דף נד - א
תנו רבנן: אין מחמיצין את שתי הלחם ואת לחמי החמץ של קרבן תודה בתפוחים. [15] הואיל שתפוחים אינם מחמיצים היטב את העיסה.
משום רבי חנינא בן גמליאל אמרו: מחמיצין בתפוחים.
רב כהנא מתני לה, לדעה שמחמיצין בתפוחים, ברבי חנינא בן תרדיון בשם רבי חנינא בן תרדיון [במקום רבי חנינא בן גמליאל].
והוינן בה: כמאן אזלא הא דתנן במסכת תרומות: תפוח של תרומה שריסקו, ונתנו בתוך העיסה של חולין, וחימצה לעיסה בתפוח - הרי זו העיסה אסורה משום תרומה, שאין התרומה בטילה ברוב החולין משום שהשאור עשוי לטעם, ולא בטל כוחו.
כמאן, האם לימא שמשנה זו רבי חנינא בן גמליאל היא, ולא רבנן, שאמרו אין מחמיצין בתפוחין משום שאינם מחמיצים היטב?
ומשנינן: אפילו תימא שמשנה זו רבנן היא. כי נהי דחמץ גמור לא הוי בחימוצו של תפוח, חמץ נוקשה מיהא הוי, וחימוץ שכזה דיו לאסור את עיסת החולין משום איסור התרומה של התפוח.
אמר רבי אילא: אין לך מנחה הקשה לקמיצה יותר ממנחת חוטא, שהיא חריבה, וקשה לקמוץ ממנה בשיעור מדויק, כי כשהוא מוחק את הקומץ באגודלו מלמעלה, וכשהוא מוחק באצבעו הקטנה מלמטה, נושר מן הקמח יותר מדאי, ונמצא שחסר שיעור הקומץ.
רב יצחק בר אבדימי אמר: מנחת חוטא מגבלה במים, וכשרה בגיבול במים, לפי שלא אסרה תורה אלא ליתן בה שמן, ולא מים, הילכך אין קושי לקומצה.
והוינן בה: לימא שכולם סוברים שיכול לגבל את העיסה במים, שלא אסרה תורה אלא ליתן בה שמן בלבד. ובהא קא מיפלגי:
דמר, רב יצחק בר אבדימי, סבר - כמות שהן עכשו משערינן [16] למידת הקומץ, ולכן יכול לקמוץ את הקומץ בקלות, לאחר שגיבל את העיסה במים.
ומר רבי אילא סבר - לכמות שהיו קמח בלבד משערינן, ולכן אם יגבל את העיסה במעט מים, ותעשה עיסה עבה, ויפחת נפחה, או אם יתן בה הרבה מים ותעשה רכה ויגדל נפחה, לא יתקבל בקמיצה שיעור קומץ של קמח שלא התערב במים. ולכן, אינו יכול לקמוץ אלא כשאינו נותן בעיסה מים, ואז קשה הקמיצה, לפי שהיא חריבה לגמרי.
ודחינן: לא נחלקו בכך. אלא דכולי עלמא סוברים - כמות שהן עכשו משערינן. ובזה נחלקו:
דמר, רב יצחק בר אבדימי, סבר, פירוש "חריבה" האמור במנחת חוטא - חריבה משמן. אבל יכול ליתן בה מים. ולפיכך קל לקמוץ אותה, לפי שיעורו של קומץ עכשו.
ומר, רבי אילא, סבר, חריבה מכל דבר צריכה להיות, שאפילו מים אין נותנין בה, ולכן קשה לקומצה.
תנן התם במסכת עוקצין: בשר העגל שלא היה בו שיעור כביצה, שהוא השיעור שבו אוכל מקבל טומאה, ויכול לטמאות אחרים בטומאת אוכלים, שנתפח, שכך דרכו של בשר עגל שהוא רבה בקדירה, ועמד על שיעור כביצה, וכן בשר בהמה זקינה, שדרכו להצטמק, שנתמעך - משתערין לכמות שהן.
ונחלקו אמוראים בפירוש "כמות שהן", האמור במשנה זו.
רב ורבי חייא ורבי יוחנן אמרי, משתערין כמות שהן עכשו.
דהיינו, שאם יש עתה בבשר העגל שיעור של כביצה, הרי הוא נטמא, ומטמא בטומאת אוכלין, אף על גב ששיעורו כביצה הוא תוצאה מזה שתפח. וכמו כן, בשר הזקינה שהיה כביצה והצטמק לפחות מכביצה, אינו מטמא עתה, משום שעתה אין בו את השיעור הראוי לטמאות.
ואילו שמואל ורבי שמעון ברבי וריש לקיש אמרי: משתערין לכמות שהיו לפני שתפחו או הצטמקו.
הילכך, בשר העגל שלא היה בו כביצה, ותפח לכביצה, אינו מקבל טומאה ואינו מטמא. ובשר הזקינה שהצטמק מכביצה, עדיין יכול לקבל טומאה, ולטמאות אחרים.
מיתיבי מהא דתניא: בשר העגל שלא היה בו כשיעור ביצה, ותפח ועמד על כשיעור ביצה - הרי הוא טהור לשעבר. [17] שאם נגעה בו טומאה לפני שתפח, הרי הוא טהור. וטמא מיכן ולהבא, שיכול לקבל טומאה ולטמאות אחרים, משום שלאחר שתפח הרי הוא כביצה. וקשה לכל אלו האמוראים שאמרו ש"לכמות שהיו הן משתערין" ולא "לכמות שהן עכשו"!? ומתרצינן: הטומאה ההיא אינה אלא מדרבנן. [18] לפי שמן התורה כמות שהיו משערים, והרי לפני שתפח לא היה בו שיעור כביצה.
ומקשינן: אי הכי, שכל טומאתו היא רק מדרבנן, אימא סיפא, וכן בפיגול וכן בנותר, אם בתחילת היותם לנותר ולפיגול לא היה בהם שיעור כזית, ותפחו לשיעור כזית, הרי הם כדין בשר עגל שתפח האמור ברישא. וסברה הגמרא, שהכוונה לחיוב כרת, למי שאוכלם לפיגול ולנותר שתפחו.
אי אמרת בשלמא, שדין בשר העגל שתפח, האמור ברישא, הוא דין דאורייתא, היינו דאיכא גם כן פיגול ונותר שחייבים עליהם כרת מדאורייתא. אלא אי אמרת שדין בשר העגל שתפח הוא רק דין דרבנן, קשה - וכי חיוב כרת על פיגול ונותר בדרבנן, מי איכא!?
ומשנינן: המשנה הזו לא מדברת באכילת פיגול ונותר. אלא אימא: וכן בטומאת פיגול וכן בטומאת נותר. שגזרו חכמים על הפיגול והנותר, ואפילו כשלא נטמאו כלל, שיטמאו את הידים, ומשמיעה לנו המשנה שאם היה בשר עגל פיגול או נותר פחות מכביצה, ותפח והגיע לשיעור כביצה, הרי הוא מטמא מכאן ולהבא את הידים.
והיתה המשנה צריכה לומר זאת, כי סלקא דעתך אמינא, הואיל וטומאת פיגול וטומאת נותר רק טומאה דרבנן היא, אם כן, כולי האי, שתחילה לא היה בו שיעור ולאחר מכן תפח לכשיעור, בדרבנן לא עבוד רבנן תקנה שיטמא את הידים על ידי שישתער לכמות שהם עתה, קא משמע לן שאפילו בטומאה דרבנן משתערין לכמות שהוא עכשו.
תא שמע ממה ששנינו: בשר בהמה זקנה שהיה בו שיעור כביצה, ונטמא, וצמק לפחות מכשיעור, הרי הוא "טמא לשעבר", וטהור מכאן ולהבא. ומוכח שמשתערים לכמות שהן עכשיו.
אמר רבה: כל היכא דמעיקרא הוה ביה שיעור, והשתא לית ביה שיעור - הא לית ביה. [19] ופשוט שמשערין לכמות שהן.
וכל היכא דמעיקרא לא הוה ביה שיעור והשתא אית ביה שיעור, לא נחשב השיעור הזה מדאורייתא, כי התפיחה שהגדילה את נפחו היא ממים בלבד שנכנסו בו, ורק מדרבנן [20] [21] החשיבוהו כאילו יש בו שיעורא.
הערות
[15] בדין חימוץ במי פירות, דעת רבינו תם שמי פירות לבדם אינם מחמיצים כלל, ומי פירות מעורבים עם מים עושים חמץ נוקשה, ועוד כתבו התוספות דעה אחרת, שמי פירות לבדם עושים חמץ נוקשה, ומי פירות מעורבים במים עושים חמץ גמור. ובדעת הרמב"ם כתב הלקוטי הלכות בזבח תודה, שמי פירות לבדם אינם עושים כלל חימוץ, ומי פירות בתערובת מים עושים חמץ גמור, ולדבריו קשה הגמרא שאומרת שלרבנן מחמיץ בתפוחים הוא חמץ נוקשה, ובמה מדובר? אם החמיץ רק בתפוחים, לדעת הרמב"ם זה כלל לא חמץ, ואם עירב מים, אם כן, זה חמץ גמור! וכתב הזבח תודה, שמדובר שהחמיץ במי פירות לבד. ואף שאין זה חמץ, מכל מקום, כיון שניתן טעם בכל העיסה, אוסר את העיסה, כמו תבלינים של תרומה. ולשון הגמרא 'נוקשה מיהא הוי' אינו מדויק.
[16] מבואר ברש"י שפסול הקמיצה במנחת חוטא משום שהקומץ חסר או יתר. ומקשה החזון איש, הרי לא נאמר בתורה שיעור כמה סלת צריך להכנס בקומצו של הכהן, ואם כן, מה שייך לומר שנכנס יותר מדי או פחות מדי.
[17] הרמב"ם פרק ד' מטומאת אוכלין הלכה ט' כתב בשר העגל שתפח משתער כמות שהוא. וקשה, הרי אם לא היה בו שיעור מלכתחילה, אינו מטמא אלא מדרבנן ומדוע סתם הרמב"ם הדין ולא פירש שאינו אלא מדרבנן. ותירץ בחידושי הגרי"ז שהרמב"ם פוסק שלגבי קבלת טומאה, אוכל מקבל טומאה בכל שהוא, וכל מה שצריך כביצה זה כדי לטמאות אחרים. וכיון שפסק הרמב"ם בפרק ז' מהלכות אבות הטומאות שאוכל מטמא אוכל אחר רק מדרבנן, לכן לא הוצרך הרמב"ם לפרש פה שזה מדרבנן, מפני שלדעתו כל הנושא של אוכל מטמא אוכל אינו אלא מדרבנן. אמנם תירוץ זה מסביר את הרמב"ם רק אם נאמר שכפי שאוכל מטמא אוכל זה רק מדרבנן, כן הדין שאוכל מטמא משקה זה רק מדרבנן, וכן סובר המקדש דוד בדעת הרמב"ם. אבל החזון - איש [בהוספות בסוף טהרות] חולק, וסובר שלדעת הרמב"ם אוכל מטמא משקין מן התורה, ואם כן, חזרה הקושיה למקומה, מדוע לא כתב הרמב"ם שדין זה הוא מדרבנן? ותירוצו של הגרי"ז לא מספיק, דעדיין יש נפקא מינה אם נגע האוכל במשקה. ותירצו המשנת רבי אהרן [טהרות סימן מ'] והמנחת אברהם שדעת הרמב"ם שכל נידון הסוגיא הוא האם כשחצי כזית נבילה תופח ונהיה כזית. האם זה כזית 'נבילה' או שמא הנבילה היא רק חצי כזית, והחצי השני זה מים, אולם כל זה כשאנו רוצים להגיד שיש כאן כזית נבילה או כזית מן המת, על זה אנו אומרים שהתפיחה אינה מצטרפת להיות כמו מת בעצמו או נבילה בעצמה. אבל על כל פנים, יש לנו פה אחרי התפיחה כביצה אוכל, ואם זה יקבל עכשו טומאה ויגע בדבר אחר, ודאי שיטמאנו, שהרי כביצה 'אוכל' טמא נגע במשהו אחר, וטמאו. ולכן מה שפסק הרמב"ם שבשר העגל שתפח ועמד על כביצה, משתער כמות שהוא, הכוונה היא, אם נטמא אחרי שתפח, נחשב שיש כאן כביצה אוכל טמא, ורק אם תגע טומאה בחצי ביצה אוכל, ואחר- כך יתפח ויהיה כביצה, זה יהיה קשור לנידון הסוגיא האם משערים כפי שעכשו או כמו שהיו, מפני שבאופן זה אנו רוצים להשתמש היום במה שהיה אתמול, והסוגיא אצלנו שמביאה ברייתא זו ותולה את זה בשאלה של כמו שהן עכשו או כמו שהיו, פירשה את הברייתא שמדובר באופן זה, שנטמא כשהיה פחות מכביצה ותפח לאחר מכן.
[18] הרשב"א והרא"ש מסבירים מדוע גזרו חכמים במקום שלא היה בו שיעור ועכשו יש בו שיעור, מפני שחששו שמא יראה אדם שנגע בו שרץ ואיננו יודע שמלכתחילה לא היה בו כשיעור וכשיראה שחכמים מטהרים יבוא להקל גם במקרים אחרים שיהיה שיעור, ולפי זה כתבו שאם עשה עיסה מקמח פחות משיעור חלה ותפח כל- כך שנראה שיש בו קמח כשיעור, אין צריך להפריש חלה, מפני שכאן אין חשש שהרואה יטעה, מפני שכשיראה שלא הפרישו חלה, יחשוב שמא כבר הפרישו קודם או יפרישו אחר-כך, ומכיון שלא תצא תקלה - לא גזרו חכמים.
[19] מסקנת הסוגיא שאם מלכתחילה לא היה שיעור ואחר- כך תפח, נחשב לשיעור מדרבנן. והקשו התוספות, אם כן, מה מסתפקת הגמרא במסכת שבת לגבי שהוציא חצי גרוגרת וחשב עליה לזריעה, ולגבי זריעה יש בזה שיעור הוצאה ולגבי אכילה אין בזה שיעור ואחר- כך תפחה לשיעור גרוגרת ונמלך והחליט לאוכלה, וסוף מלאכתו היתה במחשבת אכילה, ולגבי אכילה אמנם עכשו יש בו שיעור אבל מלכתחילה לא היה בו שיעור, ומסתפקת בזה הגמרא בשבת אם חייב או לא, ומקשים התוספות מדוע זה נחשב שסוף המלאכה היתה מחשבה על אכילה והיה שיעור אכילה, הרי הגרוגרת תפחה ומלכתחילה לא היה בה גרוגרת, ואם כן לגבי דינים דאורייתא נחשב גם עכשו שאין בו שיעור ומדוע הגמרא מסתפקת שיהיה חייב, ותירצו על זה הראשונים כמה תירוצים. הרמב"ן מתרץ, שדוקא בגרוגרת הגמרא הסתפקה וכפי סברת הגמרא לקמן דף נה א שגרוגרות כיון שאפשר לשולקן ולהחזירן לכמו שהיו, לכן כשתפחה מועיל אפילו מדאורייתא שנחשב לשיעור. הרשב"א מתרץ, שלגבי שבת השיעור של הוצאה נמדד בחשיבות הדבר שדרך בני- אדם להצניע כמוהו מחמת חשיבותו, וכיון שתפח ונראה גדול, הרי הוא חשוב לבני- אדם וחייבים על הוצאתו, אולם לגבי טומאה ואיסורי אכילה שצריך שיעור אכילה, שם מתחשבים בגודלו המקורי מפני שזה שתפח ונתוסף בו מים, אין זה מגדיל את ערך האכילה שבו. השיטה מקובצת מתרץ, שהסוגיא במסכת שבת הולכת כדעת רבי יוחנן, הסובר שאם מלכתחילה לא היה בו ועכשו יש בו - נחשב לשיעור מן התורה. והרש"ש מתרץ, ששם מדובר בגרוגרת שמלכתחילה היה בה שיעור וצמקה לחצי וחזרה ותפחה, ובאופן זה מועיל מן התורה. ועיין ברש"ש שמתרץ עוד תירוץ על שאלה זו. ועיין עוד בביאור הגר"א אור חיים סוף סימן תפ"ו שדן במסקנת הסוגיא שריש לקיש נשאר בתיובתא, האם צריך לומר אין דיחוי באיסורין.
[20] כתב הרמב"ם פרק י"ד מהלכות מאכלות אסורות הלכה ד', איסור אכילה בשיעור פחות מכזית שתפח ועמד על כזית אסור ואין לוקין עליו, וזה כפי המבואר בסוגייתינו שאסור מדרבנן. והקשה הקרן אורה מה חידש בזה הרמב"ם, הלא בין כה וכה זה אסור באיסור דאורייתא גם כשזה חצי כזית מדין 'חצי שיעור' שאסור בכל האיסורים, ומה מוסיף לנו העובדה שנהיה כזית ואסור מדרבנן כאילו יש בו שיעור כזית? ותירץ הקרן אורה שיש נפקא מינה לענין חולה שצריך לאכול דבר איסור, והדין שמאכילם הקל הקל תחילה, וממילא עדיף להאכילו חצי כזית שלא תפח מאשר חצי כזית שתפח לכזית. והגרי"ז תירץ בנפקא מינה נוספת כגון שנשבע לאכול את האיסור הזה, ואם זה היה רק איסור חצי שיעור, השבועה היתה חלה, ועכשו שיש בו איסור דרבנן כתב הש"ך ביורה דעה סימן רל"ט סק"כ שאין השבועה חלה על כך. עוד תירץ המנחת אברהם לדעת הרמב"ן שבחצי שיעור אין הבדל בין איסורים חמורים לקלים, ודרגת חומרת חצי איסור שוה בחלבים כבנבילות, ואם כן, נפקא מינה בחצי זית נבילה וחצי זית חלב שתפחו לכזית, שמצד דין חצי שיעור אין הבדל ביניהם, אולם מצד האיסור דרבנן, נחשב הכזית חלב לכזית חלב וחמור מהכזית נבילה.
[21] כתב החזון איש, בלחם יש ד' זמנים: א' בתור חיטים, ואז נפחם קטן ביותר. ב' אחר שנטחנו ונעשו קמח הנפח גודל. ג' אחר- כך כשנלושים ונעשים בצק, לפעמים נפחם גדל ולפעמים פוחת. ד' כשנאפה הלחם, פעמים נפחו גדל ופעמים פוחת. ולענין הפרשת חלה כתב הרשב"א ששיעור חלה נאמר בקמח, נפח של מ"ג ביצים וחומש קמח, ואין זה שייך לשאלה אם כמו שהן או כמו שהיו, שאף שנפחם עכשו יותר מאשר חיטים, מכל מקום, השיעור נאמר בקמח. ולענין ברכת המזון אחרי כזית פת [מדרבנן] או אחר אכילת ד' כביצים שחייב מדאורייתא, נראה שמשערים בפת ואף שתפחה יותר ממה שהיתה בתור קמח, השיעור נאמר בפת. ובמנחת חינוך סוף מצוה ש"ג כתב לגבי איסור חדש שפירטה התורה 'ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו' שיש חילוק בין שיעור לחם לקלי, שבאיסור קלי משערים לפי קמח ובאיסור לחם משערים כזית פת אף שתפח ע"י המים. וכן דעת החתם סופר בתשובה יו"ד סימן קי"ז. ובעל הנתיבות חולק על כך, וסובר שבכל איסורי תורה כגון כלאים וטבל ותרומה אם עשו מהם פת, משערים בכזית פת. וקשה לכאורה, הרי תפח לכזית מן התורה אין חייבים עליו? וכתב המנחת אברהם, שדעת הנתיבות היא שלחם לא נחשב כאיסור שתפח, אלא זוהי צורת האיסור, וכך מחשבים את הכזית. ועיין עוד בספר בני ציון סימן ר"ג מה שמפלפל בנושא זה.
כב דף נד תפוח שרסקו ונתנו בתוך העיסה וחימצה וכו' הנה בתוס' מבואר שני פירושים היינו דיש לפרש דמיירי שנתן גם מים, והוי מי פירות עם מים, ועוד פירשו דיש לפרש בלא מים, והנה הרא"ש בפר"ב דפסחים פירש דמיירי עם מים, אבל בלא מים אינו מביא לחימוץ, ולכאורה יש להעיר אם התפוח אינו יכול להביא חימוץ רק בצירוף המים, א"כ הוי זו"ז גורם ומותר לדעת הרמב"ם וא"כ תיקשה היאך סתים הרמב"ם להאי דינא בפרט"ו מה' תרומות ה"ד שכתב שם לאסור לזרים מטעם החימוץ דאוסר בכל שהוא, וע"כ דדעת הרמב"ם דמיירי בלא מים, אבל קשה הא פסק הרמב"ם בפרי"ב ממעה"ק הי"ט דמי פירות אינו מחמיץ, והנה לשיטת הש"ג, הובא במג"א סי' תס"ב דשאני תפוחים אתי שפיר, והתוס' והרא"ש שפירשו דמיירי במים משום דאל"כ הוי מ"פ, וסברי ע"כ דאין הבדל בין תפוחים ושארי פירות, ע"כ יפרשו המשנה למ"ד זו"ז גורם אסור, וכן הוא דעת הרשב"א בתשובה סי' של"ג דמביא שם ראי' לדין תערובות מ"פ עם מים, וע"כ מפרש ג"כ המשנה למ"ד זו"ז גורם אסור, אבל דוחק לפרש כן, ומצאתי בתוס' אנשי שם במשנה שמביא קושיא זו, והנה אפשר לומר דלדעת הר"ן סופ"ג דע"ז דענין זו"ז גורם הוא ענין ביטול. ממילא זה לא שייך בדבר שאיסורו במשהו, ולסברא זו נחית במג"א סי' תמ"ה סק"ה דמזה הטעם לא שייך זוז"ג בשל ע"ז מטעם דלא בטל לשיטת הטור בשם הרמ"ה, וכמו"ש התוס' בפסחים כ"ז דכיון דלא שייך ביטול בהקדש לא אמרינן זוז"ג עכת"ד, - וממילא הכא באיסור מחמץ שאוסר במשהו, וכמו שמדייק הרמב"ם וכתב שם כבר ביארנו שהמחמץ והמתבל אוסר בכ"ש לפיכך אם ריסק תפוח של תרומה וכו', ולפי"ז אין הכרח לחדושו של הש"ג דשאני תפוח, אלא הטעם דמיירי בתערובות עם מים משום דמ"פ לחודיא בלא מים אינו מחמץ, וע"כ דמיירי ג"כ עם מים, ומ"מ אינו מותר מטעם זוז"ג מפני שהחימוץ של תרומה אוסר לזר במשהו, וכמוש"נ.
בדין שיעורין
א תנן התם בשר העגל שנתפח ובשר זקנה שנתמעך משתערין לכמות שהן רב ורבי חייא ור' יוחנן אמרי משתערין כמות שהן, שמואל ור"ש ברבי וריש לקיש אמרי משתערין לכמות שהיו, - ביאור הדברים דפליגי אם אזלינן בתר מעיקרא או בתר השתא, ובמסקנא מסיק רבה כל היכא דמעיקרא הוי בי' והשתא לית בה הא לית בה וכל היכא דמעיקרא לא הוי בה והשתא הוי בה מדרבנן ופלוגתייהו כגון שהי' בו כשיעור וצמק וחזר ותפח דמר סבר יש דיחוי באיסורא, ומר סבר אין דיחוי באיסורא, וכמו כן לענין טומאה כמבואר בסוגיא, והנה הרמב"ם בפר"ד מטו"א ה"ט כתב וז"ל בשר העגל שנתפח ובשר זקנה שנתמעטה משתערין כמות שהן, עכ"ל, ומדלא כתב דבשר העגל שנתפח ויש עתה כשיעור דטומאתו אינה אלא מדרבנן, ע"כ משמע דטומאתו מדאורייתא, וזה פלא דהלא זה הוי היפך הסוגיא, וע"כ דמדחה רבינו הסוגיא מהלכה ופסק כהני דאזלי בתר השתא, וסבר שכן הדין גם מדאורייתא, - ומצאתי בחזון נחום במשניות שכתב לתמוה על הרמב"ם מדוע העתיק המשנה כלשונה.
ב ונראה דסבר הרמב"ם דכיון דכל עיקר הפירכא בהא דפריך בסוגיא ממשנה וברייתא אינה אלא למ"ד דמשערין לכמות שהיו, ולדידהו מתרץ רבה דהא דמטמאין מכאן ולהבא באופן שלא היה בו כשיעור מעיקרא והשתא יש בו כשיעור שהוא מדרבנן, אבל להני דסברי דאזלינן בתר השתא לית להו פירכא, א"כ גם במסקנא קיימא הכי דמפרשי המשנה כפשוטה מטעם דאזלינן בתר השתא, ומצאתי בחידושי הרשב"א הכא בסוגיא שמביא בשם התוס' דמפרשי גם כן דהא דקאמר דכשהוא מעיקרא לא הי' בו כשיעור והשתא אית ביה דהוא מדרבנן זהו רק למאן דסברי דאזלינן בתר מעיקרא אבל לר' יוחנן הוי מן התורה יעוי"ש, וע"כ טעמם של רבותינו בעלי התוס' כמו שכתבנו דכיון דליתא פירכא לדבריהם, א"כ למה לן לומר דחזרו ממה שאמרו, וזהו גם כן שיטת הרמב"ם, וכמוש"נ.
ג איברא דהרשב"א הקשה על התוס' מהסוגיא לפי אוקימתא דרבה דמוקים פלוגתייהו בשהי' בו כשיעור וצמק וחזר ותפח ופליגי אם יש דחוי באיסורא, ואם אמרינן דר' יוחנן גם במסקנא סבר דאזלינן בתר השתא, א"כ לדידי' לא בעינן לומר דהי' בו כשיעור, אלא סגי אם השתא יש בו כשיעור אבל השתא דמוקי אליבא דר' יוחנן באופן שהיה בו כשיעור, ומשום אין דחוי באיסורין, משמע דאם יש דחוי לא מהני גם הא דהשתא, הרי מבואר דגם לר' יוחנן בעינן כשיעור מעיקרא, יעוי"ש, - והא קושיא חמורה.
ד ונראה לומר דהתוס' יפרשו הסוגיא דנפ"מ גם לר' יוחנן בהא דדחוי באיסורין, באופן שקבל טומאה בשהי' בו שיעור כביצה שהוא שיעור שיכול לטמא אחרים, ואח"כ צמק לפחות מכביצה, וחזר ונתפח לכביצה, ועכשיו לא קבל טומאה מחדש אם יכול לטמא אחרים מפני הטומאה שקבל מכבר, דזה תליא בדחוי דאם יש דחוי, ממילא בעינן לקבלת טומאה מחדש, ואם אין דחוי לא בעי לקבולי טומאה מחדש, וזהו שיטת הרמב"ם בפר"ד מאבוה"ט הי"ג וז"ל היו בתחילה כשיעור וצמקו וחזרו ותפחו עד שהגיע לשיעורן הרי אלו מטמאין כשהיו דין תורה, הרי מבואר להדיא דבאופן זה חוזר וניעור מדאורייתא, והיינו דאין דחוי, ואעפ"י דשם מיירי בטומאת עצמן דהיינו נבלה או שרץ וכדומה, והכא בנידון דידן מיירי בשקבל טומאה כדין אוכל שאין לו טומאת עצמו, מ"מ נראה דשיטת הרמב"ם כן גם באוכלין, ובמל"מ פר"ד מטו"א נחית לדינא כן ומפרש התוספתא הביאה הר"ש בפר"ח דפרה, דמיירי באוכלין טמאין שהי' בו מתחילה כביצה וצמקה וחזרה ותפחה דאז חזר לטומאתו הראשונה, וזהו סברת התוס' ג"כ, והרשב"א אפשר דלא סבר לה להאי פירושא, אבל התוס' והרמב"ם סברי כן לדינא, וא"כ שפיר מתפרשה המשנה כפשוטה דמשתערין כמו שהן השתא, וכמו שנתבאר. -
ה אמנם טרם יצאנו ידי חובתנו אם אמרינן כן בשיטת הרמב"ם דפסק דאזלינן בתר השתא, דלפי"ז מדוע פסק בפר"ד מאבוה"ט הי"ג וז"ל כזית מן הנבלה או כעדשה מן השרף שצמקו וחסרו טהורין, פחות מכעדשה מן השרץ ופחות מכזית מן הנבלה שתפחו ועמדו על כשיעור מטמאין מדברי סופרים, יעוי"ש, וקשה אם אזלינן בתר השתא, הרי עתה אחרי התפיחה יש בזה כשיעור שלם, ומדוע אינן מטמאין מן התורה, ובקר"א עמד בסתירת דברי הרמב"ם האלו לפי מה שפסק בפר"ד מטו"א ה"ט בהא דבשר העגל שנתפח.
ו אבל נראה דזה לא קשה כלל, דע"כ יובדל הא דמו"א מטומאת עצמן, וזה הדבר דהנה באוכלין אף שאין בו שיעור כביצה מעיקרא, אבל כיון שנתפח ועתה יש בו כשיעור ביצה, עכ"פ יש כאן אוכל שהוא כביצה, דמה לי אם נעשה השיעור ע"י לישה ואפיי' בתנור שג"כ טבע התנור לעשות תפיחה במאכל, ומה לי אם נעשה תפיחה ע"י מים וכדומה, אבל עכ"פ עתה הוא אוכל, וסבר ר' יוחנן כיון דבן אורחא דמילתא באוכלין שנעשין גדולים בכמות ע"י אמצעים שונים, לכן גם בתפיחה שאח"כ דינו שוה לתפיחה דמעיקרא, והרי הוא אוכל בכשיעור, משא"כ שרץ ונבילה דטומאתן דוקא ע"י עצמן דהיינו דמו ובשרו של עצמו, ואם נעשה נפוח מאיזה דבר אחר, ע"כ אין זה שרץ ונבילה האמור בתורה, וא"כ אין להן טומאת עצמן, ובזה פשיטא דטומאתן אינה אלא מדרבנן, והנה כמו כן לענין מלקות להיות לוקה על אכילתן דשרץ ונבילה פשיטא ג"כ דבעינן נבילה ממש ושרץ ממש, וממילא אם הנפח משלים השיעור דאין לוקין אותו, כיון דאין כאן שיעור מנבילה ממש, ומה"ט כתב הרמב"ם בפרי"ד ממאכלות אסורות דאם נתפח אסור ואין לוקין עליו, והתם אעפ"י שאין חידוש דין במה שאסור דבלא"ה אסור מטעם חצי שיעור דאסור מן התורה, אבל הרמב"ם בא להורות לנו דלא הוי רק איסור, ואין לוקין עליו, והוא מהטעם שכתבנו, וברור בס"ד.
ז ובזה יבואר לנכון גם מה שפסק הרמב"ם בפרי"ח מה' שבת הכ"ו וז"ל המוציא כגרוגרות לאכילה וצמקה קודם הנחה וחשב עלי' לזריעה או לרפואה שאינו צריך שיעור הרי זה חייב כמחשבתו של עת הנחה, הוציא פחות מכגרוגרות לזריעה וקודם הנחה חזר וחשב עלי' לאכילה פטור, ואם תפחה קודם הנחה ונעשית כגרוגרות קודם שימלך עלי' לאכילה חייב, שאפילו לא חישב הי' מתחייב על מחשבת ההוצאה עכ"ל, עי' בהה"מ, ומזה מוכח ג"כ דסבר הרמב"ם דאזלינן באוכלין בתר השתא, והיינו דרבא שהוא בעל המימרא שם בשבת סבר דאזלינן בתר השתא, וביותר הסוגיא סוברת כן, דקאמרה שם דין זה באת"ל, וע"כ משום דר' יוחנן סבר כן, וזהו כפי פירושא דהתוס' שהביא הרשב"א הכא, וזהו גם כן שיטת הרמב"ם, וזהו דלא כשיטת התוס' הכא בסוגיא בד"ה דמעיקרא שהקשו מסוגיא דשבת, אבל הרמב"ם תפס דסוגיא דשבת דהיינו בעי' דרבא, וגם במסקנא דקאמר שם את"ל סברי דאזלינן באוכלין בתר השתא ומשערינן כמו שהוא עכשיו, וכמוש"נ.
ח פיגול בדרבנן מי איכא, והיינו אעפ"י שיצוייר גם בפיגול באופן שהי' מונח פחות מכזית, ונתפח בין שחיטה לזריקה, וחשב בשעת זריקה על אותו כזית, דמדין התורה אין כאן פיגול, ומדרבנן הוא פיגול, וכבר עמד בזה בטהרה"ק, אבל זה ליתא דפשיטא דלא פסלינן הקרבן בשביל דרבנן, וכמו שנתבאר לעיל.
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
בדובשא מכאן ואילך לושו לי בחלבא ובדובשא כששמרה שלא תתחמץ מיירי כדרבנן ותימה דבסוף כל שעה (פסחים מ.) משמע דמי פירות אין מחמיצין כלל דאמר אביי לא ליחרך איניש תרתי שובלי בהדי הדדי ואמר אביי האי חצבא דאבישונא זקיפא אסירא ורבא שרי בתרוייהו דמי פירות אין מחמיצין ועוד שרי התם ותיקא במשחא ומלחא ומפרש ר''ת דכשנילושה במי פירות בפני עצמן בלא תערובת מים אין מחמיצין אבל כי איכא מים בהדייהו מחמיצין וכן מוכח לקמן במתני' בפירקין (דף נז:) דאמרינן לרבות מנחות ונסכים לחימוץ ופריך מנחת נסכים מי פירות אין מחמיצין אמר ר''ש אומר היה ר' יוסי הגלילי מנחת נסכים מגבלה במים וכשרה פירוש וכיון דאיכא מים בהדי שמן יכולה היא להתחמץ והא דאמר ר''ש בן לקיש בפ' כל שעה (פסחים דף לה. ושם) עיסה שנילושה ביין ושמן ודבש אין חייבין על חימוצה כרת דמי פירות אין מחמיצין ומשמע כרת הוא דליכא הא לאו איכא דחמץ נוקשה הוי ואמרינן נוקשה בעיניה בלאו צריך לאוקמא דאיכא מים בהדה דבלא מים אין מתחמץ לר''ש בן לקיש מדדחיק לשנויי לקמן מגבלה במים וכשרה ואי מחמיצין ואפילו לא הוי אלא חמץ נוקשה חשיב חמץ לענין מנחות כדאמר לעיל מדלקי עליה חמץ הוא אלא ודאי בתערובת מים איירי ואפ''ה ליכא כרת דנוקשה הוי במחמצה בתפוחים והא דאמר בפרק אלו עוברין (שם דף מב.) חומץ האדומי דרמו ביה שערי צ''ל שנתחמצו השעורים במים תחילה דאי לאו הכי תו לא מחמיצין ובירושלמי משמע דמי פירות אפי' בפני עצמן מחמיצין דאמר בירושלמי בפרק כל שעה ר' יוסי אומר שרה שעורים במים אם נתבקעו הרי אלו אסורות שריין בחומץ מותר מפני שהחומץ צומתן ר''ש בר רבי יצחק היה לו יין קוסס יהב בגוייהו שעורים בגין דחמע אתא לקמיה דר' מנא אמר ליה צריך אתה לבער חד מן אילין דבית ביירי הוה ליה גרבא דמשחא גו אוצרא חיטי שאל לרבא אמר איזיל גרוף מה דתחותיהן ע''כ ירושלמי ושמא כל הני סברי כאביי דאמר מחמיצין אפילו בפני עצמן דאסר חצבא דאבישונא וקי''ל כרבא דשרי ולפירוש זה מותר ללוש עיסה בביצים בפסח ובלבד שלא יערב במים אבל מלח שרי כמו וותיקא דאיכא מישחא ומילחא ומיהו יש לנטות ולהחמיר דלעולם אפילו בלא מים נהי דחמץ גמור לא הוי נוקשה מיהא הוי והא דשרי רבא חצבא דאבישונא משום דמי פירות אין מחמיצין קסבר כיון דאין מחמיצין חמץ גמור לא גזור להחמיר ולחוש דילמא נפקי מיא מהא ובלע אידך משום דמילתא דלא שכיחא הוא דאם היו מחמיצין חמץ גמור כיון שיש בו כרת היינו חוששין אע''ג דלא שכיחא והא דדחיק ר''ש בן לקיש לשנויי מגבלה במים אע''ג דבלא מים נמי הוי חמץ נוקשה איצטריך לשנויי הכי משום רבי יהודה כדאמר לעיל דשיאור דרבי יהודה לר' יהודה לא חשיב חמץ לענין מנחות ואפשר דאפי' איסורא דאורייתא ליכא כדתנן בפ' ואלו עוברין (שם דף מח:) שיאור ישרף והאוכלו פטור דברי ר' יהודה להכי נקט ר''ש בן לקיש גבי עיסה שנילושה ביין ושמן ודבש אין חייבין על חימוצה כרת הא איסורא איכא לר''מ כדאית ליה ולר' יהודה כדאית ליה ומיהו מוותיקא קשיא לפירוש זה דשרינן ליה אע''ג דלא שמרוהו מחימוץ מדאסר במיא ומילחא ושרי במשחא ומלחא: תפוח שריסקו ונתנו לעיסה וחימצה הרי זו אסורה. משנה היא במסכת תרומות פ''י (מ''ב) ואמרינן עלה בגמרא בירושלמי תני ר' יוסי מתיר ר' אחא ר' אבהו בשם ר''י בר ר' חנינא מה פליגא במחמץ במימיו אבל במחמץ בגופו מותר רבי יוסי בדעתיה כמה דו תמן אין תבשילו ברור כן אומר אין חימוצו חימוץ ברור פירוש דשרי גבי שבת בישול שאינו ברור דתנן פ' כירה (שבת דף לח:) גבי ביצה לא יפקיענה בסודרין ור' יוסי מתיר וכולה סוגיא איתא נמי התם בפ' כירה (ה''ג) ובריש מסכת חלה ובפסחים בפ' כל שעה (ה''ד) בסופו: אין לך שקשה לקמיצה יותר ממנחת חוטא. קצת קשיא דלעיל בסוף פרק קמא (דף יא.) ה''ל למתניא גבי מחבת ומרחשת זו היא אחת מעבודות קשות שבמקדש: ומר סבר חריבה מכל דבר. ואפי' ר''ש בן לקיש דאמר בהקומץ רבה (לעיל דף כג.) הוא עצמו משכשכו בשירי הלוג היינו אחר קמיצה אבל קודם קמיצה לא כדדריש התם שלא יקבע לה שמן בעוד שלא נקמצה: ת''ש בשר זקנה כו'. תימה מאי קושיא הא פלוגתא היא במתני' (לעיל נב:) דר''מ אמר אף (אם) [היא] היתה חסירה כו' סבר לכמות שהן משערין כדאמרי רבה ורב יוסף לעיל (דף נג:) ורבי יהודה סבר כמות שהוא משערין וי''ל דלא דמי דהתם טעמא דר''מ משום דעשרון סולת אמר רחמנא ולא עשרון עיסה ור' יהודה סבר דעשרון סולת קרינא ביה: דמעיקרא לא הוה ביה והשתא אית ביה מדרבנן. תימה דבריש המצניע (שבת צא.) בעי רבא הוציא חצי גרוגרת לזריעה ותפחה ונמלך עליה לאכילה מהו מאי קא מבעיא ליה הא כיון דאילו לא תפחה ונמלך עליה לאכילה פטור דליכא שיעורא בשעת הנחה דמשום דתפחה לא מחייב טפי דהא אפילו עבד עקירה והנחה בחדא במחשבה אפילו לבתר דתפחה פטור דלכמות שהן משערינן מדאורייתא: