דף נה - ב
והרי האי קרא מיבעי ליה לכדתניא: "לא תאפה חמץ" האמור בפרשת צו, מה תלמוד לומר?
והלא כבר נאמר בפרשת ויקרא "כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ"?
אלא בא הכתוב ללמדנו: יכול לא יהא חייב אלא מלקות אחת על כולם, דהיינו על כל מעשי המנחה שעשה בחימוץ, תלמוד לומר "לא תאפה חמץ".
שהרי אפייה בכלל שאר מעשי המנחה היתה, ופשיטא שהיה חייב גם על אפיית המנחה בחימוץ, ואם כן, למה יצאת אפייה מכלל העשיות להכתב במיוחד?
להקיש אליה את שאר העשיות שבמנחה, וללמדנו: מה אפייה, שהיא עשייה מיוחדת, שהיא מעשה יחידי, והיינו מעשה חשוב בפני עצמו, וחייבין עליה חיוב מלקות על עשייתה בחימוץ בפני עצמה. אף אני אביא לישתה ועריכתה של עיסת המנחה, וכל מעשה יחידי שבה, לאיתויי "קיטוף", שמחליק במים את פניה של העיסה, לאחר שערך את צורתה, שהוא מעשה יחידי בפני עצמו, אף על פי שאינו "מעשה" כל כך, וחייבין עליה חיוב מלקות בפני עצמה.
ואם כן, דלהכי הוא דאתא, מנא לן שאפילו על חימוץ השיריים חייבים?
ומתרצינן: אנן, לא מ"לא תאפה" כשלעצמו ילפינן, דההוא מיבעי ליה לכדתניא. אלא מסמיכות הכתוב "חלקם" אל "לא תאפה" קאמרינן, שיש ללמוד מסמיכות זאת שגם על השיריים, שהם חלקם של הכהנים, לוקים משום חימוץ.
ופרכינן: ואימא כוליה סמיכות של "חלקם" ל"לא תאפה" להכי הוא דאתא, ללמד שאפילו על חימוץ השיריים חייבים, ומנין לך לומר שגם בשיריים יהיה חייב שלשה חיובי מלקות נפרדות על לישתם ועריכתם ואפייתם בחימוץ?
ומשנינן: אם כן, לכתוב רחמנא "חלקם - לא תאפה חמץ", ומכאן היינו לומדים שחייב על שיירי המנחה משום חימוץ, מאי "לא תאפה חמץ - חלקם"?
שמעת מיניה תרתי, שלוקה על חימוץ השיריים, ולוקה על כל עשיה ועשיה לחוד.
והוינן בה: ואימא: אפייה, דפרט בה רחמנא, ליחייב עליה חדא חיוב מלקות, ואילו אינך, לישה ועריכה, שלא נכתבו בפרט, ליחייב חדא בלבד אכולהו?
ומשנינן: גם על לישה ועריכה צריך להתחייב על כל חדא וחדא, משום דהוה מעשה האפיה דבר שהיה בכלל עשיות המנחה, ויצא מן הכלל להכתב בפני עצמו, ללמד.
הילכך, לא ללמד על עצמו בלבד יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא, שחייב על כל עשיה ועשיה בפני עצמה.
והוינן בה: ואימא: "לא תעשה" כלל, "לא תאפה" פרט, ואם כן, הווי כלל ופרט, ולפי כללי המידות שהתורה נדרשת בהן, הרי אין בכלל אלא מה שבפרט, אפייה - אין, מידי אחרינא - לא!
ומשנינן: אמר רבי אפטוריקי: משום דהוי כלל ופרט המרוחקין זה מזה, ש"לא תעשה חמץ" נכתב בפרשת ויקרא ו"לא תאפה חמץ" נכתב בפרשת צו, וכל כלל ופרט המרוחקין זה מזה - אין דנין אותן בכלל ופרט.
מתיב רב אדא בר אהבה, ואמרי לה, מתיב כדי, שם חכם: וכי כלל ופרט המרוחקין זה מזה אין דנין אותן בכלל ופרט?
והתניא: נאמר בשעיר חטאת הנשיא "ושחט אותו במקום אשר ישחט את העולה". היכן עולה נשחטת? בצפון, דכתיב בה צפון בהדיא. אף זה שעיר הנשיא נשחט בצפון.
וכי אנו מכאן למידים לשחיטת שעיר החטאת של נשיא? והלא כבר נאמר "במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת". ומכאן למדנו ששחיטת החטאת היא בצפון כשם ששחיטת העולה בצפון, ובלימוד זה נכלל גם שחיטת שעיר הנשיא, שגם הוא קרבן חטאת!?
הא למה זה יצא שעיר הנשיא - לקובעו, ששנה עליו הכתוב לעכב, שאם לא שחט אותו בצפון - פסלו.
אתה אומר: לכך, שתהיה שחיטתו בצפון לעיכובא, יצאת הא דכתיב צפון בחטאת הנשיא, או אינו ללמד עיכובא יצאת, אלא כדי לומר, שזה, שעיר הנשיא, טעון צפון לשחיטתו, ואין קרבן חטאת אחר טעון צפון לשחיטתו. והפסוק האומר "במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת" כוונתו היא לחטאת הנשיא בלבד!?
תלמוד לומר פסוק שלישי - "ושחט את החטאת במקום העולה". ופסוק שלישי זה, בנה אב לכל חטאות, ללמד עליהן שכולן טעונות שחיטת צפון.
והשתא מסיק רב אדא בר אהבה לתיובתיה, והכי קא דייק:
טעמא דכתב רחמנא את הפסוק השלישי "ושחט את החטאת במקום העולה", הא לאו הכי, הוה אמינא, שזה, שעיר הנשיא, הוא בלבד טעון צפון, ואין קרבן חטאת אחר טעון צפון.
ומאי טעמא הוה אמינא הכי, והרי הפסוק שבפרשת צו "במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת" הוא פסוק האמור, לכאורה, בכל חטאת? לאו, משום דהוה פסוק זה שבפרשת צו כלל, והפסוק האמור בפרשת ויקרא, בשעיר הנשיא, "ושחט אותו במקום אשר ישחט את העולה", פרט, ואף על גב דהוו כלל ופרט המרוחקין זה מזה, בכל זאת דנין אותן בכלל ופרט, והוה אמינא שאין בכלל אלא מה שבפרט, ורק שעיר נשיא טעון צפון, והילכך בעינן לפסוק השלישי ללמדנו שכל החטאות טעונות צפון.
ומוכח, שכלל ופרט המרוחקין דנין אותם בכלל ופרט, ותיקשי על מה דתרצינן לעיל, שאין כלל ופרט המרוחקין נידונין בכלל ופרט!?
מתקיף לה רב אשי: וכי האי - כלל ופרט הוא?! והרי פרט וכלל הוא?! שהרי ו"שחט אותו" האמור בשעיר הנשיא [שהוא "פרט"] כתיב תחילה, בפרשת ויקרא, והפסוק "במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת" [שהוא הפסוק המלמד על כלל החטאות] כתיב לאחר מכן, בפרשת צו. ואם כן, שפרט וכלל הוא - נעשה כלל מוסיף על הפרט. שהרי לפי הכללים שהתורה נדרשת בהם, הלימוד של פרט וכלל בא לומר כי איתרבי להו כל מילי!
אלא מוכח, שפרט וכלל או כלל ופרט המרוחקין זה מזה לא דרשינן להו, וכדתרצינן לעיל.
והא דדייק רב אדא בר אהבה מההוה אמינא של התנא בברייתא לומר שרק חטאת הנשיא תהיה טעונה צפון, לא תיקשי:
אלא, תנא מיעוטא ד"ושחט אותו" דכתיב בשעיר הנשיא קא קשיא ליה, והכי קאמר:
או אינו בא ללמד מיעוטא ד"אותו" אלא שזה, שעיר הנשיא, טעון צפון, ואין שעיר חטאת אחר טעון צפון, משום דכתב וחמנא "אותו"? תלמוד לומר פסוק שלישי "ושחט את החטאת במקום העולה"!
והוינן בה: והשתא, דנפקא ליה מהפסוק השלישי, מ"ושחט את החטאת במקום העולה" דכל החטאות טעונות צפון, אם כן "אותו" דכתיב בשעיר הנשיא, דהוא מיעוטא, למעוטי מאי?
ומשנינן: למעוטי [נחש"ון, שח"ט, עו"פ, בפס"ח סימן]! והכי דרשינן: אותו, שעיר החטאת של נשיא שבא לכפר על חטאו של הנשיא, שוחטים בצפון בדווקא, ואין שעיר נחשון, [3] שהובא לחנוכת המזבח ולא הובא לכפר על חטא, טעון שחיטה בצפון.
והא דבעינן למעטו משחיטת צפון, על אף שהוא קדשי שעה ואינו בא לכפרה, כי סלקא דעתך אמינא שהרי הוא כחטאת רגילה, הואיל ואיתרבי שעיר נחשון לענין סמיכה כדין חטאת רגילה, אימא ליתרבי נמי לענין צפון, קא משמע לן מיעוטא ד"אותו" ששעיר נחשון אינו טעון צפון. [4]
ומבארינן: וסמיכה גופה בחטאת נחשון, מנלן?
דתניא: כתיב בשעיר הנשיא, הבא על חטא, "וסמך ידו על ראש השעיר", והאי ה"שעיר" יתירה הוא, דהא מצי למיכתב "וסמך ידו על ראשו", ובא לרבות שעיר נחשון לסמיכה, אף על פי שלא בא לכפר, דברי רבי יהודה.
הערות
[3] ונקט "נחשון" משום שהוא היה הנשיא הראשון שהביא את קרבנותיו לחנוכת המזבח, והוא הדין לשאר הנשיאים.
[4] עיין תוס' ד"ה הואיל.
אפייה בכלל. לא תעשה היתה:
לאיתויי קיטוף. מה שתולש העיסה לכל חלה וחלה אע"ג דאינו מעשה חשוב:
אנן מחלקם קא דרשינן. דאם החמיץ שיריה דעובר ולא מן תאפה חמץ:
ואימא כוליה. לא תאפה נמי לחלקם (קאמר) [אתא] ולא מצית למשמע מינה למעשה יחידי:
המרוחקין זה מזה אחד בפרשת ויקרא ואחד בצו את אהרן:
ושחט אותו בשעיר של נשיא כתיב:
לקובעו. כלומר לעכב:
ת"ל ושחט את החטאת במקום העולה. בשעירת יחיד כתיב:
לאו משום דהוי כלל ופרט המרוחקים זה מזה. במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת כלל והוא בסדר צו. ושחט אותו במקום פרט והוא בויקרא. ואי לאו דכתב רחמנא ושחט את החטאת הוה אמינא אין בכלל אלא מה שבפרט והאי דנשיא הוא דבעי צפון אחרינא לא:
פרט וכלל הוא דפרט נכתב קודם:
השתא דנפקא ליה מושחט את החטאת שכל חטאות טעונין צפון אותו למעוטי מאי:
ואין שעיר נחשון. אע"ג דהוי שעיר נשיא כוותיה:
מדיכול למימר וסמך ידו על ראשו וקאמר על ראש השעיר לרבות שעיר נחשון:
אנן מחלקם קאמרינן, פי' דרשא דשירים מחלקם קאמרי' מדסמיך חלקם ללא תאפה, ל"ה:
וקשיא דהא רישא דיכול לא יהא חייב אלא על כולם אשירים קאי משום דמאחר דנבעי כלן דהיינו לישה ועריכה וקיטוף ואפיה היינו במנחה בשיריים ולא בקומץ דבקומץ ליתנהו להני מלאכות וא"כ מהא נמי ילפינן דעבר אשירים:
וי"ל דנהי דשייכי הני במנחה ולא בקומץ מ"מ לא חזינן מינה שיעבור בלאו אשיריים דמנחה שהיה הקומץ סולת בלא לישה ומאי דקאמר יכול לא יהא חייב אלא על כלן דמשמע דמחייב אגוף דמנחה בלא קומץ כדפי' מיירי במנחה שהקומץ מעורב כגון מנחת מחבת ומרחשת ומאפה תנור שהיה לשה וערכה ומקטפה ואח"כ מפריש הקומץ ועלה קאמר יכול לא יהא חייב אלא על כלן וקאמר ת"ל לא תאפה דמחייב אחדא מנייהו ומ"מ החיוב אינו אלא בשביל הקומץ המעורב במנחה אבל במנחת סולת שאין הקומץ מעורב בשיריים לעולם אימא דלא מחייב ולכך פריך דמנא ליה ומשני ליה אנן מחלקם קאמרינן דאתא לרבויי חלקם גרידא שאינו מעורב בקומץ אלא שיריים גרידא דמחייב עלייהו ופריך ואימא כולא קרא להכי הוא דאתא כו':
ואימא אפייה דפרט בה רחמנא ליחייב חדא אינך ליחייב חדא אכולהו:
יש להקשות מאי דעתיה דהאי מקשה אי סבר דדבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל הוה דין ליה א"כ יש לחייב אכל חדא וחדא דללמד על הכלל יצא כדמשני ליה ואי במדה דכלל ופרט א"כ לא לחייב אלא אאפיה לבד כדפרי' בתר הכי דאין בכלל אלא מה שבפרט:
וי"ל דלא להא ולא להא הוה דיין ליה משום דלא כלל ופרט חשיב ליה ולא דבר שהיה בכלל דדוקא הבערה חשבינן דבר שהיה בכלל משום דלא תעשה כל מלאכה משמע שלא יעשה שום מלאכה מכל מלאכות שבעולם והמלאכות שנקראות מלאכות ילפינן ממשכן א"כ שאסר לעשות שום מלאכה אכל מלאכה ומלאכה בפני עצמה הזהיר א"ל שנכתבה הבערה אחר כן והזהיר עליה בפני עצמה ועל כל מלאכה שיעשה הוה חייב מיתה וכרת ומאי דבעינן קרא לחלוק מלאכות כמו לא תבערו דאמרינן דלחלק יצאת היינו לחייב חטאת משום דנהי דכל חדא מינייהו אי עביד לבדה בשוגג חייב חטאת אפ"ה כי עביד לכולהו סד"א דלא לחייב אלא חד חטאת מידי דהוה אמזיד ומיתה דאי עביד חדא מינייהו הוה מחייב עלה מיתה וכי עביד כולהו נמי לא הוה מחייב אלא חדא מיתה משום דאי אפשר לקטולי ליה תרי קטלי והוה ס"ד דנימא דדין חטאת בשוגג כדין מיתה במזיד ולכך אצטריך קרא לחלוק מלאכות לחייב על כל מלאכה ומלאכה חד חטאת הילכך גבי הבערה שייך שפיר לומר דלחלק יצאת ודהויא מדה דדבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל דללמד על כל הכלל יצא אבל קרא דלא תעשה חמץ לא משמע דלחייב להו אלא עד דעבד כולה דתעשה משמע שתעשה לגמרי דהיינו לישה ועריכה וקטוף ואפייה ולא הוי כמו לא תעשה כל מלאכה דמזהיר על כל מלאכה בפני עצמה אבל הכא משמע דלא מזהר אלא דעד דעביד כולהו, הילכך פריך דכשיצאת אפיה לחייב עליה בפני עצמה יצאת משום דלא תעשה עד דעבד כולהו משמע ודלא מחייב אכל חדא מינייהו ולכך קאמר לא תאפה כדי לחייב על אפיה אבל הנך לא מחייב אלא חדא אכולהו כדמשמע מלא תעשה דמשמע דבעינן כולהו ומאי דאפיק מינה אפיק ומאי דלא אפיק לא אפיק ומשני דהוי דבר שהיה בכלל:
וא"ת א"כ הוי קושיית המקשה ותירוץ המתרץ כמו הן ולאו שהמקשה היה אומר דאין כאן מדה דדבר שהיה בכלל והוא יתרץ לו דיש כאן מדה דדבר שהיה בכלל, הא לא קשיא דהכי משני ליה דאי אפשר לומר כדקאמר דאפיה תהיה לחייב עליה באפי נפשה והנך לא לחייב אלא חדא אכולהו משום דמאחר דלא תעשה אינו ר"ל דלא ליחייב עדשתהא עשויה לגמרי דהיינו לאחר שיעשו כלם דהא חזינן דבאפיה בפני עצמה מיחייב א"כ ע"כ צריך אתה לפרשו דר"ל לא תעשה שום אחד מהעשיות וזהו לא ללמד על עצמו בלבד יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא דבא ללמד על כל העשיות בכלל לא תעשה דמחייב אכל חדא וחדא ולא דנימא דלא אזהיר אלא עד דעביד כולהו, ואמר לא תעשה כלל לא תאפה פרט דבא לגלות ומאי דאזהיר בלא תעשה לא הזהיר אלא בשביל האפיה ואי עביד כולהו ואפיה בכללם מחייב בשביל האפיה ומאן דעבד הנך לא מיחייב עלה, וא"ת א"כ לא יכתוב אלא לא תאפה לבד ולשתוק מלא תעשה, הרי ז"א קושיא משום דבכל כלל ופרט אמרי' אין בכלל אלא מה שבפרט נוכל להקשות אלא לפי שיש לנו לומר דהכלל נכתב משום דאם לא נכתב כי אם הפרט היינו יכולים ללמוד במה מצינו על האחרים אם יהיו דומות לאותו פרט שנכתב ולכך כתב כלל ופרט לומר לך דאינו חייב על אותם שנשארו בכלל אחר הוצאת הפרט:
ושחט אותו, בשעיר נשיא כתיב. בצפון, בעולה כתיב על ירך המזבח צפונה בויקרא. והלא כבר נאמר כו', וזה בכלל שאר חטאות. לקבוע חובה, פי' דשנה הכתוב לעכב. או אינו, אלא לכך יצא זה לומר שזה טעון צפון ולא אחר ומה אני מקיים במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת בשעיר נשיא הכתוב מדבר, ל"ה.
וא"ת א"כ לא לכתביה מאחר דכתי' בשעיר נשיא דבעי צפון, וי"ל דנכתב כדי לעשותו כלל ופרט כדקאמר בתר הכי ונכתב הכלל כדי להוציא האחרים שבכלל דלא בעו צפון ודלא נילף להו משעיר נשיא כדפרישית לעיל:
ת"ל ושחט את החטאת ללמד זה בנה אב לכל החטאות ללמד עליה שטעונין צפון דהאי כלל ופרט, פי' דשחט כלל כל חטאות בצפון ושחט אותו פרט דוקא שעיר נשיא, ואע"ג דמרוחקין דושחט אותה בויקרא ותשחט החטאת בצו ודנין ליה בכלל ופרט, ל"ה:
וקשיא דלמה אצטרי' לעשות כלל ופרט ובתר הכי למכתב קרא לאפוקי מינייהו לא ליכתוב אלא ושחט את החטאת דהוי בנין אב לכל החטאות ולשתוק מהנך קראי:
וי"ל דאי לא איכתב הנך קראי לא הוה דרשינן ליה לבנין אב והוה אמינא דדוקא בכשבה דכתי' קרא ולא בשאר החטאות אבל בשאר החטאות לא לכך אצטריכו הנך קראי דמגלו עליה דבנין אב הוי לכל החטאות, ומ"מ קשה לפי מאי דפירש"י בפ' איזהו מקומן דמאת החטאת דריש בנין אב דהו"ל למכתב ושחט אותה ומדכתב את הוי בנין אב לכל החטאות אלא דאצטריכו הנך קראי לעכב', ובפ' איזהו מקומן הארכנו שם הרבה:
גמ' זה יצא לקובעו "חובה" שאם כצ"ל:
רש״י ד"ה חייב כו' דלגבי כתיב הס״ד וכצ"ל:
ד"ה אנן הך דרשא דשירים מחלק׳ כו׳ כצ״ל:
ד"ה אימא כוליה כו׳ דליהוי חייב אלא בקומץ ובשירים כו׳ כצ״ל:
ד״ה ואימא אפיי׳ כו׳ ולא ליחייב תרתי הס"ד וכצ״ל:
ד״ה האי פרט כו׳ למה לי הס״ד ואח"כ ד"ה אלא תנא לאו כו׳ כצ״ל:
בא״ד קא קשי׳ ליה אלא אותו קא קשי׳ ליה ומ"ה כו' כצ״ל:
ד"ה שעיר נחשון כו׳ דלא באו על חטא כשאר חטאת הס״ד וכצ״ל:
ד"ה וסמך ידו כו' מדות הס"ד:
תוס׳ ד"ה א״כ כו' ומקשינן הא איצטרך כו'. פי׳ תוספת הקשו קושי׳ זו במסכת שבת ד"ע ע"א:
בא״ד דאפיי׳ דאסר רחמנא אשירים כו׳ כצ״ל. פי׳ דוקא אפיי׳ ולא שאר עשיות:
ד"ה כלל ופרט כו׳ לא הוה לי׳ למידן כלל כו'. וע"ש בתוספת דמתרצו בע״א:
בא״ד ואין להקפיד אהא כו׳. פי׳ דאין להקפיד על מדה זו דפעמים בא מדה זו לרבות ופעמי׳ למעט:
ד"ה או אינו כו׳ תיפוק לי׳ דבגופא כתיב בלא בנין אב כו׳. פי׳ כיון דמוכח מקרא ושחט את החטאת דאותו לאו דוק׳ ע״כ במקום אשר תשחט העולה וגו׳ מרבה כל חטאת בין שעירי׳ בין שאר בהמות חטאת טעוני׳ צפון ולא צריכא תו לב״א וק״ל וראיתי בדפוס חדש גירסא אחריתא ואינו מן הצורך:
בא״ד לכך נראה דמאותו דשעיר כו׳ כצ״ל:
בא"ד דקאמר ובפ׳ איזהו מקומן פי׳ הקונ׳ דמהחטאת קדריש דמרבה שאר חטאת ואו אינו אלא שזה טעון צפון ואין אחר טעון צפון כגון שעירי הרגלים או שעיר הפנימי הס״ד ואח״כ ד״ה לאו משום דהוי כו׳ כצ״ל ומ״ו הב״ז מהפך הגירס׳ ומיישב בדוחק בד״א ואינו מן הצורך וכאשר כתבתי ברור ונכון. ובד״ח נדפס בצדו ג״כ נ״א ואינו מן הצורך:
בא״ד ולפי המסקנ׳ דאמרי׳ אותו כו׳. פי׳ לפי המסקנ׳ דמאותו פריך או אינו לפ״ז למה לי בכבשה ובשעיר׳ דמחד נמי מוכח דאותו ל"ד מ"ה כתבו דצריכי תרווייהו כו׳:
בא"ד וצ״ל דה״נ כו׳. פי׳ דגם זו קושי׳ אלא דנקט חדא ובתירוץ חד מתרץ לתרוייהו למעט השוחט בצפון וכן כתב בספר ק"א דק״י ע״א:
בא״ד דמשמע דלעולם איצטרך כו׳. פי׳ ובאמת אינו צריכה דנילף מחטא׳ יחיד בין למצוה בין לעכב:
ד"ה הואיל כו׳ לא מצי למימר דשעה מדורות כו׳ כצ״ל:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
רש״י בד"ה מנא ה״מ דעובר בלא תעשה וכו׳ אלא קומץ דלגבוה אזיל כצ"ל והס"ד. ואח״כ ד"ה מעשה יחיד וכו׳:
בד״ה אימא וכו׳ דליהוו חייב על כל א׳ וא׳ אקומץ ואשיריים מהיכא וכו׳ כצ״ל נ״ל:
תוס׳ בד"ה או אינו וכו׳ פי׳ בקונטריס וכו׳ וקשה א״כ וכו' דבגופיה כתב וכו' עיין בס׳ ברה״ז מה שפי׳ ומצאתי בד״ח נ״א כתוב הכי תיפוק ליה דלגופיה כתב ולא לבנין אב ולפי נוסחא זו הכי קמקשו דלפי פירש״י ז"ל דאותו דנשיא אתי למעוטי כולהו חטאות דלא בעו צפון א״כ מאי קאמר כשהוא אומר ושחט את החטאת זה בנה אב לכל חטאות שטעונות צפון דילמא לא אתי קרא אלא לגופיה דחטאת יחיד טעונה צפון שלא תמעטנה מאותו אבל לא אתי לבנין אב דלגופיה איצטריך אבל שאר חטאות אכתי אימא דאין טעונות צפון דאימעטו מאותו ולפי פי׳ זה צריך להגיה דבריהם הכי וק׳ א״כ מאי מסיק כשהוא אומר וכו׳ תיפוק ליה דלגופיה כתיבי ולא לבנין אב וכתבו לכך נראה כפירש״י באיזהו מקומן דמאותו דשעיר נשיא לא ממעטי אלא שעירים כמותו וכו׳ דהשתא ע"כ קרא דושחט את החטאת דכתיב בכבשת יחיד לא אתי אלא לבנין אב דלגופיה לא איצטריך דהא לא אימעיט מאותו דנשיא אלא שעירים כמותו וא״כ ע"כ לא אתי אלא לבנין אב ואח״כ כתבו ליישב פירש״י ז"ל דהכא דזה בנה אב לאו דוקא וכו׳ עוד כתבו ליישב במה שפי׳ רש״י ז״ל בפ׳ איזהו מקומן דמיתורא דהחטאת הא דריש דמרבה כל החטאות דהשתא לא קשה דילמא קרא אתא לגופיה ולא לבנין אב דלאו מגופיה דקרא קא דריש אלא מיתורא דהחטאת קא דריש דה״ל למימר ושחט אותה במקום העולה וכתב החטא׳ לרבות כל החטאות דטעונות צפון ודו״ק ואין צורך להגהת ס׳ ברה״ז ע"ש וה״ה דה״מ לשנויי לפירש״י ז״ל דבחטאת יחיד כתיב בכשבה וכתיב בשעירה וע״כ אייתר ליה חד לבנין אב כדמשנו לקמן אלא דאכתי לא אסיק אדעתייהו האי שינוייא וק״ל:
בא״ד דמרבה כל חטאות הס״ד. ואח״כ ד"ה ה"א שזה טעון צפון וכו׳ כצ״ל נ״ל:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
חדושים
תוספות ד״ה א"כ כו׳ דמשמע ב"ד כו' (עיין בריש יבמות בסוגיא דעליה) וי״ל דלא דמי דהכא הוי אמרינן דאפילו אסר רחמנא אשירים כו׳ (כצ״ל נ"ל ור״ל לא לחלק אלא הוי אמרינן דבשירי׳ לא אסרה תורה בחמץ אלא באפיי׳ לחוד ובקומץ כל עשיו' אבל מדכתיב לא תאפה קודם חלקם ש"מ דלחלק ג״כ אתי ק"ל):
בא"ד דאסר כל עשיו' הס"ד:
צ״ל ד"ה כלל ופרט כו' לרבויי ע״א לרבא כו׳ (ר"ל דעובד ע״ז גם הוא נתלה) לא ה"ל למידן כלל כו' ואין להקפיד אהא כו׳ קדשי בדק הבית כצ״ל והס"ד. (ר״ל דאין להקפיד על מדה זו דלפעמים באה המידה לרבות ולפעמים למעט בקדשי בדק הבית והכל לפי הענין וק"ל):
ד"ה או אינו כו׳ פי׳ בקונטרס כו' תשחט העולה תשחט החטאת בשעיר כו' כולהו חטאת וקשה א״כ לא צריך כו׳ תיפוק ליה דבגופי׳ כתיב כו' עכ"ל (כצ"ל נ"ל ור"ל בפ׳ צו בפ' חטאת כתיב במקום כו' ובע״כ אין כוונתו לשעיר נשיא לחוד דהא ע״כ גם בכבשת יחיד כתיב צפון א״כ בע״כ אסתם חטאת קאי גם בפ' צו נ"ל ודו״ק):
בא״ד. כיון דאותו חזינן כו' ובפ׳ איזהו מקומן כו' דמהחטאת כו' כל חטאת כצ"ל והס״ד. ונראה דהאי ובפ' א״מ כו׳ עד כל חטאת שייך לדבור שאח"ז קודם וא"ת ודקבעי לקמן ודו״ק נ״ל. אכן מסתפינא להגיה כל הספרים:
ד"ה או אינו כו' תימה והיכא מרבי מושחט דכתיב בחטאת כו' (ר״ל בכבשה ולפרש"י דדריש מהחטאת ולא אמ׳ אותה ש״מ לרבויי כל חטאת את׳ ל"ק כלל ולכן נראה דמ"ש התוספות לעיל ובפ׳ א״מ שייך אחר הוי"ל שכתבו התוספות וכצ״ל למצוה ולעכב ובפ׳ איזהו כו׳ דלעיל אין לו קישור נכון וכמש״ל ודו״ק:
בא"ד וא"ת ודקבעי לקמן כו' (צפו') צפון כלל בשעיר נשיא דנילף מחטאת יחיד כדיליף מינייהו שאר חטאת מזה בנה אב וצ״ל דה״נ וק״ק ל׳ הברייתא דמשמע דלעולם אצטריך קרא דשעיר נשיא לקובעו חובה כו׳ (כצ״ל והס״ד). וכן הוא להדי׳ בש״ס דפוס קראקא ור״ל דלעולם קשה ל"ל לעכב בשעיר נשיא הא כיון דביחיד כתיב ב' כתובים למצוה ולעכב א"כ כל חטאת ילפינן מיני׳ ולמה לי עיכוב בשעיר נשיא ודו״ק:
ד"ה הואיל ואיתרבי כו' הואיל ואקרי חטאת כו׳ ר״ל דהל"ל סד״א דשעיר נחשון כיון דאקרי חטאת בעי נמי צפון מבנה אב דלעיל דשעה מדורות כו' ק״ל:
הגהות
רש״י ד״ה אימא כו' חייב על הקומץ כו׳ כצ"ל:
ד"ה מרוחקין כו׳ אהרן הס״ד:
ד״ה או אינו כו׳ במקום אשר גו׳ תשחט כו׳ כצ"ל:
ד"ה ת״ל כו' שיטענו צפון הס"ד:
ד״ה כלל ופרט תשחט כו' אותו פרט כו' אותו כתיב כו׳ כצ״ל:
ד״ה האי פרט כו' כל חטאת ואכתי כו׳ אלא וודאי לאו כלל ופרט כו׳ איצטריך פסוק שלישי כצ"ל והס"ד והד״א:
ד״ה והשתא כו׳ דנשיא אותו למה לי כו׳ כצ"ל:
תוספות ד"ה תנא אותו כו' דבא ללמד זה כו' טעון צפון כצ״ל והס״ד:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
ח עמוד ב' מה אפייה מיוחדת וכו' אף אני אביא לישתה ועריכתה וכו', ביאור הדברים דרבתה תורה כל מעשה ומעשה בפני עצמה לחיוב, אעפ"י שכל המעשים כולן למטרה אחת הן באים היינו שתהי' אפוי בחמץ, אמנם כיון שקראה הכתוב הפרט של המלאכה בשם מיוחד מזה למידין אנחנו שחייבה תורה גם על כל פרט ופרט מהמלאכה, ומזה יש לדייק בהא דהקשו התוס' ד"ה אף וא"ת אי דאתרו אכל חדא וחדא אפילו אפה ואפה נמי כמו אל תשתה אל תשתה דנזיר וכו' יעוי"ש, ותמוה הלא שאני התם דכל שתי' ושתי' מעשה בפני עצמה היא, משא"כ הכא דכל המעשים האלה למטרת אפיי' הן באות, - ושפיר יש מקום לומר דהחיוב הוא על התכלית הבאה לבסוף ועל זה אמרה תורה לימוד מיוחד, דחייבה תורה על הפרטים ג"כ, וא"כ איכא חידוש דין דחייב על הפרטים שהן לישה ועריכה אעפ"י שכולן למטרת אפי' נינהו, ואין זה דמיון לאפה ואפה דשתי אפיות נינהו במנחות נפרדות, דע"כ לא שייך שתי אפיות בחדא מנחה, דאין חימוץ עוד לאחר אפייה, משא"כ הני עבודות דקודם אפיי' בחדא מנחה איכא חידוש דחייבה תורה אפילו בהתראה אכל חדא וחדא.
ט ונראה דהתוס' מפרשים דכוונת התנא לישתה ועריכתה היינו ג"כ במנחות מיוחדות. - והיינו דאין הבדל במלאכות בין אם עשה מלאכת הלישה בחימוץ, ונפסלה, ובין אם עשה מלאכת עריכה בחמץ ונפסלה ושוב לא עסק בה עוד, וכן באפייה, היינו שעתה בתחילת אפייתה נתחמצה, וכוונת התנא דאם עשה כן בהרבה מנחות במלאכות שונות דחייב על כל אחת ואחת, ועל זה הקשו דלאחר שרבתה תורה דיש חיוב על כל מעשה ומעשה, א"כ שוב אין מקום לומר דאין חייב אלא אחת על כולם אם היתה התראה בין כל חדא וחדא, וא"כ היאך אמר התנא יכול לא יהא חייב אלא אחת על כולם, ולא הי' לו להתנא אלא להודענו שיש חיוב על כל מעשה ומעשה, וממילא אנחנו יודעים דאם היתה התראה בין כל חדא וחדא חייב על כולם, ועל זה תירצו דהתנא מיירי שכל העשיות היתה בחדא מנחה, ובזה הוי ס"ד לומר דאינו חייב אלא אחת כיון דלמטרה אחת הן באות לאפיי', ועוד שהוא מחמץ אחר מחמץ, ומכל מקום רבתה תורה בזה לחיוב. -
י ובמה שביארנו יבואר לנכון מה שקשה לכאורה מה הועילו בתירוצם דאכתי תיקשה אפילו אפה ואפה, אבל לפי מה שביארנו אתי שפיר דכל עיקר הקושיא אם נפרש במנחות שונות, אבל אם בחדא מנחה מיירי אתי שפיר דאשמעינן שפיר עצם האי דינא דמחמץ אחר מחמץ.
יא ובעיקר קושיות התוס' שהקשו דממנפ"ש בלא התראה אינו חייב אלא אחת, ובהתראה בינתים חייב אכל חדא וחדא, נראה דכיון דיש עשיות מחולקות, הרי"ז כגופין מחולקין, וגם בהתראה אחת יש לחייב שתים, וכמו שגבי שבת חילוק מלאכות מחלקין, כן ג"כ בזה אפשר לומר דחילוק עשיות מחלקות, ואפשר דסברי התוס' דכיון דלענין שבת כולהו הוי תולדה דלישה נינהו, להכי לא חשיבה למיהוי חילוק מלאכות בהעיסה לחיובינהו בהתראה אחת, כיון שבאמת כולן מעין מלאכה אחת נינהו כמו שמבואר בירושלמי פר"ז דשבת ה"ב דכולהו הוי תולדה דלש נינהו, וא"כ בלש ועורך ומקטף אין כאן חילוק מלאכות לחייב על כולן גם בהתראה אחת.
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
מה''מ. דחייב [בשירים] ועובר בלא תעשה דמקרא דמתניתין לא שמעינן אלא קומץ דלגבוה אזיל: מעשה יחידי. מעשה חשוב בפני עצמו: לאתויי קיטוף. שמחליק פניה במים אע''ג דלאו מעשה כל כך הוא: אנן. הך דרשא דשירים מחלקם קאמרי' מדסמוך חלקם ללא תאפה: אימא כוליה לשירים אתא. כדכתיב חלקם ולישה ועריכה ואפייה דליהוו חייב על הקומץ [ובשירים] מהיכא ילפת: ואימא אפייה. דפרט בה קרא ואפקיה מן הכלל לחיובי עלה חדא ואכולהו אינך חדא ולא ליחייב (אלא) תרתי: מרוחקין. לא תעשה בויקרא לא תאפה בצו את אהרן: ושחט אותו. בשעיר נשיא כתיב: בצפון. בעולה כתיב על ירך המזבח צפונה בויקרא: והלא כבר נאמר כו'. והא נמי בכלל שאר חטאות הוא: לקבעו. דשנה עליו הכתוב לעכב: או אינו. אלא לכך יצאה שזה טעון צפון ולא אחר ומה אני מקיים במקום אשר וגו' תשחט החטאת בשעיר נשיא הכתוב מדבר: ת''ל. פסוק שלישי ושחט החטאת וגו' ללמד זה בנה אב לכל החטאות ללמד עליהן שיטענו צפון: כלל ופרט. תשחט החטאת כלל כל החטאות בצפון ושחט אותו פרט שעיר נשיא ולא אחר דאע''ג דמרוחקין דושחט אותו כתיב בויקרא ותשחט החטאת כתיב בצו את אהרן: האי פרט וכלל הוא. דושחט אותו כתיב ברישא והדר כלל בצו את אהרן ואיתרבו להו כל חטאות ואכתי ושחט את החטאת במקום העולה למה לי אלא ודאי לאו כלל ופרט המרוחקין קא קשיא ליה [אלא אותו קא קשיא ליה] ומשום הכי איצטריך פסוק שלישי: והשתא דנפקא ליה מושחט את החטאת. דלא אמרינן אין אחר טעון צפון אלא דנשיא אותו למה לי והא ליכא למימר דלמעוטי שאר חטאת מעיכובא קאתי דהא בשחיטת קדשים מייתי צפון לכל חטאות בין למצוה בין לעכב בפ' איזהו מקומן (זבחים מט.): שעיר נחשון. שהקריבו הנשיאים שעירי חטאות בחנוכת המזבח ולהכי נקט נחשון דהוא הראשון והנהו ממעט דאין טעונין צפון דלא באו על חטא כשאר חטאת: וסמך ידו על ראש השעיר. בנשיא כתיב ומצי למכתב וסמך ידו על ראשו טעמייהו דר' יהודה ור''ש מפרש בפרק שתי מדות (דף צב:):
אף אני אביא לישתה ועריכתה כו'. וא''ת אי דאתרו אכל חדא וחדא אפי' אפה ואפה נמי כמו אל תשתה אל תשתה דנזיר (מכות דף כא.) ואי דלא אתרו ביה אלא חדא התראה אמאי חייב דכי ה''ג דייק בפרק בתרא דמכות (דף כ:) גבי דחייב על כל קרחה וקרחה ומוקי לה דסך חמשא אצבעתיה נשא ויש לומר דהכא אפי' התרו על כל אחת ואחת איצטריך קרא משום דכבר נפסלה והוה אמינא דפטור כדדרשינן לקמן (דף נז.) המחמץ את הכשרה חייב ואת הפסולה פטור קא משמע לן דהכא חייב מאחר דליכא אלא פסול של חמוץ דמרבינן מהכא מחמץ אחר מחמץ שהוא חייב: אם כן ליכתוב חלקם לא תאפה חמץ. תימה כי כתב נמי הכי הוה דרשינן לחלק מדכתיב לא תאפה שהזכיר אפייה ולא כתיב תיעשה שכן מתרצים אהא דדרשינן גבי שבת (דף ע.) לחלק מלא תבערו ומקשינן הא איצטריך להבערת בת כהן דלא דחיא שבת משום דכתיב בכל מושבותיכם דמשמע בית דין ואמר רחמנא לא תבערו ומתרצינן דאי לבת כהן לחודה לכתוב לא תעשו מלאכה בכל מושבותיכם והוה ידעינן נמי דמיתת בית דין לא דחיי' שבת וי''ל דלא דמי דהכא הוי אמרינן דאפייה דאסר רחמנא אשיריים דהיינו חלקם אבל לא תיעשה אקומץ כתיב דאסר כל עשיות: כלל ופרט המרוחקין זה מזה אין דנין אותו בכלל ופרט. תימה לרבא דאמר דנין בפ' בנות כותים (נדה לג.) מאי איכא למימר וי''ל דהתם דווקא דנין לפי שהוא בחדא פרשתא אבל הכא דחד בויקרא וחד בצו את אהרן הוו בתרי עניינים ומודה דאין דנין כדאמר בפ''ק דפסחים (דף ו:) אפי' למ''ד דנין ה''מ בחד עניינא אבל בתרי ענייני אין דנין והא דפי' הקונטרס בפסחים דמ''ד דנין היינו רב אדא בר אהבה דשמעתין לא דק דהכא אפי' בתרי ענייני קאמר אלא אפלוגתא דאביי ורבא קאי וא''ת בפרק נגמר הדין (סנהדרין דף מה:) דדריש והומת ותלית כלל כי קללת פרט אי הוי מקרבי אין בכלל אלא מה שבפרט השתא דמרחקי אתא לרבויין עע''א לרבא דאמר דנין לא הוה ליה לרבויי מידי לאביי דאמר אין דנין לא הוה ליה למידן כלל וי''ל כיון דאיפסיק בדבר אחר שאינו מאותו ענין דכתיב (דברים כא) כי קבר תקברנו הוה ליה כתרי ענייני ואין דנין והתם דריש מכח דמגדף היה בכלל והומת ויצא מן הכלל ורבי אלעזר נמי מכח זה הוא דן ואין להקפיד אהא דדרשינן הכא דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לאיתויי לישה ועריכה וקיטוף וכן בפרק כלל גדול (שבת דף ע.) גבי הבערה לחלק ובפ''ק דיבמות (דף ז.) דקאמר מדבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל כיצד והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים וממעט קדשי בדק הבית: או אינו אלא שזה טעון צפון. פירש בקונטרס וקרא דבמקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת בשעיר נשיא כתיב משמע דבעי למעוטי כולהו חטאות וקשה א''כ לא צריך לכשהוא אומר ושחט את החטאת זה בנה אב תיפוק ליה [דבגופיה כתיב בלא בנין לכך נראה כמו שפירש באיזהו מקומן (זבחים מח.) דמאותו דשעיר נשיא לא אמעטי אלא זכרים כמותו כגון שעירי רגלים ראש חדש וע''ז אך יש ליישב פירוש הקונט' דזה בנה אב לאו דווקא אלא כלומר כיון דאותו חזינן דלאו דוקא הוא א''כ לא ממעטינן מיניה מידי והיינו בנין אב דקאמר (ובפ' איזהו מקומן (שם) פי' הקונט' דמהחטאת קא דריש דמרבה כל חטאות): או אינו אלא שזה טעון צפון ואין אחר טעון צפון. כגון שעירי הרגלים או שעיר הפנימי לאו משום דהוי כלל ופרט תימה והיכי מרבה מושחט דכתיב בחטאת יחיד אכתי אימא במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת כלל והנך תרתי דחטאת נשיא וחטאת יחיד פרט הני אין אחרינא לא וי''ל דביחיד כתיב בכשבה וכתיב בשעירה ואייתר ליה חד לבנין אב ולפי המסקנא דאמרינן אותו קא קשיא ליה צריכי תרוייהו כדאמר בריש איזהו מקומן (זבחים דף מט:) למצוה ולעכב וא''ת ודקבעי לקמן השתא דנ''ל מושחט אותו למעוטי מאי תיקשי ליה למה לי דכתב רחמנא צפון כלל בשעיר נשיא דנילף מחטאת יחיד כדילפינן מינייהו שאר חטאות מזה בנה אב וצ''ל דה''נ וקצת קשיא לשון הברייתא דמשמע דלעולם איצטריך קרא דשעיר נשיא לקבעו חובה: תנא אותו קא קשיא ליה. וה''ק או אינו דלא בא לקובעו חובה והא דאיצטריך למכתב ביה צפון משום דבעי למכתב אותו דבא ללמד זה כו' ואין אחר טעון צפון: הואיל ואיתרבי בסמיכה. הואיל ואיקרי חטאת לא מצי למימר שעה מדורות לא ילפינן ואע''ג דאיכא כמה קרבנות דטעונין סמיכה ולא בעו צפון הואיל ובהאי קרא גופיה דמרבינן ליה לסמיכה כתיב ושחט אותו במקום אשר ישחט את העולה דהיינו צפון אי לאו דכתיב ביה אותו הוה אמינא דהייתורא דהשעיר אסמיכה וצפון קאי: