דלג לתוכן
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מד - ב

ואמר ריש לקיש: כל המניח תפילין מאריך ימים, שנאמר בישעיה  "ה' עליהם יחיו ולכל בהן חיי רוחי ותחלימני והחייני", והיינו שאותם שנושאים עליהם שם ה' בתפילין - יחיו!

מתניתין:

קרבנות עולה של בהמה או קרבנות שלמים [בין שהם של יחיד בין של צבור], וחטאת ואשם של מצורע - טעונים מנחת נסכים. אבל שאר חטאות ואשמות, וכן בכור ומעשר ופסח, וכל קרבנות העופות - אינם טעונים מנחת נסכים.

הנסכים הם: מנחת סולת הבלולה בשמן, והנקראת "מנחת נסכים", ויין, הנקרא "נסך". שיעור הסלת, השמן והיין, מפורשים בתורה [במדבר טו, ד - י], ומנחה זו מוקטרת ונשרפת כולה על גבי המזבח.

המשנה מבארת האם מעכבים המנחה והיין זה את זה, ובסוגיית הגמרא נידון מה קודם להקרבה - מנחת נסכים או היין.

הסלת והשמן, הבאים ל"מנחת נסכים", אין מעכבין בהעדרם את היין, אלא מביאין יין לנסכים בלא סלת ושמן.

ולא היין מעכבן, שבהעדר יין מביאים סלת ושמן לבדם, ואפשר להביא את היין אף במועד אחר [1].

כל המתנות הניתנות מן הדם, בין בזריקה בין בנתינה באצבע על קרנות המזבח, שניתנות על המזבח החיצון אין מעכבות בדיעבד זו את זו, ואפילו אם נתן מהן מתנה אחת מכפרת הנתינה הזאת.

גמרא:

תנו רבנן: כפל הכתוב בקרבנות חג הסוכות בכל יום - "ומנחתם ונסכיהם", ומכאן הרינו למדים, כי סדר הבאת נסכים הוא: הבא מנחה, שהיא הסלת הבלולה בשמן של הנסכים, שנקראת "מנחת נסכים", ואחר כך הבא את יין הנסכים. זוהי דעת רבנן.

רבי אומר: אין זה הסדר, שהרי הכתוב אומר בפרשת אמור "להקריב אשה לה' עולה ומנחה זבח ונסכים", ואנו דורשים: הבא זבח, ואחר כך, מיד אחר הקרבן עצמו, הבא נסכים. דהיינו, שהיין הסמוך ל"זבח" הוא קודם למנחת הנסכים.

ומקשינן: ורבי נמי, כיצד יסבור שהיין קודם, הכתיב "ומנחתם ונסכיהם", ולכאורה בא פסוק זה ללמד שהסדר הוא כדעת רבנן, שהמנחה קודמת?

ומשנינן: ההוא פסוק זה אינו מיותר, אלא מיבעי לדרשה אחרת, ללימוד ההלכה ש"מנחתם ונסכיהם בלילה", דהיינו, שהנסכים ניתנים להפרדה מן הזבח ולהקריבם בפני עצמן בלילה, שאינו זמן הקרבה בזבח. [2] וכמו כן נדרוש מ"מנחתם ונסכיהם" שניתן להביאם בפני עצמן, אפילו למחר [כל זמן שלא נתקדשו בכלי, כי אם נתקדשו הם נפסלין בלינה].

ופרכינן: ורבנן נמי, הכתיב הרי כתוב כפי שדרש רבי, ש"הנסכים", שהם היין, קרובים לזבח, ובאים מיד אחריו, כלשון הכתוב "זבח ונסכים", ואם כן, הם קודמים למנחה?

ומשנינן: ההוא פסוק זה של "זבח ונסכים" מיבעי ליה לדעת רבנן לכדדרשתו של זעירי. דאמר זעירי: אין נסכים מתקדשים להקבע עם זבח זה [אף על פי שהפריש הנסכים לשם זבח זה], שלא יוכל לשנותם ולהקריבם עם זבח אחר אלא בשחיטת הזבח, שהיא מקדשתם להיות חלק מן הזבח.

ולכך אין רבנן דורשים כרבי, משום שהפסוק נצרך לדרשה האחרת.

ומעתה מקשה הגמרא לדעת שניהם, שאין הפסוקים שנזכרו לעיל מיותרים, ומקשינן: ורבי נמי, כיצד למד מ"זבח ונסכים" את סדר המנחה אחר הנסכים? הרי מיבעי ליה לדרוש "זבח ונסכים" לכדזעירי?

ולדעת רבנן נמי קשה, איך דרשו הקדמת המנחה לנסכים מ"מנחתם ונסכיהם"? הרי מיבעי להו לפסוק לדרוש: מנחתם ונסכיהם בלילה, ומנחתם ונסכיהם אפילו למחר?

ומסקינן: אלא, היינו טעמייהו דרבנן הסוברים שמנחת נסכים קודמת לנסכים, משום דכתיב בפרשת אמור "להקריב אשה לה' - עולה ומנחה". מלמד הכתוב ש"מנחה", שהיא הסולת ושמן של הנסכים, היא זאת הסמוכה ל"עולה", שהיא הזבח, והיא קודמת ליין!

ומקשינן: ורבי נמי, כיצד יסבור שהיין קודם למנחה הכתיב "עולה ומנחה"?

ומסקינן: אלא, לא נחלקו רבי ורבנן בכל האופנים. ובבאים הנסכים עם הזבח - דכולי עלמא לא פליגי! דבין לרבי ובין לרבנן, הסדר הוא דמנחה של הסולת והשמן קודמת ואחר כך נסכים דיין. דהרי כתיב "עולה ומנחה" ודורשים שתהא המנחה סמוכה לזבח.

כי פליגי רבי ורבנן לענין סדרן של מנחה ונסכים, בבאין בפני עצמן בלא זבח, [דכפי שנתבאר לעיל בגמרא ניתן להביא הנסכים בלילה או למחר ללא הזבח] ובאופן זה נחלקו:

רבנן סברי, מדמצינו בנסכים דבאין עם הזבח, שסדר הבאתן הוא מנחה ואחר כך נסכים, וכמו שדורשים מן הפסוק ד"עולה ומנחה", כן הוא הדין בבאין הנסכים בפני עצמן, נמי, שאף כאן זהו סדרן - מנחה, ואחר כך נסכים.

ורבי סובר שיש לחלק: התם, בפסוק ד"עולה ומנחה" בבאין עם הזבח הוא דאיירי הפסוק לומר שהמנחה קודמת. וטעם הדבר: כיון דאתחיל בזבח באכילה, שאכילת מזבח בדם או באימורים נקראת "אכילה", לפיכך גמר לה לכולא מילתא דאכילה, ויביא מנחת הנסכים מיד לפי שאף היא נחשבת אכילה, בעוד שהיין נחשב "שתיה".

אבל, כשבאים בפני עצמן ואין סברת "אתחיל באכילה" אז, אדרבה, נסכים עדיפי לענין הקדמה, הואיל דמיתאמרא שירה של לויים, בקרבן הטעון שירה, עלייהו דנסכים דוקא, ד"אין אומרים שירה אלא על היין" ומכאן אתה למד חשיבותו ולפיכך הוא קודם למנחה בבאין בפני עצמן. [3] [4] שנינו במשנתנו: המתנות שעל מזבח החיצון אין מעכבות זו את זו. תנו רבנן: מנין לכל הדמים הניתנין על מזבח החיצון, שנתנן במתנה אחת - שכיפר, גם כאשר מצוותן היא בנתינת כמה מתנות? שנאמר בפרשת ראה "ודם זבחיך ישפך על מזבח ה' אלהיך" ולשון "ישפך" מורה אף שפיכה אחת. [מזה שלא כתוב: על המזבח "סביב", שמשמע כמה מתנות]. בפרשת פנחס נאמרו סדרי קרבנות מוספין של ראש חודש "פרים בני בקר שנים ואיל אחד כבשים בני שנה שבעה תמימים" וכך הוא גם קרבן חג השבועות הנקרא "עצרת". מלבד העולות הבאות כקרבנות מוסף בחג השבועות, ישנם גם עולות הבאות עם שתי הלחם שנאמרו בפרשת אמור, והם "שבעה כבשים ופר בן בקר אחד ואילם שנים".

בחג הסוכות משתנה הרכב הקרבן מיום ליום במספר הפרים, אולם בכל יום קרבים למוסף "אילים שנים כבשים בני שנה ארבעה עשר".

מתניתין:

הפרים והאילים והכבשים [והשעירים] הנאמרים בקרבן של יום מסויים, אינן מעכבין זה את זה, שהעדר אחד המינים אינו מעכב את השאר. וכן באם אין להם את המנין הדרוש מכל מין יביאו כפי מה שבידם. וכן אין הפרים האיל והכבשים הבאים כקרבנות מוסף בחג השבועות מעכבים את האלים הפר והכבשים הבאים עם שתי הלחם. [5] [6]

אמר רבי שמעון: אם היו להם פרים מרובים כפי מצות קרבן היום, ולא היו להם נסכים כלל, אל תאמר יביא עתה הפרים כלם בלי נסכים וישלים הנסכים לאחר מכן. אלא, יביא פר אחד ונסכין, וימעט ממספר הפרים של מצות קרבן היום [שכאמור אין מספר הקרבנות מעכב] ולא יקריבו כולם בלא נסכים. על אף שאם יקריבום עתה בלא נסכים ניתן להשלים את נסכיהם לאחר הזמן, מכל מקום בקרבן ציבור צריך לכתחילה להביא נסכים ביחד עם הזבח, כיון שאם מביאם למחר מבטל מצות שירה. [7]

גמרא:

והוינן בה: הני פרים וכבשים, שעליהם נאמר במשנה שאינן מעכבין זה את זה, דהיכא, של איזה יום מועד הם?

אילימא דחג הסוכות, הרי "כמשפט", "כמשפטם" כתיב בהו, ולשון זה מלמד על דבר המעכב, ואם כן, בקרבנות הסוכות אכן אין להקריב אם לא מצאו כדי כל הקרבן, ואין לפרש את משנתנו בקרבנות אלו [8].

אלא, משנתנו מדברת בקרבנות מוסף דראש חודש, וכן בקרבנות עצרת האמורים בפרשת פנחס דחומש הפקודים [חומש במדבר].


הערות

[1] התוספות הקשו, שמשמע מדברי המשנה שרק היין אין מעכב הסולת והשמן, אולם הסולת והשמן בעצמם מעכבים זה את זה, דהיינו שאינו יכול להביא סולת בלי שמן, ולכאורה מה המקור לדין זה שסולת ושמן מעכבין זה את זה, שהרי על כל מנחת נדבה יש פסוק, אולם במנחת נסכים אין לזה פסוק, ובגמרא לעיל [כז א] נראה שצריך פסוק נפרד לשמן שמיעוטו מעכב את רובו, פסוק אחד במנחת נסכים ואחד במנחת נדבה, ואם כן, בזה שאין פסוק מהיכן לומדים ששמן וסולת מעכבים זה את זה. ותירצו התוספות, שלאחר שאנו לומדים שבמנחת נסכים מיעוטו מעכב את רובו כמו במנחת נדבה, אם כן, עכשיו לכל הדינים שוה מנחת נסכים למנחת נדבה ולכך הסולת מעכבת השמן אף במנחת נדבה. והגרי"ז תירץ את קושית התוספות, שכל מה שצריך לימוד מיוחד על מנחת נסכים בנפרד הוא רק לגבי זה שמיעוט השמן מעכב את רובו, שבזה כיון שמנחת נדבה היא לוג אחד ומנחת נסכים היא שלושה לוגין צריך מקור לומר שמנחת נסכים גם מיעוט מעכב הרוב, אולם לגבי הדין של סולת ושמן בזה מסברא כמו שמנחת נדבה הוא מעכב אף במנחת נסכים הוא מעכב.

[2] מנחת נסכים הבאה עם הזבח זמן הקרבתה הוא ביום דוקא. וכאן מדובר כגון שהביא זבח בלא נסכים, ואחר כך הביא נסכים בפני עצמם, שאז יכול להביאם בלילה. רש"י.

[3] התוספות הקשו, איך הגמרא אומרת שכיון שאומרים שירה על הנסכים לכן יש בהם דין קדימה, הרי במסכת ערכין מבואר שזה ספק אם אומרים שירה על יין הבא בפני עצמו, וכאן הרי מדובר ביין הבא בפני עצמו ואיך כתוב שיש בזה שירה? ותירצו התוספות, כיון כשהיו באים עם הזבח היה בהם שירה, הרי הם עדיפים וקודמים. והמנחת חינוך כתב ליישב דברי התוספות, על פי מה שרוצה לחדש שכל הספק של הגמרא שם הוא משום שצריך שתהיה אכילה ושתיה, דהיינו הקטרה ונסכים, ורק על זה יש שירה, ולכך מסתפקת הגמרא שבבאים בפני עצמם לא יאמרו שירה. אולם במקום שיש אכילה של הקרבן אף לאחר עשרה ימים, בזה ודאי שיהיה הדין שיהיה שירה, ואם כן, כל דברי הגמרא זה רק כשמקריב הנסכים לחוד, שאז אין אכילה, אולם בסוגייתנו, שמקריב המנחה יחד עם נסכים, בזה הדין שיהיה שירה, שהרי יש כאן אכילה ושתיה. ומיושבת היטב קושית התוספות, כי היות ויש כאן אכילה עם שתיה, יש בזה שיר. ולכך סבר רבי שהוא קודם למנחה. אולם הקשה המנחת חינוך, כיון שלדעת רבי הרי היין קודם, אם כן, הוא שתיה קודם לאכילה, ובזה לא שייך שירה, שרק אם יש קודם אכילה ואחר כך שתיה יש שירה, ושוב חוזרת קושית תוספות שזה תלוי בספק הגמרא במסכת ערכין.

[4] הרמב"ם [הלכות תמידין ומוספין] הביא הדין שמנחה הבאה עם הזבח קודמת לנסכים, אולם מה הדין במנחה הבאה בפני עצמו לא הוזכר ברמב"ם בפרוש אם הלכה כרבנן שמנחה קודמת או שהלכה כרבי שנסכים כיון שאומרים עליהם שירה הרי הם קודמים.

[5] ולפי הרמב"ם המשנה מדברת רק באופן זה.

[6] בפשטות דין המשנה שאין הפרים והאילים והכבשים מעכבים זה את זה, הוא בדין מוספים של שבת ומועד, שאף שיש דין להביא מספר מסוים של כל אחד מהם אם אין לו הכל הרי הוא יכול להקריב אף חלק מהם, ובגמרא מבואר שבאילים זה חידוש בעצרת שיש שני אילים שהם חיוב מצד החג, ויש עוד איל של מוסף שבזה נתחדש שאינם מעכבים זה את זה. והרמב"ם בפירוש המשניות ובהלכותיו נראה שמפרש המשנה באופן אחר, שכל הדין של המשנה הוא רק בעצרת, שהדין הוא שצריך שני פרים למוסף ופר לחובת היום, וכן שבעת כבשים למוסף ושבעה כבשים לחובת היום, שבזה הוא חידוש המשנה שאין הפר של חובת היום מעכב השני פרים של מוספין, וכן אין השבעת כבשים של חובת היום מעכבים השבעת כבשים של המוספין, וכן באילים אין איל של מוסף מעכב שני אילים של חובת היום, וזה כל דין המשנה שהפרים והאילים והכבשים אין מעכבין זה את זה. והקרן אורה הוסיף שלדעת הרמב"ם שני אילים של חובת היום אינם מעכבים זה את זה, וכן שבעת הכבשים של חובת היום [דהיינו האמורים בתורת כהנים] אינם מעכבים זה את זה, ואף שמשמע מהסוגיא דאינו כן, אולם דעת הרמב"ם שכל דין המשנה הוא רק לגבי זה שקרבנות של חובת היום [דהיינו תורת כהנים] אינם מעכבים קרבנות של מוספין [דהיינו חומש הפקודים].

[7] כי אין אומרים שירה אלא על היין [תוס' ר"ה ל ב] ומשום כן סובר רבי שמעון שעדיף להביא פר ונסכיו, מלהביא פרים הרבה בלא נסכים.

[8] האחרונים הקשו מדברי הגמרא על הרמב"ם שפסק שמוספין של מועדים אינם מעכבין זה את זה ואם לו אלא אחד הרי הוא מביא אחד, ומשמע מדבריו שאף מוספין של חג הסוכות אינם מעכבין זה את זה. והרי מבואר כאן שבחג, שכתוב כמשפטם, הרי המוספין מעכבין זה את זה. והחזון איש כתב, שלדעת הרמב"ם מה שאומרת הגמרא משפטם כתיב בהו אין הכונה שמטעם זה הרי הם מעכבין זה את זה, אלא כונת הגמרא שאי אפשר לומר שהמשנה דברה רק במוספי החג, שהרי במוספי החג כתוב כמשפטם ומשמע מזה שהם יותר חמורים בדינם שיעכבו, ואם כן איך אפשר לפרש שכונת המשנה על מוספי חג, הרי אם תפרש כך משמע ששאר מוספין מעכבין זה את זה, אבל באמת אף מוספי החג אינם מעכבים זה את זה. והוסיף החזון איש, שאף מה שמקשה הגמרא בהמשך על אילים הויה כתיב בהו אין הכונה שבגלל זה זה מעכב, אלא כונת הגמרא שכיון שכתוב הויה הרי הם חמורים, ואי אפשר להעמיד דין המשנה רק בזה אבל אף אילים של עצרת אינם מעכבים זה את זה וכמו שמשמע מדברי הרמב"ם.

"ה' עליהם יחיו ולכל בהן חיי רוחי ותחלימני והחיני (ישעיהו לח, טז), לומר שהמניח תפילין (שבהם כתוב שם ה') על ראשו ("ה' עליהם") זוכה לחיים ("יחיו"), ומבריא ממחלותיו וזוכה לעוד שנות חיים ("ותחלימני והחייני").

א משנה במשנה זו שבים לדון בהלכות השייכות למסכת, מנחות. הסולת והשמן של מנחת הנסכים אין מעכבין את היין הבא עם המנחה. שאם הובא יין בלא הסולת והשמן למנחה — מנסכים את היין על המזבח, אף שלא הוקרבה המנחה. וכך הוא הדין לענין הסולת והשמן של המנחה, שהובאו בלא יין לניסוך, הריהם קרבים, ולא היין מעכבן. דין אחר הוא שהמתנות (נתינות מדם הקרבן) שניתנות על המזבח החיצון (העומד בעזרה) — אין מעכבות זו את זו, שאף אם ניתנה רק מתנת דם אחת בלבד, כיפר הקרבן בדיעבד לבעליו.

ב גמרא שנינו במשנתנו דינה של מנחת הנסכים, ומביאים מה שתנו רבנן [שנו חכמים בברייתא]: מה שנאמר בקרבנות הבאים בשבעת ימי חג הסוכות ובשמיני עצרת "ומנחתם ונסכיהם" (במדבר כט, יח— לז), בא להורות כי כך הוא סדר הבאתם: לאחר הקרבת הקרבן הבא את המנחה, ואחר כך הבא את הנסכים. אלו דברי חכמים. רבי אומר: מה שנאמר "...להקריב אשה לה' עולה ומנחה זבח ונסכים..."(ויקרא כג, לז) בא לומר כי כך סדר ההבאה, שבתחילה הבא זבח (הקרבן עצמו), ואחר כך הבא נסכים, ורק לאחר הבאת הנסכים הבא את מנחת הנסכים.

ודנים בשיטות הללו: לשיטת רבי הלמד מהפסוק "זבח ונסכים", ואולם נמי הכתיב [גם כן הרי נאמר] "ומנחתם ונסכיהם" שהמנחה קודמת לנסכים! ומשיבים: הפסוק ההוא מיבעי [נצרך] לענין אחר, ללמד שמנחתם ונסכיהם הבאים בפני עצמם, לאחר שהובא הזבח, ביום, בלא נסכים, ניתן להקריבם אף בלילה, וכן שמנחתם ונסכיהם הבאים בפני עצמם לאחר שכבר הוקרב הקרבן עצמו היום, אפשר להקריבם אפילו ליום מחר.

ושואלים לצד האחר: ולשיטת רבנן [חכמים] הסבורים כי המנחה קודמת לנסכים ולמדו כן מהפסוק "ומנחתם ונסכיהם", נמי הכתיב [גם כן הרי נאמר] "זבח ונסכים" להורות שהנסכים קודמים למנחה! ומשיבים: הפסוק ההוא מיבעי ליה [נצרך לו] לענין אחר, וכדרך שאמר החכם זעירי, שכן אמר זעירי: אין הנסכים הבאים עם הזבח מתקדשין (מתקבעת קדושתם על זבח זה, שאינם באים אלא עמו ולא עם זבח אחר) אלא בשחיטת הזבח הזה. שמשעה שנשחט הקרבן ("זבח") זה — שוב אין הבעלים יכולים לשנותם לזבח אחר אלא הם כ"שייכים" אליו ("זבח ונסכים"). ואם עדיין לא נשחט הקרבן, יכולים הבעלים לתיתם לקרבן אחר, אף שהפרישם בתחילה לשמו של זבח זה.

וחוזרים ושואלים לשני הצדדים: ולשיטת רבי הסבור שפסוק זה מלמדנו שהנסכים קודמים למנחה, והרי נמי מיבעי ליה [גם כן צריך אותו] את הפסוק הזה לכמו שדרש זעירי! ומן הצד האחר, יש לשאול אף לשיטת רבנן [חכמים] הסבורים שהפסוק "מנחתם ונסכיהם" מלמדנו כי המנחה קודמת לנסכים, ואולם נמי מיבעי להו [גם כן צריך אותו] את הפסוק הזה ללמדנו כי מנחתם ונסכיהם קרבים אף בלילה, וכן כי מנחתם ונסכיהם קרבים אפילו למחר!

אלא יש לחזור מההסבר הקודם למחלוקת חכמים ורבי, ומציעים הסבר אחר: היינו טעמייהו דרבנן [זהו טעמם של חכמים], דכתיב [שכן נאמר] בפרשת המועדות "...להקריב אשה לה' עולה ומנחה וזבח ונסכים דבר יום ביומו" (ויקרא כג, לז), ומן הנאמר "עלה ומנחה" יש ללמוד כי מיד אחר הקרבת הקרבן ("עולה") יש להביא תחילה את מנחתו, ולאחר מכן יביאו את נסכיו. ושואלים: ולשיטת רבי הסבור שהנסכים קודמים למנחה, והרי נמי הכתיב [גם כן הרי נאמר] "עלה ומנחה"!

אלא יש להסביר באופן אחר את מחלוקת חכמים ורבי: במנחות ונסכים שבאים עם הזבח — דכולי עלמא [לדעת הכל, ואף רבי] לא פליגי [חולקים] שתחילה מנחה ואחר כך נסכים, דהכתיב [שהרי נאמר] "עלה ומנחה". כי פליגי [כאשר נחלקו] חכמים ורבי הרי זה רק במנחות ונסכים הבאין בפני עצמן. שרבנן סברי [חכמים סבורים] כי מכיון שבדינם של מנחות ונסכים הבאין עם הזבח הסדר הוא שמקריבים בתחילה מנחה ואחר כך מקריבים את הנסכים, במנחות ונסכים הבאים בפני עצמן נמי [גם כן] כך הוא הסדר, שבתחילה מקריבים את המנחה ואחר כך מקריבים את הנסכים. ואילו

רבי סבור כי דווקא התם [שם, במנחות ונסכים הבאים עם הזבח] כך הוא הדין — דאיידי דאתחיל [שמתוך שהתחיל] המזבח כבר באכילה (בהקרבת בשר הקרבן עליו), לכך ראוי כי בתחילה גמר לה לכולא מילתא [יגמור אותה, את כל הדבר] של אכילה, על ידי שיאכל אף את המנחה, ולאחר מכן יקריבו את הנסכים על המזבח (שאין זו אכילה, אלא שתיה). אבל כאשר מביאים מנחה ונסכים בפני עצמן — הנסכים עדיפי [עדיפים] וקודמים בהקרבה, וטעם הדבר: הואיל דמיתאמרא [שנאמרת] שירה עלייהו [עליהם].

ג עוד שנינו במשנה שהמתנות של דם הקרבנות שניתנות על המזבח החיצון אין מעכבות זו את זו. שאם נתן על המזבח נתינת דם אחת בלבד — כיפר בכך.

ובענין זה עוד תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: מנין לכל הניתנין על מזבח החיצון שנתנן שלא כדינם, בארבע נתינות או בשתי נתינות שהן כארבע, אלא במתנה אחת שכיפר בכך, ויצא ידי חובה? שכן נאמר "ודם זבחיך ישפך על מזבח ה' אלהיך" (דברים יב, כז), לומר שאפילו בנתינת דם ("ישפך") אחת יצא ידי חובה.

ד משנה הפרים והאילים והכבשים הקרבים בימים מסויימים בשנה לקרבן אחד, וכגון עולה, ואולם לכמה מטרות נפרדות, וכגון קרבנות מוסף ועוד אחרים הבאים לקרבן אחר מקרבנות היום. וכן קרבנות השעירים — אינן מעכבין זה את זה. שהרי יכולים להקריב את העולות הללו, אף בלא שיוקרבו העולות האחרות. ר' שמעון אומר: אם היו להם לגזברי המקדש מעות שיש בהן כדי לקנות פרים מרובים (כמספר הנדרש), ואולם לא היו להם מעות נוספים כדי לקנות בהן אף את הנסכים הבאים עם הקרבנות הללו יביא אפילו פר אחד ונסכים הראויים לו, ולא יקריבו כולם בלא נסכים.

ה גמרא שנינו במשנתנו כי אין הפרים והאילים והכבשים מעכבים זה את זה, ושואלים: הני [אותם] פרים ואילים וכבשים הנזכרים במשנתנו, דהיכא [של היכן] של איזה מועד הם? ומסבירים את השאלה: אילימא [אם תאמר] שאלה קרבנות החג (חג הסוכות) "כמשפט" וכן בקרבנות היום השביעי בסוכות (שם לג) הלשון "כמשפטם" כתיב בהו [נאמר בהם] להורות שאין לשנות מן האמור!

אלא צריך לומר שהכוונה היא לקרבנות מוסף הבאים בראש חדש, שיש בהם שני פרים, איל אחד, ושבעה כבשים. או לקרבנות מוסף של עצרת (חג השבועות), שאף בהם יש שני פרים, איל אחד ושבעה כבשים. המנויים בחומש הפקודים (ספר במדבר: של ראש חודש שם כח, יא.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

“The Lord is upon them, they will live, and altogether therein is the life of my spirit; and have me recover, and make me to live” (Isaiah 38:16). This is interpreted as referring to those who don phylacteries, which contain the name of the Lord, on their heads; as a result, they will live, be healed and merit long life.

MISHNA: The mishna returns to discussing the halakhot of meal offerings, which are the central theme of this tractate. The absence of the fine flour and the oil for the meal offering accompanying burnt offerings and peace offerings does not prevent libation of the wine, and the absence of the wine for libation does not prevent sacrifice of the flour and the oil. Failure to perform some of the placements of blood on the external altar does not prevent fulfillment of the mitzva with the other placements, as even if the priest performed only one placement of blood, the offering effects atonement after the fact.

GEMARA: The Sages taught in a baraita: The verse concerning the additional offerings sacrificed on Sukkot and the Eighth Day of Assembly states: “And their meal offering and their libations for the bulls, for the rams and for the lambs” (Numbers 29:18). This indicates that after the animal is sacrificed, one must bring the meal offering and then bring the libations. Rabbi Yehuda HaNasi says that since the verse states: “To bring an offering made by fire to the Lord, a burnt offering, and a meal offering, an animal offering, and libations, each on its own day” (Leviticus 23:37), one must bring the animal offering and then bring the libations, and only then bring the meal offering.

The Gemara asks: But according to Rabbi Yehuda HaNasi also, isn’t it written: “And their meal offering and their libations,” indicating that the meal offering precedes the libations? The Gemara answers: That verse is necessary in order to teach that once the animals have been sacrificed during the day, their meal offering and their libations may be offered even at night, and similarly, their meal offering and their libations may be offered even the next day.

The Gemara asks: But according to the Rabbis also, isn’t it written: “An animal offering, and libations,” indicating that the libations immediately follow the animal offering and precede the meal offering? The Gemara answers: That verse is necessary to teach that the halakha is in accordance with the statement of Ze’eiri, as Ze’eiri says: The libations that accompany animal offerings are consecrated only through the slaughter of the animal offering. This means that once the animal is slaughtered, the libations that were set aside to be brought with that animal offering cannot be diverted to accompany a different animal offering.

The Gemara points out that both opinions remain difficult: But Rabbi Yehuda HaNasi should also require the phrase “an animal offering, and libations” to teach that the halakha is in accordance with the statement of Ze’eiri. And the Rabbis should also require the phrase “and their meal offering and their libations” to indicate that their meal offering and their libations may be offered even at night, and their meal offering and their libations may be offered even the next day.

The Gemara offers a different explanation of the dispute in the baraita: Rather, this is the reasoning of the Rabbis, as it is written in the verse: “To bring an offering made by fire to the Lord, a burnt offering, and a meal offering, an animal offering, and libations, each on its own day.” The Rabbis derive from this that the meal offering should be offered immediately following the animal burnt offering. The Gemara asks: But according to Rabbi Yehuda HaNasi also, isn’t it written: “A burnt offering, and a meal offering”?

Rather, with regard to libations that accompany an animal offering, everyone agrees that the meal offering should be brought and afterward the libations should be brought, as it is written: “A burnt offering, and a meal offering.” When they disagree it is with regard to meal offerings and libations that are brought by themselves. The Rabbis hold that from the fact that when meal offerings and libations accompany offerings, the meal offerings are brought and then the libations are brought, it can be derived that when they are brought by themselves also, first the meal offering is brought and then the libations are brought.

And Rabbi Yehuda HaNasi holds that it is specifically there, in the case of meal offerings and libations that accompany an animal offering, that the meal offering is burned on the altar before the wine libation is poured on the altar. This is because since the altar has started to eat, i.e., consume, the animal offering, one must first complete the entire matter of the altar’s eating, including the meal offering. The pouring of the wine on the altar is likened more to drinking than to eating. But when the meal offering and the libations are brought by themselves, the libations are considered preferable, because the song of the Levites is recited over them. Consequently, the pouring of the libations precedes the burning of the meal offering on the altar.

§ The mishna teaches: Failure to perform some of the placements of blood on the external altar does not prevent fulfillment of the mitzva with the other placements, as even if the priest performed only one placement, the offering effects atonement after the fact.

Apropos this statement, the Sages taught in a baraita: From where is it derived with regard to all offerings whose blood is to be placed on the external altar that if one placed their blood with one act of placement, as opposed to the two or four that are required depending upon the offering, that the offering has nevertheless effected atonement after the fact, i.e., one has fulfilled his obligation to bring the offering? As it is stated: “And the blood of your offerings shall be poured out against the altar of the Lord your God” (Deuteronomy 12:27).

MISHNA: Failure to sacrifice one of the bulls, the rams, the sheep, or the goats of the additional offerings brought on Festivals does not prevent the sacrifice of the others. Rabbi Shimon says: If the Temple treasurers had sufficient funds for the numerous bulls that are required to be sacrificed on that day but they did not also have sufficient funds for the accompanying libations, they should rather bring one bull and its libations, and they should not sacrifice all of them without libations.

GEMARA: The Gemara asks: With regard to these bulls, rams, and sheep mentioned in the mishna, on which festival are they offered? If we say that these are the offerings of the festival of Sukkot, this is difficult: It is written with regard to those days that their offerings must be brought: “According to the ordinance” (see, e.g., Numbers 29:18), and: “According to their ordinance” (Numbers 29:33). This indicates that no deviation from the Torah’s prescription is possible.

Rather, the mishna must be referring to the two bulls, one ram, and seven sheep of the New Moon and Shavuot, as mentioned in the book of Numbers (28:11, 27).

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הסולת והשמן. דמנחת נסכים אין מעכבין את היין שמנסך את היין אע"פ שאינן:

הבא זבח ואחר כך הבא נסכים. ואח"כ הבא מנחה:

ומנחתם ונסכיהם אפי' למחר. אבל אותן נסכים שמביא עם הזבח נפסלין בלינה מאחר שנשחט עליהן הזבח:

דכתיב עולה ומנחה. סמוך לעולה מנחה ואחר כך נסכים:

כי פליגי בנסכים הבאין בפני עצמן. שלא הביאן עם הזבח אלא לאחר כמה ימים. ולא תיתני להברייתא כמעיקרא ר' אמר זבח ונסכים דבבאין עם הזבח לא פליגי:

ור' סבר התם הוא. בבאין עם הזבח איידי דאתחיל באכילה דזבח גמר לה לאכילה ומייתי מנחה:

דאיתאמרא שירה עלייהו דכתיב המשמח אלהים:

אלא פרים דר"ח ופרים דעצרת דחומש הפקודים דפנחס דהוו ב' פרים:

ואי אמרת מ"ט לא אמר פרים דפסח דהוו נמי ב' משום דהויה כתיב בהו ומעכבי זה את זה:

אלא דעצרת דת"כ, פי' דעצרת גרידא שכתוב בו בת"כ דהיינו בפ' אמור אלים שנים דכתיב והקרבתם על הלחם שבעה כבשים ואלים שנים והנך דת"כ לא הוו הנך דחומש הפקודים כדמפרש לקמן, ופריך הויה כתיב בהו וא"כ מעכבי, ל"ה:
וקשיא אמאי לא פריש למתני' דהפרים והאילים והכבשים אינן מעכבין זה את זה דר"ל דפרים אין מעכבים אילים או כבשים ולא שלשתם יעכבו זה את זה אכן הפרים עצמם או האילים עצמם או הכבשים עצמן יעכבו זה את זה, ולא ליקשי הך קושיא דמקשה הויה כתיב בהו, משום דנוכל לומר דקאי אר"א ועצרת דלא כתיב בהו עכובא ודר"ל דפרים לא מעכבי לאילים כדפירשי' ואע"ג דלא כתיב בהו כי אם חד איל כדפרי' חד איל כתיב בהו מ"מ קרי בהו אילים משום דקאי לאיל דר"ח ואיל דעצרת דהוו שנים דקאמר פרים דר"ח ועצרת לא מעכבי לאילים דידהו, וי"ל דאי אפשר לפרש כן דאם נפרש דר"ל דפרים לא מעכבי לאילים וכבשים דכל מין אינו מעכב חבירו הוי משמע אבל כל מין ומין יעכב לעצמו דהיינו דפרים לעכבי אהדדי וכן אילים וכן כבשים והרי אינו כן דכיון דלא כתיב בהו עיכובא גם כל מין ומין בעצמו לא לעכבו חד לחבריה ובהני דכתיב עיכובא כמו בחג דכתיב כמשפטן מעכבי כולהו אהדדי בין מין זה למין חבירו בין כל פר לפר חבירו בין איל וכבש חבירו ובעצרת דת"כ לא כתיב ביה פרים דנוכל לפרש פרים לא מעכבי לאילים, ועוד דגם אילים וכבשים מעכבי אהדדי כיון דכתיב בהו הויה כמו דמעכבי כל איל ואיל וכבש וכבש לחבירו ולא הוה מצינן לפרש כן כי אם בר"ח ועצרת דחומש הפקודים והרי מאחר דלא כתיב בהו עיכובא גם כל מין ומין אינו מעכב בעצמו כל א' לחבירו כמו שאינו מעכב כל מין לחבירו הילכך אין לנו לפרש דר"ל דכל מין אינו מעכב למין חבירו דלהוי משמע הא כל חד מעכב לעצמו אלא צריך לפרשו דאינו מעכב לעצמו וכיון דאינו מעכב בעצמו כ"ש דאינו מעכב במין חבירו וכיון דפי' דמתני' צריך שיהיה דכל מין אינו מעכב בעצמו דר"ל דכל פר אינו מעכב פר חבירו כמו כן צריך לפרש באיל דאינו מעכב באיל הילכך קשה ליה דבהני דלא כתיב בהו עיכובא דהיינו ר"ח ועצרת ליכא אלא חד איל ולא שייך בהו למימר דאיל אינו מעכב חבירו כיון דאין שם אלא איל אחד:
ועוד י"ל דלא נוכל לפרש מתני' דר"ל אינן מעכבין פרים שהרי בכל מקום שהם שני מינים ואתא תנא לאשמועי' זה דאין מעכבין זא"ז בהאי לישנא קאמר ליה כמו תכלת את הלבן וסלת את היין אך כשהם מין אחד ובא לומר דאין א' מעכב חבירו קאמר בהאי לישנא דאין מעכבין זה את זה כמו גבי מתנות דקאמר דאינן מעכבות זו את זו א"כ כמו כן פרים ואילים דתנא בהו דאין מעכבין זא"ז צ"ל דר"ל דאין מעכב באותו מין עצמו כל א' לחבירו:

בא"ד ואומר ר"ת שאין לומר אלהינו ואלהי אבותינו ברכנו כו' אלא מיד כשמסיים הברכה קורא כהנים כדמשמע בסוטה אין הקורא רשאי לקרות כהנים עד שיכלה אמן מפי העונין עכ"ל בת"י ובתוספות שלנו הוא מגומגם ודו"ק:

ה' עליהם יחיו ולכל בהן חיי כו'. ר"ל ה' עליהם הוא תפילין של ראש כמ"ש כי שם ה' נקרא עליך זו תפילין שבראש ולכל בהן חיי רוח. וגו' רמז על תפילין של יד שהיא כנגד הלב אשר שם רוח החיים וק"ל:

תד"ה הסולת. ותימה דהא לא כתיב שום קרא כו'. ל"י מדוע לא נאמר דילפינן זה ג"כ מככה דפ' נסכים כמו דיליף מינה לעיל (כז) דיין ושמן מיעוטו מעכב א"ר. דהא כתיב לעיל מינה מנחה סולת עשרון בלול כו' וכן באיל ובפר. ואולי דא"ת כן. היה הבילה ג"כ מעכבת בהו וכן המנחה והנסכים יעכבו זא"ז:

במשנה והשעירים א"מ זא"ז. בגי' המשניות ליתא והשעירים. וכן מסובבת בד"ח כאן בסימן המחיקה. ולכאורה גי' והשעירים נכונה. ופירושה כמו דמפרש הש"ס לוהאילים דלא אילים דתו"כ מעכבי ליה לאיל דחוה"פ כו'. דב' שעירים הן א' שבפ' אמור בגלל הלחם והב' שבחוה"פ למוספין כמש"כ הרמב"ם ברפ"ח מהל' תומ"ס והוא מהגמרא לקמן (מה ב). רק ק"ק לפ"ז מדוע לא הזכירם הש"ס לפרשם כמו והאילים:

גמרא כמשפטם כתיב בהו. זבחים (צ ב):

גמ' ההוא מיבעי "להו" לכדזעירי כצ"ל:

שם במשנה נסכים יביאו פר אחד "ונסכיו" כצ"ל:

רש"י ד"ה כמשפטן וכו' עיכובא הס"ד ומה"ד "דחומש הפקודים" כל וכו' כצ"ל:

רש״י ד"ה מנחתם ונסכיה׳ כו׳ בלא נסכים ולאחר זמן כו׳ הד״א:

בא״ד בלילה הס״ד:

ד"ה אין הנסכים כו׳ הזבח הס"ד ואח"כ ד"ה בשחיטת הזבח דכל זמן כו׳ כצ״ל:

ד״ה ישפך שפיכה אחת הס״ד ואח״כ צריך לציין גמרא ואח"כ ד"ה כמשפטן כו׳ כצ"ל ד"ה אי דעצרת גרידא כו׳ כצ"ל:

בא"ד דת״כ באומר אל הכהנים איניש כו׳ הד״א:

תוס׳ ד"ה הסולת כו' וגלוי מילתא בעלמא כו'. פי׳ אע"ג דאפשר למיפרך ולא מצינו למילף מהדדי מ"ה כתבו דגלויי מלתא בעלמא הוא כיון דגלי לן קרא לגבי מיעוטו מעכב את רובו דשוו להדדי:

ד"ה למנחתם ונסכיהם כו׳ כצ"ל:

בא"ד נפקא לן מדבר יום כו' כצ"ל:

בא"ד כי ההוא דשבח נעורי׳ כו׳. פי׳ דילפינן מבנעוריה בית אביה אע"ג דנפקי מקרא אחרינא מוכי ימכור איש וגו׳ עיי׳ שם:

בא"ד וכן מוהתעלמת כו' עיי׳ בזבחים בתוספת ד״ט ע"א ד"ה ושלמים כו':

בא"ד וכן ספר כורתה כו'. עיי׳ בתוספת דגיטין דכ״א ע״ב ד״ה ואינה מתגרשת בכסף כו':

בא"ד ומסיק רבא דאך לאו"ב כו'. פי׳ ואביי נפיק תרוייהו מאך עיי׳ שם:

בא"ד ומסקינן דבסברא פליגי הס״ד. פי׳ ור' נפיק מזבח ונסכים תרוייהו הבא זבח ואח"כ נסכים ולדזעירי:

ד"ה מנחתם ונסכיהם כו׳ דפרים ואילים קדמו כו׳. פי׳ למנחות ונסכים:

בא״ד ומאי פריך הא טובא כו' כצ״ל:

בא״ד ונקט מנחה ברישא כו'. פי׳ דלא תקשה לרבי הא כתיב מנחה ברישא וליכא לשנויי ללילה ולמחר הא כבר שמעינן מדכתב בין עולה לאשה מ״ה כתבו דנקט מנחה ברישא דדמי לעולה כו׳:

בא״ד דווקא קדריש דהתם גבי נזיר כו׳ כצ״ל. פי׳ גבי נזיר דריש מיתורא דלא ילפינן נזיר מעצרת כמו שכתבו לקמן דהוו נסכי יחיד:

בא״ד ולמחר נמי שמעינן וכיון דגלי כו׳ כצ״ל. פי׳ כיון דילפינן דבאים בלילה שמעינן נמי דבאים למחר וכיון דגלי גבי עצרת דבאים בלילה ולמחר ה״ה בשאר מנחות ונסכים כמו שכתבו לקמן:

ד״ה כיון דמתאמר׳ כו׳. פי׳ להבאים עם כו׳ כצ״ל:

ד"ה אלא דראש חודש כו׳ לאו עלויהו קאי כו׳. פי׳ אלא על התמיד ואנסכים שיהיו תמימים ועיי׳ פרש״י בחומש:

בא״ד דלז׳ ימי פסח קאמר כו'. פי׳ משום דבתורה כתיב פרים בני בקר שנים ואיל אחד ע״כ מקרא זה לז׳ ימי פסח קאמר:

בא"ד והשתא ניחא כו׳. פי׳ הא דלא פריך מפסח:

בא״ד ובספרי דורש גבי פסח כו׳ פי׳ מספרי נמי מוכח דע״כ יהיו לשום דרשא אתא:

בא"ד ומיהו הא דקאמר כו׳. פי׳ מספרי אינו מוכח דיהיו אתא לשום דרשא דהא ע"כ הא דקאמר שומע אני כו׳ לאו משום דסמיך איהיו לעיכוב וכשאומר ת״ל תקריבו אשה אפי׳ א׳ ויהיו לא אתא לעיכוב׳ אלא לדרשא אחריתא דהא גבי עצרת דרש נמי הכי אע״ג דכתיב כמשפט וכמשפט אתא ודאי לעיכוב׳ כדמסיק הכא והדרא קושי׳ התוספת לדוכת׳ ודוק:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

התכלת פרק רביעי

תו׳ בד"ה מנחתם ונסכיה׳ פי׳ בקו׳ וכו׳ והא דפ״ק דזבחים דריש מנחתו ונסכו וכו׳ קדריש התם גבי נזיר מדכתיב וכו׳ כיון דגלי וכו׳ כצ״ל ור"ל דק"ל היכי משמע מיתורא דמנחתו ונסכו דכתיב גבי נזיר אפי׳ בלילה ואפי׳ למחר כמו שהקשו לעיל לפי׳ הקו׳ ותירצו כיון דגלי וכו׳ ר״ל דלעיל ל״ק להו היכי משמע מיניה לילה אלא משום דאכתי לא אשכחן בעלמא הכשר נסכי׳ בלילה ולכך ק״ל היכי משמע מיתורא דנסכיהם אפי׳ בלילה אבל השתא דאשכחן גבי עצרת דגלי קרא דאפי' בלילה ואפי׳ למחר אז דרשי׳ נמי מנחתו ונסכו דגבי נזיר אפי׳ בלילה ואפי׳ למחר אע״ג דלא משמע מיניה וק"ל:

בד"ה אלא דר״ח וכו׳ לאו עלייהו קאי (ר״ל דלא קאי אלא ~הנסכים~{אנסכים} לעכב שיהיו תמימים כמו שלמדו רז"ל מכאן שהיין שהעלה קמחין פסול לנסכים כמו שפירש"י בחומש) וה״ה דה״מ פריך וכו׳ כצ"ל נ״ל:

בא״ד דגבי עצרת דריש נמי הכי וכן בחג וכו׳ ר"ל וגבי עצרת לא איפשר לומר דסמיך אקרא דהא לא כתיב ביה יהיו דיהיו דכתיב גבי עצרת אנסכים קאי כמ״ש לעיל א״כ נאמר נמי הא דקאמר גבי פסח שומע אני וכו׳ לאו אקרא סמיך וכן הא דקאמר שומע גבי חג אע״ג דכתיב ביה כמשפט לאו אכמשפט סמיך דומיא דעצרת וק"ל:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

חדושים

תוספות ד״ה הסולת כו׳ שום קרא במנחת נסכים ושמא כו׳ והתם גלי לן קרא (ר״ל דשו׳ למנחת נדבה ק״ל) כצ״ל:

ד"ה מנחתם כו׳ עיין בתוס׳ דפ׳ מי שהיה טמא דף צ״ז ביאור דברי תוספות הללו:

ד"ה מנחתם כו׳ וכן ספר כורתה ואין ד"א כורת׳ כו' (כצ״ל ואף דלאביי נ״ל מסברא דיאמרו כסף מכניס כסף מוציא כו׳ כדאית׳ בריש פר״ק דקדושין) ושלמים הבאים מחמת פסח פ״ק דזבחים כו׳ (כצ"ל והוא בדף ט׳ ע״א ע״ש בתוספות וק״ל):

ד"ה אלא דר״ח כו׳ ואע״ג דכתיב יהיו לכם (ר״ל גבי עצרת בפנחס לאו עלייהו קאי (אלא אתמידים ק״ל) והא דלא כו׳ דפריך מהני (ר״ל דגם בפסח כתיב יהיו ואין בו אלא איל א׳) ורש״י פי׳ ביחזקאל דהא דכתיב כו׳ אלים ליום לז׳ ימי פסח קאמר פר ואיל ליום דיום לא כו׳ (כנ״ל להגיה וע"ש ביחזקאל סי׳ מ״ה ברש״י על פסוק וז' ימי החג גו׳) ה״נ מצי למינקט כבשים כו׳ (ר״ל דיהיו קאי אכבשים ואלי׳ ק"ל) לקדש יהיו דגבי כו׳ ננס אהאי קאי כו׳ (כצ"ל) לאו דסמיך איהיו דגבי עצרת כו׳ (ר"ל אע"ג דיהיו דגבי עצרת אתמידים קאי וכמשכ״ל ק״ל) לא בעצרת ולא בחג הס"ד ר"ל הקרא דשבעת ימים תקריב אשה כתיב בפסח ולא בעצרת וחג יליף מינה דגם בעצרת וחג לא מעכבי ולא הבינותי ספרי זה דהא בכאן מבואר דבחג מעכבים זא״ז ושמא הספרי חולק אתלמוד׳ דידן בזה וס״ל דלא מעכבא ולא ס"ל דרש דכמשפט אלא מוקי לדרשא דפ׳ כל התדיר דף פ״ט ע״ב דעולות דחג קדמי לחטאת דחג ע״ש. ונראה דהרמב״ם פסק כספרי ולכך סתם וכתב ספ"ה מהל׳ תמידין ומוספין ולא המוספין מעכבים זא"ז כו' בי׳ בימי מועדות והשבתות. ולא נמצא שום רמז בדבריו שיפסוק בחג שפרים ואילים יעכבו זא"ז ודרש דכמשפט מוקי לה כההיא דפ׳ כל התדיר כמש"כ הרב בפ״ט שם דין ז׳ ע"ש. מיהו קשה האיך שבק סברת התלמוד דידן דס״ל בפשיטות דפרי׳ ואילים דחג מעכבים ופסק כהספרי. ואפשר דס״ל כדאמרינן במתני׳ דלקמן המוספים אינם מעכבים זא״ז ומשמע אפי׳ דחג ודלא כסברת המקשן דהכא. וראיתי בתוספת׳ דמנחות פלוגת׳ דת"ק ור"י בזה ואפשר דט״ס יש בתוספת׳ וצ״ע:

הגהות

גמרא הסלת והשמן כו' (מיימוני פ"ב מהל׳ מעשה קרבנות):

והמתנות שעל מזבח כו׳ (מיימוני פ״ב ופי״ז מהל׳ פסוה"מ):

הפרים ואילים והכבשים כו' (מיימוני פ״ח מהל׳ תמידין ומוספין):

רש״י ד״ה מנחתם כו' עם הזבח והא דקתני וכו' כפורים ובלינה הד״א והס"ד:

ד"ה אין הנסכים כו' עם הזבח וכו׳ דכל כו' זבח אחר אבל לאחר כו׳ זבח אחד כצ״ל והס״ד. ותיבת עולה ומנחה שבדיבור זה יש למחוק:

ד״ה עולה ומנחה כו׳ מיד יקריב מנחה הד"א והס״ד:

ד"ה על הנסכים אומר שירה כו׳ בערכין הס״ד וכצ״ל:

ד"ה ומתני׳ והמתנות כו' אחת כיפר:

גמרא ישפך כו׳ כצ״ל:

ד״ה כמשפט׳ כו׳ האמורים כו' הפקודים כצ"ל והס"ד:

ד"ה דתני דר"ח ועצרת כו׳ הפקודים כצ״ל והס״ד:

ד"ה אלא כו׳ הכהנים אלי׳ כו׳ הלחם שבעה כבשים כו׳ כדלקמן כצ"ל והד"א:

תוספות ד״ה מנחתם כו' דפרים ואילים קדמי ותו דפריך ורבנן נמי כו' ולא מיתורא ונקט מנחה כו׳ ונסכיהם למחר כו׳ דהוי נסכי יחיד כצ"ל והס"ד:

ד״ה כיון דמיתאמר׳ כו׳ פי׳ להביאם עם הזבח כו׳ ולבא עם הזבח כצ״ל והס"ד:

ד"ה ודם זבחיך כו׳ קאי לבסוף הס"ד:

ד״ה כמשפט כו':

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

א עמוד ב' אלא בבאין עם הזבח דכולי שלמא ל"פ דמנחה ואח"כ נסכים דהכתיב עולה ומנחה וכו', ומזה יש לתמוה אדברי התוס' יומא ל"ד ד"ה נסכים שכתבו לתמוה מנלן דמנחה קודמת לנסכים אי משום דכתיב עולה ומנחה אימא דנסכים קודמין למנחה דכתיב זבח ונסכים וכו' יעוי"ש, -- וקשה טובא הא מבואר להדיא הכא בסוגיא דנלמד מעולה ומנחה דמנחה קודמת לנסכים, וקרא דזבח ונסכים נלמד דינא דזעירי דאין הנסכין מתקדשין אלא בשחיטת הזבח, ומצאתי בקר"א שעמד בזה. - אבל נראה דאין לחשוד לרבותינו בעלי התוס' בהעלם סוגיא דהכא, ונראה דכוונתם להקשות מניין להסוגיא למידרש מעולה ומנחה דמנחה קודמת לנסכים, והא דזבח ונסכים לכדזעירי, דלמא דרשא דזבח ונסכים לומר דנסכין קודמין, - ואם בשביל הקרא דעולה ומנחה נדרוש דהמנחה קודמת למוספין, וממילא אין לנו לדרוש דינא דזעירי, ועל זה תירצו דדרשא זו דעולה ומנחה מדויקת יותר כיון דתמיד כתיב מנחה ברישא, וממילא נלמד גם כן דינא דאין הנסכין מתקדשין אלא בשחיטת הזבח.

ב והנה בעיקר דינא דזעירי יש לעיין מניין למידרש מזבח ונסכים דאין הנסכים מתקדשין אלא בשחיטת הזבח, דלמא כוונת התורה דהנסכים יקרבו תיכף אחרי המנחה, ושלא להקריב המוסף בינתים, וכן נדרש שם ביומא מהא דכתיב זבח ונסכים לומר שלא יפסיק בזבח אחר בינתיים, - ונראה דדינא דזעירי נלמד מזה גופא דכיון דאמרה תורה דאין להפסיק בקרבן אחר בינתיים, מזה אנו רואים דהנסכין הוא חלק מהקרבן עצמו וכגופי' דזיבחא הוא, ממילא אנו יודעין דהזבח קובע הנסכים, ובזה מיושב הא דהקשה בגבו"א שם דלפי דינא דברייתא דנלמד מזבח ונסכים דאין להפסיק בקרבן אחר, והא מיבעי' לן האי דרשא לכדזעירי יעוי"ש, ולדברינו כל עיקר דינא דזעירי נלמד מדרשא זו דאין זבח אחר בא קודם הנסכים, והיינו משום דהנסכים הם חלק הקרבן עצמו כשבא עם הזבח, וכמוש"נ.

ג נמצא לפי"ז דהא דאין מקריבין המוסף קודם הנסכים הוא משום דהנסכים חלק מהזבח, והיינו דהזבח מקדשן, ולפי"ז בנסכין של מוסף צריך להיות גם כן קודם, ולפי"ז בשבת שמקריבין הבזיכין במוסף, ע"כ יש להקריב הנסכים מקודם, אבל הרמב"ם פסק בפר"ו מתו"מ הי"א וז"ל בשבת מקטירין את שני בזיכי לבונה עם המוספין קודם ניסוך היין של מוספין, וראיתי למרן שם כתב ולא ידעתי מניין לו שהי' קודם לניסוך היין יעוי"ש, ביאור דבריו אשר אין לזה הכרח מהש"ס, אבל לפי מה שביארנו תמוה ביותר כיון דע"כ כל עיקר דינא דזעירי נלמד מזה דהנסכין הם כגופא דזיבחא, אבל ע"כ הבזיכין אינם שייכים להזבח לקידושין, דהלא כבר נתקדשו משבת שעבר, ונראה דהלחם הפנים אצל קרבן מוסף דינו כהמנחה בהקרבן תמיד ונקרא גם בשם מנחה כמבואר לעיל י' ע"ב, ולקמן מ"ו, -- וממילא הבזיכין הבאין להתיר את הלחה"פ ג"כ דינו כהמנחה, וא"כ הדין בזה דבזיכין קודמין ליין מטעם הכתוב עולה ומנחה. -

ד והנה לפי"ז משמע דמנחת הסולת גם כן קודמת לניסוך היין משום דהמנחה יש לה דין קדימה, ולזה מסכים גם המל"מ דהרמב"ם סבר דמנחת הסולת קודמת, וכמו שמשיג בזה על הלח"מ, יעוי"ש, אבל לא הביא ראי' לזה רק מדייק ממשמעות דבריו, אבל לפי מה שביארנו ע"כ צריך לומר כן.

ה והנה המל"מ מראה מקום לדין זה בירושלמי יומא פר"ב, וכוונתו בהא דבעי בזיכין ויין מי קודם, ופריך ולא מתניתא היא לבונה ליין, וחזינן שהבזיכין קודמין, ומשני כאן לקרבן יחיד, כאן לקרבן ציבור, ופירש בקרב"ע דבקרבן צבור בזיכין קודמין, ובשירי קרבן כתב שזה מקור להרמב"ם, ולזה כיון המל"מ יעוי"ש, אבל תמוה דע"כ לפי דברי הירושלמי שם דאיתא שם בטעמא דחביתין קודמין ליין מטעם שזה לאשים וזה לספלים, א"כ מאי בעי שם אח"כ לענין בזיכין ויין, הלא גם בזה יש סברא זו דזה לאישים דהיינו הבזיכין, ויין לספלים, ולאישים קודם, ומה שפירש שם בגילה"ש דהבעי' הוא מטעם דיין הוי תדיר ובזיכין מקודש מטעם דהוי לאישים, ומבעי' איזה עדיף, דוחק הוא.

ו והנכון לומר דכוונת הירושלמי דבעי בזיכין עם יין היינו משום דיש מעלה ביין שנאמרה בו שירה, ובזה ההבדל בין יחיד לציבור, דדוקא בצבור נאמרה השירה, וזהו שמשני כאן ביחיד כאן בצבור, היינו דביחיד הלבונה קודמת מפני מעלת האישים, אבל בצבור הוי בעי דלא איפשטא מטעם השירה, ומצאתי בקר"א שמפרש כן ביאור הירושלמי, והוא נכון, וכוונת הרמב"ם לפי ש"ס דחביתין קודמין ליין, מטעם דאיקרי מנחה, וממילא בזיכין קודמין ג"כ מטעם זה, וכמו שנתבאר.

בדין איזה עדיף, חשיבות המצוה או הכמות

א מתני' ר' שמעון אומר אם היו להם פרים מרובים ולא הי' להם נסכים יביא פר אחד ונסכים ולא יקריבו כולם בלא נסכים, יש לעיין אם יש לפניו מצוה שיש לה גם הידור, ואם יפזר על ההידור יבטל ממצוה אחרת, באיזו יבחר אם לעשות מצוה בהידור או שטוב יותר לעשות בלא הידור בכדי שיקיים שתי מצות. -

ב והנה ע"כ דהקרבת הקרבן עם נסכים ביחד הוי מצוה מן המובחר כמוש"כ התוס' בר"ה ל' ד"ה נתקלקלו, הרי מבואר דסבר ר"ש דטוב לעשות מצוה אחת מן המובחר, דהיינו להקריב קרבן אחד עם נסכים ביחד בכדי שיהי' הקרבן מהודר, מלהקריב קרבנות הרבה בלא נסכים דהיינו לעשות הרבה מצוות בלא הידור, - ומבואר בפיה"מ להרמב"ם דאין הלכה כר' שמעון, הרי מבואר דרבנן פליגי על ר"ש, וכן מבואר בסוגיא לקמן מ"ה וכן מבואר בתוס' שם ד"ה ומניין, נמצא דבזה פליגי רבנן ור"ש, דר"ש סבר דטוב לעשות מצוה חדא בהידור מלעשות הרבה מצוות בלא הידור, ורבנן פליגי וסברי דיותר טוב לעשות הרבה מצות אפילו אם חסר להם ההידור, מלעשות חדא מצוה בהידור, וכיון דקיי"ל כרבנן א"כ אנחנו יודעין בבירור כי אין בכח ההידור להדחות מצוה, וטוב יותר לעשות המצוה בלא הידור בכדי שיקיים אח"כ עוד מצוה, וילפינן זאת מדסברי רבנן דטוב יותר להקריב פרים בלא נסכים דהיינו בלא הידור מלהקריב פר אחד עם נסכים דהיינו בהידור.

ג ויש לדחות דשאני הכא דמיירי שהי' לו פרים להקריבם לקרבן, ונסכים אין לו עדיין, להכי לא אמרינן שימכור פר האחד בשביל לקנות נסכים, משא"כ אם הי' צריך בתחילה לקנות גם פרים, ואין מספיק לפרים ולנסכים אפשר שגם רבנן יודו דטוב לקנות פרים מועטים עם נסכים בכדי שהקרבנות יהי' מהודרים, מלקנות פרים מרובים בלא נסכים כלל, איברא דמסוגיא לקמן מ"ה משמע דגם בתחילה הדין כן דצריך לקנות פרים מרובים. אבל יש לומר דהתם מיירי בקרבן צבור וכל הפרים הם מוסף לחג, נמצא דכל הפרים הם מצוה אחת, וכשמחסר פר אחד הרי הוא מחסר מהשיעור של הקרבנות, ואף על פי שאינו מעכב, אבל אינו דומה אם עושה מצוה בשיעור שלם, לבין עושה מצוה בשיעור חסר, וזה שייך דוקא בשיעור הפרים, משא"כ בדין הנסכים כיון דקיי"ל מביא אדם את זבחו היום ונסכיו לאחר עשרה ימים כמבואר בזבחים מ"ד, נמצא דהנסכים אינם שייכים לעצם הקרבן, אלא מצוה איכא בנסכים, ולהכי כיון דאין שייכים להקרבנות להכי גם בחסרונם דהיינו כשמקריב בלא נסכים לא הוי חסר השיעור, ולהכי סברי רבנן שפיר דטוב יותר להקריב פרים מרובים בלא נסכים מלהקריב פר אחד עם נסכים משא"כ באופן שכתבנו שפיר יש לומר דכיון דההידור מצוה הוי בעצם המצוה דטוב יותר לעשות מצוה אחת מהודרת מלעשות שתי מצוות בלא הידור.

ד והנה יש להביא ראי' מהתוספתא מנחות פר"ו ה"ז וז"ל ר' יהודה אומר יחיד שהי' חייב פרים ואילים וכבשים ואין לו נסכים יביא פרים בנסכיהן, ואל יביא פרים אילים וכבשים בלא נסכים עכ"ל יעוי"ש, וזהו ג"כ כדעת ר' שמעון, ורבנן ע"כ גם בזה פליגי וסברי דטוב להביא פרים אילים וכבשים בלא נסכים, והכא ביחיד ע"כ כל קרבן הוי מצוה בפני עצמו, ומכל זה סברי רבנן דטוב להקריב קרבנות הרבה אף אם יחסר ההידור שלהם דהיינו הנסכים, ובמצוה ג"כ טוב לעשות שתי מצוות אף אם יחסר ההידור מלעשות מצוה חדא בהידור.

ה אבל גם זה יש לדחות דלא דמי להתם, דשם בקרבנות לא הוי ההידור דנסכים בעצם הקרבן דהרי הנסכים היא מצוה פרטית השייכה להקרבת הקרבן, אבל אינו בעצם הקרבן, משא"כ הידור מצוה שהיא בעצם הקרבן כגון בזה דבעינן פר מובחר ושמן, י"ל דגם רבנן מודו דיותר טוב להביא פר אחד מובחר ושמן, מלהביא שני פרים שאינם מובחרים, מפני כי המובחר הוא בעצם הקרבן ובמצות ג"כ באופן כיון שאם יעשה המצות בההידור תהי' המצוה בעצמותה מהודרת, אולי בזה טוב יותר לעשות מצוה חדא, מלעשות שתי מצוות בלא הידור.

ו דיש להעיר מדוע השמיט הרמב"ם בהלכותיו בין דינא דר' שמעון, ובין דינא דר' יהודה, ולא מצאתי מי שהעיר בזה.

ז ואפשר לומר דסמך הרמב"ם במה שפסק בפר"ט מתמידין ומוספין דמיני דמים קודמים למנחות כמבואר שם ה"ה, ובהלכה י"א כתב דמנחות קודם ליין, דהיינו נסכים, - ולפי"ז פשיטא דזבחים שהם מיני דמים קודמים לנסכים, וזה ודאי דבמקום שיש דין קדימה או אפילו אם יתבטל הדבר הנדחה לגמרי ג"כ הדין כן, כמבואר בקדושין כ"ט דילפי רבנן דפדיון בני קודם לעליי' לרגל מדכתיב כל בכור בני תפדה והדר ולא יראו פני ריקם כמבואר שם, - ולכאורה קשה דלמא לא היתה כוונת התורה אלא לאקדומי' לפדיון הבן מקודם, אבל מניין לרבנן דגם באופן שאין לו אלא חמשה סלעים, ואם יתן לכהן עבור פדיון בנו יתבטל ממצוה של עליי' לרגל אולי באופן זה עליי' לרגל עדיפא, וע"כ צריך לומר דזה הי' ברור לרבנן דבמקום שנתנה התורה דין קדימה לדבר אחד יותר מלאידך הוי מוקדם גם להדחות את הדבר השני באופן שיתבטל לגמרי, ולהכי אפילו באופן שאין לו אלא חמשה סלעים ג"כ אמרינן דפדיון בנו קודם אף אם יתבטל ממצוה של עלי' לרגל, וה"נ כיון שמיני דמים דהיינו זבחים יש להם דין קדימה לנסכים להכי יש בכחם להיות מוקדם אף להדחות באופן שיתבטלו לגמרי, וא"כ פשיטא שמחויב להקריב פרים ביותר אף בלא נסכים אעפ"י שיתבטל עכשיו מצוות נסכים לגמרי מאותן קרבנות.

ח ולפי"ז יש להבין מדוע סברי ר' שמעון ור' יהודה דטוב יותר להקריב פרים מועטין עם נסכים מלהקריב פרים מרובים בלא נסכים, הלא ע"כ גם ר"י ור"ש סברי הני כללי דמיני דמים קודמין לנסכים, ומדוע סברי הכא דמדחי פרים בשביל נסכים, וזה טעמא בעי.

ט ונראה דסברת ר' יהודה ור' שמעון בזה דסברי דבזה ליתא דין קדימה לעשות המצוה חסירה היינו שלא תהיה המצוה בשלימות, דאין מגרעין את המצוה לעשותה כחושה, וכיון שהדין דהקרבת הפר בעי נסכים, הוי על הנסכים ג"כ מצוה דהקרבת הפר כיון דהנסכים הם השלמה להמצוה, והוי מצוה חדא, אעפ"י שאין הנסכים מעכבין, אבל המצוה של ההקרבה דהנסכים באים בהשלמה לכל פר ופר, ולהכי אין לעשות המצוה בחסר, אפילו באופן שהתכלית יהי' יותר גדול, כמו הכא שבדמי נסכים יקריב קרבנות.

י ובזה מצא רבינו סוגיא ערוכה דלא סברה סברא זו, בהא דמצינו לקמן מ"ט דבעי שם הגמ' בתמידין דלמחר ומוספין דהיום איזה מהם עדיפא היינו אם תדיר עדיף או מקודש עדיף, ופירש רש"י דהמוספין דהיום היינו שהי' שבת ומקריבין שני כבשים למוסף, וכנראה הרמב"ם לא רצה לפרש כן, דהרי קשה דבאיזו סברא פליגי להדחות היום את המצוה דמוסף בשביל תמידין דלמחר הלא אין לנו להעביר על המצוה של היום, וכאשר העיר בזה המל"מ בפר"א ממגילה יעוי"ש, אמנם הרמב"ם מפרש דהמוספין הי' בר"ח או ביום טוב שמקריבין למוספין שבעה כבשים לכתחילה, ובדיעבד יוצאין את החוב גם באחד, - כמבואר בפר"ח מתו"מ ה"ב, וסבר הרמב"ם דבאופן זה בעי הגמ' אם כדאי להניח שני כבשים מהשבעה עבור תמידין דלמחר, והיום יקריבו חמשה כבשים עבור מוסף, ובזה שפיר יש סברא לומר דבשביל לקיים את המצוה דתמידין דלמחר שהוא מצוה חשובה ביותר יען שיש להם מעלת תדיר, להכי טוב יותר להקריבם למחר מפני שתדיר עדיף ממקודש, מלהקריבם היום שהוא רק מעלת מקודש, או דלמא מקודש דהיום עדיף ממעלת תדיר דלמחר, וזה לא קשה עכשיו היאך מניחין מצוה דהיום בשביל מצוה דלמחר דהרי מיירי עכשיו שגם היום מקריב את המוסף רק לא היתה ההקרבה בשלימות, ובזה שפיר יש לספוקי דלמא בשביל מעלת התדיר כדאי הדבר גם אם המצוה לא תהי' בשלימות אם רק עצם המצוה קיים כדין. -

יא וכמו כן יש לפרש באופן שליתא אלא שני כבשים, ואם יקריבם היום עבור מוסף לא תהי' המצוה בשלימות דהרי חסר עבור מוסף עוד חמשה כבשים, ובזה בעי הגמ' דאם תדיר עדיף ממקודש צריך להניח השני כבשים למחר עבור תמידין, וזהו מפני כי גם היום לא יקיים הקרבן מוסף בשלימותו, והפירוש הזה השני מבואר להדיא ברמב"ם פר"ח מתו"מ ה"כ שמיירי שם במוספי יו"ט וכתב האי דינא דגמ' יעוי"ש, ולפי"ז אם נחליט להלכה דיותר טוב לקיים מצוה אחת על צד השלימות עם הפרטים והסעיפים השייכים להמצוה, כמו הא דלעיל דסברי דיותר טוב לקיים המצוה בהקרבת פר אחד עם נסכיו, מלהקריב שני פרים בלא נסכים מפני שצריך לקיים המצוה בשלימות ומצוה בחסרון גרועה מעלתה הרבה מאד, וסברא זו מכרעת גם את המקודש דהרי הקרבת הפרים הוי מקודש יותר מהנסכים וגם תדיר ביותר, ומכל זה סברי דהמעלה שעושין מצוה בשלימות תכריע למקודש ותדיר, א"כ הכא בתמידין דלמחר שהקרבתן למחר תהי' על צד השלימות האמתי דהרי לא צריך אלא לשני כבשים עבור תמידין וזה יש לו, ואם יקריבם היום למוסף לא תהי' המצוה על צד השלימות דהרי חסר חמשה כבשים, ולשיטת ר"ש ור"י ודאי דתמידין דלמחר עדיפי מפני שהמעלה של עשיית המצוה בשלימות עדיף יותר ממעלת תדיר ומקודש, וזה הי' הוכחה להרמב"ם להשמיט את הדין דר' שמעון במשנה, וגם את הדין דר' יהודה דהתוספתא. -

יב ובזה יש ליישב מה שיש להעיר לכאורה לפי מה שרוצה הסוגיא לומר בבכורות מ"ח דר' יהודה סבר לענין פדיון הבן דאיכא מצוה גם בחצי מדוע אמר ר' יהודה בקדושין לענין פדיון בנו ולעלות לרגל דלעלות לרגל עדיפא משום דהוי מצוה עוברת, וקשה הא יכול בהני חמשה סלעים לקיים את שתי המצוות היינו דיתן איזו נתינה לכהן עבור פדיון בנו דע"כ חצי לאו דוקא, ובמותר יכול לקיים את המצוה דלא יראו פני ריקם, ובפרט לפי מה דקיי"ל דמן התורה אין שיעור לראיי' כמבואר ברמב"ם פר"א מחגיגה ה"ב יעוי"ש, ואפילו לפי פירושו של התוס' ר"י הזקן בקדושין דפירש לעלות לרגל דצריך להוצאת הדרך יעוי"ש, אכתי תיקשה דיתן פרוטה אחת לכהן עבור פדיון בנו ויקיים מצוות פדיי' לר' יהודה דסבר אפילו חצי חמש כדלעיל, וזה ודאי דוחק לומר דהי' בצמצום שלא יכול ליתן אפילו פרוטה ואף שהמסקנא בבכורות לא קיימא הכי, מ"מ מדוע לא מקשה הגמ' הכי על הסוגיא דס"ד לומר דר' יהודה סבר אפילו חצי חמש דלפי"ז תקשה מר' יהודה עצמו לפי מה דסבר בקדושין דמצוות פדיון נדחית לגמרי בשביל מצוות הרגל, אבל לפי מה שכתבנו אתי שפיר דר' יהודה אזיל לשיטתו דהמצוה צריכה שתהי' נעשית בשלימותה ומעלה זו בעצמותה יש לה כח להדחות מצוה אחרת, להכי ודאי אי לאו דהוה רגל מצוה עוברת דאז בודאי הוי אמרינן דפדיון בנו קודם, וגם המצוה דהשלימות מדחה מצוה אחרת, להכי לא הקשה הגמ' מר"י דקדושין.

יג כתב הטור והמחבר באו"ח סי' רצ"ו במי שאין ידו משגת לקנות יין לקידוש ולהבדלה יקנה להבדלה דקידוש אפשר בפת יעוי"ש, - והנה מבואר בב"י סי' ער"ב דמצוה מן המובחר לקדש על היין מלקדש על הפת יעוי"ש וכן מבואר ג"כ בדרישה סי' רע"א יעוי"ש, ובכל זה כתבו הטור והמחבר לדבר פשוט וברור דטוב להניח את ההידור דהמצוה, ולעשות המצוה בלא הידור, בכדי שעל ידי זה יכול לקיים מצוה אחרת גם כן כמו הכא שמניח את ההידור דמקדשין על היין בכדי שיהי' יכול לקיים גם את מצות הבדלה, דעיקר מצוה של הבדלה על הכוס תקינו כמבואר בטור יעוי"ש, ומזה נפשט גם את החקירה שכתבנו. -

יד אמנם יש להקשות לפי דבריהם מסוגיא ערוכה שבת כ"ד דאיתא שם בגמ' בעי רבא נר חנוכה וקידוש היום איזה מהן עדיף קידוש היום עדיף דתדיר, או דלמא נר חנוכה עדיף משום פרסומא נסא הדר פשטא נ"ח עדיף משום פרסומא נסא יעוי"ש, וקשה הא לשיטת הטור ומחבר מה שייך בעי' זו דהרי כיון דמצי לקדש על הפת, ומסתמא יש לו פת, וא"כ ממילא מובן שצריך לקנות נ"ח בכדי לקיים שתי מצוות, וגם לפי המסקנא למה לן לטעמי' דפרסומא נסא, וב"ה מצאתי במהרש"א בחידושיו פסחים קי"ג העיר בזה, יעוי"ש.

טו ונראה בביאור הדברים לפי מה שמבואר פסחים ק"ו דאם חביבא לי' חמרא מקדש אחמרא ואי חביבא לי' ריפתא מקדש אריפתא, וכן מבואר להלכה ברמב"ם פרכ"א משבת ובשו"ע סי' רע"א, - ופירוש חביבא לי' ריפתא היינו שתואב לאכול דהיינו שהוא רעב וחביבא לי' אכילה יותר משתי', הרי מבואר לפי"ז דלפעמים הוי מצוה מן המובחר לקדש על הפת היינו בשעה שהוא רוצה אכילה יותר משתיי', נמצא דהאי מצוה מן המובחר לקדש על היין הוי החיוב בגדר תנאי, היינו שהחיוב תלוי בתנאי היאך יהי' לבו תואב בשעת קידוש אם לאכילה אם לשתיי', משא"כ הבדלה דהוי מצוה בחיוב להבדיל על היין בלא שום תנאי מוקדם לזה, להכי אמרינן דיותר טוב להניח היין להבדלה שחיובה ברור בלא תנאי מוקדם ויקדש על הפת כיון דחיוב קידוש על היין הוי לכתחילה בספק חיוב דהיינו עפ"י תנאי מוקדם, ומצינו סמך לסברא זו בכתובות מ' דמפתה אחת מחייבי לאוין דלא אתי עשה ודחי לל"ת משום דאיבעי אמרה לא בעינא וכו', והקשו התוסי"ש דלפי"ז למאי איצטרך קרא בכיבוד אב דלא אתי עשה דכיבוד ודוחה לל"ת והא אי אמר האב לא בעינא מי איתא לעשה כלל, ותירצו דהתם מ"מ מיד כשציוה האב הוי עשה לעשות מצוותו, והביאור בזה דמפרשי דהכא התחלת החיוב של העשה היתה על תנאי אם תרצה וכל זמן שלא אמרה בעינא אין כאן עשה כלל, להכי אמרינן דעשה כזו שחיובה בא מעיקרא על תנאי וספק, להכי אין בכחה להדחות לל"ת שחיובה היתה ברור בלא שום תנאי, משא"כ בעשה דכיבוד אב דהחיוב של העשה היתה ברורה, ותיכף כשציוה האב היתה עשה ברורה, ורק עכשיו צריך לבטל את העשה במה שיאמר לא בעינא, ובזה שפיר בעינן קרא, ובדברי התוס' אין מוכרח לדברי רש"י שפירש שם דמלמדין אותה לומר לא בעינא, הרי מבואר דחילוק יש בין חיוב ברור בלא תנאי לבין חיוב שבא דוקא בתנאי איזה אופן, ובזה מצאו הטור והמחבר לחלק בין קידוש להבדלה, וכמו שכתבנו.

טז ובזה יבואר היטב הא דאמר רבא דבנר חנוכה אם לאו משום פרסומא נסא הי' סברא לומר דקידוש היום עדיף אעפ"י שקידוש היום החיוב מעיקרא בא על תנאי דהרי אי חביבא לי' רפתא מקדש אריפתא, מ"מ כיון דאיכא מעלת תדיר כקידוש היום, הרי מעלה זו יש לה חשיבות של מצוה מובחרת, דהרי יש סברא לומר דתדיר עדיף ממקודש, להכי יש סברא לומר דתדיר אף בחיוב ספק דהיינו שראשית החיוב הי' על תנאי ג"כ יש בכחה להדחות מצוה שאינה באה בתדירות, ודוקא לגבי' הבדלה מחלקי הטור והמחבר לבין חיוב שבא מעיקרא על תנאי, לבין חיוב שבא מעיקרא בלא תנאי, אלא חיובה ברור, והיינו משום דבזה הוי הבדלה וקידוש היום תרווייהו שווים דתרווייהו יש להם מעלת התדיר, משא"כ קידוש היום ונר חנוכה דלקידוש היום יש מעלת התדיר, ולנר חנוכה אין להם מעלת התדיר, בזה שפיר הוי אמרינן דתדיר עדיף אעפ"י שחיובה באה בראשונה על תנאי, כיון דהשתא עכ"פ מחויב בקידוש היום ביין בתואב לשתיי' יותר מלאכילה, ושפיר יש להדחות נ"ח מפני שאינה במעלה של תדיר, להכי איצטרך לטעמא דפרסומא נסא דתכריע מעלת תדיר.

יז ולפי"ז מיושב ג"כ הא דהקשה המהרש"א שם דהרי בהבדלה מצי להבדיל בתפילה יעוי"ש, דלפי דברינו דוקא בקידוש היום אמרו הטור והמחבר הכי דמדחינן קידוש על היין אעפ"י דהוי מצוה מן המובחר מפני מצוות הבדלה, יען דהחיוב קידוש על היין מעיקרא היתה על תנאי, היינו עצם המצוה דהמובחר היתה על תנאי מעיקרא, משא"כ בהא דמבדילין על הכוס, חיוב מובחר זה לא היתה בשום תנאי וחיובה ברור, ולפי"ז אין לדחותה בשביל שיכול להבדיל בתפילה, וזה מדויק בלשון הטור שכתב וז"ל דכי תקינו רבנן אבדלתא אחמרא תקינו יעוי"ש, וזהו כמו שכתבנו, הרי לפי"ז אין לנו ללמוד מדברי הטור והמחבר לענין זה.

יח ויש לפשוט לכאורה מהא דאיתא ביבמות ריש פר' ד' אחין דאיתא שם במשנה ד' אחין שנים מהם נשואים שתי אחיות ומתו הנשואים את האחיות הרי אלו חולצות ולא מתייבמות, ופריך בגמ' ש"מ יש זיקה דאי אין זיקה האי לייבם חדא והאי לייבם חדא, ומשני לעולם אין זיקה ומשום דקסבר אסור לבטל מצות יבמין דלמא אדמייבם חד מיית אידך וקמבטל מצות יבמין יעוי"ש, הרי חזינן דמשום חשש בטול מצוות יבמין דהיינו מצות חליצה אסרו ליבם אפילו חדא ותרווייהו אחין חולצין לשתי אחיות יבמות, - והנה מבואר ביבמות כ"א דמצות חליצה לגבי מצות יבום הוי מצוה גריעא, דאיתא שם דחליצה במקום יבום לאו מצוה היא, - ואם אמרינן דמצוה החשובה מטעם ההידור יש בכחה להדחות אף שתי מצוות שאינם בדוגמתה במעלת ההידור, - תיקשה לפי"ז מדוע אמרינן דמשום חשש ביטול מצות יבמין יבוטל מצות יבום אפילו בחדא הלא כיון דמצות יבום היא מצוה מהודרת לגבי חליצה, וטוב לקיים מצוה אחת מהודרת דהיינו מצות יבום בחדא מלקיים שתי מצות חליצה בשתיהן, וע"כ מוכח דלא כן הוא, אלא טוב יותר לקיים שתי מצוות אף בלא ההידור שלהן מלעשות מצוה אחת בהידור שלה, אבל יש לדחות דשאני התם דהמצוות השתים המה בשני בני אדם, ואין סברא שבשביל קיום המצוה דזה שיעשה מצוה מן המובחר תדחה מצוה דהשני לגמרי, וברור, והעיקר בזה כמו שכתבנו לעיל אות י', וכמו שנתבאר. -

א דם מה כל נבלה וטרפה וגו' הואיל ואישתרי מליקה וכו', וקשה הא אם הו"א דכהנים לא נצטוו על השחיטה ומותרים בנו"ט, א"כ לא הוי בר זביחה, כמו עכו"ם, והיאך כשר בכהנים שחיטת הקרבנות, וביוהכ"פ דוקא בכה"ג, ונראה דכוונת ההו"א דכהנים מותרים בנו"ט היינו רק לאלה שמותרים בקדשים, ואוכלים מליקה, אבל למי שאסור לאכול מליקה כגון כהן טמא, בזה י"ל כיון דלא הותר אצלו מליקה לא הותר גם בנו"ט, ולא מיבעי' למ"ד ביבמות ל"ב דזר שאכל מליקה חייב משום נבלה, כן הכא בכהן טמא ואף למ"ד דא"ח משום נבלה, אבל זהו רק שם דלגבי עוף זה הותרה איסור נבלה, אבל בכהן טמא שאסור במליקה גם לפי ההו"א אסור בנו"ט, - ולפי"ז שפיר הכהנים מצווים על השחיטה בעת טומאתם, וממילא נקראים תמיד בני זביחה כיון שלפעמים אסורים בנו"ט, נמצא דעכ"פ ישנם בדין איסור נו"ט, ונקראים בני זביחה.

ב עוד יש לומר דאף דהו"א דכהנים הותרו בנו"ט, אבל סו"ס בקדשים אסורים לאכול בלא שחיטה, דהא כתיב ושחט, ושפיר נקראים בר זביחה לקדשים, כיון דמצווין על זה, וראי' לזה מהא דחולין י"ז למ"ד דהותר בשר נחירה במדבר, ומכ"ז אכלו שלמים, וקשה הא לאו בר זביחה נינהו, וע"כ כיון דמצווין שלא לאכול שלמים רק בשחיטה, ואם לאו פסול, להכי שפיר נקראים בר זביחה.

ג מוסתפקנא בהא דבעינן בר זביחה לשחיטה, אם הוא אופן שחיטה, ובלעדי זה לא נקרא שחיטה מצד עצמו, או"ד דרק תנאי הוא בההכשר, היינו שאינו מתיר אם השוחט אינו בר חיובא, - והיינו דההיתר שחיטה אינו מתיר רק באופן אם השוחט הזה מוגדר מלאכול נבלה, ואם הוא אוכל נבלה בעצמו, אז תנאי הוא בהמתיר שאינו מתירו, ומטעם זה שחיטת עכו"ם ומומר שחיטתן נבלה מטעם שאינו במתיר. -

ד ונפק"מ לענין טומאת נבלות דאם אמרינן דתנאי זה בעצם השחיטה נאמרה, לומר דבאופן שהשוחט אינו בר זביחה, הרי"ז כאילו לא נשחטה כלל, א"כ הרי היא כמתה, ומטמאה גם כן טומאת נבלות, אבל אם אמרינן שרק אינו בהמתיר, א"כ סגי אם אינו מתיר באכילה, - אבל אין זה בטומאת נבילות, -

ה ונראה דפליגי בזה הרמב"ם והראב"ד בפר"ב מאבוה"ט ה"א, דדעת הרמב"ם דטומאתן של אלו בטומאת נבילות לא הוי אלא מדרבנן, - והראב"ד משיג עליו, כמבואר בכס"מ, יעוי"ש, ונראה דהרמב"ם סבר דרק תנאי הוא בהמתיר, והראב"ד סבר דתנאי הוא בעצם השחיטה, עי' בספרנו נזר הקודש לזבחים קט"ז ע"ב בשיטת הרמב"ם.

באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0

ה' עליהם. אותם שנושאין עליהם שם ה' בתפילין יחיו: מתני' הסולת והשמן. של מנחת נסכים אין מעכבין את היין שאם הביא יין בלא סולת ושמן מנסכן: המתנות כו'. כגון ד' מתנות של חטאת אין מעכבות זו את זו שאם לא נתן אלא אחת כיפר: גמ' הבא מנחה כו'. דמנחת נסכים קריבים תחילה: ואחר כך נסכים. אחר האברים מיד ואחר הנסכים המנחה: מנחתם ונסכיהם בלילה. דמנחת נסכים קריבין בלילה ואי קשיא הא אמרי' בהקומץ [רבה] (לעיל כו:) דברים שדרכן ליקרב ביום וקחשיב מנחת נסכים מפרש לה בפ' יש קרבנות במסכת תמורה (דף יד.) דהא דקתני ביום בנסכים הבאים עם הזבח והא דקתני בלילה בנסכים הבאין בפני עצמן כגון שהביא זבח בלא נסכים ולאחר זמן הביא הנסכים בפני עצמן יכול להביאן בלילה: ואפילו למחר. אם הביא היום יכול להקריב נסכיו למחר ובלבד שלא יקדשו בכלי מאתמול דאי קדשי נפסלין בלינה כדתניא במסכ' מעילה (דף ט.) קדשו בכלי הוכשרו ליפסל בטבול יום ובמחוסר כפורים ובלינה: אין הנסכים. הבאין עם הזבח דכל זמן שלא נשחט הזבח אע''פ שהפרישן לשם זבח זה יכול לשנותן לשם זבח אחר אבל לאחר שחיטה אינו יכול לשנותן לשם זבח אחר: עולה ומנחה. משמע אחר העולה מיד יקריב מנחה: על הנסכים אומרים שירה. הלוים במס' ערכין בפרק אין נערכין (דף יא.): ישפך. שפיכה אחת: כמשפטם. משמע עיכובא: כל הקרבנות האמורים בחומש הפקודים: דהני. דר''ח ועצרת שכתובים בחומש הפקודים: אלא דעצר' גריד' קתני מת''כ דכתיב באמור אל הכהנים

מלמד שחזן הכנסת אומר להם אמרו ובירושלמי אמרינן ובלבד שיהא החזן ישראל וחזן לאו היינו ש''ץ שחזן הוא שמש הכנסת כדאיתא פ''ק דסנהדרין (דף יז:) וב' חזנים ופ''ז דבבא מציעא (דף צג:) חזני מתא אבל ש''צ הוא הקורא ואומר ר''ת שש''צ הוא פותח בברכנו ומסיים ואין הכהנים רשאין להתחיל עד שיכלה הדבור מפי הקורא ודווקא כשעומד בבית הכנסת ואומר לו עובר אבל אם עומד בחוץ אינו עובר דאמרינן בירושלמי רבי שמעון בן פזי כד הוה תשיש [הוה] קאי אחורי עמודי ר' אלעזר נפיק לבראי: הסולת והשמן אין מעכבין את היין. משמע הא סולת ושמן מעכבין אהדדי ותימה דהא לא כתיב שום קרא במנחת נסכים ושמא ילפינן ממנחת נדבה דכתיב בה עיכובא לעיל (דף כז.) וגלויי מילתא בעלמא הוי דגבי מיעוטו מעכב את רובו כתיב קרא גם במנחת נסכים והתם גלי לן קרא: מנחתם ונסכיהם (אפי') בלילה מנחתם ונסכיהם אפילו למחר. בפ''ב דתמורה (דף יד.) מוכח דלמחר נפקא לן דבר יום ביומו מלבד שבתות ה' ודרך הש''ס להביא על פסוק הרהוט בשני דרשות אע''ג דנפקי מקראי אחריני כי ההיא דשבח נעורים לאביה (קדושין דף ג.) וכן מוהתעלמת (ב''מ דף ל.) וכן ספר כורתה ואין דבר אחר כורתה (גיטין דף כא:) וכן מותר הפסח ושלמים הבאין מחמת הפסח פ''ק דזבחים (דף ט.) ופ''ד דזבחים (דף לז.) ופרק התודה (לקמן פג:) ופ' מי שהיה טמא (פסחים דף צו:) ופ''ב דבכורות (דף טו.) דדריש אך ולא חלבו ומסיק רבא דאך לאותו ואת בנו הוא דאתא וחלבו מדמו נפקא וכן בשמעתין דתניא בבריית' זבח ונסכים ומסקינן דבסברא פליגי: מנחתם ונסכיהם. פי' בקונט' פ''ק דזבחים (דף ח.) ופרק המזבח מקדש (שם פד.) ופ''ב דתמורה (דף יד.) דמנחתם ונסכיהם דפרי החג קדריש וקשה לר''ת היכי משמע מיניה לילה ועוד היכי דרשינן מיניה מנחה ואח''כ נסכים הא קרא דבתריה כתיב לפרים ולאילים ואינם כתובים על הסדר דפרים ואילים קדמי ותו דפריך ורבנן נמי הא בעי ליה ומנחתם וכו' ומאי צריך הא טובא כתיב אלא על כרחין כיון שכולם משונים זה מזה כולהו צריכי לכך נראה לר''ת דדריש מקרא דעצרת פרשת אמור אל הכהנים ואילים שנים יהיו עולה לה' ומנחתם ונסכיהם אשה ריח ניחוח לה' מדכתב נסכים בין עולה לאשה ש''מ דבאים בלילה כי אשה דהיינו הקטרה ולא מייתורא ונקט מנחה ברישא דדמי לעולה טפי בהקטרה והא דפ''ק דזבחים (דף ח.) דריש מנחתו ונסכים אפי' בלילה ומשמע התם דמייתורא דווקא קדריש והתם גבי נזיר דרש מדכתי' מנחתו ונסכו וכתיב נמי ומנחתם ונסכיהם למחר נמי שמעינן כיון דגלי גבי עצרת תו אין לחלק ותימה והא הני קראי בבאין עם הזבח כתיבי והנהו לא אתו אלא ביום כדאיתא בפ''ב דתמורה (דף יד.) וי''ל דאם אינו ענין בבאין עם הזבח תנהו ענין בבאין לאחר הזבח והא דאמרינן בריש תענית (דף ב:) מה ניסוך המים בלילה דאמר מר ונסכיהם אפי' בלילה משמע דמקרא דפרי החג מייתי שאין ניסוך המים אלא בחג לאו מילתא היא דכיון דגלי לן קרא בעצרת דהוי נסכי צבור ה''ה לכל נסכי צבור וקרא דאיצטריך בנזיר דהוי נסכי יחיד: כיון דמתאמרא שירה עלייהו. פי' להביאם עם הזבח אבל בפני עצמו בעיא היא פ' אין נערכין (ערכין יב.) ומ''מ אף בלאו זבח עדיפי כיון שהיו ראויין לשירה ולבא עם הזבח: ודם זבחיך ישפך. פ' בית שמאי (זבחים דף לו:) מעיקרא דריש מהאי קרא ולא קאי לבסוף: כמשפט כמשפטם. וביום ראשון דלא כתיב כמשפט כתיב ביה יהיו: אלא דר''ח ועצרת דכתיב בחומש הפקודים. ואע''ג דכתיב יהיו לכם לאו עלייהו קאי והא דלא פריך מפסח כי היכי דפריך מהני דהא כתיב ביה יהיו ורש''י פי' ביחזקאל דהא דכתיב גבי פסח ז' פרים וז' אילים ליום דלז' ימי פסח קאמר פר ואיל ליום דאם לא מצא שנים בכל יום מביא אחד והשתא ניחא שפיר דהא לא מעכבי אהדדי ותימה דהא כתיב ביה יהיו ואין לומר דקאי אכבשים ולא אפרים ואילים דגבי עצרת לא קאמרינן הכי והא דנקט בסמוך אילים דהכא והכא לא מעכבי הא אינהו מעכבי ה''נ מצי למינקט כבשים ולא דמי לקודש יהיו דגבי לחם דפליגי ר''ע ובן ננס (לקמן דף מה:) אהייא קאי אי אכבשים אי אלחם אבל אתרוייהו פשיטא להו דלא קאי אע''ג דכתיב בחד קרא היינו כבשים ללחם אבל כבשים אהדדי ה''נ דמעכבי כדתנן בהקומץ רבה (לעיל כז.) ב' כבשי עצרת מעכבין זה את זה וכן ב' חלות ולא מסתברא נמי למימר דהוייה דפסח לא קיימא אלא אתמימים דלהא לא איצטריך קרא דבעלי מומין פשיטא דפסולין ונ''ל דלשום דרשא אתא דלא מסתבר לדורשו בעיכוב כיון דלא מישתמיט הש''ס ובספרי דורש גבי פסח הרי שמצא פרים ולא מצא אילים אילים ולא מצא כבשים שומע אני שלא יקריב עד שימצא כולן ת''ל שבעת ימים תקריבו אשה אפילו אחד מהן יכול אפי' כולן מצויין ת''ל פרים בני בקר שנים ואיל אחד ומיהו הא דקאמר שומע אני שלא יקריב עד שימצא כולן על כרחין לאו משום דסמיך איהיו דגבי עצרת דריש נמי הכי התם וכן בחג אע''ג דכתיב ביה כמשפט וכו' ואכל חד מייתי קרא דשבעת ימים ואע''ג דלא כתיב לא בעצרת ולא בחג:

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מומלץ להירשם על מנת לשמור את התגובה בחשבון הפרטי שלך.

הערה אישית

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד