דלג לתוכן
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נז - א

והאמר רבה בר בר חנה  אמר רבי יוחנן: הניח בשר על גבי גחלים בשבת, הרי אם היפך בו שהפך את הבשר לאחר מכן על צידו השני, חייב עליו משום מבשל בשבת, ואם לא היפך בו הרי הוא פטור, וטעם הדבר יתבאר להלן, אבל אם כן, כיצד ניתן לדמות מניח שאור על גבי עיסה שחייב, למעשה שבת?

ומשנינן: אמר רבא: מאי "חייב" נמי דקאמר במניח שאור על גבי עיסה ונתחמצה - כמעשה צלי של שבת. והיינו, שבעיסה הוא מתחייב אפילו בהנחת שאור בלבד, כמו שחייבים במעשה צליה בשבת, ואמנם במעשה צליה של שבת החיוב הוא רק כשהופך את הצלי על צידו השני ונעשה צלי גמור, אך במנחה החיוב הוא אפילו בהנחת שאור בלבד.

גופא: אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: הניח בשבת בשר על גבי גחלים - היפך בו את הבשר כדי לצלות את הצד השני חייב, לא היפך בו, פטור.

והוינן בה: היכי דמי?

אילימא דאי לא היפך ביה לא בשיל, כלומר, שלולי פעולת ההיפוך לצד השני לא היתה החתיכה מתבשלת, פשיטא שפטור, מכיון שלא נעשתה כאן צליה כלל.

אלא, באופן כזה דאי לא מהפיך ליה נמי הוה בשיל, דהיינו, שהחתיכה מתבשלת גם בלי שיהפכו אותה לצידה השני, אם כך אז גם בלי שהפך אמאי לא מיחייב?

ומשנינן: לא צריכא, דאי לא היפך ביה ויצלה את החתיכה מצד אחד בלבד הוה בשיל מצד אחד [12] כמאכל בן דרוסאי, שהם היו אוכלים תבשיל שנתבשל רק כדי שליש בישול, וכי מהפיך ביה שיצלה גם בצד השני בשיל משני צדדין כמאכל בן דרוסאי.

וקא משמע לן, דכל תבשיל שנתבשל מצד אחד בלבד בשליש כמאכל בן דרוסאי - לא כלום הוא! כיון שכמאכל בן דרוסאי אינו בישול גמור, הרי אם הוא נעשה רק מצד אחד אינו חשוב כבישול כלל, ומה שאנו מחשיבים בישול שליש לבישול, זה דוקא אם בשני הצדדים נתבשל כך.

אמר רבא: ואם נצלה בו צליה גמורה, בשיעור כגרוגרת במקום אחד בצד אחד - חייב! ואפילו ששאר החתיכה לא נצלתה.

אמר ליה רבינא לרב אשי: משמע מדבריך, כי רק אם נצלה בו כגרוגרת מצד אחד במקום אחד - אין, אכן חייב עליו. אבל אם נצלה בו שיעור של גרוגרת בצירוף של שנים או שלשה מקומות שונים, לא חייב עליו.

והתנן: הקודח בשבת כל שהוא - חייב [משום בונה או משום מכה בפטיש].

ומדייק רבינא: היכי דמי לחייב על קדיחה כלשהי?

אילימא בקודח במקום אחד, אי אפשר לומר כך, כי קדיחה בשיעור קטן של "כל שהוא", למאי חזי אינה ראויה לדבר ואינה חשובה כמלאכה!?

אלא, לאו, בהכרח, מה שנאמר הקודח כל שהוא מדובר בקודח בשנים או שלשה מקומות שונים, והם מצטרפים לקידוח אחד משום דחזו לצירוף [כמו שעושים הנגרים, כשצריכים לעשות חור, קודחין שלשה קידוחים קטנים זה בצד זה, ולאחר מכן מחברים אותם לחור אחד]. ואם כן, הוא הדין כאן מדוע אין מצרפים ביחד כמה מקומות שבהם נצלה מעט בשר, לכדי גרוגרת, ויהיה חייב משום מבשל בשבת? [13]

ומשנינן: לא לעולם קודח כל שהוא מדובר בקודח במקום אחד חור אחד כל שהוא, דחזו וראוי החור הזה לבבא דאקלידא, דהיינו לתחוב שם את ראשו של המפתח, שהוא חד, ובאמצעותו פותחים ונועלים. ולכן חור קטן כזה נחשב למלאכה בשבת מכיון שהוא ראוי.

ואיכא דאמרי - אמר רבא: אם נצלה בו כגרוגרת מצד אחד, אפילו היה שיעור הגרוגרת מצורף בשנים ושלשה מקומות, חייב.

אמר ליה רבינא לרב אשי: אף אנן נמי תנינא וראיה לדבריך: הקודח בשבת כל שהוא חייב.

ומדייק רבינא: היכי דמי? אילימא בקודח במקום אחד, כל שהוא - למאי חזי? אלא לאו, בקודח בשנים ושלשה מקומות, וחייב משום דחזי לצירוף, וא"כ רואים שיש צירוף מכמה מקומות להחשיבם כמלאכה אחת, בקדיחה ובצליה.

ודחינן: לא תוכיח מקודח, כי לעולם מדובר בקודח במקום אחד בלבד, ומה שחייב על קדיחה כל שהוא, זה משום דחזו לבבא דאקלידא. תנו רבנן: נאמר בפרשת קרבן מנחה, בסיום הפרשה של מנחת מרחשת, "כל המנחה אשר תקריבו לה' - לא תעשה חמץ". ודורשים את הפסוק: אילו נאמר רק סופו של הפסוק "אשר תקריבו לה' - לא תעשה חמץ", הייתי אומר, אין לי ב"לא תעשה חמץ" אלא קומץ בלבד, שהרי רק עליו ניתן לומר "אשר תקריבו", כיון שרק הקומץ מוקטר על המזבח, וכוונת הפסוק לאסור להחמיץ רק את הקומץ, אבל מנחה, שעדיין לא נקמצה, מנין שאסור להחמיץ את כולה?

תלמוד לומר "מנחה אשר תקריבו לה' - לא תעשה חמץ", והמשמעות היא לא רק לקומץ בלבד אלא לכל המנחה.

ואין לי אלא מנחת מרחשת שבה נאמר הפסוק הזה, אבל שאר מנחות, מנין שגם הן אסורות כולם בהחמצה?

תלמוד לומר "כל המנחה".

ועוד דרשינן: "אשר תקריבו לה'" - דוקא מנחה כשרה שראויה להקרבה אסור להחמיצה ולא פסולה. כגון מנחה שנטמאה, או שיצאה לחוץ לאחר שהתקדשה בכלי שרת, שמכיון שהמנחה נפסלה, אין עוברים עליה עוד באיסור חימוץ.

מכאן אמרו, המחמיץ את המנחה הכשירה, חייב. ואת המנחה הפסולה, פטור. [14] לאחר שלמדנו שהמחמץ מנחה פטור מסתפקת הגמרא:

בעי רב פפא: חימצה לעיסת המנחה, ויצאת החוצה, ונפסלה ב"יוצא", וחזר וחימצה. פעם נוספת על ידי שהוסיף מעשה חימוץ באפיתה, - מהו?

האם חייב גם על החימוץ השני, משום מחמץ אחר מחמץ, או לא?

וצדדי הספק הם:

כיון דיצאת המנחה, איפסלה לה ב"יוצא". וכי הדר מחמיץ לה, כשחוזר שוב ומחמיצה, לא מיחייב עלה משום מחמיץ אחר מחמיץ, שהרי למדנו שהמחמץ מנחה פסולה פטור.

או דילמא, כיון דחימצה עוד לפני שנפסלה ביוצא, שוב פסול יוצא לא מהני ביה, כי כיון שנפסלה מחמת חימוצה, אין קדושתה גמורה להפסל ביוצא, אלא רק פסול חימוץ אית בה, וכי הדר מחמיץ לה, מיחייב עלה משום מחמיץ אחר מחמיץ.

ומסקינן: תיקו! [15]

בעי רב מרי: חימצה לקומץ בראשו של מזבח, לפני הקטרתו, מהו? [16]

וצדדי הספק הם:

"אשר תקריבו" אמר רחמנא, שכל זמן שהיא מחוסרת הקרבה אז יש איסור להחמיץ, והא אקרבה כבר לראשו של מזבח, וכיון שכבר קרבה אפילו שעדיין לא הוקטרה אינו חייב על חימוצה, או דילמא, כיון שעדיין הקומץ מחוסר הקטרה בפועל, אפילו שכבר הוא קרב למזבח, הרי הוא כמחוסר מעשה דמי?! [17]

ומסקינן: תיקו!

והוינן בה: והשתא, דנפקא שאסור להחמיץ את המנחה כולה לפני שנקמצה, מ"כל המנחה", אם כן, "אשר תקריבו", שמשמעותו דוקא הקומץ הקרב, למה לי?

ומשנינן: מיבעי ליה ל"אשר תקריבו" לכדתניא: נאמר "אשר תקריבו", ודרשינן: לרבות מנחת נסכים לאיסור חימוץ, שלא תאמר שרק במנחות ששייריהן נאכלין נאמר איסור זה של חימוץ, [וכמו שנאמר במנחת מרחשת הנאכלת] ולא במנחת נסכים הקריבה כליל למזבח, דברי רבי יוסי הגלילי.

רבי עקיבא אומר: לרבות לחם הפנים לאיסור חימוץ. שלא נאמר שרק במנחות הנקמצות אסרה התורה את החימוץ, כיון שהן קריבות על המזבח, אבל לחם הפנים, שלא קרב ממנו למזבח, אין איסור בהחמצתו, קא משמע לן שגם אותו אסור להחמיץ.

ותמהינן: כיצד מרבה רבי יוסי הגלילי מנחת נסכים לאיסור חימוץ? והרי מנחת נסכים שמנה מרובה, ומבינה הגמרא שלכן אין צורך להוסיף מים כדי שיהיה ניתן לגבלה, ואם כן, שהיא נילושת רק בשמן הרי מי פירות הם,


הערות

[12] בגמרא מבואר דחייב על בישול כמאכל בן דרוסאי כשמבשל משני הצדדים, אבל אם בישל רק מצד אחד אינו חייב. וחוקר הגרי"ז האם צליה של בן דרוסאי נחשבת רק כשנעשית משני הצדדים ובלי זה היא עדיין לא נחשבת צלויה, או שזהו לא דין במעשה הצליה אלא בשיעור מלאכת שבת שהחיוב על צליה כבן דרוסאי, בשבת הוא דווקא אם הוא צלה משני הצדדין. והוכיח מדברי הרמב"ם שפסק שצריך לצלות חתיכה שלימה משני צדדיה כדי לחייב בשבת, ולא מספיק שיצלה חלק מהחתיכה בשיעור כגרוגרת משני הצדדים, כיון שצליה כבן דרוסאי נחשבת דוקא אם כל החתיכה נצלתה. ועוד הוסיף הגרי"ז לדון אם שיעור בישול כבן דרוסאי הוא גם בבשר וחלב או במבשל קרבן פסח, וכן האם גם שם יחשב בישול רק אם יבשל משני הצדדים. והפרי חדש [יו"ד פז ג] כתב שלגבי בשר וחלב בישול כבן דרוסאי נחשב לבישול.

[13] האיכא דאמרי מדמה קודח בב' וג' מקומות למבשל בב' וג' מקומות. ומקשה על זה הגרי"ז בכתבים והרי הבישול הזה נחשב לבישול גמור בכל מקום בפני עצמו, ורק שחסר לו צירוף לכדי שיעור החיוב, אבל לגבי קודח אם לא קדח במקום אחד כדי שיעור החיוב הרי אין מעשהו בכלל מלאכה.

[14] רש"י כתב שהמחמץ את הפסולה פטור, וכגון בנטמאת, ומקשה הגרי"ז, הרי גם אם המנחה טמאה הרי הציץ מרצה על הטומאה והיא מותרת להקרבה. ואם כן מדוע המחמץ יהיה פטור. ומחדש הגרי"ז שהציץ שמרצה זה דין רק בשעת ההקרבה של המנחה אבל קודם לכן המנחה נחשבת מנחה פסולה, ולכן המחמץ אותה פטור.

[15] בביאור צד הספק שפסול יוצא לא מועיל לפוטרה מחימוץ נוסף, מפרש בכתבי הגרי"ז בב' דרכים. א. כיון שהיא כבר חמץ ופסולה אי אפשר להחשיב בה גם את הפסול של יוצאת ולכן חייב על חימוץ נוסף. ב. כיון שהפסול חמץ הראשון קדם לפסול יוצא, אף שאמנם חל עליה גם פסול של יוצא, חימוץ שני חייב בה, כי ביחס לדין חמץ שבה הפסול החדש של יוצא לא הועיל כלום, וכך גם משמע בלשון הגמרא.

[16] יש לעיין, מדוע נקט רב מרי את הספק דוקא בראשו של המזבח? והרי כל מקום במזבח הוא מקדש ולא רק ראשו של המזבח? ומבאר המקדש יחזקאל דודאי כל הדין שפטור על החימוץ במזבח הוא בגלל שזה נחשב כאילו הוקטר, ולא רק בגלל שהתקדש במזבח, ולכן הקטרה נחשבת רק אם הגיע לראשו של מזבח.

[17] שיטת רש"י שאם כבר נתן את הקומץ על האש, כבר אינו חייב מאז אם חימץ. והתוספות סוברים שהדבר תלוי אם האש הוצתה ברובו של הקומץ, אבל לא מספיק רק נתינה על האש. וביאר הגרי"ז בשיטת רש"י, שנתינה על האש שפוטרת מחימוץ זה דוקא אם זו נתינה שאחריה הקטרה שאז נחשבת העלאה כהקרבה, אבל אם הוא לא מקטיר אלא רק מעלה למזבח ומוריד, וודאי שיהא חייב על חימוצה אח"כ.

אמר ר' יוחנן: מי שהניח בשבת בשר על גבי גחלים, אם לאחר מכן היפך בו בבשר, שהפכו לצידו האחר, ונצלה בשני צדדיו — הריהו חייב על כך משום בישול בשבת. ואם לא היפך בו בבשר — הריהו פטור, שכל עוד לא נצלה משני צידיו אינו מוגדר כמבושל. ואם כן, אף המניח שאור על גבי עיסת מנחה בלא שהפכה על צידה האחר, אם אמנם הריהו כעושה מעשה שבת, הריהו צריך להיות פטור, ושלא כדברי ר' אמי!

אמר רבא בתשובה: מאי [מה] הכוונה במלים "חייב עליה כמעשה שבת" נמי דקאמר [גם כן שאמר] ר' אמי? שהמניח שאור על גבי עיסת מנחה (אף שלא הפכה מצד לצד) הריהו נחשב כמי שעשה מעשה חיוב בצלי של שבת, ונחשב כמי שהפך את הצלי על הגחלים.

א גופא [לגופה] של ההלכה שהוזכרה למעלה, אמר רבה בר בר חנה, אמר ר' יוחנן: הניח בשבת בשר על גבי גחלים, אם לאחר מכן היפך בו לצידו האחר — חייב משום מבשל בשבת. ואם לא היפך בו לצידו האחר — הריהו פטור. ומבררים: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אילימא [אם תאמר] שהיה זה דאי [שאם] הוא לא היפך ביה [לא היה הופך בו] את הבשר על הגחלים, הבשר לא בשיל [לא היה מתבשל] — הרי פשיטא [פשוט] שפטור, ומה צורך להשמיענו זאת? אלא אם תאמר דאי לא מהפיך ליה, נמי הוה בשיל [שאם לא היה מהפך בו, גם כן היה מתבשל] — אמאי [מדוע] לא מיחייב [אינו מתחייב] על הנחת הבשר על הגחלים, אף שלא חזר והפך אותו?

אלא יש לומר כי לא צריכא [לא נצרכה] הלכה זו להיאמר אלא באופן דאי [שאם] לא היפך ביה [לא היה הופך בו], והיה מונח על הגחלים רק בצידו האחד, הוה בשיל [היה מתבשל] מצד אחד רק בישול חלקי (כשליש הבישול הרגיל), וכדרך בישול המאכל של האיש בן דרוסאי. ואילו עתה כי מהפיך ביה, בשיל [כאשר מהפך בו לצידו האחר, הריהו מתבשל] משני צדדין כמאכל בן דרוסאי. וקא משמע לן [ומשמיע לנו] ר' יוחנן בהלכה זו, שכל בשר הנצלה מצד אחד כמאכל בן דרוסאי — לא כלום הוא, אינו נחשב למלאכת בישול של ממש, להתחייב עליה בשבת. ואולם אם נצלה משני צדדיו כמאכל בן דרוסאי — נחשב הדבר כבישול, וחייב על כך בשבת.

ב למעלה הובאו דברי ר' יוחנן במניח בשר על גבי גחלים בשבת, ונצלה הבשר בצידו האחד. ובעקבות דברים אלה אמר רבא: ואם נצלה בו באותו בשר כשיעור גרוגרת, אף אם היה זה רק מצד אחד של חתיכת הבשר, ובמקום אחד בה, שלא נצלתה שאר החתיכה — הריהו חייב על כך משום מבשל בשבת. אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי: מדברי רבא יש לדייק שדווקא אם נצלה הבשר כשיעור גרוגרת במקום אחד — אין [כן] מתחייבים על כך, ואולם אם היה זה בשנים או בשלשה מקומות נפרדים — לא מתחייבים על כך. ואולם התנן [הרי שנינו במשנה] בענין הקודח בשבת חור ששיעורו הוא כל שהוא — הרי זה חייב (משום מלאכת בונה או משום מכה בפטיש), ויש לדון,

היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אילימא [אם תאמר] שמדובר במשנה כאשר קדח חור במקום אחד בלבד — מדוע יתחייב בכך, שהרי חור ששיעורו כל שהוא למאי חזי [למה, לאיזה שימוש הוא ראוי] לשמש? אלא לאו [האם לא] נאמר שמדובר במשנה באופן שקדח בשנים או שלשה מקומות נפרדים, וטעם הדבר שחייבים באופן שקדח על קדיחה שכזו, משום דחזו [שראויים] הם לצירוף, וכדרך שעושים בעלי המלאכה, הנצרכים לחור גדול, שבתחילה הריהם עושים שלשה חורים קטנים, ולאחר מכן מצרפים אותם זה לזה. ומעתה, יש לשאול על רבא, שאף אם התבשל הבשר במספר מקומות בחתיכה, שיתחייב בכך שהרי מצטרפים הם זה לזה! ודוחים את השאלה: לא, לעולם מדובר במשנה זו בקודח במקום אחד בלבד, ואשר לשאלה לאיזה שימוש נועד חור בשיעור כלשהו? — דחזו לבבא דאקלידא [שראויים לשים בהם פתח, שן, של מפתח], שקטן הוא מאד.

ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] את מהלך הדברים הללו העוסק בדינו של רבא באופן אחר. אמר רבא: אפילו נצלה הבשר בשיעור כגרוגרת מצד אחד, ובשנים ושלשה מקומות, הריהו חייב על כך משום מבשל בשבת. ועל כך אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי: אף אנן נמי תנינא [אנו גם כן שנינו] במשנה דין ממנו ראיה לדברי רבא, שכן שנינו: הקודח בשבת בשיעור כל שהוא — חייב. ויש לברר: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אילימא [אם תאמר] שהיה החור במקום אחד — מדוע מתחייב הוא בכך, שהרי חור בשיעור כל שהוא למאי חזי [למה, לאיזה שימוש הוא ראוי]? אלא לאו [האם לא] מדובר במשנה זו שקדח בשנים ושלשה מקומות, דחזי [שראויים] החורים הללו לצירוף לחור גדול, והרי זה איפוא כשיטת רבא שמתחייב על בישולם של כמה מקומות בבשר, המצטרפים זה לזה. ודוחים את הראיה: לא, אין לפרש כן את המשנה, אלא לעולם תפרש שמדובר פה בקודח במקום אחד, ואשר לשאלה איזה שימוש יכול להיעשות בחור שכזה? — דחזו לבבא דאקלידא [שראוי הוא לשמש מקום לפתח, לשן של מפתח].

ג ושבים לענין איסור חימוץ עיסת המנחה. תנו רבנן [שנו חכמים], נאמר בפרשת מנחת מרחשת "כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ" (ויקרא ב, יא), ונראה לכאורה כייתור לשון ("כל המנחה אשר תקריבו לה' "). ומסבירים מה טעם נאמרו לשונות אלה: אילו נאמר רק "אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ" — הייתי אומר כי אין לי אלא בכלל האיסור "לא תעשה חמץ" אלא קומץ המנחה בלבד הקרב על המזבח ("אשר תקריבו לה' "), והיה מקום לשאול: ה

מנחה שעדיין לא נקמצה מנין לנו שאף על חימוצה חייבים? לכך תלמוד לומר (מלמדנו האמור) עוד "מנחה" שאף היא בכלל איסור זה. ועדיין יש מקום לשאול: אין אנו למדים מכתוב זה אלא ביחס למנחת מרחשת, בה נאמר פסוק זה, ואולם שכך הדין אף בשאר מנחות שלא נזכרו באותה פרשה מנין לנו? לכך תלמוד לומר (מלמדנו האמור) עוד בכתוב זה, ובלשון ריבוי, "כל המנחה" — לרבות דין זה אף בשאר המנחות.

ועוד נדרש האמור בכתוב זה "אשר תקריבו לה' "— אין נוהג דין זה של איסור חימוץ המנחה אלא במנחה כשרה, ולא במנחה פסולה (כגון זו שיצאה אל מחוץ למקום המקדש, או שנטמאה). מכאן אמרו חכמים כי המחמיץ את המנחה הכשירה — חייב מלקות על כך, ואולם המחמיץ את הפסולה — פטור.

ד מתוך ששנינו שאין איסור חימוץ נוהג במנחה פסולה, אלא בכשרה, בעי [שאל] רב פפא: אם חימצה את המנחה בעודה כשרה, ולאחר מכן יצאת (יצאה) אל מחוץ למקדש (ונפסלה בכך משום יוצא), וחזר וחימצה, מהו דינו; האם חייב גם על החימוץ השני? וצדדי הבעיה: האם נאמר כי כיון שיצאת, הרי בכך איפסילה [נפסלה] לה ביוצא, ולכן כי הדר [כאשר הוא חוזר] ומחמיץ לה [אותה] — הוא לא מיחייב עלה [לא מתחייב עליה] משום מחמיץ אחר מחמיץ.

או דילמא [שמא] יש לומר, כי כיון שבתחילה המנחה חימצה, מעתה פסול של יוצא שוב לא מהני ביה [לא מועיל, פועל בה] להפקיעה מדין חימוץ, שרק במנחה כשרה שייך פסול "יוצא", ולכן כי הדר [כאשר הוא חוזר] ומחמיץ לה [אותה] — הוא מיחייב עלה [מתחייב עליה] משום מחמיץ אחר מחמיץ? לשאלה זו לא נמצאה תשובה ותיקו [תעמוד, תישאר] במקומה.

ה ועוד בעיה בדין חימוץ המנחה בעי [שאל] רב מרי: חימצה הכהן את המנחה בהיותו עומד בראשו של מזבח, מהו הדין? וצדדי השאלה: "כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ" אמר רחמנא [אמרה התורה], ומלשון הכתוב "אשר תקריבו" משמע שמדובר במנחה שטרם הקריב אותה הכהן על המזבח, ואילו הא [זו] הרי כבר אקרבה [הקריבה], שהרי כבר עלתה על המזבח, אף שטרם הקטירה, ולכן אין היא עוד בכלל איסור החמצה.

או דלמא [שמא] תאמר, כל שהוא מחוסר הקטרה (שטרם הקטירוהו) הרי כמחוסר מעשה הקרבה למזבח דמי [הוא נחשב] אף שכבר עלה, והריהו איפוא בכלל "אשר תקריבו", ואף הוא עדיין באיסור החמצה. גם שאלה זו לא נמצאה לה תשובה ותיקו [תעמוד, תישאר] במקומה.

ו ושבים לבירורה של הברייתא שהובאה למעלה. שנינו בה שאילו לא היה נאמר בכתוב אלא "אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ" היינו אומרים כי אין דין חימוץ אמור אלא בקומץ המנחה, ולכן בא הכתוב "כל המנחה" וריבה את המנחה כולה שלא נקמצה, ואת כל המנחות כולן, ולא רק מנחת מרחשת. ושואלים: והשתא דנפקא ליה [ועכשיו שיוצאת, שנלמדת לה] הלכה זו מ"כל המנחה", אם כן הכתוב "אשר תקריבו" שנאמר בהמשך למה לי, מה הוא מלמדנו? ומשיבים: מיבעי ליה [נצרך לו] כתוב זה כדי להשמיענו כדתניא [כפי ששנינו בברייתא]: מה שנאמר בפרשת המנחות "אשר תקריבו" — הרי זה בא לרבות אף את מנחת נסכים (המנחה הבאה עם קרבנות שיש בהם גם נסכים, כגון עולת בהמה או קרבנות שלמים וחטאת ואשם של מצורע, והריהי נשרפת כולה על גבי המזבח) לאיסור חימוץ, אלו דברי ר' יוסי הגלילי. ר' עקיבא אומר: כתוב זה בא לרבות אף את לחם הפנים לאיסור חימוץ. ומבררים את שיטותיהם.

שנינו כי לשיטת ר' יוסי הגלילי אף מנחת נסכים בכלל איסור חימוץ, ויש לשאול: הרי אי אפשר להחמיץ מנחת נסכים, שכן אין היא נילושה אלא בשמן בלבד (שהרי שמנה מרובה), והשמן הלא מי פירות הם,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

that Rabbi Yoḥanan says: In the case of one who placed meat on top of coals on Shabbat, if he subsequently turned over the meat to its other side, so that both sides were roasted, he is liable for cooking on Shabbat. But if he did not turn over the meat he is exempt, as the meat is considered cooked only if both sides were roasted. If so, the same should apply to one who places leaven on the dough of a meal offering: He should be liable only if he turns the dough over. This contradicts the ruling of Rabbi Ami.

Rava said: What does Rabbi Yoḥanan, as well, mean when he says: He is liable to receive lashes for it, similar to performing a prohibited action on Shabbat? He means that one who places leaven on the dough of a meal offering, even if he does not turn it over, is similar to one who performs a prohibited action of roasting on Shabbat, meaning that he is similar to one who turned over the roasting food on the coals.

§ The Gemara discusses the matter itself. Rabba bar bar Ḥana says that Rabbi Yoḥanan says: In the case of one who placed meat on top of coals on Shabbat, if he subsequently turned over the meat he is liable for cooking on Shabbat, and if he did not turn over the meat he is exempt. The Gemara asks: What are the circumstances of this case? If we say that this was a situation where if he does not turn over the meat it would not cook, then it is obvious that if he does not turn it over he is exempt. Rather, it must be referring to a case where even if he does not turn over the meat it would nevertheless cook. But if so, why isn’t he liable for merely placing the meat on the coals, despite the fact that he did not turn it over?

The Gemara answers: No, it is necessary to state this halakha in a case where if he does not turn over the meat it would cook on one side only partially, roughly one-third of the ordinary process of cooking, like the food of ben Derosai. And now that he turns it over, it cooks on both sides like the food of ben Derosai. And Rabbi Yoḥanan teaches us that any meat roasted on only one side like the food of ben Derosai is nothing, i.e., this is not a violation of the prohibited labor of cooking on Shabbat. If it was roasted on both sides like the food of ben Derosai this is classified as cooking, and he is liable for cooking on Shabbat.

The Gemara continues to discuss the case of meat roasted on one side on Shabbat. Rava says: And if a quantity of that meat equivalent in volume to a fig-bulk was fully roasted on one side of the meat and the roasted area was in one spot on the piece of meat, while the rest of the meat remained raw, he is liable for cooking on Shabbat. Ravina said to Rav Ashi: It can be inferred from Rava’s statement that if the fig-bulk of meat that was roasted was in one spot, yes, he is liable, whereas if the amount of the fig-bulk was distributed over two or three separate spots he is not liable. But didn’t we learn in a mishna (Shabbat 102b): One who drills a hole of any size is liable for the labor of building or the labor of striking a blow with a hammer to complete the production process of a vessel?

The Gemara analyzes that mishna: What are the circumstances? If we say that the mishna is referring to one who drills a hole in one spot alone, why is he liable? For what purpose is a hole of any size, which includes a very small hole, fit to be used? Rather, is it not referring to one who drills holes in two or three different spots, and the reason he is liable is that these holes are fit to be joined? Builders who require a large hole will often start by drilling a few small holes which they later enlarge and join together. By the same logic, if the meat was roasted in a few spots he should be liable, as these can join together. The Gemara answers: No; actually the mishna is referring to one who drills in only one spot, as one can say that the hole is fit as an entrance [levava] for the placement of the tooth of a key [aklida], which is very small.

And there are those who say there is a different version of this discussion: Rava says: Even if the fig-bulk of the meat that was fully roasted on only one side was distributed over two or three separate spots, he is liable for cooking on Shabbat. Ravina said to Rav Ashi: We learn this halakha in the mishna as well: One who drills a hole of any size is liable. What are the circumstances? If we say that the hole is in one spot alone, why is he liable? For what purpose is a hole of any size fit to be used? Rather, is it not referring to one who drills holes in two or three different spots, and the reason he is liable is that these holes are fit to be joined? Similarly, in the case discussed by Rava, one is liable for the cooking of the meat in a few different spots which can join together. The Gemara answers: No; actually the mishna is referring to one who drills in only one spot, as one can say that it is fit as an entrance for the placement of the tooth of a key.

§ The Gemara returns to discussing the prohibition against leavening a meal offering. The Sages taught in a baraita: Concerning the deep-pan meal offering, the verse states: “No meal offering that you shall bring to the Lord shall be made with leaven; for any leaven, and any honey, you shall not burn any of it as an offering made by fire to the Lord” (Leviticus 2:11). The term “meal offering” is apparently superfluous, and therefore the baraita explains: If the verse had stated only: Nothing that you shall bring to the Lord shall be made with leaven, I would say: I have derived only that the handful removed from the meal offering for burning on the altar alone is included in the prohibition: “Shall not be made with leaven,” as only the handful is burned on the altar.

From where is it derived that one is liable for the leavening of a meal offering whose handful has not yet been removed? The verse states: “Meal offering,” to teach that the prohibition includes a meal offering before the removal of its handful. The Gemara asks: Since this verse is stated in the context of the deep-pan meal offering, from where is it derived that one is liable for leavening the other meal offerings, which are not mentioned in this passage? Therefore, the verse states the inclusive phrase: “No meal offering,” to apply this halakha to other meal offerings.

The baraita continues to expound the verse. The phrase: “That you shall bring to the Lord,” indicates that this prohibition applies only to a fit meal offering, but not to a disqualified meal offering, e.g., a meal offering that was taken outside the Temple or that was rendered ritually impure. From here the Sages stated that one who leavens a fit meal offering is liable to receive lashes, but one who leavens a disqualified meal offering is exempt.

With regard to the ruling that the prohibition against leavening does not apply to a disqualified meal offering, Rav Pappa raises a dilemma: If one leavened a meal offering when it was fit, and subsequently someone removed the meal offering and it emerged from the Temple courtyard and was thereby disqualified, and he again leavened it, what is the halakha? Is he liable for the second leavening as well? The Gemara explains the possibilities: Does one say that since it emerged it is disqualified in accordance with the status of a sacred item that emerges from its permitted area, and therefore when he again leavens it he is not liable for it due to the prohibition against leavening a meal offering after one who already leavened it?

Or perhaps, since one already leavened the meal offering, from this point forward the disqualification of a sacred item that emerges from its permitted area is ineffective with regard to removing it from the prohibition against leavening, as the prohibition against emerging from the Temple itself applies only to a fit meal offering. And therefore, when he again leavens it he is liable for it due to the prohibition against leavening a meal offering after one who already leavened it. No answer was found, and the Gemara states that the dilemma shall stand unresolved.

Rav Mari raises another dilemma concerning the leavening of a meal offering. If a priest leavened a meal offering while standing at the top of the altar, what is the halakha? The Gemara clarifies the possibilities: The Merciful One states in the Torah: “No meal offering that you shall bring to the Lord shall be made with leaven” (Leviticus 2:11), which indicates that this prohibition applies only to a meal offering that has not yet been brought to the Lord, i.e., to the altar. And therefore, as this meal offering has already been brought to the top of the altar, even though it has not yet been burned, perhaps it is not included in the prohibition.

Or perhaps any offering whose burning has not yet been performed is considered like one whose action of sacrifice has not yet been performed, despite the fact that it has already been brought to the top of the altar. If so, this meal offering is included in the prohibition against leavening. No answer was found, and the Gemara states that the dilemma shall stand unresolved.

The Gemara asks: And now that the tanna of the baraita derives from the phrase: “No meal offering,” that the prohibition includes even a meal offering before the removal of its handful, why do I need the phrase: “That you shall bring,” in the same verse? The Gemara answers: It is necessary for that which is taught in a baraita: The verse states: “That you shall bring,” in order to include the meal offering brought with the libations that accompany certain animal offerings such as burnt offerings, peace offerings, and the sin offerings and guilt offerings of a leper in the prohibition against leavening. Unlike the standard meal offerings, from which a handful is removed, these are entirely burned upon the altar, and the additional derivation is necessary to include them in the prohibition against leavening. This is the statement of Rabbi Yosei HaGelili. Rabbi Akiva says: This phrase serves to include the shewbread in the prohibition against leavening.

The Gemara clarifies these opinions: With regard to the opinion of Rabbi Yosei HaGelili, the Gemara asks: How is it possible to leaven the meal offering brought with libations? This type of meal offering is kneaded only with olive oil, which is a type of fruit juice,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

כמעשה צלי של שבת דאילו אותיב שפודא דבשרא בתנורא בשבתא אע"ג דלא אפיך ביה חייב דמיבשל ממילא הכא נמי גבי עיסה מחייב:

ואם ניצלה בו. צלייה גמורה כגרוגרת במקום א' [חייב]:

דחזו לצירוף. דאי הוו ביחד הוה עייל ביה אוירא:

לככא דאקלידא. שן של מפתח של עץ שמנקבין בו נקב כל שהוא ומכניסין בו עץ קטן כעין שן:

מנחת נסכין מי פירות הן שהן נבללות בשמן והיאך יכול לחמצה:

וקמ"ל פי' מאי דקתני לא הפך בהם פטור אע"ג דבשלה מצד אחד, ואמר רבא דאם בשלה בו כגרוגרת במקום אחד חייב ר"ל אע"ג דלא הפך אלא בדחיה בעלמא דעבדי כגרוגרת חייב, דאין לפרש דר"ל דמאי דאמרינן דהפך דחייב דקאמר ר"ל כי בשל כגרוגרת, דמאי הוה אשמועינן רבא בה כי פשי' דשעור שבת הוי כגרוגרת וא"כ השתא מאי אשמועי' רבא דבלא הפך אם בשל כגרוגרת דחייב פשיטא דהכי מדמינן לעיל היכי דמי אלא אע"ג דלא הפך בה הוה בשיל אמאי לא מיחייב, ואין לומר דאתיא לאשמועי' דכגרוגרת חייב הא נמי ידעינן דשיעור חיוב אוכלין דמלאכת דשבת הוי כגרוגרת, וי"ל דאתא לאשמועי' דדוקא במקום אחד אבל לא בשנים ושלשה לא נידוק מינה משום דלא חזי לצרוף. ולישנא בתרא אתא לאשמועי' דגם בשנים ושלשה מקומות חייב נוכל לומר דקאי בין אהפך בין אלא הפך:

והשתא דנפקא לן מכל המנחה, דאפי' כשהקומץ מעורב בה חייב עליה אשר תקריבו דמשמע דאקומץ לחודיה קאי למה לי, ל"ה:
וקשיא אשר תקריבו מבעי למה דלא מחייב עלה אלא מפני הקומץ שמעורב בה אבל אי שקליה לקומץ מינה לא מחייב עלה:
וי"ל דבהך מנחה דאיירי קרא דהיינו מרחשת לא מצי שקל לקומץ עד לאחר אפיה א"כ לא אתא למימר דאי שקיל קומץ מינה קודם עשייתו דלא מחייב עליה דפשיטא דאי שקיל קומץ מינה קודם גמר אפייתה לאו מנחה:
ואם תאמר דמאי דחייב בה קרא הוי כי הקומץ מעורב בה דבלאו הכי לא מקריא מנחה ולא היה צריך לומר אשר תקריבו לומר דצריך שיהא בה הקומץ דפשיטא דלא הוה מקריא מנחה וממנחה דכתיב לבד סגי, ואי נימא דמשום מנחת סלת דשקיל קומץ מינה קודם אפיה ועשיית שאר המנחה לומר דלא מחייב עלה אתיא, דהא ליתא משום דמלא תאפה חלקם נפקא לן לעיל דחייב עליה לכך קאמר כאשר תקריבו לא הוה צריך:

גמרא א"ר מאי חייב נמי דקאמר כמעשה צלי של שבת. נראה דר"ל כמו דמפרש בעצמו לקמן אם נצלה כו' חייב ופרש"י צלייה גמורה חייב אפי' כי לא היפך. והכא נמי קאמר כמעשה צלי ור"ל צלייה גמורה דחייב אפי' לא היפך. ואולי יכוון דגם הכא אינו חייב אלא בנתחמצת חימוץ גמור מצד אחד עי' בתוס'. ופרש"י בזה דחוק בעיני:

שם דחזי לככא דאקלידא. כצ"ל כמו שהוגה בגליון. וכן הערוך הביאו בערך ככא:

רש"י ד"ה והשתא וכו' כשהקומץ מעורבת צ"ל מעורב בה:

גמרא אין לי בלא תעשה חמץ כו' כצ״ל:

שם אשר תקריבו לה׳ ל״ל כו׳. וכתב מ"ו הב"ז דגרסי׳ אשר תקריבו ל״ל ולא גרסינן לה׳ דמלה׳ ילפינן כשרה ולא פסולה דלא כמו שכתב בעל המחבר קרבן אהרן דכשרה ולא פסולה ילפי׳ מה״א דהמנחה דמשמע מנחה הידועה שהי׳ כשרה עכ״ל ולענ״ד לא כדברי זה ולא כדברי זה ולקיים הגירסא שלפנינו הא דקאמר לעיל הייתי אומר כו' אלא קומץ בלבד משום דכתיב לה׳ משמע דקאי אקומץ לבדו שהוא לה׳ ת"ל מנחה. וכשרה ולא פסולה ילפי׳ מדכתיב תקריבו. משמע דוקא הראוי להקרבה דהיינו כשרה. ולפ״ז פריך השתא דנפקא מכל המנחה דלא קאי אקומץ לבדו לה׳ ל״ל ועפ״ז מתורץ קושי׳ התוספת שהקשו בד"ה אשר תקריבו כו׳ ומסיק מיבעי לכדתניא פירוש אשר תקריבו מיבעי ליה לכדתניא לרבות מנחת נסכים וע"כ איצטרך לה׳ לכשירה ולא פסולה ומה שכתב מ״ו הב״ז וכ"כ תוספת לקמן ד"ס ע״א ד"ה יכול כו׳ דמלה׳ קדריש ועיקר עכ"ל אינה ראיה דתוספת כתבו אליבא דמסקנא דאשר תקריבו אתי לרבות מנחת נסכים וע״כ לה׳ אתי לכשירה ולא פסולה ומה שמביא ראיה מהרמב״ם פי״ג מה׳ מע״ק שכ״כ ג״כ אליב' דמסקנא כ"כ כנ"ל לקיים הגירסא שלפנינו:

רש״י ד״ה לרבות מנחת כו׳ דקסבר מדת יבש לא נתקדשה כו׳. פירוש ולחם הפנים לא נתקדשה בעשרון וקדושתו אינה אלא עד התנור ומ"ה אם חמצו אינו עובר עליו:

בא״ד לחם הפנים דסד״א בנקמצות אסר רחמנא כו׳ כצ״ל:

בא״ד מיניה לא קמ"ל וקסבר מדת כו׳ כצ״ל:

תוס׳ ד"ה ואם נצלה כו׳ דרוסאי הס"ד ואח"כ ד"ה בשנים ושלשה כו' והוציא חצי גרוגרת כו'. פירוש דהתם משמע דלרבנן חייב אפילו אם הוציא לשתי רשיות אע"ג דמחוסר קריבה:

בא"ד מחוסר קריבה לאו כמחוסר כו׳ כצ״ל. ועיי׳ שם בתוספ׳ ד"ה התם כו׳ ובפ׳ המוציא ד״ה בהעלם כו׳:

ד"ה לרבות כו׳ אין תימא דסברא דכל מרבה טפי מאת אבל זה כו' כצ"ל. ועיי׳ בס׳ קרבן אהרן דע"ז ע״ג דמיישב תמיה זו:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

גמ׳ לכדתניא אשר תקריבו וכו׳ ר״ע אומר לרבות לחם הפנים לחימוץ הרמב"ם ז"ל בפ׳ י"ב מהל׳ מעה״ק דין י"ט יליף לחם הפנים לחימוץ מריבוייא דכל המנחה והקשה מרן הכ״מ ז״ל דהא הכא בברייתא יליף לה מאשר תקריבו ע״ש ולי נראה דרבינו ז"ל תפס ברייתא דת״כ שהזכירו תוס׳ משם רש"י ז״ל דההיא ברייתא ילפא ללחם הפני׳ מריבוייא דכל המנחה ולא מאשר תקריבו וטעמו דשבק ברייתא דהש״ס ותפס ברייתא דת״כ משום דק"ל לברייתא דהש״ס מה שהקשו תוס׳ ז"ל ד"ה אשר תקריבו ל"ל תימא וכו׳ גם מה שהקשו בסוף ד"ה לרבות מנחת נסכים וכו׳ ע״ש מה שא״כ לברייתא דת""כ דלק״מ וק״ל ומה שהק׳ מרן כ"מ ז"ל מאי ק״ל אשר תקריבו לה׳ ל״ל וכו' עיין בס׳ ברה״ז:

תוס׳ בד״ה לרבות מנחת נסכים וכו׳ אבל זה ודאי תימא דהוי איפכא וכו׳ עיין בס׳ קרבן אהרן פ׳ ויקרא פי"ג פרשה י״ב דף ע"ז מה שיישב:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

חדושים

גמרא לה׳ כשירה ולא פסולה (מיימוני פי״ג מהלכות מעשה קרבנות) ויליף לה מה״א דהמנחה משמע מנחה הידועה שהי׳ כשירה וכך נראה לכאורה מדמקשה לקמן אשר תקריבו לה' ל"ל כ״כ בס׳ קרבן אהרן וכ״כ הכ״מ שם. (ולא נהירא דנראה דררשי מתיבת לה' מנחה כשירה הראוי׳ לה׳ ולא פסולה וכ״כ הרמב״ם וסמ"ג סי' ש"ל בלאוין. ולפ״ז נראה דגרסי׳ לקמן אשר תקריבו ל״ל ול״ג לה׳ דהכי הל"ל כל המנחה לה' וכ״כ גם התוספות לקמן דף ס׳ ע״א~):~ ד״ה יכול כו׳ דמלה׳ קדריש ועיקר נ"ל.

לכדתניא אשר תקריבו כו׳ רע״ק אומר לרבות לחם הפנים כו׳ (מיימוני שם) ופסק הרב כר״ע מחבירו שם בדין י״ט ואף ע״ג דהכא ~מפיק~{ברכת הזבח: מפיך} לה רבי משמיה דר"י היינו משום דרע״ק ס"ל דמדת יבש לא נתקדשה כל עיקר בהכרח ס"ל דמנחת נסכים נתרבתה לחימוץ אבל למאי דפסק הרמב״ם בפ״ב דכלי יבש נתקדשה מבפנים פסק דמהני חימוץ בלחם הפנים והי׳ נתרבתה ולא מנחת נסכים ודלא כפי׳ התוספות דס״ל דכ״ש מנחת נסכים אלא כפרש״י. אע"ג דר' יונתן וכמה תנאי ס״ל כר״ע בכלי יבש פסק הרב כת״ק דבפ׳ ב׳ מדות ועוד דלר"י הוי שיטה אותן תנאים דס״ל דלא נתקדשה כן נ״ל ודו"ק:

תוספות ד"ה לרבות מנחת כו׳ מודה במנחת נסכים כו׳ כצ״ל. (ור"ל אלא דס"ל דלא שייך בי׳ חימוץ כיון דאין מחמיצים אבל אי הוי שייך בי' הוי מודה. ויותר נראה דס"ל להתוספות דה״פ דר"י סובר דקרא בעי לרבות מנחת נסכים אבל לא לחם הפנים ור״ע סובר דמנחת נםכים א״צ קרא דדמי לשאר מנחות ואיתרבי מכל המנחה וקרא אתי לרבות לחם הפנים ופריך אר"י דל"ל לרבות מנחת נסכים ~אלא~{ברכת הזבח: הלא} לא שייך בה חימוץ דמי פירות כו׳ וה"ה לר״ע דגם הוא מודה דיש חימוץ בנסכים אלא דלר' מצריך קרא בפני עצמו ומשני אומר הי' ר״י הגלילי כו' וה"ה לר"ע נמי אלא נקט ר״י דלדידיה עיקר קרא להכי הוא דאתי כנ"ל ודלא כפרש״י והרמב״ם שכתבתי לעיל דהם ס"ל דלר"ע דווקא לחם הפנים נתרבי ולא מנחת נסכים אלא דהרמב״ם כתב משום דאם נתן בה מים נפסלה ולא שייך לרבות אותה ודו״ק:

בא"ד. ויש פירושים מרש"י שכתוב כו׳ (והכי אית׳ ברש״י שלפנינו) ומנחת סוטה לא מרבינן הס"ד וכצ"ל (ועיין בס׳ קרבן אהרן פ׳ ויקרא דף ע"ז ע״ב מ״ש בזה):

הגהות

רש״י ד"ה קמ״ל הא דקתני כו׳ כלום הוא כצ"ל והס"ד:

ד"ה דחזי לצרוף כו׳ ותוחבן בחור כו׳ כצ״ל:

ד״ה לא מהני כו׳ אח׳ מחמץ הס"ד:

ד"ה חמצה לקומץ בראשו כו׳ מהו הד״א והס"ד:

ד"ה מחוסר כו׳ ליתנה על האש הס״ד:

ד״ה אשר תקריבו כו׳ קאי ל״ל הס״ד והד״א:

ד״ה לרבות כו׳ דהאי קרא כו' בלא תעשה חמץ אלא במנחה ששירים נאכלים מנחות שאין שירים נאכלים מנין ת״ל וכל המנחה וגו׳ להבי׳ מנחת נסכים אבל כו' ומר מרבי לחם הפנים בנקמצות כו' לא לקי דמי כו׳ כצ״ל והד״א נ״ל ועיין בתוספות:

תוספות ד״ה ואם נצלה כו' מחוסר קריבה לאו כו׳ חתיכה וקריבה כצ"ל והס״ד:

ד״ה מנחה מנין כו׳:

ד״ה אשר תקריבו ל"ל כו׳ והא איקרב הס״ד:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

א דף נז הניח שאור ע"ג עיסה וכו' כמעשה שבת וכו' ומסקנא אמר רבא מאי חייב נמי דקאמר כמעשה צלי של שבת יעוי"ש, ומשמע מזה דלא חייב משום מחמץ רק אם הפך את העיסה בכדי שתחמיץ משני צדדין, והנה פירשו התוס' בד"ה ומעשה שבת דלהכי בעינן גבי מחמץ שני הצדדין משום דלא הוי חמץ גמור בלא היפך משני הצדדין, וכמו דבשבת בלא היפך לא נקרא אפיי' כן גם גבי מחמץ לא נקרא מחמץ יעוי"ש, ולפי"ז תמהני על הרמב"ם שכתב להאי דינא דרבי אמי בפרי"ב ממעה"ק הט"ז, ולא כתב האי דינא דהיפך כלל שזהו דינא דרבא בלא חולק.

ב איברא דרש"י פירש בזה בד"ה כמעשה צלי וז"ל כלומר הכא חייב בהנחה בעלמא כי היכי דמחייב בשבת אם הי' עושה בו מעשה צלי גמור שהיפך בו יעוי"ש, מבואר מזה דלא בעינן הכא היפך, אבל תמוה הלא רבא מסיים דמאי חייב דקאמר כמעשה צלי של שבת דמשמע דבעינן דומיא דהתם, וכמו שפירשו התוס' כדלעיל, וע"כ צריך לומר דרש"י ורמב"ם מפרשים דברי רבא דכוונתו דהכא חייב כמעשה צלי בשבת, היינו דכמו דהתם חייב בצלי שהוא ע"י היפך, הכא חייב גם בלא היפך, אבל קשה למה לן המשל דשבת אם אינו דומה לשבת.

ג ונראה דהא דקאמר רבי אמי המשל לשבת בא להורות לנו דהנחה גרידא חשיבא מעשה, אעפ"י שהתורה אמרה לא תעשה חמץ, דמשמע עשיי' ולכאורה הנחת השאור אין זה בכלל עשיי' שאמרה תורה, להכי מביא רבי אמי הדמיון ממעשה צלי דשבת דחיוב בישול בא משום הנחה, דהרי אפיי' נעשית ממילא, ועיקר חיוב בישול בשבת בא עבור ההנחה שהניח ע"ג גחלים, ונקרא זה מבשל, וכמו כן אופה דאפיי' תולדה דבישול היא, וכיון דמצינו מלאכה זו בבישול ובאפיי' לענין שבת, הנה לפי"ז הכא במחמץ שאסרה תורה לאפות בחמץ, להכי כל מה שנקרא עשיי' באפיי', קרינן לזה מעשה גם הכא במחמץ את המנחה, כיון שאפיי' יצאת מן הכלל ללמד חיוב על כל עשיות כדלעיל בסוגיא, להכי יש לחייב הכא גם על ההנחה דשאור ע"ג העיסה, וכמוש"נ.

ד והנה לשיטת התוס' דבעינן היפך ממש דומיא דצלי בשבת, אינו מדויק לשון רבי אמי שאמר הלך וישב לו, דמשמע שלא עשה כלום, ועוד דהלא כיון שלענין מנחה רבתה תורה גם לחמץ נוקשה, כדלעיל בריש פרקין, וא"כ אפילו בנתחמצה מצד אחד דלא הוי אלא חמץ נוקשה ליחייב עלי' משום מחמץ, לכן דברי התוספות צריך עיון, ודברי רש"י ורמב"ם מוכרחין, כמו שנתבאר.

בדין הוצאה מרשות לרשות

א תוספות ד"ה בשנים וכו' לא דמי להוציא חצי גרוגרת והוציא חצי גרוגרת וכו' דהתם טעמא וכו' מחוסר קציצה (קריבה צ"ק) לאו כמחוסר מעשה דמי אבל הכא אין דרך בישול בכך ומחוסר נמי חתיכה וקריבה, יעוי"ש, ויש להבין בזה שתירצו דהכא מחוסר חתיכה וקריבה, וקשה הא סו"ס האי חסרון מעשה דהכא חתיכה וקריבה אשר הכל מוכן לפניו לחתוך ולקרב, יותר נקל ממחוסר קריבה דהתם שיש ריחוק מקום, והכא הא בידו לחתוך ולקרב החתיכות למקום אחד, וא"כ יש כאן מעשה שבת גמור, ולבאר כוונת התוס' לנכון נקדים סוגיא ערוכה ועפ"י שיטת הרמב"ם וכאשר יבואר.

ב כתב הרמב"ם פרי"ג משבת הי"ז וז"ל המעביר ארבע אמות ברה"ר זו עם רה"ר השניי' חייב, מפני שהארבע אמות בשתי רשויות מצטרפות מפני שלא נח החפץ ברשויות שביניהן עכ"ל, ויש לעיין בשבת צ"ח ת"ר הזורק מרה"ר לרה"ר ורה"י באמצע ד' אמות חייב, פחות מד' אמות פטור, ופריך מאי קמ"ל, ומשני הא קמ"ל רשויות מצטרפות, ולא אמרינן קלוטה כמו שהונחה דמיא, ופירש"י דאשמעינן דלא כר' יוסי דסבר לעיל פ' ע"א דבהעלם אחד בשתי רשויות פטור מטעם דלא מצרפינן רשויות, והכא אשמעינן דמצטרפין רשויות יעוי"ש, והרמב"ם שפסק כר' יוסי בפי"ח משבת הכ"ד, דאין רשויות מצטרפות, - וא"כ מדוע פוסק הכא דשני רה"ר מצטרפות, כיון דהש"ס אמר בהדיא דלא כר' יוסי.

ג איברא דהרשב"א בחידושיו לשבת שם בסוגיא מפרש פירוש אחר ודלא כרש"י, משום דלרש"י תיקשה מאי פריך הש"ס מאי קמ"ל, כיון שאיכא ר' יוסי דפליג וסבר דאין מצטרפות, וא"כ טובא קמ"ל, ומפרש הרשב"א דגם ר' יוסי סבר דמצטרפין רשויות, ורק במוציא חצי זית וחזר והוציא חצי זית, כיון דשתי הוצאות מוחלקות נינהו, להכי לא מצטרפי, משא"כ הכא דבזריקה אחת היתה, דינא הוא שיצטרפו, עכת"ד יעוי"ש, ולפי"ז אפשר דגם הרמב"ם מפרש הסוגיא כפירוש הרשב"א, אבל אי אפשר לומר כן, משום דלפי"ז כל עיקר האי דינא מיירי דוקא בזורק, והיינו מפני שנעשה בלא הפסק, ויש להסתפק אם גם במעביר איתא להאי דינא, משום דיש לחלק ולומר דדוקא בזורק שמפני כח הזריקה הלכה לשתי הרשויות, אמרינן רשויות מצטרפות, משא"כ מעביר בידים שפיר איכא למימר דזה דמיא למוציא בידים בהפסק, דהלא כיון שלא נעשית המלאכה בבת אחת, להכי מחלקין כל רשותא ורשותא באפי נפשא, ולא מצטרפינן הרשויות הנה כן גם במעביר בידים בשתי רשויות, כיון דבכל רשות הרי הוא מוסיף כח ופעולה חדשה, [ובדמיון להא דבן עזאי שסבר מהלך כעומד דמי], וא"כ אין זה ענין לזורק, והרמב"ם מדחזינן שכתב דינו גבי מעביר דמצטרפין רשויות, וזה אינו מוכח מהסוגיא לפי פירושו של הרשב"א, ועוד מדנקט הרמב"ם וכתב שארבע אמות בשתי רשויות מצטרפות, משמע שזהו עיקר הטעם בענין הזה, היינו שהרשויות איתנהו כצירוף, ולהרשב"א התנאי בזה מפני שהיתה על ידי זריקה, ויש להבין שיטת הרמב"ם בזה.

ד תוספות שם בשבת פ' ע"א ד"ה בהעלם אחד לרשות אחד חייב, הקשה ר"ת הא אמר בהבונה כתב אות אחת בטבריא ואות אחת בציפורי חייב, ונראה כגירסת ר"ח מרשות אחת חייב, משני רשויות פטור, דבעינן עקירה ממקום אחד, ור"י אמר דודאי גבי כתיבה אית לן לומר מחוסר קריבה לאו כמחוסר מעשה דמי, אבל הוצאה לא הוי עד דמייתי תרווייהו לרשות אחד עכ"ל, מבואר דפליגי ר"ח ור"י באופן שהוציא לשתי רשויות, דהר"ח ור"ת סברי דגם בשהוציא לשתי רשויות יש לחייבו מטעם דמחוסר קריבה לאו כמחוסר מעשה דמי, והר"י סובר דבהוצאה מעכבת הקריבה והוי מחוסרת מעשה ופטור, וכן מבואר בתוס' ב"ב נ"ה ד"ה בהעלם אחד, ומסיימו שם בסברת ר"י וז"ל ולא נגמרה ההוצאה עד שיקרבם יעוי"ש, ויש לעיין עיקר סברתם במאי פליגי, ולכאורה אין לזה ביאור כלל, ובאמת מדוע ישתנה מלאכת הוצאה ממלאכת הכתיבה שחייב בכתב אות אחת בציפורי, ואות אחת בטבריא, ולא הוי חסרון בהכתיבה, הא דעדיין מחוסר קריבה, והיינו כי מפני שבידו לקרבם, וכל שבידו לקרבם לאו כמחוסר מעשה הוא, וה"נ הא איתא בצירוף על ידי קריבה, ומחוסר קריבה לאו כמחוסר מעשה הוא.

ה ונראה דפליגי רבותינו בעיקר מלאכת הוצאה מה היא, דהנה בדבר הוצאה מרשות לרשות שתים יש בה, א) עצם ההוצאה שמרשות זה לרשות השניי', וזהו העתקת החפץ, וזהו העקירה, ב) פעולת ההנחה שעוקר מרשות זה ומניח ברשות אחת, ואם כי השתי אלה נצרכות המה לעיקר מלאכת ההוצאה, ובאחת משתים אין כאן מלאכת הוצאה, אמנם יש לעיין איזו מן הפעולות היא העיקר, ואיזו באה בגדר תנאי להשלים המלאכה, והוא כי יש לפרש בשני אופנים, א) כי עיקר המלאכה הוא ההוצאה מרשות זה דהיינו השינוי מקום להחפץ וההנחה ברשות השני הוא בגדר תנאי גרידא, ב) עיקר המלאכה הוא ההנחה, היינו בזה שמונח החפץ ברשות החדש למטרת המוציא, ומלאכת הוצאה הוא ההכנסה ועקירה מרשות הראשון הוא בגדר תנאי, ונפק"מ לדינא כאשר יבואר.

ו והנה בהא דכתב אות אחת בצפורי ואות אחת בטבריא דמחייבין מטעם דחסרון קריבה לאו כמחוסר מעשה דמי, יש לעיין דא"כ נחייב בכל חצאי שיעור מטעם שבידו להשלים המלאכה לכשיעור, וע"כ ביאור הדבר כך הוא, דבמלאכת הכתיבה גם כן שתים יש בה, א) עצם מלאכת הכתיבה בשיעור שתי אותיות, ב) תנאי המלאכה שיהיו שתי אותיות מורים על מכוון ותכלית איזה ענין וחידשו לנו חז"ל דאף דעצם המלאכה בודאי דלא שייך לומר כל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי, משום דע"כ לא חייבה תורה על מה שבידו לעשות, והחיוב הוא רק על מה שעשה, אמנם כל זה דוקא בעצם המלאכה, אבל בתנאי המלאכה שאינה אלא בגדר תנאי, בזה חידשו חז"ל דסגי בזה שבידו בכל עת ושעה למלאות את התנאי, וזהו שאמרו מחוסר קריבה וכו'.

ז ובזה נבוא לביאור דברי רבותינו, דע"כ הר"ח ור"ת סברי דעיקר מלאכת ההוצאה הוא ההעתקה שמרשות זה לרשות אחר, וזהו ביאור עקירה, וההנחה ברשות השני בגדר תנאי להשלים מלאכת ההוצאה, ולהכי כיון דבעצם המלאכה לא אמרינן כל שבידו לאו כמחוסר מעשה, אלא אמרינן דהמחוסר מעשה אף שבידו הוא להשלים, עכ"ז כל זמן דלא השלים אין כאן חיוב, ורק בתנאי המלאכה הוא דאמרינן דמחוסר מעשה כל שבידו לא הוי חסרון, ובזה יובן לנו סברת ר"ח ור"ת דסברי דבמוציא שני חצאי שיעור לשתי רשויות יש לחייבו, מטעם דהמלאכה בשינוי רשויות נעשתה בשיעור שלם, דהרי הוציא שיעור שלם מרשות זה, ואם בשביל שעדיין חסר קריבה ברשות השני דהיינו לקרב שני החצאין זה לזה, וזהו שעדיין חסר התנאי דההנחה גרידא, דהיינו ההנחה נעשתה בחצאי שיעור, אמנם כיון שההוצאה שהוא עצם המלאכה נעשתה בשיעור שלם, להכי אמרינן בזה מחוסר קריבה לאו כמחוסר מעשה דמיא דהרי בידו לקרבם ולעשות הנחה שלימה, אמנם כל זה בשהוציא מרשות אחת לשתי רשויות, אבל בשהוציא משתי רשויות לרשות אחת דהיינו שהוציא שני חצאי שיעור משתי רשויות, הרי יש כאן חסרון מלאכה בכשיעור בעיקר מלאכת הוצאה, כיון שלא נעשתה העתקה מרשות לרשות בשיעור שלם, ולא שייך צירוף שתי הרשויות, כיון דאין רשויות מצטרפות, ושיטת ר"י ע"כ דסבר דעיקר המלאכה בהוצאה החיוב שלה הוא בעבור העקירה וההנחה, הבאה באחרונה זהו גמרה של מלאכה, והשינוי מרשות לרשות הוא בגדר תנאי למלאות שלימות המלאכה, ולפי"ז כשהוציא מרשות אחד לשתי רשויות, אעפ"י שההוצאה נעשתה בשיעור שלם, אמנם כיון שעיקרה של מלאכה היא ההנחה ברשות השני, ולכן כשחסר קריבה, הרי חסר בעיקר שלימות המלאכה, ובחסרון מלאכה בעצמותה לא אמרינן כל שבידו לאו כמחוסר מעשה, ולא דמי לכתיבה, דהתם עיקרה של מלאכה נשלמה גם קודם הקריבה, משא"כ הכא דחסר עדיין בעיקרה של מלאכה, ובחלקים במקומות נפרדים אין כאן הנחה שלימה, וזהו כוונת התוס' ב"ב שם, ולא נגמרה מלאכת ההוצאה עד שיקרבם, היינו כי כיון שזהו עיקר המלאכה, ואין כאן מלאכה עד שתבוא לידי גמר, והיינו כי מפני שזהו עיקרה של מלאכה, וכמוש"נ.

ח איתא בירושלמי פר' הזורק ה"א תני בשם ר' יהודה המעביר ד' אמות ברה"ר חייב, ר' יהודה עביד מעביר ארבע אמות ברה"ר מלאכה בפני עצמה, ופריך על יהודה ארבעים מלאכות הוי, ומשני לא אתינן מיתני אלא מילין דכל עמא מודין יעוי"ש, והיינו דהא דתנן ל"ט מלאכות זהו אליבא דכו"ע, אבל ר' יהודה סבר דבאמת איכא ארבעים מלאכות, וזהו מעביר ד' אמות ברה"ר, ויש להבין מדוע באמת סבר ר' יהודה דמעביר ד' אמות ברה"ר הוי מלאכה בפני עצמה, ואינה בכלל הוצאה שמרשות לרשות, והיינו כי הבדל יש בין מעביר ד' אמות להוצאה שמרשות לרשות, והוא בהוצאה שמרשות לרשות, עיקרה של מלאכה הוא ההוצאה, והשינוי הרשויות, משא"כ במעביר ד' אמות ברה"ר דעיקרה של מלאכה הוא עצם העקירה וההנחה.

ט שבת ח' ע"ב אמר רב יהודה האי זירזא דקנו רמא וזקפו' וכו' לא מחייב עד דעקר ליה, והקשו בתוס' מ"ש מהא דהגונב כיס בשבת הי' מגרר ויוצא פטור וכו' הרי חזינן דאיכא חיוב בשבת במגרר יעוי"ש, והנה יש לומר דשאני בהוצאה שמרשות לרשות דעיקר המלאכה הוא השינוי הרשויות, והא דעקירה וההנחה המה בגדר תנאי גרידא, להכי סגי גם בעקירה והנחה שעל ידי מגרר, משא"כ הכא במעביר ד"א ברה"ר דעיקרה של מלאכה הוא העקירה וההנחה, להכי אמר רב יהודה דמגרר לא חשיבה עקירה והנחה, וגם בתוס' שבת צ"ג ד"ה חד נחתי שם לומר דבהוצאה שמרשות לרשות הו"א דלא בעינן עקירה והנחה יעוי"ש, וזהו כדברינו מטעם כי עיקר החיוב הוא בשביל העתקת הרשויות, ובזה יבואר היטב סברת ר' יהודה שם בירושלמי דסבר דמעביר ד"א ברה"ר הוי מלאכה בפני עצמה, והיינו כי הבדל יש בין העקירה והנחה שמרשות לרשות, לבין עקירה והנחה שבמעביר ד"א ברה"ר, והוא לענין מגרר, אשר בחיוב הוצאה שמרשות לרשות, חייב גם במגרר, ולענין מעביר ד"א ברה"ר פטור במגרר, ואח"כ מצאתי בחידושי הרמב"ן הביא בשם הראב"ד לתרץ קושיות התוס' וז"ל דשאני מוציא מרשות לרשות, בעקירת הרשויות עקירה היא יעוי"ש, וע"כ ביאור דברי הראב"ד כמו שכתבנו.

י ויש לעיין לשיטת ר"י דגרס לשתי רשויות פטור, והיינו כמו שכתבנו מטעם דחסרה ההנחה שהיא עיקר המלאכה, היאך הדין בשהוציא משתי רשויות לשיטת ר"י, מי אמרינן דגם בזה פטור להר"י מטעם דאין הרשויות מצטרפות, כמו שסברי הכי ר"ח ור"ת, או"ד דר"י סבר דבזה יש לחייבו, מטעם דכיון דסבר דעיקר המלאכת ההוצאה הוא ההנחה, והיינו כי המלאכה העיקרית בזה, שבא החפץ למקומו המיוחד לו, והעתקה מרשות זהו רק בגדר תנאי להחיוב וא"כ שפיר יש לומר דגם בשבא משני רשויות לרשות אחד נתקיים התנאי של העקירה וגם בצירוף הרשויות יושלם תנאי החיוב, מטעם שעיקרה של המלאכה שזהו ההנחה באה בשלימות, דהיינו לרשות אחד, ואם נחליט כן הרי תצא לנו ברור לשיטת ר"י דרשויות מצטרפות בדבר העקירה להשלים תנאי החיוב.

יא והנה כתב הרמב"ם בפרי"ח משבת ה"ד הוציא חצי שיעור וחזר והוציא חצי שיעור בהעלם אחד לרשות אחד חייב לשתי רשויות פטור יעוי"ש, מבואר מזה דשיטת הרמב"ם כשיטת הר"י בתוס' ולא כשיטת ר"ח ור"ת, וא"כ ע"כ סבר גם הרמב"ם כשיטת הר"י, וכפי מה שהחלטנו לעיל לשיטת הר"י דבמוציא משני רשויות חייב, מטעם דשפיר מצטרפות הרשויות בדבר העקירה מפני שהמה רק תנאי להשלמת החיוב, וא"כ הרמב"ם שסבר כדעת הר"י סבר גם כן דהרשויות מצטרפות, אם המה רק בגדר תנאי להחיוב, ולפי"ז במעביר ד' אמות ברשות הרבים דלכו"ע ברה"ר עיקר המלאכה הוא העקירה והנחה, והד"א המה רק תנאי החיוב דהיינו שיעור גרידא ככל שיעורי דעלמא, ולהכי סבר הרמב"ם דגם שני רה"ר מצטרפין לשיעור ארבע אמות, ולפי"ז שפיר אית לן לומר דבזה גם ר' יוסי מודה וגם הר"ח ור"ת סוברים דבאופן זה לענין חיוב ד"א ברה"ר לכו"ע מצטרפי, משום דאין זה ענין להא דר' יוסי שם וכמו שנתבאר, ושפיר פריך הש"ס מאי קמ"ל, והיינו דבזה פשיטא להש"ס דמצטרפי, ומשני דקמ"ל דלא אמרינן קלוטה כמו שהונחה דמיא, והיינו דמיירי שהיתה מרה"ר לרה"ר דרך רה"י שבאמצע, נמצא דאין כאן הכרח לפרש הסוגיא לאפוקי מר' יוסי, ושפיר פסק הרמב"ם כר' יוסי, וגם פסק דשני רה"ר מצטרפין לד"א גם במעביר, ולא מיבעי' זורק, ופירש"י לאפוקי מר' יוסי, צריך עיון, אבל שיטת הרמב"ם ברור לפי שיטתו דבמעביר ד"א ברה"ר גם כן חייב בצירוף שני רשויות, וכמו שנתבאר.

יב עכ"פ נשמע מזה דכל עיקר הא דמחוסר קריבה לא הוה כמחוסר מעשה, זה דוקא כשעצם המלאכה נעשתה בשלימותה ובגוף המלאכה אין חסרון, אבל אם חסר עדיין לגמר מלאכה, אעפ"י שבידו לגמור, אבל בזה האופן לא נאמרה הכלל דמחוסר קריבה לא הוי כמחוסר מעשה, וא"כ כשחסר מעט להשלמת המלאכה, וגם מחוסר קריבה, הרי זה נחשב לחסרון בעצם המלאכה, ובזה יובן דברי התוס' הכא כהוגן שכתבו, אבל הכא אין דרך בישול בכך, ומחוסר נמי חתיכה וקריבה", והיינו דלעשות בישול מחוסר חתיכה, ואח"כ קריבה, ובלעדי החתיכה אין כאן מלאכת הבישול, מטעם דאין דרך בישול בכך, וממילא הכא מחוסר קריבה הוי מחוסר מעשה, כמו שנתבאר.

א הניח בשר ע"ג גחלים היפך בו חייב וכו' לא צריכא דאי לא היפך ביה הוי בשיל מצד אחר כמאכל בן דרוסאי, וכי מהפיך ביה בשיל משני צדדין כמאב"ד וקמ"ל דכל מצד אחד כמאב"ד לא כלום הוא, וכן כתב הרמב"ם בפר"ט משבת ה"ה וז"ל נתבשל חצי בישול מצד אחד פטור עד שיהפך בו ויתבשל חצי בישול משני צדדין, וכתב הראב"ד בהשגה וז"ל א"א חצי בישול הוא כמאכל בן דרוסאי עכ"ל, ולכאורה מה בעי הראב"ד בזה, הלא אפשר שכן גם דעת הרמב"ם, ודוחק לומר שכוונתו לפרש, ועוד דמה יוסיף לנו בזה שהוא כמאב"ד, הלא זה ידוע יותר לכל מה הוא זה כחצי בישול, ומה יוגרע שאין אנו יודעים מבן דרוסאי,

ב ונראה דהרמב"ם שכתב חצי בישול הוא מטעם דאזיל לשיטתו דיש בישול אחר בישול כזה שהוא חצי בישול דהיינו שהוא רק מאכל לבן דרוסאי, וכמו שמבואר שם ברמב"ם ה"ג ובהה"מ, ובב"י סי' שי"ח, ודעת הרשב"א שגם אחרי בישול כמאב"ד שוב אין בו משום בישול, ולזה הרמב"ם לשיטתו מדייק ואומר חצי בישול לומר שיש בו עוד משום מבשל, אמנם הראב"ד כנראה סבר דאחרי בישול כמאב"ד נקרא מבושל, מטעם דכיון דיש בני אדם שאוכלין כן נקרא מבושל, ולא מהני עוד בישול אחרי כן להתחייב בה, ולזה השיג הראב"ד על הרמב"ם שכתב חצי בישול וכתב הראב"ד שהוא כמאב"ד, והיינו שהוא מבושל גמור מצד דיני שבת, ושוב לא מהני בישול אחרי כן להיות חייב, ובזה שכתבנו מיושב לנכון לשון הרמב"ם דנקט חצי בישול להורות שמצד עצמו עדיין אין זה מבושל, ולא הוי מבושל רק להתחייב בה משום בישול, ונפק"מ שיש בזה מקום להיות חייב אם יבשל עד גמרו.

ג ומיושב הא דהקשה מרן בשם הרמ"ך מדוע נקט חצי בישול כי אם נתבשל כמאב"ד כולא בישול הוא, ואם לא נתבשל כמאב"ד אמאי חייב לענין שבת יעוי"ש, אבל לפי מה שכתבנו ע"כ החצי בישול הוא ג"כ כמאב"ד, אבל סבר הרמב"ם שזהו רק חצי בישול, ונפק"מ לענין בישול שאחרי כן.

ד ויש לעיין היאך הדין בהניח בשר ע"ג גחלים בחול ובשל מצד אחד כמאב"ד, ואח"כ בשבת הניח בהצד השני ובשל כמאב"ד אם חייב, והנה זה ודאי דעיקר חיוב בישול בא באחרונה, - וראי' לזה מהא דהתרו לרדות פת קודם שתאפה בכדי שלא יבוא לידי חיוב סקילה, וע"כ גם כשתאפה כמאב"ד חייב משום שבת, וא"כ ה"נ עיקר החיוב בא בשנתבשל בהצד השני.

ה אמר רבא ואם נצלה בו כגרגרות במקום אחד חייב אמר לו רבינא לרב אשי במקום אחד אין בשנים או ג' מקומות לא וכו' ומסקנא פליגי בזה תרי לישני, ול"ב לחומרא, וכן פסק הרמב"ם שם, וכתבו התוס' דהא דסגי בצד אחד כגרגרות הוא מפני דהוי צליה גמורה, וכן משמע מדברי הרמב"ם דמחלק בחצי בישול בין אם מצד אחד לשני צדדין, אבל בנצלה אין מחלק, והיינו מפני דהוי צליה גמורה.

ו והנה יוצא מזה דבחצי בישול מצד אחד לא מהני אפילו בשיש שיעור גרוגרות, בצד האחד, ויש להבין אם החצי בישול שהוא כמאב"ד די לענין חיוב שבת א"כ גם בבשל מצד אחד מדוע לא יתחייב, דהלא מאכל הוא לבן דרוסאי, וע"כ צריך לומר דגם הבן דרוסאי אינו אוכל אם רק בצד אחד הוא חצי בישול, וממילא בעינן בישול ממש, ובבישול ממש מהני גם ע"י צירוף שיעור גרוגרות משנים או שלשה מקומות.

ז ויש לחקור היאך הדין בשצלה בשבת אחת בצד אחד במקום אחד צליה ממש, אבל לא הי' כגרוגרות, ובשבת שניה צלה במקום אחר ג"כ צליה ממש, ואין בו כשיעור, רק בצירוף מה שצלה בשבת שעבר, אם מצטרפין לחיובא, אמנם זה תליא אם אמרינן צירוף שבתות, וכמו שיבואר.

בדין צירוף שבתות

א תנן שבת ריש פר' כלל גדול כל היודע עיקר שבת, ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה חייב על כל שבת ושבת, - ופירש"י הטעם מפני שהימים שבינתים הוון ידיעה לחלק, שאי אפשר שלא שמע בינתיים שאותו היום הי' שבת, אלא שלא נזכר לו במלאכות שנעשה בו, והקשו התוס' בזה, - א) הא מבואר להדיא בשבת דלא מהני ידיעת שבת גרידא אלא בעינן גם כן ידיעת החטא, ב) דלרש"י למ"ל קרא על דין זה דהתורה רבתה שמירה לכל שבת ושבת, הא בלא"ה חייב מטעם הידיעה שבינתיים, ג) דמבואר בכריתות ט"ז דלא בעינן ידיעה ביניהם, ומכח זה פירשו התוס' דע"כ גזירת הכתוב הוא בזה דהשבתות מחולקות המה זה מזה וחייבה תורה על כל שבת ושבת, והנה בביאור שיטתם בזה נראה דבאמת גם רש"י מודה דעיקר הדין בהא דליחייב על כל שבת ושבת ילפינן מקרא, וכמו שמבואר להדיא בש"ס רק כוונת רש"י לבאר לנו סוגי החיוב בזה, והיינו משום דיש לפרש בזה בשתי אופנים, - א) דהתורה אמרה שמירה לכל שבת ושבת, היינו שכל שבת ושבת הוי חיוב חדש בחיוב שמירה לשבות ממלאכה ואין שייכות שמירה דשבת זו לשמירה דשבת אחר, והרי זה כאיסורים נפרדים ממש, והיינו מפני שע"כ שבת זו אינו אותו השבת האחר וכל שבת ושבת הרי הוא במציאות כחדש ממש, ב) יש לפרש דהתורה לא חלקה את השבתות לשתי מיני איסורים נפרדים אלא התורה נתנה תורת ידיעה על הימים שבינתיים שיהי' עליהם תורת ידיעה לחלק את השבתות, וזהו סברת רש"י, שבאמת לא חלקה התורה את השבתות לשני מיני חיובים, אלא העיקר בזה שהתורה הטילה בזה תורת ידיעה, אעפ"י שבאמת לא שמע בינתיים שאותו היום היה שבת, אמנם מפני שהמציאות בטבע תחייב ידיעה, דהיינו מפני שאי אפשר שלא שמע בינתים שאותו יום שבת היה, לכן גזרה תורה בשיעור הזה אשר תחייב ידיעה הרי זה תחלק בין השבתות אעפ"י שלא שמע הרי זה בכלל שיעורין, זהו לדעתינו סברת רש"י בזה.

ב ומעתה לא תקשה מהא דאיתא לקמן בשבת ע"א דבעינן בשגגת שבת ידיעת החטא, דשאני התם דמיירי במלאכה שבאותו יום עצמו, ובזה ליתא הימים שבינתיים, שהוא השיעור הראוי להביא לידי ידיעה, וממילא ע"כ בעינן ידיעה ממש, וממילא בעינן גם כן ידיעת החטא כבשארי איסורים דעלמא, משא"כ הכא דמיירי בזה שהתורה חלקה את השבתות והטילה בזה תורת ידיעה על הימים שבינתיים, וזהו דין ידיעה, אעפ"י שלא היתה ידיעה, וא"כ לא שייך הכא ידיעת החטא כלל כיון דלא בעינן ידיעה בפועל, רק שיעור ידיעה, ומטעם זה שפיר בעינן קרא דהימים שבינתיים שהוא שיעור ידיעה מחלקת בין השבתות אעפ"י שלא היתה ידיעה באמת, ולא קשה גם כן מהא דכריתות אשר מבואר דלא בעינן ידיעה בפועל, דלפי דברינו גם רש"י סובר כן, וכוונת רש"י דהימים שבינתיים זהו שיעור ידיעה לחלק ביניהם, וכמוש"נ, וסברת התוס' בזה דסברי דהתורה חלקה את השבתות לשני מיני חיובים להיות כל שבת ושבת חיוב חדש בפני עצמו כשני מיני איסורים שונים זה מזה.

ג ונפק"מ בין רש"י ותוס' לדינא כאשר יבואר, דהנה מצינו בשבת ק"ה פליגי רבנן ור"ג בכותב אות שחרית, ואות אחת בין הערביים, דר"ג מחייב ורבנן פטרי מטעם דסברי יש ידיעה לחצי שיעור, ובש"ס כריתות ובתוספתא דשבת מבואר דגם בכותב אות אחת בשבת זו ואות אחת בשבת אחרת גם כן פליגי, ופטרי רבנן מטעם דיש ידיעה לחצי שיעור, וסברא זו דידיעה לא שייכה רק לענין קרבן ובשוגג, אמנם לענין מזיד לא שייך כלל לדון ולומר דהידיעה מחלקת בין החצאי שיעור דלא יצטרפו למלאכה אחת, ולפי"ז אם עשה חצי שיעור בשבת זו וחצי שיעור בשבת אחרת במזיד שפיר יש לומר דמצטרפו שני החצאין לשיעור מלאכה אחת, אמנם כל זה הוא רק לשיטת רש"י דהתורה לא חלקה את השבתות לשני מיני חיובים, להכי שפיר יש לומר דהשני חצאי שיעור מצטרפי למלאכה אחת אף על ידי שתי שבתות, משא"כ לשיטת התוס' דסברי דהתורה חלקה את השבתות לשני מיני חיובים, א"כ לא יצטרפו השבתות למלאכה אחת, והנה בעיקר הספק אם שני חצאי שיעור מצטרפי למלאכה אחת דמזיד על ידי שתי שבתות, כבר עמדו בזה גדולי האחרונים בנוב"ת סי' נ"ג ובפרמ"ג בפתיחה ובמנח"ח, - ובדברינו יבואר לנו דרק לשיטת רש"י יש מקום לחקור בזה, וזהו החילוק לדינא שתצא לנו נפקא מינה בין רש"י ותוספות בזה.

ד עוד איכא נפק"מ באופן שהיתה לו ידיעה לאחר שכבר יצאה מתחת ידו, ובאופן שיבואר, והוא לפי מה שאיתא בשבת ק"ב וברמב"ם פר"ו משגגות ה"ח וז"ל אם הוציא שתי אמות בשוגג ושתי אמות במזיד ושתי אמות בשוגג, אם בזריקה חייב לא מפני שאין ידיעה לחצי שיעור אלא מפני שאין בידו להחזירה, לפיכך לא הועילה לו הידיעה שבינתיים וכו' יעוי"ש, ולפי"ז גם לרש"י ותוס' יש לעיין באופן אם אנו יכולין לצייר מלאכה הנעשית בשתי שבתות בשגגת שבת, וגם באופן שאין בידו להחזירה, דהיינו כגון שזרק איזה דבר בשבת זו, והיתה עקירה, ולא באה לידי הנחה עד שבת הבאה, כגון שהרוח הוליכה והחזירה אנה ואנה, עד שבת הבאה, ובשבת הבאה נגמרה ההנחה, ואילו באופן הזה בשבת אחת, דהיינו שיצאה מידו שחרית, וזהו העקירה, וההנחה היתה בין הערביים חייב, אעפ"י שהיתה ידיעה בינתים, אמנם בשתי שבתות באופן זה יש לעיין אם חייב, והנה לשיטת רש"י דעיקר הא דחלקה תורה השבתות הוא מפני שתורת ידיעה הטילה תורה עליהן, וזהו המחלקת בין השבתות, וא"כ הכא שגם ידיעה ממש לא מגרעא את החיוב, א"כ הכא חייב קרבן כיון דלא שייך הכא כלל תורת ידיעה, משא"כ לשיטת התוס' דהתורה חלקה לכל שבת בפני עצמו, והשבת השנייה אינו אותו השבת הראשון ולא דמי לאוכל חלב וחלב, אלא הרי הוא כאוכל חלב ודם דליתא בצירוף, ואם כן באופן זה ליתא בחיוב. -

ה ויש לעיין לשיטת התוס' בהא דאיתא בכריתות ט"ז ע"ב רב חסדא אמר זדון שבת ושגגת מלאכות אפילו ר"ע ס"ל דכגופין דמין, וכי בעא מיני' שגגת שבת וזדון מלאכות וכו' ימים שבינתים אם הוויין ידיעה לחלק ופשיט לי' דימים שבינתיים הוויין ידיעה לחלק, אמר ר"ח מנא אמינא לה דתניא הכותב שתי אותיות וכו' בשלמא לדידי וכו' והא דתניא חייב בשגגת שבת וזדון מלאכות, דקסבר אין ידיעה לחצי שיעור, והיינו אפילו אם הימים שבינתיים הוויין ידיעה, אבל הכא בחצי שיעור אין ידיעה מחלקת יעוי"ש, וברש"י, והנה לשיטת התוס' דהתורה חלקה את השבתות לשני מיני חיובים, א"כ מה מהני הא דאין ידיעה לחצי שיעור, כיון שבעיקר הצטרפותם לא שייכה צירוף, וכמו שנתבאר לעיל, ובשלמא לשיטת רש"י אתי שפיר, והיינו דכיון שרק תורת ידיעה הטילה תורה על הימים שבינתיים, במלאכה הנעשית בשגגת שבת, והכא בחצאי שיעור, כיון שגם עצם ידיעה דהיינו ידיעה ממש אינה מפסדת את הצירוף, מטעם שאין ידיעה לחצי שיעור, להכי פשיטא שהימים שבינתיים שרק תורת ידיעה עליהם, שאין בכחם לחלק את השבתות מלהצטרף, משא"כ לשיטת התוס' קשה טובא, וכמו שכתבנו, וצע"ג.

ו גרסינן בירושלמי פר' כלל גדול אמר ר' אילא כתיב כל העושה בו מלאכה יומת, לא העושה בו ובחבירו, את אמר אין השבתות מצטרפות חולקות אמר רב אסי ברבי בון כשם שאינן מצטרפות כך חולקות, וכפירוש המפרשים דחוק, כמבואר להמעיין, ולדעתינו אפשר לומר דכוונת הירושלמי באופן אם עושה מלאכה בכשיעור, אמנם לא נגמרה מחשבתו במלאכתו עד שבת שנייה, ובאופן שכתבנו, וזהו שאמרו הכא בירושלמי דכיון שאמרה תורה שאין השבתות מצטרפות, היינו לענין שני חצאי שיעור הנעשים בשתי שבתות, ויליף לה הירושלמי מדכתב כל העושה בו מלאכה, דהיינו בו, ולא בו ובחבירו, ובעי אם חולקות היינו אם גם עשה מלאכה שלימה כבראשונה, ורק מחשבתו לא נתקיימה במלאכתו עד שבת שנייה, ובעי אם הימים שבינתיים מחלקים את השבתות, ופשיט לה דחולקות ולא נעשה מחויב עליה.

ז וראינו לבאר בתוספתא דכריתות פר"ב וז"ל יום הכפורים שחל להיות ערב שבת עשה מלאכה בין השמשות, ר' אליעזר מחייב, ור' יהושע פוטר, אמר ר' יוסי איני רואה דברי ר' אליעזר בזה שאני אומר כתב שני אותיות אחת בשבת ואחת ביום הכיפורים פטור שאין שני ימים מצטרפין למלאכה אחת, אמרו לו מכה בפטיש יוכיח, אמר להן הגבהה היתה בשבת והורדה ביום הכיפורים, והביאור בזה לדעתינו כי אמרו חכמים לר' יוסי [דסבר ביהש"מ כהרף עין], מכה בפטיש יוכיח, היינו באופן שעשה מלאכה זו ביהש"מ בין שבת ליום הכיפורים, וכל עיקרה של מלאכה זו נעשית בהזמן שהתחברו שני הימים ביחד, ובזה לא מסתבר לפטור, והיינו כי אינו דומה לעושה חצי שיעור בשבת זו, וחצי שיעור השנייה בשבת שנייה, דהכא שאני שהמלאכה נעשית בשלימותה בשיעור שלם, רק לא נתקיימה מחשבתו עד יום הכיפורים, כמו הא דמכה בפטיש בביהש"מ של שבת ויום הכיפורים ביחד, דלר' יוסי דסבר ביהש"מ כהרף עין, ע"כ יש לנו לחשוב שם המלאכה על פעולת שני הימים דהי מיניהו מפקת, ומכ"ז ע"כ לא נתקיימה מחשבתו עד יום הכיפורים, מטעם כי גם בהזמן שהוא כהרף עין הרי זה גם יום הכיפורים, והרי זה כאילו עשה בצירופים, ועל זה השיב ר' יוסי כי גם במכה בפטיש בביהש"מ לא נעשית המלאכה רק על ידי צירוף שני חצאי שיעור, והיינו כי מפני שסבר ר' יוסי ביהש"מ כהרף עין א"כ היתה ההגבהה בשבת, [והגבהה הוי גם כן חלק מהמלאכה] וההורדה ביום הכיפורים, ואין מצטרפות, - ולכאורה יש לדייק מתוספתא זו בסברת ר' יוסי דאמר ביהש"מ כהרף עין, היינו שיכול אדם להיות מכיר בו, ותמוה מהא דתוספתא דזבין, וכמבואר בתוס' שבת ל"ד ע"ב ד"ה רבי יוסי, והנה אפשר לומר בזה דשאני בין האדם העושה מעשה בידים, ומכוון את השעה, כמו הכא לבין דבר הבא מאליה כהא דזבין] והנה מתוספתא הלזו, משמע קצת דבאופן שנעשה המלאכה בשלימות בשבת ראשונה, ורק מטרת מחשבתו נתקיימה בשבת שנייה, דיש לחייבו, אבל מהירושלמי מבואר להדיא דפטור גם בזה.

ח והנה מהירושלמי שכתבנו מבואר דאף לענין מזיד אין מצטרפין שבתות למלאכה אחת, והוא מדילפינן מדכתיב כל העושה בו מלאכה יומת, ודרשו בו, ולא בו ובחבירו, וזהו ע"כ לענין מזיד, וכן מבואר בתוספתא דשבת פרי"ב וז"ל כתב אות אחת בשבת זו ואות אחת בשנייה, אות אחת בשבת ואות אחת ביום הכיפורים וכו' אות אחת ביו"ט וכו' יעוי"ש, והנה ביו"ט פשיטא שאין נפק"מ בשוגג לענין קרבן, וא"כ ע"כ מיירי לענין מזיד, ונפק"מ לענין מלקות, ואין מצטרפין יוהכ"פ ויו"ט לענין מלקות, וא"כ אין מקום בזה לחקור לענין מזיד, ולכו"ע בין לרש"י ובין להתוס', אינן מצטרפין שתי שבתות לענין מזיד ולא מיבעי' דלא מצטרפי שני חצאי שיעור בשתי שבתות, אלא אף באופן שעשה שיעור שלם רק שלא באת למטרה ולא נתקיימה מחשבתו עד שבת שנייה בזה, שגם כן פטור, - וכמו שכתבנו מהא דהירושלמי בביאור הבעי' בהא דחולקות, כמו שנתבאר לעיל אות ו'.

ט אמנם בשעשה בשוגג שיעור שלם ונגמרה מחשבתו במלאכתו בשבת שנייה, בזה יש לומר דתליא בפלוגתא דרש"י ותוס', דלשיטת התוס' יש לומר דפטור גם בזה, כיון דכל שבת ושבת הוא חיוב בפני עצמו, ולשיטת רש"י כיון שרק תורת ידיעה הטילה התורה על הימים שבינתיים בשגגת שבת, א"כ באופן זה שגם ידיעה ממש לא מהני, לכן אפשר שבאופן זה חייב לרש"י, וכמו שנתבאר, - וצריך עיון. -

י הפנ"י בחידושיו לשבת בסוגיא ע"ב הקשה לשיטת התוס' דסברי דמטעם גזירת הכתוב הוא דחלקה התורה את השבתות, ולא מטעם ידיעה שביניהם דלפי"ז הא דפריך שם ה"ד אילימא דעביד קצירה וטחינה, ודכוותי' גבי שאר מצות דאכל חלב ודם וכו' והקשה מדוע לא מוקים הש"ס בקצירה וקצירה, ובשעשאן בשבתות הרבה דהדין שחייב על כל שבת ושבת, ובחלב וחלב אינו חייב אלא אחת, ולרש"י אתי שפיר כיון דלא הוי בהעלם אחד, מה שאין כן לשיטת התוס' קשה יעוי"ש, ולפי מה שכתבנו בביאור סברת התוס' אתי שפיר, כיון דסברי דהתורה עשאן לשבתות, להיות כל שבת בחיוב בפני עצמו, וכשני מיני איסורים נינהו, והרי המה כחלב ודם והיינו דהחיוב שבת הבאה הנה לא הוי זה השבת בחיובו כהשבת הקודם, ולכל שבת ושבת חיוב חדש הוא, והנה בכריתות ט"ז מספקא לחכמים אם שבתות כגופין דמין, היינו בזדון שבת ושגגת מלאכות, מה שאין כן שגגת שבת, כיון שהתורה חלקם לחיוב, הוי כל שבת ושבת חיוב בפני עצמו, כמו שהוא חדש בזמן כן חיובו חדש, וענין בפני עצמו, וא"כ אין זה דמיון לחלב וחלב, כמו שכתב הפנ"י, ומטעם זה שפיר הוכרחה הסוגיא לאוקמי' באופן אחר.

יא ויש לעיין בדינא דהי' שוכח עיקר שבת דאינו חייב אלא אחת אפילו על שבתות הרבה, היאך הדין בשעשה שני חצאי שיעור בשתי שבתות אם יצטרפו לחיוב קרבן, דזה לא דמי לדלעיל, דהתם הוא דאין מצטרפין מפני שהתורה חלקם, מה שאין כן הכא כיון שהתורה עשאם אחד לענין חיוב, דאינו חייב אלא אחת על כולם, וא"כ יש לומר דמצטרפין גם שני חצאי שיעור משתי שבתות לחיוב קרבן, ויש להסתפק גם לרש"י משום דכיון דהתורה לא נתנה הכא תורת ידיעה לחצי שיעור, להכי שפיר יש לומר דמצטרפי שני החצאין של שתי שבתות לחיוב קרבן, וכן יש להסתפק לשיטת התוס', דאעפ"י שסברי דכל שבת הוי חיוב בפני עצמו, מ"מ הכא כיון שהתורה אמרה להתחייב חדא על הרבה שבתות, בשוכח עיקר שבת, להכי הרי הם כולם כאחת, ואיתא גם בצירוף, והנה לכאורה אפשר לפשוט מסוגיא דשבת ע"א ע"א בעא רבי זירא מר' אסי וכו' קצר וטחן חצי גרוגרות בשגגת שבת וזדון מלאכות וכו' אמר ליה חלוקין ולא מצטרפין וכו' ובפירש"י מבואר דצירוף שני חצאי שיעור תליא בדין חילוק לחטאות בשיעורין שלימין, ולפי"ז בנידון דידן גם כן כיון דבשיעור שלם בכל שבת ושבת ליתא אלא קרבן אחד, להכי דין הוא גם כן שיצטרפו השני חצאי שיעור לחיוב קרבן וגם לפירוש רבינו חננאל דמפרש חלוקין לחטאות דדיניהם אינו שווה יעוי"ש, והכא גם כן כיון שדין אחד להם, שפיר מצטרפי שני חצאי שיעור משתי שבתות להיות חייב קרבן אחד, והרמב"ם פסק כסוגיא זו לדינא דאין מצטרפין לקרבן מטעם זה כיון שחלוקין לחטאות, ואם כן בנידון זה איתא בצירוף, ויש לחלק, וצריך עיון. -

א המחמץ את הכשירה חייב, ואת הפסולת פטור, ביאור הדברים דאעפ"י שרבתה תורה לחיוב גם במחמץ אחר מחמץ אעפ"י שפסולה היא, אבל זה דוקא בפסול מחמץ רבתה תורה, - אבל כשנתערב פסול מחמת דבר אחר, אז כיון שבלא"ה פסולה היא שוב אין בה חיוב משום מחמץ, וכמו שכתבו כן התוס' לעיל נ"ה ע"ב ד"ה אף יעוי"ש, והסברא בזה דמה שעושה חיוב אינו מביא פטור אף על פי שמביא פסול.

ב בעי ר"פ חימצה ויצאת וחזר וחימצה מהו וכו' והיינו דבזה בעי דכיון דיש תערובות פסול בינתיים, והוא פסול דבר אחר, אם מביא פטור גם על פסול זה שמביא חיוב, ולא איפשטא, והרמב"ם פסק דאינו לוקה מספיקא, וכמו כן בעי' כזו בזבחים ק"י יעוי"ש, וגם שם פסק הרמב"ם דספיקא הוי.

באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0

איכא לפלוגי בין הפך ללא הפך כגון בכה''ג כדמפרש לקמן דאי לא הפך הוה בשיל מצד אחד אבל גבי חימוץ ליכא לפלוגי: אילימא דכי לא הפיך ביה לא בשיל פשיטא. דלא היפך פטור דהא לא נצלה ולא מידי עבד: מאכל בן דרוסאי. שליש הוא מבושל: קמ''ל. הא דקתני לא היפך פטור אע''ג דבשיל מצד אחד כמאכל בן דרוסאי לאו כלום הוא: ואם נצלה בו מצד אחד כגרוגרת. צלייה גמורה חייב אפילו כי לא היפך: קודח. חור כל שהוא במקדח בשבת חייב: דחזו לצרף. כמו שעושין נגרין כשצריכין לחור אחד קודחין שלשה קטנים זה בצד זה ומחברים אותן: לבבא דאקלידא. לשון של מפתח שראשו חד ותוחבן בתוך התיבה ופותח ונועל: אלא קומץ. שלא יטול קומץ לבדו ויחמיצנו: מנחה מנין. שלא יחמיץ כל המנחה יחד קודם קמיצה: שאר מנחות מנין. דהאי קרא במנחת מרחשת כתיב: פסולה. כגון שיצאת או נטמאת: וחזר וחימצה. כלומר גמר מעשה חימוצה שאפאה: מהו. מי מיחייב משום מחמץ אחר מחמץ או לא: או דלמא כיון דחימצה לא מהני ליה בה פסול יוצא. דלאו קדושה גמורה היא ואין בה אלא פסול חימוץ וחייב כשאר מחמץ אחר מחמץ: חימצה. לקומץ: בראשו של מזבח מהו. אשר תקריבו משמע כל זמן שמחוסרת הקרבה עבר עליה אבל לאחר הקרבה לא: מחוסר הקטרה. ליתנה על האש: והשתא דנפקא לן מכל המנחה. דאפילו כשהקומץ מעורבבת חייב עלי': אשר תקריבו. משמע דאקומץ לחודיה קאי למה לי: לרבות מנחת נסכים לחימוץ. שאם חמצה חייב משום דהאי קרא גבי שאר מנחות ששיריהן נאכלין כתיב איצטריך לרבויינהו להני וה''נ תנינא לה בתורת כהנים אין לי בלא תעשה חמץ אלא במנחה ששיריה נאכלין מנחות שאין שיריה נאכלין מנין ת''ל כל המנחה וגו' להביא מנחת נסכים אבל לחם הפנים לא לקי עליה דקסבר מדת יבש לא נתקדשה ומר מרבי לחם הפנים דלא תימא בנקמצות אמר רחמנא שמהן קרב למזבח אבל האי דלא קרב מיניה לא קסבר מדת יבש נתקדשה אבל מנחת נסכים לא לקי:
ואם נצלה בו כגרוגרת במקום אחד. פירוש צליה גמורה כל צרכו לגמרי יותר ממאכל בן דרוסאי: בשנים ושלשה מקומות. לא דמי להוציא חצי גרוגרת וחזר והוציא חצי גרוגרת בפרק המוציא יין (שבת דף פ.) דהתם טעמא כדאיתא בסוף הבונה (שם דף קד:) מחוסר קציצה לאו כמחוסר מעשה דמי אבל הכא אין דרך בישול בכך ומחוסר נמי חתיכה וקריבה: מנחה מנין. דמחלקם לא נפקא לן אלא שיריים שאחר קמיצה והכא קודם קמיצה: שאר מנחות מנין ת''ל כל המנחה. ואפי' למאן דלא דריש כל הכא מודה דפשטיה דקרא הוא: אשר תקריבו למה לי. תימה הא איצטריך למחמץ בראשו של מזבח דפטור כדאמרן או לכל הפחות אחר שהוצת האור ברובו דאשר תקריבו אמר רחמנא והא איקרבא: לרבות מנחת .. נסכים לחימוץ לרבות לחם הפנים לחימוץ. מאן דמרבי מנחת נסכים לא מרבי לחם הפנים דקסבר מדת יבש לא נתקדשה ולית בה קדושת הגוף עד לאחר אפייה אבל מאן דמרבי לחם הפנים מודה במנחת נסכים וא''ת ולמה לי אשר תקריבו לרבות תיהוי בכלל כל המנחות וכי תימא דלא משמע אלא אותן הכתובים בפרשה הא אמרינן לעיל בהקומץ רבה (דף כא:) גבי כל מנחת כהן כליל תהיה דמשמע עומר ושתי הלחם כדקאמר התם שהכהנים דורשים מקרא זה לעצמם וכי תימא משום דהתם לא כתיב אלא מנחת חביתין ועל כרחין אתא לרבויי כל מנחות אכתי הא על כרחין מרבינן כמה מנחות שאין כתובות שם בפרשה דמשמע דכולהו בכלל מנחה כגון מנחת חוטא ומנחת כהנים חוץ מהנך מנחת נסכים ולחם הפנים ובקונטרס פי' דלא מתרבי מכל המנחה משום דלא דמו לשאר מנחות דבעו שמן ולבונה ומנחת נסכים לא בעיא לבונה ולחם הפנים לא בעיא שמן ולפי טעם זה כ''ש דמנחת חוטא ומנחת קנאות לא הוו בכלל דלא בעו לא שמן ולא לבונה ותימה דהוה ליה לאשמועינן רבותא ולימא לרבות מנחת חוטא ומנחת קנאות לחימוץ וכ''ש מנחת נסכים ושמא הנהו אע''ג דאין בהם שמן ולבונה כיון דנקמצות מיתרבו מכל המנחה דדמו טפי לאותם הכתובות שם דקרינא ביה חלקם לא תאפה חמץ אבל מנחת נסכים אינה נקמצת ומנחת כהנים אע''ג דאינה נקמצת כיון דאית בה שמן ולבונה דמיא להו טפי ויש פירושים מרש''י שכתוב בהן משום דהאי קרא גבי שאר מנחות ששיריהן נאכלין כתיב איצטריך לרבויי בהו להני וה''נ בת''כ אין לי בלא תעשה חמץ אלא מנחות ששיריהן נאכלות מנחות שאין שיריהן נאכלין מנין ת''ל כל המנחה להביא לחם הפנים דברי רבי יוסי הגלילי כו' ויותר היה נראה לומר דלכך צריך ריבוי ללחם הפנים ומנחת נסכים משום דמנחת נסכים אינה באה בגלל עצמה ולחם הפנים אין מהן לאישים אבל שאר מנחות באות בגלל עצמן ויש מהן לאישים וטעם זה אשכחן לקמן (דף ס:) גבי הגשה דמרבי ר''ש שאר מנחות להגשה מאת המנחה וממעט שתי הלחם ולחם הפנים מדכתיב מאלה ומנחת נסכים מדכתיב והקריבה ומיהו תימה דמשמע התם דאי לאו מיעוטא הוו מיתרבי להגשה מאת המנחה ומאי שנא לחימוץ דלא מיתרבו מכל המנחה הא חימוץ והגשה תרוייהו בחד פרשתא כתיבי במנחת מרחשת (ויקרא ב) ויותר היה לרבות מכל המנחה טפי מאת המנחה ועוד קשה דהכא איתרבו מכל המנחה מנחת העומר ומנחת סוטה והתם לא איתרבו מאת המנחה אלא בעי התם קרא לרבויי דמרבה מנחת העומר להגשה מוהבאת ומנחת סוטה מן והקריב ומיהו בזה אין תימה בסברא דכל מרבה טפי מאת אבל זה ודאי תימה דהוי אפכא הכא מהתם דמכל המנחה מרבה מנחת העומר ומנחת סוטה ואילו מנחת נסכים ולחם הפנים לא מתרביא והתם מרבינן מאת המנחה לחם הפנים ומנחת נסכים ואילו מנחת העומר ומנחת סוטה לא מרבינן: מנחת נסכים מי פירות הן. ושאר מנחות ידוע דמגבלין במים דשמנן מועט ובענין זה אי אפשר לגבל אבל מנחת נסכים שמנה מרובה וס''ד דאין נותן מים:
הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מומלץ להירשם על מנת לשמור את התגובה בחשבון הפרטי שלך.

הערה אישית

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד