דף מז - א
תנו רבנן: כבשי עצרת אין מקדשין את הלחם אלא בשחיטה הראויה לדין שלמי עצרת. כיצד?
שחטן לשמן וזרק דמן לשמן - קדש הלחם קדושה גמורה ומותר באכילה.
שחטן שלא לשמן וזרק דמן שלא לשמן - לא קדש הלחם כלל! דאין הקרבת הכבשים האלו עולה לשם כבשי עצרת.
שחטן לשמן וזרק דמן שלא לשמן ויש כאן קדושת שחיטה בלבד - הלחם קדוש ואינו קדוש! ולהלן בגמרא נחלקו בהגדרת מצב זה. עד כאן דברי רבי.
רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: לעולם אינו קדוש הלחם אף בקדושה חלקית עד שישחוט לשמן ויזרוק דמן לשמן [17].
והוינן בה: מאי טעמא דרבי, שחלה קדושת הגוף בלחם כבר בשחיטת הזבח אף דהזריקה לא עלתה לו?
ומפרשינן: דכתיב בפרשת איל נזיר, שמשם למדנו דין קידוש לחמי עצרת, "ואת האיל יעשה זבח שלמים לה' על סל המצות" ודרש רבי - "יעשה זבח", דהיינו עשית הזביחה, שהיא השחיטה, היא זאת המקדשת את סל המצות, למימרא - דשחיטה מקדשא!
ורבי אלעזר ברבי שמעון מפרש מקרא זה: "יעשה זבח", ומשמעות "יעשה" - עד שיעשה בזבח כל עשיותיו! ומשמע שאף זריקת הדם.
ומקשינן: ורבי נמי הכתיב "יעשה"? ומשמע דצריך שיעשה את כל העבודות, וכמו שדורש רבי אלעזר?
ומשנינן: אי כתיב "ואת האיל זבח יעשה", היה מתפרש כדקאמרת שאת הזבח יעשה כראוי לו, השתא דכתיב "יעשה זבח על סל המצות" מפרש רבי: במה יעשה ותקדש סל המצות? בזביחה!
ומקשינן: ורבי אלעזר ברבי שמעון - הכתיב "זבח" והרי לדעתו היה ניתן לכתוב "ואת האיל יעשה שלמים"?
ומשנינן: ההוא "זבח" מיבעי ליה לדורשו לכדרבי יוחנן. דאמר רבי יוחנן: הכל מודים, שאף רבי אלעזר הסובר שזריקה עיקר, מודה שצריך שיהא לחם גם בשעת שחיטה, ואם לא היה הלחם בשעת שחיטה לא מקדשת אותו הזריקה.
ומפרשינן לדברי רבי: מאי "קדוש ואינו קדוש" שאמר רבי בשחטן לשמן וזרק דמן שלא לשמן? אביי אמר: קדוש, ואינו גמור בקדושה גמורה.
רבא אמר: קדוש בקדושה גמורה. ומה שאמר רבי "ואינו קדוש", כוונתו "ואינו ניתר", שאינו ניתר לאכילה בזריקה זו.
והוינן בה: מאי בינייהו? הרי גם לאביי ודאי אינו ניתר לאכילה בטרם הותר בזריקה?
ומפרשינן: [18] איכא בינייהו למיתפס פדיונו אם חלה קדושה על המעות שפדה בהם הלחם.
לאביי תפיס פדיונו, שעדיין אינו קרבן גמור שלא חלה עליו קדושת הגוף גמורה, ולכן חלה קדושת דמים על המעות לתפוס פדיונו [אף שקדושת הלחם אינה נפקעת כיון שנתקדש במקצת]. ואילו לרבא כבר חלה עליו קדושת הגוף גמורה ועל כן לא תפיס פדיונו שאין קדושת הגוף נתפסת בדמים על ידי פדיון [דכיון שאינו יוצא מקדושה כלל, לא שייך להחיל שום קדושה על פדיונו] [19].
והוינן בה: בשלמא לרבא דלדעת רבי לא תפיס פדיונו כיון שנתקדש הלחם קדושת הגוף ע"י השחיטה היינו דאיכא בין רבי לרבי אלעזר ברבי שמעון. דלרבי אלעזר קודם זריקה הוא רק קדושת דמים ותופס פדיונו, ולרבי יש קדושת הגוף בלחם ולא תופס פדיונו.
אלא לאביי, דגם לרבי תופס פדיונו וכל שכן לרבי אלעזר, מאי איכא בין רבי לרבי אלעזר ברבי שמעון?
ומשנינן: איכא בינייהו - לאיפסולי ללחם ביוצא מן העזרה. שלפי רבי נפסל ביוצא כיון שחלה בו מקצת קדושת הגוף, ולא יהא כשר לשחוט עליו כבשים אחרים, ולרבי אלעזר ברבי שמעון לא חלה קדושת הגוף כלל קודם זריקה ולא נפסל הלחם ביוצא, וכשרים לשחוט עליהם כבשים אחרים [20].
בעא מיניה רב שמואל בר רב יצחק מרבי חייא בר אבא: כבשי עצרת ששחטן לשמן וזרק דמן שלא לשמן, שנחלקו לעיל בדרגת קדושת הלחם - אותו הלחם מהו באכילה? האם חל בו היתר אכילה על ידי זריקה זו? [21] והוינן בה: אליבא דמאן הסתפק רב שמואל?
אי אליבא דרבי אלעזר ברבי שמעון הסובר שבמקרה זה אין כאן אלא קדושת דמים, האמר זריקה היא דמקדשא קדושת הגוף, וודאי לא חל היתר אכילה בזריקה שלא לשמה, שעדיין אין כאן קדושת קרבן.
אי אליבא דרבי דאמר לעיל "קדוש ואינו קדוש", ונחלקו אביי ורבא בפירוש דבריו, מכל מקום בין לאביי בין לרבא הרי "קדוש ואינו ניתר" הוא, דגם לרבא שסובר שקדושתו היא גמורה הרי הוא סובר שאינו ניתר, וכל שכן לאביי. ואם כן לפי מי הסתפק רב שמואל שיהא הלחם מותר באכילה?
ומסקינן: אלא, אליבא דהאי תנא בברייתא הסתפק רב שמואל:
דתני אבוה דר' ירמיה בר אבא:
שתי הלחם שיצאו מן העזרה בין שחיטה לזריקה, וזרק דמן של כבשים במחשבה לאכול משתי הלחם ומבשר הכבשים חוץ לזמנו, שמחשבה זו מפגלת את הכבשים, ואלמלא יצא הלחם מן העזרה היה הפיגול חל גם עליו [כמו שמבואר לעיל דף ט"ו].
רבי אליעזר אומר: אין בלחם משום פיגול להענש כרת על אכילתו!
רבי עקיבא אומר: יש בלחם משום פיגול!
אמר רב ששת בבאור מחלוקתם: הני תנאי, שניהם כרבי סבירא להו, דאמר שחיטה מקדשא ללחם, ואם כן חל פסול "יוצא" על הלחם עוד קודם לזריקה המפגלת. מיהו, כבר נחלקו תנאים אלו במסכת מעילה בענין חלות דין פיגול על ידי זריקה ביחס לחלק הקרבן שיצא ממקומו, ובזאת תלויה מחלוקתם כאן:
רבי אליעזר לטעמיה, דאמר - אין זריקה מועלת ליוצא! שאינה פועלת כלפי חלק הקרבן ה"יוצא" להחיל בו דין פיגול, מפני שכבר נפסל עם יציאתו, ואין פיגול חל בקרבן פסול [22].
ורבי עקיבא לטעמיה דאמר - זריקה מועלת ליוצא! ולפיכך אף כאן מועילה הזריקה להחיל פיגול גם בלחם שיצא ממקומו לאחר שחיטה ונפסל.
הערות
[17] התוספות הקשו שמשמע שלדעת רבי אליעזר כל זמן שלא זרק לשמן לא נתקדש הלחם, ולכך כשזרק שלא לשמן אין קדוש הלחם, ולכאורה זה נסתר מסוגית הגמרא בפסחים [יג:] שמבואר שם שלדעת רבי אליעזר כבר כשנתקבל בכלי וזה עומד להזרק אין לו פדיון כיון שכל העומד להזרק כזרוק הוא, ואם כן איך מבואר שכשזרק שלא לשמה נפסל הקרבן הרי כבר הוכשר בזה שהוא היה עומד ליזרק, ואין לומר שכשזרק שלא לשמה נתברר שאין זה עומד להזרק, שהרי מצאנו שאף כשזרק אחר כך בפיגול הרי זה נחשב עומד להזרק. ותירצו התוספות שכל הדין שאף כשזרק אחר כך הרי זה נחשב עומד להזרק זה רק בזריקה פסולה, אולם בזריקה שלא לשמה שהיא עוקרת את הקרבן, בזה אם זרק אחר כך שלא לשמה נחשב שלא היה עומד להזרק, ולכך בסוגייתנו שמדובר בזריקה שלא לשמה לא נתקדש הלחם כיון שאין הוא נחשב כעומד להזרק. עוד תירצו התוספות שבאמת אין כונת רבי אליעזר שיזרוק לשמה אלא שיקבל לשמה שכיון שנתקבל לשמה הרי הוא עומד להזרק וכזרוק הוא. ובקרן אורה הקשה על שני התירוצים, שלתרוץ הראשון קשה איך נפקע למפרע הקדושת הגוף שיש על הלחם כיון שזרק שלא לשמה, ולתרוץ השני קשה, שאם לא צריך זריקה אלא עומד להזרק למה בסוגייתנו אין מתקדש הלחם כשזרק שלא לשמה. וביאר הקרן אורה באופן אחר, שכל מה שמבואר בגמרא בפסחים שעומד ליזרק הרי הוא כזרוק זה רק לגבי זה שלא מועיל בו פדיון שבזה אנו אומרים שנחשב כזרוק, אולם לגבי להחשיבו כנתקדש לגמרי זה נהיה רק בזריקה עצמה ולכך אם זרק לא לשמה לא נתקדש הלחם.
[18] לגירסת רש"י העיקרית.
[19] רש"י הביא שני גרסאות בדברי הגמרא במחלוקת אביי ורבא, או שגורסים שלאביי לא תפיס פדיונו ולרבא תפיס פדיונו, או שגורסים שלאביי תפיס פדיונו ולרבא לא תפיס פדיונו. וביאר רש"י שלפי הגירסא הראשונה, לאביי, כיון שחסר בקדושה שלו ממש, קדושה כזו לא אלים למיתפס פדיונו, דהיינו שהוא עדיין לא קודש גמור כדי שיהיה בו פדיון. ולרבא הוא קודש גמור כדי שיהיה בו פדיון. אולם רש"י הקשה על זה, שהרי כיון שהוא קודש גמור לדעת רבא, רק שאינו ניתר בזריקה, איך יתכן לומר שמועיל בו פדיון? והרי הוא קדוש לגמרי קדושת הגוף! ועוד הקשה רש"י, הרי לפי זה יהיה מוכח שאף לדעת רבי אליעזר ברבי שמעון גם לא תופס פדיונו, שהרי בגמרא שאלו מה בין רבי לראבר"ש לדעת אביי, והרי במסכת פסחים [יג ב] מבואר שלדעת רבי אליעזר ברבי שמעון אפשר לפדותו ותופס פדיונו כל זמן שלא נזרק. ובתוספות תירצו בזה שכל דברי הגמרא בפסחים זה רק בלחמי תודה, שדינם שאין בהם תנופה, ובזה סובר רבאבר"ש שאפשר לפדותו, אולם כאן שיש תנופה ותנור ושחיטה אף ראבר"ש מודה שמועלת השחיטה שלא אלים לתפוס בזה פדיון. והגירסא השניה ביאר רש"י, שלאביי תופס הפדיון ולרבא לא תופס הפדיון, וכתב רש"י שזה מבואר היטב, שלדעת אביי שלא נתקדש לגמרי וחסר בעיקר קדושתו ממילא תופס פדיון, אולם לדעת רבא שקדוש לגמרי רק שאינו ניתר, אם כן לא שייך בזה פדיון שהרי הוא קדוש לגמרי, והוסיף רש"י שאף לדעת אביי אין פדיונו כמו כל קדושת דמים, אלא רק שייך בו פדיון כקדושת דמים אבל אינו יוצא לחולין.
[20] הגרי"ז בספרו הקשה לדעת רבא, הסובר כי מה שצריך זריקה לדעת רבי הוא רק להתירו באכילה, הרי בדברי רבי מבואר שקדוש ואינו קדוש, והיינו שחסר בקדושה שלו, ואם נאמר שכל מה שחסר זה רק היתר אכילה, לא יתכן לומר "קדוש ואינו קדוש", שהרי בקדושתו לא חסר כלל.
[21] השיטה מקובצת הקשה, מהו ספק הגמרא שכשחט שלא לשמה יאסר הלחם באכילה, הרי כיון שנשחט שלא לשמה, הרי זה נחשב שאבדו הכבשים, כיון שהם אינם עולים לחובת כבשי עצרת אלא הרי הם נדבה, וממילא יהיה אסור הלחם באכילה, כי כל שאבדו הכבשים אבד הלחם, כמו שמבואר לעיל. ותירץ השיטה מקובצת, כי מה שמבואר לעיל שכל שאבד הכבשים אבד הלחם, היינו לומר שאינו יכול להקריב הלחם עם כבשים אחרים, אבל כאן, שבא להקריבו עם אותם כבשים, להיות מותר בזריקה שלא לשמה, לא שייך לומר שאבד הלחם, כיון שהוא נהיה מותר בהקרבה הזו. ובמקדש דוד כתב ליישב, שכל הדין שאם אבדו כבשים אבד הלחם זה רק כשאבדו הכבשים ממש, אולם אם רק שחטן שלא לשמה, אבל הם לא נאבדו, בזה אין דין שאבד הלחם. והביא ראיה מתוספתא כדבריו, ואם כן, לא קשה כאן שיפסל הלחם, שכיון שכאן לא אבדו הכבשים אלא נפסלו, בזה אין דין שאבד הלחם.
[22] השיטה מקובצת הקשה לדעת רבי אליעזר שהלחם לא מועלת בו זריקה כיון שאין זריקה מועלת ליוצא, אם כן, כיון שהלחם נפסל שוב מעתה הרי אף הכבשים צריכים להפסל, שכל שאבד הלחם אבדו כבשים, ואם כן איך מבואר בסוגיא שלדעת רבי אליעזר ביצא הלחם הרי הוא זורק ומתיר הכבשים הרי כבר נפסלו כשנפסל הלחם. [ולדעת רבי עקיבא שזריקה מועלת ליוצא לא קשה שכיון שזריקה מועילה עליו שוב זה נחשב שלא אבד הלחם וממילא הכבשים כשרים, אולם לדעת רבי אליעזר שלא מועלת זריקה הרי הוא כאבד]. ותירץ השיטה מקובצת שהוא יזרוק את זה שלא לשמה, וכל שהוא זורק שלא לשמה הרי ממילא אין בזה חסרון שאבד הלחם והרי הוא כשר. [ועיין במקדש דוד מה שהקשה בזה]. עוד תירץ השיטה מקובצת, שכמו שמבואר בגמרא לעיל [דף יב.] שזריקה מועילה על פסול חסר, דהיינו בשיריים שחסרו בין קמיצה להקטרה, כן הדין בסוגייתנו שמועילה הזריקה לדעת רבי אליעזר על הלחם וממילא אין הוא נחשב כאבוד והכבשים כשרים. ובאחיעזר ובמקדש דוד הקשו דדברי השיטה מקובצת תמוהים, שהרי בגמרא שם מדובר לגבי פסול חסר שמועילה בו הזריקה, אולם כאן הרי מדובר בפסול יוצא ומה המקור שאף בפסול יוצא מועיל, ואדרבה למעלה מבואר שפסול חסר הוא יותר קל מפסול יוצא ורק בו מועילה הזריקה. ובאחיעזר כתב ליישב שגם כאן מדובר באופן שיצא רק מקצת מהלחם ולכך כיון שהוא פסול חסר בזה מועלת הזריקה כמו למעלה, וצ"ע.
דכתיב ואת האיל יעשה זבח שלמים לה' על סל המצות למימר דזביחה מקדשה לסל המצות. והכא נמי גבי כבשי עצרת. קדוש ואינו גמור שאינו ראוי לאכילה. ורבא אמר קדוש וגמור ואינו ניתר באכילה. לאביי דאמר ואינו [גמור] לא חמירא קדושתיה למתפס פדיונו שיהא קדוש כמוהו:
בשלמא לרבא היינו דאיכא בין רבי לר"א בר"ש דלרבי דאמר קדוש למתפס פדיונו ואינו קדוש שאינו ניתר באכילה. ורבי אלעזר ב"ר שמעון דאמר אינו קדוש דאפי' פדיונו לא תפיס:
איכא בינייהו לאיפסולי ביוצא לרבי דאמר שחיטה מקדשא אם יצא הלחם בין שחיטה לזריקה נפסל. לר' אלעזר ב"ר שמעון לא מקדש ולא מפסיל ביוצא דאי אהדריה ועייליה לגואי קדש:
וזרק דמן של כבשים על מנת לאוכלן לשתי הלחם ובשר חוץ לזמנן ר' אליעזר דאמר אין בלחם משום פיגול לטעמיה דאמר אין זריקה מועלת לחייבו משום איסור יוצא הואיל ויצא לפני זריקה ולא משום פיגול נמי:
ואת האיל. איל נזיר. יעשה זבח שלמים לה' על סל המצות, אלמא זביחת איל מקדשא לסל ומיניה גמרי' לכבשי עצרת. ל"ה, וקשיא דלקמן בפ' התודה אמר יקריב קרבנו על זבח מלמד שאין הלחם קדוש אלא בשחיטת הזבח ולמה לי קרא ליליף תודה מאיל נזיר כי היכי דגמרי' הכא כבשי עצרת מאיל נזיר, וי"ל דסד"א דכיון דתודה מקריא שלמים מה שלמים קרבים בלא לחם אף תודה לא תהא אגידא בלחם ולא הלחם בה לכך אצטרי' קרא לאשמועינן דאין הלחם קדוש אלא בשחיטת הזבח, וא"ת וליכתוב רחמנא תודה ולא בעי איל נזיר דליליף מתודה, וי"ל דבאיל נזיר נמי כיון דאיכא זבחים אחריני בהדיא לא הוה ידענא הי מנייהו מקדש ללחם אי נמי ה"א דכולהו צריכי לקדושי ליה לכך אצטרי' קרא דאיל נזיר למימר דאיל דוקא מקדש ליה:
וא"ת וכבשי עצרת מנ"ל דאם שחטה שלא לשמה לא קדש הלחם אי מאיל נזיר דכתי' ביה יעשה זבח שלמים על סל המצות לומר דזביחת האיל מקדשא כדפרשי' הא אצטרי' זבח שלמים לומר שתהא זביחה לשם שלמים וכ"ת דדרשי' ליה הכי כדדרשי' ליה גבי תודה דאמרי' דדרשי' זבח תודה לומר שאם שחט שלא לשם תודה לא קדש הלחם הא ליכא למימר מדאמרי' גבי איל נזיר ואת האיל יעשה זבח שלמים שתהא זביחה לשם שלמים אא"ע לשנוי קדש ת"ע לשנוי בעלים, ואם איתא דדרשי' ליה לומר דזביחה מקדשא ללחם לשנוי קדש נמי אצטרי' לומר דלא קדש הלחם:
וי"ל דדין זה ודאי ילפי' מתודה ואע"ג דלא ילפי' מתודה מיהו אין זה אלא גילוי מילתא בעלמא, לת"ו. ור"ל דעיקר דרשא דזבח שלמים אתא לשתהא זביחה לשם שלמים ומיהו גמרי' נמי מינה דהכל מתקדש בזביחה משום דאשכחן דכותיה גבי תודה ותודה מגלה עליה דדרשי' ליה נמי הכי:
מ"מ קשה כיון דעיקר דזביחה מקדשא ללחם גם באיל נזיר הוי מגלוי דתודה אמאי יליף כבשי עצרת מאיל נזיר הו"ל למגמר ליה מתודה דעיקר דמילתא מינה ילפי' דגם איל נזיר יליף מינה כדפרשי' וא"כ הוה עדיף טפי למגמר מתודה מלמגמר מאיל נזיר ואע"ג דנימא דלא הוה דבר הלמד בבנין אב שחוזר ומלמד בבנין אב משום דנימא דאיל נזיר לא גמר לאגמורי לגמרי מתודה אלא דתודה מגלה עליה דנדרוש לקרא דעל סל נמי לומר דזביחה מקדש' ליה כמו תודה, מ"מ אכתי קשיא דטפי עדיף למגמר כבשי עצרת מתודה מלמגמר מאיל נזיר, ומ"מ רש"י פי' כפירושו דכבשי עצרת דמקדשי לחם מתודה ומאיל נזיר גמרי' ומשמע דמתודה נמי גמרי אך מ"מ לתלמודא דידן דשמעתין דמאיל נזיר גמרי ליקשי אמאי לא יליף מתודה כדפי':
וי"ל דמאי דנקט קרא דאיל נזיר משום דבעי לאפלוגינהו לר' ולר' אלעזר בר' שמעון בקרא דיעשה זבח מייתי ליה לומר דראב"ש בעי כל עשייתו לקדש הלחם וה"ה בכבשי עצרת:
וגם נ"ל דמה שהקשו דאצטריך קרא יעשה זבח שלמים לומר שתהא זביחה לשם שלמים כדאיתא בריש זבחים משום דתרתי שמעי' מינה דמזבח שלמים ילפינן שתהא זביחה לשם שלמים ומזבח שלמים ומיעשה על כל המצות ילפינן דזביחה מקדשא לסל הילכך נימא דכבשי עצרת מאיל נזיר לבד גמרי ולא צרכינן לילפותא דתודה כדמשמע פשט הסוגיא דהכא דמאיל נזיר לבד גמרי:
אי כתיב זבח יעשה כדקאמרת, פי' דהוה משמע אע"ג דאיכא זבח דהיינו זביחה בעי עשיה אחריתי, ל"ה. וראב"ש הא כתיב יעשה זבח דמשמע במאי יעשה בזביחה, ההיא מבעי ליה לכדר' יוחנן, פי' דלעולם זבח לא אתא לומר במאי יעשה בזביחה משום דקרא דזבח מבעי לכדר' יוחנן וקרא דיעשה דמשמע כל עשיות לעל סל המצות דאת' לומר דבעי' כל עשיות לקדש הלחם:
הכל מודים, פי' אפי' ראב"ש דאמר זריקה עיקר מודה דצריך שיהא לחם בשעת שחיטה ואי לא הוה בשעת שחיטה לאמקדש' ליה זריקה, ל"ה:
וקשיא דלמאי אצטרי' זבח להכי לישתוק מינה ומיעשה משמע נמי זביחה שהרי בכלל שאר עשיו' הוא והרי מיעשה דחש ראב"ש עד שיעש' כל עשיותיו והרי זביחה בכלל כל עשיות הוא, ואין לומר דר"ל דאתא למימר דבעינן שיהא לחם אפוי בשעת שחיטה ולא סגי אם היה נילוש וערוך בשעת שחיטה, משום דז"א חדא איך משתמע אפוי, ועוד דיכולה דדריש מיניה שעשיותיו אסל המצות דהוו לחם קאי, וי"ל דאע"ג דיעשה משמע כל עשיות אפי' הכי ה"א דאין זביחה בכלל שאר עשיות הואיל וכשרה בזר והוה אמינא דעשיות דמפיק מיעשה אעשיות דועשה הכהן קאי ולא אשחיטה דאין כהן צריך לעשותה לכך אצטריך זבח דבעי' שיהא הלחם אפוי גם בשעת זביחה:
מאי בינייהו, פי' כיון דאמר אביי דאינו קדש גמור כ"ש דאינו ניתר דהא ממעות תרומת הלשכה בא וזריקה לא הויא כשרה שהרי נעשית שלא לשמה דתשתרי באכילה וא"כ אינו קדש גמור דקאמר אביי למאי הלכת', ל"ה. ר"ל דאי הוה מצינן דלאביי יהיה ניתר לכהנים הוה משכחינן שפיר מאי איכא בינייהו:
וקשיא דאפילו אי נימא דאיכא בינייהו ניתר ודאביי הוה סבר דניתר מ"מ הוה קשיא מאי קדש ואינו קדש גמור דקאמר דלגבי מאי אינו קדש גמור כיון דניתר:
וי"ל דמצינן למימר דאינו קדש גמור דקאמר דהוי לגבי דצריך להביא לחם אחר דכיון דנזרק דמן שלא לשמן הוי ככל הזבחים שנזבחו שלא לשמן או נעשו אחת מהעבודות שלא לשמן דלא עלו לבעלים לשם חובה וצריך להביא קרבן אחר לצאת י"ח דאלו כשרין לנדבה וכמו כן בין כבשים בין לחם יהו נדבה ויאכלו השלמים כשלמי נדבה וגם הלחם ניתר ויאכל ויביא כבשים ולחם אחר לצאת י"ח, הילכך אי אמרי' דסבר דניתר הוה משכחינן מאי איכא בין אביי לרבא דלאביי ניתר אך יביא לחם אחר, ולרבא אינו ניתר משום דלא קדשתו שחיטה ולאבוד אזלי ולשריפה וכיון דלשריפה אזלי גם הכבשים פסולין דנהי דכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרין לנדבה הני פסולין מחמת הלחם שנפסל ואזיל לשריפה הוי כאבוד וכשאבד הלחם אבדו נמי הכבשים משום דהוזקקו זה לזה בשחיטה כדאמרינן לעיל דע"כ שחיטה עושה זריקה, אבל כיון דלאביי נמי אינו ניתר כדפי' א"כ לכ"ע בין הלחם בין הכבשים אזלי לשריפה א"כ מאי איכא בינייהו:
ומ"מ רש"י פי' בפ' קמא דפסחים על הלחם קדוש ואינו קדוש, דקדוש דאינו יכול לפדותו ואינו קדוש דאינו ניתר באכילה דנהי דהכבשים נאכלים כדין שלמי' שנזבחו שלא לשמן אבל הלחם אינו נאכל כיון דכבשים אין שמן עליהן דהא לא עלו לשם חובה שאין מי שיתירנו אבל לפי' שפירשתי משום דהוזקקו והוי נאבד א"כ גם הכבשים אינם נאכלין ואפי' יהיו נאכלין מ"מ כיון דנעשו נדבה צריכי אחריני לצאת ידי חובה:
לאביי לא תפס פדיונו בקדושת שתי הלחם ואם רצה משנה המעות לשאר קרבנות צבור, ל"ה. ונראה דר"ל דאיך נימא דלאביי לא תפס פדיונו בעבור שאינו קדש גמור כ"ש שיש לו לתפוס פדיונו דלעולם מה שאינו קדוש קדושת הגוף נפדה דקדושת דמים יש לה חילול ופדיון וקדושת הגוף אין לה חילול דקדשי בדק הבית יש להם פדיון וקדשי מזבח אין להם פדיון הילכך פרש"י דלא תפיס פדיונו בקדושת שתי הלחם דבשביל שאינו קדוש קדושה גמורה לעולם יש לה פדיון אבל אין לה פדיון שיהא הפדיון קדוש בקדושה שיהיו הדמים קדושים כקדושת שתי הלחם הואיל דלא נתקדשו שתי הלחם קדושה גמורה אך מ"מ יש להם להיות הדמים קדושים כקדושת תרומת הלשכה. הילכך פי' ואם רצה משנה המעות לשאר קרבנות צבור ולא שיהיו לקנות שתי הלחם ושיהא בהם דין קדושה מעין קדושת שתי הלחם שהרי השתי הלחם שנפדו לא נתקדשו בקדושת שתי הלחם גמורה א"כ גם הדמים שנפדין עליהם לא יהיה להם קדושת שתי הלחם לפי שלא תוכל להיות קדושה לדמים כי אם כפי מה שמתחייב עליהם, ולרבא תפיס פדיונן ר"ל שהדמים יהיו קדושים קדושת הגוף גמורה כקדושת שתי הלחם דמאחר שנתקדשו שתי הלחם שנפדו קדושה גמורה גם המעות שנתחללו עליהם יהיו קדושים כיוצא בהם להיות קדושים כקדושת שתי הלחם ולא שיפלו לתרומת הלשכה לקנות בהם שאר קרבנות:
ובפירש"י כתוב כך שיבוש גמו' הוא זה דכ"ש דלרב' דכיון דקדושתו קדושה גמורה דלא נפקי ובפסחי' בפ"ק אמרינן הכי דלר' דאמר שני דברים המתירין מועלין זה בלא זה לא נפקי לחולין ולר' אלעזר בר' שמעון אינו קדוש פריק להו ונפיק לחולין וכיון דנפקין לחולין על כרחין פדיונן נתפש, כל"ה. ור"ל דאדרבא יש לנו לומר דלרבא דאמר דקדוש קדושה גמורה דאין להם פדיון כלל, ואיך לימא דלרבא תפיס פדיונו ואדרבא יש לו לומר דאין להם פדיון וכמו כן לאביי דקאמר דלא תפיס פדיונו אדרבא יש לנו לומר דאין להם קדושה גמורה דיש להם פדיון, (גרסא אחרת כדפי' בתוס' לעיל דאמר). עוד כתוב בפרושים לרבא תפיס פדיונו לרבא דאמר קדש גמור קא תפיס פדיונו ויוצא והא דאמרי' דמנחות אין לה פדיון לאחר שיקדשו בכלי:
ונראה לי דבא לתרץ איך לימא רבא דיש להם פדיון והרי אמרי' דאפי' מנחה אין לה פדיון דנתקדשה קדושת הגוף א"כ כל שכן הלחם שנתקדשו בשחיטה דלא יהיו להם פדיון, ומשני דההיא מיירי לאחר שקדשו בכלי ולכך אין להם פדיון אבל אלו לא נתקדשו בכלי הוה אמינא בשחיטה דלא קדשה להו קדושה גמורה הילכך יש לה פדיון:
ומ"מ יש להקשות כדהקשו בתום' דגם אלו נתקדשו בכלי בקדושה, ונ"ל דר"ל דלאחר שקדשו בכלי ר"ל לאחר שקדשו קומץ שנתקדשו בקדושת כלי המנחה בביסא ואח"כ קדיש קומץ אבל בחדא קדושת כלי יש לה פדיון וכאן דאין שם כי אם קדושת חד כלי ואי משום שחיטה כיון דלא קדישי להו קדושה גמורה ולא זריקה לא מהני לאקדושי להו כמו קדוש קומץ לומר דלא יהיו להם פדיון אלא יש להם פדיון לרבא:
בשלמא לרבא היינו דאיכא בין ר' לראב"ש, ר"ל דלרבא דאמר קדוש גמור ותפיס פדיונו אליבא דר' דמפרש למלתיה ולראב"ש דפליג עליה דר' ואינו קדוש א"כ לא תפיס פדיונו שהרי פירשנו דמפני הקדושה תפיס פדיונו. אלא לאביי דאמר דלר' לא תפיס פדיונו בעבור שאינו קדוש קדושה גמורה וכ"ש לראב"ש דלא קדיש כלל דאין לו פדיון ודלא תפיס בה פדיונו א"כ מאי בינייהו, וזה לשון הפירושים, אלא לאביי דאמר דלא תפיס פדיונו מאי איכא בין ר' לראב"ש פי' קדוש דקאמר ר' למאי הלכתא הא לא תפיס פדיונו ולתרווייהו אסור באכילה ל"ה, ומשני איכא בינייהו לאפסולי ביוצא דלר' דאמר דהוא קדוש קצת בשחיטה אם יצא נפסל שאפי' זרקו לשמו נמי אסור באכילה, ל"ה, ר"ל אם יצא בין שחיטה לזריקה כיון דשחיטה מקדשא ליה קצת הרי קדשתו ליפסל ביוצא ואע"ג דלא נתקדש קדושה גמורה שעדיין לא נזרק ולר' אינו קדוש גמור עד שיזרק. מדקאמר רבי שחט לשמו וזרק שלא לשמו דהוי קדוש ואינו קדוש דר"ל דמפרש ליה אביי דאינו קדוש קדושה גמורה והוה לן למימר דמאחר דלא נתקדש קדושה גמורה דלא יפסל ביוצא אפ"ה אית ליה דכיון דקדוש קצת מפסל ביוצא דקדוש' גרידא שאינה גמורה {*) הגה"ה א"ה חסר כאן שלשה שורות מהכ"י וחבל על דאבדין:}
הני תנאי. פי' ר' אלעזר ור"ע, שחיטה מקדשא ואהני ביה פסול יוצא, ר"ל דאהני ליה שחיטה למפסלא ביוצא ור' אלעזר לטעמיה דאמר אין זריקה מועלת ביוצא הילכך לא קבעתיה בפגול דהא כבר פסול הוא ואמרינן בפ' ראשון אין פגול במקום פסול, ל"ה, ר"ל דלמאן דאמר זריקה מועלת ליוצא אע"פי שאינה מועלת להתירה באכילה שהרי כבר נפסל מ"מ מועלת לו להוציאה מידי מעילה וכמו דאם לא יצא דמועלת הזריקה להיות מתרת לחם כשר כמו כן מועלת כאלו היה כשר להוציאו מידי מעילה כמו כן תועיל לו לאקבועי ליה בפגול כאלו לא נפסל ולא נאמר דמאחר דנפסל כשיצא שוב לא חייל עליה פגול אלא נימא דכאלו לא יצא דמי ושיקבע בפגול אבל למ"ד דאין זריקה מועלת ליוצא לאפוקי ליה מידי מעילה מאחר שנפסל אינה מועלת לו כלום להתירו ונשאר תמיד בפסולו כמו כן לא תועיל לו לאקבועי בפגול שהרי נשאר כמו כן בפסולו ראשון ולא חייל עליה פסול אחר דהיינו פגול כאלו אם היה כשר דחייל עליה פגול:
זריקה מועלת ליוצא, דלא דמי פסול יוצא לשאר פסולין דפסולו מחמת דבר אחר כדמפרש בפ"ק בסופיה ל"ה, ולא ידעתי למה הוצרך רש"י שהרי מ"ד זריקה מועלת ליוצא על קביעות פגול קאמר ליה כדמייתי ליה הכא, אם לא שנאמר דיבא לתת טעם אמאי תועיל בו לאקבועי בפגול ושיחול פסול על פסול דהיינו פסול פגול על פסול יוצא, וע"ז בא לתת טעם משום דפסול יוצא גרע וקליש הוא משום דפסולו מחמת דבר אחר הילכך חייל עליה פגול, ומ"מ מאי דאתמר האי טעמא בשלהי פ"ק לא הוי אלא כדי לחלק בין יוצא לחסרון כדקאמר אפי' למ"ד זריקה מועלת ליוצא ה"מ יוצא דפסוליה מחמת דבר אחר אבל חסרון דבגופיה לא:
רש"י ד"ה א"ב לאיפסולי ביוצא. לא יהא כשר לשחוט עליו כבשים אחרים. לכאורה גם לגי' זו יוכל לפרש כמו שפי' לגי' ראשונה לזרוק עלייהו מאותן כבשים עצמן אחר הכנסתן לפנים. וכן לגי' הא' יוכל להתפרש כמו כאן:
תוס' ד"ה בקונטרס כו' ולבסוף פי' וכ"ש. ק"ל למאי הקשו על לשון רש"י דנקט וכ"ש הא בלא"ה קשה דמאי פרכי מאי איכא בין רבי לראב"ש הא לרבי תפיס פדיונו ואינו יוצא לחולין ולראב"ש יוצא לחולין:
גמרא איכא בינייהו לאיפסולי ביוצא כו׳ כצ״ל:
רש״י ד"ה לא קדש הלחם כו' ובת״כ יליף כו'. פי׳ אע״ג דכבשי עצרת גמרי׳ מאיל נזיר דשחיטתן מקדש את הלחם רק מנ״ל לרבי שאם שחטן שלא לשמן דלא קדש הלחם דהא קי״ל כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשירי׳ וכפרש״י במסכת פסחים די"ג ע"ב מ״ה כתב רש"י דגמרי מתודה שאם שחט׳ שלא לשמן דלא קדש הלחם כמו בתודה:
ד״ה מאי בינייהו כו' וזריקה לא הוי לשמה ~דמשתרייהו~{צאן קדשים: דתשתרייהו} כו׳ כצ״ל:
ד"ה לאיפסולי ביוצא כו' שני דברים כו׳ כצ״ל:
בא״ד בלא זה ולא נפיק כו׳ כצ"ל:
תוס׳ ד"ה עד שישחוט כו' ויש לחלק כו׳. ועיי׳ בפסחים די"ג ע״ב בתוס׳ ד"ה כל העומד כו׳ דמתרצו קושי׳ זו בע״א:
בא״ד בעי למימר ויהא ראוי כו'. פי׳ הא דקאמר ראב״ש ויזרוק דמו לשמן היינו שיהא ראוי לזריקה:
ד"ה ואת האיל כו׳ לשלמי נזיר כו׳ כצ״ל:
בא״ד ואע״ג דהוה ליה הימנו וד"א כו׳. פי׳ דתודה ילפינן מנזיר לעשרת קבין ירושלמי ושתי הלחם ילפי׳ מתודה דשחיטה מקדשם דהיינו דבר אחר ואי הוי מלמד תודה על שתי הלחם אותו דבר עצמו שהוא למד מנזיר היה למד מן הלמד:
בא״ד דא"כ מאי איצטריך קרא בתודה כו׳. ויש רוצים לפרש דלפרש״י מתיישב זה דבעי׳ בתודה שיהא הזביחה לשמה דוקא ומיהו התוס׳ ס"ל דלשמ׳ לא בעי קרא כו׳ עכ״ד כ״כ מ״ו הב"ז ונכנס בדוחק ליישב קושית התו׳ ותמי׳ לי על דבריהם ועל מ"ו הב״ז שנעלם מהם הת״כ דמתרי דרשות ילפי׳ התם דמקרבנו על זבח דקרא יתיר׳ הוא דכבר נאמר והקריב על זבח התודה חלות וגו׳ ילפינן קרבנו שהוא הלחם תלוי קדושתו בשחיטת הזבח ומדכתי׳ תודת ולא כתיב על זבח שלמיו ילפי׳ שתהא זביחתה לשם תודה לשמה דוקא ומ״ה מדייק רש״י בלשני׳ זבח תודה מגיד כו' ועיי׳ בקרבן אהרן פ׳ צו דכ"ד ע״ג ולפי זה קושי׳ התוס׳ קרבנו ל״ל:
בא״ד כיון דגלי קרא בנזיר כו׳. פי׳ השתא דגלי קרא בתודה דשחיטה מקדשה ילפי׳ שפיר מנזיר ~דכל~{צאן קדשים: דבכל} עשיות הקידוש תלוי כיון דגלי:
ד"ה במה יעשה כו׳ ודריש לכל עשיות כו׳. פי׳ אי לא הוה דרש לכל עשיות הוה ילפי׳ שחיטה מזבח שלמי׳ שינוי בעלים באא״ע ומיעשה הוי ילפינן שיעשה כל עשיותיו לשם סל המצות אבל השתא דדריש יעשה לכל עשיות לשינוי בעלים א"כ דראב״ש מנ״ל:
בא״ד מנא ליה שאר עבודות בשינוי בעלים וצ״ע הס"ד וכצ״ל. פי׳ בשלמא זביחה שמעינ׳ תרתי כמו לר"א ב"ש אבל שאר עבודות מנ"ל כיון דר׳ לא דרש מיעשה כל עשיותיו ואפשר לומר דר׳ דרש שאר עבודו׳ מלה׳ כל לה׳ כדאמרי׳ התם:
ד"ה בקונטרס גורס כו׳ כי אין תנופה אלא קדושת תנור כו׳ כצ״ל:
בא״ד אבל הכא דאינה תנופה להכי לא כו' כצ״ל. פירוש דהתם לא הוה תנופה חשיב׳ שאינה ראויה אלא לב׳ חלות כמו שכתבו תוספת לעיל בד״ה ואיזו היא כו׳:
בא״ד צ״ע דתחלה פי׳ לאביי דכ"ש שאינו ניתר ולפירושו לאביי קדיש טפי דאלים מלמיתפס ויתכן יותר כו׳ כצ"ל. וכן הגירסא בכל הספרים ופירושו דתחל׳ פרש״י בד"ה מאי בינייהו כיון דאמר אביי אינו גמור כ"ש דאינו ניתר משמע דלאביי קדיש טפי ואינו מיתפס פדיונו ואחר כך גורס רש״י לאביי תפוס פדיונו דלא חלה עליו קדושת הגוף ושייר ליה פדיון. ומ״ו הב"ז גורס הגירסא שלפנינו ונכנס בדוחק ליישבו ואינו מן הצורך וכאשר כתבתי ברור ונכון הוא:
בא״ד במקומות אחרים ודייקינן לאשכוחי׳ כו׳ כצ"ל. פי׳ דבאמת איכא בין אביי לרבא במקומות אחרים אי תפוס אי לא תפוס רק דש״ס מדקדק לאשכוחי הכא בין רבי לראב"ש:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
גמ׳ מ״ט דר׳ דכתיב ואת האיל יעשה זבח וכו׳ הא דלא מייתי מקרא דקרבנו על זבח תודה כדמייתי בת״כ כמ"ש רש"י ז"ל משום ראב״ש הוא דמההוא קרא לא משמע דבעי כל עשיותיו דהא לא כתיב ביה יעשה אלא זבח לחוד דמשמע שחיטה דוקא ומכאן קשה על הרב ס׳ קרבן אהרן ז"ל פ׳ צו דף כ״ד ע"ג שכתב דטעמא דראב״ש דאינו מתקדש אלא בזריקה משום דלדעתו שם זבח על הזריקה שהוא עיקר הקרבן דהא קמן דראב"ש לא מפיק ליה אלא מדכתיב יעשה עד שיעשה כל עשיותיו אבל זבח לא משמע אלא שחיטה והוו תיובתיה ומשני דההוא מיבעי ליה לכדר׳ יוחנן וכו' ודו"ק:
תוס׳ בד"ה עד שישחוט וכו׳ ויש לחלק דשלא לשמן עיקר הקרבן וכו׳ לפ״ז הא דקאמר ויזרוק דמן לשמן לא אתא למעוטי אלא זריקה שלא לשמן אבל אם לא זרק כלל דנשפך הדם מודה דהלחם קדוש משום דכל העומד ליזרק כזרוק דמי וק״ל:
בא"ד א"נ ה״נ בעי למימר וכו׳ ר״ל הא דקאמר ויזרו' לשמן לאו זריקה ממש אלא ר״ל ראוי לזריקה דהיינו שנתקבל בכוס כראוי והשתא הא דקאמר ר׳ וזרק דמן שלא לשמן וכו' לאו דוקא זרק אלא אפי׳ קיבל שלא לשמן דהא דקאמר וזרק וכו' ר״ל שלא היה ראוי לזריקה שנתקבל שלא כראוי דאי לא תימא הכי מאי איכא בין ראב"ש לר׳ ודו"ק:
בד״ה ואת האיל וכו׳ וי"ל דה"א וכו׳ ונזיר נמי וכו׳ ר"ל דלא ילפי׳ תודה ואיל נזיר מהדדי בגילוי מילתא דתודה לא ילפא מאיל נזיר בגילוי מילתא בעלמא משום דה״א כיון דרחמנא קרייה שלמים לא מקדש לחם בשלמים וכן נמי איל נזיר לא יליף מתודה מה״ט וא״ת כבשי עצרת נמי היכי ילפי מאיל נזיר הא כבשי עצרת נמי איקרי שלמים י״ל דכבשי עצרת לא קראם הכתוב שלמים אלא קודם שנזכר הלחם אבל אחר שהזכיר הלחם שוב לא איקרו שלמים מה שא״כ בתודה ואיל נזיר כמ״ש לעיל דף מ"ו ע"א ברש"י ד״ה בלא לחם וכו׳ ע״ש וק"ל:
בד"ה בקונטריס גרס וכו׳ צ"ע דתחילה פי׳ וכו׳ עיין בס׳ ברה"ז:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
חדושים
רש״י ד"ה לא קדש כו׳ ובת"כ יליף לה מקרבנו כו' (ר"ל הא דבעי זביחה לשמה דווקא ובזה יש ליישב קושית התוספות שהקשו בד״ה ואת האיל כו' ועמ״ש בתוספות בס"ד):
בא״ד לחמו וכבשי כו' כצ"ל:
ד״ה אלא לאביי כו' נמי תפיס פדיונו כו׳ מאי איכא בין כו' כצ"ל. וצ"ע דילמא לראב"ש יוצ׳ לחולין לגמרי וכדאית׳ בפסחים ועיין בתוספות דלעיל ודו"ק:
ד״ה איכא בינייהו לאפסולי ביוצא כו' לשחוט עלי׳ כבשים אחרים הס"ד. וה"ה דהיה יכול לפרש כמו שפירש בלשון ראשון וכ״כ רש״י לקמן ד״ה שחיטה מקדשה וכן מוכחת כל הסוגי'. (ומיהו יש לדקדק לפרש"י דלקמן סוף פ' ר' ישמעאל דמפרש לר' הוקבעו בשחיטה לחודה שלא לשנותה לזבח אחר א"כ ל״ל פסולי יוצא הא אפי׳ לא יצא אסור לר' לשנות לזבח אחר ועיין בתוספות דלעיל דלפי מאי דס"ל דתנופה קבעי לראב"ש ואסור מלשנותו א״כ בע״כ כאן לא מפרשים כפרש״י בלשון שני אלא כפרש"י בלשון ראשון נ״ל ודו״ק):
תוספות ד"ה עד שישחוט כו׳ מוכח דאע״ג כו׳ דפיגל בשחיט' ומקשה אבל פיגל כו' ועושהו קרבן אחר (לכך גרע יותר ק"ל) א"נ כו' ראוי לזריקה כצ"ל (עיין שם ק"ל):
ד״ה ואת האיל כו׳ וילפינן שפיר ומיהו קשה דא״כ אמאי אצטריך כו׳ (כצ״ל נ״ל) ולפרש״י מתיישבת זה דבעי׳ בתודה שיהא הזביחה לשמה דווקא ומיהו התוספות ס״ל דלשמה לא בעי קרא דילפינן מהיקשא או מקרא דואת האיל בדף ד׳ ע״ב בזבחים ומיהו שם בדף א׳ מוכח דאף בסתמא כשר בכל הזבחים ולא בעי בפי׳ לשמה והוא ברור וא״כ קושי' התוספות הדרא לדוכתיה והוא ברור ונכון:
בא״ד אלא בשחיטת הזבח (ר"ל נילף ג״כ בגילוי מלתא מאיל נזיר כדיליף כבשי עצרת מנזיר ק"ל נ״ל) ותו ר' כו' וגבי תודה נמי פליג (ובע"כ יליף מנזיר א״כ נילף הכל מנזיר וקרא גבי תודה ל״ל ק״ל) כדאיתא כו' כיון דגלי קרא בנזיר דכבר כו' כצ״ל:
ד"ה במה יעשה כו' וי"ל כו' תרתי וצ״ע לרבי מנ״ל שינוי כו׳ כצ״ל ור"ל הא בעינן שתקדש זביח׳ הלחם ק״ל:
ד״ה בקונטרס גרס כו' לאביי לא כו׳ לאביי מאי בינייהו כו׳ דכ"ש דלא אלים למתפס כו׳ (אלא כשאר קדושות הלשכה כדפרש״י ק״ל) לא מהני שחיט׳ מידי ומ״ה לא תפיס כו' (כצ״ל נ״ל) וכדפרש״י לעיל ופי׳ כו׳ (ור"ל דהכא איכא תנופ' ותנור י"ל דקדיש אף לראב״ש ועיין בתוספות דלעיל) צ״ע דתחילה פי׳ כו' עכ״ל ויש בדבריהם אלו ט״ס ונ״ל להגיה צ״ע דתחיל׳ פי׳ לראב״ש אינו קדוש כלל ונפיק לחולין לגמרי ולבסוף פי׳ (ד"ה אלא לאביי כו׳) וכ״ש לראב״ש (דתפיס פדיונו וכר׳ דלא נפיק לחולין) ולפירושו לאביי (לר') קדיש טפי דאלים דלא נפיק (וא"כ דילמא הא איכא בינייהו דלר׳ לאביי קדיש לענין זה אע"ג דתפיס דמים בפדיון מיהו הלחם לא נפיק לחולי׳ ולראב״ש נפיק כמו לפני שחיט' בקדוש' הלשכה אלא בע״כ גם לראב״ש לא נפיק לגמרי לחולין וא"כ דבריו סותרי׳ זא"ז ודו"ק) ויתכן גי׳ אחריתי (ר"ל הראשונה) ומיהו גי׳ הקונטרס נכונה והשתא א"ב במקומות אחרי׳ כו׳ (ר״ל דכאן אין נפקותא דתנור מקדש אף לראב"ש אלא דנ"מ לאפסולי ביוצא וכמש"כ התוספות לעיל כנ״ל להגיה עם התוספות ביאור שכתבתי לפרש דבריהם ואע"פ כן צריך אני עוד להתיישב בדבריהם ודו״ק:
הגהות
גמרא ת"ר כבשי עצרת כו׳ (מיימוני פי״ז מהלכות פסוה״מ):
וזרק דמן לשמן קדש כו׳ כצ"ל:
שתי הלחם שיצאו כו' (שם):
רש"י ד״ה קדש את כו׳ באכילה הס"ד:
ד"ה קדוש לקמן הס"ד:
ד"ה ואת האיל איל כו׳ (כצ״ל):
ד״ה הכל ~מדם~{מודים} כו׳ מודי דצריך כו׳ הד״א:
מאי בינייהו כו׳ האכילה ואינו כו׳ למאי הלכת׳ כצ"ל והד״א והס״ד:
ד"ה לאביי לא כו' כצ״ל:
ד"ה אלא לאביי כו׳ אסור באכילה הס"ד:
ד״ה לר׳ כו׳ קצת בשחיטה עוד כצ"ל:
ד״ה לר״א כו׳ לחולין ור׳ כו׳ הגון הוא לאביי תפוס כו' ונהי דקדושת׳ כו׳ גמר קדושה כו׳ כצ״ל:
ד״ה לר"א כו׳ כדפרישנא לעיל הס״ד:
ד"ה זריקה מועלת כו' דלא פסול כו' בשילהי פ״ק כצ"ל והס״ד:
ד״ה קדשי כו׳:
תוספות ד"ה שיהא לחם כו׳ בפנים אע״ג דכשר כו׳ כצ״ל:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
בדין כבשי עצרת
א דף מז ת"ר כבשי עצרת אין מקדשין את הלחם אלא בשחיטה וכו' שחטן לשמן וזרק דמן שלא לשמן הלחם קדוש ואינו קדוש דברי רבי ראבר"ש אומר לעולם אינו קדוש עד שישחט לשמן ויזרוק דמן לשמן וכו', והנה כתבו התוס' דאע"ג דראבר"ש סבר כאבוהי ר"ש דכל העומד ליזרוק כזרוק דמי, אבל מודה דזריקה שלא לשמה לא מהני, וזה גרע מנשפך יעוי"ש, מבואר מזה דלאחר שנתקבל הדם בכוס מודה ראבר"ש דהלחם קדוש, ורק בזריקה דשלא לשמן פליג, ולרבי דלא סבר כל העומד ליזרק כזרוק דמי, הנה גם בנתקבל הדם בכוס ונשפך הדם אחרי הקבלה ג"כ סבר דקדוש ואינו קדוש.
ב ויש לעיין לרבי היאך הדין בשנשפך הדם ולא נתקבל הדם בכלי אם השחיטה עושה קדושה להיות קדוש ואינו קדוש, אם אמרינן דכיון דיליף מקרא דהזבח מקדש, ממילא כיון דהיתה שחיטה כשרה נתקדש הלחם להיות קדוש ואינו קדוש. או"ד דדוקא בזבח הראוי לזריקה דהיינו שהיתה קבלת הדם, אז הזריקה מקדשת, אבל כשנשפך הדם ולא נתקבל בכלי, אין זו שחיטה המקדשת הלחם כלל, והנה מסתברא דשחיטה כזו לא מהני כלל, וכמאן דליתא דמיא.
ג והנה בעיקר הסברא שכתבו התוס' דלראבר"ש גריעא שלא לשמה מנשפך הדם, יש לעיין הלא כיון שמיירי שנתקבל הדם בכוס, וממילא נתקדש הדם קדושה מעליא, וא"כ נתקדש גם הלחם, ובמה תופקע קדושתו אח"כ בשהיתה הזריקה שלא לשמה, והנה התוס' בפסחים י"ג ע"ב הוסיפו בביאור דכיון דעקרן מלשמן איגליא מילתא דלא הוי כזרק משעת קבלה יעוי"ש, ותמוה דמה שייך בזה איגליא מלתא, הלא לא הי' מוכרח לזה לזרוק שלא לשמה, והיאך יוגרם לבטל גם הקבלה דמעיקרא, ועוד אם בשביל דאיגליא מילתא, א"כ גם בנשפך איגליא מילתא דאינו עומד לזריקה.
ד ונראה דרבי וראבר"ש פליגי בזה גופא, אם הזריקה שלא לשמה פוגמת גם הקבלת הדם או לא, דרבי סבר דכיון דהקרבן כשר שלא לשמה, אינו יכול לפגום את הקבלה הקודמת, וממילא הלחם יתקדש בקדושת דהמתיר להיות קדוש ואינו קדוש, דהיינו דהקדושה נשארת כמו שהיתה בשעת קבלה, וראבר"ש סבר דהזריקה דשלא לשמה פוגמת גם את הקבלה הקודמת, והיינו דכמו דהשלא לשמה פוגם את הקרבן, כן פוגם גם את הדם מלהיות מקדש, - והוי כאילו לא הי', ולא מהני בזה כל העומד וכו' כיון דעתה נפגם, וממילא כל מה שפעל היתר וקדושה ג"כ נפגם, וגם זכות כל העומד וכו' נפגם וממילא אין כאן קדושה, ומטעם זה גרע יותר מנשפך הדם קודם זריקה דעכ"פ לא נפגם זכות דהי' עומד לזריקה, וזהו סברת התוס', ונכון מאד.
ה גמרא מ"ט דרבי דכתיב ואת האיל יעשה זבח שלמים למימרא דשחיטה מקדשא וראבר"ש יעשה וכו', והנה מבואר דפליגי בקראי, ולכאורה יש להבין הלא ע"כ לכו"ע בעינן תרווייהו שחיטה וזריקה, ולרבי ג"כ אם לא נעשית הזריקה לא קדוש הלחם כיון שנשפך הדם אפילו לאחר קבלה, ומה ראה לומר דבשחיטה לחודיא קדוש ואינו קדוש, וע"כ צריך לומר דעיקר הלימוד מהקרא מלמדנו שגם השחיטה בעצמותה מלבד עצם הקרבן והכשרו פועלת פעולה ובכלל מתיר הוא, וממילא דן מכח הסברא שכיון שיש להלחם שני דברים מועילים, דכל אחד פועל, וממילא מובן דבשחיטה לחודיא קדוש ואינו קדוש, וראבר"ש ג"כ מודה דהשחיטה פועלת על הלחם, דהרי דרש מזבח דבעינן שיהא הלחם בשעת שחיטה, - וממילא ע"כ מוכח דגם השחיטה יש לה שייכות עם הלחם, ומ"מ סבר דהשחיטה לחודיא אינה מקדשת, וע"כ דדן זה בסברא דשני דברים אינם מועילים זה בלא זה. -
ו ובזה מיושב מה שקשה לכאורה בסוגיא דיבמות ק"ד ביבמה שרקקה תחלוץ ומסיק שם דתליא בפלוגתא דרבי וראבר"ש דהכא אם שני דברים המתירים מעלין זה בלא זה, - ולרבי יבמה שרקקה נפסלה מן האחין, וקשה דלמא הכא שאני דגלי קרא, ועמד בזה בקר"א יעוי"ש, אבל לפי מה שביארנו אתי שפיר והוא דעיקר הפלוגתא דרבי וראבר"ש הוא בסברא לענין שני דברים המתירין אם מעלין זה בלא זה, וכמו דקאמר הש"ס ביבמות, - והא דמביאין מקראי הוא רק לימוד אם שחיטה בכלל מתיר הוא, אבל שם ידענו דרקיקה מתיר הוא, וממילא תליא בפלוגתא דתנאי.
ז וראיתי בחידושי המאירי ליבמות שם כתב וז"ל ולמדת לפי דרכך שכל ב' דברים המתירים עשיית אחד מהם מועיל לאסור, אבל לא להתיר, עכ"ל, הנה לכאורה כתב דברים אשר אינו מבואר בסוגיא דהכא, דהרי הכא בסוגיא פליגי אם שחיטה מקדשת, אבל נראה דהמאירי הבין גם כן דבזה לא פליגי רבי וראבר"ש דלכו"ע שחיטה מועלת לקדש, אבל פליגי אם פעולת הקידוש דאחד מועיל בלא קידוש דהשני, בהוספת קדושה המביאה איסור, וזה לא נלמד מקראי אלא בסברא פליגי, וכוונת המאירי לזה שמסיק הכא הש"ס דא"ב בין רבי לראבר"ש לענין איפסול ביוצא, דלרבי איפסל הלחם ביוצא, - והיינו דגם פעולת אחד מהן מועיל בהוספה דהקדושה, להיות נפסל ביוצא, ולמד הש"ס שם ביבמות דלרבי הרקיקה פועלת לאיסור להיות נפסלת על האחין, וזהו כמו שכתבנו לעיל.
ח רש"י ד"ה לרבא דאמר קדוש גמור תופס פדיונו ויוצא לחולין, והא דאמר לקמן מנחות אין להם פדיון, לאחר שקדשו בכלי יעוי"ש, והנה משמע מזה דס"ל דאין התנור מקדש, דאל"כ הרי יש כאן קידוש כלי, אבל קשה הא סכין מקדש, והוי גם כן קדושת כלי, וביותר איכא למ"ד לקמן מ"ח דסכין עדיפא מכלי שרת יעוי"ש, - ונראה דשאני קדושת סכין דהביאור דהשחיטה מקדשת, וזהו דפעולת השחיטה עם סכין זה עושה הקידוש, ולהכי לענין קידוש שלא לדעת עדיפא מכ"ש מפני שעבודת השחיטה מקדשת, וזה עדיפא משימוש הכלי גרידא, אבל לענין פדיון גריעא מכ"ש, יען כי אין כאן קדושת כלי בעצמותה המביאה קדושה, רק השחיטה והכשרה מביאה קדושה, להכי אין זה נקרא קדושת כלי לענין פדיון.
א גמרא בעא מיני' ר' שמואל בר רב יצחק מרחב"א כבשי עצרת ששחטן לשמן וזרק דמן שלא לשמן אותו הלחם מהו באכילה, אליבא דמאן אי אליבא דראבר"ש האמר זריקה הוא דמקדשא, אי אליבא דרבי בין לאביי ובין לרבא קדוש ואינו ניתר הוא וכו' אלא אליבא דהאי תנא דתני אבוה דר' ירמי' שתי הלחם שיצאו בין שחיטה לזריקה וכו' לר"ע דאמר זריקה מועלת ליוצא וכו' יעוי"ש, נמצא דלרבי אין ספק דהשתי הלחם אסור באכילה, ועיקר הספק לר"ע דסבר דזריקה לפיגול קובע ללחם שיצא להיות פיגול, ה"ה דמועלת זריקה שלא לשמה על הלחם היתר אכילה, או"ד דאין לזריקה כח מתיר.
ב והנה אמרינן דלר"ע הלחם מותר באכילה, א"כ יש כאן שלש שיטות דלרבי קדוש ואינו ניתר, ולראבר"ש אינו קדוש כלל, ולר"ע מותרים באכילה, והוי בעי' דלא איפשטא, - ומשמע מזה דהש"ס לא סבר כרבי מדמבעי' בדין הלחם ולר"ע, ולפי"ז יש לנו לאחוז כפי מסקנת הש"ס דספק הוי על הלחם אם מותר באכילה.
ג ומזה יש לתמוה על הרמב"ם דפסק בפרי"ז מה' פסוה"מ הי"ח וז"ל שחטן לשמן וזרק דמם שלא לשמן הלחם קדוש ואינו קדוש עכ"ל וכתב מרן שפסק כרבי, וכתב על זה שני טעמים, א) משום דהלכה כרבי מחבירו, ב) משום דקאמרה הסוגיא דהני תנאי כרבי ס"ל יעוי"ש, אבל תמוה טובא דהנה רבי שתים אמר חדא דשחיטה מקדשת, ועוד דאינו קדוש שאמרו שאינו ניתר, והנה בדבר הקדושה שפיר כתב מרן דיש לפסוק כרבי מהני שני טעמים שכתב, אבל בדבר מה שאינו ניתר ואינו קדוש, בזה לא שייך לומר הלכה כרבי מחבירו, משני טעמים, חדא דהלא גם ראבר"ש אמר דאסור באכילה מצד שאינו קדוש, ועוד הא דקאמרה הסוגיא דסברי התנאי כרבי, ע"כ הכוונה בדין קדוש דלא כראבר"ש דאמר שאין כאן קדושת קרבן כלל, אבל בהדין השני של רבי דאמר אינו קדוש דהכוונה שאינו ניתר באכילה, - בזה מספקא לן בדעת ר"ע, ואפשר דסבר ר"ע, דמותרין הלחם באכילה, ואם נחליט שכן הוא דעת ר"ע א"כ פשיטא שהלכה כר"ע שהלכה כמותו מחבירו כידוע, ופשיטא לגבי רבו שהוא רבו דרבו, וע"כ זהו הטעם של הסוגיא דמיבעי' להאי בעי', - אעפ"י דלרבי פשיטא שאסור באכילה, אבל ע"כ סברת הש"ס דאם נחליט דלר"ע מותרין באכילה יש לנו לפסוק כר"ע, ולא כרבי, וביותר דפסק הרמב"ם כר"ע לענין פיגול, וא"כ הי' לרבינו לפסוק דשתי הלחם ספק הוי לענין אכילה, וצ"ע. -
ד והנה לולא דברי מרן הי' מקום לפרש דברי הרמב"ם ג"כ לומר דספק הוי אם ניתר הלחם באכילה, ומטעם זה כתב קדוש ואינו קדוש, והיינו דאם כוונתו לדברי רבי הי' לו לרבינו לומר קדוש ואינו ניתר כמו שמפרשים אביי ורבא לדברי רבי, אבל דוחק הוא דאם התכוון לזה לא שייך לומר אינו קדוש דהרי גם אם הזריקה פעלה להיות מותר באכילה גם כן קודש הוא, דהיינו קדושת קרבן, והי' לרבינו לכתוב הדין דספק הוא לענין אכילה.
ה עוד קשה טובא דהלא עיקר הבעי' בגמ' הא דמספקא לן לר"ע אם מותר הלחם בזריקה דשלא לשמן אעפ"י שזריקה מועלת לפיגול, הוא משום דלחומרא אמרינן ולא לקולא, והביאור בזה דלא מצינו זריקה כזו שתועיל לעשות היתר, והנה מצינו דזריקה מועלת ליוצא אף לעשות היתר, כמבואר בזבחים צ' דמוקים לפלוגתא דר"א ור"ע הא דאימורי קדשים קלים שיצאו דבלא הדר עיילינהו, ובאיתניהו אבראי, ופליגי אם זריקה מועלת ליוצא, ואמרה שם הסוגיא דר' יוחנן דאמר בשר קדשים קלים שיצאו לפני זריקת דמים סבר כר"ע דזריקה מועלת ליוצא, ומתכשר האי בשר, ונקרא הזבח כשר, וכן פסק הרמב"ם להדיא בפר"א מפסוה"מ הל"ב, ורק איסור אכילה דיוצא בזה, הרי חזינן דזריקה דיוצא מועלת גם להתיר, - וממילא כיון שהסוגיא מדמה זריקה דיוצא לזריקה דשלא לשמה, אית לן לומר דזריקה שלא לשמה מועלת גם כן להתיר הלחם לאכילה, וכיון שהרמב"ם פסק דפליגי בדאיתנהו אבראי, כמבואר בפס"ז מפסוה"מ הי"ט ופסק ג"כ כר' יוחנן, א"כ הי' לו לפסוק היתר אכילה להלחם, אבל יש לומר דאפשר דבאמת סבר דרק לחומרא אמרינן דזריקה מועלת ליוצא, והיינו דאין כח בזריקה זו להיות לה כח מתיר, והא דפסק כר' יוחנן דזריקה מועלת ליוצא להכשיר הקרבן, הוא מטעם אחר מפני שאין זה יוצא והוא מטעם שכיון שסופו לצאת אח"כ וזהו טעמו של ר' יוחנן שם, וכן מדייק הרמב"ם גם שם בהל"ב, וביארנו בספרנו נזר הקודש לזבחים פ"ט שזהו שיטת הרמב"ם, וממילא יש לדייק לאידך גיסא דמדאמר ר' יוחנן שם הטעם דלהכי מתכשר הזבח של שלמים שיצא קודם זריקת דמים, שהוא מטעם שסופו לצאת, אעפ"י שבאמת סבר כר"ע דזריקה מועלת ליוצא, א"כ מוכח דאין לזריקה גרועה כח מתיר, וממילא לפי"ז יש לדחות בעי' זו אם הלחם מותר מטעם דמהני זריקה לפיגול, משום דע"כ מוכח מר' יוחנן דלא מהני זריקה גרועה להיות לה כח מתיר, ולפי"ז שפיר פסק הרמב"ם כרבי דהלחם קדוש ואינו קדוש, וכדברי מרן.
ו גמרא שתי הלחם שיצאו בין שחיטה לזריקה וזרק דמן של כבשים חוץ לזמנן ר"א אומר אין בלחם משום פיגול ר"ע אומר יש בלחם משום פיגול, ויש לעיין הלא כיון דנפסל הלחם ביציאה ממילא אין כאן לחם, ולאחר שהוזקקו בשחיטה לכו"ע אבד הלחם אבדו הכבשים, וא"כ גם בכבשים לא שייך פיגול מטעם דלא קרינן בזה כהרצאת כשר, ובשלמא לר"ע דסבר זריקה מועלת ליוצא, א"כ חשבינן להאי לחם כאילו ישנם לפנינו, לענין מה שנוגע להכשרו של הקרבן, והסוגיא דלעיל מ"ו דפריך גבי תודה כזה, היינו למאן דאמר זריקה מועלת ליוצא. אבל לר"א דסבר דאין זריקה מועלת ליוצא, א"כ אין כאן פיגול להכבשים, ומדוע אמר ר"א אין בלחם משום פיגול דמשמע דבכבשים יש פיגול, - ומצאתי בשיט"מ בהשמטות שעמד בזה בשם הר"ש ותירץ דאע"ג דאבדו הכבשים לענין איסור אכילה מ"מ מהני להו זריקה לאקבועי בפיגול כדאיתא בפר"ק בשיריים שחסרו בין קמיצה להקטרה יעוי"ש, - הנה משמע מדבריו דהא דאבד הלחם אבדו הכבשים היינו רק לאיסור אכילה, וחידוש הוא, וזה שלא כדעת רש"י לעיל מ"ו שפירש בדאבד אחד מהם הניתר עומד לשרפה, וכן משמע מהרמב"ם פר"ח ממעה"ק הט"ו, וכן משמע מהמאירי ביבמות ק"ד, וגם הלשון מעכבות משמע דלא הוי קרבן כלל בלא לחם, - עוד תירצו דבאמת סבר ר"א דגם בכבשים אין פיגול והא דנקט לחם משום דבכבשים יצוייר פיגול באופן שזרק דמן שלא לשמן דהקרבן מותר באכילה יעוי"ש, והנה מהא דר"ע לא הקשו הראשונים, - וע"כ דסברי דאליבא דר"ע כיון דסבר זריקה מועלת ליוצא מהני נמי על הלחם להיות בהכשר, באופן שלא נקרא קרבן פסול, והיינו דהחלות כשרין הן מצד קרבן, ורק איסור אכילה משום יוצא איכא בהו וזה לא נקרא אבד הלחם, וזהו כמו שכתבנו לעיל.
ז אבל יש להעיר דלפי"ז מאי מיבעי' לקמן לר"ע דלקולא לא אמר דמהניא זריקה גרועה, וקשה הא מצינו הכא דמהני זריקה על יוצא דהלחם להכשיר הקרבן, דאל"כ לא יצוייר פיגול, והכא לא שייך סופו לצאת, דשתי הלחם שהוא קדשי קדשים נאכלין דוקא בעזרה, וא"כ עיקר הדבר הא דהוי כהרצאת כשר, הוא משום דאם זרק לשמן הלחם כשר, ולהכי נקבעו בפיגול.
ח הנה בשיט"מ מקשה בהא דקאמר לקולא לא אמרינן והא מצינן אף לקולא להוציא מידי מעילה בבשר שיצא לפני זריקה אלא ה"פ לקולא לא אמרינן כמילתא דלאו גופא דזיבחא יעוי"ש, - וקשה הא מצינו ע"כ דמהני גם לקולא בלאו גופא דזיבחא ג"כ דהיינו בהא דלחם, דאל"כ לא משכחת פיגול מטעם דלא הוי כהרצאת כשר, וכמו שכתבנו לעיל. -
ט איברא דלא מצינו להדיא שר"ע סבר להקל בבשר קדשים קלים, אלא ר' יוחנן הוא דאמר הכי בזבחים פ"ט, והגמ' מסתפקא אם כוונתו מטעם שסופו לצאת או דמהני זריקה ליוצא בלא"ה, והגמ' שם שמביא הנימא כתנאי סבר דלאו בדוקא נקט ר' יוחנן סופו לצאת, עי' בפירש"י, וכוונת השיט"מ ע"כ לשיטה זו, אבל קשה מדוע אינו מדייק מזה גופא שנעשה הלחם מפוגל כמו שכתבנו.
י וביותר תיקשה להרמב"ם דפסק דזריקה מהני שם מפני שסופו לצאת וכמו שכתב בפר"א מפסוה"מ הל"ב, ופסק כר"ע דהלחם נתפגל, וע"כ דסבר דגם לקולא מהני זריקה, וא"כ מדוע לא פסק דזריקה שלא לשמה מהני להתיר הלחם.
יא ונראה דהא דמצינו דהכבשים נעשה פיגול, - ופסול יוצא דהלחם אינו מעכב על הפיגול, הטעם דכיון דהזריקה מועלת על היוצא להיות נחשב כאילו מונחים בעזרה ממש, והיינו כי העיקר הקרבן המה הכבשים, והלחם הוא רק תנאי להכי כיון דזריקה מועלת ליוצא הנה יש כאן קיום התנאי, לשייך פיגול בכבשים, ואז ממילא אמרינן דיש פועל חוזר על הלחם גם כן, נמצא דהלחם הוי סיבה להכבשים בהשלמת הקרבן להעשות פיגול, וממילא גם הלחם בכלל הפיגול, אבל לענין זריקה שלא לשמה דהלחם לא הוי סיבה להכבשים לההכשר הקרבן דהשתא שנעשה בשינוי קודש, דהרי שלמים לא בעי לחם, ואף אם אמרינן דבאבד הלחם אבדו הכבשים ויוצאין לביה"ש, זהו סיבה צדדית, אבל אין זה עצם הקרבן, כמו לענין פיגול דהלחם והכבשים אחד הוא, ואפשר לומר דזהו סברת הראשונים בשיט"מ שכתבו לחלק בין גופא דזביחא, והקשיתי הא הכא הלחם אינו ג"כ מפוגל, אבל אפשר לומר דשאני לענין פיגול דהלחם נחשב כגוף הקרבן, דשם פיגול הונח עליהם כאחד, משא"כ בשלא לשמה דהלחם אינו בעצם הקרבן דשלא לשמה, דהשם הקרבן. דהשתא והכשרו הלחם אינו מגופא דזיבחא, וע"כ דזהו הכוונה בסוגיא דקאמר הש"ס או"ד לחומרא אמרינן לקולא לא אמרינן, - דלכאורה היכן שמענו בדאורייתא להבדיל בין חומרא לקולא, אבל הביאור כמו שכתבנו דלענין חומרא דהיינו באופן שהלחם אחד הוא עם הכבשים, כמו לענין פיגול דהוא ג"כ בתורת קרבן, אז הלחם והכבשים אחד הוא, משא"כ בשלא לשמה שאין שייכות הלחם עם הכבשים, אלא רק סיבה צדדית, בזה ע"כ לא מהני הזריקה לאכשורי, - והוי בעי דלא איפשטא.
יב אמנם לפי"ז תסוב התמי' הרמב"ם מדוע השמיט להאי בעי' דהלא כיון דבעי' זו אין לה שייכות להא דסופו לצאת, אלא ענין בפני עצמו אם הלחם בכלל זבח באופן זריקה דשלא לשמה, ומדוע השמיט לבעי' זו דתליא בדינא דר"ע דאמר דהלחם בכלל פיגול, וביותר דהרמב"ם פסק בזה כר"ע בפרי"ז מפסוה"מ הי"ט.
יג ונראה דהרמב"ם מפרש לבעי' זו כפשוטו, והיינו דלר"ע דסבר זריקה מועלת ליוצא להכשר הקרבן, אם סבר ג"כ דזריקה מועלת להתיר היוצא באכילה ג"כ, ונפק"מ בבשר קדשים קלים שיצא קודם זריקה, ואחרי הזריקה אם שהועילה הזריקה להכשיר הקרבן, אם הועיל ההכשר גם להתיר איסור יוצא שתהי' מותר גם באכילה, ואז אם מועיל גם להתיר באכילה, ממילא נדע הדין בזריקה דשלא לשמה דהכבשים שתועיל להתיר גם אכילת הלחם, וזהו הביאור אם אמר ר"ע גם לקולא, והרמב"ם הלא פסק בפר"א מפסוה"מ הל"ב דהבשר אסור באכילה א"כ סבר דזריקה גרועה אין בכחה לעשות אלא הכשר קרבן, ולא היתר אכילה, להכי בצדק השמיט לבעי' זו מהלכה, וממילא קם פסקו שפסק כרבי דקדוש ואינו קדוש, וכדברי מרן.
יד והנה בהיותי בזה תמהני על הראב"ד שכתב שם בפר"א מפסוה"מ הל"ב וז"ל א"א לא ידעתי מהו זה בשר קדשים קלים שיצא חוץ לעזרה למה לא יאכל עכ"ל, מבואר מזה שדעתו דזריקה מועלת גם להיתר אכילה, ותמוה לכאורה מסוגיא דידן דבעי הש"ס בדעתו של ר"ע אם סבר פעולת הזריקה ליוצא גם לקולא, וצע"ג.
טו ואפשר לומר דסבר הראב"ד דזהו מטעם אחר דכיון דקיי"ל כר' יוחנן דהואיל וסופו לצאת אין בזה דין יוצא מפני שאנו דנין ההווה בכח העתיד, וכמו שביארנו בזה בארוכה בספרנו נזר הקודש לזבחים דף פ"ט, ועוד יש לעיין בזה, אבל לשיטת הרמב"ם ביארנו לנכון וכמוש"נ.
טז אחרי כותבי זה ראיתי בקרית ספר להגאון המבי"ט ז"ל שכתב לברייתא דתני אבוה דר' ירמי' בר אבא שתי הלחם שיצאו בין שחיטה לזריקה וזרק דמן של כבשים חוץ לזמנן ר"ע אומר יש בלחם משום פיגול, וכתב וז"ל ואזיל לטעמי' דאמר זריקה מועלת ליוצא, ולא דמי לפסול אחר דבעינן שיקרב המתיר כמצוותו, דהכא פיסול מחמת דבר אחר הוא ואינו פיסול גופו, דאויר ירושלים פוסלו שיצא מן העזרה עכ"ל, כוונתו לתרץ מה שהקשיתי דהלא אין כאן הרצאת כשר, מטעם חסרון הלחם שנפסל ביציאה לחוץ העזרה, וכתב דאין זה מזיק לדינא דהרצאת כשר כיון שפסול מחמת דבר אחר הוא ואינו פסול הגוף, - הנה עיקר סברא זו מוזכרת בש"ס לעיל י"ב בסברת ר"ע דסבר זריקה מועלת ליוצא משום דלא הוי אלא פסול מחמת דבר אחר, ופירש"י משום דאויר ירושלים פוסלו יעוי"ש, ומטעם זה מחדש בקרית ספר דמשום זה נקרא גם כן כהרצאת כשר לענין פיגול, אבל תצא מזה שאם שחט את הכבשים בכשרות עולה לשם חובה אעפ"י שהלחם פסול משום יוצא, ותמוה מסוגיא דלעיל מ"ו דאיתא בלחמי תודה דכשר בשיצאו החלות, ומבואר שם דבשתי הלחם פסול, איברא דיש לומר דהסוגיא אזלא למ"ד אין זריקה מועלת ליוצא, אבל תיקשה להרמב"ם דסבר זריקה מועלת ליוצא, א"כ מדוע סתים הרמב"ם ופסק בפ"ח מתו"מ הט"ו דאבד הלחם אבדו הכבשים, וכתב זה לדין כולל על כל אופני אבד, וע"כ כולל בזה כל הני אופנים דחשיב התנא בתודה, והיינו גם יוצא בכלל זה, וגם מסתבר הדבר שזה לא נקרא כהרצאת כשר באופן שהלחם אסור באכילה, וזהו באמת דעתם של הראשונים הובא בשיט"מ כאשר כתבנו לעיל, - לכן נראה בביאור שיטת הרמב"ם כמו שנתבאר לעיל. -
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
אין מקדשין את הלחם אלא בשחיטה. טעמא מפ' לקמן: קדש את הלחם. מותר באכילה: לא קדש הלחם. ולא תפיס פדיונו בקדושת שתי הלחם אלא בקדושת שאר קדושת הלשכה ובת''כ יליף לה מקרבנו על זבח תודה מגיד שאם נזבח שלא לשם תודה לא קדש לחמו וכבשי עצרת דמקדשי לחם מתודה ואיל נזיר גמרינן: קדוש ואינו קדוש. מפרש לקמן: ואת האיל. איל נזיר: יעשה זבח שלמים לה' על סל המצות. אלמא זביחת איל מקדשא לסל ומיניה גמרינן לכבשי עצרת: אי כתיב זבח יעשה. משמע אע''ג דזבח בעי עשייה אחריתי: הכל מודים. אפילו לר' אליעזר דאמר זריקה עיקר מודי דצריך שיהא לחם בשעת שחיטה ואי לא הוה בשעת שחיטה לא מקדשא ליה זריקה: ואינו גמור. מפרש לקמן: ואינו ניתר. לכהנים: מאי בינייהו. כלומר כיון דאמר אביי אינו גמור כל שכן דאינו ניתר דהא ממעות תרומת הלשכה בא וזריקת דם לא הואי לשמה דתשתרייא באכילה ואינו גמור דאמר אביי למאי הלכתא: לאביי לא תפיס פדיונו. בקדושת שתי הלחם ואם רצה משנה המעות לשאר קרבנות צבור: לרבא. דאמר קדוש גמור תופס פדיונו ויוצא לחולין והא דאמר לקמן (דף ק:) מנחות אין להם פדיון לאחר שקדשו בכלי: אלא לאביי. דאמר לא תפיס פדיונו: מאי איכא בין רבי לר' אלעזר. וקדוש דא''ר למאי הלכתא הא לא תפיס פדיונו ולתרוייהו אסור באכילה: לאיפסולי ביוצא. לרבי דאמר קדוש קצת בשחיטה אם יצא נפסל שאפי' זרקו לשמו נמי אסור באכילה לרבי אלעזר דאמר שחיטה לא מקדשא אין נפסל ביוצא דאינו קדוש אם יצאו בין שחיטה לזריקה ואם אחר כך זרק לשמן כשר. שבוש גמור הוא זה דכל. שכן לרבא כיון דקדשתן שחיטה קדושת הגוף גמורה לא נפיק תו לחולין ובפ''ק דפסחים (דף יג:) נמי אמר הכי לרבי דאמר שני דברים המתירים מעלים זה בלא זה לא נפיק לחולין ור' אלעזר דאמר אינו קדוש פריק להו ונפקי לחולין וכיון דנפקי לחולין ע''י פדייה על כרחך פדיונן נתפס. לפיכך נראה לר' דה''ג ולשון הגון הוא לאביי תפיס פדיונו ולרבא לא תפיס פדיונו לאביי דאמר אינו גמור עדיין לא חלה עליו קדושת הגוף גמורה ואכתי שייך ביה פדיון ונהי דקדישתיה שחיטה במקצת דלא נפיק לחולין ומיהו אכתי מחוסר גמר קדושה ושייך ביה קדושת דמים לתפוס פדיונו בקדושה לרבא דאמר קדוש גמור קדושת הגוף לא שייך ביה פדיון ואם התפיס מעות בפדיונו אינן נתפסין דכיון דאינו יוצא מקדושה כלל איזו קדושה תחול בפדיונו: בשלמא לרבא. דאמר לרבי לאו בני פדיון נינהו דאקדשינהו שחיטתה: היינו דאיכא בין רבי לר' אלעזר. דלר' אלעזר אינו קדוש כלל קדושת הגוף אלא קדושת דמים שניקח מתרומת הלשכה ונפיק לחולין ותפיס פדיונו ככל קדושת דמים: אלא לאביי. דאמר לרבי נמי תפיס פדיונו וכל שכן לר' אלעזר מאי איכא בין רבי לר' אלעזר: איכא בינייהו לאיפסולי ביוצא. לרבי מיפסל ביוצא אם יצא לא יהא כשר לשחוט עליו כבשים אחרים לר' אלעזר לא מיפסיל ביוצא שלא ירדה לה קדושת הגוף אלא קדושת דמים ואין יוצא פוסל בה וכשרין לשחוט עליה כבשים אחרים וזה שפירשתי תחילה שבוש גמור הוא כדפרישנא לעיל: האמר זריקה מקדשא. והאי אפילו קדוש לא הוי כל שכן דאסור באכילה: בין לאביי בין לרבא קדוש ואינו ניתר. דכיון דאמר אביי אינו גמור כל שכן דאינו ניתר: חוץ לזמנו. כלומר על מנת לאכול מן הכבשים חוץ לזמנו: הני תנאי. ר' אליעזר ור' עקיבא: שחיטה מקדשא. ואהני בהו פסול יוצא: אין זריקה מועלת ליוצא. הלכך לא קבעתיה ללחם בפיגול דהא כבר פסול הוא ואמר בפ''ק (לעיל דף יב) אין פיגול במקום פסול: זריקה מועלת ליוצא. דפסול מחמת דבר אחר הוא כדמפרש בשילהי פ''ק (שם):
עד שישחוט לשמן ויזרוק דמן לשמן. תימה למה לי זריקה הא פ''ק דפסחים (ד' יג:) מסקינן דר' אלעזר בר' שמעון סבר לה כאבוה דאמר כל העומד ליזרק כזרוק דמי ותירץ ריב''א זריקה שלא לשמה גריעה מנשפך דם וקשה דלקמן פ' המנחות והנסכים (ד' קב.) מוכח דאע''ג דנעשה פסול בזריקה שזרק על מנת לאכול חוץ לזמנן אמר כל העומד ליזרק כזרוק דמי והכי איתא בגמ' התם לא דפיגל בשחיטה ומקשה אבל פיגל בזריקה מאי הכי נמי דמטמא טומאת אוכלין כו' יש לחלק דשלא לשמה עוקר הקרבן ועושהו קרבן אחר אי נמי הכא נמי בעי למימר ויהיה ראוי לזריקה: ואת האיל יעשה זבח שלמים. אין לפרש דיליף הכא מדאיתקוש לחמי תודה לשלמי נזיר כדילפינן פרק התודה (לקמן ד' עח.) שלמיו לרבות שלמי נזיר לעשרה קבין ירושלמיות ושתי הלחם נמי איתקוש ללחמי תודה כדדריש נמי התם מתביאו שכל מה שאתה מביא כזה הא ליתא דא''כ הוה ליה למד מן הלמד ואע''ג דהוה ליה הימנו ודבר אחר איכא למאן דלא ילפינן בסוף איזהו מקומן (זבחים דף נז.) ופ' התודה (לקמן דף עח.) אלא גלויי מילתא בעלמא הוי וילפינן שפיר ומיהו קשה דא''כ אמאי איצטריך קרא בתודה על חלות לחם חמץ יקריב קרבנו על זבח מלמד שאין הלחם קדוש אלא בשחיטת הזבח ותו ר' אלעזר בר' שמעון דדריש כל עשיות גבי התודה לא כתיב עשיה וגבי תודה נמי פליג כדאי' פ''ק דפסחים (דף יג:) ובתוספתא דזבחים וי''ל דהוה אמינא מדקרייה רחמנא שלמים דלא מקדשי לחם כי שלמים ונזיר נמי לא סגי בלא קרא כמו גבי תודה משום דקרייה רחמנא שלמים ולר''א בר''ש נמי כיון דגלי קרא בנזיר דבכל עשיות הקידוש תלוי הוא הדין בכולהו: במה יעשה בזביחה. תימה דבפ''ק דזבחים (דף ד:) דריש מכאן שינוי בעלים ודריש לכל עשיות נימא דלא כר''א בר''ש וי''ל ודאי שמעי' שפיר תרתי וצ''ע לרבי מנא ליה שינוי בעלים וצ''ע: שיהא לחם בשעת שחיטה. תימה הא משעת תנופה בעי לחם ואע''ג דלא מעכב ראוי מיהא בעינן ושמא אפי' ראוי לא בעינן ועוד שמא אתא למימר דבשעת שחיטה בעינן שיהא בפנים אע''ג דכשר ביוצא: בקונטרס גרס וברוב הספרים נמי גרס הכי לאביי לא תפיס פדיונו לרבא תפיס פדיונו ופי' לאביי לא אלימא קדושתא כולי האי שיהא נפדה וכה''ג איכא קצת פ''ב דבכורות (דף טו:) גבי ולדות בעלי מומין כונסן לכיפה היכי ליעבד ליקרבינהו מכח קדושה דחוייה אתיין ליפרקינהו לא אלימי למיתפס פדיונן והשתא בעי לאביי מאי בינייהו כיון דלרבי לא אלימי קדושתא כל שכן לר''א בר''ש וקשה דלאביי נמי ליבעי אליבא דרבי מה בין שוחטן לשמן לשוחטן שלא לשמן דכ''ש דלא אלים למיתפס פדיונו דהא לר''א בר''ש לא מהני שחיטה מידי ומש''ה לא תפיס פדיונו ותו דבפסחים (דף יג:) משמע איפכא דלרבי לא תפיס ולר''א בר''ש תפיס ולקמן (דף מח.) נמי לר''א בר''ש פודן בחוץ ושמא ודאי כי אין תנופה וקדושת תנור לא קדיש אלא קדושת פה ומיפריק אבל הכא [דאיכא שחיטה ותנופה ותנור] להכי לא מיפריק וכדפרישית לעיל ופי' הקונט' דפי' לאביי נפדה ולרבא אינו נפדה צ''ע דתחילה פי' לראב''ש אינו קדוש כלל ונפיק לחולין לגמרי ולבסוף פירש וכ''ש לראב''ש ולפירושו (ל''ד) לאביי קדוש טפי דאלים דלא נפיק [לחולין ולראב''ש נפיק לחולין] ויתכן יותר גירסא אחריתי ומיהו גירסת הקונטרס נכונה לאביי תפיס ולרבא לא תפיס והשתא איכא בינייהו במקומות אחרים ודחקינן לאשכוחי הכא מאי בינייהו: