עירובין ז ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ז - ב

דאי משמיה דרב אמרה רב יהודה, קשיא הך דרב אמימרא אחרינא דרב [דלקמן] בתרתי:

א. הכא קאמר רב יהודה מבוי שכלה לרחבה שנפרצה, לא אסרינן ליה משום מפולש. [ראה ציור 1]

ואילו ממימרא אחרינא דרב מוכח שאסור משום דמיחזי כמפולש.

ב. מדנקט רב יהודה מבוי הכלה "לרחבה" שאין בה דיורין, ולא נקט מבוי הכלה "לחצר" שיש בה דיורין, איכא למשמע מינה, דבמבוי הכלה לחצר הוו אסרי דיירי החצר על בני המבוי מלטלטל במבוי, אף שלא הוי כמבוי מפולש, ואפילו לא היה נפרץ כותל החצר לרשות הרבים כלל [ויתבאר ענין זה לקמן].

ואילו ממימרא אחרינא דרב, מוכח, דאי משום דיירי החצר לית לן בה, אלא רק משום דמיחזי כמבוי מפולש.

דאמר רב ירמיה בר אבא אמר רב:

מבוי צר [שרחבו עד עשר אמות] שנפרץ כותל המבוי שממול הפתח הפתוח לרשות הרבים במלואו [שנפרץ כל הכותל של רוחב המבוי], וכלה המבוי לחצר שמאחורי המבוי [שלא היתה פתוחה לו מתחלה]. [ראה ציור 2] ומלבד זאת, נפרצה גם מחיצת החצר עצמה שממול, המפרדת בינה לרשות הרבים שמאחוריה [פירצה שאינה רחבה יותר מעשר אמות, ושלא במילואה של מחיצה אלא נשארה המחיצה שבצדי הפירצה עומדת] כנגדו של מבוי, באופן שהעומד במבוי רואה רשות הרבים כנגדו. הרי:

חצר מותרת בטלטול, שהרי מוקפת היא מארבע מחיצותיה.

ואף שנפרצו בהן פרצות, כיון שאין הפרצות רחבות מעשר אמות, ויש להן גיפופי [שאריות כותל מצדי הפירצה] לא נתבטלה המחיצה, שהרי פרצות אלו "פתחים" הם.

אבל המבוי אסור בטלטול משום מבוי מפולש. ^[28]

והשתא מוכחינן דרב גופיה לא סבר כרב יהודה. דאי כרב יהודה תיקשי תרתי:

א. ואמאי מבוי אסור? ! ליהוי האי מבוי שכלה לחצר ונפרץ אליה, כמבוי שכלה לרחבה, דאמר רב יהודה שאינו צריך תיקון, דסבירא ליה דלא מיחזי כמפולש.

ב. ועוד תיקשי: הרי רב לא מיירי ברחבה שאין בה דיורים - כרב יהודה - אלא מיירי בנפרץ לחצר שיש בה דיורין. ומכל מקום, לא אסר רב את הטלטול במבוי משום שנפרץ לחצר שיש בה דיורין, אלא מטעם שנפרצה אף החצר לרשות הרבים ונעשה המבוי כמבוי מפולש.

והיינו דלא כרב יהודה, דאסר בנפרץ המבוי לחצר שיש בה דיורין, אף אם לא היתה נפרצת לרשות הרבים, וכדאמרן!

אמר ליה רב יוסף לאביי: אנא לא ידענא ממאן גמרה רב יהודה. אבל עובדא הוה בדורא דרעותא [כפר של רועים] דמבוי שכלה לרחבה הוה התם, ונפרצה מחיצת הרחבה כנגדו של מבוי לרשות הרבים.

ואתא דינא דהאי רחבה לקמיה דרב יהודה, ולא אצרכיה רב יהודה תיקון ולא מידי!

והשתא קושיא בתרא לא תיקשי. כי ליכא למידק: הא חצר אסורה, דהא כך הוה עובדא [גאון יעקב].

ואי קשיא משמיה דרב, כלומר: ואם קשה לומר שלמד רב יהודה להתיר, מרב, מכח קושיא קמא, דהא לרב גופיה חשיב המבוי כמפולש -

תיהוי משמיה דשמואל, יהי כדבריך, שמשמואל למד כן רב יהודה. ולא קשיא מידי [ולא תקשה אף קושיא קמא].

ועתה מבארת הגמרא דאיכא למימר שפיר שרב יהודה למד מרב להתיר במבוי שכלה לרחבה. ומכל מקום לא קשיא דרב אדרב, שאסר במבוי הכלה לחצר!

כי השתא, דאמר ליה רב ששת לרב שמואל בר אבא, ואמרי לה, שרב ששת אמר לרב יוסף בר אבא:

אסברה לך טעמו של רב וסברתו, שאסר לטלטל במבוי שכלה לחצר, שאינו מטעם דחשיב כמפולש, אלא: א. תיקנו חז"ל שלא לטלטל מבית לחצר המשותפת לכמה בתים, אלא אם כן עשו כל דיירי הבתים הפתוחים לחצר כאחד "עירובי חצרות" [שמתערבין כולם במאכל אחד מערב שבת, ומניחין אותו באחד מן הבתים].

וכן תיקנו, שלא לטלטל מן הבית שבחצר [או כלים ששבתו בבית ויצאו לחצר] למבוי המשותף לכל החצרות, אלא אם כן עשו כל דיירי החצירות הפתוחים למבוי ורגילין לעבור דרכו, "שתופי מבואות" [שמשתתפין כולם במאכל אחד, ונותנין אותו באחת החצרות].

ב. שתי חצרות שכותל מפריד ביניהן, הרי הן שתי רשויות נפרדות לכל דבר, ומערבת כל חצר עירוב חצרות לעצמה.

נפרץ הכותל שביניהן במילואו ולא נשארו גיפופי [שאריות כותל] בצדי הפירצה, הרי כיון שאין "פתח" ביניהן אלא רק "פירצה", נעשו שתי החצרות כחצר ורשות אחת לכל דבר, ומערבין ביחד עירוב אחד.

ואם היה בכותל "פתח" - רצו, מערבין כאחד, ומותרין לטלטל מחצר לחצר. רצו, מערבת כל אחת לעצמה, ואסורין לטלטל מזו לזו.

ג. היתה חצר אחת צרה, והסמוכה לה רחבה, ונפרץ הכותל המפריד ביניהן לכל רחבה של החצר הצרה, ונמצא, שהעומד בפנים החצר הצרה אינו רואה כל גיפופים, הרי פתח זה נקרא "נראה [הגיפופים] מבחוץ ושוה מבפנים". ואין זה פתח אלא פירצה בעלמא [לדעת רב, לפי מאי דאסברה רב ששת].

ד. לעומת זאת, בחצר הרחבה, שבה נראים הגיפופים מבפנים - חשובה הפירצה כ"פתח" גמור.

ולפיכך: החצר הצרה בטילה לחצר הרחבה הסמוכה לה, להחשב כחלק ממנה, ואינה מותרת בטלטול עד שתערב יחד עם דיורי החצר הרחבה, דחשבינן לה כרשות אחת עם החצר הרחבה.

אך לגבי החצר הרחבה, נחשבות שתי החצרות כרשויות נפרדות. ולכן אם עירבה הרחבה לעצמה מותר לטלטל ברחבה.

ולפיכך: מבוי זה שנפרץ במלואו לחצר, אי אפשר לטלטל מן הבית אליו - אף בלא פירצת החצר לרשות הרבים - שהרי כלפי המבוי חשבינן ליה כרשות אחת עם החצר הסמוכה, וכאילו היו דיירי החצר דרין במבוי, ואוסרין על בני המבוי להוציא לשם, עד שיערבו עם דיורי החצר. ^[29]

ונמצא שיש חילוק בדברי רב:

א. כאן, שעירבו.

כלומר: היכא דעירבו בני המבוי עם בני החצר מותרים הם לטלטל, דמשום חסרון עירוב ליכא. ואין המבוי חשוב כמבוי מפולש, ואינו צריך תיקון אלא כשאר מבוי סתום.

ב. כאן, שלא עירבו.

כלומר: היכא אמר רב דמבוי אסור, היכא שלא עירבו, ומשום שהמבוי נתבטל לחצר, ואוסרין דיורי החצר - שלא עירבו עם בני המבוי - על בני המבוי מלטלטל מביתם למבוי.

והשתא מבואר, שלפי טעמו של רב ששת בדברי רב, שפיר איכא למימר דרב יהודה למד מרב שמבוי הכלה לרחבה אינו צריך תיקון.

כי לפי רב ששת, דברי רב ברחבה אדברי רב בחצר דאקשינן לעיל - נמי לא קשיא.

דהא לדידיה, רב דאחמיר במבוי שכלה לחצר, טעמו משום שדיורי החצר אוסרין על בני המבוי מלטלטל למבוי בלא לערב עמם. והא לא שייכא אלא בחצר שיש בה דיורין האוסרים. אבל אם נפרץ המבוי לרחבה, שאין בה דיורין שיאסרו מותר לטלטל במבוי.

ואם כן לא קשיא. כי:

כאן ברחבה, מיירי שעירבו בני חצר, כלומר, בני רחבה עם בני מבוי.

כי אף שלא עירבו - כמי שעירבו דמי [מאירי בשיטת רש"י]. דהא ליכא דיורין ברחבה שיצטרך לערב עמהם, ולכן מותר המבוי.

כאן בחצר, אסר רב לטלטל במבוי, באופן שלא עירבו בני החצר עם בני המבוי.

הערות

^[28] ואף שאינו מפולש גמור, שהרי אין המבוי מגיע בסופו עד רשות הרבים, אלא הוא מגיע עד לחצר, ושם הרי יש מקום לנטות לכאן ולכאן לתוך רוחב החצר. מכל מקום, מיחזי כמבוי מפולש. לפי שהעומד במבוי רואה את רשות הרבים כנגדו, ואינו רואה שיכול לנטות לכאן ולכאן. [תוספות]. וגם בקעי בה רבים העוברים מרשות הרבים אחת לרשות הרבים שניה דרך מבוי.

^[29] ובאמת אסור אף בלא שנפרצה החצר לרשות הרבים, ולא נקט רב "שנפרצה חצר כנגדו" אלא לאשמועינן דחצר מותרת אף דבקעי רבים דרך מחיצות החצר כשעוברין מרשות הרבים אחת לשניה, וללמדך שאינן מבטלין המחיצות.

דאי [שאם] תאמר שאמר זאת משם רב — קשיא [קשה] מדברי רב אדרב בתרתי [על דברי רב עצמו בשתיים] אם משום שיש כאן מבוי המפולש לרשות הרבים משני צדיו, וכן ממה שאמר רב ירמיה בר אבא אמר רב: מבוי שנפרץ במלואו כלומר, בכל ארכו של הכותל האמצעי לחצר, וכן נפרצה חצר כנגדו בצידה האחר אל רשות הרבים — חצר מותרת בטלטול ומבוי אסור, שהרי מבוי זה מפולש עתה משני צדדיו לרשות הרבים. ואמאי [ומדוע] נאמר כך? שאם כפי שאמרנו, ליהוי [שיהיה] כמבוי שכלה לרחבה! והרי אמרנו מדברי רב יהודה שמבוי כזה אינו צריך תיקון?!

אמר ליה: אנא לא ידענא [אמר לו: אני איני יודע], עובדא הוה בדורא דרעותא [מעשה היה בכפר של רועים] מבוי שכלה לרחבה הוה, ואתא לקמיה דרב יהודה ולא אצרכיה ולא מידי [ובא הדבר לפני רב יהודה ולא הצריכו דבר]. ואי קשיא [ואם קשה] לומר שאמר משמיה [משמו] של רב — תיהוי משמיה [שיהיה שאמר משמו] של שמואל, ולא קשיא מידי [ולא קשה דבר], שהרי רב יוסף לא שמע מפי רב יהודה מקור לדבריו בדברי רבותיו שלו, אלא פסק הלכה סתם, ויתכן מאד שפסק כדעת שמואל.

ומעירים כי השתא [עכשיו] שאמר ליה [לו] רב ששת לרב שמואל בר אבא, ואמרי ליה [ויש אומרים] שאמר לרב יוסף בר אבא: אסברא [אסביר] לך את דברי רב בענין מבוי שנפרץ לחצר, שיש בכך חילוקי דינים שונים; כאן, שמתיר רב לטלטל במבוי ואינו חושש לפריצתו אל החצר — שעירבו בני החצר עם בני המבוי והריהם כרשות אחת. כאן — שלא עירבו בני החצר עם בני המבוי, ומעתה מתברר שיש במבוי דיירים חדשים (בני החצר) שלא עירבו והרי הם אוסרים על המבוי כולו. ואם כן הרי אפשר לומר שדברי רב יהודה בענין מבוי הכלה לרחבה היו על פי שיטת רב.

דרב אדרב נמי לא קשיא [דברי רב על דברי רב גם כן אינם קשים] כי כאן כשהתיר רב יהודה במבוי הכלה לרחבה — שעירבו בני חצר עם בני מבוי, כאן — שלא עירבו.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

For if it is a ruling of Rav, the apparent contradiction between one statement of Rav and another statement of Rav poses a difficulty in two ways. The first is with regard to the fact that this alleyway opens into the public domain on two opposite sides, and the second is based on that which Rav Yirmeya bar Abba said that Rav said: If an alleyway was breached along the entire length of its back wall into a courtyard, and likewise the courtyard was breached opposite it into the public domain, it is permitted to carry in the courtyard, and it is prohibited to carry in the alleyway, since this alleyway is now open on two opposite sides to the public domain. Why should this be the ruling? In this case, let it be like an alleyway that terminates in a backyard, where Rav Yehuda ruled that nothing further is needed to permit carrying.

Rav Yosef said to Abaye: I do not know in accordance with which of his teachers Rav Yehuda issued this ruling. All I know is that there was an incident in a shepherds’ village where an alleyway terminated in a backyard, and the matter came before Rav Yehuda for a ruling, and he did not require anything to render it permitted to carry in the alleyway. And if, as you say, it is difficult if we say that he issued his ruling in the name of Rav, let it be suggested that he issued it in the name of his other teacher, Shmuel, and then there will be no difficulty.

The Gemara comments: Now that Rav Sheshet said to Rav Shmuel bar Abba, and some say that he said to Rav Yosef bar Abba: I will explain to you Rav’s statement with regard to an alleyway that was breached along the entire length of its back wall into a courtyard. One must make a distinction based on the nature of the case: Here it is referring to a case where the residents of the courtyard established an eiruv together. In that case, Rav permits carrying in the alleyway and is not concerned with the breach into the courtyard, as the courtyard and the alleyway are treated as a single domain. There it is referring to a case where the residents did not establish an eiruv together. In that case, Rav prohibits carrying in the alleyway, because the alleyway now has new residents, i.e., the residents of the courtyard, who did not participate in the eiruv, and they prevent the residents of the alleyway from carrying.

Consequently, it can be said that Rav Yehuda’s statement with regard to an alleyway that terminates in a backyard is in accordance with the opinion of Rav, as the apparent contradiction between one statement of Rav and another statement of Rav also poses no difficulty. Here, where Rav Yehuda permits carrying in an alleyway that terminates in a backyard, he is referring to a case where the residents of the courtyard and the residents of the alleyway established a joint eiruv, whereas here, where Rav prohibits carrying in an alleyway that was breached along the entire length of its back wall into a courtyard, he is referring to a case where the residents of the courtyard and the residents of the alleyway did not establish a joint eiruv.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

פי' רחבה זו יש בה בתים ודיורין והיא מפולשת לרה"ר א"ל אביי לרב יוסף הא דרב יהודה אינה כרב דכיון דאמר רב מבוי שנפרץ במילואו לחצר ונפרצה כנגדו חצר לרה"ר החצר מותרת ומבוי אסור.

אמאי אסור וליהוי כמבוי שכלה לרחבה אלא אינה כרב אלא כשמואל וא"ל אנא עובדא חזיתי לרב יהודה דלא אצטריך למבוי שכלה לרחבה ולא כלום ואי קשיא משמיה דרב ליהוי כשמואל ולא היא לרב נמי לא קשיא כיון דפרשה רב ששת הא דאמר רב חצר מותרת ומבוי אסור בשלא עירבו בני חצר עם בני מבוי. אבל אם עירבו מבוי נמי מותר.

אסברה לך כאן שעירבו בני חצר עם בני מבוי כאן שלא עירבו. ונפרצה חצר כנגדו דנקט משום שריותא דחצר נקטינן דאצטריך כדאיתא לקמן (עירובין עח, א). ונפרץ במלואו דנקט דוקא נקט דאי לאו הכי מבוי נמי שרי, ולאו משום דסבירא ליה השתא לרב דנראה מבחוץ ושוה מבפנים אינו נידון משום לחי אלא בשכותלי מבוי נכנסין לחצר, והכי קאמר, כאן בשצריך עירוב ולא עירבו כאן בשעירבו ואין צריך עירוב דהוה ליה כעירבו, הכא נמי כאן כשעירבו כאן שלא עירבו. ועירבו לאו דוקא דהא רחבה לית בה דיורין, אלא כיון דאינו צריך עירוב הרי הוא כעירבו.

ואמרי׳ הא דרב יהודא דשמואל היא. דאי דרב קשיא דרב אדרב דאמר רב מבוי סתום שנפרץ במלואו כלומ׳ על פני כולו לחצר ונפרצה חצר כנגדו לרשות הרבים חצר מותרת ומבוי אסור. פי׳ חצר מותר׳ לגמרי דאי משום פרצה דלרשות הרבים מיירי כשאין שם עשר ופתח׳ בעלמא הוא דאי משום דפתח למבוי אין המבוי אוסר עליו שאין המבוי אוסר על החצרות אדרבה חצרותיהן האוסרות על המבוי ומבוי אסור: ועל כרחין איסור מבוי זה או מפני הפרצה של רשות הרבי׳ או מפני דיורי החצר שאוסרי׳ עליו וקס״ד השת׳ דטעמ׳ דמבוי אסור אינו משום דיורי החצר דא״כ מאי קשיא לדרב יהודא אלא ודאי ס״ד דחצר נמי אין דיורין אוסרין על המבוי בכאן וטעמ׳ כדמפ׳ בסמוך דהאיכא גפופי ונראה מבחוץ ושוה מבפנים נדון משום לחי אלא ודאי אסורא משום פלוש חצר דחשיב בפלוש מבוי עצמו. וא״ת הא מנא ליה יש לומר דדייק לה מדקאמר ונפרצ׳ חצר כנגדו אלמא פרצ׳ זו אוסרתו ולא דיורי חצר דאי לא אמאי נקט לה דלאסור חצר על המבוי אם לא עירבו עמהם. בלא נפרצה חצר אמרינן לה. וא״ת ודילמא איסורא משום חצר דגפופי לא חשיבי לסיים כיון דאינו נראה מבפנים הא כרחבה אין פרצה אוסרת ומשו׳ רבותא דחצר מותרת ואע״פ שמפולש׳ נקט נפרצה חצר כנגדו. י״ל דהשתא קס״ד דאי משום רבותא דחצר לא איצטריך ליה דהא תניא גדולה מזו לקמן חצר שהרבים נכנסין בה בזו ויוצאין בה בזו רשות היחיד וכדפריך לקמן. וא״ת וכיון דאיסו׳ מבוי קס״ד השתא שאינו אלא משום פרצת חצר לרשות הרבים אמאי נקט שנפרץ מבוי במלואו. י״ל שאלו לא נפרץ במלואו לא היה נדון כמפולש לרשות הרבים דהא אית ליה גפופי דידיה שנרא׳ מפני׳ וגפופי חצי. דנראין מבחוץ וכיון שכן הכל רואין שהוא פתח לחצר ולא לרשות הרבים. ואסיקנא דלעולם אפי׳ כרב אתיא ולא קשיא. כאן שעירבו כאן שלא עירבו פי׳ רב יוסף הוא דמשוי חילוקין כמימרא דרב. ומבוי אסור פי׳ דאיסור מבוי איני משום פרצה אלא משום דיורי חצר שלא עירבו עם בני המבוי דנראה מבחוץ ושוה מבפנים אינן נדון משום לחי והיינו דווקא נפרץ במלואו דלית ליה גפופי להצילו מאיסור דיורי החצר ונפרצה דנקט משום רבותא דחצר. וכי תימא פשיטא הא לקמן בשמעתא אמרינן בה צריכותא ורבותא. כאן כשעירבו פי׳ דעירבו חצר עם בני מבוי לא היה אוסר ולשון כאן וכאן דאמר רב ששת לאו דוקא דהא על חדא מימרא דרב בלחוד דלעיל דמבוי אסור אמרה תורה אלא שמברר אותה ועושה בה חלוקין וכן פרש״י ז״ל והיינו דאמרי׳ הכא נמי מיתרצא הא דרב ודרב יהודא כאן כשעירבו כו׳ פי׳ דהא דרב כשלא עירבו כדאמרן והא דרב יהודא כשערבו ולאו דוקא אלא שעירבו ונקט לישנא דרב ששת אגב ריהטא.

מבוי שנפרץ במלואו לחצר ר״ל כותל אמצעי על פני כלו ונפרצה חצר כנגדו בעשר או בפחות מעשר מבוי אסור וחצר מותרת אעפ״י שלא עירבה עם המבוי שהרי החצר אינה נפרצת במלואה שרחבה היא מן המבוי ונשתיירו שם גיפופין מכאן ומכאן שהם לחיים אצלו ומתירין אותה אפי׳ לא נשאר אלא משהו מכאן ומכאן ואם לא נשאר אלא מרוח אחת כגון שנפרץ המבוי מצדה של חצר דוקא בשנשאר שם פס ארבעה ואפי׳ דורסין בה רבים ועוברים בה מכאן ויוצאים מכאן וכמו שאמרו למטה לאו מתני׳ היא וכו׳ אי מהתם הוה אמינא דוקא היכא דלא דרסי בה רבים אבל דרסי בה רבים לא קמ״ל ואין בני מבוי אוסרין עליה שאין מבוי אוסר על חצרות אבל חצרות אוסרות במבוי שדריסת רגליהן עליו וכן רשות הרבי׳ אינו אוסר בחצר שהרי פתח הוא והמבוי מכל מקום אסור:

ולענין ביאור הסוגיא סבור היה שאיסורו מפני שהוא כמפולש מצד פרצת החצר לרשות הרבי׳ ולא משום דריסת רגלי בני חצר (ואם) [שאם] כן יהא מבוי [מותר] בעירבו בני חצר עם בני מבוי (עד שיכשירוהו) עד שהקשו ממנה לכלה ברחבה שהזכרנו שאם כן יהא מבוי זה שנפרץ לחצר כפתוח לרחבה שהרי חצר זה מקום המותר כרחבה וכמו שביארנו. ותירץ שלא מצד הפרצה נאסר שאין הפרצה אוסרת כלום כמו שביארנו ברחבה אלא מצד שהחצר אוסרת למבוי מצד דריסת רגלי בני החצר למבוי ולא נאסר אלא בשלא עירבו הא עירבו מותר והחצר מותרת אף בלא עירבו שאין מבוי אוסר על חצר אבל מבוי שכלה לרחבה הרי הם כעירבו כמו שכתבנו למעלה לשטת גדולי הרבני׳ הואיל ואין בה דיורין ולשטת גדולי המפרשי׳ דוקא בעירבו ונמצא כלה לרחבה או לחצר הכל אחד ואין הפרצה אוסרת כלום אלא שצריך שתדע רוב מפרשי׳ שזה (שאי) [שאנו] מצריכים עירבו במבוי דוקא בשכותלי המבוי נכנסין לחצר ונמשכין שלשה טפחים או יותר לתוך החצר וכן מופלגים מכותל החצר שבצדדין ששלשה שיצאו מתורת לבוד וכדתנן חצר קטנה שנפרצה לגדולה קטנה אסורה וגדולה מותרת והעמידוה שבכותלת קטנה נכנסי׳ לגדולה ופירשוה במופלגין מן הכותל שלשה אבל אם אין כותלי המבוי נכנסי׳ לחצר ביתר משלשה אף בלא עירוב מבני חצר למבוי מותר החצר והמבוי הואיל והמבוי נשאר בהכשרו באותם הגפופין מתורת נראה מבחוץ ושכבר עירבו לעצמן ולא הוצרך עירוב אלא למבוי שלא נשארו שם גדודים כגון שנכנסו כותליו לחצר בשלשה שנמצא הוא צריך הכשר אלא שיש חולקי׳ לומ׳ שאף בזו צריך עירבו וסוגיא זו מוכחת להדיא שלא כדבריהם כמו שיתבאר. וגדולי הראשונים אשר בגירונד״א פרשו בה בהפך שבשלא עירבו מותר מפני (שאחר) [שמאחר] שלא עירבו נעשו חצר ומבוי כל אחד בפני עצמו ואין פרצת החצר נחשבת כאילו היא במבוי והרי היא כמבוי שכלה לרחבה אבל כשעירבו הרי הם כאחד ורואין פרצת החצר כאילו היא במבוי עצמו והרי הוא מבוי [שנפרץ] לרשות הרבים ואסור:

והשתא דאמר ליה רב ששת לסלק כדברי רב דהיכא אמר רב ונפרצה חצר כנגדו דמשמע דוקא כשנפרצה חצר כנכגדו אסור המבוי אבל אם לא נפרצה חצר כנגדו משום פרצת החצר אוסרתו ואע"פ שלא נפרצה חצר כנגדו והאי וכאן לאו דוקא דרב אדרב נמי לא קשיא כאן כשעירבו וכאן כשלא עירבו פי' אפילו אי איתמר ההיא סיומא משמיה דרב לא קשיא הא דאמר רב ונפרצה חצר כנגדו דדייקי' מינה דפרצת חצר לא אסרה הוא כשעירבו והאי דאמר כולה לרחבה דדייקינן מינה דוקא רחבה אלב חצר אסורה ליה למבוי הוא כשלא עירבו וכשלא נפרצה רחבה כנגדו קאמר ולדיוקא דידה איצטריך דדוקא רחבה לא אסרה ליה למבוי משום דלית בה דיורין הא חצר דאית בה דיורין אוסרת ואל כדקס"ד מעיקרא דנפרצה רחבה כנגדו מיירי ופליגי בפרצת רה"ר:

בד"ה דאי דרב כו' ולא נקט חצר מכלל דבחצר יש עוד איסור כו' עכ"ל ק"ק דמשמע דאי הוה נקט חצר לא הוה משמע שיש עוד איסור אחר וזה אינו לפי עיקר תחלת קושייתן השתא דנקט חצר ליכא למימר דאסור משום מפולש ומשום שנפרץ במלואו ולא עירבו כו' [א] ויש ליישב בדוחק ודו"ק:

בא"ד ודוקא נפרץ במלואו אבל אי לא הוה נפרץ במלואו כו' עכ"ל רצה לומר נפרץ במלואו ולא עירבו הוה איסורו משום נפרץ למקום האסור אבל אי לא הוה נפרץ במלואו ליכא לאוסרו אלא משום דריסת רגל שלהם דרך המבוי וכיון דאין רגילין בה כו' וק"ל:

בא"ד לא הוה קמ"ל רב מידי כו' פשיטא דלא אתו רבים ומבטלו מחיצתא כו' עכ"ל דבריהם צריכין ביאור ור"ל דהא דנקט נפרצה חצר כנגדו משום שריותא דחצר כו' כמ"ש התוס' לעיל השתא בפתח גמור דלא נפרץ המבוי במלואו לא הוה חידוש כלל דודאי לא אתו רבים הנכנסין בזו ויוצאין בזו לבטל מחיצה גמורה שאין כאן אלא פתח במבוי אבל בנפרץ המבוי במלואו ואין כאן מחיצה במבוי אצטריך שפיר לאשמועי' שריותא דחצר אע"ג דרבים כו' וק"ל:

בד"ה בעירבו קמיפלגי כו' ותירוץ כאן בעירבו לא תירצו בימי רב יוסף וסבר כו' עכ"ל ר"ל לשיטת רש"י שפיר קאמר רב יוסף לא שנו למילתיה דרב יהודה למאי דלא אסיק אדעתיה האי תירוצא כאן בעירבו כו' ולא תירצו כן בימי רב יוסף כלל אלא דהוא הוה סבר דפליגי בעירבו וכלה לאמצע רחבה דלרב יהודה שרי ולרב אסור והוה סבר נמי דפליגי בלא עירבו וסבר רב יוסף לרב דנראה מבחוץ נידון משום לחי אבל לפר"י לקמן דלמאי דס"ד פליגי בכלה לצידי רחבה דלר"י שרי ולרב אסור ע"כ מה שתירץ כאן בעירבו כו' היה בימי רב יוסף דהא איהו גופיה קאמר לא שנו לרב יהודה דדוקא בכלה לאמצע אבל כלה לצידי רחבה אסור אלא ע"כ דרב יוסף שמע האי תירוצא בעירבו ולא שנו הוי לפי המסקנא כמ"ש התוס' לקמן וק"ל:

בא"ד אפילו כלה לצידי רחבה ונפרצה חצר כנגדו כו' ועוד מדאיירי רב יהודה בנפרצה עכ"ל לרב יהודה דנקט רחבה במלתיה הל"ל ונפרצה רחבה כנגדו אלא משום דגבי חצר קאמר הכי לרב נקטו נמי האי לישנא הכא לרב יהודה ודע דלשיטת ר"י ליכא לפרושי דמשמע להו דאיירי רב יהודה בנפרצה רחבה כפרש"י לעיל דאי ברחבה סתומה פשיטא כו' דהא לשיטת ר"י לא הוה פשיטא דהא איירי ברחבה דאית ביה דיורין אלא דמשמע להו דאיירי בנפרצה כאידך פירושא דמשמע דא"צ כלום קאי אאיסור פילוש דאיירי ביה לעיל וק"ל:

בא"ד חצר מותרת ומבוי אסור השתא ס"ד אסור כו' עכ"ל אין זה מדוקדק דהא לתירוצא דמוקי לה בלא עירבו מצי קאי כולה מלתא כדס"ד:

בא"ד דאי בנפרצה בלא עירבו כו' ר"ל דאפי' בלא עירבו ליכא איסורא אלא משום דנפרצה דהיינו איסור מפולש:

בא"ד דהא רב יוסף אסר בצידי רחבה לכ"ע אפילו למ"ד נידון משום לחי כו' עכ"ל לפום סברת המקשה ליכא ראייה דהא לרב יהודה דס"ל דנידון משום לחי קושטא דס"ל נמי דשרי אפי' בצידי רחבה אלא עיקר ראייתם מדרב יוסף גופיה דס"ל בצידי רחבה אסור כדאמר בלא שנו וס"ל דנידון משום לחי כדדייק לקמן מרב הונא וק"ל:

בא"ד אע"ג דלא מפליג בשריותי' אין לחוש כו' עכ"ל ולא חשו לתרץ הוכחה שניה של המקשה מדאיירי רב יהודה בנפרצה כנגדו ואצטריך לאשמועי' דלא הוי מפולש כו' דלאמצע רחבה פשיטא דלא הוי מפולש כו' כמ"ש לעיל ויש ליישב דה"נ ברחבה איכא למימר משום שריותא דרחבה נקט רב יהודה נפרצה כעין שפרש"י לעיל גבי חצר לרב דלשיטת ר"י איכא דיורין ברחבה כמו בחצר ודו"ק:

בא"ד אע"ג דרב יוסף כו' מ"מ אוקי מילתא דרב יהודה בעירבו משום כו' עכ"ל ר"ל כיון דאית ליה נידון משום לחי טפי ה"ל לאוקמא מילתא דרב יהודה כדס"ד מעיקרא ואפי' בלא עירבו ולא משמיה דרב קאמר לה אלא משום דתחלת כו' וק"ל:

רש"י בד"ה ונפרצה כו' נפחות מעשר. נ"ב פי' מדין עשר דהיינו יתר מעשר ודו"ק:

בד"ה חצר מותרת כו' אבל חצרות אוסרים במבוי כו'. נ"נ פי' בדוכתא אחריתי ועל כן אמר חצרות ולא חצר וק"ל וטעמא דשרי הכא אליבא דרב לפי הסלקא דעתא מפרש חלמודא לקמן בשלא עירבו במאי פליגי ודו"ק:

תוס' בד"ה דאי דרב כו' שני מבואות בעירבו כו' כצ"ל והד"א עד סוף העמוד:

גמרא דאי דרב קשיא דרב אדרב כו'. הן ביבמות (יח ב) איתא נמי כה"ג ואמר ע"ז דלמא אמוראי נינהו ואליבא דרב ומשני כיון דאיתמר משמיה דשמואל כו' והכא לא מצינו לשמואל דאמר כן ובמש"כ התוס' שם ד"ה דאי דרב י"ל ע"ש:

תד"ה בעירבו. וה"נ דייק רב יוסף ממילתיה דר"ה כו'. הוא לקמן (יו"ד):

רש״י ד"ה ומבוי אסור. אסרי עליה. נ"ב דיורי חצר עליה דמבוי אפי' לא נפרצה חצר כנגדו לר"ה:

תוס׳ ד"ה בערבו. דייק רב יוסף ממלתיה דר"ה. נ"ב לקמן (י' ע"א):

בא״ד לא מהני לחי אלא לר״י. נ"ב לעיל (ו' א' ב'):

גמ' אנא לא ידענא עובדא הוי. לקמן דף יב ע"א ב"ב דף נד ע"ב ושם דף פב ע"ב:

תוס' ד"ה בעירבו ור"י מפרש. בחידושי כתבתי דלא זכיתי להבין הא באמת דההיא עובדא היה בכלה לאמצע רחבה דהא למסקנא בכלה לצידי לכ"ע אסור ואיך לא אצרכה ר"י ולא מידי וכיון שכן למה דהיה סבר ר"י תחלה דפלוגתייהו רק בצידי דבאמצע ליכא חידוש ושריא לכ"ע איך הביא ראי' מההוא עובדא הא שם היה בכלה באמצע וה' יאיר עיני:

בא"ד אפי' לא נפרץ במלואו נמי הוי כמפולש. וק"ל הא כמו דהרחבה וחצר לא הוי כמפולש מכח הגיפופין שלהן ה"נ המבוי בלא נפרץ במלואו:

גמרא אמר רב מבוי שנפרץ במילואו לחצר ונפרצה חצר כנגדו לרה"ר [ובני מבוי לא עירבו עם בני החצר] חצר מותרת ומבוי אסור כיון דיש לבני החצר דריסת רגל עליו, הרבותא דהחצר מותרת אף דהחצר מפולש לרה"ר, ורבים נכנסים לה בזו ויוצאים בה בזו. אולם מבוי אסור, אף דגפופי החצר עודפים על רוחב פרצת המבוי, מ"מ כיון דהעומד במבוי אינן נראים לו, כיון דנפרץ במילואו הוי מחיצה נראה מבחוץ ושוה מבפנים, דאינו נידון משום פתח, ולחי מיהו אלו לא נפרץ במילואו היה המבוי מותר אף דכל חצירות הפתוחות למבוי בפתח הגון אוסרת עליו. [הכא כיון דהוי סתום ולא רגילה בו אלא דנפרץ מותר].
וא"ת למה לא נקט רב דינו בלא נפרץ במילואו ובפתח הגון, דשפיר אסור המבוי כיון דרגילה בו, ובתוס' כתבו דאי הוי נקט הכי לא הוי קמ"ל מידי כיון דפתח הגון הוא פשיטא דלא אתו רבים ומבטלי מחיצתא, וביאר המהרש"א דבריהם, דהא כל הרבותא דרב דרבים הנכנסים ויוצאים בחצר אינם אוסרים אותה, וזה החידוש כשאין מחיצה להמבוי, ונפרץ במלואו, אבל המחיצות ופתח גמור פשיטא דלא אתו רבים ומבטלי.
ותמיהני דא"כ איך פרכינן בסמוך (דף ח' ע"א) על מימרא דרב לא משנתינו היא זו (דהמבוי אסור) חצר קטנה שנפרצה לגדולה גדולה מותר וקטנה אסורה, ומשני דרב היתר החצר אתי לאשמועינן, ומקשה הא נמי תנינא, חצר שרבים נכנסים לה בזו ויוצאים לה בזו רה"ר לטומאה ורה"י לשבת, ומאי קשיא הא מתני' י"ל בפתח גמור, ואשמע לן רב דגם בליכא מחיצות ופתח דמ"מ לא אתו רבים ומבטלי, וצע"ג.
ובעיקר קושייתם נ"ל בפשוטו דרב אתי לאשמועינן, דאף בלא רגילה בו אסור היכא דנפרץ במילואו, דתשמע מיניה דנראה מבחוץ כו' אינו נידון משום לחי.
ואף דלקמן פריך הש"ס (היא הקושיא בדף ח' הנזכרה) ולא משנתינו היא זו, ולא בעי לשנויי דאשמע לן נראה מבחוץ כו' ומתני' בנכנסים כותלי קטנה לגדולה, וע"כ צ"ל כמ"ש התוס' שם, דא"כ הוה ליה לרב לפרושי אמתני' בנכנסים הכותלים, מ"מ זה רק אם כל החידוש יהי' האי דנראה מבחוץ, אבל למאי דמשני שם דהיתר חצר אתי לאשמועינן, שפיר י"ל דנקט למימרא בכה"ג לאשמועינן ג"כ דין נראה מבחוץ כו' ומתני' בנכנסים כותלי קטנה:

תוס' ד"ה בעירובו קמיפלגי כו' חצר מותרת ומבוי אסור, השתא ס"ד אסור כו'.
עיין מהרש"א שכתב אין זה מדוקדק דהא לתירוצא דמוקי לה בלא עירבו מצי קאי כולה כדקס"ד עכ"ל, היינו בפשוטו דמימרא דרב קאי במסקנא כדס"ד בצידי חצר או זו כנגד זו ואסור משום תרתי משום מפולש ומשום לא עירבו, אלא דהתרצן חידש כרב ששת דכאן בערבו, היינו בהך דר"י דמתיר בנפרץ לרחבה מיירי בעירבו, ודרב בדלא עירבו, ולענין מפולש רב מיירי במצדו או זה כנגד זה, ור"י מיירי דנפרץ באמצע רחבה וזה שלא כנגד זה:
אמנם תמוה לי, איך פרכינן בסמוך ולרבה דאמר זה כנגד זה אסור הא דרב במאי מוקי לה, הא דברי רבה קאי על ר"י בנפרצה לרחבה דמתיר, דמיירי דוקא זה שלא כנגד זה אבל מלתא דרב י"ל דקיימא כדס"ד דאוסר גם מפולש, ומיירי זה כנגד זה, וכדקאמר ונפרצה חצר כנגדו, ושפיר אשמועינן דאפילו זה כנגד זה החצר מותר וצע"ג:

בא"ד, דלאמצע רחבה פשיטא דלא הוי מפולש, תמצית דבריהם דבתחילה ס"ל לרב יוסף דר"י מיירי ע"כ בצידי רחבה, מש"ה היה קשה דרב אדרב, ומסקנא דכאן שעירבו היה בימי רב יוסף וכדאמר בעצמו ל"ש אלא לאמצע.
ותמוה לי כיון דרב יוסף לא שמע דבר מדר"י, וכדאמר אנא לא ידענא עובדא הוי וכו', והא ודאי אותה עובדא היה בנפרצה באמצע וגם עירבו, דהא לפי האמת בצדו אסור, וגם לא עירבו אסור משום עירוב ואמאי לא אצרכיה ר"י תיקון, וכיון דמאי דחזא חזא בנפרצה באמצע איך אמר תחילה עובדא הוי וכו' הא זה היה פשוט לו דאמצע בודאי מותר ואיך למד מזה בתחילה דלצדו מותר ולא עירוב מותר הא המעשה שראה לא כך הי', וצע"ג:

רש"י ד"ה כאן שעירבו וכאן שלא עירבו וכו' משו' רבותא דחצר נקט דאע"ג דרבים נכנסין לזה וכו' עכ"ל ויש להקשות בממ"נ אם זה דבקעי ביה רבים היא סברא טובה לפי דעת המקשן לא פריך מידי קשיא דרב אדרב בתרתי דלמא הכי אתי רב לאשמועינן ונפרצה חצר כנגדו וכו' ר"ל דאעפ"י שהיא מפולש לרה"ר אין המבוי נאסר בפילוש. רק המבוי נאסר מנפרץ במלואו לחצר כי הפילוש אינו אוסר במבוי לזה לא קשיא דברי רב אהדדי ולא אפשר לומר שזה אתי רב לאשמועינן אדנקט חצר שנוכל למיטעי באידך גיסא שפילוש אוסר עדיף הוה ליה למינקט ברחבה שכלה מבוי לתוכה א"צ כלום ובודאי נשמע שפילוש אינו אוסר ונשמע נמי במבוי שכלה לחצר אסור משום פרוץ במלואו. כי היכי דאנן מוכיחין השתא מדרב יוסף דאמר משמי' דרב יהודה במבוי שכלה לתוך רחבה. ולא יכול לבא לכלל טעות יש לומר דלכך לא רצה רב לנקוט דינו ברחבה שלא נטעה אם המבוי נפרץ לחצר ונפרצה כנגדה בר"ה אפי' כי עירבו המבוי דתו ליכא חשש מה שנפרץ לחצר מ"מ העולם אתי למיטעי מאחר דכותל ר"ה נפרץ לחצר המבוי נאסר מהחצר דבקעי ביה רבים. ומשום טעות זה נקט חצר ואתי לאשמועינן דאין המבוי נאסר משום פילוש כי אם מנפרץ במלואו א"כ. לא פריך מידי קשיא דרב אדרב. ואם נאמר דסברה זו טובה. וגם נאמר דלא רצה המקשה בסברה וזו לא משני הש"ס מידי דנקט נפרצה חצר כנגדו משום שריותא דחצר דאע"ג דרבי' בוקעין וכו' ונראה דודאי גם הס"ד סבר הש"ס דבחצר בקעי בי' רבי' הוא סברא מעליותא ואפ"ה המקשן פריך שפיר שהי' מדייק הלשון בדברי רב שכתב סתם ומבוי אסור. משמע דאפי' ע"י העירוב אסור המבוי ולהכי הוכיח שטעם דרב הוא דנאסר מפולש ולא אתי לאשמועינן דאין המבוי נאסר משום פילוש רק מה שנפרץ לחצר דא"כ תשתרי ע"י עירוב. ופריך המקשן שפיר והמתרץ השיב דאיירי בלא עירבו ולהכי נאסר המבוי משום שנפרץ לחצר ונפרצה חצר כנגדו אתי לרבותא כפי' רש"י

שם תוס' ד"ה דאי דרב וכו' ולא נקט חצר מכלל דבחצר יש בו עוד איסור וכו'. והק' המהרש"א דמשמע דאי הוה נקט חצר לא הוה משמע שיש עוד איסור אחר וזה אינו לפי עיקר תחילת קושיתן. שאם נקט חצר כ' התוס' וליכא למימר דאסור משום מפולש ומשום שנפרץ במלואו ולא עירבו ויש ליישב בדוחק עכ"ל: ואפשר ליישב קושיתו דה"פ דהתוס' ולא נקט חצר וכו' דאם אתה נקט בדבריך חצר יכול לומר דנפרץ במלואו נמי אסור ולאידך גיסא נוכל לומר דנפרץ במלואו מותר ומזה לא נוכל למידק ומזה לא מצי למידק דע"כ נפרץ במלואו הוא אסור דאל"כ למה נקט חצר ז"א דאי הוה נקיט חצר נמי נוכל לפרש דנפרץ במלואו הוא מותר ולעולם עדיף לנקוט רחבה מבחצר:

ונפרצה חצר כנגדו. עיין מרכבת המשנה פי״ז דשבת ה״ו:

רש״י ד״ה חצר מותרת דלדידיה לא הוה במלואה כו׳. כלומר משום דשני איסורים יש כאן אחד נפרץ במלואו לרשות האסור אף על גב דליכא דריסות רגל וכי איכא דריסת רגל אף על גב דלא נפרץ במלואו אלא על ידי פתח אסור ולזה כתב רש״י דמשום נפרץ למקום האסור ליכא למיסר החצר דהא לא הוה מלואו דאיכא גפופי וכי תימא ניהי דלא הוה מלואו על כל פנים לא גרע מפתח ופתח נמי אוסר מחצר למבוי עד שיערבו לזה כתב רש״י ולא אסריה עליה בני מבוי שאין המבוי אוסר על החצרות כיון שאין להם דריסת הרגל בחצר אבל חצר אוסר על המבוי אפילו בפתח כיון שיש לבני חצר דריסת רגלים במבוי וכי תימא אם כן איך הוה סבר לפי הקא סלקא אדעתך דאי לא נפרצה חצר כנגדו אף מבוי מותר בלא עירבו משום דלא הוה נפרץ במילואו דנראה מבחוץ ושוה מבפנים נידון משום לחי הא על כל פנים לא גרע מפתח ואפילו פתח אוסר כבר תירץ רש״י לקמן בסמוך דבנדון זה דהי׳ סתום ונפרץ גם בני חצר לא אסרו אמבוי כיון דאין רגילים. ועיין בנחלה ליהושע:

תוספו' ד״ה דאי דרב כו׳ דבני מבוי לא אסרו דאין דריסתם עליה כו׳. אפילו אי דריסתם עלי׳ נמי לא אסר בכה״ג דסתום ונפרץ דהא בני חצר נמי לא אסרו אמבוי אע״ג דדריסתם עלה לפי ה״א דהשתא אלא דהאמת נקטו וכן צריך לומר ברשי':

שם באותו הדיבור וליכא למימר {צריך להוסיף: דאסור} משום מפולש {צריך להוסיף: וכו'} וגם כו'. ר"ל מנל״ן לדייק דמדנקט ונפרצו חצר כנגדו לאשמעינן דוקא נפרצה הא לא נפרצה שרי אפילו לא עירבו דילמא יש לפרש בדברי רב דמשום תרתי אסור משום פילוש ומשום נפרץ במילואו לזה כתבו דבע״כ אי אפשר לפרש כן בדברי רב שיסבור שני הטעמים דהא קשה לן בדברי רב למה נקט חצר ולא נקט רחבה. ובשלמה אי אמרינן השתא דליכא לפרש בדברי רב רק משום פילוש אתי שפיר דנקט חצר משום דאלו הוי נקט רחבה הוה טעינן לפרש דאסור גם עירוב דאיסור פילוש הוה ידעינן מדנקט נפרצה ואיסור עירוב הוה דייקינן מדנקט רחבה ולא נקט חצר לכך הוצרך לנקוט חצר לאשמעינן דאפילו בחצר דשייך עירוב אין אסור רק משום מפולש אבל אי אמרינן דהשתא דנקט חצר נמי יש לפרש משום שני איסורים משום פילוש ומשום עירוב ~האיד~ {הדפוס כאן משובש, ונדצ"ל הדרא} קושי' לדוכתיה לנקט רחבה דהא אי נקט רחבה נמי יש לדייק שאסור משום פילוש ומשום עירוב ובזה מתורץ קושית מהרש"א ותורף כוונתם הוא דכל מה דנקט רב צריך לדייק למה לא נקט האידך אם נקט רחבה צריך לדייק למה לא נקט חצר ואם נקט חצר צריך לדייק למה לא נקט רחבה:

באותו הדיבור לא הוי קמ"ל רב מידי. כוונתם למאי דמקשינן בדף הסמוך לרב לאו משנתינו היא זו ותירצו בגמרא דקמ״ל דאף דדרסי רבים בחצר שרי לזה כתבו דאי הוי נקט מבוי פתוח לחצר לא שייך תירץ הגמרא דפשיטא דלא אתא רבים ומבטלים מחיצה:

תוס׳ ד״ה בעירבו קמפלגי כו' ותירץ דכאן בעירבו לא תירצו בימי רב יוסף. כלומר כיון דמצינו לקמן דרב יוסף סבר דנראה מבחוץ נידון משום לחי א״כ אם נאמר דבימי רב יוסף כבר תירצו כאן בעירבו א״כ בין רב ובין שמואל דסבירא להו דבלא עירבו אסור משום נפרץ במלואו לא סבירא להו כרב יוסף ומה שתירץ רשי' דמיירי בשכותלו קטנה נכנסין לגדולה נראה להם דוחק להכי מפרשי דבימי רב יוסף עדיין לא תירצו כאן בעירוב ורב יוסף רק מפרש מילתא דרב יהודה דאמר אין צריך כלום דהא שמואל בוודאיי סבר נראה מבחוץ אינו נידון משום לחי אבל רב יוסף בעצמו סבר לה כרב דהשתא לפי ה״א זו בע״כ סבר דנדון משום לחי:

באותו הדיבור משום דהוי סברא לומר דהא בהא תלי׳. כלומר אפילו לפי האמת ה״א דהא בהא תליא ואיך יטעי המקשן בזה לכך הביאו ראי׳ מרב יוסף דחזי׳ אף לפי האמת רב מודה לצדי רחבה דאסור וכן שמואל אע״ג דסברי נדון משום לחי ואם כן בע״כ צריך לומר דלאו הא בהא תליא:

באותו הדיבור ועוד מדאיירי רב יהודה בנפרצה חצר כנגדו כו׳. בתחלה כתבו מדאמר סתמא משמע דאיירי בנפרצה וכלה לצדי הרחבה ולא עירבו ואפילו אם תימצא לומר דמסתמא לא מוכח רק נפרצה כנגדו דהא האמת כן הוא אבל כלה לצדי הרחבה ולא עירבו לא מוכח מידי מדנקט סתמא דהא האמת אינו כן לזה כתבו כיון דעל כל פנים נפרצה כנגדו מוכח מדקתני סתמא גם כלה לצדי הרחבה ולא עירבו נמי מוכח דהא בע״כ צריך לומר דבא להשמיע לן רבותא בהך דנפרצה כנגדו ומאי רבותא פשיטא דלא אסור משום פילוש אם כלה לאמצע אלא וודאי מיירי בכלה לצדי הרחבה ושפיר הוה רבותא ועל זה קשה אם בכלה לצדי רחבה מיירי למה באמת יהי' שרי וצריך לומר מטעם נראה מבחוץ ושוה מבפנים נדון משום לחי וכיון דמוכח מזה דנפרצה כנגדו וכלה לצדי הרחבה דשרי משום נראה מבחוץ אם כן ה״ה בלא נפרצה כנגדו ולא עירבו נמי שרי משום האי טעמא דנראה מבחוץ ושוה מבפנים נידון משום לחי:

באותו הדיבור מדקאמר ונפרצה חצר כנגדו כו׳. כלומר זה ראי׳ דרב איירי מאיסור פילוש דאי לא איירי מאיסיר פילוש לא הוה ליה למימר נפרצה

כנגדו:

באותו הדיבור דהיינו בלא עירבו ובלא נפרצה. כלומר בלא עירבו אסור אפילו בלא נפרצה וכתבו עוד דאי בנפרצה ובעירוב. כלומר דוקא בנפרצה ואם כן אסור אפילו עירבו. ולהמהרש״א הי׳ לו נוסחא אחרת בתוספות:

באותו הדיבור מאי ~אדיה~ {אריא} נפרץ במלואו. אף על גב דלעיל בשיטת רש״י כתבו ודוקא נפרץ במלואו וכו׳ משמע דוקא לפי האמת דמוקמינן משום עירבו צריך ליתן טעם למה דוקא נפרץ במלואו אבל לפי הקס״ד דאסור משום פילוש ניחא כפשוטו נפרץ במלואו היינו משום דלשיטת רשי׳ מיירי בכלה לאמצע ואז צריך דוק' מילואו דאם לא כן לא נאסור משום פילוש אלא הוי כפתח דכיון דאיכא גדודי מכאן וגדודי מכאן לא שייך פילוש אבל לשיטת ר״י דמוקי לה בנפרצה לצדי רחבה וזה עיקר האיסור משום דחשבינן לחדא כותל וכמו שפירש״י לקמן א״כ אפי׳ לא נפרץ מצד האחר כולו אסור משום פילוש ולפיכך בע"כ צריך לומר דנפרצה במלואו משום איסור עירוב נקט ולא משום פילוש:

ודע דבנחלה ליהושע כתב דמן ד״ה אם הי׳ מבוי כלה כו' עד ד"ה בעירבו ועד בכלל הכל דיבור אחד. וכן נראה:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

במלואו. כותל אמצעי על פני כולו: ונפרצה חצר כנגדו. בפחות מעשר: חצר מותרת. דלדידה לא הוי במלואה ונשתיירו בה גיפופין מכאן ומכאן לפיכך לגבי דידה פתחים נינהו ולא אסרי עלה בני מבוי שאין מבוי אוסר על חצירות הפתוחין לו אבל חצירות אוסרין במבוי שהרי דריסת רגליהם עליו ורה''ר נמי לא אסר עלה דחצר הפתוח לו כפתח הוא: ומבוי אסור. קס''ד מדנקט ונפרצה חצר כנגדו משום דמיחזי כמבוי מפולש קא אסר ליה ולאו משום דנפרץ לחצר ורב יהודה מדנקט רחבה אשמעינן דמשום מפולש לא מיתסר וברחבה ליכא דיורין דליתסרו עליה אבל אי הוה כלה לחצר אסרי עליה ולקמן מפרש טעמייהו והיינו דקשיא דרב אדרב בתרתי אי משום מפולש אי משום הנפרץ לחצר ואסרי עליה בני חצר דנפרץ המבוי במלואו לרשות האסורה לו: לא ידענא. ממאן גמרה: בדורא דרעותא. כפר רועים: שכלה לרחבה. ורחבה נפרצה בכותל שכנגדה: אסברא לך. מילתיה דרב דגמירנא לה מיניה: כאן שעירבו כאן שלא עירבו. כלומר האי מבוי אסור דקאמר רב יש חילוק בדבר שפעמים אסור ופעמים מותר עירבו בני החצר עם בני מבוי בני מבוי מותרין דהא דאסר ליה רב לאו משום מפולש קאסר ליה כדמוקמינן לקמן בזה שלא כנגד זה והאי נפרצה חצר כנגדו משום רבותא דחצר נקט דאע''ג דרבים נכנסין לה בזו ויוצאין לה בזו אפילו הכי שריא הואיל ונפרצה בפחות מעשר דחשיב כפתח חצר אבל איסור מבוי לאו משום [פירצה] דכותל שכנגדו הוא אלא משום דבני חצר אסרי עליה כי לא עירבו דכיון דלדידיה הוי מלואו פירצה הוא ודיורי חצר אוסרין עליו והוא אינו אוסר עליהן כדאמרינן בפרק כל גגות העיר (לקמן ד' צב.) גבי חצר גדולה שנפרצה לקטנה דיורי גדולה בקטנה כלומר אוסרים בקטנה דדידהו הוא דבטלה לגבה ואין דיורי קטנה בגדולה דלגבי גדולה פתח הוא ושתי חצירות שיש ביניהן פתח לא אסרן אהדדי כדאמרינן בפרק חלון (לקמן ד' עו:) נפרץ הכותל עד עשרה אמות אם רצו מערבין שנים ואם רצו מערבין אחד מפני שהוא כפתח ושניהם מותרין זה בזה: דרב אדרב נמי לא תיקשי. כלומר מהשתא מצינן למימר דרב יהודה בדורא דרעותא כרב עבדוה כדאמרינן כאן שעירבו וכאן שלא עירבו וברחבה ליכא דיורין למיסרי אמבוי:

דאי דרב קשיא דרב אדרב בתרתי דאמר רב מבוי שנפרץ במלואו לחצר ונפרצה חצר כנגדו חצר מותרת. דבני מבוי לא אסרי עלה דאין דריסתם עלה ורשות הרבים נמי לא אסרה דלא הוי פרצה יותר מעשר והוי פתח ומבוי אסור משום פילוש דהעומד במבוי רואה רשות הרבים כנגדו ואינו רואה שיכול לנטות לכאן ולכאן ומדנקט נפרצה חצר כנגדו משמע דוקא שנפרצה חצר כנגדו אסור משום דהוי כמפולש אבל אם לא נפרצה אפילו אם לא עירבו מותר אע''ג דנפרץ המבוי במלואו לחצר משום דקסבר נראה מבחוץ ושוה מבפנים נידון משום לחי ופתח ומתני' דגדולה מותרת וקטנה אסורה מוקי לה בנכנסין כותלי קטנה לגדולה וליכא למימר דאסור משום מפולש ומשום שנפרץ במלואו ולא עירבו קאמר דא''כ הוה ליה למינקט רחבה דהוה משמע דאסור משום מפולש וגם הוה משמע מדנקט רחבה ולא נקט חצר מכלל דבחצר יש עוד איסור אחר דהיינו משום שלא עירבו אבל השתא דנקט חצר משמע אפילו איסור דלא עירבו דשייך בחצר ליכא אלא משום שנפרצה חצר כנגדו והיינו דקשיא דרב אדרב בתרתי דרב סבר נידון משום לחי ופתח ואסור משום מפולש ורב יהודה סבר דאין אסור משום מפולש ונראה מבחוץ ושוה מבפנים אינו נידון משום לחי ופתח. אסברא לך כאן שעירבו כלומר רב לא אסר מטעם מפולש ולא נקט נפרצה חצר כנגדו אלא משום שריותא דחצר אע''ג דרבים נכנסין לה בזו ויוצאין לה בזו שריא אבל מבוי אסור אפילו לא נפרצה חצר כנגדו משום דנפרץ במלואו לחצר ולא עירבו וסבר נראה מבחוץ אינו נידון משום לחי ופתח ודווקא נפרץ במלואו אבל אי לא הוה נפרץ במלואו שרי אע''ג דלא עירבו כיון דאינה רגילה בו כדאמר ונפרץ משמע דאינה רגילה בו והוא הדין דהוה מצי למינקט במבוי פתוח לחצר דאסור כיון דרגילה בו אע''ג דלא הוי במלואו אלא אי נקט הכי לא הוה קמ''ל רב מידי דכיון דפתח גמור הוא פשיטא דלא אתו רבים ומבטלי מחיצתא אי נמי לא הוה מצי למינקט בפתוח לחצר דאע''ג דרגילה בו הוה שרי הואיל ולבני חצר יש להם דרך לרה''ר בלא מבוי דכגון זו כופין אותו על מדת סדום כדאמרינן במי שהוציאוהו (לקמן ד' מט.) גבי חצר שבין שני מבואות: בעירבו קמיפלגי בדרב יוסף. דהיינו כלה לאמצע רחבה ורב יוסף מפרש מילתיה דרב יהודה הא דאמר אין צריך כלום ותירוץ דכאן בעירבו לא תירצו בימי רב יוסף וסבר רב יוסף דנראה מבחוץ לרב נידון משום לחי כדס''ד מעיקרא אליבא דרב והכי נמי דייק רב יוסף ממלתיה דרב הונא דהוא תלמידיה דרב דנדון משום לחי אך קשה דלא שייך למימר קמיפלגי בדרב יוסף הואיל ולא איירו במה שבא רב יוסף לחדש והיינו דאסור בצידי רחבה וי''ל דאי לאו מילתיה דרב יוסף ה''א דפליגי נמי בצידי רחבה והוה קשה היכי שרי שמואל בצידי רחבה היכא דאיכא תרתי לריעותא שצידו אחד מפולש עד רה''ר וצידו השני נמי אע''ג דנראה מבחוץ האמר שמואל דאין נידון משום לחי לכך הוצרך להביא דרב יוסף דבכלה לאמצע רחבה פליגי דלא הוי תרתי לריעותא וגם לרב נמי הוה קשה הואיל וסבר דנידון משום לחי אמאי אסר משום מפולש דהוה סברא לומר דהא בהא תליא ולכך מייתי דרב יוסף דלאו הא בהא תליא דבכלה לצידי רחבה אסור לכולי עלמא אפילו למאן דאמר נידון משום לחי וטעמא משום דלמפולש לא מהני לחי אלא לר' יהודה והא דלא משני לעיל דרב יהודה בכלה לאמצע ודרב בכלה מן הצד או כאן בזה כנגד זה וכאן בזה שלא כנגד זה משום דהאמת תירץ לו דהא רב ששת לא מחמת קשיא תירץ אלא קבלה היתה בידו כך יש לפרש לפי שיטת רש''י ור''י מפרש דרחבה דהכא לא הויא כרחבה דפ' שני (ד' כד:) דהתם מיירי ביתירה מבית סאתים ולא הוקף לדירה והויא כרמלית ואין מטלטלין בה אלא בד' אבל רחבה דהכא אינו כן דא''כ הוה כלה לבקעה אלא מיירי בדאית בה דיורין מדמפליג בין עירבו ובין לא עירבו דלא גרע מחורבה דאמר בפרק הדר (לקמן ד' עד.) דאסור כ''ש רחבה דאית בה דיורין טפי מחורבה והיתה אסורה אי לאו דס''ד השתא דסבר רב יהודה נראה מבחוץ נידון משום לחי וקס''ד השתא מדלא מפליג רב יהודה בשריותא משמע דשרי בכל ענין אפילו כלה לצידי רחבה ונפרצה חצר כנגדו ואפילו לא עירבו ועוד מדאיירי רב יהודה בנפרצה כנגדו ואיצטריך לאשמועינן דלא הוי מפולש א''כ על כרחך ס''ל נראה מבחוץ ושוה מבפנים נדון משום לחי דאי לא חשיב לחי אמאי שרי בכלה לצידי רחבה דלאמצע רחבה פשיטא דלא הוי מפולש וא''כ איכא תרתי לריעותא שצידו אחד מפולש עד רשות הרבים וצידו השני נמי נהי דנראה מבחוץ הא לא חשיב לחי אלא וודאי חשיב לחי והשתא לא הוי תרתי לריעותא [דחשיב] לחי מצד אחד כדאמר לקמן (ד' ט.) ולימא לבוד מרוח אחת ותשתרי ונקט רחבה משום דעובדא הכי הוה והוא הדין חצר אע''ג דרב יוסף קאמר משמיה דרב יהודה והוא מוקי לה לקמן בכלה לאמצע רחבה אבל בצידי רחבה אסור ההוא לא שנו הוי לפי המסקנא. חצר מותרת ומבוי אסור השתא ס''ד אסור משום מפולש בכלה לצידי חצר ונפרצה כנגדו אפילו עירבו דבכלה לאמצע אין סברא לאסור משום פילוש מדקאמר ונפרץ חצר כנגדו ואסור בשלא עירבו אפילו בכלה לאמצע ולא נפרצה חצר כנגדו מדנקט במלואו משמע דאסור משום דנפרץ במלואו דהיינו בלא עירבו ובדלא נפרצה כנגדו דאי בנפרצה ובעירבו מאי אריא ונפרץ במלואו דאפילו לא נפרץ במלואו הוי כמפולש ולא מהני לחי עד דאיכא צורת הפתח ועוד מדנקט חצר ולא נקט קרפף דלית בה דיורין משמע משום דיורין שבחצר בא נמי לאסור ועוד דאי לא אסור אלא משום פילוש הוה ליה למימר מבוי שנפרץ במלואו לצידי חצר מדלא נקט הכי משמע דבכלה לאמצע נמי מיירי ואסור משום דלא עירבו וסבר נראה מבחוץ ושוה מבפנים אינו נידון משום לחי ומיהו מדאסר בצידי חצר משום פילוש אין להוכיח דסבר דאינו נידון משום לחי דאפילו נידון משום לחי הוי מפולש דהא רב יוסף אסר בצידי רחבה לכ''ע אפילו למ''ד נידון משום לחי. דרב אדרב נמי ל''ק כאן בעירבו פי' הא דרב יהודה בכלה לאמצע כדמפרש רב יוסף אע''ג דלא מפליג בשריותא אין לחוש דכיון דתרוייהו מילתיה דרב מה שסתם כאן פירש כאן ועוד כיון דסבר רב נראה מבחוץ לא הוי לחי לא חש לפרש דאיירי בכלה לאמצע רחבה דבכלה מן הצד הוי תרתי לריעותא אע''ג דרב יוסף אית ליה נראה מבחוץ נידון משום לחי כדדייק לקמן ממלתיה דרב הונא מ''מ אוקי מילתיה דרב יהודה בעירבו משום דרב יהודה תחלת דבריו אמר משמיה דרב ונראה לרב יוסף דהסיום נמי הוי משמיה דרב אע''פ שסתם א''ר יהודה כו' ולא פירש משם מי אמר וכן רב יוסף אמר בסתם משמיה דרב יהודה מ''מ היה נראה לו שגם זה מדברי רב ורב סבר אינו נידון משום לחי והשתא אתי שפיר דקמפלגי במה שבא רב יוסף לחדש ומיהו רבינו חננאל מיישב דאתי שפיר דקא מיפלגי בדרב יוסף דרב יהודה שרי אפילו זה כנגד זה כרב יוסף ורב כרבה דבעי זה שלא כנגד זה ולקמן נמי משמע דרבה פליג אדרב יוסף דפריך ולרבה דאמר זה כנגד זה אסור מיהו ה''ל למימר דרבה ודרב יוסף איכא בינייהו:

דף ז - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד