דף נח - א
והוינן בה: ורבי יוחנן, האי מיעוטא ד"אותם" מאי עביד ליה?
ומשנינן: מיבעי ליה לכדתניא: יכול יהא יחיד מתנדב ומביא שתי הלחם כיוצא בה נדבה, דהיינו, שיכול כל יחיד להביא בנדבה כמו מנחת שתי הלחם שמביאים הציבור בחג השבועות, וקורא אני בה במנחת נדבה זו כשם שנקראים שאר הנדבות "מוצא שפתיך תשמור ועשית"?
תלמוד לומר: "קרבן ראשית והיינו, שתי הלחם, הנקראים "קרבן ראשית", שהן ראשית לכל המנחות הבאות מהתבואה החדשה, תקריבו" בלשון רבים, כלומר הציבור מקריב.
למדנו מהפסוק כי רק ציבור, אמרתי לך שיביא קרבן ראשית, ולא יחיד.
יכול שהפסוק מיעט דוקא שלא יהא יחיד מביא שתי הלחם בנדבה, משום שגם אינו מביא שתי הלחם בתור חובתו כיוצא בה. אבל יהא ציבור מביא שתי הלחם בתורת נדבה, שהרי הוא גם מביא חובתו כיוצא בה?
תלמוד לומר "אותם" - למעט הבאת שתי הלחם כנדבה, ואפילו ע"י הציבור. וזוהי הדרשא של רבי יוחנן מהמילה "אותם".
ומבארת הגמרא: ומה יש לך להביא קרבן ראשית, בתורת חובה? - שתי הלחם מן השאור על ידי הציבור, ובכורים מן הדבש, והיינו מהפירות המתוקים, שמביא כל יחיד.
והוינן בה: וכי שתי הלחם לא יקרבו נדבה?
והתניא: אם נאמר "כל שאור" - למה נאמר "כל דבש"? ואם נאמר "כל דבש" - למה נאמר "כל שאור"? מדוע שלא נלמד מ"כל" האמור באחד מהם על חבירו?
מפני שיש בשאור מה שאין בדבש, ויש בדבש מה שאין בשאור - ואי אפשר ללמוד אותם זה מזה כי שאור, הותר מכללו במקדש, למרות ששאור אסור בהקרבה, מצאנו שמותר במנחת שתי הלחם, וכדמפרש לקמן, אבל דבש לא הותר מכללו במקדש לעולם, שאין קרבן שבא מן הפירות במקדש.
דבש, הותר לאוכלו במקדש בשירי מנחות, שרשאי הכהן ללוש את שיירי המנחה בדבש ולאוכלם, ואילו שאור לא הותר בשירי מנחות. [24]
ומסבירה הברייתא: הא - מפני שיש בשאור מה שאין בדבש, ויש בדבש מה שאין בשאור, הוצרך הכתוב לומר "כל שאור", והוצרך הכתוב גם לומר "כל דבש", כי אילולי כתב גם "כל שאור" וגם "כל דבש", לא היינו למדים אותם אחד מהשני. עד כאן לשון הברייתא.
והשתא דייקינן: שאור, דאמרינן דהותר מכללו במקדש - מאי ניהו? לאו, האם אין הכוונה לשתי הלחם, דקרבה מנחתם בתורת נדבה, שנדב הציבור שתי הלחם. וקא סלקא דעתין שאותן שתי הלחם שנדב הציבור אפילו שהם משאור מותר להקטירם על המזבח, ואם כן רואים ששתי הלחם קרבים בתורת נדבה!?
אמר רב עמרם: לא תאמר ששאור הותר בכללו לגבי שתי הלחם הקרבים נדבה, אלא הותר השאור בשתי הלחם ליקרב עמהם, עם שני הכבשים הבאים עם הלחם, ואמנם הכבשים הם קרבים על גבי המזבח, ולא שתי הלחם, אלא שמכיון שנחשבים שתי הלחם ושני הכבשים בתורת קרבן אחד, נחשב הדבר שהותר השאור להקרב. [25]
ופרכינן: אי הכי, שגם אותו חלק של הקרבן שאינו קרב נקרא "הותר מכללו", "ביכורים" נמי נאמר, הותר מכללו האיסור להקטיר דבש, בכך שהותר להקריב את קרבנות העופות שהיו נוהגים להביא יחד עם הביכורים, על אף שהביכורים עצמם הם "דבש"!?
דתנן: הגוזלות שעל גבי הסלין שהיו מביאין מביאי הביכורים - היו עולות. והסלים של הביכורים שבידם של הבעלים - ניתנין לכהנים?!
ומשנינן: הנהו העופות שהובאו לעולות, לא באו כקרבן חובה, אלא לעטר בכורים הוא דאתו, ולכן לא חשיבי כקרבן אחד יחד עם הביכורים, ואין זה נקרא שהותר מכללו דבש אצל חלק מקרבן הקרב על המזבח.
בעי רמי בר חמא מרב חסדא: המעלה מבשר חטאת העוף, שעומדת כולה לאכילה לכהנים, והעלה מבשרה על גבי המזבח - מהו לחייבו על העלאה זו?
וצדדי הספק הם:
האם "כל שממנו לאישים" בדווקא אמר רחמנא הרי הוא בבל תקטירו את שייריו למזבח, והאי, חטאת העוף, אין ממנו לאישים, כי אינו קרב כלל ולכן אינו בכלל האיסור של בל תקטירו את שייריו.
או דלמא, "כל ששמו קרבן" אסור להקריבו לאחר שניתן ממנו על המזבח כדינו, והאי חטאת העוף נמי, שמו קרבן, ואסור להקטיר את בשרה לאחר שהתיז מדמה על המזבח?
והספק של רמי בר חמא הוא, משום שהכתוב אשר ממנו למדים את הדין ש"כל שממנו
לאישים, הרי הוא בבל תקטירו", נאמר אחריו "לא תקטירו ממנו אשה לה' - קרבן ראשית". ושמא יש לדרוש מקרא זה "לפניו", ונאמר בו כך: כל שהוא קרבן, ונשתייר, הרי הוא בכלל "כל שממנו לאישים, הרי הוא בבל תקטירו" ואפילו שלא הוקטר ממנו למזבח!?
אמר ליה רב חסדא: אכן מקרא נדרש לפניו, כל ששמו קרבן שנשתייר הרי הוא בבל תקטירו, והאי חטאת העוף נמי שמו קרבן, הילכך על אף שאין מקטירים ממנו, בכל זאת הבשר שנשתייר לאחר הזאת דמו הרי הוא בבל תקטירו.
ובעיה זאת, אם התמעט קרבן שאין קרב ממנו לאישים מהקטרה, היא כתנאי, שבמחלוקת תנאים היא שנויה.
וכך שנינו: רבי אליעזר אומר - כל שממנו לאישים, בדוקא, הרי הוא בבל תקטירו!
רבי עקיבא אומר - כל ששמו קרבן!
ואמרינן: מאי בינייהו?
אמר רב חסדא: בשר חטאת העוף איכא בינייהו. שהיא קרבן, אך אין דבר ממנה קרב לאישים.
רב אמר: לוג שמן של מצורע, שהוא נקרא קרבן אך אין קרב ממנו על המזבח, איכא בינייהו.
דתני לוי כל קרבנם לרבות לוג שמן של מצורע, ורואים שאף הוא נקרא קרבן, ומכיון שהוא קרבן עצמי שבא בנפרד מאשם מצורע ולא קרב ממנו כלום למזבח, אף הוא תלוי במחלוקת התנאים.
תנו רבנן: נאמר בתורה "שאור" - בל תקטירו.
אין לי אלא שאסור להקטיר את כולו [ומפרש ואזיל מהו "כולו"]. מקצתו של שאור, מנין שגם הוא אסור בהקטרה? תלמוד לומר "כל".
עירובו, שעירבו לשאור עם מצה ואינו ניכר, מנין שאסור להקטירו? תלמוד לומר "כי כל". [26]
והוינן בה: מאי קאמר תנא דברייתא, מהו השיעור שהתייחס אליו באמרו "כולו" ו"מקצתו"?
אמר אביי: הכי קאמר: שאור הרי הוא בבל תקטירו.
אין לי שאסור בהקטרה אלא כזית שאור. חצי זית שאור מנין שגם הוא אסור? - תלמוד לומר "כל". עירובו מנין? - תלמוד לומר "כי כל".
רבא אמר: הכי קאמר: שאור בל תקטירו. אין לי שאסור להקטיר אלא את כל הקומץ של שאור, וכדמפרש ואזיל מהו שיעור הקומץ. חצי קומץ של שאור, מנין שגם הוא אסור בהקטרה? - תלמוד לומר "כל". עירובו מנין? - תלמוד לומר "כי כל".
ומבארינן: במאי קא מיפלגי אביי ורבא -
אביי סבר: יש קומץ פחות משני זיתים, ומה שכתוב בשאור "לא תקטירו" - קומץ שלם משמע. והריבוי של "כל" בא לומר שלאו דוקא קומץ שלם, אלא גם חציו נכלל באיסור הקטרה.
הערות
[24] כתב רש"י דכתיב בהו למשחה. והקשה הגרי"ז, שלכאורה מהיכן נבוא לאסור דבר זה שצריך לדרוש בו היתר? ובעצם ההיתר בדבש, מתקשה הגרי"ז בכתבים, הרי גם שאור באופן שאינו פועל חימוץ, יהיה מותר באכילה יחד עם שיירי מנחות, ואם כן קשה מה הותר בדבש יותר.
[25] שאור הותר מכללו במקדש במה שקרב עם הכבשים. והקשה הגרי"ז שהרי החמץ אינו קרב כלל למזבח ואין שום היתר באיסור של כל שאור וכל דבש. ומבאר הגרי"ז, כיון שהלחם והכבשים הם קרבן אחד, אם כן יש בקרבן הזה חמץ, וחמץ פוסל את הקרבן, ומוכח מזה דחמץ פוסל בעצם מציאותו בקרבן, ולא בגלל שיש בו איסור של הקרבה, ולכן גם הכבשים ששיכים לחמץ שבלחם היו צריכים להפסל, וכיון שלא נפסלו אם כן נחשב הדבר להותר מכללו במקדש.
[26] יש לעיין איזה שיעור של תערובת נאסר כאן? מבאר הגרי"ז בכתבים, כיון שכאן האיסור הוא הקטרה, ולא שייך כאן ענין של טעם, תהא התערובת אסורה אפילו בכלשהו.
א דף נח וביכורים מן הדבש, הנה האי דבש יש לעיין אם הכוונה דבש ממש, היינו דבש משבעת המינים שהוא דבש תמרים, או"ד דהכוונה דבש על הפרי, דהיינו התמרים עצמן, ונפק"מ דאין מביאין ביכורים מן הדבש הבא מן התמרים, והנה מפשטות דברי התנא שאמר דבש ולא אמר תמרים, משמע שגם דבש תמרים הן בכלל חיוב ביכורים.
ב אמנם בירושלמי פר"א דביכורים ה"ג איתא דבש אלו התמרים, יכול דבש ממש, רבי תנחומא בשם ר' יצחק ב"ר לעזר כתיב וכפרוץ הדבר הרבו בני ישראל ראשית דגן תירוש ויצהר ודבש, ודבש חייב במעשרות, אלא אלו התמרים שהן חייבין במעשרות, הרי מבואר דדוקא תמרים בעצמן חייבין בביכורים, ולא הדבש הבא מן התמרים, ולפי"ז מדוע באמת נקט התנא דבש, ע"כ הוא משום לישנא דקרא דקורא לתמרים דבש.
ג אמנם אכתי פש גבן לברורי היאך הדין בדבש של תמרים אם חייב בביכורים, והיינו דאכתי מספקא לן אם כוונת התורה דבש היינו תמרים דוקא ולא דבש שלהן, והיינו דזה דילפינן שם בירושלמי ארץ ארץ דבשבעת המינין הכתוב מדבר היינו התמרים גופייהו, ולא הדבש היוצא מהן, או"ד דלאחר שידענו דדבש הכוונה הפרי שהוא התמרים, ממילא ידענו אח"כ דגם הדבש היוצא מהן חייב בבכורים, והדבר נוטה לומר דגם דבש בכלל חיוב מדקאמר התנא דבש, איברא דהפרי נקראת ג"כ דבש, אבל עצם הדבש ע"כ איתנהו בכלל דבש ולהכי סתים התנא בשם דבש, אבל אם אמרינן דרק התמרים מחויבים, ולא הדבש, א"כ מדוע שונה התנא בשם דבש באופן אשר עצם דבש פטור מבכורים.
ד אולם נראה דע"כ אין מביאין בכורים מדבש, והוא מהא דתנן במשנה פרי"א דתרומות אין מביאין בכורים משקה, וכן דרשו בספרי פרי אתה מביא בכורים ואין מביאין יין ושמן בכורים, וא"כ דבש כיוצא בזה שאין מביאין ממנו בכורים מפני שאינו פרי.
ה איברא דלפי"ז יש להקשות מאי פריך בירושלמי ואימא דבש ממש, הא לא הוי פרי ואין מביאין בכורים משקה, אבל זה לא קשה דיש לפרש כוונת הירושלמי דפריך אימא דבש דכתיב בקרא היינו דבש ממש, ולא תמרים, וממילא לא יביא בכורים מתמרים כלל, מפני שאין זה פרי, וכשמתרץ הירושלמי דע"כ דבש היינו הפרי שהם התמרים, ממילא חייבין תמרים בבכורים.
ו אמנם עיקר היסוד שהניח הירושלמי דאין לפרש דבש ממש מפני שפטור מן המעשר, - קשה טובא מדוע יפטר דבש תמרים ממעשר, הלא גידולו מן הארץ ואוכל, וגם נשמר, לפי הכלל שאמרו חכמים כמעשר, כמבואר בפר"א דמעשר, ובאמת פליגי בזה תנאי בתוספתא, והובא בירושלמי תרומות שם דבש תמרים רבי ליעזר מיחייב במעשרות ורבי יהושע פוטר, והנה לפי"ז לר"א מניין יודע דדבש האמור בתורה הוא הפרי דהיינו התמרים, דלמא דבש ממש. -
ז לכן נראה דהפירוש בירושלמי כמו שפירש הרדב"ז בתשובה ח"ג סי' תקכ"ז דמפרש דפריך בירושלמי אימא דבש ממש היינו דבש של דבורים. והיינו דדבש דבורים בכלל שבחי פירות ארץ ישראל, ולא תמרים, וע"ז משני דדבש דבורים אינן בחיוב מעשר יעוי"ש, וזה ודאי נכון דדבש דבורים לא הוי גידולו מן הארץ, ואפילו לר"א דסבר דדבש נחשב מחובר לקרקע, אבל ודאי דלא נחשב גידולו מן הארץ.
ח וכן מפרש המל"מ בפר"ב מבכורים כוונת הירושלמי דמשיג שם על הרא"מ שמביא פירש"י דדבש האמור בתורה הוא דבש תמרים ולא דבש דבורים משום דלאו מפירות הארץ הוא, והקשה המל"מ מהירושלמי הזה דפריך יכול דבש ממש וכו' משמע דסתם דבש הוא דבש דבורים יעוי"ש, ובגיוה"ש שם בירושלמי מקשה על המל"מ וכתב עליו דנטה מדרך הפשוט, וכוונתו מדוע לא מפרש דבש תמרים, ואישתמיטתי' דברי הרדב"ז בתשובה שמפרש כפירושו של המל"מ, וע"כ פשט זה מוכרח כמו שכתבנו להוכיח לעיל.
ט וזה אין להקשות דאם נפרש דבש ממש היינו דבש דבורים, דלפי"ז היאך מביאין ממנו בכורים, מטעם דהוי משקה, הנה יש לפרש בשני אופנים, א) כמו שפירשנו לעיל דלפי"ז לא יהא בחיוב בכורים רק ששה מינים, ודבש אינו בכלל זה, ב) יש לומר דדוקא כשבאה המשקה מהפרי ונשתנה מפרי משקה, אז אין מביאין מזה ביכורים, אבל דבש דבורים שיצירתה משקה שפיר מביאין ממנה גם ביכורים, וזה נכון בסברא.
י ועכ"פ מבואר דדבש תמרים לא נתמעטה מחיוב בכורים, רק יש לדון אם נחשב למשקה, וכמו שאין מביאין ביכורים משקין כן גם דינא דהאי דבש, או"ד דשאני משקין משארי פירות דבא מטעם שינוי ע"י סחיטתן, משא"כ דבש הבא מתמרים הבאים מעצמם שזבין מהתמרים, אפשר שדינם כפרי, וחילוק זה מבואר בהרא"ש ברכות פר"ו סי' י"ב שכתב דיש לברך בורא פרי העץ על האי דובשא אם לא נתערב בו מים ומחלק בין יוצא מן תותים ורמונים וכו' דהני יוצאין ע"י כתישה וסחיטה, - אבל האי דבש זב מאליו וזהו דבש האמור בתורה יעוי"ש, הרי דעתו שדינא דהאי דבש כפרי ממש, וכן כתב גם הרשב"א שם בחידושיו, ולפי דבריהם חייב דבש תמרים בבכורים, ואתי שפיר לשון התנא דנקט דבש, וכמו שנתבאר.
יא והנה לענין דבש שאמרה תורה שאסור להקריב על המזבח, הנה פירש"י בהרבה מקומות דכל מיני מתיקה נקרא דבש, וכן דעת הרמב"ן בחומש, וזהו דעת הרא"מ, וכן הרדב"ז בתשובה ח"ג סימן תקכ"ז מאריך טובא, וגם מוכיח מהירושלמי שכתבנו דדבש דבורים בכלל דבש שאמרה תורה, - והיינו דכוונת התורה על לשון בני אדם שהוא מיני מתיקה וכדפירש"י בסוכה ו' ד"ה דבש, עי' רש"י עירובין ד' ד"ה כל דבש דמפרש אתמרים, וע"כ הכוונה שם לומר דתמרים קרוים דבש לענין שדרשו דבש ככותבת, אבל עכ"פ נשמע דכל מיני מתיקה ישנן בבל תקטירו, וכמו שנתבאר.
א תנו רבנן שאור לא תקטירו אין לי אלא כולו מקצתו מנין ת"ל כל עירובו מנין ת"ל כי כל מאי קאמר אמר אביי וכו', ותוכן הדבר פליגי אביי ורבא, דלאביי חייב גם בפחות מכזית, ולרבא אינו חייב אלא על כזית שלם, והנה לענין דינא יש לפסוק כרבא, דהלכתא כוותי' לבד מיע"ל קג"ם, ומזה יש לתמוה על הרמב"ם דכתב בפר"ה מאי"מ ה"א וז"ל שאור ודבש אסורין לגבי המזבח, ואיסורן בכל שהן, שנאמר כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו, וכו', ותמוה מדוע פסק כאביי ולא כרבא, וכבר עמד בזה מרן, והנה הלח"מ בפרי"ג ממעה"ק מפרש שכוונת הרמב"ם מטעם חצי שיעור, וכן מפרש המבי"ט בקרית ספר, אבל דוחק גדול הוא, דהרי לפי הגירסא דילן איסורן מורה שמיירי על עצם האיסור, דאי על חצי שיעור קאי הי' צריך לומר אסורין, ועוד דהרי מדמביא קרא דלא תקטירו על זה מבואר דזהו עצם האיסור, ומשמע שלוקה על חצי שיעור, ואין זה פלא דיהי' מלקות על חצי שיעור, דהרי זהו שיטת אביי דסבר דחידוש דין איכא הכא מטעם ריבוי הקרא וכמו שכתבו התוס'.
ב והנה לכאורה אפשר לומר דכיון דמצינו דפליגי ר' יוחנן וריב"ל לעיל כ"ז דפליגי שם בהא דהקומץ את המנחה פעמים כשרה אמר ריב"ל פעמים ולא פעמי פעמים, ור"י אמר פעמים ואפילו פעמי פעמים, ואמרינן מ"ב, אמר ר' זירא יש קומץ פחות משני זיתים ויש הקטרה פחות מכזית, וא"כ סבר ר' יוחנן דיש הקטרה בפחות מכזית, וא"כ שפיר פסק הרמב"ם כאביי מטעם דר' יוחנן סבר כוותי', אבל יש לדחות דשאני התם שהרי הקטיר כל מה שקמץ, וכמו שכתבו התוס' סברא זו, וא"כ אין ראי' לנידון זה, ועוד דהרי כל עיקר אם יש הקטרה לפחות מכזית תליא אם יש קומץ גם בפחות משני זיתים, ור' יוחנן סבר דיש קומץ בפחות משני זיתים, וכן סבר אביי הכא, ואילו הרמב"ם כתב להדיא דאין קומץ בפחות משני זיתים כמו שכתב בפרי"ג ממעה"ק הי"ד. -- והנה מצאתי בשו"ת הרדב"ז בהחלק ללשונות הרמב"ם סי' פ"ט שנחית לפרש בשיטת הרמב"ם דפסק כאביי מטעם דאזיל בשיטת ר' יוחנן, אבל דברים תמוהים הם כאשר ביארנו.
ג ונראה לבאר שיטת הרמב"ם, והוא בהקדם מה שקשה עוד בזה שפסק שם בהלכה ב' ואין הקטרה פחותה מכזית, וזה סותר למה שכתב תחילה דבכל שהו לוקה, וא"כ דבריו סותרין זא"ז, דבהלכה י"ד פסק כאביי ובהלכה ב' פסק כרבא, וגם מרן בכס"מ עמד בזה יעוי"ש, אבל נראה דהנה ברייתא זו שהובא בזה לרבות מקצת לגבי שאור, - תניא בספרא גם גבי דבש באופן זה, דאיתא וכל דבש לא תקטירו אין לי אלא המרובה הממועט מנין ת"ל וכל דבש, אין לי אלא עצמו וכו' יעוי"ש. וזהו כוונת הברייתא דלעיל דעושה צריכותה לחצי שיעור בשאור, ובדבש, וכמו שפירש"י לעיל ד"ה אם נאמר כל דבש, והכוונה על דרשת הספרא דמרבה למקצת גבי דבש, והנה לרבא דמפרש בשאור, היינו כזית, שהוא חצי הקומץ חצי הקטרה, אבל היאך יפרש הכא בדבש שאינו עולה על המזבח כלל, ומה שייך לומר כולו שהכוונה הקטרה שלימה, ומקצתה הכוונה חצי הקטרה, כיון שאין הקטרה כלל בא מדבש, ובשלמא גבי שאור מתפרשה באופן שהקומץ נעשה בחימוץ, ולפעמים נתחמץ עד שנעשה שאור, ומפרש רבא דרבתה תורה חצי קומץ שהוא כזית, אבל היאך יפרש רבא הא דדבש, וע"כ מפרש גם רבא כפשוטו דהכוונה כולו היינו כזית דבש, ומקצתה היינו חצי זית דבש, ובזה אמרה תורה לא תקטירו, דע"כ אין לפרש שלש הקומץ בדבש, ונעשה כולו דבש, ובאופן זה לא הוי אלא תערובות דבש, והתנא מיירי הכא שמקריב דבש בעין, דהרי על תערובות דרשינן מקרא אחר, והנה בדבש שבעין אין לו שום שייכות להקטרת הקרבן, ולשיעור קומץ, וע"כ מתפרשה בשיעור כזית וחצי זית.
ד וממילא לפי"ז גם גבי שאור אם מקריב שאור בהדיא דהיינו באופן שאינו מקריב קומץ שנתחמץ אלא מקריב שאור לבדו על המזבח, פשיטא שזהו דינו כמו דבש להדיא, וחד דינא אית להו, - וממילא כשמרבה התנא גבי שאור למקצת ע"כ הכוונה כמו גבי דבש, וזהו דכמו גבי דבש אם יקריב על המזבח חייב בכ"ש הנה כן רבתה תורה גם גבי שאור, וממילא מתפרשה הברייתא דמרבה לממועט, היינו חצי שיעור ממש שהוא חצי זית, - וזהו כמו שדריש אביי. -
ה ולפי"ז יש להבין סברת רבא דדריש גבי שאור אם מקריבו כמו שהוא בעין בלא תערובות שמפרש כוונת התנא דמרבה חצי הקטרה שהוא שיעור כזית.
ו וע"כ צריך לומר דסברת רבא בזה לפרש הברייתא אילו לא רבתה תורה למקצת גבי דבש דאז יש לנו לדרוש דהכוונה לרבות חצי הקטרה שהוא שיעור כזית, והיינו שמקטיר חצי קומץ שנתחמץ.- וממילא מוכח מזה דאין הקטרה לפחות מכזית, כיון דאין קומץ בפחות משני זיתים, ואביי דסבר יש קומץ בפחות משני זיתים וכשיטת ר' יוחנן לעיל כ"ז, ממילא סבר דרבתה תורה גם לחצי זית, אבל כל זה אם לא רבתה תורה למקצת גבי דבש, אבל עכשיו שרבתה תורה למקצת גבי דבש, כשמקריב דבש בעין דאז ע"כ דרשינן כמו כן גם גבי שאור לרבות חצי שיעור, והוא פחות מכזית, דע"כ הוקשו שני הדרשות להדדי, ובזה מודה גם רבא.
ז ונפק"מ בין אביי ורבא לדינא באופן אם מקטיר קומץ שנתחמץ ובא בתורת הקרבת הקרבן לשם קומץ, דבזה סבר רבא דהדרשא קיימת כמו אילו לא רבתה תורה למקצת גבי דבש, דאז הי' החיוב על השאור על חצי הקטרה דהיינו בכזית, מטעם דאין קרבן בא בפחות, כן גם לאחר שרבתה תורה למקצת דבש לפחות מכזית, אבל כל זה דוקא אם בא להקריב קרבן חדש שאינו בתורה, היינו קרבן שבדה מלבו להקריב דבש לקרבן, וכמו כן כשבא להקריב קרבן שאור, משא"כ אם בא להקריב קרבן ממש, דהיינו קומץ דהמנחה שנתחמץ, בזה אמרינן דכיון שבא בתורת קרבן, אמרינן אין הקטרה לפחות מכזית, - ולפי"ז שפיר כתב הרמב"ם דכשמקריב שאור לבדו כמו שהוא בעין, או שמקריב דבש לבדו כשהוא בעין, דבזה לוקה על משהו, וזהו מה שכתב בהלכה א', -- ושם בהלכה ב' כתב בדין כשנפל שאור או דבש בקטרת, ובזה כתב שפיר דאין הקטרה לפחות מכזית, והיינו דבאופן כשבא להקטיר קרבן ממש, והוא בא בשאור או בדבש, בזה אין הקטרה בפחות מכזית כיון שמקטיר קרבן כמו קטרת וכדומה, והיינו דכל ששמו קרבן, ומקריב בפסול, בזה בעינן כזית דוקא, דבזה לא רבתה תורה, וטעם הדבר, דאין קרבן בא בפחות מכזית, וכמוש"נ בס"ד.
ח כתב הרמב"ם שם בה"ב נפל מהם כל שהוא בקטרת נפסלה, ואם הקטיר ממנה בהיכל לוקה, ואין הקטרה פחותה מכזית עכ"ל, ויש לעיין מה בא להשמיענו בהא דקטרת הלא דין זה נדע ממה שכתב בה"ד המעלה מבשר חטאת וכו' יעוי"ש, ואם לאשמעינן דנפסלה, הלא כבר זה כתב בה' כלי המקדש, ונראה דבא ללמדנו שדין זה ישנו גם בהקטרה דהיכל דסד"א דדוקא בהקטרה דמזבח החיצון נאמרה, אבל לא במזבח הפנימי בהיכל.
ט עוד נראה דמקור הרמב"ם מהספרא פרי"ג פרשתא י"ב דאיתא שם אין לי אלא דברים שאין הדבש יפה להן מניין, שהפטמין אומרין יפה הדבש לקטרת מנין ת"ל וכל דבש לא תקטירו, והיינו מדלא כתיב לא תקריבו אלא לא תקטירו, ולרמז קטרת כוונת התורה יעוי"ש, - הרי מבואר דחידשה תורה דין מחודש לומר דגם בקטרת נוהג איסור זה דלא תקטירו, ועל חידוש זה כתב הרמב"ם להאי דינא לומר שדין זה נוהג גם בקטרת. והנה בקטרת שנפלה אחד מהם דכתב הרמב"ם דנפסלה, כתב המנח"ח מצוה קי"ח דבדיעבד כשרה, וזה משום דלא הוי זה יתר סממנים, דאין זה מסממנים יעוי"ש, ונראה דהדין עמו, דהרי חזינן דבמנחות אם לא דאמרה תורה תהי' לעיכובא, הוי אמרינן דכשרה בדיעבד גם בשאור, ורק עובר בל"ת כמבואר לעיל נ"ג, ואילו הכא בקטרת דליכא קרא לעיכובא ע"כ דין הוא בלכתחילה, ואם בשביל לשון פסול מצינו דיונח גם על הלכתחילה, כמבואר בפסחים ע"ז ועו"מ, ועי' במרדכי פר"ג דסוכה בהא דלולב שנקטם פסול, כתב דזהו רק בלכתחילה, ובדיעבד כשר.
יא תוספות ד"ה חצי מנין וכו' הא דמרבי עירובין היינו כשנתערב לגמרי עם ההיתר דלא אמרינן שיתבטל איסור אגב היתר, אבל לרבא לא צריך קרא להכי דכיון דאיכא כזית פשיטא דלא בטיל יעוי"ש, ויש להבין מה זה ההבדל בין כשיעור לפחות מכשיעור לענין ביטול, דממנפ"ש אם יש כדי ביטול בשניהם יש לדון ביטול, ומצאתי שעמד בזה בתוספת העזרה יעוי"ש, וצריך עיון ובאמת דברי התוספות נפלאין בזה. -
יב ונראה דהנה חזינן דאביי ורבא קיימא אברייתא דמיירי בהקטרת הקומץ בחימוץ, ואביי מפרש דכל מרבה חצי זית, ולרבא דכל מרבה חצי קומץ שהוא כזית, והביאור דלאביי מיירי שחימץ חצי זית והקטירו, ולרבא מיירי שחימץ כזית שלם, - ומפרשי התוס' דהתנא דמרבה עירובין מיירי שהקריב החלק הקומץ שנתחמץ עם שאר הקומץ כולו ביחד, ועל זה כתבו התוס' דלרבא לא שייך הכא ביטול בהאי קומץ שנקטר עם הכזית קומץ הבא בחימוצו, והיינו דכמו דאין קומץ מבטל קומץ כדלעיל כ"ג, וכמו שאין מבטל קומץ שני כן אינו יכול לבטל גם את קומץ דידי' משלו ומשל עצמו, ודוקא לאביי שייך ביטול, והיינו דכיון דסבר דחייבה תורה גם על פחות מכשיעור, ובזה מיירי הקרא, נמצא דאחשבי' רחמנא להאי חצי שיעור, מה שלא מצינו כן בכה"ת כולה, וחשיבות זה ליתא אלא כשהוא בעין, אבל כשבא בתערובות אזדא לי' חשיבותי' כמו"ש התוס' בכמה מקומות לר"ש דסבר כל שהוא למכות, ואין כוונת התוס' ביטול לאביי כמו ביטול בעלמא, אלא הכוונה שנתבטל חשיבותי', וזה שייך לאביי, אבל לרבא דלא חייבה תורה מצד חשיבות, מדבעינן כזית כבעלמא, וממילא ליתא בביטול מטעם דקומץ אינו מבטל את הקומץ, ואפילו אם יש כדי ביטול כגון אם הקומץ מחזיק שלשה זיתים, אבל אין בזה דין ביטול.
יג והא לא תקשי מדוע לא נימא דבא לרבות תערובות בדברים בעלמא, משום דסברי התוס' דהקרא בא לחייב דוקא, כשמקריב השאור בצד קרבן שעמו, וזהו כמו שהבין הראב"ד בפר"ה מאי"מ בכוונת הרמב"ם, והתוס' סברי כן אליבא דאמת, וא"כ אין לרבות עירובין אלא בכזה שמקריב בהדי קרבן, וכמו שנתבאר.
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0