי ביומא בסוגיא שם מבואר היפך דהקישוט מחייב בית במזוזה, ואפילו רפת ומתבן חייבין במזוזה כשהנשים מקשטות בהן, ומצאתי במעדני יו"ט ה' מזוזה ס"ק מ"ו עמד בתמי' על דבריהם יעוי"ש, והנה לפי דברינו נראה לבאר דכוונת דבריהם דמיירי בחדר המיוחד לשני תשמישין אשר אחד מחייב ואחד פוטר, דהיינו רחיצה שהוא תשמיש של גנאי פוטר, וקישוט שהוא תשמיש של כבוד מחייב, בזה מצאו רבותינו להוכיח מסוגיא דיומא דפליגי ר"כ ור"י בסתמא, והיינו כי הסתמא הוי מציאותו לשני תשמישים שונים זה מזה, ופליגי אם בסתמא יצורף גם מעלת הרחיצה, מפני אשר בכח הטמור הרי הוא עומד לתשמיש אדם. וגם הרחיצה הוא באמת תשמיש אדם, ורק פעולת הרחצה פוטרת ממזוזה, אבל לא מה שיש להם התייחסות גם לרחיצה, ור"י סבר דזה לא יצורף להשלים התייחסות שלהם לדירה, אבל זה ודאי משמע משניהם דחדר כזה אשר משתמש בפועל בשני התשמישים, פשיטא שיש כאן פטור בפועל, אך יש לחלק גם כן ולומר דדוקא ברפת ובית הבקר וכדומה שבעצמותם אין זה תשמישי דירה לענין חיוב מזוזה, וכעת אנו באים לחייבם עבור הכנתם גם לתשמישי אדם לרחיצה וקישוט, בזה סבר שפיר רב יהודה, דהכנה דרחיצה אינו מעדיף בחיוב ומכש"כ אם גם השתמשו בפועל שני התשמישים דבזה גם ר"כ מודה, משא"כ הכא בנידון חדר בית משכב נשים שזהו בעצמותו הדירה שחייבה תורה במזוזה דהיינו חדר השינה, וכעת אנו באים לפטור אותו מפני תשמיש דרחיצה, בזה שפיר יש לדון ולומר דלא מיפטר בשביל זה, כיון דאינו מיוחד לרחיצה גרידא, אלא משתמשים בו גם תשמיש של כבוד כמו הא דמתקשטות ושינה ומיוחד למשכב נשים, - והנה זהו כוונת הב"י שכתב דעד כאן לא פטרו ביומא שם מפני שהנשים רוחצות אלא בית התבן ובית הבקר וכו' אבל בית דירה ממש אעפ"י שהנשים רוחצות בהם חייב במזוזה יעוי"ש, וזהו כדברינו, אבל נראה שזהו גם כוונת הכלבו שמסיים בצ"ע, והיינו שמספקא להו לראשונים בזה.
כא שם והתניא אחד שערי בתים ורפת וכו' הקשו בתוס' ובריטב"א אמאי לא משני ר"י דהכא מיירי במתקשטות ולהכי מרבה אותם התנא לחיוב ואין ראי' מזה לסתמא יעוי"ש שדחקו בזה, והנה לפי מה שכתבנו לעיל דכוונת התנא הכא שיליף רפת ומתבן מקרא בשעריך, א"כ ע"כ אין לומר דמרבה התנא באופן שמתקשטות דא"כ הרי זה דירה של אדם ממש, והרי זה ביתך, וגם נלמד מקרא דביתך המורה ביתך המיוחד לך, וא"כ מדוע יליף התנא לחייבם מריבוי דבשעריך, ובא לרבותם כי היכי דמרבה שערי עיירות וכדומה, וא"כ ע"כ מוכח דלא מיירי במתקשטות וזהו סתמא, ולהכי מותיב מזה תיובתא לר"י דסבר בסתמא כו"ע לא פליגי דפטור ולית תנאי דמחייב, אבל בסברא לא איתותב כדלעיל, ומיושב קושיות הראשונים.
כב שם יכול שאני מרבה אף הר הבית והלישכות והעזרות ת"ל בית מה בית שהוא חול, אף כל שהוא חול יצאו אלו שהן קודש, ולפי"ז יש לפטור לישכת פרהדרין ממזוזה מטעם שהוא קודש, וכתבו התוס' ישנים שכן הוא הדבר, וכר' יהודה מתוקמא דאילו לרבנן בלא"ה לא בעי קרא למעט מטעם שהוא קודש הא סברי דירה בע"כ לא שמה דירה, יעוי"ש, ותמוה דמבואר ביומא שם דרבנן סברי דירה בע"כ שמה דירה, ומחייבי רבנן במזוזה ללישכת פרהדרין, וצ"ע, ותיקשה גם כן מדוע באמת מחייבו רבנן שם במזוזה כיון דמיעטה התורה מטעם שהוא קודש.
כג כתב הרמב"ם בפר"ו ממזוזה ה"ו הר הבית הלישכות והעזרות ובתי כנסיות ובתי מדרשות שאין בהן בית דירה פטורין לפי שהן קודש, וכתב מרן הכס"מ מקורו לסוגיא זו, - וקשה דהנה בברייתא מתפרשה למעט אף בשיש דירה, ומכל זה ממעט התנא מטעם שהוא קודש, וכמו"ש התוספות ישנים, אבל בשאין בהם בית דירה בלא"ה פטור מטעם חסרון דירה, והרמב"ם דממעט מטעם קודש דוקא בשאין בו בית דירה, - ובשיש בו דירה חייב אעפ"י שהוא קודש זה לא שמענו, גם תמוה למה לי טעם הקודש בשאין בו בית דירה, הא בלא"ה פטור מפני חסרון דירה, וצ"ע, והרא"ה מצוה תכ"ג כתב כהרמב"ם. -
כד ונראה דהרמב"ם מפרש דהמיעוט שממעטין דבר מקודש היינו דאם באנו לחייב את הרבים במזוזה מטעם התשמיש שלהן המשתמשים בזה לדברים קדושים וצבוריים, וכמו שחייבין ציבור במזוזה בשיש להם בית מיוחד עבור צרכיהם להתאסף שם, וכדומה, וזהו בית שותפין שחייב במזוזה, וכן מצינו שהציבור חייבים במזוזה לשערי עיירות ושערי מדינות, כן סד"א שהציבור מחוייבים במזוזה ללישכות הר הבית ועזרות, דלא גרע זה מבית השותפין דעלמא, על זה מלמדנו הקרא דבעינן דומיא לבית שתהי' דוקא חול, אמנם כשדר שם יחיד ויש לו בית דירה פשיטא שהיחיד מחויב במזוזה עבור דירתו, וזהו שכתב הרמב"ם הר הבית והלישכות וכו' ובתי מדרשות שאין בהם בית דירה פטורין לפי שהן קודש, והכוונה כיון שאין בהם בית דירה ליחיד, אז הרבים פטורין מפני שהוא קודש, ואינו דומה לבית שותפין דעלמא, וכמו"ש לעיל, ושל לישכת פרהדרין מסיים שם הרמב"ם כיון שהיתה שם בית דירה לכהן גדול חייבת במזוזה היינו מפני הדירת יחיד, ואתי שפיר לפי"ז דאתיא גם כרבנן דאעפ"י שמחייבי לכה"ג במזוזה, מ"מ סברי האי דרשא למעט קודש, - ומזה שמעינן דבית השותפין או של רבים אם תשמישה לדבר חול אעפ"י שאין בה דירת יחיד מ"מ חייבת במזוזה, ורק בדברים קדושים כמו ביהכ"נ וביהמ"ד בעינן שם דירה ליחיד, והיינו דירת חול דוקא.
כה שם ובית הכנסת מי מטמא בנגעים כו' ל"ק הא ר"מ הא רבנן דתניא ביהכ"נ שיש בה בית דירה לחזן הכנסת חייב במזוזה, ושאין בה בית דירה ר"מ מחייב וחכמים פוטרין, וע"כ דבזה פליגי דר"מ סבר שדין הביהכ"נ כדין בית השותפין, ודירת ביהכ"נ המשתמשת לתשמיש ביהכ"נ לרבים, זהו בית השותפין ממש, וע"כ דלא סבר למעט קודש, או דסבר דהקרא אתי למעט דוקא קדושת הר הבית, וקדושת ירושלים, ולא בתי כנסיות שבמדינה, וחכמים פוטרין כמו שכתבנו, ושיטת הרמב"ם כחכמים.
כו ובזה מבואר לנכון גם כן הא דאמר ר' יהודה שם דלהכי הלישכת פרהדרין פטורה ממזוזה משום דדירה בע"כ לא שמה דירה, ולמה לא אמר דפטורה מפני שהיא קודש, וכבר הקשו בזה בתוסי"ש ובריטב"א, ולדברי הרמב"ם אתי שפיר כפשוטו, משום דאם דירה בע"כ שמה דירה הוי חיוב מזוזה דאורייתא על היחיד, ובזה מיושב גם כן הא דהקשה הריטב"א מדחזינן לקמן שר"י פוטר מקום מקודש מטומאת נגעים, והכא לא ממעט חיוב מזוזה במקום מקודש יעוי"ש, ובדברינו שפיר סבר ר"י האי דרשא גם במזוזה למעט מקום מקודש, - והנה דברי הריטב"א צ"ע הא התם מטעם אחר דלא נתחלקה לשבטים, ואולי כוונתו לפירש"י במגילה כ"ו שמפרש מקום מקודש משום דביתו של קודש הוא יעוי"ש, וצריך עיון. -
כז שם והא דכרכים והא דכפרים, - מבואר מזה דנגעים ומזוזה דיניהם שוה וביהכ"נ של כרכים שאין מטמא בנגעים אינו חייב במזוזה גם כן, ודכפרים מטמא בנגעים חייב במזוזה אף בלא בית דירה לחזן הכנסת, וגם הש"ס משני שם הא ר"מ והא רבנן דפליגי לענין מזוזה, וכן סברי לענין נגעים, ולפי"ז יש לעיין במסקנא דמסיק הש"ס דגם ביהכ"נ של כפרים אין מטמא בנגעים מטעם דכתיב ובא אשר לו הבית בעינן שתהי' הבית מיוחד לו, ולפי"ז גם במזוזה פטורה מטעם חסרון ייחוד בעלים מיוחדים, וכיון שביהכ"נ של כפרים פטור ממזוזה א"כ גם שותפין הדין כן, ובית השותפין גם כן פטור, וכמו שפירש"י שם ד"ה דכפרים דהרי זה כבית השותפין, ולפי"ז בית השותפין גם כן פטור, ומאן דמחייב בית השותפין ע"כ סבר דבית השותפין מטמא בנגעים, וגם ביהכ"נ של כפרים מטמא בנגעים, וכן מצאתי בתוס' ישנים ד"ה יצאו אלו שכתבו כן יעוי"ש, ולפי"ז יש לתמוה דהרמב"ם פוסק דבית השותפין מטמא בנגעים, בפרי"ד מטו"צ, ובית הכנסת של כפרים השמיט, וכתב סתם בית הכנסת מטמא בנגעים בתנאי שיש שם בית דירה לחזנין או לתלמידים וע"כ דעתו דגם בית הכנסת של כפרים הדין כן, וזה תמוה מ"ש משל שותפין, וצ"ע.
כח והנה לפי מה שביארנו לעיל דשני חיובים איכא במזוזה, א) התשמיש הכללי, ב) התשמיש הפרטי, - דהיינו שחייבה תורה במזוזה לרבים על תשמישם הכללי, וחייבה תורה ליחיד על תשמישו הפרטי, והנה כשאנו באים לחייב בית הכנסת על תשמישם הכללי בזה כבר שללה תורה חיובם מטעם דאין זה תשמיש חול, אבל בית השותפין יש לחייבם עבור תשמישם הכללי מפני שתשמישם הוא תשמיש חול וכיון שגילתה לנו תורה בפרטי תשמישים דבעינן תשמישים המיוחדים לתשמיש חול דוקא, - ובלעדי תשמיש חול אין זה המכוון בית דירה שאמרה תורה, להכי גם בדין טומאת נגעים בעינן גם כן שתהי' מיוחדים בתשמישם המיוחדים לעניני חול, ולהכי אעפ"י שסבר הרמב"ם דבית השותפין מטמא בנגעים, היינו עבור שמיוחד הבית לתשמישי חול לצרכם, משא"כ בית הכנסת של כפרים שאין להם תשמיש מיוחד לתשמישי חול, לא קרינן בזה ביתו, ולפי"ז בית הכנסת של שותפין וביהכ"נ של כפרים דינם שוה, ובעינן בית דירה, ואין זה ענין לבית שותפין, כמו שנתבאר.
כט שם בתוס' ישנים תירצו עוד וז"ל אי נמי שאני הכא דלא נתברר חלקם מעולם עכ"ל ביאור הדברים דהכא מיירי קודם חלוקה שלא נתברר עדיין חלקם, ואינו דומה לשותפין וביהכ"נ של כפרים, וקשה דלפי"ז מאי פריך הש"ס מזה להוכיח על כפרים שאין מטמא בנגעים, עד שהוכרח הש"ס לומר אלא מחוורתא כדשנינן מעיקרא, ולדברי התוס' לא דמי זה לזה, וצ"ע.
ל שם תנו רבנן בית הכנסת ובית האשה ובית השותפין חייבת במזוזה, פשיטא מה"ד ביתך ולא ביתה, ופירשו התוספות משום דכתיב בלשון זכר יש למעט אשה, וקשה למ"ל קרא למעט אשה הא אשה בלא"ה היתה פטורה מטעם דאיתקש מזוזה לת"ת וכשם שפטורה מת"ת כן פטורה ממזוזה, כמו שמבואר בקדושין ל"ד, וגם בברכות כ' איתא להדיא במזוזה פשיטא ומשני מה"ד נקיש לת"ת ומשני גברא בעי חיי וכו' נמצא דבלאו ריבוי דלמען ירבו ימיכם לא היו ידענו נשים לחיוב, מטעם דיש למעט מההיקשא לת"ת, וכנראה שלמכוון זה מציין הגרע"א ז"ל בגיד הנשה להא דברכות, וכן מצאתי בגבו"א עמד בזה ויצא שם לחדש דכוונת הש"ס לפטור הבית, ומהיקש ממעטין את האשה עצמה, ומביתך ממעטין גם את ביתה מחיוב מזוזה, ומזה מוכיח שם דל"ב בחיוב מזוזה שתהי' הבית שלו דוקא יעוי"ש, ולדעתנו נראה לבאר לנכון באופן אשר אין הכרח לדבריו, וזה הדבר, דהנה יש במצוה שתים, א) חיוב המצוה, ב) קיום המצוה, ובכל מצוה ומצוה דורשין אנו מהאדם השתים האלה, היינו החיוב והקיום, ומ"מ משכחת לפעמים זה בלא זה, היינו דאיתא בחיוב, וליתא בקיום, כמו מי שאין לו זרוע לענין תפילין דליתא בקיום, לא מהני לו החיוב, כיון שאינו בקיום, ולפעמים איתא בקיום אף שאינו בחיוב כמו כל מי שאינו מצווה ועושה כגון סומא לר' יהודה דאעפ"י שליתא בחיוב ואיתא בקיום, וכמו כן כל מצות עשה שהזמן גרמא לנשים דליתנהו בחיוב, ואיתנהו בקיום, והנה לפי"ז אם באנו לפטור נשים ממזוזה מטעם ההקש לת"ת דנשים פטורות אין לנו למעטם אלא מחלק החיוב לומר דאין אשה מחויבת במזוזה, אמנם מחלק הקיום לא נתמעטה, אבל אם באנו למעט אשה מטעם ביתך ולא ביתה נמצא דהתורה שללה כל עיקר דירתה שאינה בת מזוזה וממילא ליתא גם בקיום, והרי זה כאילו דרה בחוץ, ולא שייך כאן קיום המצוה כלל, זהו כוונת הש"ס הכא בהא דממעטין מביתך ולא ביתה.
לא כתב המרדכי בהגהות לפר"ח שבית שישראל ונכרי שותפין בו פטורה מן המזוזה, - דאע"ג דלא מצינו בקרא לפטור, אמנם כמו שמצינו לענין נגעים דשותפות נכרי אינו מטמא בנגעים כדאיתא בתוספתא, והטעם כיון שיש לנכרי חלק בהבית, ונכרי לאו בר טמויי בנגעים הוא, הרי אין כאן בית שלם לגבי טומאת נגעים דבעינן בית שלם עם כל זויותיו, וכן לגבי מזוזה כיון שיש לנכרי חלק בגוף הבית הרי אין כאן בית שלם להתחייב במזוזה, ואנן בעינן בית שלם לענין מזוזה דהא ממעטין בפר"ק דסוכה בית שאין בו ארבע אמות, וכן שער שלם בעינן, וכי שקלת לחלק נכרי הוי חצי בית וחסר וכו' יעוי"ש, ביאור הדברים בדבריו דאעפ"י שלענין שותפות ישראל לא אמרינן דהוי בית לכל אחד ואפילו בבית שאין בו יותר מארבע אמות וכי חלקת לחצאין הרי זה בית חסר, מ"מ כיון דאין כאן התערבות והתמזגות פטור בהאי בית, חשבינן לכל אחד בית שלם, מטעם דלכל אחד ואחד יש שיעור חיוב בפני עצמו, משא"כ בשיש התמזגות פטור בכל הבית הרי זה כחצי בית.
לב אבל יש לעיין דעיקר ראייתו מתוספתא דנגעים, והנה שם בתוספתא פר"ו איתא בית שצידה אחד נכרי וצידה אחד ישראל אינה מטמאה בנגעים, וכן כתב הרמב"ם פרי"ד מטו"צ הי"ג וז"ל בית שצידו אחד נכרי וצידו אחד ישראל כו' אינו מטמא בנגעים, ואילו במזוזה באופן זה פשיטא שחייב הישראל במזוזה, וא"כ מניין להמרדכי דינו לענין שותפות נכרי כיון שאין הדין שלו בתוספתא, ואפשר דיליף מדין נתיצת הכותל השותפות עם הנכרי, דכיון דתורת נתיצה בהכותל כולו, וא"כ יש התמזגות פטור בכל הכותל, וא"כ חסר בזה הכותל, וממילא בשותפות בפנים הבית, חסר חצי בית, ובמזוזה באופן זה אין כאן חיוב מזוזה, וצ"ע, - והרשב"א בחידושיו לחולין קל"ו כתב דשותפות נכרי אינו פוטר במזוזה מטעם דדירת ישראל בשלימותו, וחייב במזוזה, ודעת התוס' לפטור מטעם דכיון דגבי שותף אחד לא שייך למען ירבו וגו', והרמב"ם דסתם ולא כתב חילוק משמע דעתו לחיוב, וגם המחבר סתם שותפות חייב, והרמ"א הגיה וכתב דוקא שותפות ישראל, וצ"ע לדינא.
לג אמנם אם קבעו בית דירה בביהכ"נ לנכרי שומר ביהכ"נ לכו"ע אין לחייב במזוזה מטעם שביארנו לעיל דהחיוב דוקא על הדר שם.
לד שם אין משכירין בתים כו' דלא נתחלקה לשבטים. והנה בערי מקלט אעפ"י שנתחלקה לשבטים מ"מ מבואר במכות י"ג ע"א דבשש ערים אין הרוצח מעלה שכר, וכן ברמב"ם בפר"ח מרוצח ה"י היינו גזירת הכתוב מדכתיב לכם לרוצחים, ויש לעיין אם נעשה שלו, וע' רמב"ם פר"ד שאין ערי מקלט נעשים עיר הנדחת, וצ"ע.
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0