דף נז - א
והאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: הניח בשר על גבי גחלים בשבת, הרי אם היפך בו שהפך את הבשר לאחר מכן על צידו השני, חייב עליו משום מבשל בשבת, ואם לא היפך בו הרי הוא פטור, וטעם הדבר יתבאר להלן, אבל אם כן, כיצד ניתן לדמות מניח שאור על גבי עיסה שחייב, למעשה שבת?
ומשנינן: אמר רבא: מאי "חייב" נמי דקאמר במניח שאור על גבי עיסה ונתחמצה - כמעשה צלי של שבת. והיינו, שבעיסה הוא מתחייב אפילו בהנחת שאור בלבד, כמו שחייבים במעשה צליה בשבת, ואמנם במעשה צליה של שבת החיוב הוא רק כשהופך את הצלי על צידו השני ונעשה צלי גמור, אך במנחה החיוב הוא אפילו בהנחת שאור בלבד.
גופא: אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: הניח בשבת בשר על גבי גחלים - היפך בו את הבשר כדי לצלות את הצד השני חייב, לא היפך בו, פטור.
והוינן בה: היכי דמי?
אילימא דאי לא היפך ביה לא בשיל, כלומר, שלולי פעולת ההיפוך לצד השני לא היתה החתיכה מתבשלת, פשיטא שפטור, מכיון שלא נעשתה כאן צליה כלל.
אלא, באופן כזה דאי לא מהפיך ליה נמי הוה בשיל, דהיינו, שהחתיכה מתבשלת גם בלי שיהפכו אותה לצידה השני, אם כך אז גם בלי שהפך אמאי לא מיחייב?
ומשנינן: לא צריכא, דאי לא היפך ביה ויצלה את החתיכה מצד אחד בלבד הוה בשיל מצד אחד [12] כמאכל בן דרוסאי, שהם היו אוכלים תבשיל שנתבשל רק כדי שליש בישול, וכי מהפיך ביה שיצלה גם בצד השני בשיל משני צדדין כמאכל בן דרוסאי.
וקא משמע לן, דכל תבשיל שנתבשל מצד אחד בלבד בשליש כמאכל בן דרוסאי - לא כלום הוא! כיון שכמאכל בן דרוסאי אינו בישול גמור, הרי אם הוא נעשה רק מצד אחד אינו חשוב כבישול כלל, ומה שאנו מחשיבים בישול שליש לבישול, זה דוקא אם בשני הצדדים נתבשל כך.
אמר רבא: ואם נצלה בו צליה גמורה, בשיעור כגרוגרת במקום אחד בצד אחד - חייב! ואפילו ששאר החתיכה לא נצלתה.
אמר ליה רבינא לרב אשי: משמע מדבריך, כי רק אם נצלה בו כגרוגרת מצד אחד במקום אחד - אין, אכן חייב עליו. אבל אם נצלה בו שיעור של גרוגרת בצירוף של שנים או שלשה מקומות שונים, לא חייב עליו.
והתנן: הקודח בשבת כל שהוא - חייב [משום בונה או משום מכה בפטיש].
ומדייק רבינא: היכי דמי לחייב על קדיחה כלשהי?
אילימא בקודח במקום אחד, אי אפשר לומר כך, כי קדיחה בשיעור קטן של "כל שהוא", למאי חזי אינה ראויה לדבר ואינה חשובה כמלאכה!?
אלא, לאו, בהכרח, מה שנאמר הקודח כל שהוא מדובר בקודח בשנים או שלשה מקומות שונים, והם מצטרפים לקידוח אחד משום דחזו לצירוף [כמו שעושים הנגרים, כשצריכים לעשות חור, קודחין שלשה קידוחים קטנים זה בצד זה, ולאחר מכן מחברים אותם לחור אחד]. ואם כן, הוא הדין כאן מדוע אין מצרפים ביחד כמה מקומות שבהם נצלה מעט בשר, לכדי גרוגרת, ויהיה חייב משום מבשל בשבת? [13]
ומשנינן: לא לעולם קודח כל שהוא מדובר בקודח במקום אחד חור אחד כל שהוא, דחזו וראוי החור הזה לבבא דאקלידא, דהיינו לתחוב שם את ראשו של המפתח, שהוא חד, ובאמצעותו פותחים ונועלים. ולכן חור קטן כזה נחשב למלאכה בשבת מכיון שהוא ראוי.
ואיכא דאמרי - אמר רבא: אם נצלה בו כגרוגרת מצד אחד, אפילו היה שיעור הגרוגרת מצורף בשנים ושלשה מקומות, חייב.
אמר ליה רבינא לרב אשי: אף אנן נמי תנינא וראיה לדבריך: הקודח בשבת כל שהוא חייב.
ומדייק רבינא: היכי דמי? אילימא בקודח במקום אחד, כל שהוא - למאי חזי? אלא לאו, בקודח בשנים ושלשה מקומות, וחייב משום דחזי לצירוף, וא"כ רואים שיש צירוף מכמה מקומות להחשיבם כמלאכה אחת, בקדיחה ובצליה.
ודחינן: לא תוכיח מקודח, כי לעולם מדובר בקודח במקום אחד בלבד, ומה שחייב על קדיחה כל שהוא, זה משום דחזו לבבא דאקלידא. תנו רבנן: נאמר בפרשת קרבן מנחה, בסיום הפרשה של מנחת מרחשת, "כל המנחה אשר תקריבו לה' - לא תעשה חמץ". ודורשים את הפסוק: אילו נאמר רק סופו של הפסוק "אשר תקריבו לה' - לא תעשה חמץ", הייתי אומר, אין לי ב"לא תעשה חמץ" אלא קומץ בלבד, שהרי רק עליו ניתן לומר "אשר תקריבו", כיון שרק הקומץ מוקטר על המזבח, וכוונת הפסוק לאסור להחמיץ רק את הקומץ, אבל מנחה, שעדיין לא נקמצה, מנין שאסור להחמיץ את כולה?
תלמוד לומר "מנחה אשר תקריבו לה' - לא תעשה חמץ", והמשמעות היא לא רק לקומץ בלבד אלא לכל המנחה.
ואין לי אלא מנחת מרחשת שבה נאמר הפסוק הזה, אבל שאר מנחות, מנין שגם הן אסורות כולם בהחמצה?
תלמוד לומר "כל המנחה".
ועוד דרשינן: "אשר תקריבו לה'" - דוקא מנחה כשרה שראויה להקרבה אסור להחמיצה ולא פסולה. כגון מנחה שנטמאה, או שיצאה לחוץ לאחר שהתקדשה בכלי שרת, שמכיון שהמנחה נפסלה, אין עוברים עליה עוד באיסור חימוץ.
מכאן אמרו, המחמיץ את המנחה הכשירה, חייב. ואת המנחה הפסולה, פטור. [14] לאחר שלמדנו שהמחמץ מנחה פטור מסתפקת הגמרא:
בעי רב פפא: חימצה לעיסת המנחה, ויצאת החוצה, ונפסלה ב"יוצא", וחזר וחימצה. פעם נוספת על ידי שהוסיף מעשה חימוץ באפיתה, - מהו?
האם חייב גם על החימוץ השני, משום מחמץ אחר מחמץ, או לא?
וצדדי הספק הם:
כיון דיצאת המנחה, איפסלה לה ב"יוצא". וכי הדר מחמיץ לה, כשחוזר שוב ומחמיצה, לא מיחייב עלה משום מחמיץ אחר מחמיץ, שהרי למדנו שהמחמץ מנחה פסולה פטור.
או דילמא, כיון דחימצה עוד לפני שנפסלה ביוצא, שוב פסול יוצא לא מהני ביה, כי כיון שנפסלה מחמת חימוצה, אין קדושתה גמורה להפסל ביוצא, אלא רק פסול חימוץ אית בה, וכי הדר מחמיץ לה, מיחייב עלה משום מחמיץ אחר מחמיץ.
ומסקינן: תיקו! [15]
בעי רב מרי: חימצה לקומץ בראשו של מזבח, לפני הקטרתו, מהו? [16]
וצדדי הספק הם:
"אשר תקריבו" אמר רחמנא, שכל זמן שהיא מחוסרת הקרבה אז יש איסור להחמיץ, והא אקרבה כבר לראשו של מזבח, וכיון שכבר קרבה אפילו שעדיין לא הוקטרה אינו חייב על חימוצה, או דילמא, כיון שעדיין הקומץ מחוסר הקטרה בפועל, אפילו שכבר הוא קרב למזבח, הרי הוא כמחוסר מעשה דמי?! [17]
ומסקינן: תיקו!
והוינן בה: והשתא, דנפקא שאסור להחמיץ את המנחה כולה לפני שנקמצה, מ"כל המנחה", אם כן, "אשר תקריבו", שמשמעותו דוקא הקומץ הקרב, למה לי?
ומשנינן: מיבעי ליה ל"אשר תקריבו" לכדתניא: נאמר "אשר תקריבו", ודרשינן: לרבות מנחת נסכים לאיסור חימוץ, שלא תאמר שרק במנחות ששייריהן נאכלין נאמר איסור זה של חימוץ, [וכמו שנאמר במנחת מרחשת הנאכלת] ולא במנחת נסכים הקריבה כליל למזבח, דברי רבי יוסי הגלילי.
רבי עקיבא אומר: לרבות לחם הפנים לאיסור חימוץ. שלא נאמר שרק במנחות הנקמצות אסרה התורה את החימוץ, כיון שהן קריבות על המזבח, אבל לחם הפנים, שלא קרב ממנו למזבח, אין איסור בהחמצתו, קא משמע לן שגם אותו אסור להחמיץ.
ותמהינן: כיצד מרבה רבי יוסי הגלילי מנחת נסכים לאיסור חימוץ? והרי מנחת נסכים שמנה מרובה, ומבינה הגמרא שלכן אין צורך להוסיף מים כדי שיהיה ניתן לגבלה, ואם כן, שהיא נילושת רק בשמן הרי מי פירות הם,
הערות
[12] בגמרא מבואר דחייב על בישול כמאכל בן דרוסאי כשמבשל משני הצדדים, אבל אם בישל רק מצד אחד אינו חייב. וחוקר הגרי"ז האם צליה של בן דרוסאי נחשבת רק כשנעשית משני הצדדים ובלי זה היא עדיין לא נחשבת צלויה, או שזהו לא דין במעשה הצליה אלא בשיעור מלאכת שבת שהחיוב על צליה כבן דרוסאי, בשבת הוא דווקא אם הוא צלה משני הצדדין. והוכיח מדברי הרמב"ם שפסק שצריך לצלות חתיכה שלימה משני צדדיה כדי לחייב בשבת, ולא מספיק שיצלה חלק מהחתיכה בשיעור כגרוגרת משני הצדדים, כיון שצליה כבן דרוסאי נחשבת דוקא אם כל החתיכה נצלתה. ועוד הוסיף הגרי"ז לדון אם שיעור בישול כבן דרוסאי הוא גם בבשר וחלב או במבשל קרבן פסח, וכן האם גם שם יחשב בישול רק אם יבשל משני הצדדים. והפרי חדש [יו"ד פז ג] כתב שלגבי בשר וחלב בישול כבן דרוסאי נחשב לבישול.
[13] האיכא דאמרי מדמה קודח בב' וג' מקומות למבשל בב' וג' מקומות. ומקשה על זה הגרי"ז בכתבים והרי הבישול הזה נחשב לבישול גמור בכל מקום בפני עצמו, ורק שחסר לו צירוף לכדי שיעור החיוב, אבל לגבי קודח אם לא קדח במקום אחד כדי שיעור החיוב הרי אין מעשהו בכלל מלאכה.
[14] רש"י כתב שהמחמץ את הפסולה פטור, וכגון בנטמאת, ומקשה הגרי"ז, הרי גם אם המנחה טמאה הרי הציץ מרצה על הטומאה והיא מותרת להקרבה. ואם כן מדוע המחמץ יהיה פטור. ומחדש הגרי"ז שהציץ שמרצה זה דין רק בשעת ההקרבה של המנחה אבל קודם לכן המנחה נחשבת מנחה פסולה, ולכן המחמץ אותה פטור.
[15] בביאור צד הספק שפסול יוצא לא מועיל לפוטרה מחימוץ נוסף, מפרש בכתבי הגרי"ז בב' דרכים. א. כיון שהיא כבר חמץ ופסולה אי אפשר להחשיב בה גם את הפסול של יוצאת ולכן חייב על חימוץ נוסף. ב. כיון שהפסול חמץ הראשון קדם לפסול יוצא, אף שאמנם חל עליה גם פסול של יוצא, חימוץ שני חייב בה, כי ביחס לדין חמץ שבה הפסול החדש של יוצא לא הועיל כלום, וכך גם משמע בלשון הגמרא.
[16] יש לעיין, מדוע נקט רב מרי את הספק דוקא בראשו של המזבח? והרי כל מקום במזבח הוא מקדש ולא רק ראשו של המזבח? ומבאר המקדש יחזקאל דודאי כל הדין שפטור על החימוץ במזבח הוא בגלל שזה נחשב כאילו הוקטר, ולא רק בגלל שהתקדש במזבח, ולכן הקטרה נחשבת רק אם הגיע לראשו של מזבח.
[17] שיטת רש"י שאם כבר נתן את הקומץ על האש, כבר אינו חייב מאז אם חימץ. והתוספות סוברים שהדבר תלוי אם האש הוצתה ברובו של הקומץ, אבל לא מספיק רק נתינה על האש. וביאר הגרי"ז בשיטת רש"י, שנתינה על האש שפוטרת מחימוץ זה דוקא אם זו נתינה שאחריה הקטרה שאז נחשבת העלאה כהקרבה, אבל אם הוא לא מקטיר אלא רק מעלה למזבח ומוריד, וודאי שיהא חייב על חימוצה אח"כ.
א דף נז הניח שאור ע"ג עיסה וכו' כמעשה שבת וכו' ומסקנא אמר רבא מאי חייב נמי דקאמר כמעשה צלי של שבת יעוי"ש, ומשמע מזה דלא חייב משום מחמץ רק אם הפך את העיסה בכדי שתחמיץ משני צדדין, והנה פירשו התוס' בד"ה ומעשה שבת דלהכי בעינן גבי מחמץ שני הצדדין משום דלא הוי חמץ גמור בלא היפך משני הצדדין, וכמו דבשבת בלא היפך לא נקרא אפיי' כן גם גבי מחמץ לא נקרא מחמץ יעוי"ש, ולפי"ז תמהני על הרמב"ם שכתב להאי דינא דרבי אמי בפרי"ב ממעה"ק הט"ז, ולא כתב האי דינא דהיפך כלל שזהו דינא דרבא בלא חולק.
ב איברא דרש"י פירש בזה בד"ה כמעשה צלי וז"ל כלומר הכא חייב בהנחה בעלמא כי היכי דמחייב בשבת אם הי' עושה בו מעשה צלי גמור שהיפך בו יעוי"ש, מבואר מזה דלא בעינן הכא היפך, אבל תמוה הלא רבא מסיים דמאי חייב דקאמר כמעשה צלי של שבת דמשמע דבעינן דומיא דהתם, וכמו שפירשו התוס' כדלעיל, וע"כ צריך לומר דרש"י ורמב"ם מפרשים דברי רבא דכוונתו דהכא חייב כמעשה צלי בשבת, היינו דכמו דהתם חייב בצלי שהוא ע"י היפך, הכא חייב גם בלא היפך, אבל קשה למה לן המשל דשבת אם אינו דומה לשבת.
ג ונראה דהא דקאמר רבי אמי המשל לשבת בא להורות לנו דהנחה גרידא חשיבא מעשה, אעפ"י שהתורה אמרה לא תעשה חמץ, דמשמע עשיי' ולכאורה הנחת השאור אין זה בכלל עשיי' שאמרה תורה, להכי מביא רבי אמי הדמיון ממעשה צלי דשבת דחיוב בישול בא משום הנחה, דהרי אפיי' נעשית ממילא, ועיקר חיוב בישול בשבת בא עבור ההנחה שהניח ע"ג גחלים, ונקרא זה מבשל, וכמו כן אופה דאפיי' תולדה דבישול היא, וכיון דמצינו מלאכה זו בבישול ובאפיי' לענין שבת, הנה לפי"ז הכא במחמץ שאסרה תורה לאפות בחמץ, להכי כל מה שנקרא עשיי' באפיי', קרינן לזה מעשה גם הכא במחמץ את המנחה, כיון שאפיי' יצאת מן הכלל ללמד חיוב על כל עשיות כדלעיל בסוגיא, להכי יש לחייב הכא גם על ההנחה דשאור ע"ג העיסה, וכמוש"נ.
ד והנה לשיטת התוס' דבעינן היפך ממש דומיא דצלי בשבת, אינו מדויק לשון רבי אמי שאמר הלך וישב לו, דמשמע שלא עשה כלום, ועוד דהלא כיון שלענין מנחה רבתה תורה גם לחמץ נוקשה, כדלעיל בריש פרקין, וא"כ אפילו בנתחמצה מצד אחד דלא הוי אלא חמץ נוקשה ליחייב עלי' משום מחמץ, לכן דברי התוספות צריך עיון, ודברי רש"י ורמב"ם מוכרחין, כמו שנתבאר.
בדין הוצאה מרשות לרשות
א תוספות ד"ה בשנים וכו' לא דמי להוציא חצי גרוגרת והוציא חצי גרוגרת וכו' דהתם טעמא וכו' מחוסר קציצה (קריבה צ"ק) לאו כמחוסר מעשה דמי אבל הכא אין דרך בישול בכך ומחוסר נמי חתיכה וקריבה, יעוי"ש, ויש להבין בזה שתירצו דהכא מחוסר חתיכה וקריבה, וקשה הא סו"ס האי חסרון מעשה דהכא חתיכה וקריבה אשר הכל מוכן לפניו לחתוך ולקרב, יותר נקל ממחוסר קריבה דהתם שיש ריחוק מקום, והכא הא בידו לחתוך ולקרב החתיכות למקום אחד, וא"כ יש כאן מעשה שבת גמור, ולבאר כוונת התוס' לנכון נקדים סוגיא ערוכה ועפ"י שיטת הרמב"ם וכאשר יבואר.
ב כתב הרמב"ם פרי"ג משבת הי"ז וז"ל המעביר ארבע אמות ברה"ר זו עם רה"ר השניי' חייב, מפני שהארבע אמות בשתי רשויות מצטרפות מפני שלא נח החפץ ברשויות שביניהן עכ"ל, ויש לעיין בשבת צ"ח ת"ר הזורק מרה"ר לרה"ר ורה"י באמצע ד' אמות חייב, פחות מד' אמות פטור, ופריך מאי קמ"ל, ומשני הא קמ"ל רשויות מצטרפות, ולא אמרינן קלוטה כמו שהונחה דמיא, ופירש"י דאשמעינן דלא כר' יוסי דסבר לעיל פ' ע"א דבהעלם אחד בשתי רשויות פטור מטעם דלא מצרפינן רשויות, והכא אשמעינן דמצטרפין רשויות יעוי"ש, והרמב"ם שפסק כר' יוסי בפי"ח משבת הכ"ד, דאין רשויות מצטרפות, - וא"כ מדוע פוסק הכא דשני רה"ר מצטרפות, כיון דהש"ס אמר בהדיא דלא כר' יוסי.
ג איברא דהרשב"א בחידושיו לשבת שם בסוגיא מפרש פירוש אחר ודלא כרש"י, משום דלרש"י תיקשה מאי פריך הש"ס מאי קמ"ל, כיון שאיכא ר' יוסי דפליג וסבר דאין מצטרפות, וא"כ טובא קמ"ל, ומפרש הרשב"א דגם ר' יוסי סבר דמצטרפין רשויות, ורק במוציא חצי זית וחזר והוציא חצי זית, כיון דשתי הוצאות מוחלקות נינהו, להכי לא מצטרפי, משא"כ הכא דבזריקה אחת היתה, דינא הוא שיצטרפו, עכת"ד יעוי"ש, ולפי"ז אפשר דגם הרמב"ם מפרש הסוגיא כפירוש הרשב"א, אבל אי אפשר לומר כן, משום דלפי"ז כל עיקר האי דינא מיירי דוקא בזורק, והיינו מפני שנעשה בלא הפסק, ויש להסתפק אם גם במעביר איתא להאי דינא, משום דיש לחלק ולומר דדוקא בזורק שמפני כח הזריקה הלכה לשתי הרשויות, אמרינן רשויות מצטרפות, משא"כ מעביר בידים שפיר איכא למימר דזה דמיא למוציא בידים בהפסק, דהלא כיון שלא נעשית המלאכה בבת אחת, להכי מחלקין כל רשותא ורשותא באפי נפשא, ולא מצטרפינן הרשויות הנה כן גם במעביר בידים בשתי רשויות, כיון דבכל רשות הרי הוא מוסיף כח ופעולה חדשה, [ובדמיון להא דבן עזאי שסבר מהלך כעומד דמי], וא"כ אין זה ענין לזורק, והרמב"ם מדחזינן שכתב דינו גבי מעביר דמצטרפין רשויות, וזה אינו מוכח מהסוגיא לפי פירושו של הרשב"א, ועוד מדנקט הרמב"ם וכתב שארבע אמות בשתי רשויות מצטרפות, משמע שזהו עיקר הטעם בענין הזה, היינו שהרשויות איתנהו כצירוף, ולהרשב"א התנאי בזה מפני שהיתה על ידי זריקה, ויש להבין שיטת הרמב"ם בזה.
ד תוספות שם בשבת פ' ע"א ד"ה בהעלם אחד לרשות אחד חייב, הקשה ר"ת הא אמר בהבונה כתב אות אחת בטבריא ואות אחת בציפורי חייב, ונראה כגירסת ר"ח מרשות אחת חייב, משני רשויות פטור, דבעינן עקירה ממקום אחד, ור"י אמר דודאי גבי כתיבה אית לן לומר מחוסר קריבה לאו כמחוסר מעשה דמי, אבל הוצאה לא הוי עד דמייתי תרווייהו לרשות אחד עכ"ל, מבואר דפליגי ר"ח ור"י באופן שהוציא לשתי רשויות, דהר"ח ור"ת סברי דגם בשהוציא לשתי רשויות יש לחייבו מטעם דמחוסר קריבה לאו כמחוסר מעשה דמי, והר"י סובר דבהוצאה מעכבת הקריבה והוי מחוסרת מעשה ופטור, וכן מבואר בתוס' ב"ב נ"ה ד"ה בהעלם אחד, ומסיימו שם בסברת ר"י וז"ל ולא נגמרה ההוצאה עד שיקרבם יעוי"ש, ויש לעיין עיקר סברתם במאי פליגי, ולכאורה אין לזה ביאור כלל, ובאמת מדוע ישתנה מלאכת הוצאה ממלאכת הכתיבה שחייב בכתב אות אחת בציפורי, ואות אחת בטבריא, ולא הוי חסרון בהכתיבה, הא דעדיין מחוסר קריבה, והיינו כי מפני שבידו לקרבם, וכל שבידו לקרבם לאו כמחוסר מעשה הוא, וה"נ הא איתא בצירוף על ידי קריבה, ומחוסר קריבה לאו כמחוסר מעשה הוא.
ה ונראה דפליגי רבותינו בעיקר מלאכת הוצאה מה היא, דהנה בדבר הוצאה מרשות לרשות שתים יש בה, א) עצם ההוצאה שמרשות זה לרשות השניי', וזהו העתקת החפץ, וזהו העקירה, ב) פעולת ההנחה שעוקר מרשות זה ומניח ברשות אחת, ואם כי השתי אלה נצרכות המה לעיקר מלאכת ההוצאה, ובאחת משתים אין כאן מלאכת הוצאה, אמנם יש לעיין איזו מן הפעולות היא העיקר, ואיזו באה בגדר תנאי להשלים המלאכה, והוא כי יש לפרש בשני אופנים, א) כי עיקר המלאכה הוא ההוצאה מרשות זה דהיינו השינוי מקום להחפץ וההנחה ברשות השני הוא בגדר תנאי גרידא, ב) עיקר המלאכה הוא ההנחה, היינו בזה שמונח החפץ ברשות החדש למטרת המוציא, ומלאכת הוצאה הוא ההכנסה ועקירה מרשות הראשון הוא בגדר תנאי, ונפק"מ לדינא כאשר יבואר.
ו והנה בהא דכתב אות אחת בצפורי ואות אחת בטבריא דמחייבין מטעם דחסרון קריבה לאו כמחוסר מעשה דמי, יש לעיין דא"כ נחייב בכל חצאי שיעור מטעם שבידו להשלים המלאכה לכשיעור, וע"כ ביאור הדבר כך הוא, דבמלאכת הכתיבה גם כן שתים יש בה, א) עצם מלאכת הכתיבה בשיעור שתי אותיות, ב) תנאי המלאכה שיהיו שתי אותיות מורים על מכוון ותכלית איזה ענין וחידשו לנו חז"ל דאף דעצם המלאכה בודאי דלא שייך לומר כל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי, משום דע"כ לא חייבה תורה על מה שבידו לעשות, והחיוב הוא רק על מה שעשה, אמנם כל זה דוקא בעצם המלאכה, אבל בתנאי המלאכה שאינה אלא בגדר תנאי, בזה חידשו חז"ל דסגי בזה שבידו בכל עת ושעה למלאות את התנאי, וזהו שאמרו מחוסר קריבה וכו'.
ז ובזה נבוא לביאור דברי רבותינו, דע"כ הר"ח ור"ת סברי דעיקר מלאכת ההוצאה הוא ההעתקה שמרשות זה לרשות אחר, וזהו ביאור עקירה, וההנחה ברשות השני בגדר תנאי להשלים מלאכת ההוצאה, ולהכי כיון דבעצם המלאכה לא אמרינן כל שבידו לאו כמחוסר מעשה, אלא אמרינן דהמחוסר מעשה אף שבידו הוא להשלים, עכ"ז כל זמן דלא השלים אין כאן חיוב, ורק בתנאי המלאכה הוא דאמרינן דמחוסר מעשה כל שבידו לא הוי חסרון, ובזה יובן לנו סברת ר"ח ור"ת דסברי דבמוציא שני חצאי שיעור לשתי רשויות יש לחייבו, מטעם דהמלאכה בשינוי רשויות נעשתה בשיעור שלם, דהרי הוציא שיעור שלם מרשות זה, ואם בשביל שעדיין חסר קריבה ברשות השני דהיינו לקרב שני החצאין זה לזה, וזהו שעדיין חסר התנאי דההנחה גרידא, דהיינו ההנחה נעשתה בחצאי שיעור, אמנם כיון שההוצאה שהוא עצם המלאכה נעשתה בשיעור שלם, להכי אמרינן בזה מחוסר קריבה לאו כמחוסר מעשה דמיא דהרי בידו לקרבם ולעשות הנחה שלימה, אמנם כל זה בשהוציא מרשות אחת לשתי רשויות, אבל בשהוציא משתי רשויות לרשות אחת דהיינו שהוציא שני חצאי שיעור משתי רשויות, הרי יש כאן חסרון מלאכה בכשיעור בעיקר מלאכת הוצאה, כיון שלא נעשתה העתקה מרשות לרשות בשיעור שלם, ולא שייך צירוף שתי הרשויות, כיון דאין רשויות מצטרפות, ושיטת ר"י ע"כ דסבר דעיקר המלאכה בהוצאה החיוב שלה הוא בעבור העקירה וההנחה, הבאה באחרונה זהו גמרה של מלאכה, והשינוי מרשות לרשות הוא בגדר תנאי למלאות שלימות המלאכה, ולפי"ז כשהוציא מרשות אחד לשתי רשויות, אעפ"י שההוצאה נעשתה בשיעור שלם, אמנם כיון שעיקרה של מלאכה היא ההנחה ברשות השני, ולכן כשחסר קריבה, הרי חסר בעיקר שלימות המלאכה, ובחסרון מלאכה בעצמותה לא אמרינן כל שבידו לאו כמחוסר מעשה, ולא דמי לכתיבה, דהתם עיקרה של מלאכה נשלמה גם קודם הקריבה, משא"כ הכא דחסר עדיין בעיקרה של מלאכה, ובחלקים במקומות נפרדים אין כאן הנחה שלימה, וזהו כוונת התוס' ב"ב שם, ולא נגמרה מלאכת ההוצאה עד שיקרבם, היינו כי כיון שזהו עיקר המלאכה, ואין כאן מלאכה עד שתבוא לידי גמר, והיינו כי מפני שזהו עיקרה של מלאכה, וכמוש"נ.
ח איתא בירושלמי פר' הזורק ה"א תני בשם ר' יהודה המעביר ד' אמות ברה"ר חייב, ר' יהודה עביד מעביר ארבע אמות ברה"ר מלאכה בפני עצמה, ופריך על יהודה ארבעים מלאכות הוי, ומשני לא אתינן מיתני אלא מילין דכל עמא מודין יעוי"ש, והיינו דהא דתנן ל"ט מלאכות זהו אליבא דכו"ע, אבל ר' יהודה סבר דבאמת איכא ארבעים מלאכות, וזהו מעביר ד' אמות ברה"ר, ויש להבין מדוע באמת סבר ר' יהודה דמעביר ד' אמות ברה"ר הוי מלאכה בפני עצמה, ואינה בכלל הוצאה שמרשות לרשות, והיינו כי הבדל יש בין מעביר ד' אמות להוצאה שמרשות לרשות, והוא בהוצאה שמרשות לרשות, עיקרה של מלאכה הוא ההוצאה, והשינוי הרשויות, משא"כ במעביר ד' אמות ברה"ר דעיקרה של מלאכה הוא עצם העקירה וההנחה.
ט שבת ח' ע"ב אמר רב יהודה האי זירזא דקנו רמא וזקפו' וכו' לא מחייב עד דעקר ליה, והקשו בתוס' מ"ש מהא דהגונב כיס בשבת הי' מגרר ויוצא פטור וכו' הרי חזינן דאיכא חיוב בשבת במגרר יעוי"ש, והנה יש לומר דשאני בהוצאה שמרשות לרשות דעיקר המלאכה הוא השינוי הרשויות, והא דעקירה וההנחה המה בגדר תנאי גרידא, להכי סגי גם בעקירה והנחה שעל ידי מגרר, משא"כ הכא במעביר ד"א ברה"ר דעיקרה של מלאכה הוא העקירה וההנחה, להכי אמר רב יהודה דמגרר לא חשיבה עקירה והנחה, וגם בתוס' שבת צ"ג ד"ה חד נחתי שם לומר דבהוצאה שמרשות לרשות הו"א דלא בעינן עקירה והנחה יעוי"ש, וזהו כדברינו מטעם כי עיקר החיוב הוא בשביל העתקת הרשויות, ובזה יבואר היטב סברת ר' יהודה שם בירושלמי דסבר דמעביר ד"א ברה"ר הוי מלאכה בפני עצמה, והיינו כי הבדל יש בין העקירה והנחה שמרשות לרשות, לבין עקירה והנחה שבמעביר ד"א ברה"ר, והוא לענין מגרר, אשר בחיוב הוצאה שמרשות לרשות, חייב גם במגרר, ולענין מעביר ד"א ברה"ר פטור במגרר, ואח"כ מצאתי בחידושי הרמב"ן הביא בשם הראב"ד לתרץ קושיות התוס' וז"ל דשאני מוציא מרשות לרשות, בעקירת הרשויות עקירה היא יעוי"ש, וע"כ ביאור דברי הראב"ד כמו שכתבנו.
י ויש לעיין לשיטת ר"י דגרס לשתי רשויות פטור, והיינו כמו שכתבנו מטעם דחסרה ההנחה שהיא עיקר המלאכה, היאך הדין בשהוציא משתי רשויות לשיטת ר"י, מי אמרינן דגם בזה פטור להר"י מטעם דאין הרשויות מצטרפות, כמו שסברי הכי ר"ח ור"ת, או"ד דר"י סבר דבזה יש לחייבו, מטעם דכיון דסבר דעיקר המלאכת ההוצאה הוא ההנחה, והיינו כי המלאכה העיקרית בזה, שבא החפץ למקומו המיוחד לו, והעתקה מרשות זהו רק בגדר תנאי להחיוב וא"כ שפיר יש לומר דגם בשבא משני רשויות לרשות אחד נתקיים התנאי של העקירה וגם בצירוף הרשויות יושלם תנאי החיוב, מטעם שעיקרה של המלאכה שזהו ההנחה באה בשלימות, דהיינו לרשות אחד, ואם נחליט כן הרי תצא לנו ברור לשיטת ר"י דרשויות מצטרפות בדבר העקירה להשלים תנאי החיוב.
יא והנה כתב הרמב"ם בפרי"ח משבת ה"ד הוציא חצי שיעור וחזר והוציא חצי שיעור בהעלם אחד לרשות אחד חייב לשתי רשויות פטור יעוי"ש, מבואר מזה דשיטת הרמב"ם כשיטת הר"י בתוס' ולא כשיטת ר"ח ור"ת, וא"כ ע"כ סבר גם הרמב"ם כשיטת הר"י, וכפי מה שהחלטנו לעיל לשיטת הר"י דבמוציא משני רשויות חייב, מטעם דשפיר מצטרפות הרשויות בדבר העקירה מפני שהמה רק תנאי להשלמת החיוב, וא"כ הרמב"ם שסבר כדעת הר"י סבר גם כן דהרשויות מצטרפות, אם המה רק בגדר תנאי להחיוב, ולפי"ז במעביר ד' אמות ברשות הרבים דלכו"ע ברה"ר עיקר המלאכה הוא העקירה והנחה, והד"א המה רק תנאי החיוב דהיינו שיעור גרידא ככל שיעורי דעלמא, ולהכי סבר הרמב"ם דגם שני רה"ר מצטרפין לשיעור ארבע אמות, ולפי"ז שפיר אית לן לומר דבזה גם ר' יוסי מודה וגם הר"ח ור"ת סוברים דבאופן זה לענין חיוב ד"א ברה"ר לכו"ע מצטרפי, משום דאין זה ענין להא דר' יוסי שם וכמו שנתבאר, ושפיר פריך הש"ס מאי קמ"ל, והיינו דבזה פשיטא להש"ס דמצטרפי, ומשני דקמ"ל דלא אמרינן קלוטה כמו שהונחה דמיא, והיינו דמיירי שהיתה מרה"ר לרה"ר דרך רה"י שבאמצע, נמצא דאין כאן הכרח לפרש הסוגיא לאפוקי מר' יוסי, ושפיר פסק הרמב"ם כר' יוסי, וגם פסק דשני רה"ר מצטרפין לד"א גם במעביר, ולא מיבעי' זורק, ופירש"י לאפוקי מר' יוסי, צריך עיון, אבל שיטת הרמב"ם ברור לפי שיטתו דבמעביר ד"א ברה"ר גם כן חייב בצירוף שני רשויות, וכמו שנתבאר.
יב עכ"פ נשמע מזה דכל עיקר הא דמחוסר קריבה לא הוה כמחוסר מעשה, זה דוקא כשעצם המלאכה נעשתה בשלימותה ובגוף המלאכה אין חסרון, אבל אם חסר עדיין לגמר מלאכה, אעפ"י שבידו לגמור, אבל בזה האופן לא נאמרה הכלל דמחוסר קריבה לא הוי כמחוסר מעשה, וא"כ כשחסר מעט להשלמת המלאכה, וגם מחוסר קריבה, הרי זה נחשב לחסרון בעצם המלאכה, ובזה יובן דברי התוס' הכא כהוגן שכתבו, אבל הכא אין דרך בישול בכך, ומחוסר נמי חתיכה וקריבה", והיינו דלעשות בישול מחוסר חתיכה, ואח"כ קריבה, ובלעדי החתיכה אין כאן מלאכת הבישול, מטעם דאין דרך בישול בכך, וממילא הכא מחוסר קריבה הוי מחוסר מעשה, כמו שנתבאר.
א הניח בשר ע"ג גחלים היפך בו חייב וכו' לא צריכא דאי לא היפך ביה הוי בשיל מצד אחר כמאכל בן דרוסאי, וכי מהפיך ביה בשיל משני צדדין כמאב"ד וקמ"ל דכל מצד אחד כמאב"ד לא כלום הוא, וכן כתב הרמב"ם בפר"ט משבת ה"ה וז"ל נתבשל חצי בישול מצד אחד פטור עד שיהפך בו ויתבשל חצי בישול משני צדדין, וכתב הראב"ד בהשגה וז"ל א"א חצי בישול הוא כמאכל בן דרוסאי עכ"ל, ולכאורה מה בעי הראב"ד בזה, הלא אפשר שכן גם דעת הרמב"ם, ודוחק לומר שכוונתו לפרש, ועוד דמה יוסיף לנו בזה שהוא כמאב"ד, הלא זה ידוע יותר לכל מה הוא זה כחצי בישול, ומה יוגרע שאין אנו יודעים מבן דרוסאי,
ב ונראה דהרמב"ם שכתב חצי בישול הוא מטעם דאזיל לשיטתו דיש בישול אחר בישול כזה שהוא חצי בישול דהיינו שהוא רק מאכל לבן דרוסאי, וכמו שמבואר שם ברמב"ם ה"ג ובהה"מ, ובב"י סי' שי"ח, ודעת הרשב"א שגם אחרי בישול כמאב"ד שוב אין בו משום בישול, ולזה הרמב"ם לשיטתו מדייק ואומר חצי בישול לומר שיש בו עוד משום מבשל, אמנם הראב"ד כנראה סבר דאחרי בישול כמאב"ד נקרא מבושל, מטעם דכיון דיש בני אדם שאוכלין כן נקרא מבושל, ולא מהני עוד בישול אחרי כן להתחייב בה, ולזה השיג הראב"ד על הרמב"ם שכתב חצי בישול וכתב הראב"ד שהוא כמאב"ד, והיינו שהוא מבושל גמור מצד דיני שבת, ושוב לא מהני בישול אחרי כן להיות חייב, ובזה שכתבנו מיושב לנכון לשון הרמב"ם דנקט חצי בישול להורות שמצד עצמו עדיין אין זה מבושל, ולא הוי מבושל רק להתחייב בה משום בישול, ונפק"מ שיש בזה מקום להיות חייב אם יבשל עד גמרו.
ג ומיושב הא דהקשה מרן בשם הרמ"ך מדוע נקט חצי בישול כי אם נתבשל כמאב"ד כולא בישול הוא, ואם לא נתבשל כמאב"ד אמאי חייב לענין שבת יעוי"ש, אבל לפי מה שכתבנו ע"כ החצי בישול הוא ג"כ כמאב"ד, אבל סבר הרמב"ם שזהו רק חצי בישול, ונפק"מ לענין בישול שאחרי כן.
ד ויש לעיין היאך הדין בהניח בשר ע"ג גחלים בחול ובשל מצד אחד כמאב"ד, ואח"כ בשבת הניח בהצד השני ובשל כמאב"ד אם חייב, והנה זה ודאי דעיקר חיוב בישול בא באחרונה, - וראי' לזה מהא דהתרו לרדות פת קודם שתאפה בכדי שלא יבוא לידי חיוב סקילה, וע"כ גם כשתאפה כמאב"ד חייב משום שבת, וא"כ ה"נ עיקר החיוב בא בשנתבשל בהצד השני.
ה אמר רבא ואם נצלה בו כגרגרות במקום אחד חייב אמר לו רבינא לרב אשי במקום אחד אין בשנים או ג' מקומות לא וכו' ומסקנא פליגי בזה תרי לישני, ול"ב לחומרא, וכן פסק הרמב"ם שם, וכתבו התוס' דהא דסגי בצד אחד כגרגרות הוא מפני דהוי צליה גמורה, וכן משמע מדברי הרמב"ם דמחלק בחצי בישול בין אם מצד אחד לשני צדדין, אבל בנצלה אין מחלק, והיינו מפני דהוי צליה גמורה.
ו והנה יוצא מזה דבחצי בישול מצד אחד לא מהני אפילו בשיש שיעור גרוגרות, בצד האחד, ויש להבין אם החצי בישול שהוא כמאב"ד די לענין חיוב שבת א"כ גם בבשל מצד אחד מדוע לא יתחייב, דהלא מאכל הוא לבן דרוסאי, וע"כ צריך לומר דגם הבן דרוסאי אינו אוכל אם רק בצד אחד הוא חצי בישול, וממילא בעינן בישול ממש, ובבישול ממש מהני גם ע"י צירוף שיעור גרוגרות משנים או שלשה מקומות.
ז ויש לחקור היאך הדין בשצלה בשבת אחת בצד אחד במקום אחד צליה ממש, אבל לא הי' כגרוגרות, ובשבת שניה צלה במקום אחר ג"כ צליה ממש, ואין בו כשיעור, רק בצירוף מה שצלה בשבת שעבר, אם מצטרפין לחיובא, אמנם זה תליא אם אמרינן צירוף שבתות, וכמו שיבואר.
בדין צירוף שבתות
א תנן שבת ריש פר' כלל גדול כל היודע עיקר שבת, ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה חייב על כל שבת ושבת, - ופירש"י הטעם מפני שהימים שבינתים הוון ידיעה לחלק, שאי אפשר שלא שמע בינתיים שאותו היום הי' שבת, אלא שלא נזכר לו במלאכות שנעשה בו, והקשו התוס' בזה, - א) הא מבואר להדיא בשבת דלא מהני ידיעת שבת גרידא אלא בעינן גם כן ידיעת החטא, ב) דלרש"י למ"ל קרא על דין זה דהתורה רבתה שמירה לכל שבת ושבת, הא בלא"ה חייב מטעם הידיעה שבינתיים, ג) דמבואר בכריתות ט"ז דלא בעינן ידיעה ביניהם, ומכח זה פירשו התוס' דע"כ גזירת הכתוב הוא בזה דהשבתות מחולקות המה זה מזה וחייבה תורה על כל שבת ושבת, והנה בביאור שיטתם בזה נראה דבאמת גם רש"י מודה דעיקר הדין בהא דליחייב על כל שבת ושבת ילפינן מקרא, וכמו שמבואר להדיא בש"ס רק כוונת רש"י לבאר לנו סוגי החיוב בזה, והיינו משום דיש לפרש בזה בשתי אופנים, - א) דהתורה אמרה שמירה לכל שבת ושבת, היינו שכל שבת ושבת הוי חיוב חדש בחיוב שמירה לשבות ממלאכה ואין שייכות שמירה דשבת זו לשמירה דשבת אחר, והרי זה כאיסורים נפרדים ממש, והיינו מפני שע"כ שבת זו אינו אותו השבת האחר וכל שבת ושבת הרי הוא במציאות כחדש ממש, ב) יש לפרש דהתורה לא חלקה את השבתות לשתי מיני איסורים נפרדים אלא התורה נתנה תורת ידיעה על הימים שבינתיים שיהי' עליהם תורת ידיעה לחלק את השבתות, וזהו סברת רש"י, שבאמת לא חלקה התורה את השבתות לשני מיני חיובים, אלא העיקר בזה שהתורה הטילה בזה תורת ידיעה, אעפ"י שבאמת לא שמע בינתיים שאותו היום היה שבת, אמנם מפני שהמציאות בטבע תחייב ידיעה, דהיינו מפני שאי אפשר שלא שמע בינתים שאותו יום שבת היה, לכן גזרה תורה בשיעור הזה אשר תחייב ידיעה הרי זה תחלק בין השבתות אעפ"י שלא שמע הרי זה בכלל שיעורין, זהו לדעתינו סברת רש"י בזה.
ב ומעתה לא תקשה מהא דאיתא לקמן בשבת ע"א דבעינן בשגגת שבת ידיעת החטא, דשאני התם דמיירי במלאכה שבאותו יום עצמו, ובזה ליתא הימים שבינתיים, שהוא השיעור הראוי להביא לידי ידיעה, וממילא ע"כ בעינן ידיעה ממש, וממילא בעינן גם כן ידיעת החטא כבשארי איסורים דעלמא, משא"כ הכא דמיירי בזה שהתורה חלקה את השבתות והטילה בזה תורת ידיעה על הימים שבינתיים, וזהו דין ידיעה, אעפ"י שלא היתה ידיעה, וא"כ לא שייך הכא ידיעת החטא כלל כיון דלא בעינן ידיעה בפועל, רק שיעור ידיעה, ומטעם זה שפיר בעינן קרא דהימים שבינתיים שהוא שיעור ידיעה מחלקת בין השבתות אעפ"י שלא היתה ידיעה באמת, ולא קשה גם כן מהא דכריתות אשר מבואר דלא בעינן ידיעה בפועל, דלפי דברינו גם רש"י סובר כן, וכוונת רש"י דהימים שבינתיים זהו שיעור ידיעה לחלק ביניהם, וכמוש"נ, וסברת התוס' בזה דסברי דהתורה חלקה את השבתות לשני מיני חיובים להיות כל שבת ושבת חיוב חדש בפני עצמו כשני מיני איסורים שונים זה מזה.
ג ונפק"מ בין רש"י ותוס' לדינא כאשר יבואר, דהנה מצינו בשבת ק"ה פליגי רבנן ור"ג בכותב אות שחרית, ואות אחת בין הערביים, דר"ג מחייב ורבנן פטרי מטעם דסברי יש ידיעה לחצי שיעור, ובש"ס כריתות ובתוספתא דשבת מבואר דגם בכותב אות אחת בשבת זו ואות אחת בשבת אחרת גם כן פליגי, ופטרי רבנן מטעם דיש ידיעה לחצי שיעור, וסברא זו דידיעה לא שייכה רק לענין קרבן ובשוגג, אמנם לענין מזיד לא שייך כלל לדון ולומר דהידיעה מחלקת בין החצאי שיעור דלא יצטרפו למלאכה אחת, ולפי"ז אם עשה חצי שיעור בשבת זו וחצי שיעור בשבת אחרת במזיד שפיר יש לומר דמצטרפו שני החצאין לשיעור מלאכה אחת, אמנם כל זה הוא רק לשיטת רש"י דהתורה לא חלקה את השבתות לשני מיני חיובים, להכי שפיר יש לומר דהשני חצאי שיעור מצטרפי למלאכה אחת אף על ידי שתי שבתות, משא"כ לשיטת התוס' דסברי דהתורה חלקה את השבתות לשני מיני חיובים, א"כ לא יצטרפו השבתות למלאכה אחת, והנה בעיקר הספק אם שני חצאי שיעור מצטרפי למלאכה אחת דמזיד על ידי שתי שבתות, כבר עמדו בזה גדולי האחרונים בנוב"ת סי' נ"ג ובפרמ"ג בפתיחה ובמנח"ח, - ובדברינו יבואר לנו דרק לשיטת רש"י יש מקום לחקור בזה, וזהו החילוק לדינא שתצא לנו נפקא מינה בין רש"י ותוספות בזה.
ד עוד איכא נפק"מ באופן שהיתה לו ידיעה לאחר שכבר יצאה מתחת ידו, ובאופן שיבואר, והוא לפי מה שאיתא בשבת ק"ב וברמב"ם פר"ו משגגות ה"ח וז"ל אם הוציא שתי אמות בשוגג ושתי אמות במזיד ושתי אמות בשוגג, אם בזריקה חייב לא מפני שאין ידיעה לחצי שיעור אלא מפני שאין בידו להחזירה, לפיכך לא הועילה לו הידיעה שבינתיים וכו' יעוי"ש, ולפי"ז גם לרש"י ותוס' יש לעיין באופן אם אנו יכולין לצייר מלאכה הנעשית בשתי שבתות בשגגת שבת, וגם באופן שאין בידו להחזירה, דהיינו כגון שזרק איזה דבר בשבת זו, והיתה עקירה, ולא באה לידי הנחה עד שבת הבאה, כגון שהרוח הוליכה והחזירה אנה ואנה, עד שבת הבאה, ובשבת הבאה נגמרה ההנחה, ואילו באופן הזה בשבת אחת, דהיינו שיצאה מידו שחרית, וזהו העקירה, וההנחה היתה בין הערביים חייב, אעפ"י שהיתה ידיעה בינתים, אמנם בשתי שבתות באופן זה יש לעיין אם חייב, והנה לשיטת רש"י דעיקר הא דחלקה תורה השבתות הוא מפני שתורת ידיעה הטילה תורה עליהן, וזהו המחלקת בין השבתות, וא"כ הכא שגם ידיעה ממש לא מגרעא את החיוב, א"כ הכא חייב קרבן כיון דלא שייך הכא כלל תורת ידיעה, משא"כ לשיטת התוס' דהתורה חלקה לכל שבת בפני עצמו, והשבת השנייה אינו אותו השבת הראשון ולא דמי לאוכל חלב וחלב, אלא הרי הוא כאוכל חלב ודם דליתא בצירוף, ואם כן באופן זה ליתא בחיוב. -
ה ויש לעיין לשיטת התוס' בהא דאיתא בכריתות ט"ז ע"ב רב חסדא אמר זדון שבת ושגגת מלאכות אפילו ר"ע ס"ל דכגופין דמין, וכי בעא מיני' שגגת שבת וזדון מלאכות וכו' ימים שבינתים אם הוויין ידיעה לחלק ופשיט לי' דימים שבינתיים הוויין ידיעה לחלק, אמר ר"ח מנא אמינא לה דתניא הכותב שתי אותיות וכו' בשלמא לדידי וכו' והא דתניא חייב בשגגת שבת וזדון מלאכות, דקסבר אין ידיעה לחצי שיעור, והיינו אפילו אם הימים שבינתיים הוויין ידיעה, אבל הכא בחצי שיעור אין ידיעה מחלקת יעוי"ש, וברש"י, והנה לשיטת התוס' דהתורה חלקה את השבתות לשני מיני חיובים, א"כ מה מהני הא דאין ידיעה לחצי שיעור, כיון שבעיקר הצטרפותם לא שייכה צירוף, וכמו שנתבאר לעיל, ובשלמא לשיטת רש"י אתי שפיר, והיינו דכיון שרק תורת ידיעה הטילה תורה על הימים שבינתיים, במלאכה הנעשית בשגגת שבת, והכא בחצאי שיעור, כיון שגם עצם ידיעה דהיינו ידיעה ממש אינה מפסדת את הצירוף, מטעם שאין ידיעה לחצי שיעור, להכי פשיטא שהימים שבינתיים שרק תורת ידיעה עליהם, שאין בכחם לחלק את השבתות מלהצטרף, משא"כ לשיטת התוס' קשה טובא, וכמו שכתבנו, וצע"ג.
ו גרסינן בירושלמי פר' כלל גדול אמר ר' אילא כתיב כל העושה בו מלאכה יומת, לא העושה בו ובחבירו, את אמר אין השבתות מצטרפות חולקות אמר רב אסי ברבי בון כשם שאינן מצטרפות כך חולקות, וכפירוש המפרשים דחוק, כמבואר להמעיין, ולדעתינו אפשר לומר דכוונת הירושלמי באופן אם עושה מלאכה בכשיעור, אמנם לא נגמרה מחשבתו במלאכתו עד שבת שנייה, ובאופן שכתבנו, וזהו שאמרו הכא בירושלמי דכיון שאמרה תורה שאין השבתות מצטרפות, היינו לענין שני חצאי שיעור הנעשים בשתי שבתות, ויליף לה הירושלמי מדכתב כל העושה בו מלאכה, דהיינו בו, ולא בו ובחבירו, ובעי אם חולקות היינו אם גם עשה מלאכה שלימה כבראשונה, ורק מחשבתו לא נתקיימה במלאכתו עד שבת שנייה, ובעי אם הימים שבינתיים מחלקים את השבתות, ופשיט לה דחולקות ולא נעשה מחויב עליה.
ז וראינו לבאר בתוספתא דכריתות פר"ב וז"ל יום הכפורים שחל להיות ערב שבת עשה מלאכה בין השמשות, ר' אליעזר מחייב, ור' יהושע פוטר, אמר ר' יוסי איני רואה דברי ר' אליעזר בזה שאני אומר כתב שני אותיות אחת בשבת ואחת ביום הכיפורים פטור שאין שני ימים מצטרפין למלאכה אחת, אמרו לו מכה בפטיש יוכיח, אמר להן הגבהה היתה בשבת והורדה ביום הכיפורים, והביאור בזה לדעתינו כי אמרו חכמים לר' יוסי [דסבר ביהש"מ כהרף עין], מכה בפטיש יוכיח, היינו באופן שעשה מלאכה זו ביהש"מ בין שבת ליום הכיפורים, וכל עיקרה של מלאכה זו נעשית בהזמן שהתחברו שני הימים ביחד, ובזה לא מסתבר לפטור, והיינו כי אינו דומה לעושה חצי שיעור בשבת זו, וחצי שיעור השנייה בשבת שנייה, דהכא שאני שהמלאכה נעשית בשלימותה בשיעור שלם, רק לא נתקיימה מחשבתו עד יום הכיפורים, כמו הא דמכה בפטיש בביהש"מ של שבת ויום הכיפורים ביחד, דלר' יוסי דסבר ביהש"מ כהרף עין, ע"כ יש לנו לחשוב שם המלאכה על פעולת שני הימים דהי מיניהו מפקת, ומכ"ז ע"כ לא נתקיימה מחשבתו עד יום הכיפורים, מטעם כי גם בהזמן שהוא כהרף עין הרי זה גם יום הכיפורים, והרי זה כאילו עשה בצירופים, ועל זה השיב ר' יוסי כי גם במכה בפטיש בביהש"מ לא נעשית המלאכה רק על ידי צירוף שני חצאי שיעור, והיינו כי מפני שסבר ר' יוסי ביהש"מ כהרף עין א"כ היתה ההגבהה בשבת, [והגבהה הוי גם כן חלק מהמלאכה] וההורדה ביום הכיפורים, ואין מצטרפות, - ולכאורה יש לדייק מתוספתא זו בסברת ר' יוסי דאמר ביהש"מ כהרף עין, היינו שיכול אדם להיות מכיר בו, ותמוה מהא דתוספתא דזבין, וכמבואר בתוס' שבת ל"ד ע"ב ד"ה רבי יוסי, והנה אפשר לומר בזה דשאני בין האדם העושה מעשה בידים, ומכוון את השעה, כמו הכא לבין דבר הבא מאליה כהא דזבין] והנה מתוספתא הלזו, משמע קצת דבאופן שנעשה המלאכה בשלימות בשבת ראשונה, ורק מטרת מחשבתו נתקיימה בשבת שנייה, דיש לחייבו, אבל מהירושלמי מבואר להדיא דפטור גם בזה.
ח והנה מהירושלמי שכתבנו מבואר דאף לענין מזיד אין מצטרפין שבתות למלאכה אחת, והוא מדילפינן מדכתיב כל העושה בו מלאכה יומת, ודרשו בו, ולא בו ובחבירו, וזהו ע"כ לענין מזיד, וכן מבואר בתוספתא דשבת פרי"ב וז"ל כתב אות אחת בשבת זו ואות אחת בשנייה, אות אחת בשבת ואות אחת ביום הכיפורים וכו' אות אחת ביו"ט וכו' יעוי"ש, והנה ביו"ט פשיטא שאין נפק"מ בשוגג לענין קרבן, וא"כ ע"כ מיירי לענין מזיד, ונפק"מ לענין מלקות, ואין מצטרפין יוהכ"פ ויו"ט לענין מלקות, וא"כ אין מקום בזה לחקור לענין מזיד, ולכו"ע בין לרש"י ובין להתוס', אינן מצטרפין שתי שבתות לענין מזיד ולא מיבעי' דלא מצטרפי שני חצאי שיעור בשתי שבתות, אלא אף באופן שעשה שיעור שלם רק שלא באת למטרה ולא נתקיימה מחשבתו עד שבת שנייה בזה, שגם כן פטור, - וכמו שכתבנו מהא דהירושלמי בביאור הבעי' בהא דחולקות, כמו שנתבאר לעיל אות ו'.
ט אמנם בשעשה בשוגג שיעור שלם ונגמרה מחשבתו במלאכתו בשבת שנייה, בזה יש לומר דתליא בפלוגתא דרש"י ותוס', דלשיטת התוס' יש לומר דפטור גם בזה, כיון דכל שבת ושבת הוא חיוב בפני עצמו, ולשיטת רש"י כיון שרק תורת ידיעה הטילה התורה על הימים שבינתיים בשגגת שבת, א"כ באופן זה שגם ידיעה ממש לא מהני, לכן אפשר שבאופן זה חייב לרש"י, וכמו שנתבאר, - וצריך עיון. -
י הפנ"י בחידושיו לשבת בסוגיא ע"ב הקשה לשיטת התוס' דסברי דמטעם גזירת הכתוב הוא דחלקה התורה את השבתות, ולא מטעם ידיעה שביניהם דלפי"ז הא דפריך שם ה"ד אילימא דעביד קצירה וטחינה, ודכוותי' גבי שאר מצות דאכל חלב ודם וכו' והקשה מדוע לא מוקים הש"ס בקצירה וקצירה, ובשעשאן בשבתות הרבה דהדין שחייב על כל שבת ושבת, ובחלב וחלב אינו חייב אלא אחת, ולרש"י אתי שפיר כיון דלא הוי בהעלם אחד, מה שאין כן לשיטת התוס' קשה יעוי"ש, ולפי מה שכתבנו בביאור סברת התוס' אתי שפיר, כיון דסברי דהתורה עשאן לשבתות, להיות כל שבת בחיוב בפני עצמו, וכשני מיני איסורים נינהו, והרי המה כחלב ודם והיינו דהחיוב שבת הבאה הנה לא הוי זה השבת בחיובו כהשבת הקודם, ולכל שבת ושבת חיוב חדש הוא, והנה בכריתות ט"ז מספקא לחכמים אם שבתות כגופין דמין, היינו בזדון שבת ושגגת מלאכות, מה שאין כן שגגת שבת, כיון שהתורה חלקם לחיוב, הוי כל שבת ושבת חיוב בפני עצמו, כמו שהוא חדש בזמן כן חיובו חדש, וענין בפני עצמו, וא"כ אין זה דמיון לחלב וחלב, כמו שכתב הפנ"י, ומטעם זה שפיר הוכרחה הסוגיא לאוקמי' באופן אחר.
יא ויש לעיין בדינא דהי' שוכח עיקר שבת דאינו חייב אלא אחת אפילו על שבתות הרבה, היאך הדין בשעשה שני חצאי שיעור בשתי שבתות אם יצטרפו לחיוב קרבן, דזה לא דמי לדלעיל, דהתם הוא דאין מצטרפין מפני שהתורה חלקם, מה שאין כן הכא כיון שהתורה עשאם אחד לענין חיוב, דאינו חייב אלא אחת על כולם, וא"כ יש לומר דמצטרפין גם שני חצאי שיעור משתי שבתות לחיוב קרבן, ויש להסתפק גם לרש"י משום דכיון דהתורה לא נתנה הכא תורת ידיעה לחצי שיעור, להכי שפיר יש לומר דמצטרפי שני החצאין של שתי שבתות לחיוב קרבן, וכן יש להסתפק לשיטת התוס', דאעפ"י שסברי דכל שבת הוי חיוב בפני עצמו, מ"מ הכא כיון שהתורה אמרה להתחייב חדא על הרבה שבתות, בשוכח עיקר שבת, להכי הרי הם כולם כאחת, ואיתא גם בצירוף, והנה לכאורה אפשר לפשוט מסוגיא דשבת ע"א ע"א בעא רבי זירא מר' אסי וכו' קצר וטחן חצי גרוגרות בשגגת שבת וזדון מלאכות וכו' אמר ליה חלוקין ולא מצטרפין וכו' ובפירש"י מבואר דצירוף שני חצאי שיעור תליא בדין חילוק לחטאות בשיעורין שלימין, ולפי"ז בנידון דידן גם כן כיון דבשיעור שלם בכל שבת ושבת ליתא אלא קרבן אחד, להכי דין הוא גם כן שיצטרפו השני חצאי שיעור לחיוב קרבן וגם לפירוש רבינו חננאל דמפרש חלוקין לחטאות דדיניהם אינו שווה יעוי"ש, והכא גם כן כיון שדין אחד להם, שפיר מצטרפי שני חצאי שיעור משתי שבתות להיות חייב קרבן אחד, והרמב"ם פסק כסוגיא זו לדינא דאין מצטרפין לקרבן מטעם זה כיון שחלוקין לחטאות, ואם כן בנידון זה איתא בצירוף, ויש לחלק, וצריך עיון. -
א המחמץ את הכשירה חייב, ואת הפסולת פטור, ביאור הדברים דאעפ"י שרבתה תורה לחיוב גם במחמץ אחר מחמץ אעפ"י שפסולה היא, אבל זה דוקא בפסול מחמץ רבתה תורה, - אבל כשנתערב פסול מחמת דבר אחר, אז כיון שבלא"ה פסולה היא שוב אין בה חיוב משום מחמץ, וכמו שכתבו כן התוס' לעיל נ"ה ע"ב ד"ה אף יעוי"ש, והסברא בזה דמה שעושה חיוב אינו מביא פטור אף על פי שמביא פסול.
ב בעי ר"פ חימצה ויצאת וחזר וחימצה מהו וכו' והיינו דבזה בעי דכיון דיש תערובות פסול בינתיים, והוא פסול דבר אחר, אם מביא פטור גם על פסול זה שמביא חיוב, ולא איפשטא, והרמב"ם פסק דאינו לוקה מספיקא, וכמו כן בעי' כזו בזבחים ק"י יעוי"ש, וגם שם פסק הרמב"ם דספיקא הוי.
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
איכא לפלוגי בין הפך ללא הפך כגון בכה''ג כדמפרש לקמן דאי לא הפך הוה בשיל מצד אחד אבל גבי חימוץ ליכא לפלוגי: אילימא דכי לא הפיך ביה לא בשיל פשיטא. דלא היפך פטור דהא לא נצלה ולא מידי עבד: מאכל בן דרוסאי. שליש הוא מבושל: קמ''ל. הא דקתני לא היפך פטור אע''ג דבשיל מצד אחד כמאכל בן דרוסאי לאו כלום הוא: ואם נצלה בו מצד אחד כגרוגרת. צלייה גמורה חייב אפילו כי לא היפך: קודח. חור כל שהוא במקדח בשבת חייב: דחזו לצרף. כמו שעושין נגרין כשצריכין לחור אחד קודחין שלשה קטנים זה בצד זה ומחברים אותן: לבבא דאקלידא. לשון של מפתח שראשו חד ותוחבן בתוך התיבה ופותח ונועל: אלא קומץ. שלא יטול קומץ לבדו ויחמיצנו: מנחה מנין. שלא יחמיץ כל המנחה יחד קודם קמיצה: שאר מנחות מנין. דהאי קרא במנחת מרחשת כתיב: פסולה. כגון שיצאת או נטמאת: וחזר וחימצה. כלומר גמר מעשה חימוצה שאפאה: מהו. מי מיחייב משום מחמץ אחר מחמץ או לא: או דלמא כיון דחימצה לא מהני ליה בה פסול יוצא. דלאו קדושה גמורה היא ואין בה אלא פסול חימוץ וחייב כשאר מחמץ אחר מחמץ: חימצה. לקומץ: בראשו של מזבח מהו. אשר תקריבו משמע כל זמן שמחוסרת הקרבה עבר עליה אבל לאחר הקרבה לא: מחוסר הקטרה. ליתנה על האש: והשתא דנפקא לן מכל המנחה. דאפילו כשהקומץ מעורבבת חייב עלי': אשר תקריבו. משמע דאקומץ לחודיה קאי למה לי: לרבות מנחת נסכים לחימוץ. שאם חמצה חייב משום דהאי קרא גבי שאר מנחות ששיריהן נאכלין כתיב איצטריך לרבויינהו להני וה''נ תנינא לה בתורת כהנים אין לי בלא תעשה חמץ אלא במנחה ששיריה נאכלין מנחות שאין שיריה נאכלין מנין ת''ל כל המנחה וגו' להביא מנחת נסכים אבל לחם הפנים לא לקי עליה דקסבר מדת יבש לא נתקדשה ומר מרבי לחם הפנים דלא תימא בנקמצות אמר רחמנא שמהן קרב למזבח אבל האי דלא קרב מיניה לא קסבר מדת יבש נתקדשה אבל מנחת נסכים לא לקי: