דף מה - א
ומקשינן: אם אכן המשנה מדברת במוסף ר"ח ומוסף עצרת שנאמרו בפרשת פנחס "אילים" הכתובים במשנתנו, דמשמע שנים, דהיכא? היכן ישנם שני אילים?
אי דהנהו ראש חודש ועצרת, הרי חד איל הוא, שאין קרב בכל אחד מהם אלא איל אחד, ומהו "האילים אין מעכבין"?
ואם כוונת המשנה לקרבנות דעצרת דתורת כהנים, שאף בחומש ויקרא, בפרשת אמור, ישנה פרשת של קרבנות עצרת שהם מערכת נפרדת של קרבנות הבאים עם שתי הלחם וכמבואר להלן [מה ב], ושם אכן מוזכרים שני אילים, אף זאת אי אפשר לומר, שהרי הויה כתיב בהו שנאמר שם "יהיו עולה" ולשון "הויה" מורה עיכוב, ואם כן בהעדר חלק מן הקרבן לא ניתן להקריב את השאר?
ומשנינן: לעולם, מה שנאמר "אילים" בלשון רבים מוסב על קרבנות דעצרת, האמורים בפרשת אמור דתורת כהנים. ואף שקרבנות העצרת האמורים שם בתורת כהנים מעכבים זה את זה, שנה לנו התנא כאן דין אחר, והכי קאמר: האילים, האמורים בשתי הפרשיות של קרבן עצרת אינם מעכבים זה את זה. ולפיכך: לא אילים דתורת כהנים הבאים עם שתי הלחם מעכבי ליה בהעדרם לאיל דחומש הפקודים הבא בתורת מוסף. וכן לצד השני - לא איל דחומש הפקודים מעכב להו, בהעדרו, לאילים דתורת כהנים [כמו כן יש לפרש במשנה: אין שני הפרים של מוספים מעכבים הפר של שתי הלחם, ולא הפר של שתי הלחם מעכב ב' פרים של מוספים, וכן הכבשים של שתי הלחם ושל מוספים אינם מעכבים אלו את אלו].
ומקשינן: אלא, נמצא לפירוש זה, כי המשנה מתפרשת לצדדין. שהרי פרים וכן כבשים של עצרת האמורים בפרשת פנחס אפילו אהדדי, האחד את השני לא מעכבי, על אף שהם קרבן אחד, שאם אין לו יביא אחד, ואילו "אילים" האמורים במשנה לענין עצרת רק דהכא של פרשת אמור, ודהכא של פרשת פנחס, הוא דלא מעכבי בהעדרם זה את זה, הואיל ולא נכתבו ביחד וכל פרשה מתקיימת ללא קשר לחברתה, אבל אינהו, אילים עצמם שנאמרו באותה פרשה עצמה, כן מעכבי האחד את חברו, שהרי רק בפרשת אמור נאמרו שנים אלים, והללו מעכבין זה את זה לפי שנאמר שם "יהיו"!? [9]
ומשנינן: אכן, תנא דמשנתנו - מילי מילי קתני דבר דבר כתב, שכל אחד מן הדברים שבמשנה: פרים, אילים, כבשים, מתפרש בפני עצמו, ואף באופן שונה.
הפסוק דלהלן נאמר בנביא יחזקאל פרק מ"ו ויש בו שינויים מן האמור בתורה, והם נדרשים בגמרא:
"וביום החדש הוא ראש חודש פר בן בקר תמימים וששת כבשים ואיל תמימים יהיו".
פר יחיד, מה תלמוד לומר? והרי בתורה נאמר בקרבן ראש חודש שני פרים!? ולאיזו דרשה נאמר השינוי של הפסוק ביחזקאל? אלא, בא הכתוב ללמדך שלא תאמר לפי שנאמר בתורה פרים שנים, הרי שמנין זה
מעכב, ומנין שאם לא מצא שנים מביא אחד? תלמוד לומר ביחזקאל - פר! שמשמע אחד בלבד, שבהעדר שנים מביאין אחד. [10]
ומבארינן להמשך הכתוב ביחזקאל, שנאמר שם: ששה כבשים, בעוד שבתורה נאמר בקרבן ראש חודש שבעה, מה תלמוד לומר? הרי ודאי השינוי ביחזקאל אינו כפשוטו, אלא לדרשה כל שהיא.
לפי שכתב בתורה שבעה, הייתי אומר שמספר זה מעכב, ומנין שאם לא מצא שבעה יביא ששה? תלמוד לומר ביחזקאל - ששה כבשים!
ומנין שאם לא מצא ששה יביא חמשה, דאולי למטה מששה האמורים ביחזקאל לא ניתן להביא? ומפרט והולך: מנין שאם לא מצא חמשה יביא ארבעה, לא מצא ארבעה יביא שלשה, לא מצא שלשה יביא שנים, ואפילו יש בידו רק אחד יביאנו - תלמוד לומר ביחזקאל "ולכבשים כאשר תשיג ידו". ומכאן שגם אם אין לו אלא כבש אחד יביאנו.
ומקשינן: ומאחר דכתיב הכי, "כאשר תשיג ידו" שמשמע אפילו אחד, אם כן, מה שנאמר "ששה כבשים", ופירשנו שבא ללמד שאם לא מצא שבעה יביא ששה, למה לי? הרי ניתן ללמוד זאת מ"כאשר תשיג ידו".
ומשנינן: ללמדך דאף שבדיעבד יצאו בכבש אחד, מכל מקום כמה דאפשר להדורי [לחזר] אחר מספר בהמות הקרוב למנין השלם מהדרינן, ואפילו אין לו שבעה ישתדל להביא ששה או חמשה, ופוחת והולך רק לפי ההעדר.
ומנין שאם יש להם כפי הנדרש והביאו פחות מן המנין, או הביאו פרים בלא אילים, מנין שמעכבין זה את זה, ובמקרה שכזה החסרון מעכב לכל הקרבן? תלמוד לומר בפסוק דיחזקאל: וששת כבשים ואיל תמימים "יהיו", שהוא לשון עיכוב. ומה שלמדנו שיכולים להביא גם בפחות מן המנין, היינו רק כשאין להם כפי הנדרש [11].
כתוב ביחזקאל פרק מ"ה "כה אמר ה' אלהים: בראשון, באחד לחודש, תקח פר בן בקר תמים, וחטאת את המקדש".
ולפי פשוטו הרי הן קרבנות ראש חודש, שהרי אין יום א' ניסן טעון קרבן מלבד קרבן ראש חודש.
ומקשינן: הרי לשון הכתוב ביחזקאל "וחטאת את המקדש" משמע שהוא קרבן חטאת, וכי קרב בראש חודש פר חטאת? הרי הקרבת פרי ראש חודש עולה היא כאמור "ובראשי חדשיכם תקריבו עולה לה' פרים בני בקר" וגו' ואף שקרב חטאת היינו השעיר, אולם הפר עולה היא ולא חטאת.
אמר רבי יוחנן: פרשה זו דיחזקאל אין אנו יודעין לפרשה משום שיש בה קושיות [12] עד שיבא אליהו, שהוא עתיד לדורשה.
רב אשי אמר, אני אפרש: לא בקרבן ראש חודש הכתוב מדבר, אלא יחזקאל מתנבא על העתיד לבא בחנוכת בית שני, לאמר: מילואים הקריבו בימי עזרא באחד בניסן, והביאו פר חטאת למילואים כדרך שהקריבו בימי משה עגל בן בקר [13] לחטאת ביום השמיני של המילואים, באחד בניסן.
תניא נמי בברייתא הכי, כדעת שניהם, רבי יוחנן ורב אשי:
רבי יהודה אומר: פרשה זו - אליהו עתיד לדורשה. כפי שסבר רבי יוחנן שאין אנו יודעים לפרשה. אמר לו רבי יוסי: מלואים הקריבו בימי עזרא, כדרך שהקריבו בימי משה, וכפירושו של רב אשי.
וחזר רבי יהודה וקיבל פירושו של רבי יוסי ואמר לו: תנוח דעתך, שהנחת דעתי [14]!
בפירושו של פסוק נוסף ביחזקאל נתקשו בגמרא. נאמר שם בפרק מ"ד: "וכל נבלה וטרפה מן העוף ומן הבהמה לא יאכלו הכהנים".
ותמהינן: וכי כהנים בלבד הוא דלא יאכלו נבילה וטריפה, הא ישראל אכלי!? וכי כל ישראל אינם מצווים על כך?
אמר רבי יוחנן: פרשה זו אין אנו יודעים לפרשה, עד שיבא אליהו, והוא עתיד לדורשה.
רבינא אמר, אני אפרש הכתוב: כהנים איצטריך ליה לאוסרם במיוחד באיסור נבילה וטרפה שאם לא כן סלקא דעתך אמינא שאין איסורים אלו נוהגים בכהנים, הואיל ואשתרי והותרה להם אכילת חטאת העוף על ידי מליקה, והרי על ידי המליקה העוף נעשה טריפה בשבירת מפרקתו, וכן הריהו נבילה כיון שהמליקה נעשית בציפורן, ומצד העורף, ולא בשחיטה - ועם זאת הותרה לגבייהו דכהנים אכילת המליקה, אם כן, היה מקום לבוא לידי טעות, ותשתרי נמי לכהנים כל אכילת נבילה וטריפה וכגון מליקת חולין [15] קא משמע לן הפסוק שאיסור נבילה וטריפה בכללותו נאמר אף לכהנים.
ומפרשת הגמרא עוד פסוק ביחזקאל שכתוב שם בפרק מ"ה: "וכן תעשה בשבעה בחודש מאיש שוגה ומפתי, וכפרתם את הבית".
ואף בפסוק זה נתקשו חכמים, ואי אפשר להולמו לפי פשוטו, ופירשוהו לענין פר העלם דבר של צבור וכך הם דורשים אותו:
"כן תעשה בשבעה בחודש" - אמר רבי יוחנן: כן תעשה כדי לכפר את הבית, פר חטאת שבא בתורת פר העלם דבר של ציבור, ומה שכתוב "בשבעה" הכונה היא -
אלו שבעה שבטים שחטאו בהוראת בית דין הגדול [שהורו בטעות], שהם נחשבים רוב קהל מפני שהם רוב מנין השבטים, ואף על פי שאין במספר אנשיהם רובה של קהל של כלל ישראל, לפי שמנין אנשי חמשת השבטים האחרים הוא רב מהם, בכל זאת חייבים להביא פר העלם דבר, מפני ששבעת השבטים שחטאו הם רוב המנין של י"ב השבטים. ועל כך רומז הכתוב במילת "בחודש", שפירושה: אם חדשו בית הדין הגדול הוראה בטעות, ואמרו שחלב מסוים, כגון החלב שעל גבי הקיבה, מותר באכילה לפי שלדעתם הוא אינו חלב אלא שומן, ועשו שבעת השבטים על פיהם, חייבים להביא קרבן פר העלם דבר של ציבור.
ועוד רמז בפסוק זה בענין קרבן העלם דבר: ממה שאמר הכתוב "מאיש שוגה ומפתי", משמע שיש כאן "שגגה" בהוראה, ובנוסף לה גם "פתיות", שהיא ההתפתות במעשה, מלמד שאין חייבין אלא על העלם דבר, שהיא שגגת ההוראה של בית דין הגדול, עם שגגת מעשה, שאכלו הציבור בשוגג על פי הוראת הבי"ד.
אמר רב יהודה אמר רב: זכור הוא אותו האיש לטוב, וחנינא בן חזקיה שמו, שאלמלא הוא, נגנז ספר יחזקאל. שבקשו לגונזו מפני שהיו דבריו בסוף הספר לענין הקרבנות [16] נראין כסותרין דברי תורה, כמו שמצינו בפסוקים שנזכרו לעיל, כגון קרבן ראש חודש, שנאמר בתורה שני פרים, ואילו ביחזקאל נאמר פר אחד.
מה עשה חנינא בן חזקיה? העלה שלש מאות גרבי שמן להאיר בהן בלילות וללמוד לאורן, וישב בעלייה, ודרשו לספר יחזקאל, ובכך נמנעה גניזת ספר יחזקאל, לאחר שנתפרשו דבריו על ידו כהוגן.
שנינו במשנתנו: אמר רבי שמעון אם היו להם פרים מרובין ולא היו להם נסכים יביא פר אחד ונסכיו, ולא יקריבו כולם בלא נסכים [17].
תנו רבנן: נאמר ביחזקאל בפרק מ"ו: "ואיפה לפר, ואיפה לאיל, יעשה מנחה. ולכבשים - כאשר תשיג ידו. ושמן הין - לא יפה".
אמר רבי שמעון: פסוק זה לא ניתן להתפרש כפשוטו וכי מדת פרים ואילים אחת היא? והלא לפר הוא מביא שלשה עשרונים סולת ולאיל שני עשרונים, וכיצד נאמר "איפה לפר ואיפה לאיל"? אלא, בא הכתוב ללמד: שאם היו להם דמים עבור פרים מרובין כמצות היום, ולא היו להם דמים עבור נסכים - יביאו פר אחד בלבד ובכסף הנותר יביאו נסכיו, ואל יקרבו הפרים כולן בלא נסכים. ובפסוק ביחזקאל מתפרשת "איפה" מלשון "מידה הראויה", שבא הכתוב להודיעך שמוטב להביא "איפה לפר", לתת לו כמידתו "כאשר תשיג ידו" ולהביא פר אחד בלבד, מאשר להביא שנים בלא הנסכים הראוים להם.
הערות
[9] וכן הפר והכבשים שבפרשת אמור מעכבים אחד את השני, כן כתב התוי"ט לפי רש"י. וכן כתב התוספות ד"יהיו" הוא על כולם. אבל הכסף משנה כתב וכן משמע בשטמ"ק ברש"י שדוקא האילים מעכבים אחד את השני, אבל לא הפר והכבשים הבאים עם שתי הלחם.
[10] וזה נדרש מזה שכתוב בפסוק פר - יחיד, ואמר תמימים רבים. רד"ק.
[11] רש"י מפרש שבאור דברי הגמרא שמעכבין זה את זה היינו שכשיש לו את כל המוספים הרי הם מעכבים זה את זה, אף שבאין לו אלא אחד אינם מעכבים, וביאר החזון איש דהיינו שהם מעכבין לפסול, שאם לא הקריב אלא אחד הרי הוא פסול ולא רק שחיסר המצוה שזה פשוט ולא צריך לזה פסוק. והתוספות מפרשים שכונת הגמרא שמעכבין זה את זה היינו שלא כדעת רבי שמעון שסובר במשנה שאם יש לו דמים לקנות פרים הרבה יקנה פר ונסכים ולא פרים הרבה, וזה הבאור שמעכבין זה את זה, דהיינו שצריך לקנות פרים הרבה ולא פר ונסכים. והרמב"ם לאחר שהביא הדין שפרים ואילים וכבשים מעכבים זה את זה, כתב שאם נשחטו הרי הם מעכבים זה את זה, והיינו שכמו שמבואר לקמן [מו א] ששתי הלחם וכבשים אף שאינם מעכבין זה את זה אולם אם נשחטו הרי הם מעכבין זה את זה ואם אבד אחד הרי השני נפסל, כן דין הכבשים ופרים ואילים שאף שאין מעכבין פרים ואילים וכבשים של חובת היום [תורת כהנים] את פרים ואילים וכבשים של מוספין [חומש הפקודים] בכל אופן אם כבר נשחטו הרי הם נזקקו כאחד והם מעכבים זה את זה. והברכת הזבח כתב שמקור דברי הרמב"ם מגמרא זו, ולמד הרמב"ם שפרוש דברי הגמרא שמעכבים זה את זה הכונה היא שכשנשחטו הרי הם מעכבים זה את זה, ולא כפרוש רש"י ותוספות, ולכך כתב ששחיטה עושה אותם כאחד והם נפסלים אם נאבד אחד מהם. והקרן אורה הקשה, איך שייך לומר שאף בכבשים של מוסף וחובת היום הרי הם מעכבים זה את זה, הרי אין שייכות כלל ביניהם, וכל מה שמבואר בהמשך ששתי הלחם וכבשים מעכבין זה את זה לאחר שחיטה, היינו רק בשתי הלחם שדינם שמתקדשים ומונפים יחד עם הכבשים הרי הם קרבן אחד, אולם בכבשים הללו, הרי אין שייכות בין אחד לשני ואיך הם מעכבין אלו את אלו לאחר שחיטה.
[12] רבינו גרשום.
[13] רש"י, תוס'.
[14] רש"י מפרש שכונת הגמרא שמילואים הקריבו בימי עזרא, דהיינו שהפסוק ביחזקאל של וחטאת מדבר על הזמן של עזרא. וברבנו גרשום, ובשיטה מקובצת, נראה שפרוש דברי הגמרא לא שנבואת יחזקאל היא על זמן עזרא, אלא שנבואת יחזקאל היא על הבית השלישי שיהיה בו חינוך של מילואים בפר, רק שכונת הגמרא שכמו שבזמן עזרא היה מילואים, כן נבואת יחזקאל היא על זמן המילואים של בית השלישי. והרמב"ם כתב שכל נבואת יחזקאל היא על הבית השלישי, ומשמע מזה שפרש כדברי רבנו גרשום שכמו שבימי עזרא הקריבו מילואים כן בבית שלישי הקריבו מילואים. והגרי"ז הקשה בזה, למה באמת היה צריך לעשות מילואים, הרי יש מי שסובר שקדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא, דהיינו שבחורבן בית ראשון לא בטלה קדושת המקום, ואם כן למה היה צריך לעשות מילואים בימי עזרא לדעת הסובר שקדשה לעתיד לבוא, וצ"ע.
[15] רש"י שבת יג ב.
[16] רש"י חגיגה יג א.
[17] הרמב"ם בפרוש המשניות כתב ואין הלכה כרבי שמעון, ומשמע מזה שרבנן חולקים על רבי שמעון, וסוברים שיביא פרים הרבה ולא פר בנסכיו [וכן משמע מדברי התוספות בסוגייתנו שכתבו שמעכבים זה את זה היינו שצריך להביא פרים הרבה שלא כדעת רבי שמעון]. והקרן אורה הקשה למה לא הביא הרמב"ם דין זה להלכה שעדיף פרים הרבה מפר ונסכיו, וביאר הקרן אורה שכיון שכתב הרמב"ם שמביא זבחו היום ונסכיו לאחר זמן, ממילא מבואר מזה שצריך להביא הזבח שאי אפשר להביאו לאחר זמן. והגרי"ד הקשה על דברי רבי שמעון שסובר שיקנה פר ונסכים ולא יקנה הרבה פרים, הרי מבואר למעלה [מד ב] שנסכים אפשר להקריב אפילו לאחר כמה ימים, ואם כן, עדיף לקנות פרים שזה הרי לא יוכל להקריב לאחר מכן שהרי הדין הוא בזה שעבר זמנו בטל קרבנו. ורש"י בתמורה [יד א] כתב, שדין זה שאפשר רק לאחר כמה ימים הוא רק בלא נזדמנו לו נסכים עכשיו, דהיינו שלכתחלה צריך להקריב הנסכים עכשיו, ולפי דבריו מתורץ מה שלרבי שמעון יקריב עכשיו פר ונסכים שהרי לכתחלה הדין הוא להקריבם עכשיו, אולם בדברי הרמב"ם וכן מוכח בתוספות במסכת ראש השנה אף לכתחלה יכול להקריב לאחר כמה ימים, ואם כן תחזור הקושיה על רבי שמעון, שעדיף שיקנה פרים ויקריב נסכים לאחר כמה ימים, ואפשר, כיון שלאחר כמה ימם אין שירה כמו שמבואר בגמרא בערכין, לכך אין זה נקרא שיש לו אפשרות להביא לאחר כמה ימים שאז הרי יפסיד דין שירה.
ו תוספות ד"ה הואיל ואישתרי מליקה וכו' וכלאים נמי אסרתן להו בלא קרא וכו', - ביאור דבריהם דהביאו ראי' דאין ללמוד מהא דכהנים כלל, והיינו דאין ללמוד מדבר שמצותו בכך, דאם לא כן לישתרו כהנים בכלאים מטעם הבגדי כהונה, ובאמת אסורים הם בכלאים, כמבואר בעירובין ג' וביומא ס"ט אעפ"י שאין לזה קרא מיוחד לאיסור, וע"כ דאין לנו לימוד מבג"כ מטעם דשאני הני שכן אמרה תורה המצוה, וא"כ גם מליקה כן הוא, דכן הוא מצות הקרבת בקרבן עוף.
ז והנה בעיקר ההוכחה מהא דלא אמרינן לישתרו כלאים לכהנים מטעם בגדי כהונה, וכמו דאמרינן הכא דלישתרי כהנים בנבלות וטרפות מטעם אכילת מליקה, יש לומר דלא דמי והיינו דע"כ גם בהא דנבלה וטרפה אין הכוונה שיהי' הכהנים מותרים לאכול נבלות וטרפות, אלא יש לומר דהביאור נבלות וטרפות בדמיון המליקה, והיינו באופן הנחירה, וזה שנעשה נבלה וטרפה בשעת נחירה, דע"כ המליקה בתורת נחירה, וביותר לדברי המהר"ם חולין כ"ח דאפילו חתיכת השדרה ומפרקת קודם חתיכת הסימנים אין זה בגדר טרפה, אלא בגדר נחירה, וא"כ אם באנו ללמוד מהא דמליקה להתיר נבלות וטרפות, ע"כ אין לך אלא חידושו, דהיינו באופן ההכשר הזה דמליקה שהיא בתורת נחירה, אבל לא באופן אחר, והיינו דהו"א דכמו דהוי שחיטה לדידן, תהי' נחירה לכהנים להכשר הבשר, ובזה שפיר יש מקום לומר כן, דלכהנים תהי' הנחירה בתורת מתיר, - אבל אין זה שייכות לכלאים לומר דכמו דאישתרי כלאים בב"כ לצורך עבודה, דלישתרו כלאים גם לצורך הדיוט, דאין זה הנידון דומה דפשיטא דהעבודה מתרת כלאים, - משא"כ לצורך הדיוט שאין מי שיתיר הכלאים, וממילא אסור, אבל בנחירה כיון שע"כ מתיר הוא גם מצד עצמו, וכמו למ"ד א"ש לעוף מה"ת, דהמתיר שלו הוא הנחירה, וכמו"ש רש"י בחולין כ"ח ותוס' חולין כ', בזה יש מקום דהמתיר הזה מהני גם להדיוט, לכהנים, ולפי"ז י"ל דאין זה ענין למליקה שהוא בא בתורת מתיר ג"כ דהיינו נחירה, ובזה יש מקום לומר דהנחירה תתיר גם לצורך הדיוט, דע"כ אין הבדל במתיר באיזה מקום הוא מתיר, וכתבנו מזה בספרנו נזר הקודש לזבחים ט"ו, ושם ביארנו ביותר.
בדין רובא במליקה ובשחיטה
א תוספות ד"ה הואיל ואישתרי מליקה, ואע"ג דלעיל פרכינן שכן מצוותו בכך וכו' יש לעיין לפי המבואר בסוגיא דחולין קל"ג דפריך שם הגמ' עולת העוף לראבר"ש ליגזר דלמא לא אתי למעבד רובא, והקשו בתוס' שם דלמא שאני התם דגזירה"כ שלא להבדיל, ותירצו דמשמע דלא מצריך אלא רוב מצומצם, ולהכי פריך דליגזור והו"ל לאצרוכי רוב הנראה לעינים עכ"ל והנה יוצא מזה דמעיקר הדין סגי ברוב מצומצם, אבל ע"כ כשר גם ביותר מרוב מצומצם דהיינו רוב גמור, וסגי כששייר מיעוט סימנים, וחזינן דחידשה תורה בקדשים דלא בעינן רוב גמור הנראה לעינים, - אלא סגי ברוב מצומצם, ואילו בחולין בעינן רוב הנראה לעינים מדאורייתא להרבה פוסקים כמבואר בט"ז יו"ד סי' כ"א ותבוא"ש שם, וא"כ שפיר שייך לומר הואיל ואישתרי מליקה בהיתר חדש מה שאסור בחולין, והוא רוב מצומצם, והכא לא שייך מצוותו בכך, כיון דכשר גם ברוב גמור הנראה לעינים, דקרינן גם בזה ולא יבדיל, וממילא שפיר שייך לומר הואיל ואישתרי מליקה היינו דכשר במליקה מה שאסור בחולין וסד"א דמותר גם בנבלה.
ב ולפי פירושם אתי שפיר דלא פריך משחיטת חולין דלא גזרינן ליפסל בשחיטת רוב עד שישחט הסימנים כולן, וכמו שהקשו בזה הרמב"ן והרשב"א, והיינו דבחולין בלא"ה בעינן רוב הנראה לעינים גם מעיקר הדין, ואחרי שחיטת הרוב באופן שנראה לעינים שוב לא גזרינן, - דדוקא בין רוב מצומצם לרוב הנראה לעינים עבדינן גזירה, ומה"ט לא הקשו התוס' מדוע לא פריך מחולין, ומוכח מזה דסברי התוס' דבחולין בעינן מדאורייתא רוב הנראה לעינים, וזהו גם דעת המרדכי והאגודה והמהרי"ל ודעת הט"ז בסי' כ"א והתבוא"ש דדעתם בזה דלחולין מדאורייתא בעינן רוב הנראה לעינים יעוי"ש, ולפי מה שביארנו כן הוא דעת התוס' וא"כ לדבריהם תמוה מה הקשו הכא מהא דמצוותו בכך, הא איכא חידוש דין גם בהא דרוב מצומצם, וצ"ע.
ג והנה תמוה לי שם בסוגיא מדוע פריך לראבר"ש מעוה"ע, ומדוע לא פריך מחטאה"ע שהוא אליבא דכו"ע, ולא מצאתי למי שהעיר בזה, אבל לפירוש התוס' אפשר לומר דמדאורייתא צריך לכתחילה לעשות רוב מצומצם, - ולא רוב הנראה לעינים, ואין לעשות גזירה בדבר זה אשר היתרו מפורש בתורה, וכמו שכתב הט"ז ביו"ד סי' קי"ז, ולהכי פריך דוקא מראבר"ש מעולת העוף דאין מפורש אצלו בפירוש בתורה ההיתר ברוב מצומצם, כיון דכל עיקר הדין נלמד מחטאה"ע, ובזה פריך לגזור, אבל עכ"פ מוכח מזה דבמליקה סגי ברוב מצומצם מן התורה וא"כ קשה מאי הקשו התוס' הכא שכן מצוותו בכך.
ד איברא דהרמב"ן והרשב"א מפרשים שם דהגמ' פריך למ"ד ולא יבדיל דאין צריך להבדיל, ולדידהו אתי שפיר גם כן הא דלא פריך מחטאה"ע, והיינו דכיון דאמרה תורה בהדיא דאין צריך להבדיל שוב לא גזרינן, אבל בעוה"ע דנלמד לראבר"ש מחטאה"ע שפיר יש לעשות גזירה דיחלוק כולו דלמא לא אתי למיעבד רובא, והנה לדידהו אין לנו הוכחה דכשר במליקה ברוב מצומצם, אבל לפי מה שפירשו התוס' שם בחולין אין מקום לזה שהקשו הכא וכמו שכתבנו, והנה טרם שנבוא בביאור יישוב שיטת הראשונים נבאר עצם הדין בחולין מה דעתם של רבותינו בזה, וכאשר יבואר.
ה כתב הטור ביו"ד סי' כ"א שחט רובו של כל אחד ואחד בבהמה, ורוב אחד בעוף אחד קנה ואחד וושט שחיטתו כשרה, ובלבד שיהא רוב הנראה לעינים בשיעור, ולא ברוב שאינו משוער אלא במחשבה, הלכך במחצה על מחצה אינו כרוב, אבל כשהוא רוב הנראה לעינים, אפילו כחוט השערה כשרה יעוי"ש, וכן איתא בשו"ע שם, וביאור הדברים היינו דלא בעינן רוב הניכר למראית העין בלא מדידה, שהוא ניכר וגלוי לכל, אלא הפירוש רוב הנראה לעינים המבואר בגמ' חולין כ"ט, היינו כשיש רוב ע"י מדידה גם כן שפיר דמי, ולאפוקי מחצה על מחצה אינו כרוב ומור, מפני שאינו משוער רק במחשבת הלב, אבל כשיש רוב משהו המבורר ע"י מדידה, זהו נקרא רוב הנראה לעינים וזהו כשיטת הרשב"א והר"ן, אמנם מפירש"י משמע דבעינן רוב הנראה לעינים להדיא, ולא ע"י מדידה, מדפירש רוב הנראה לעינים כלומר רוב גמור שהוא ניכר, וכן כתב הט"ז בביאור דברי רש"י, ומרדכי ואגודה ומהר"י פסקו דלא סגי ברובא דמדידה, אלא בעינן רוב הנראה להדיא, והנה לדידהו קשה טובא דלפי"ז ע"כ גם בדין טרפות דפסוקת הגרגרת בעינן גם כן רוב זה הנראה להדיא, וכמו שמבואר בש"ס דבראשונה נאמר כלל זה בדין טריפות דפסוה"ג, וא"כ תיקשה מדוע אמרו חז"ל חצי קנה פגום כשר, הי' להם לומר דאפילו רובא פגום גם כן כשר, כל זמן שלא הוה רוב הנראה לעינים להדיא, וכבר עמד בזה בקושיא בט"ז סק"ב יעוי"ש, ויש ליישב קושיות הט"ז דאעפ"י דמעיקרא הי' רבא רוצה לומר דלענין טריפות דפסוה"ג בעינן רוב הנראה לעינים, אמנם אח"כ כשהשיב לו אביי והוכיח לו דלענין שחיטה דהיינו לענין הכשר ותורת השחיטה בעינן שיעור יותר גדול כמבואר שם, לפי"ז אפשר לומר דיש לנו לנקוט לדינא כן, דשאני דין פסוה"ג לענין טריפות מהא דשחיטת הרוב בגרגרת, והיינו דכמו דלגבי וושט לענין טריפות נקובתו במשהו, ואילו לענין הכשר שחיטה בעינן דוקא רובא, כן גם לענין דין פסוה"ג לדין טריפות, שפיר נטרף אף ברובא דצמצום ע"י מדידה, ולא בעינן רוב הנראה לעינים, משא"כ לענין הכשר שחיטה דבעינן שיעור יותר גדול בדבר פעולת ההכשר, בעינן רובא הנראה לעינים בהדיא, כן נראה ליישב סברת הפוסקים דסברי דבעינן דוקא רוב הנראה לעינים בהדיא שלא ע"י מדידה, והפר"ח והב"ה החמירו בזה אף בהפס"מ, ולא חשו לקושיא של הט"ז, - ונראה דע"כ יפרשו הדברים כמו שכתבנו.
ו אמנם יש להעיר לפי"ז דכתב הרמב"ם פר"ג משחיטה שאין תורת שהיי' בקנה של עוף כלל, והיינו שאם שחט רוב הקנה ושהה כבר נגמרה שחיטתו כשחזר וגמר מחתך בשר הוא, ואם שחט במיעוט הקנה ושהה, הרי זה חוזר ושוחט כל זמן שירצה, שאינה נאסרת משום נבילה עד שיפסוק רוב הקנה, וכן נקטו הפוסקים בשו"ע סי' כ"ג, ומקור הדין מהתוספתא דפ"ב דחולין, ולפי מה שכתבנו לעיל תצא דין מחודש דיצוייר תורת שהיי' אף בקנה דעוף, - היינו באופן שפסק מלשחוט לאחר ששחט רוב מצומצם בקנה, ואח"כ השלים לרוב הנראה לעינים בהדיא, ויש כאן תורת שהיי' בששהה בינתים, בין רוב הצמצום, לרוב הנראה להדיא, עוד נראה תמוה לשון הברייתא דנקט הרי שהי' חצי קנה פגום, והוסיף עליו כל שהוא, וגמרו שחיטתו כשרה, ומדנקט הוספה דכל שהוא, משמע כל שהוא ממש, ואם אמרינן כשיטת הפוסקים דלענין טריפות בפסוה"ג הוי השיעור ברוב מצומצם, ולענין הכשר שחיטה בעינן רובא דלהדיא, ולפי"ז ע"כ הא דנקט התנא שהי' חצי קנה פגום, היינו דוקא חצי קנה ממש, ולא יותר, דאם משהו יותר יש כאן טריפות דפסוה"ג, ואם לענין הכשר בעינן רובא דלהדיא, ולא סגי ברובא דמדידה, - א"כ לא שייך לומר הוסיף עליו כל שהוא, כיון דיש כאן שיעור להוספה, וכמו כן יש לדייק גם כן בסוגיא חולין מ' ע"ב דמשני שם שהי' חצי קנה פגום ושם ג"כ יש לדייק כמו שכתבנו.
ז והנה מצאתי בתבוא"ש סי' כ"א אות ב' שכתב שם ביישוב התמי' מדוע לא הזכירו הפוסקים דלענין טרפות דפסוה"ג בעינן רובא, היינו רוב הנראה לעינים, להפוסקים דסברי דלענין הכשר שחיטה בעינן רוב הנראה לעינים, אשר מקור הדין בטרפות נאמר בגמ', ומיישב דספוקי מספקא להו למסקנא אם בעינן בטרפות רוב הנראה לעינים, - ולהכי פסקו הכא והכא לחומרא, דבטרפות לא אשתמיט חד מהפוסקים לפסוק להכשיר פסוה"ג ברוב מצומצם, ובשחיטה נקטו לחומרא, להצריך רוב הנראה לעינים בהדיא יעוי"ש, ודבריו תמוהין הרבה, אם אמרינן דהא דנקטו הפוסקים להטריף פסוה"ג ברובא דמשמעו אף רוב שהוא בצמצום לא הוה זה אלא לחומרא גרידא, דקשה אדרבה הי' להם להפוסקים להביא דמעיקר הדין בעינן רוב הנראה להדיא, ורק לחומרא גרידא החמירו ברוב מצומצם, מפני שהרבה נפק"מ לדינא יש מספק לודאי, ולדידן דקיי"ל דפסוה"ג כרובא הוי נבלה, נפק"מ לענין אותו ואת בנו, כידוע, ובלא"ה יש נפק"מ טובא בין ספק לודאי.
ח והנה הפרמ"ג במ"ז סק"ב כתב דמן התורה ברוב משהו סגי, והמחמירים דסברי דבעינן רוב הנראה לעינים בהדיא, לא הוה אלא מדרבנן גרידא, והנה לפי"ז אתי שפיר דלא כתבו הפוסקים דין שהיי' בקנה של עוף, אעפ"י דיצוייר תורת שהיי' מדרבנן, אמנם ע"כ שאין לתפוס לחומרא באופן דסתרי אהדדי, והיינו אם נצריך לרוב גדול הנראה להדיא, ואמרינן דרוב המצומצם עדיין אין זה רוב, א"כ אין לפסול בזה מטעם שהיי', דלפי"ז הרי זה כחצי קנה פגום ואם אזלינן בתר דין התורה דסגי ברוב המצומצם, א"כ כבר נשחטה, ושוב ליתא בזה תורת שהיי', - ומצינו כן להדיא בש"ס חולין כ"ט דפריך למ"ד מחצה על מחצה כרוב מהא דתניא שחט חצי גרגרת ושהה בה כדי שחיטה אחרת, וגמרה שחיטתו כשרה, ואי אמרת מחצה על מחצה כרוב, איטרפא לה, מי סברת בבהמה, לא בעוף, ממנפ"ש אי מחצה על מחצה כרוב הא עביד לי' רובא, ואי מחצה על מחצה אינו כרוב לא עבד ולא כלום, - ותמוה למאי מסיים הש"ס הא דממנפ"ש, ולא קאמר בפשיטות דכבר עביד רובא, ועי' במהרש"א, והר"ן בחידושיו תירץ דע"כ בעינן רובא מדרבנן כמבואר לעיל דכו"ע סברי דבעינן רובא מדרבנן, וא"כ תיקשה הא אין כאן רובא, וא"כ יש כאן תורת שהיי' מדרבנן, ולזה מסיים הש"ס ממנפ"ש, והיינו דאין לנו לתפוס החומרא באופן דסתרי אהדדי, דאם אזלינן בתר דינא דאורייתא, הרי הוא כשחוט, ואם אזלינן בתר דינא דרבנן, הרי מחצה אינו כרוב, עכת"ד, ולפי"ז בנידון זה ג"כ אם אמרינן דרק מדרבנן בעינן רובא דלהדיא, שפיר לא משכחת תורת שהיי' בקנה של עוף, וכמו שנתבאר, אמנם תקשה מה שכתבנו לעיל דלשון התנא אינו מורה לזה, וגם תמהני מדוע דוקא לענין הכשר שחיטה חשו להצריך רוב גדול, בכדי שלא יבוא להקל באיסור תורה, ומדוע לא חשו גם בהא דפסוה"ג, שלא כתבו להצריך רוב גדול בכדי שלא יבוא להקל באיסור או"ב, ובעיקר הדברים אם נכון לומר דהוי מדרבנן גרידא, הביא התבוא"ש שם בשם הפר"ח דרוצה ג"כ לומר דמדרבנן חשו להצריך רוב הנראה להדיא, מטעם דלמא לא אתי למיעבד רובא, והקשה ג"כ בזה כמבואר שם, שמחליט דדעת הפוסקים בזה דמדאורייתא הוא, [ובדר"ת סי' כ"א סקי"ד הביא דברי הפמ"ג שם, ולא הביא דברי התבוא"ש שמסיים שם דמדאורייתא הוא].
ט והנה לפי מה שביארנו לשיטת הפוסקים דסברי דבעינן רוב הנראה לעינים להדיא בשחיטה, זהו דוקא לענין שחיטה, היינו דדין הוא בהכשר שחיטה שתהי' רוב ברור למראה עין, אעפ"י שלענין טרפות דפסוה"ג נפקא החיות גם ברוב מצומצם, על כל זה לענין שחיטה בעינן רובא מעליא מפני שיש בזה כח הכשר, והמתיר, והרי זה בדמיון להא דפליגי רב נחמן ורב אדא בר אהבה בשחיטת עוף, דר"נ סבר דעוף הכשרו בסימן אחד, או קנה, או וושט, וראב"א סבר דוקא וושט בעינן, אע"ג דע"כ גם ראב"א סבר דפסוה"ג הוי נבלה, ומכל זה לענין שחיטה דבעינן לזה כח הכשר, והמתיר, בעינן שתצא החיות באבר שחיותו גדול יותר וכדפירש"י, וזהו גם כן סברת הפוסקים דסברי דאעפ"י דלענין טריפות סגי לענין פסוה"ג ברוב מצומצם, ומכל זה לענין הכשר שחיטה בעינן שתצא החיות ברווחא, דהיינו ברוב הנראה לעינים בהדיא,
י שם בחולין בסוגיא פריך לראב"א ת"ש כיצד מולקין חטאת העוף וכו' הגיע לוושט או לקנה וכו' דלמא שאני התם דאיכא שדרה ומפרקת, ופירש"י דלמא מליקה שאני דאיכא חתיכת שדרה ומפרקת, ואזיל לי' חיותא בכל דהוא, מבואר מזה דבאופן דאזיל מהבעל חי החיות באופן אשר עי"ז תוכל לטרוף בו כמו התם דשבירת שדרה ומפרקת בלא רוב בשר, גם ראב"א מודה דסגי גם במליקת הקנה לחודיא, ולכאורה יש לדון לראב"א לענין שחיטה גם כן באופן כזה, היינו שעם שחיטת הקנה, נשחטה גם מיעוט וושט אפילו נקב משהו, והיינו דכיון דנעשה בה ענין דנפק חיותי' באופן דנטרפת בזה אפשר לומר דגם ראב"א מודה דסגי בשחיטת הקנה לחודיא, ואם נחליט כן אפשר לומר גם בנידון זה לענין רוב הנראה לעינים, דבאופן שעם שחיטת הקנה שחט גם משהו מהוושט, דבאופן זה כו"ע מודו דסגי גם ברוב מצומצם, כמו דמהני לראב"א שחיטת הקנה, וכמוש"נ, אמנם יש לחלק ולומר דלא דמי דדוקא בהא דשדרה ומפרקת קאמר הש"ס כן, מפני שגם חתיכת השדרה ומפרקת הרי המה בתורת הכשר המליקה נעשה, משא"כ בנידון זה דשחיטת משהו מהוושט לא נעשה כלל מטעם תורת הכשר השחיטה, וצריך עיון. -
יא והגר"א ז"ל בביאור ליו"ד הוכיח דלא בעינן בשחיטה רוב הנראה לעינים, אלא סגי גם ברוב מצומצם, מפני דמוקי שם בגמ' דהמשנה דידן דתנן רוב אחד בעוף, רישא בחולין וסיפא בקדשים, ומאי רוב, כל אחד ואחד, וזהו לראבר"ש דסבר בעולה"ע בעינן רוב שנים דוקא, ומבואר בסוגיא חולין קכ"ג דלראב"ש בעולה"ע עבדינן רוב בצמצום כדמוכח שם בסוגיא, ועי' בתוד"ה עולה"ע, וא"כ גם הא דרישא דרוב אחד בעוף ע"כ ג"כ הוי רוב בצמצום עכת"ד, יעוי"ש, - ונראה דאין מזה הוכחה גמורה דהרי בלא"ה ע"כ מובדל הא דרוב אחד בחולין מהא דרוב כל אחד ואחד בעולה"ע לראב"ש, והיינו דדינא דרוב אחד בחולין בעוף קאי על דיעבד, אבל לכתחילה לא סגי ברוב, אלא בעי שחיטת כל הסימן, כמבואר בגמ', ואילו לראב"ש בעולת העוף לכתחילה אינו רשאי למלוק יותר מרוב, אמנם אעפ"י שלכתחילה צריך למלוק רוב מצומצם, משום מצות דצריך להיות אחוז הראש בגוף ומזה כמבואר חולין כ"ב, אבל בדיעבד גם כשמלק בעולה"ע שני הסימנים ברוב הנראה לעינים גם כן כשר, וא"כ אתי שפיר המשנה בדמיון רוב אחד דחולין, ורוב כל אחד ואחד דקדשים, והכל קאי אדיעבד, והיינו דרוב אחד בחולין היינו בדיעבד, דלכתחילה צריך לשחוט כל הסימן, ורוב כל אחד ואחד בקדשים בדיעבד כששחט רוב הנראה לעינים, והוי עתה חולין וקדשים באופן אחד ששחט רוב הנראה לעינים, והמשנה מיירי ברישא ובסיפא לענין דיעבד, וכמוש"נ.
יב והנה בעיקר דברי הראשונים דסברי דבעינן בשחיטה רוב הנראה לעינים, ולא סגי ברוב מצומצם, דעת רבינו הגר"א ז"ל דסברת הראשונים בזה דהוי מדרבנן גרידא, ובזה מיושב הא דהקשה הרשב"א מהא דאיתא בתו"כ פ' שמיני להבדיל בין הטמא ובין הטהור, אין צריך לומר בין פרה לחמור וכו' בין נשחט רובו של קנה, בין נשחט חצי', וכמה בין רובא לחצי' כחוט השערה, דמשם אין ראיה דמדאורייתא קאמר יעוי"ש, - הרי מפרש רבינו בדעת הראשונים, שרק מדרבנן בעינן רוב הנראה לעינים, אבל תמוה כאשר כתבנו לעיל אות ח', - וביותר תמוה לי לדבריהם דע"כ יפרשו דברי רבא שמשני בחולין כ"ט שם דשאני לענין טרפות דבעינן רוב הנראה לעינים, דהיינו דלא סגי ברוב מצומצם, דקשה היאך עלה על דעת רבא לחדש ולומר להקל בטרפות ברוב מצומצם, וגם אביי השיב לרבא מכח ק"ו דאם בטרפות בעינן רוב הנראה לעינים, כש"כ דבעינן בשחיטה רוב הנראה לעינים, אבל בעיקר הסברא שמחדש רבא דאין מטריפין ברוב מצומצם, רק ברוב הנראה לעינים, בזה לא השיב אביי כלל, ותמוה הרבה שלא השיב אביי על עצם חידוש דין דרבא. דין כזה שלא נשמע בכל התורה כולה בדיני רובא, ומצינו גם בהא דתנור שנטמא וחלקו לשנים דגם כן סגי ברוב מצומצם, מדמטמאין לשניהם, מחששא שאין יודעין מאיזו מחצה נשאר רוב, וא"כ ע"כ הרוב בצמצום מועט עד שאי אפשר לצמצם, וצע"ג.
יג ולולא דמסתפינא אמינא בכוונת הראשונים דכו"ע סברי דרוב המצומצם ע"י מדידה הוי רוב מעליא, בין מדאורייתא ובין מדרבנן, וכו"ע מפרשי דברי רבא שאמר דלענין טריפות בעינן רוב הנראה לעינים, לאפוקי רוב כזה שאינו משוער רק במחשבת הלב, וכמו שפירשו הרשב"א והר"ן, ובזה אתי שפיר הסוגיא, וכוונת המרדכי נראה שבא לשלול עוד אופן בירור אם יש רוב, - והיינו דבא לאפוקי אופן בירור הרוב עפ"י השערה ואומדנא לומר שיש רוב, וכנראה שזהו כוונתו שכתב המרדכי פר"ק דחולין סי' תקע"ח וז"ל ואותן בני אדם שבודקין הסימנים לאחר שחיטה בנוצה, ותוחבין בסימנים דרך הפה, נראה דטעות עושין כי אין זה בדיקה דשמא לא נשחט הרוב [ הנראה לעינים] ואנן בעינן רוב הנראה לעינים, עד כאן, - הנה דברי המרדכי מתפרשין היטב דאותן הבודקין בנוצה, לא יצא להם רוב ברור עפ"י מדידה, רק בהשערה ובאומדנא סמכו אבדיקה זו דהאומדנא תעיר ארובא, וזה מדויק בלשון שכתב "דטעות עושין, כי אין זה בדיקה דשמא לא נשחט הרוב", ומזה נראה דחייש המרדכי שמא אין כאן רוב כלל, והגירסא שלפנינו דחייש המרדכי שמא אין כאן רוב הנראה לעינים, מצאתי בפסקי המרדכי אות י"ח דלא גרס לה, וא"כ אתי שפיר דעיקר חששת המרדכי שמא אין כאן רובא כלל, ובא ללמדנו דאין לסמוך ארובא היוצא לפי האומדנא והשערה בעלמא, ויליף לה מהא דאיתא בש"ס דרבא מחדש למאן דאמר דמחצה הוי כרוב, ומ"מ לענין טרפות בעינן רוב הנראה לעינים, היינו דלא סגי ברוב המשוער במחשבת הלב, ובעינן רוב בפועל [ואף ע"י מדידה] כן לדידן דקיי"ל דבעינן רובא, ולא סגי לן במחצה, כתב המרדכי דאין לסמוך ארובא, עפ"י אומדנא לומר שיש רוב עפ"י השערה גרידא, רק בעינן ידיעה שיש רוב הנראה לעינים, היינו שהעינים יראו את הרוב, אבל מעולם לא בא המרדכי לשלול רוב כזה שיצא לנכון עפ"י המדידה, דע"כ רוב גמור הוא גם מדרבנן, וכמוש"נ, [וספר האגודה ומהרי"ו אינו תח"י].
יד ובזה שכתבנו יש ליישב דברי התוס' דאף אם אמרינן דבמליקה די ברוב מצומצם, לא יגרע חלקו מחולין בשחיטה דבעינן רוב הנראה לעינים, והוא כי במליקה יען שמקודם יש חתיכת שדרה ומפרקת השייכים ג"כ למליקה, ובצירוף כולם יש חשיבות לרוב מצומצם, ולכהפ"ח במשקל השוה כמו בשחיטת חולין רוב הנראה לעינים, וכמו שמשני הש"ס לראב"א דסבר סימן אחד בעוף הוושט, ולא תקנה, ופריך שם ממליקת עולה"ע, ומשני שאני התם דאיכא שדרה ומפרקת, וה"נ שאני מליקת העוף בדין זה, אבל דוחק הוא, ואינו ענין לזה, ולדינא מבואר אצלי באריכות בחידושנו ליו"ד.
טו עוד יש לדון וליישב קושיות התוס' באופן שעשה מליקה שאינה מפורעת דבשחיטה פסולה כמבואר בחולין ל', ואילו במליקה פשיטא דכשרה, דע"כ אינה מפורעת דפסולה בשחיטה הוא משום דזה לשון שחיטה כמו חץ שחוט, וזה לא שייך במליקה, והכא לא שייך מצוותו בכך דהרי אינו מצוה לעשות אינה מפורעת.
טז גרסינן חולין ל' אמר רב יהודה אמר רב השוחט בשנים ושלשה מקומות שחיטתו כשרה. כי אמריתא קמי' דשמואל אמר לי בעינן שחיטה מפורעת וליכא, ואף רשב"ל סבר בעינן שחיטה מפורעת, דאמר רשב"ל מניין לשחיטה שהיא מפורעת שנאמר חץ שחוט וגו' - והנה בדבר שחיטה מפורעת יש בזה שלשה פירושים, א) פירש"י שהתחיל לשחוט וחזר והתחיל למעלה, או למטה, ואף שבשחיטה השניי' יש רובא, מ"מ לא הוי מפורעת מפני התחלת השחיטה שבראשונה, דמפני זה אינו מתרחב אבית השחיטה כמו שביארו התוס' לפירש"י, ב) פירש ר"ח כגון שלא שחט הקנה והוושט במקום אחד, רק שחט הקנה למעלה והוושט למטה, ולא הוי שחיטה מפורעת, כיון דזיל הכא ליכא ב' סימנים שחוטים, וזיל הכא ליכא ב' סימנים שחוטים, ג) פירש רב אחאי בשאילתות דפירש ששחט בהיקף סביב כאן מעט וכאן מעט, ובצירוף יש רובא, אין כאן שחיטה מפורעת מפני שאין כאן רובא במקום אחד, והנה על פירוש זה דהשאילתות כתב הרא"ש דכן מסתבר דחיות הסימן יוצא בחתיכת רוב, ויש כאן רוב בצירוף, וכן הובא להלכה בשו"ע סי' כ"א, והנה בנידון שלא הי' רוב שחוט רק ע"י צירוף החתכים שבהיקף זהו ג"כ דינא דהש"ס לפי פירושו דהשאילתות, ולהלכה מוכרע דמצטרפין לרובא.
יז ויש לעיין מניין לרבינו השאילתות לחדש דין זה דמצטרפין לרובא, כיון שאין לפירוש זה הכרח מהש"ס, ובדבר פעולת השחיטה שתים יש בה, א) אופן שתצא החיות, ב) בדבר השחיטה, והנה מצינו שלא סגי בזה שעשה אופן הוצאת החיות, אלא בעינן גם הכשר השחיטה, ומה"ט אעפ"י דלענין חיות סגי גם בנקב משהו בוושט ולענין הכשר שחיטה בעינן רובא, וא"כ גם לענין צירוף רובא, אעפ"י שיש צירוף בעלמא לענין דין טרפות ונבלות כמו הא דמצינו חולין מ"ה דמצטרפין נקבים לכאיסר ולרובא, אמנם כל זה לענין טרפות ונבלות, אבל לענין הכשר, שפיר אית לן לומר דלא מהני ענין צירוף, והיינו דהכשר השחיטה הוא ענין חשיבות השחיטה, וזהו דוקא בשחיטה דרובא הנראה לעין, משא"כ בצירוף דחסרה לזה החשיבות, וכיון דהסוגיא מתפרשה שפיר כפי פירוש רש"י והר"ח, ולפירושם יש גם חשיבות השחיטה דרובא לעינינו, וא"כ אין הכרח לחדש חידוש דין זה דצירוף, ולכאורה מצינו צירוף בהא דשחיטה שני הסימנים בבהמה, במצטרפי הוושט להקנה להכשר שחיטה, הרי מצינו דמהני הצירוף, אבל ליתא דהתם אינו מטעם צירוף, דהרי בשחיטת רוב הסימן הרי זה כאילו נשחט, והרי זה כאילו יש כאן שתי שחיטות, היינו שחיטת הקנה ושחיטת הוושט, וכל אחד כשהוא לעצמו שחיטה שלימה היא, ומצינו גם בחולין י"ט לענין שחיטה העשוי' כמסרק, דקרינן לה שחיטה שאינה מפורעת, והיינו אף שנשחט רובא להדיא, אמנם לחדש שחיטה דצירוף זה לא שמענו.
יח ונראה דמפרש רבינו בעל השאילתות דזה בודאי דלאידך פירושא כשיש רוב להדיא אעפ"י שאין החתכים מתרווחים לעינינו, בודאי דזה נקרא שחיטה מפורעת, ומפרש גם שם בסוגיא דחולין י"ט לענין שחיטה העשוי' כמסרק דהשחיטה כשרה היא אעפ"י שעשוי' כמסרק, והיינו דזה נקרא שפיר שחיטה מפורעת, והפירוש שם דקמ"ל דזה נקרא מפורעת, אעפ"י שגם אין החתכים מתרווחים הרבה מפני שלא נעשה החתך בישר, ולזה מפרש רבינו דעיקר הא דפליגי אמוראי בדבר שחיטה מפורעת, היינו באופן כזה אשר אין לפנינו חתיכה דרובא רק על ידי צירוף החתכים יש רובא, ובדבר פעולת הכשר שחיטה, ובדבר חשיבותה, נראה דבזה סבר רבינו דלפי מה דקיי"ל ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף, וגם התחלת השחיטה יש לה תואר ושם שחיטה, אף על פי שחסר עדיין התנאי דמפורעת, ורשב"ל דסבר דשחיטה שאינה מפורעת פסולה, ע"כ דאזיל לשיטתו דסבר אינה לשחיטה אלא לבסוף, ולפי"ז יש לומר דשפיר הקשו התוס' הכא הא שאני מליקה דמצוותו בכך, ולא קשה מהא דשחיטה מפורעת, משום דמימרא הכא הוא ר' יוחנן, והוי ר' יוחנן לשיטתו דלדידי' שחיטה מפורעת כשרה, משום דסבר ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף, כמבואר בחולין כ"ט, והוי ר' יוחנן לשיטתו. -
יט ויש לעיין בסוגיא דחולין י"ט שחט במקום נקב וכו' שחט ופגע בנקב, פירש"י שהי' חצי קנה של צד המפרקת פגום, אמר לו שחיטתו פסולה וכו' א"ל מ"ש וכו', - והנה לדברי השאילתות דיש צירוף לרובא בשחיטה שעל ידי היקף, א"כ מאי ס"ד דש"ס דשחט ופגע בנקב טרפה, וקשה הא כיון שהי' חצי קנה פגום, היינו המחצה שלצד המפרקת, וא"כ תיומ"י שהתחיל לשחוט נעשה רוב והוי שחיטה מעליא, וא"כ כיון שנעשה כשר היאך יתכן שתיפסל אח"כ כשפגע בנקב, ומזה מוכח דשיטת רש"י דלא כשיטת השאילתות, וגם הרמב"ם בפר"א משחיטה מפרש כפירש"י יעוי"ש, וא"כ ע"כ גם הרמב"ם לא סבר כהשאילתות, והנה השאילתות בעצמו ע"כ יפרש הסוגיא כפי פירושם של התוס' דמפרשי ופגע בנקב היינו שהי' הנקב באמצעותו, וכמו שמבאר המהר"ם כפירוש דבריהם, אבל עכ"פ מבואר דרש"י והרמב"ם לא סברי האי דינא, אמנם מה גדולה התמי' על רבינו הב"י שכתב פסקו של השאילתות להלכה, ולא הביא שום חולק על האי דינא, והמחבר עצמו מביא פירושו של רש"י והרמב"ם בדין חצי קנה פגום כמבואר בשו"ע ס"ה, וצע"ג.
כ והנה אפשר לומר דסבר הב"י בסברת השאילתות, דלא מפני צירוף אלא רק באופן שהיתה דרך שחיטה, ואעפ"י דבקנה לא בעינן שחיטה עד מחצה כמו שמבואר דגם בחצי קנה פגום והשלימו לרוב סגי, אמנם לענין צירוף לרובא, סבר דבעינן דוקא באופן שחיטה, משא"כ בחצי קנה פגום, בעינן שתהי' ההשלמה לרובא על הפגם ממש, ולא על ידי השלמה במקום אחר, והיינו כי אין לזה חשיבות השחיטה, אבל לפי"ז תצא דין חדש לדעת השאילתות בדין חצי קנה פגום דלא מהני השלמה לרובא רק באופן שהשלים רובא על הפגום, וצ"ע.
כא ולענין באופן דלא הי' רוב שחוט רק ע"י צירוף, מצאתי בתבוא"ש סי' כ"א סק"ו שכתב דלדעתו, דרש"י ור"ח אינם מודים להשאילתות, כיון דמסברא אין להתיר באופן דלא הוי רובא במקום אחד, וזהו מהטעם שכתבנו לעיל אות ט"ו, אמנם ביארנו סברת השאילתות בזה לנכון, וזהו סברת הב"י שהכריע כהשאילתות, ובדבר שיטת רש"י והרמב"ם שכתבנו לעיל אות י"ז דלא סברי גם כן להשאילתות, אמנם אם נחליט כמו שכתבנו לעיל אות י"ח, א"כ ליתא מאן דפליג על השאילתות בזה, לכן אם ברור שלא הגביה ידו אף קצת כהסכין מן הסימנים, אעפ"י שע"כ העביר הסכין על הסימן בלא שחיטה גם כן, מכ"ז כיון שכבר החליטו גדולי האחרונים שאין בזה משום שהיי', כיון שעסוק הוא בשחיטה כמבואר בט"ז סי' כ' סק"ז ובמ"ז סי' כ"א סק"ג ובש"ד סק"ד, ובאופן זה נראה להתיר בהפס"מ, ומצאתי במנחת יוסף הביא בשם הגאון מבריסק ז"ל להתיר בהפס"מ בזה.
כב הנה ראיתי בשמ"ח בסי' כ"א אות ח' שחט הקנה בבהמה הרוב למעלה, ובוושט ברוב למטה וכו' דינו כשוחט בב' מקומות יעוי"ש, וכתב שם בתבוא"ש סק"י דלהמחמירים בשחיטה שאינה מפורעת גם בזה אסור, ונראה להעיר דלא שייך בזה ענין שחיטה מפורעת, כיון דע"כ שחיטת שני הסימנים הם שני מתירים, וכיון דכל מתיר בפני עצמו הוי מפורעת לא איכפת לן בשביל המיעוטים שביניהם, והרי זה מפורעת מעליא.
כג הדרינן לקמייתא דלהפוסקים דשחיטה מפורעת פסולה בחולין, וביותר שהוכחנו דזהו שיטת התוס' בחולין, אבל לפי האמור לעיל אתי שפיר משום דשאני מליקה דכיון דחותך שדרה ומפרקת מקודם הרי"ז משלים גם חסרון דאינה מפורעת, וכמו שכתבנו לעיל לענין רוב מצומצם, וכמוש"נ.
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0