דף מח - ב
רבי אליעזר אומר: תרד ותטמא, על אף שתפסיד החולין שלמטה בכך שמעורבת בהן תרומה טמאה האסורה אף לכהן. ואל יטמאנה לתרומה ביד, בכך שיקבלנה בכלים טמאים כדי להציל החולין.
ורבי יהושע אומר: אף יטמאנה ביד. ועל אף שיש איסור לטמא תרומה. ומכאן סבר המקשה להוכיח שאנו אומרים חטא בתרומה כדי שתזכה בחולין, אף שהם שני דברים.
ומשנינן: שאני התם, שלא נחשב חוטא במה שמטמא התרומה, דאף בלא שיקבל בכלים לטומאה קא אזלא.
ועתה חוזרת הגמרא לדין כבשי עצרת: כי אתא רבי יצחק, תני: כבשי עצרת ששחטן שלא כמצותן, ששחטן שלא לשמן, פסולין לגמרי, ואין זורקין דמן, ובשרן אסור באכילה [34], ותעובר צורתן על ידי השהיית לילה שנפסלים בלינה, ויצאו לאחר מכן לבית השריפה, דאין שורפין קדשים שאין פסולן בגופן ולפיכך תעובר צורתן [35].
אמר לו רב נחמן: מר, שהביא ברייתא זו, דמקיש להו לכבשי עצרת לחטאת שכתובים גבי חטאת "ועשיתם שעיר עיזים לחטאת ושני כבשים בני שנה לזבח שלמים" שיהא דינם כחטאת הפסולה שלא לשמה, תני "פסולין", ואילו תנא דבי לוי, דגמר שלמי נזיר שהם שלמי חובה, משלמי נדבה שדינם כשנעשו שלא לשמה דכשרים ולא עלו לשם חובה, תני "כשרים" אף בכבשי עצרת שהם שלמי חובה.
דתני לוי, בהמשך לתחלת הברייתא העוסקת בדיני פסול של כל קרבנות נזיר: ושאר שלמי נזיר ששחטן שלא כמצותן, דהיינו שלא לשמן, כשרין בתורת שלמי נדבה, ולא עלו לבעלים לשם חובה דשלמי נזיר, ונאכלין ליום ולילה כדין שלמי נזיר ולא כדין שאר שלמים, ואין טעונין לא לחם ולא זרוע, שהם מחיובי קרבן נזיר, ובזה אינו יוצא ידי חובתו.
ומכאן הביא רב נחמן שיש תנא שסובר שדין שלמי חובה לענין שלא לשמה כדין שלמי נדבה דכשרים ולא עלו, אע"ג שהוקשו שלמי נזיר לחטאת דכתיב "וכבשה בת שנתה תמימה לחטאת ואיל אחד תמים לשלמים". והוא הדין בשלמי עצרת שהם חובת ציבור [36].
ומקשינן לדעת רב יצחק שלומד חובה מחטאת ולא מנדבה.
מיתיבי ממה ששנינו בברייתא: אשם של נזיר טמא או מצורע, שדינו להביא כבש בן שנה, והביא בן שתים, שהוא איל, או אשם גזלות ומעילות שדינו באיל בן שתים והביא בן שנה, פסולין. ואם נשחטו - תעובר צורתן בלינה ויצאו לבית השרפה לאחר שלנו.
אבל עולת נזיר ועולת יולדת ועולת מצורע שהיו בני שתי שנים [וכל אלו דינם בבן שנה] ושחטן, כשרין בתורת נדבה.
כללו של דבר: כל הכשר בעולת נדבה כשר בעולת חובה, דאף שהיא חובה לומדים מנדבה לענין הכשרה. וכל הפסול בחטאת פסול באשם, חוץ משלא לשמו, דפסול בחטאת וכשר באשם.
ולמדנו בברייתא זו שלומדים חובה מנדבה, [ואע"ג שעולת נזיר ומצורע כתובים גבי חטאת אין אנו מקישים אותה לחטאת לפוסלה], ואם כן אף יש להכשיר שלמי עצרת שהם חובה ששחטן שלא לשמה כדין שלמי נדבה!?
ומשנינן: האי תנא תנא דבי לוי הוא, וכבר הבאנו לעיל שהוא סובר שלומדים חובה מנדבה, ומחלוקת תנאים בברייתות היא. [והטעם שאשם שלא כמצותו פסול יותר מעולה, משום שלא הוקש אשם לנדבה ללמוד ממנה].
ומקשינן על דברי רב נחמן, שלוי סבר שלומדים חובה מנדבה:
תא שמע: דתני לוי: אשם נזיר ואשם מצורע ששחטן שלא לשמן כשרים ולא עלו לבעלים לשום חובה, שחטן כשהן מחוסר זמן בבעלים, כגון אשם מצורע קודם שכלו ימי טהרתו ואשם נזיר טמא קודם כלות ז' ימי טומאה, או שהיו בני שתי שנים ודינם בבן שנה ושחטן, פסולין ואין אומרים שיוכשרו שלא לשם חובה.
ואם איתא שלוי לומד חובה מנדבה כמו שאמרנו לעיל, ליגמר אשם בן שתי שנים משלמים דנדבה בן שתי שנים שהם כשרים, ואף באשם יעלה לנדבה כשאין מועיל לעלות לחובה?
ומשנינן: שלמים משלמים שהם קרבנות דומים גמר אפילו חובה מנדבה. אבל אשם משלמים לא גמר.
ומקשינן: ואי גמר שלמים משלמים כיון שמין קרבן אחד הם, ליגמר נמי אשם מאשם, וכיון שבאשם גזילות ומעילות מביאים אשם בן שתים נלמד אשם נזיר ואשם מצורע מאשם גזילות ואשם מעילות להכשיר בן שתים בנזיר ומצורע.
וליהדר נמי אשם גזילות ואשם מעילות להכשיר בהן בן שנה, ליגמר מאשם נזיר ואשם מצורע? ומשנינן: אמר רב שימי בר אשי: דנין דבר שלא בהכשירו כגון שלא לשמה בכבשי עצרת מדבר שלא בהכשירו משלא לשמה בשלמי נדבה [והוא הדין עולת חובה שלא בהכשרה מעולת נדבה שלא בהכשרה], ואין דנין דבר שלא בהכשירו להכשיר אשם נזיר בן שתים במקום בן שנה, ולהיפך, מדבר שבהכשירו, שבאת ללמוד ממקום שכך דינו לכתחילה, כגון מאשם גזילות בן שתים שהכשירו בכך, למקום שאין דינו כן.
ומקשינן: ולא? והתניא מנין ליוצא שנפסל ביציאתו, שאם עלה למזבח לא ירד, והוא בכלל דין "אם עלו לא ירדו" - שהרי יוצא כשר בבמה. והרי בבמה הכשירו בכך דאין דין יציאה כלל שהרי אין לה מחיצות, ואם כן אנו רואים דניתן ללמוד מדבר שבהכשירו לדבר שלא בהכשירו?
הערות
[34] רש"י פרש שהבאור שלא כמצותן היינו שלא לשמה, או שבן שנה והביאו בן שתים, ובתוספות דחו דברי רש"י שמדובר בלא לשמה, ופרשו כפרושו השני של רש"י. והגרי"ז בספרו, ביאר בדעת רש"י שמדובר ששחטו שלא לשמה אין הבאור בזה שלומדים מחטאת שכמו שחטאת פסולה שלא לשמה כן הדין בכבשי עצרת שפסולין שלא לשמה, אלא הבאור הוא, שנתחדש שכבשי עצרת ששחטן שלא כמצותן הוא פסול אף ללא לימוד מחטאת שכן הוא הדין שכל ששחטן שלא כמצותן הרי הוא פסול, ומה שלומדים מחטאת הוא רק שלא נאמר שאף שהוא פסול לעלות לחובה אולם שיהא נדבה, על זה בא הלימוד מחטאת שכמו שחטאת אינה באה בנדבה [ולא רק בגלל שלא שייך נדבה] כן הדין בכבשי עצרת שאינם באים בנדבה, אבל מה שהם פסולים הוא משום שנעשו שלא כמצותן וזהו שם פסולן. [ואפשר שבזה תתישב קושית התוספות למה לא כתב התנא בתחלת זבחים הדין של כבשי עצרת ששחטן שלא כמצותן, ולפי זה הרי זהו דין חדש ששלא כמצותן פסולים ואין לזה שייכות לדין המשנה שכל שהוא שלא לשמה פסול].
[35] התוספות כתבו שהטעם שהוא צריך עיבור צורה ולא נשרף מיד, שזה כמו מי שסובר שפיגול צריך עיבור צורה ואינו נשרף מיד, אולם ברש"י מדוייק שדין זה הוא אף למי שסובר שפיגול נשרף מיד, אולם שלא לשמו אינו נשרף מיד, וזה צ"ע מה שונה פסול שלא לשמו שאין זה נקרא פסולו בגופו לפסול של פיגול שהוא נקרא פסולו בגופו ונשרף מיד. והגרי"ז בספרו כתב בביאור דברי רש"י שסובר רש"י שרק פסול כזה שהוא פסול על הבשר הוא נחשב פסולו בגופו, כגון פסול נותר וטמא שהוא פסול בעצם הבשר ולא בקרבן, בזה הוא נחשב פסולו בגופו, אולם פסול של שלא לשמה אין זה פסול בעצם הבשר, אלא שהוא פסול בקרבן בזה אין את הדין שישרף מיד, ולכך פיגול שהוא בגוף הבשר הרי הוא נחשב פסולו בגופו, אולם שלא לשמה שאין זה פסול בגוף הבשר בזה אין זה נחשב פסולו בגופו. אולם הקשה על זה מדברי הגמרא במסכת פסחים [דף עג, ב] שמפורש שם שפסול שלא לשמה הוא נקרא פסולו בגופו, ושוב קשה על רש"י שאם הוא פסולו בגופו למה אינו נשרף מיד כמו פיגול שכתב רש"י שהוא נשרף מיד. וביאר הגרי"ז, שסבר רש"י כי מה שמבואר בסוגייתנו שכבשי עצרת ששחטן שלא לשמן הרי הם פסולים, אין הפרוש שנתחדש שלומדים מחטאת שכל שהוא שלא לשמו פסול, אלא שם הפסול הוא מה שהוא שלא כמצותן, שנתחדש בזה שכבשי עצרת שלא כמצותן פסולים, ומה שלומדים מחטאת הוא רק שלא נאמר שיהא נדבה [וכמו שביארנו בהערה הקודמת], וכיון ששם הפסול שלו הוא מה שנשחט שלא כמצותו אם כן אין זה פסולו בגופו, וכל מה שמבואר במסכת פסחים שלא לשמו הוא פסולו בגופו, הוא רק בשלא לשמה, וכאן בסוגייתנו הפסול הוא שלא כמצותו ופסול זה אינו פסולו בגופו, לכך כתב רש"י שפסול זה תעובר צורתו, אף שפיגול ישרף מיד.
[36] התוספות הקשו לדעת רש"י שהסוגיא מדברת בדין שלא לשמו, אם כן למה הוצרכו לומר שפסול כיון שהוקשו לחטאת, הרי מבואר לעיל [ד, א] שקרבן שהוא מכשיר אין בו דין שכשר שלא לשמו, כיון שלא מצאנו בו הכשר לאחר מיתה כמו במכפר, ואם כן אף כבשי עצרת כיון שהם באים להתיר החדש במקדש כמו שמבואר במשנה להלן [סח ב] הרי הם פסולים בשלא לשמה. וכתבו התוספות, שמזה שרב יצחק אמר את דבריו רק בכבשי עצרת ולא בשאר מכשירים אם כן מוכח שאין זה עיקר טעמו, עוד כתבו שכיון שאם הביא מנחה קודם לשתי הלחם כשר בדיעבד אין זה נקרא מתיר, ועוד, שהלחם הוא נקרא מתיר אבל הכבשים אינם נקראים מתיר. ובקרן אורה כתב שכל דבריהם הם רק לרבי עקיבא לעיל [מה ב] שסובר שאין כבשים בלא לחם, אולם לדעת בן ננס שיש כבשים בלא לחם אם כן מצינו שהכבשים הם נקראים מתיר וממילא שייך שהם יפסלו כששחטן שלא לשמן. והגרי"ז ביאר, שאף אם נאמר שיש כבשים בלא לחם, אולם הכבשים בעצמם לא שייך בהם הדין שבאו להתיר ולא התירו, שכל הדין שבאו להתיר ולא התירו הוא רק במקום שעצם הקרבן הוא מתיר כמו מנחת העומר, אולם כבשי עצרת אין הם מתיר בעצם הקרבן, אלא שכל שקרבו הכבשים מותר מנחה חדשה, לכך בזה אין זה נקרא למתיר שיפסול בו שלא לשמו.
שאני התם דלטומאה קא אזלא ממילא כשתרד בתחתונה משום הכי אף יטמאנה ביד:
ששחטן שלא כמצוותן. כגון שהיו יתירין מבני שנה:
מר משום הכי פסיל. דמקיש להו לחטאת מה חטאת שעברה שנתה פסולה אף הני נמי:
תנא דבי לוי דגמר שלמי חובה היינו שלמי נזיר משלמי נדבה מה שלמי נדבה נדר זבח קטן והביא גדול יצא כדאמרינן בפרק הרי עלי עשרון אף שלמי נזיר וכבשי עצרת דהיינו שלמי חובה ששחטן שלא כמצותן יתירין מבן שנה כשרין ונאכלין ליום ולילה כשלמי נזיר ואינן טעונין לא לחם סל המצות ולא זרוע בשלה הואיל ולא עלו לבעלים:
אשם בן ב' שנים כגון אשם גזילות ומעילות שקרוי איל. כל הכשר בעולת נדבה דכשר בין ב' שנים בין בן שנה. כל הפסול בחטאת כגון בן ב' שנים פסול באשם חוץ משלא לשמו דפסול בחטאת ולא באשם. ושמעינן מיהא דכי היכא דיליף עולת חובה מעולת נדבה דכשרים הם הכי גמר שלמי חובה כגון כבשים משלמי נדבה דכשירין שלא כמצותן וקשיא לר' יצחק דאמר פסולין:
האי תנא דהא ברייתא תנא דבי לוי היא:
שחטן מחוסר זמן בבעלים שדרכן לשחט ביום השמיני לטהרתו ושחטן בשביעי:
אשם נזיר ואשם מצורע. שהן בן שנה ליגמר מאשם גזילות ואשם מעילות מה הני בני ב' שנה וכשרין אף הני ליתכשרי בן ב' שנים ואשם גזילות מאשם נזיר מה אשם נזיר כשר בן שנה אף בגזלות נמי:
דנין דבר שלא בהכשירו. שלמי חובה שלא כמצותן משלמי נדבה שלא כמצותן דכשרין ואין דנין דבר שלא בהכשרו אשם נזיר דאין כשר להביא בן ב' שנים מאשם גזילה דכשר להביא בתחלה בן שתי שנים דקרוי איל. והרי במה דיוצא כשר בה בתחלה וגמרינן למזבח מינה אע"ג דלא הוי הכשירו שאם עלה לא ירד:
דאי ר' כיון דאמר שחיטה מקדשת נהי דשתים מהם אין להם אלא קדושת דמים וישנו בפדיה דכבשי' מידי דחזי להו מקדשי ואינך קדושת דמים בעלמא עלייהו ונפקי לחולין ומביא מעות ואומר כל מקום שהם השתים שאינן מקודשות יתחללו על מעות הללו ובלא פדיה לא מתאכלי דלא שריא להו זריקת הכבשים מיהו היכא פריק להו והיכא משתרו והרי אינו מכירן לפי שלא ידענו מי הם שיאכלו כדין חולין, ל"ה:
ומ"מ קשה לי ואיך קדשי משם אחד הא אמרינן כל שאינו בזה אחר זה בבת אחת אינו, ונראה דהיינו מאי דפריך לימא תהא תיובתא דר' יוחנן:
והתניא אין פודן אלא בחוץ ופי' הקונ' משום חולין בעזרה וקשיא דמאי חולין בעזרה שייך והלא קאמר לעיל דחולין ממילא הויין והרי לא הכניסן משנעשו חולין:
וי"ל דהגם שלא הכניסן משנעשו חולין מ"מ הוא גורם ע"י פדיונו שיהיו חולין בעזרה והרי הוא כאלו מכניס חולין בעזרה:
ל"א שאם אי אתה אומר כן אלא ארבעתן לשמן הפסדת הנזרקין באחרונה דהא לא צריכי ופסולין, ל"ה, ולפי לשון זה ר"ל וזורק דמן שלא לשמן באחרונה וליתא להך סברא דלעיל דיש לך דבר שנראה לשמו, שפירש"י לפי לשון ראשון, והקשו התוס' ללשון ראשון שפירש"י שזורק שתים ראשונים שלא לשמן איך יהיו כשרין האחרוניס לשמן והלא שמא אותן שזרקן שלא לשמן קדשו הלחם והוו אבדו כבשים ואבד הלחם שהרי דשחטן שלא לשמן נתבטלו מכבשי עצרת ונמצאו כבשי' שנים בלא לחם, וי"ל דכיון דלאחרונים זורק לשמן הא לא אבדו כבשים שהרי נכנסו אחרים תחתיהם, מיהו קשיא להר"ם דקא פסיק ותני מושך שתים מהם אפי' הם (ר"ל שנשחטו) ראשונים ואעפ"י שהם קדשו הלחם ושחיט' האחרונים לא עשו כלום ואיך תהיה מצטרפת שחיטה של ראשון והזריקה של אחרון דודאי אם לא נשחט האחרון עד לאחר זריקת הראשון ניחא דמטעם אחריות יכנסו תחת הראשונים ויקדשו שחיטתן וזריקתן את הלחם אבל להשלים זריקת האחרונים שחיטת הראשונים היכן אשכחן אחריות בזה. וי"ל דודאי אשכחן בכה"ג במעשה השוחט שני אשמות לאחריות נשפך דמו של אחד מהם זריקת השני מהניא לפטור בשר חברתה מן המעילה לת"ו:
ונ"ל דהני קושיות דלעיל לא שייכי אלא לר' דאמר דשחיטה מקדשא אבל לראב"ש דאמר דשחיט' לא מקדשה ללחם עד זריקה לא קשה מידי שהרי קודם שזרק דם אחד מהם לא נתקדש הלחם וכשמושך שתים מהם וזורק דמן שלא לשמן לא יקדשו את לחם כזבחים שנזבחו שלא לשמן דכשרין בשלא לשמן והשנים שיזרק דמן לשמן יתירו הלחם הילכך לא קשה מידי ממה שהקשו לעיל:
עמוד וחטא, פי' דזורק דמן שלא לשמן חוטא הוא דאסור לשנות הקדשים. בשביל שתזכה, פי' לאכול את השנים, ל"ה:
וקשיא דהיכא אסרו לשנות לחשוב בקדשים היכא דיהו כשרין לשמן ויעשם שלא לשמן ויפסלם משום דכשרין לשמן והוקדשו לכך, אבל הכא דאי אפשר להיות כלן כשרין לשמן וצריך שיהיו שנים מהם פסולים אי זריק להו שלא לשמן לאו חטא הוא ושפיר עביד אי זריק להו שלא לשמן ויהיו כשרין שלא לשמן מכשיזרקם לשמן ויפסלו, וי"ל דאפ"ה אין לנו להשגיח אחרי ההכשר הלז, דאה"נ אם היו אותם שיזרוק דמן ראשונים פסולין לגמרי אם יזרקם לשמן ואם יזרקם שלא לשמן יתכשרו בשלא לשמן הוי חוטא אם יזרקם לשמן ויפסלם מלשמן אבל להכשיר האחרונים אעפ"י שיזרקם לשמן יפסלו האחרונים לגמרי ליכא למימר הוא חוטא באלו הכשרים הראשונים כדי שיזכה באחרונים ולכך פריך וכי אומרים לו כו':
ואם היתה שבת, פי' אשלא לשמן קאי, ל"ה. ר"ל דלא מצי קאי אשחטן קודם זמנן או לאחר זמנן דאיך ישחטם בשבת ואינו זמן שחיטתו אלא מיירי דשבת ועצרת באו כאחד והוה לי' לשחטן לשמן ושחטן שלא לשמן:
גמרא דתני לוי ושאר כו' כשרין ול"ע לבעלים לש"ח. וכן הביאו התוס' ריש זבחים ד"ה ואסור. ודלא כרש"ק שמ"ז:
תוס' ד"ה תעובר כו' דרבה בר אבוה הוא. פסחים דף לד ע"ב:
רש״י ד״ה תרד ותיטמא כו׳ חזו ליה בימי כו׳ כצ״ל:
ד"ה אף יטמא אלמא אמרינן כו׳ בחולין הס״ד וכצ"ל:
ד״ה כי אתי ר״מ כו׳ המורה שמעתי ומפי כו׳ כצ"ל:
ד"ה דמקיש לחטאת דכתיבי כו׳ כצ״ל:
ד"ה ושאר שלמי נזיר אדלעיל מיניה קאי אקרבנות כו׳ כצ״ל:
בא״ד דשלמי נזיר איל כתיב כו׳ כצ"ל:
ד"ה כשירים כו׳ מר ושלמיו לרבות כו׳ כצ"ל:
ד״ה עולות נזיר כו׳ כבש הס"ד וכצ"ל:
תוס׳ ד"ה כבשי עצרת כו׳ דלא פסיק ליה לאפוקי שלמים כו׳. פי׳ דאי הוי תני כבשי עצרת וכבשי עצרת שלמים נינהו ה״א דבשאר שלמים נמי ששחטן שלא לשמן פסולין:
בא"ד ולא התירו כדאמר רב בפרק כו׳ כצ״ל:
בא"ד דא"כ ליחשיב נמי רב כבשים כו׳ כצ"ל. פי׳ דרב חשיב מנחת העומר ואשם נזיר ואשם מצורע דשלא לשמן פסולים מהאי טעמא דבאו להכשיר ולא הכשירו ואי בכבשי עצרת נמי מהאי טעמא פסולים ליחשוב נמי כבשי עצרת:
בא"ד מתיר כיון דקודם כו׳ כצ"ל:
בא״ד ומחוסר זמן בכלל כו׳. פי׳ ולכך נקט שלא כמצוותן לכלול נמי שלא בזמנו ומחוסר זמן. אבל לפ״ז קושית התוספת במקומה עומדת ליפרוך מההיא דלעיל דקתני או ששחטן בין לפני זמנן בין לאחר זמנן הדם יזרק והבשר יאכל ותוספת כתבו לעיל דאפי׳ לשמן כשירים וצ"ע:
ד״ה איתיביה אשם כו׳ לא דמי כלל להכא דהתם כו׳ כצ״ל:
בא״ד פירוש שלא לשמן כשירים כו׳. פי׳ הא דקתני שחטן בחוץ חייב מיירי שלא לשמן דכשירים וחזו לפנים והא דקתני פטורים מיירי לשמן דלא חזו בפנים לפ״ז יתורץ קושית התוספת הא דקתני התם כשירים מיירי בשלא לשמו ומ"ה כשר דראוי לפנים הוא:
בא״ד ומאי משני מהא כו׳ פי׳ לר״ה קושית תוספת במקומה עומדת ברייתא אהדדי:
בא״ד כדמשני רב הונא כו׳ כצ״ל. פי׳ הא דקתני התם כשירים מיירי בהפריש שתי אשמות לאחריות וסופו לרעיי׳ קאי וחזו בפני׳ ומ״ה כשירים מ"ה כתבו מאי לא עלו כיון דמצותו בכך:
בא"ד ותו אמאי איצטרך כו׳ וקאי אתירוץ קמא:
ד"ה אשם נזיר כו׳ אלא קרבנו׳ יחיד כו׳. והא דכתבו תוס׳ לעיל בד״ה כבשי עצרת כו׳ והא דלא ממעטינן להו מאותה כו׳ הא כבשי עצרת נמי שלמי צבור הם ולא ממעטינן מאותה אלא קרבנות יחיד באמת הוה מצי לשנוי׳ הכי אלא דעדיפא משני דאיתקיש לחטאת:
בא״ד לא בעי למיפרך מגופא כו׳. פי׳ ואי האי תנא דבי לוי הוא אמאי פסולי׳ לגמור משלמי׳ כמו שלמי נזיר מ"ה כתבו דהוי מצי למידחי לי׳ תנא אחרינא הוא וטעמא דאשם כיון דלא חזי לנדבה:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
בד"ה כבשי עצרת וכו׳ ותימא מנ"ל וכו׳ דילמא הואיל ובאים וכו׳ ואמאי איתותב רב בפרקא קמא ר״ל דשם דף ה׳ אותבוה לרב אהא דאמר דפסול הואיל ובא להכשי׳ ולא הכשיר מהא דתניא אשם מצורע וכו׳ אלמא אע״ג דבא להכשיר ולא הכשיר כשר והשתא מקשו התוס׳ אמאי אותביה לרב מההיא דילמא רב סבר כי הא דתני רב יצחק כבשי עצרת וכו׳ פסולי׳ דטעמ׳ הואיל ובאים להתיר חדש במקדש ולא התירו וק״ל ובס׳ צ״ק הגיה בחנם:
בא״ד והא דלא נקט לשון הבאה וכו׳ משום דהוי שלא בזמנו ומחוסר זמן בכלל ר״ל משום דהא דקתני שלא כמצותן כולל נמי שלא בזמנו ומחוסר זמן לכך נקט לשון ששחטן משום דגבי הני לא מצינו לשון הבאה אלא לשון שחיטה כדתני לעיל כבשי עצרת ששחטן וכו׳ או ששחטן בין לפני זמנן בין לאחר זמנן וכו׳ וק"ל:
בד"ה איתיביה וכו׳ דהתם אינהו גופייהו חזו לעולה וכו׳ ר״ל דהתם גבי עולת נזיר ועולת מצורע קודם זמנן אינהו גופייהו ראויים להקריב עולת חובה אלא מצד המקרבים שעדיין מחוסרי זמן אין יכול להקריבם ולכך ילפי מעולת נדבה אבל גבי כבשי עצרת שמצותן בן שנה והביאם בן שתים הם עצמן אינן ראויין להיות שלמי חובה ולכך לא יליף משלמי נדבה ולכך איתביה מהאי דתני אבל עולת נזיר וכו׳ שהיו בני ב׳ שנים וכו׳ אלמא אע"ג דהם עצמם אינם ראויים להיות עולת חובה אפי׳ הכי ילפי מעולת נדבה ודו״ק:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
חדושים
תוספות ד"ה כבשי עצרת כו׳ דלא פסיק לי׳ לאפוקי שלמים עכ״ל ונראה דכוונתם מדלא הוציא שלמים דרך כלל כמו פסח וחטאת דכוללים כל הפסחים והחטאת לאפוקי כבשי עצרת אינם כוללים כל השלמים דהן כשירים שלא לשמה כנ"ל ודו"ק:
בא"ד והא דלא ממעטינן להו מאותה לחט׳ כו׳ עכ״ל. וע״ל ד״ה אשם נזיר שכתבו דלא ממעטינן מאותה אלא קרבן יחיד ולא קרבן צבור וק״ל:
בא״ד כיון דאיתקוש כו' ואמאי איתותב ר׳ בפ"ק (דף ד׳ ע״ב ע״ש) וי"ל דא״כ ליחשוב רב כבשי עצרת כו' מנחת עומר כו׳ (כצ"ל נ"ל ור"ל רב דלעיל ליחשוב כבשי עצרת נ״ל) ומחוסר זמן בכלל כו' ור״ל ולכך נקט שלא כמצוותן לכלול כל הפסולים ומ"מ ה"ל למימר שהביאן שלא כמצוותן אלא דלא מצינו ל׳ זה וע״ז מסקי ובתוספת' כו'):
ד"ה איתיביה כו' דפ' בתרא דזבחים כו׳ נדבה בפנים וקודם כו' דגמר חובה מנדבה (דלחוב' אינהו גופייהו לא הוו שהן ב׳ שני׳ וק״ל) ואי בהפריש ב' אשמות לאחריות כדמשני ארב דימי כו׳ (כצ״ל) דאין מצוה בכך כו' ר״ל ואי באפרישה לאחריות שיהא ניתק לעולם יש לו מצוה ואעפ״י כן הל׳ מגומגם (ובזבחים ובתמורה לית' לכל זה) כיון דשלא לשמן אתעביד עכ"ל. אפי' באשם בן שנה כדינו ק"ל ועיין עוד בתמורה:
ד״ה אשם נזיר כו׳ דטובא אתפליגי עכ״ל. דשלמי נזיר טעוני׳ לחם ושאר דברים ואפ"ה יליף לוי משלמי נדבה א״כ אשם נמי נילף משלמים ק״ל:
הגהות
גמרא ושאר שלמי נזיר ששחטן שלא כמצוותן נאכלים ליום ולילה כו׳ כצ״ל. וכן הוא בתוספת׳ דנזיר (מיימוני פט״ו מהלכות פסוה״מ):
מיתיבי אשם בן שנה כו׳ (מיימוני פ״ד מהלכות פסולי המוקדשין):
חוץ משלא לשמו כו׳ כצ״ל:
אשם נזיר ואשם מצורע כו׳ (מיימוני שם פט״ו):
רש״י ד"ה כי אתא רב יצחק כו׳ כצ״ל:
ד״ה ל"א שדינם בני כו׳ כצ״ל:
ד״ה שלמי חובה כו׳ המנחות קטן כו׳ דזבח כשר הד"א והס"ד:
ד"ה ושאר כו׳ לבא בן כו׳ פסולה וזבחיו לא עלו לו ושאר שלמים כו׳ (כצ״ל) שתי שנים הד״א והס״ד:
ד״ה כשירי׳ כשלמי כו׳ תודה דאמר כו׳ שלמי נזיר הד״א והס״ד:
ד״ה ואין טעונים כו׳ עדיף לי' הס״ד:
ד״ה אשם כו׳ דכתיב כבש הס״ד:
ד״ה בן שתי כגון כו׳ דכתיב איל הס״ד:
ד"ה עולת נזיר ויולדת ומצורע כו׳ בכבש הד״א והס״ד:
ד"ה בן ב' שנים כו׳ כשירי׳ כו׳ הזבח כשר כצ״ל והד"א:
ד"ה חוץ משלא כו' וכשר באשם כו׳ מצורע ועולה כו׳ למפסלינהו בני כו' למיגמר מינה הד״א והס"ד:
ד״ה מחוסר כו׳ לגמר אשם בן כו׳ כצ״ל:
ד״ה אין דנין כו׳ הוכשרו בכך הס"ד:
ד"ה יוצא כו׳:
תוספות ד"ה תעובר צורתן כו' דאפי׳ פיגול בעי צורה דבפ״ק כו' כצ"ל:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
סימן כ"א
סוגיא דכבשי עצרת ששחטן שלא כמצותן
דף מ"ח. כי אתא רב יצחק תני כבשי עצרת ששחטו שלא כמצותן פסולין ותעובר צורתן ויצאו לבית השרפה אמר רב נחמן מר דמקיש להו לחטאת תני פסולין תנא דבי לוי דגמר שלמי חובה משלמי נדבה תני כשרים דתני לוי ושאר שלמי נזיר ששחטן שלא כמצותן נאכלין ליום ולילה ואין טעונין לא לחם ולא זרוע. וכתב רש"י ד"ה כי אתא, וז"ל שלא כמצותן שלא לשמן ל"א שדינן בן שנה והביא בן שתים ומפי המורה שמעתיהו ומפי רוב הגאונים ולשון אחרון אינו כלום דאם כן מאי ששחטן שהביאן מיבעי לי' עכ"ל רש"י, אכן התוס' כתבו בד"ה כבשי עצרת, ז"ל ומיהו קשה לפי זה דכי פריך בסמוך ליפרוק מההיא דאייתינן לעיל כבשי עצרת, ששחטן שלא לשמן הדם יזרק והבשר יאכל וכלשון אחרון שפירש בקונטרס נראה שלא כמצותן בן שנה והביאו בן שתים והא דלא נקט לשון הבאה דשייכא גבי בן שנה והביא בן שתים משום דהוי שלא בזמנו ומחוסר זמן בכלל בתוספתא דנזיר קתני בהך דבסמוך שהביאן שלא כמצותן עכ"ל התוס', אכן לכאורה קשה קצת דעל כל פנים מברייתא דלעיל דאיתא דבכבשי עצרת ששחטן שלא לשמן כשרין המה, אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה, על כל פנים מוכרח דלא ילפינן שלמי חובה, מחטאת, דהא חטאת פסול שלא לשמו, ודוחק לומר דניחא לי' להביא תנא דבי לוי משום דאית בהו לשון שלא כמצותן דומיא דברייתא זו על כל פנים לכאורה כבשי עצרת מכבשי עצרת הוי להקשות דעל כל פנים מקשינן לחטאת אם מקשינן לחטאת אמאי כשר בשלא לשמו.
הכסף משנה בפרק ב' מהלכות שגגות הלכה י"ג. הביא תוספתא דפסחים פרק ה'. ז"ל חטאת צבור ששחטה בשבת שלא לשמה הרי זה חייב ויקטיר אימורין לערב. ולא העיר כלום על תוספתא זו, ולכאורה תמוה מאד דהא חטאת שלא לשמה פסולה ואם כן איך יקטיר אימורין לערב, ואולי כונת התוספתא ששחט לשם חולין דאז כשרה ואינה מרצה, אכן הא איתא שלא לשמה משמע בכל גווני, והרי כבשי עצרת אם הקישן לחטאת יש עליהן פסול דחטאת.
והנראה לי דהנה הפני יהושע מסכת ביצה דף כ. הקשה על ברייתא זו דכבשי עצרת ששחטן שלא לשמן. הדם יזרק והבשר יאכל, מאי קסבר אי אית לי' הך הקישא דחטאת ניפסלו לגמרי אי לית לי' הך הקישא דחטאת אמאי אינו עולה לשם חובה שהרי כתב הרמב"ם בפירוש המשניות בריש פרק קמא דזבחים דהא דקתני לא עלו לבעלים לשם חובה היינו דוקא קרבן יחיד דשייך בהו לשון בעלים אבל קרבן צבור עלו לשם חובה והיינו כמימרא דשמואל דאמר פרק קמא דשבועות ובפרק קמא דזבחים דקרבנות צבור סכין מושכתן למה שהן. אלא דיש ליישב דהך מימרא דשמואל גופא תליא בפלוגתא דר' שמעון ורבנן כדמשמע התם בפרק קמא דשבועות, ועוד יש לומר כיון דטעמא דשמואל היינו משום דלב בית דין מתנה עליהן ונראה דלא שייך הך מילתא אלא בתמידין ומוספין או חטאת צבור שמותריהן לנדבת צבור אזלי לקייץ המזבח שהן עולות מה שאין כן כבשי עצרת דשלמי צבור נינהו ומותר שלמים לשלמים כדאיתא בפרק ב' דמסכת שקלים, ולא אשכחן שלמי נדבה בצבור אלא בכבשי עצרת בלבד משום הכי לא שייך בהן האי תנאי בית דין משום הכי קסבר האי תנא דברייתא דהכא דכשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה, עכ"ל הפני יהושע, והפנ"י מסיק ז"ל כן נ"ל נכון והנה התירוץ הראשון שתירץ דהך תנא דברייתא דאמר כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן הדם יזרק והבשר יאכל, אתיא כמאן דאמר לא אמרינן תנאי בית דין היינו כר' שמעון יקשה דברי הרמב"ם הא הוא פסק אמרינן תנאי בית דין שהרי פסק הרמב"ם בפ"ד מהלכות שקלים הלכה י"א. ז"ל לפיכך אם הגיע ראש חדש ניסן ויש עמהם בהמות לתמידים מתרומה ישנה פודין אותן ויוצאין לחולין אף על פי שהן תמימים ויפלו דמיהן לתרומה ישנה שמקיצין בה את המזבח שתנאי בית דין הוא על כל הבהמות שלוקחין לתמידין שאם לא יהיו צריכין להם יצאו לחולין, הרי פסק הרמב"ם דאמרינן לב בית דין מתנה והרי בפרק ט"ו מהלכות פסולי המוקדשין הביא הרמב"ם להאי דינא דכבשי עצרת ששחטן שלא לשמן, אם הי' שבת אם זרק הורצה להקטיר אימורין לערב, הרי מפורש דלא עלו לבעלים לשם חובה.
ומה שתירץ עוד הפני יהושע דהא דאמר הרמב"ם בפירוש המשניות דלא עלו לבעלים לשם חובה הוא דוקא בקרבנות יחיד אבל בקרבנות צבור עלו הוא בתמידין ומוספים וחטאת צבור דמותרן נדבה אבל בכבשי עצרת דהוי שלמים ואין נדבה בצבור משום הכי לא שייך תנאי בית דין מתנה משמע דאילו בשחט שלא לשמן בתמידין ומוספין עולין לבעלים. אכן לא אבין איך יפרנס הפני יהושע הגמרא דמנחות פ"ט דאיתא אמר ר' יוחנן אשם מצורע ששחטו שלא לשמו טעון נסכים שאם אי אתה אומר כן פסלתו מתקיף לה רב מנשיא בר גדא אלא מעתה כבש הבא עם העומר ששחטו שלא לשמו תהא מנחתו כפולה ותמיד של שחר ששחטו שלא לשמו יהא טעון שני גזירין בכהן אחד שאם אי אתה אומר כן פסלתו ותמיד של בין הערבים ששחטו שלא לשמו יהא טעון גזירין בשני כהנים שאם אי אתה אומר כן פסלתו וכ"ת אין ה"נ הא לא חשיב להו אלא אמר אביי חדא מינייהו נקט רבא אמר בשלמא הנך עולות נינהו אי לא חזו לעולת חובה קרבו לעולת נדבה אלא הכא אי לא מוקמית ליה במילתיה אשם נדבה מי איכא, והנה התוס' שם בד"ה שאם הקשו אם כן כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן דתניא בפרק התכלת הדם יזרק והבשר יאכל אמאי הא כיון דבעי לחם ולא קידש הלחם יפסל וכן תודה ששחטה שלא לשמה תיפסל כיון דלא קדש הלחם ושלמי נזיר ששחטן שלא כמצותן דקאמר דאין טעונין לא לחם ולא זרוע וכן מפריש מעות לנזירותו ומת דאמרינן בפרק קמא דמי שלמים יביא שלמים ואין טעונים לחם תפסל, ותרצו בתוס' דלחם לא דמי לנסכים דנסכים חשיבי טפי כגוף הקרבן משום דקרבי למזבח אבל לחם לא חשיב כגוף הקרבן משום דאין בו למזבח ולא הוי' כגוף הקרבן וזרוע בשילה נמי אף על גב דגופיא דזיבחא הוא אין לחוש בכך דשלמי נזיר גופייהו אפילו לא הי' מקיים בהן מצות זרוע בשילה לא היו פסולין בכך הואיל ונעשו העבודות כמצותן עכ"ד התוס' אכן עוד קשה הא גם אם לא הביא הנסכים הקרבן כשר ואם כן אמאי קאמר אם אי אתה אומר כן פסלתו, ועוד קשה מאי דתוס' מבאר דלחם כיון דאין קרב למזבח לאו גופיא דזבחא דהא מצינן להיפך דאם פגל בכבשים ותודה הלחם מפוגל ואילו בנסכים אין הנסכים מפוגלין ולרבנן אף בבאים עם הזבח אכן לדידי נראה דאדרבה כונת הגמרא דלחם ותודה או כבשים אין הכונה שהתודה מחייבת שיביאו בעדה לחם דחד מצוה היא שאמרה התורה הבא תודה ולחמה, הבא כבשים ולחם אבל אין הפירוש שהתודה מחייבת את הלחם דהרי ולד תודה אין צריך לחם וכן גבי כבשי עצרת אין הכונה שהכבשים מחייבים שיביאו לחם בשבילה, ולהלכה הלחם מעכב את הכבשים ואין הכבשים מעכבים את הלחם דהלחם הוא המתיר. אבל נסכים אין הכונה שהם חד מצוה וכי עביד כבש בלא לחם ותודה בלא לחם עבד פלגא דמצוה ובדיעבד כשר. אם הי' כבשים שאין מקדש הלחם אבל נסכים הקרבן מחייב להביא נסכים, אם כן אמר ר' יוחנן אם נימא דאשם ששחטו שלא לשמו כיון דאין עולה לבעלים אין מביא נסכים, אם כן האי לאו אשם מצורע הוא שהרי אין מחויב נסכים, ודין הוא שאשם מצורע מחייב נסכים, וכן דין הוא בכבש הבא עם העומר. שהוא מחייב מנחה כפולה וכן התמיד מחייב להביא גזירין, ואם אתה אומר שאשם או הכבש ששחטו שלא לשמו או התמיד ששחטו שלא לשמו אין מחייב הנך דברים אם כן פסלתו, ואביי משני דגם בכבש הבא עם העומר ותמיד כן דמחויב בנסכים כפולין בכבש ושני גזירין בתמיד, ורבא משני כיון דנעשו קרבנות נדבה אין מחייבין אבל באשם דאין אשם נדבה, בעל כרחך שאף אם שחטו שלא לשמו מחויב עכ"פ סוגית הגמרא וכן פסק הרמב"ם בפרק ט"ו מהלכות פסולי המוקדשין דכבש הבא עם העומר אם שחטו שלא לשמו אין מנחתו כפולה, וכן תמיד ששחט שלא לשמו לא יעלה עמו שני גזירין. והרי כבש הבא עם העומר וכן תמיד ששחטן שלא לשמן תרוויהו עולות נינהו ואם כן לדברי הפני יהושע כיון דהרמב"ם פסק לב בית דין מתנה אם כן אמאי לא עלו לשם חובה כיון דעולת נדבה איתא בצבור, וכן לדברי' בפירוש המשנה איך יפרנס גמרא זו.
והנראה לי דהנה הגדר דבית דין מתנה איתא בגמרא שבועות דף יוד אמר עולא אמר ר' יוחנן תמידין שלא הוצרכו לצבור נפדין תמימים יתיב רבה וקאמר לה להא שמעתא אמר לי' רב חסדא מאן ציית לך ולר' יוחנן רבך וכי קדושה שבהן להיכן הלכה וכו' אמר רבה לב בית דין מתנה עליהן אם הוצרכו הוצרכו ואם לאו יהיו לדמיהן אמר לי' אביי והא מר הוא דאמר הקדיש זכר לדמיו קדוש קדושת הגוף לא קשיא הא דאמר לדמי עולה הא דאמר לדמי נסכים:
ופירש רש"י בד"ה הא כי אמרי אנא קדוש קדושת הגוף היכא דאמר יהא להביא בדמיו עולה דכיון דאיהו חזי להכי לא מזבנינן לי אבל אמר יהא לדמי נסכים אף על גב דנסכים נמי למזבח וקדושתייהו דמיין להדדי כיון דלא להכי חזי מזדבן וכל שכן היכא דמתנו בית דין שיהיו לדמי מותר תרומה שהיא לרקועי פחים עכ"ל. אכן הרמב"ם שהבאנו למעלה כתב שאם לא יהיו צריכין יצאו לחולין ולכאורה אמאי לא אמר דמקדיש אותם לדמי נסכים או למותר תרומה שיהיו רקועי פחים, ונראה לי דהנה לרבה דאמר דלב בית דין מתנה שאם יהיו נצרכין לתמידין יהיו קדשין לתמידין ואם לאו יהיו קדושים לדמי נסכים או לרקועי פחים יהי' קשה איך חל הקדושה דעל ידי שמקריב מברר שהקדושה חלה לגופן, ואם לא הוצרכו מברר שהקדושה הוא לנסכים או לרקועי פחים אם כן יקשה הא אין ברירה, ואפשר דלפי דברי התוס' בגיטין ד"ה התם, דרבה הוא דאמר דטעמא דר' יהודה ור' יוסי ור' שמעון דאוסרין בלוקח יין מבין הכותים לאמר שני לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה משום דבעינן ראשית ששירי' ניכרין ולא משום אין ברירה, אם כן סבר יש ברירה, אבל ר' יוחנן הא סבר דאין ברירה. אכן שמואל הא אמר קרבנות צבור סכין מושכתן למה שהן. אם כן הכונה דתנאי בית דין מתנה, שאם לא הוצרכו אין חל עליהן כלל קדושה לגוף, והא דאמר הקדיש זכר לדמיו קדוש קדושת הגוף היינו דוקא היכא שהוא מקדיש, אבל הקונה בדמי הלשכה אין הוא מקדיש אלא מתפיס הכבש תחת דמי הלשכה ורבה הי' סבר דבשעה שהוא מתפיסו הוא מקדישו שיהי' לדמי הקרבן שמתפיס למשל אם מתפיס לתמידין הוא מתנה שמה שהוא מתפיס לתמידין דאם לא יהי' צריך יהי' ההתפסה לצורך נסכים או לרקועי פחים. ומה שמקשה התוס' בתמורה דף י"ט ד"ה זאת אומרת ז"ל ותימה למורי הר"ר שמואל מאי שנא ממקדיש לדמי נסכים דאמר בפרק קמא דשבועות דאינו קדוש קדושת הגוף וכתבו בתוס' ושמא י"ל דההוא דהתם אתיא כר' שמעון דאמר לקמן בסמוך דכל מידי דלא חזי לגופי' לא נחתא בי' קדושת הגוף, אכן הרמב"ם הא פסק דלא כר' שמעון ותימה לומר דרבה ור' יוחנן סברו כר' שמעון בהא מילתא.
ונראה לי דהנה הרמב"ם כתב בפרק ד' מהלכות פסולי המוקדשין הלכה י"ח ז"ל אבל הדיוט הפריש זכר לחטאת ונשיא שהפריש שעירה לחטאת וכהן משוח שהפריש פרה לחטאת הרי אלו אין מתקדשין לא קדושת הגוף ולא קדושת דמים לפיכך ימכרו שלא במום ועיין שם בהשגת הראב"ד ובדברי הכ"מ ונראה דהרמב"ם סבירא לי' דלרבנן דסבירא להו הפריש נקבה לאשם תרעה, אינהו סבירא להו דהא דאמרינן דנקבה לאשם חל קדושת דמים ומדחל קדושת דמים חל קדושת הגוף, הכונה שחלה הקדושה שתרעה והאי קדושה שתרעה ישנה באשם וחלה אף בנקבה אבל חטאת שדינה היא שאם שינו בה ואם נעשו בה פסולי כמו חמש חטאות המתות דינם שימותו ולא חלה עליהם קדושה לקרב ודינא דאין מועלין בהם אם כן אם בתחילת קדושתם יהי' בהם פסול אילו היתה קדושה הי' דינה למות, ממילא אין שייך כלל קדושת הגוף כיון דאין דינם לרעות, (והא דקאמר בגמ' תמורה אלא מעתה מוכח כסברת הרמב"ם. ופריך אלא מעתה משמע דזה ברור להגמרא דלא חיילי ופריך רק לר' שמעון דסבירא לי' כיון שיש מקצת שם קרבן חל קדושה וכן סבירא בשעירי חטאת צבור דכולן באין לכפר על טומאת מקדש וקדשיו אף שהמה כפרות משונות אף על פי כן יקרבו, ובזה מבואר מאי דקאמר בגמ' שם שבועות תניא נמי הכי ומודה ר' שמעון בשעיר שאם לא קרב ברגל יקרב בראש חדש וכו', שהקשה תוס' להאי פירושא דשמואל סבירא לי' לב בית דין מתנה מאי קאמר תניא נמי הכי. אכן נראה דמביא ראי' מדקאמר ומודה משמע דמודה לבני פלוגתייהו היינו ר' יהודה ור' מאיר ור' יהודה הא סבר דאין כפרת שעיר יום הכפורים שוה עם כפרת שעירי רגלים ור' יהודה הא לא סבירא לי' כר' שמעון בהא דמקדש מקצת שם קרבן משום הכי יקרבו על כרחך דר' יהודה סבירא לי לב בית דין מתנה שאם לא קרבו בזה יקרבו בזה) ולפי זה לא קשה מאם אמר לדמי נסכים. דבנסכים גם כן אין דין דקדשה לרעות משום הכי אם אמר לדמי נסכים הקדישה קדושה שאין בה דין רעי' ולא חלה קדושת הגוף כל זה סברת רבה, אבל משמואל שמעינן דין אחר שבית דין מתנה שהסכין מושכתן, והיינו דאם לא הוצרכו או שהחליף מתמידין למוספין תנאי בית דין מתנה שאם לא תקדוש לתמידין לא חלה עלי' קדושת תמידין רק חלה התפסת דמי תרומת הלשכה ומזה לא קדוש הגוף והסכין ששחטן לשם מוספין הקדיש קדושת המוספין.
וכן אם לא הוצרכו כלל לתמידין פודין בלא מום שהתנאי הוא בדבר אחד ואין שייך בכאן דין ברירה שלב בית דין מתנה שבאם מאיזה טעם לא יהי' קדושין לתמידין למשל אם ישחטו למוספין אז לא חלה קדושת תמידין עליהן הוי כלא הוקדשו כלל והסכין מושכתן למה שהן ואם לא שחטן נפדין תמימים, וכן פסק הרמב"ם. אכן הא דאמר הסכין מושכתן למה שהן אם אפשר להיות הקרבן ששחטם לשמן למשל תמידין ששחטן לשם מוספין אבל אם אפשר שהי' הקרבן הזה כגון חטאת צבור ששחטן לשם שלמים שתנאי בית דין מועיל שלא נעשה חטאת אבל נעשה שלמים נדבה ואם כן הוי הקרבן הזה ככל הקרבנות ששחטן שלא לשמן ונעשו שלמים משום הכי איתא בתוספתא דחטאת צבור ששחטן שלא לשמן דתנאי בית דין הוא שלא נעשה חטאת אבל נעשה שלמים משום הכי לא עלה לבעלים לשם חובה דהא אין בקרבנות צבור שלמי חובה ויזרק להקטיר אימורין לערב ובשבת לא יזרוק ומחויב חטאת דהא הקרבן הזה לא נעשה חטאת
אכן בשחט כבש העומר לשם עולת יחיד או לשם אלים הנה בכהאי גווני לא אפשר כלל לומר דתנאי בית דין יועיל שתעלה לשם בעלים דמאי יועיל בזה תנאי בית דין הא הוא שחט לשם עולת יחיד וכדומה, והרי כבשים אינם אלים והרי תנאי בית דין אינו אלא על מה שקונים בעד דמי הלשכה אבל מה ששחט לשם עולת יחיד או לשם אלים הא אי אפשר לעקור ואם כן מה שאמר הרמב"ם דבקרבנות צבור אין הדין דלא עלו לבעלים לשם חובה ע"כ בשחט תמידין לשם מוספין או כבשי עצרת הנך דשבעת כבשים דאם הלחם ששחטן לשם שבעת הכבשים דמוספין הסכין ששוחטן לשם המוספין נעשו של המוספין, דתנאי בית דין שאם ישחטן שלא לשם שבעת כבשים דלחם לא יחול הקדושה אבל אם שחט שני כבשי עצרת לשם חטאת או ששחטן לשם אלים דאי אפשר שיהי' חטאת הצבור שהם שעירים, או ששחטן לשם אלים דלאו אלים נינהו דאי אפשר לבית דין להתנות כדי שימשוך אותם הסכין לא התנו בית דין, ופסול אין בהם דמשום זה יתנו בית דין דלא לקדשו שהרי כיון דלאו חטאת נינהו בלא תנאי בית דין אינם פסולים, אם כן בהם נשאר הדין ככל הקרבנות דכשרים ולא עלו לשם חובה, והא דהרמב"ם אמר וממה שאמר לבעלים תבין שאינו מדבר אלא על הקרבנות שיש להן בעלים, אין הכונה שהטעם משום שיש להם בעלים משום הכי אין עולה אבל בקרבנות צבור שאין להם בעלים אין זה הדין שלא עלו לשם חובה שהרי הרמב"ם מבאר דהטעם דבקרבנות צבור עולה לשם חובה משום דבקרבנות צבור סכין מושכתן למה שהן ומפורש בגמ' דהטעם משום דלב בית דין מתנה אם כן בית דין מתנה רק שלא יחול הקדושה שהפרישו בעת קנייתן, אבל מה יעשו אם השוחט שחט לשם קרבן שאי אפשר להיות והיכא דאין מועיל תנאי בית דין לא התנו ונשאר הדין כמו בכל הקרבנות דאם שחט שלא לשמן כשרים ולא עלו לבעלים לשם חובה. ומזה הדין גם בכבש הבא עם העומר ובתמיד דאם שחטן לקרבן שאי אפשר להיות כמותן כגון לשם חטאת ואי אפשר לסכין למושכן לקרבן זה לא עלו לבעלים לשם חובה.
ולפי זה מיושב פירוש הגאונים שהביא רש"י דשחטן שלא כמצותן פסולין, שפירשו רוב הגאונים הביאן בני שנה, שהקשה רש"י דאם כן שהביאן מיבעיא לי' ולמה כתב ששחטן אכן לדברינו לא קשה דבשלמא בקרבן יחיד אם הביא קרבנו שלא כמצוה נפסל, אבל בכבשי עצרת שהם קרבנות צבור אם קנו בדמי הלשכה שלא כמצותן לב בית דין מתנה עליהן שלא חלה הקדושה שהפרישו ויקריבום לשם קרבן שהמה ראוים, אבל אם שחטן לשם כבשים, הרי שחטן לשם כבשים לשם כבשי עצרת ומה יועיל בזה תנאי בית דין להכשירם אם משכם הסכין לשם כבשים, ולכבשים הא הוי שלא כמצותן שהמה בני שתים והמה אלים משום הכי למאן דמקיש לחטאת פסולים. משום הכי לא מקשה מהא דכבשי עצרת ששחטן שלא לשמן דהתם אפשר לתנאי בית דין שלא יחול עליהם קדושת כבשי עצרת ואם כן הוי כמו דאיתא בתוספתא דחטאת צבור ששחטה שלא לשמה כשר אלא דלא נעשה חטאת צבור דהכא אין צריך תנאי בית דין על השחיטה אלא על הקדושה, וממילא אם שחט חטאת צבור לשם שלמים כשר לשלמים משום הכי הקשה מקרבן יחיד משלמי נזיר.
אכן הרמב"ם ביד החזקה לא הביא כלל דבריו בפירוש המשנה וסתמא סתים דבין קרבנות היחיד בין קרבנות הצבור. ולא הביא חילוקא. ונראה דסבירא לי' להרמב"ם דכיון דאמרינן בגמ' דמשום הכי אם נאבדו והפריש אחרים תחתיהם משום הכי יש עליהם דין אבודים ולא אמרינן לב בית דין מתנה משום דלא שכיחא והנה אם נימא דעקירה בטעות לא הוי עקירה אם כן אימתי הויא עקירה דוקא בעוקר במתכון ועוקר במתכון דעובר על לא יחשב הא בודאי לא שכיחא, ואם כן להתנות אם יעקור במתכון הא לא צריך דלא הוי שכיחא, ובטעות הא לא הוי עקירה, אכן הרמב"ם בפירוש המשניות הא סובר דעקירה בטעות הויא עקירה שהרי כתב ז"ל כגון ששחט עולה לשם חטאת ואחר כך נודע אם כן הא בפירוש המשנה סבירא לי' להרמב"ם עקירה בטעות הויא עקירה ואם כן טעות מצוי והתנו בית דין שאם ישחטו שלא לשם קרבן זה שהופרש ואפשר שיהי' לקרבן ששחטו מושכו הסכין לשם הקרבן ששחטו, שהרי מצוי שישחטו שלא לשם זה שהוא נפרש דטעות מצוי. אכן ביד החזקה הא הדר בי' ופסק דעקירה בטעות לא הויא עקירה ואם כן היכא מיירי שנשחטו שלא לשמן בעוקר במתכון וזה אינו מצוי אם כן האי דינא דסכין מושכתן למה שהן היינו שוחט תמידין לשם מוספין איננו כלל לפי ההלכה ולפי זה על כרחך צריך לגרוס בהתוספתא קרבנות ששחטן שלא לשמן ולא כגרסא שלנו חטאת צבור דחטאת נפסל שלא לשמה משום הכי הרמב"ם כשהביא התוספתא כתב קרבנות צבור דלדידי' על כרחך צריך לגרוס כן.
ואפשר עוד לומר דהנה תוס' דף מ"ט ד"ה עקירה הקשה זה לשונם, צריך עיון הא דתניא בתוספתא בפרק קמא דזבחים כבשי צבור ששחטן לשם כבשים ונמצאו אלים עלו לצבור לשם אלים, ואפשר דהא דאמר בהגמ' אמר לי' רב עלו ועלו, אם כן אין הכונה דרב פליג על ברייתא דאם כן הי' לנו לפסוק כברייתא, אלא דרב אמר לרבה בר בר חנה דלא תתני לא עלו, אלא תני עלו ואם כן התוספתא דזבחים היא ברייתא דתני רבה בר בר חנה קמי דרב ועתה בתוספתא לפי גרסת רב עלו אבל לפי גרסת רבה בר בר חנה באותה תוספתא עצמה גרסינן לא עלו ואם כן הכא בתוספתא דשחט חטאת צבור לפי גרסת רבה בר בר חנה אף בטעות הויא עקירה. ואם כן אף חטאת צבור ששחט בטעות שלא לשמה, עקירה בטעות הוי עקירה ואם כן לב בית דין מתנה, אכן לפי גרסת רב צריך לגרוס קרבן צבור והרמב"ם דפסק כגרסת רב ביד החזקה גריס קרבן צבור דלא מיירי בחטאת.
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
תרד ותטמא. אע''ג דמיפסדא לחולין דעד השתא הוו חזו ליה בימי טומאה והשתא לא חזו למידי: ולא יטמאנה ביד. לקבלה בכלים טמאים כדי להציל החולין: אף יטמא ביד. אלמא חטא בתרומה כדי שתזכה בחולין: דלטומאה אזלא. אם תפול בחולין נמי אבודה לאו חוטא הוא: כי אתא רב יצחק תנא שלא כמצותן. שלא לשמן ל''א שדינן בני שנה והביא בני שתים ומפי המורה שמעתיהו ומפי רוב הגאונים ולשון אחרון אינו כלום דאם כן מאי ששחטן שהביאן מיבעי ליה: ותעובר צורתן. לפי שאין שורפין קדשים עד שיפסלו בלינה משום בזיון קדשים אלא אם כן פסולו בגופו כגון פיגול וטמא: דמקיש. דכתיב גבי חטאת ועשיתם שעיר עזים אחד לחטאת ושני כבשים בני שנה לזבח שלמים: תני פסולין. כחטאת דתנן כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרין חוץ מפסח וחטאת ולאידך לישנא מדמי להו לחטאת שעברה שנתה דפסולה כדתנן חמש חטאת מתות במסכת תמורה (דף טו.): שלמי חובה משלמי נדבה. דכשרין שלא לשמן דבכלל כל הזבחים הן ולאידך לישנא אם נדר טלה לשלמים והביא איל כשר כדאמרינן בפ' הרי עלי [עשרון] (לקמן קז:) קטן והביא גדול יצא רבי אומר לא יצא ואפי' רבי מודה דזבח כשר: ושאר שלמי נזיר. דלעיל מיניה קאי אקרבנות נזיר בתוספתא דנזיר בפרק נזיר שאכל אחד מכל האיסורין וקתני הראויין לבוא בן שנה והביאו בן שתים שתים והביאו בן שנה תגלחתו פסולה וזבחיו לא עלו לו ושאר שלמים כגון שלמי נזיר דחובה הן ששחטן שלא כמצותן שלא לשמן ולאידך לישנא בן שנה דשלמי נזיר איל כתיב בהו ואיל בן שתי שנים: כשרין. כשלמי נדבה ונאכלין ליום ולילה כחומר שלמי נזיר דדינו כדין תודה דאמר מר שלמיו לרבות שלמי נזיר: ואין טעונין לא לחם ולא זרוע. הואיל ואין הנזיר ניתר בהן קתני מיהא כשרין ואע''ג דאיתקש לחטאת דכתיב וכבשה אחת בת שנתה תמימה לחטאת ואיל אחד תמים לשלמים (במדבר ו) אלמא מגמר שלמים משלמים חובה מנדבה עדיף ליה: אשם בן שנה. כגון דנזיר טמא ומצורע דכתיב כבש: בן שתים. כגון גזילות ומעילות דכתיב איל: עולת נזיר ויולדת ומצורע. דכתיב בהו כבש: בן שתי שנים כו' כשרין. דגמרינן מעולת נדבה דאם נדר קטן והביא גדול הזבח כשר: חוץ משלא לשמו. דפסול בחטאת וכשר באשם וקשיא לר' יצחק דקתני בהדיא דגמר עולת חובה מעולת נדבה ואע''ג דגבי חטאת כתיבי עולת מצורע ועולת נזיר לא מקשי לה לחטאת למיפסלינהו בני שתי שנים דמגמר חובה מנדבה עדיף ורבי יצחק נמי ליגמר שלמי חובה משלמי נדבה בין שלא לשמו בין לב' שנים ואי קשיא מאי שנא אשם שלא כמצותו פסול יותר מעולה תריץ משום דלא אשכחן אשם נדבה למגמר מיניה: תנא דבי לוי. דגמר חובה מנדבה ולא גמר חובה מחובה: מחוסר זמן בבעלים. קודם שיכלו שבעת ימי ספירתן דאין אשם אלא בנזיר טמא: ואי איתא. דגמר תנא דבי לוי חובה מנדבה לגמר אשם בן שתי שנים משלמים דנדבה בן שתי שנים: דנין דבר שלא בהכשרו. כגון שלמי נדבה שבאו שלא בהכשרן כגון שלא לשמן או קטן והביא גדול: ואין דנין דבר שלא בהכשרן. כגון אשם נזיר בן שתים מדבר שבהכשרן מאשם גזילות בן שתים שהרי הכשירו בכך: יוצא בבמה. הכשירו בכך דהא ליכא קלעים:
כבשי עצרת ששחטן שלא כמצותן פסולין. פירש בקונטרס שלא לשמן והא דתנן (זבחים דף ב.) כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרין חוץ מן הפסח והחטאת ולא מפיק כבשי עצרת דלא פסיק ליה לאפוקי שלמים אי נמי כי קתני באין בגלל עצמן באין בגלל לחם לא קתני והא דלא ממעטינן להו מאותה לחטאת כי היכי דממעטינן אשם כיון דאיתקוש לחטאת ואתו בהדיה דכתיב (ויקרא כג) ועשיתם שעיר עזים אחד לחטאת ושני כבשים ותימה מנא ליה דטעמא משום היקישא דלמא הואיל ובאים להתיר חדש במקדש ולא התירו ואמאי איתותב רב בפ''ק (לעיל ד.) וי''ל דא''כ ליחשוב [נמי] רב כבשי עצרת והכא נמי ליחשוב מנחת העומר ואשם נזיר ומצורע אי נמי הלחם הוא המתיר וכבשים דמתירין לחם לא איקרו מתיר אי נמי לחם נמי לא מיקרי מתיר (היא) כיון דקודם לשתי הלחם אם הביא כשר ומיהו קשה לפי זה דכי פריך בסמוך ליפרוך מההיא דאייתינן לעיל כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן הדם יזרק והבשר יאכל וכל''א שפירש בקונטרס נראה שלא כמצותן בן שנה והביאו בן שתים והא דלא נקט לשון הבאה דשייכא גבי בן שנה והביא בן שתים משום דהוי שלא בזמנו ומחוסר זמן בכלל ובתוספתא דנזיר קתני בהך דבסמוך שהביאן שלא כמצותן: תעובר צורתן. האי תנא דרבה בר אבוה הוא דאפי' פיגול בעינן צורה דבפ''ק דזבחים (דף ד.) קרינן לשינוי קודש פסולו בגופו ואיכא דאמרי כל שפסולו בגופו ישרף מיד: ותנא דבי לוי. לא מקיש להו לחטאת להא מילתא אבל כולי עלמא אית להו לענין זכרי כהונה פ' איזהו מקומן (זבחים דף נה.) לגבי כבשי עצרת אבל לענין הא לית ליה דהא שלמי נזיר איתקשו לחטאת ואפי' הכי סברי דכשרין: איתיביה אשם בן שנה. הא דלא פריך ממתני' דפ' בתרא דזבחים (דף קיב:) דקתני בה עולת נזיר ועולת מצורע קודם זמנו ששחטן בחוץ חייבין והיינו טעמא משום דחזיא לעולת נדבה בפנים וקודם זמנו לא חזי לנזיר ומצורע לא דמי כלל להכא דהתם אינהו גופייהו חזו לעולה אבל הכא מייתינן דגמר חובה מנדבה תימה דבפ' אלו קדשים (תמורה דף יט:) תנן אשם בן שנה והביאו בן שתים בן שתים והביאו בן שנה כשרים ולא עלו לבעלים לשם חובה רבי שמעון אומר כל עצמן אינם קדושים והשתא האי דקתני הכא פסולין לא כרבי שמעון ולא כרבנן ויש לומר כדמשני פרק בתרא דזבחים (דף קטו.) דפריך מהא דתני לוי אשם נזיר ואשם מצורע ששחטן מחוסר זמן בבעלים שחטן בחוץ חייב ומשני כאן לשמן כאן שלא לשמן פירוש שלא לשמן כשרין לשמן פסולין ומיהו קשה לרב הונא דאית ליה התם דליכא מידי דפסול לשמו וכשר שלא לשמו ומאי משני מהא ואין לתרץ בהפריש שתי אשמות לאחריות כדמשני ארב דימי דמדקתני לא עלו משמע דאין מצוה בכך ותו אמאי איצטריך למיתני לא עלו לבעלים לשם חובה פשיטא דלא עלו כיון דשלא לשמן איתעביד: אשם נזיר ואשם מצורע ששחטן שלא לשמן כשרין. מהכא לא מצי לאוכוחי דילפינן אשם משלמים מדמכשר בהו שלא לשמן דאותה דגבי חטאת הוא דממעט ליה ולא דמי לשלמי ציבור דלא ממעטינן מאותה אלא קרבנות יחיד והא דלא עלו לבעלים לשם חובה מסברא הוא ולא מטעם מילף ואי שלא כמצותן דלעיל לאו היינו שלא לשמן ניחא טפי והא דכי אמרי לעיל האי תנא דבי לוי הוא לא בעי למיפרך מגופה אמאי פסולין דדלמא האי דמכשר עולה דחזי לנדבה אבל אשם דלא חזי לנדבה מיפסל ותנא אחרינא הוא אבל מלוי אלוי פריך שפיר דשלמי נזיר נמי לא חזו לנדבה דטובא איתפליגו: