דף נט - א
מתניתין:
יש מנחות שהן טעונות שמן ולבונה. ויש מנחות שהן טעונות שמן ולא לבונה. ויש מנחות שהן טעונות לבונה ולא שמן. ויש מנחות שאינן טעונות לא שמן ולא לבונה.
ואלו הן המנחות שהן טעונות שמן ולבונה:
א. מנחת הסולת, שהיא המנחה היחידית שאינה נאפת לפני הקמיצה, אלא הכהן קומץ מהסולת עצמה [לאחר שבלל את הסולת בשמן], ורק בה כתבה התורה שיש להביא עמה לבונה. ומכאן למדנו לכל מנחות היחיד שמביא עמהן לבונה.
ב. ומנחת המחבת, המתטגנת בכלי שטוח.
ג. ומנחת המרחשת המתטגנת בכלי עמוק.
ד - ה. ומנחת מאפה, החלות, העשויה בצורת חלות אפויות, והרקיקין, מצות דקות, כמצות שלנו.
ובגמרא מתבאר שלפי הסובר שאדם הנודר להביא מנחת מאפה יכול להביא חלות או רקיקין, נחשבת מנחת מאפה תנור כשתי מנחות. ואילו למאן דאמר שיכול הנודר להביא גם באופן שלישי - מחצה חלות ומחצה רקיקין, נחשבת מנחת מאפה תנור כשלש מנחות.
ו. מנחת כהנים, המוקטרת כליל על המזבח.
ז. מנחת כהן משיח, המוקטרת כל יום, חציה בבוקר וחציה בערב.
ח. מנחת עובד כוכבים, שיכול לנדוב מנחה.
ט. מנחת נשים שנדבו מנחה.
י. מנחת העומר, שעל אף שהיא מנחת ציבור, נאמר בה בפירוש שיביא עמה שמן ולבונה.
ולעומת זאת
מנחת נסכים הבאה עם זבחי עולה ושלמים - טעונה שמן ואין טעונה לבונה.
לחם הפנים - טעון לבונה בשני הבזיכין שמונחים על השולחן ומוקטרים על מזבח החיצון, ואין טעון שמן.
שתי הלחם, ומנחת חוטא, ומנחת קנאות של סוטה - אין טעונין לא שמן ולא לבונה!
גמרא:
אמר רב פפא: כל היכא דתנן "מנחות" [במתניתין דמנחות] - עשר לחמים בכל מנחה, תנן. שכל מנחה המוזכרת היא מנחה העשויה מעשרה לחמים מאותו הסוג, ומנחת מאפה באה או עשר חלות או עשרה רקיקין, לאפוקי מדרבי שמעון. [1] דאמר רבי שמעון: האומר "הרי עלי מנחת מאפה", הרי הוא יכול להביאה בשלשה אופנים: רצה להביא עשר חלות - יביא חלות. רצה להביא עשר רקיקין - יביא רקיקין. רצה להביא מחצה חלות ומחצה רקיקין [חמש חלות וחמשה רקיקין] - יביא מחצה חלות ומחצה רקיקין.
קא משמע לן רב פפא, באומרו בכל מקום ששנינו "מנחה" הכונה היא לעשרה לחמים מאותו הסוג, שמשנתנו היא דלא כרבי שמעון, כי לפיו במנחת מאפה אפשר להביא את עשרת הלחמים משני סוגים - מחמש חלות ומחמשה רקיקין.
תנו רבנן: נאמר במנחת העומר "ונתת עליה שמן".
"עליה" - מיעוטא הוא, לומר שדוקא עליה אתה מצווה לתת שמן, ולא על לחם הפנים שמן.
שיכול הייתי לומר, שנלמד בקל וחומר שלחם הפנים כן יהיה טעון שמן. כי והלא דין הוא, ומה מנחת נסכים, הבאה עם קרבנות עולה ושלמים, שאינה טעונה לבונה, בכל זאת היא טעונה שמן [כדכתיב בה בהדיא "בלולה בשמן כתית"]. לחם הפנים, החמור ממנחת הנסכים, בכך שהוא טעון לבונה, אינו דין שטעון שמן כמו מנחת נסכים!? [2]
תלמוד לומר במנחת העומר "ונתת עליה שמן" - עליה אתה נותן שמן, ולא על לחם הפנים אתה נותן שמן.
עוד כתיב במנחת העומר "ושמת עליה לבונה", וממעטינן מהאי "עליה" - עליה אתה שם לבונה, ולא על מנחת נסכים אתה שם לבונה.
שיכול הייתי לומר שנלמד בקל וחומר שמנחת נסכים תהיה טעונה לבונה. כי והלא דין הוא, ומה לחם הפנים הקל, שאינו טעון שמן, הרי הוא טעון לבונה. מנחת נסכים החמורה ממנו בכך שהיא טעונה שמן, אינו דין שטעונה לבונה?!
תלמוד לומר במנחת העומר "ושמת עליה לבונה" - עליה אתה שם לבונה, ולא על מנחת נסכים אתה שם לבונה.
עוד נאמר בהמשך לאותו הפסוק של מנחת העומר "מנחה היא". ודרשינן מכך הכי:
"מנחה" - לרבות מנחת היום השמיני למילואים ללבונה.
"היא" - להוציא שתי הלחם, שלא יטענו לא שמן ולא לבונה.
אמר מר: "עליה" שמן, ולא על לחם הפנים שמן.
והוינן בה: מנין למעט את לחם הפנים? ואימא - "עליה" שמן, ולא על מנחת כהנים שמן?! וכן לא על מנחת נשים ולא על מנחת עובדי כוכבים. [3]
ומשנינן: מסתברא - מנחת כהנים הוה ליה לרבויי שיש בה שמן ולא למיעוטא, משום שהיא דומה יותר למנחת העומר מאשר לחם הפנים, שכן יש למנחת כהנים דמיון למנחת העומר בדברים הבאים:
א. עשרון. מנחת העומר וסתם מנחות באות מעשרון קמח, ואילו לחם הפנים בא כל לחם משני עשרונים, וביחד כ"ד עשרונים.
ב. כלי. מנחת העומר ושאר המנחות מתקדשות בכלי שרת שבו הן נילושות, ואילו לחם הפנים אינו מתקדש בלישה בכלי שרת אלא בשעה שהוא נאפה בתנור בפנים העזרה. [4]
ג. חוץ. כל המנחות, כל עבודתן, היא חוץ להיכל, על מזבח החיצון, ואילו לחם הפנים סידורו הוא על השולחן, בהיכל.
ד. ועיבור צורה. כל המנחות נפסלות, לאחר שהתקדשו בכלי שרת, אם לנו את הלילה, משום שאחרי לינת לילה משתנה צורת המנחה, ואילו לחם הפנים היה עומד על השולחן משבת לשבת.
ה. הגשה. כל המנחות טעונות הגשה לקרן המזבח, ולחם הפנים אינו טעון הגשה.
ו. ואישים. כל המנחות מוקטר מהן הקומץ, או שכולן מוקטרות, על האש שעל המזבח, ואילו לחם הפנים עצמו אינו מוקטר כלל, ורק הלבונה שבבזיכים מוקטרת ממנו.
ופרכינן: אדרבא, לחם הפנים הוה ליה לרבויי, דדמי למנחת העומר, שכן:
א. ציבורא. מנחת העומר ולחם הפנים הן מנחות הציבור, ושאר המנחות כגון מנחת כהן וגוי ונשים הן מנחת יחיד.
ב. חובה. מנחת העומר ולחם הפנים חובה להביאן, ושאר המנחות לעיל הן רשות.
ג. טמיא. שתיהן באות בטומאה, כדין טומאה הותרה בציבור, ולא מנחות היחיד.
ד. דאכיל. שיירי מנחת העומר, לאחר שהיא נקמצת, ולחם הפנים, נאכלים, ואילו מנחת כהנים מוקטרת כליל.
ה. פיגולא. שיירי מנחת העומר ולחם הפנים מתפגלין במחשבת פיגול, אבל מנחת כהנים אין בה פיגול, כי רק בדבר שיש לו מתירין, בין לאדם ובין למזבח, נוהג בו דין פיגול, והמתיר של שיירי מנחת העומר הוא הקומץ, והמתיר של לחם הפנים הוא שני הבזיכין. אבל למנחת כהנים אין "מתיר", משום שהיא מוקטרת כולה כליל.
ו. בשבתא. עבודתם של מנחת העומר ולחם הפנים נעשית אפילו בשבת, ואילו מנחת יחיד אינה נעשית בשבת. [5]
וכיוון שיש ששה עניני דמיון מול ששה עניני דמיון, מדוע אנו מרבים מנחת כהנים לשמן וממעטים לחם הפנים משמן?
ומשנינן: מסתברא שמנחת יחיד התרבתה לשמן. אך לא ממנחת העומר ילפינן לה, אלא משום שנאמר במנחת סולת, הטעונה שמן, "נפש", ומכאן למדנו לכל מנחת יחיד, שכל מנחה של נפש יחידית טעונה שמן, כמו מנחת סולת.
אמר מר: "עליה", על מנחת העומר, אתה שם לבונה, ולא על מנחת נסכים לבונה.
והוינן בה: אימא "עליה" לבונה - ולא על מנחת כהנים לבונה?!
ומשנינן: מסתברא כי מנחת כהנים הוה ליה לרבויי, שכן מנחת כהנים דומה למנחת העומר בכמה דברים:
א. עשרון, הן באות מעשרון אחד, ואילו מנחת נסכים באה משלשה עשרונים לפר ושני עשרונים לאיל, ורק לכבש היא באה עשרון.
ב. בלול בלוג שמן. בכל המנחות בוללים עשרון בלוג שמן, ואילו במנחת נסכים של כבש בוללים עשרון בשלשה לוגין שמן, ובשל פר ואיל לכל עשרון שני לוגין שמן.
ג. מוגש. מנחת העומר ומנחת כהנים טעונים הגשה למזבח, ולא מנחת נסכים.
ד. בגלל עצם. מנחת העומר ומנחת כהנים באות בגלל עצמן, ואילו מנחת נסכים באה בגלל הזבח.
ופרכינן: אדרבה, מנחת נסכים הוה ליה לרבויי ללבונה, דדמי למנחת העומר, שכן:
א. ציבורא: מנחת העומר היא מנחת ציבור ומנחת נסכים היא באה בצבור, שקרבנות צבור טעונות נסכים, ואילו מנחת כהן באה ביחיד ולא בציבור.
ב. חובה. את מנחת העומר ומנחת נסכים חייבים להביא, שהמביא זבח חייב במנחת נסכים, ואילו מנחת כהן לעולם אינה חובה.
ג. ואיטמי. מנחת העומר ומנחת נסכים של קרבנות צבור דוחות את הטומאה, ולא מנחת כהנים דוחה טומאה, שהרי אינה אלא ביחיד.
ד. בשבתא. וכן דוחות עבודות מנחות הציבור את השבת ולא מנחת כהן.
ומשנינן: מסתברא לרבות מנחת יחיד של כהן יותר ממנחת נסכים שבאה גם כמנחת ציבור, כשהיא באה עם קרבנות הציבור, משום שנאמר במנחת סולת "נפש", ללמדנו, שכל מנחת יחיד של נפש יחידית כמותה, טעונה שמן ולבונה.
עוד דרשינן לעיל מסיפא דקרא במנחת העומר: "מנחה" - לרבות מנחת שמיני למילואים ללבונה.
והוינן בה: ואימא - להוציא מנחת שמיני משום שהיא מנחה שנאמרה לשעתה בלבד!?
ומשנינן: האי מאי? ! אי אמרת בשלמא דאתי קרא ד"מנחה" לרבות, שפיר איצטריך לרבות מנחת שמיני, שעל אף שהיא מנחה שנאמרה לשעתה, בכל זאת נוהגים בה דיני מנחה - לדורות. אלא אי אמרת דאתי קרא להוציא מנחת שמיני, למה לי קרא להוציא? והרי מסברא היינו אומרים שמנחת שעה ממנחת דורות לא ילפינן. אלא, בהכרח, לרבות מנחת שמיני קא אתי.
ועוד דרשינן לעיל מהאי קרא דמנחת העומר, "מנחה היא", להוציא שתי הלחם, שלא יטענו לא שמן ולא לבונה.
והוינן בה: ואימא - להוציא מנחת כהנים?!
ומשנינן: מסתברא, כי מנחת כהנים הוה ליה לרבויי ולהוציא שתי הלחם, שכן היא דומה למנחת העומר בדברים האלה:
א. עשרון. ואילו שתי הלחם היו שני עשרונים.
ב. כלי. ואילו שתי הלחם אינן מתקדשות אלא באפייתן בתנור שבעזרה.
ג. מצה. ואילו שתי הלחם באות חמץ.
ד. ועצם. ואילו שתי הלחם באות בגלל שני הכבשים.
ה. הגשה. ואילו שתי הלחם לא בעו הגשה.
ו. ואישים. ואילו שתי הלחם אינם מוקטרים על האש.
הערות
[1] רש"י מפרש בלשון א', שרב פפא בא ללמדנו, שכל המנחות הנזכרים במשנה, הרי הם באות עשר עשר חלות, כלומר שכל מין צריך לחלקו לעשר חלות, ובזה השמיע לנו שאין הלכה כרבי שמעון הסובר שאפשר להביא ה' חלות וה' רקיקין למנחת מאפה תנור, והלחם משנה [מעה"ק יג י] כתב להוכיח מכאן, שאפילו מנחת הסולת שהיא נאפית רק לאחר הקמיצה, צריכה לבוא עשר חלות, שהרי במשנה נזכר גם מנחת הסולת. אולם העולת שלמה העיר על דבריו, שהרי במשנה נזכר גם מנחת כהן משיח, והלא היא באה י"ב חלות כמבואר במשנה [לקמן עו], ואם כן מוכרח מזה שאין זה כלל הנאמר בכל המנחות שנזכרו כאן. אלא כונת רב פפא לומר, שבאותם מיני מנחות שנאמר בהם הדין שהם באים עשר חלות, צריך שמכל מין יהיו עשר, ואין אפשרות לצרף ה' חלות וה' רקיקין כסברת רבי שמעון. והמשנה למלך שם הרבה לתמוה על עיקר פירוש א' של רש"י. ולכן מפרש כפירושו הב', שממה שהמשנה הזכירה רק י' מיני מנחות, ולרבי שמעון הרי יש עוד מין נוסף, שלדבריו יכול הוא להביא ה' חלות וה' רקיקין, אלא מוכרח מכך שאין התנא של המשנה סובר כר"ש. ובעיקר הנידון האם מנחת סולת צריכה לבוא עשר חלות, כתב המשנה למלך שהוא דבר פשוט שאין צריך, שהרי לא נאמר כלל דין אפיה במנחת סולת, ואם רצה יכול לאכלה סולת בלא אפיה, ואם כן ודאי שלא נאמר בה דין עשר חלות.
[2] התוס' מבארים שאין עיקר הלימוד מכח הקל וחומר, שאם זהו עיקר הלימוד, לא היה צריך לכתוב "עליה" בשמן ובלבונה, וממילא לא היה לנו מקור לזה שאין לבונה במנחת נסכים, ושוב אין אפשרות ללמוד מק"ו להצריך שמן בלחם הפנים. וכן לא היה לנו מקור למעט שמן בלחם הפנים, ושוב אין לימוד של ק"ו להטעין לבונה במנחת נסכים, אלא עיקר הלימוד הוא, או מהפסוק "מנחה" שנדרש לקמן בגמרא לרבות שאר מיני מנחות לשמן ולבונה, או שהם נלמדים אחד מחבירו, כלומר לחם הפנים נלמד ממנחת נסכים להטעינו שמן, ומנחת נסכים נלמד מלחם הפנים להטעינו לבונה.
[3] רש"י מפרש שבכלל הקושיא מונח גם כן, שנמעט מ"עליה" מנחת נשים ומנחת נכרים, אולם התוס' חלקו עליו. וכתבו שהקושיא היא דוקא על מנחת כהנים, ומשום שדינה חלוק משאר מנחות שנאמר בהם שמן, בזה שאינה נקמצת והיא כליל. ובאמת שבעיקר הדבר כבר תמה הקרן אורה, על כך שהמשנה הזכירה מנחת נשים ומנחת נכרים בתורת מנחות נפרדות, שלכאורה מה נפקא מינה יש אם המקריב הוא איש או אשה, סוף סוף מנחה אחת היא. וכן מנחת נכרים, מאחר שנלמד שנכרים מקריבים קרבנות כישראל, הרי מנחתו דין אחד לה עם מנחת ישראל.
[4] רש"י מבאר שמנחת העומר ומנחת כהנים דינם הוא שעריכתם ולישתם נעשים בכלי שרת, מה שאין כן לחם הפנים שאינו טעון כלי שרת בעשייתו. והתוס' הקשו עליו, שהרי כל החילוק שבין לחם הפנים לשאר המנחות הוא, ששאר המנחות מאחר שהם טעונים שמן, וכלי המקדש שמודדים בהם את הלח נתקדשו, לכן נאמר בהם שצריכים להיות נעשים בכלי שרת, מה שאין כן בלחם הפנים שאין בה שמן, ומדות היבש לא נתקדשו, משום כך אפשר לעשותם בכלי חול, ואם כן כשבאנו עתה ללמוד שלחם הפנים יהיה טעון שמן, יהיה הדין גם שטעון כלי בעשיתו כשאר המנחות, ושוב לא שייך לומר חילוק זה. ולכן פירשו התוס' שהכונה היא שבלחם הפנים נאמר דין שצריך שולחן, מה שאין כן מנחת העומר ומנחת כהנים. ועיי"ש.
[5] פירש רש"י שהעומר היה קרב בשבת, וכן לחם הפנים היו מסדרין אותו בשבת. והעיר הרש"ש שלכאורה היה יותר נוח לפרש על הקטרת הבזיכין, שהיה נעשה בשבת כשסילקו הלחם הישן, שהרי בזה יש מלאכה, מה שאין כן בסידור הלחם שאין בו מלאכה כלל. והשואל ומשיב [ו נד] כתב ליישב על פי מה שמבואר בדברי רש"י ביצה [כז], שאסור לבער קדשים ביום טוב אפילו שלא על ידי שריפה, שמאחר והתורה החשיבה ביעור וכילוי זה, אם כן פעולה זו נחשבת למלאכה ואסור לעשותה ביו"ט, ואם כן הוא הדין לסידור לחם הפנים על השולחן, שהיה צריך להיות אסור לעשותו בשבת, מאחר שהיא פעולה חשובה שנצטוינו עליה בתורה.
מנחת הסולת שקומצה כשהיא סולת:
חלות ורקיקין. היינו מנחת מאפה:
אמר רב פפא כל היכא דתנן כל הני ה' מנחות עשר עביד מכל חדא וחדא:
לאפוקי מדר' שמעון דאמר האומר הרי עלי מנחה מאפה יביא ה' (ומחצה) חלות ה' (ומחצה) רקיקין קמ"ל דלא. דאין חלות פחות מעשר ולא רקיקין פחות מעשר ואי בעי מביא עשר חלות ואי בעי מביא עשר רקיקין וי"א ה' חלות וה' רקיקין:
לישנא אחרינא כל היכא דתננהי למנחות עשר תנן דעשר מנחות קא חשיב במתניתין לאפוקי מדר' שמעון דלטעמיה הוו חדסרי דאיהו עביד ממנחת מאפה תלת דאי בעי להביא י' חלות מביא ואי בעי להביא י' רקיקין יביא ואי בעי להביא ה' חלות וה' רקיקין יביא קמ"ל דלא דעשר תנן ואין מביא מחצה חלות ומחצה רקיקין:
ונתת עליה שמן. במנחת העומר כתיב ואם תקריב מנחת בכורים וגו' ונתת עליה שמן:
מנחת שמיני של מלואים דכתיב ושור ואיל לשלמים לזבוח לפני ה' ומנחה בלולה בשמן:
שכן עשרון. עומר אין בו אלא עשרון כדכתיב והעומר עשירית האיפה. ומנחת כהנים עשרון. לאפוקי לחם הפנים דהוו כ"ד עשרונים. דכתיב שני עשרונים יהיה החלה האחת:
מנחת העומר ומנחת הכהנים הוו חוץ בעזרה על מזבח החיצון. וצורה היינו לינה כלומר דנפסלין בלינה:
וטעונין הגשה אצל המזבח. ואישים שיש בהן הקטרה לאפוקי לחם הפנים דאינן באין בחוץ אלא בפנים בהיכל ואינו נפסל בצורה בלינה דז' ימים היה לן. ואין טעון הגשה אצל המזבח. ואין ממנו הקטרה לאישי' מגופו:
שכן ציבורא. עומר ולחם הפנים של צבור הן ובאין חובה. ובאין נמי בטומאה ויש בהן אכילה לכהנים. ויש בהן משום פיגול. דכל דבר שיש לו מתירין בין לאדם בין למזבח יש בו משום פיגול. ובאין נמי בשבת לאפוקי מנחת כהנים דאין בה חד מכל הני:
אפילו הכי מסתברא נפש. מסתברא דמרבי' מנחת כהנים משום דבתר אאתחלתא דפרשתא דמנחות ונפיש וסמיך להו פרשת מנחת העומר. וכל דנפש הוא [מרבי] כלומר דיחיד כגון מנחת כהנים מרבינא דניהוי כמנחת העומר אבל לחם הפנים דציבור לא:
מנחת כהנים בלול בלוג שמן כמו מנחת העומר. וטעונה הגשה ובאה בגלל עצמה כמו מנחת העומר לאפוקי מנחת נסכים דבאה בג' עשרונים ובלול בשמן ג' לוגין. ואינה טעונה הגשה. ואינה באה אלא בגלל הזבח:
כלי. מנחת העומר ומנחת כהנים כלי מקדשן לאפוקי שתי הלחם דתנור מקדשן דלאחר שנאפו מתקדשין. ועצם לאפוקי שתי הלחם דלא באין בגלל עצמן אלא בגלל כבשים ואין מקטיר משתי הלחם כלום לאישים:
מתני' יש וכו', פי' אמנחות דלחם הפנים ומנחת נסכים ושתי הלחם קאי דקא ממעט להו במתני' מדין שאר מנחות:
ונתת עליה שמן במנחת העומר כתיב. ומה מנחת נסכים שאינה טעונה לבונה, כדקתני לקמיה עליה לבונה ולא על מנחת נסכים לבונה. טעונה שמן, כדכתי' בלולה בשמן, ל"ה. ויש להקשות למאי אצטרי' עליה לבונה למעט מנחת נסכים מלבונה תיפוק לי מדאצטריך שמן למעט לחם הפנים משמן דלא נימא דנבעי שמן מק"ו מנסכים דאינה טעונה לבונה וטעונה שמן דנסכים אינה טעונה לבונה, וכן נמי נוכל להקשות להיפך למאי אצטריך עליה שמן למעט לחם הפנים משמן תיפוק לי' מדכתי' ושמת עליה לבונה למעוטי מנחת נסכים דאינה טעונה לבונה דלא נימא מק"ו דלחם הפנים (שאינם) [שהם] טעונין דלחם הפנים אינו טעון שמן:
וי"ל דבלאו ק"ו נמי מצי ילפינן דלחם הפנים יהא טעון שמן ומנחת נסכים תהא טעונה לבונה במה מצינו משאר מנחות וק"ו הוי לרווחא דמילתא הילכך אי שתיק משמן ולבונה ה"א דמנחת נסכים טעונה לבונה ולחם הפנים שמן במה מצינו דאע"ג דמנחת נסכים תהא טעונה שמן ולבונה נימא נמי דלחם הפנים טעון שמן ולבונה אע"ג דליכא ק"ו דמנחת נסכים דאינה טעונה לבונה דהא טעונה לבונה משום דליתי במה מצינו וכמו כן נמי נימא בכה"ג גבי מנחת נסכים דתהא טעונה לבונה אע"ג דלחם הפנים טעונה שמן וליכא ק"ו משום דתיתי כלבונה במה מצינו וק"ו דעביד בהא אינו אלא לרווחא דמילתא, ומצאנו כזה בפ"ק דחולין ומ"מ בב"ק פירשתי דרך אחרת בק"ו כיוצא בזה:
לרבות מנחת שמיני, ע"כ ר"ל שמיני יום שמיני למלואים:
במשנה לחה"פ כו'. בתוי"ט אי אכללא דכה"מ קאי כו'. ולי מוכח להדיא דקרינן ליה מנחה ממתני' דשקלים והובאה בגמ' לעיל (מו ב) אלא שהכהנים כו' וכל מנחת כהן כו' הואיל כו' ולחה"פ כו' האיך נאכלין וע"ש בגמרא. וכ"מ לקמן (ס ב) דקס"ד לרבויי לחה"פ להגשה מאת המנחה:
גמרא מנחה לרבות מנחת שמיני ללבונה ואימא להוציא. נראה דר"ל דלמא היא אתי למעוטי מנחת שמיני. ומנחה לרבות ב' הלחם:
רש"י ד"ה מנחת הסלת. דמתנדב מנחה סתם מביא כו'. וכ"כ הרע"ב אחריו. ושנו משנתם כר"י ברפי"ג לקמן דל"ה כוותיה. עי' מל"מ פי"ז מהל' מעה"ק הל' ה':
רש"י ד"ה בשבתא. ולה"פ סידורו בשבת. בסידור ליכא מלאכה. יותר ה"ל לפרש על הקטרת בזיכין בשעת סילוקו שדוחה אה"ש:
רש"י ד"ה קמ"ל עשר (הוא) נינהו. נמחק תי' הוא:
(נט א) לאפוקי מדר"ש וכו'.—כלשון שני של רש"י עיקר. אלא דמ"ש, דלר"ש איכא י"א וכו', אינו מחוור, דמ"מ במשנה לא מנו אלא עשר. אבל הענין להיפך, דלר"ש אינן אלא תשע, דלדידיה החלות והרקיקין אינן אלא מנחה אחת בלבד, מאחר שתלוי ברצונו, שאם הוא רוצה מביא מחצה חלות ומחצה רקיקין. לכן במספר המנחות אינם ראויים להימנות אלא לאחת.
רש״י ד״ה מנחת סלת המתנדב כו׳ כצ״ל:
בא"ד ובוללה וקומצה כו׳ כצ״ל:
ד"ה החלות כו׳ כיון דאי בעי חלות כו׳ כצ"ל:
ד״ה כל היכא דתנן הנך מנחות במתני׳ דמנחות עשר תנן כו׳ כצ״ל:
ד"ה ל"א כל היכא דתנן האי סידרי מנחות דמתניתין דדינן שוה ועוד בבא אחרת דמתניתין דפרק אלו מנחות עשר תנן ממנחת הסלת כו׳ כצ"ל:
בא"ד דבמנח׳ מאפה איכא ביה ג׳ מנחות כו׳ כצ"ל:
בא״ד וה׳ רקיקין ומפקיני׳ מדין שאר מנחות הס"ד וכצ״ל:
ד"ה ולא על מנחת כו׳ נשים וגוים דכל כו׳ כצ"ל:
ד"ה חוץ כו׳ בהיכל הס״ד ואח״כ ד"ה צורה הכל נפסלו כו׳ כצ״ל:
בא"ד לשכת הס״ד ואח״כ ד"ה הגשה כל המנחות כו׳ כצ"ל:
בא״ד הגשה ולחם הפנים כו׳ הד״א:
ד"ה בטומאה כו׳ דאי טומאה הס״ד וכצ״ל:
ד"ה מסתבר׳ נפש לרבות מנחת כהנים וכל מנחת יחיד טעונה שמן הס״ד וכצ״ל: ואח"כ ד"ה בלול מנחת כהנים בלול הס"ד ואח״כ ד״ה בלוג בכל כו׳ בחד לוג
לעשרון ומנחת כו׳ כצ"ל:
תוס׳ ד"ה ונתת עליה כו׳ דלא ניהדר ונילף בק״ו כו׳. פי׳ כוונת התוס׳ מדאיצטריך עליה דמנחת העומר למעוטי לחם הפנים משמן דלא תיתי בק"ו ממנחת נסכים דאינה טעונה לבונה לפ״ז עליה דלבונה ל"ל וכן איפכא יש להקשות:
בא"ד בלא ק״ו נמי הוו גמירי כו׳ ובזה יתורץ נמי קושיא דלעיל דליכתוב חד עליה:
ד"ה ואימא כו׳ נשים וגוים ונראה כו׳ כצ״ל:
ד"ה כלי פי׳ כו׳ לר׳ זו מנין כו׳ כצ״ל:
בא״ד לחם הפנים נמי בעי כלי כו׳. ולפי מה שכתבו תוס׳ לעיל דנ"ז ע״ב ד"ה ושמעי׳ וז״ל כו׳ וצ״ע דמשמע הכא כו׳ לפ״ז ניחא פ"ה כיון דלא מצינו בשום דוכתא דליקדוש לחם הפנים אלא או בתנור או על השלחן אע״ג דמדת יבש נתקדש ע"ש:
בא״ד לא יתכן לומר כן הס"ד. פירוש דגבי שתי לחם לא שייך לומר דבעי שולחן ע״כ כלי ממש בעי:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
גמ' מנחה לרבות מנחת שמיני ללבונ׳ ואימא להוציא וכו׳ עיין בס׳ קרבן אהרן:
רש״י בד״ה כל היכא דתנן הנך מנחות דמתניתין ודפ׳ אלו מנחות כצ״ל נ״ל:
בד״ה קמ״ל וכו' דכל מנחות דמתני׳ עשר נינהו וכו׳ כצ"ל:
בד"ה ל״א כל היכא דתנן במתני׳ ועוד בבא אחרת דמתני׳ ודבפ׳ אלו מנחות וכו׳ דבמנחת מאפה איכא ג׳ מנחות אי בעי כוליה חלות אי בעי וכו׳ וה׳ רקיקין ומתני׳ כדין שאר וכו׳ כצ"ל נ״ל:
בד"ה מסתברא וכו׳ טעונה שמן הס״ד. ואח"כ ד"ה עשרון בלול בלוג וכו׳ כצ״ל נ״ל:
תוס׳ בד"ה ונתת עליה וכו׳ בלא ק"ו וכו׳ משאר מנחות מדאיקרו וכו׳ כצ״ל:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
חדושים
תוספות ד״ה כלי כו' שתי הלחם שאלו לר' כו' הפנימי' לחימוץ כו' ומיהו גבי לבונה דבסמוך לא יתכן לומר כן הס״ד והד״א ור״ל בשתי הלחם דהתם נמי לא הוי שינוי כלי ק"ל:
הגהות
גמרא יש טעונות שמן כו׳ (מיימוני פי"ב מהלכות מעשה קרבנות):
בגלל עצם אדרבה מנחת נסכים כו׳ כצ״ל:
רש״י ד״ה מנחה כו׳ ולבונה ובוללה כו׳ כצ״ל:
ד״ה ומנחת העומר כו' בכורים והי׳ כו' הד"א:
ד״ה לאפוקי מדר׳ שמעון כו׳ כצ״ל:
ד״ה ל״א כל כו' כתב בי׳ ב׳ מנחות כו' כצ״ל:
ד״ה טעונה שמן כו׳ כדכתיב כו׳ כתית הס"ד:
ד"ה לרבות כו׳ בלולה בשמן הס״ד:
ד"ה מסתברא כו' דומות יחד כו׳ עשרונים יהי׳ כו' כצ״ל:
ד״ה אישים כו׳ מגופן לאישים הס״ד:
ד״ה צבור כו׳ יחיד הוא הס״ד:
ד"ה בטומאת העומר וב׳ הלחם כו׳ כצ״ל. והשאר נ"ל למוחקו:
ד"ה דאכל כו׳ להמתירי׳ ואין פגול נוהג בה כצ״ל והד״א והס״ד:
ד"ה בשבתא כו׳ סידורו בשבת הס״ד:
ד"ה מסתבר כו׳ טעונות שמן הס"ד:
ד"ה מנחת נסכים בלול כו׳ נסכים יש ג׳ לעשרון כצ״ל והד"א:
ד״ה מוגש כו׳ במתני׳ הס״ד:
ד"ה בגלל כו׳ עומר מנחת כהנים באו כו׳:
תוספות ד״ה ונתת כו' נסכים לבונה כו' דהכא איכא פירכא טובא הס״ד:
ד״ה היה כו' מנחה חדשה הס״ד:
ד"ה ואימא עליה כו':
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
א דף נט מתני' וחייב על השמן בפני עצמו ועל הלבונה בפני עצמה נתן עליה שמן פסלה לבונה ילקטנה וכו' בגמ', בעי רבה בר רב הונא מר"י היתה לבונה שחוקה מהו משום דאפשר ללוקטה והא לא אפשר ללוקטה או דלמא משום דלא מיבלעא, והא נמי לא מיבלעא יעוי"ש, והנה משמע דבעבירת הלאו מיפסלא דהיינו המנחת חוטא שנתן בה שמן מיפסלא להקרבה אעפ"י שגם כן לא שנה בזה הכתוב לעכב, וע"כ הכא הטעם פשוט מטעם דע"כ אין להקריב כן עם השמן, דודאי שאין מקריבין על המזבח עצם פעולת העבירה ולא בעינן שנה הכתוב לעכב, דדוקא במצות עשה דעבר על ציווי ד' בשלילה, משא"כ בעבירה דל"ת הבאה בחיוב לפסול הקרבה, בודאי דאינה עולה לגבי המזבח באופן זה, ולפי"ז בלבונה שחוקה שגם כן כיון שהלבונה מעורבת בתוכה ואי אפשר ללקט, א"כ פשיטא שאין מקריבין אותה ולאו בת הקרבה היא כמו שהיא לפנינו, וא"כ מאי מספקא להש"ס בהא דלבונה שחוקה.
ב והנה אפשר לומר דהגמ' מספקא הכא על ההקרבה וסבירא להש"ס דבת הקרבה היא באמת גם עם הלבונה מטעם דלא נפסלה המנחה בלבונה, מפני שלא נפסלת המנחה בשביל הלבונה המונחת על המנחה, ולא ליקטה, מטעם דכיון דלא מיערבה הלבונה עם המנחה, להכי גם בהקרבה אינה עושה הלבונה פסול בהמנחה, דכמאן דמונחת בפני עצמה דמיא, ורק בלבונה שחוקה שאי אפשר לומר כן, בזה מספקא להש"ס אם בת הקרבה הא מפני שעכ"פ לא מיבלעא כשמן, או דלמא מפני שאי אפשר בלקיטה, והנה זה ודאי דהל"ת איתא וגם עבר עליה אם הקריב המנחה בהלבונה כיון שזהו עיקר הל"ת, ומכל זה המנחה אינה נפסלת, והיינו כמו שביארנו דהבדל יש בין אם פעלה הל"ת פעולה בכל השלימות שלה, לבין אם רק פעלה בהמתייחס לה, והכא הלבונה כיון שאפשר בלקיטה, לכן כל עיקר עבירת הל"ת לא פעלה בעצם המנחה, רק בהמתייחס לה.
ג אבל לפי"ז תקשה על הרמב"ם שכתב בפרי"א מפסוה"מ הי"ג וז"ל אפילו נתן הלבונה על כל שהוא מהמנחה פסל עד שילקט, - מבואר מזה דהלבונה פוסלת המנחה כל זמן שלא ליקט את הלבונה מעליה, ולפי"ז תמוה גם כן הא דפסק שם בה"י וז"ל היתה לבונה שחוקה הרי זה פסולה מספק שהרי אי אפשר ללקט עכ"ל וקשה כיון דכבר פסק דהלבונה פוסלת המנחה כל זמן שהלבונה עלי', א"כ מדוע אינה נפסלת בבירור כל זמן שלא ליקט, וכי טוב יותר מה שאי אפשר בליקוט, הלא הדברים ק"ו ומה באופן שאפשר בלקיטה, מ"מ פסולה עד הליקוט, מקום שאי אפשר בלקיטה אינו דין שפסולה היא, ומדוע כתב דהלבונה שחוקה ספק פסול, וגם על הש"ס יש לתמוה מה מספקא לי' לפי מה שפסק הרמב"ם דהלבונה פוסלת להמנחה.
ד והנה אפשר לפרש דמספקא להש"ס באופן שאחר כך חזר וליקט את הלבונה השחוקה עם הקמח המעורב בלבונה, ובעי אם יכול להוסיף קמח לדידן דקיי"ל כר' יוחנן במנחה שחסרה שמוסיפין קמח וכשרה היא וזה פשיטא להש"ס דבשמן המעורב בהקמח אפילו במעט הקמח שאז נפסלת כל המנחה מפני המעט הקמח ממנה המעורב בה שמן, ונפסלת כולה מפני המעט והחלק שנעשה בה מעשה בלילה, והחלק ממנה פוסל את כולה, ולא דמי למנחה שחסרה שלא נעשה בה מעשה פסול, משא"כ הכא, והכי מספקא להש"ס בלבונה שחוקה שזהו גם כן כעין בלילה, אם דינה גם כן כשמן או לא, דהיינו אם התערובות נחשבת כמעשה בלילה לפסול עי"ז גם המנחה כולה, ובזה פסק הרמב"ם דספיקא הוי, ולפי"ז משמע דזה פשיטא להש"ס דבשנעשה איסור ועבירה דל"ת גם בחלק מהמנחה נפסלת כולה, וזה הוי לכאורה היפך סוגיא דלעיל דף נ"ג דבעי שם קרא לזה.
ה כתבו התוס' פסחים ס"ג ע"א ד"ה השוחט פסח על החמץ עובר בל"ת, אומר ריב"א דהפסח כשר דהא לא שנה עליו הכתוב לעכב, ובתוספתא תניא בהדיא השוחט פסח על החמץ עובר בל"ת והפסח עצמו כשר יעוי"ש, משמע מדבריהם דגם בל"ת בדין קדשים גם כן בעינן שנה עליו הכתוב לעכב, ואם לא שנה הכתוב לעכב לא הוי הל"ת אלא לענין לכתחילה, ובדיעבד כשר, אמנם בירושלמי איתא בפר"ה דפסחים מנין לשוחט פסח על החמץ שהוא בל"ת ת"ל לא תשחט וגו' אמר ר' שמואל בר רב יצחק ממה שהוא מתחייב על הזריקה, הדא אמרה שהזבח עצמו כשר יעוי"ש, משמע מזה דאם לא היה הוכחה מהזריקה כי אז הוי אמרינן דהזבח פסול אעפ"י שלא שנה הכתוב לעכב, וזה שלא כדעת הריב"א שבתוס' אמנם לעיל דף נ"ג ע"א איתא לא תאפה חמץ חלקם וכו' ואימא לא תאפה חמץ למיקם עלי' בלאו איפסולי לא מיפסל יעוי"ש, הרי מבואר דגם בל"ת בעינן שנה הכתוב לעכב, וזהו כדעת הריב"א, וכבר העירו בזה המל"מ והשעה"מ בפר"א מה' ק"פ יעוי"ש.
ו ונראה לפרש כך דשני אופני פסולים יש א) שהדבר אשר בו נעשה הפעולה דאיסור קרב לגבי מזבח, ב) אשר רק העבירה נעשית בהקרבן, אבל אין אותו הדבר בעצמו קרב לגבי מזבח, והנה בדבר השחיטת הפסח על החמץ שהשחיטה דהעבירה פועלת בעצם הקרבן כולו, וכל הקרב ממנו למזבח הכל בא מפאת השחיטה דהעבירה, והרי זה כאילו מקריב להדיא הדבר שבו נעשית העבירה, דזה מסתברא דלא בעינן שנה הכתוב לעכב, ולהכי חתרו בירושלמי למצוא מקרא דשחיטת הפסח על החמץ אינו פוסל הקרבן, אמנם הכא במנחות שפיר יש לפרש דהאפיי' דהחמץ בהמנחה לא היתה אלא בחלק ממנה עדיין, ואם מסלקין את החלק הזה מהמנחה, והרי זה כמנחה שחסרה דמוסיפין קמח וכשרה כמבואר לעיל ט' ואם כן באופן הזה אעפ"י שעבר בל"ת על האפיי', אמנם כיון שאין העבירה בעצמותה קריבה לגבי מזבח, דהרי שפיר יש לומר דהחלק מהמנחה אינה פועלת על וגם מסתבר לומר שע"כ הסוגיא מיירי שם באופן זה, דאל"כ היכי הו"א דהמנחה כשרה, והא כיון דכתיב בתורה שאסור להקטיר שאור על המזבח, וא"כ ממילא המנחה פסולה כיון שלא הוקטר הקומץ, ועוד כיון שאסורה באכילה השיריים, אין הקומץ בא להתיר, וממילא המנחה פסולה, וא"כ היאך ס"ד דלא נפסלת, אבל אם כוונת הש"ס באופן שכתבנו אתי שפיר, ולהכי בעינן שם קרא לומר דהאפיי' הנעשית בהחלק ממנה פועלת פסול על כל המנחה, ולזה שפיר בעינן קרא יתירה, ואין זה ענין להא דשוחט פסח על החמץ, וא"כ אין פלוגתא בין ש"ס דילן להירושלמי.
ז ונראה דע"כ ישונה ויובדל הא דשמן מלבונה, והוא דהנה בשמן שפיר יש לפרש שהשמן בביאתו להקמח נעשה איסור, ועבר הניתן על הלאו אעפ"י שעדיין לא קרב על המזבח, והיינו מפני כי נתינת השמן עושה רושם על הקמח תיכף בבואו פנימה, אמנם בלבונה ע"כ אינו עושה שום דבר בזה שמניח הלבונה על הקמח, ואין סברא שההנחה אסרה תורה, וע"כ כוונת התורה שאסור להקריב עם הלבונה, אבל ההנחה גרידא אינה עושה איסור, ולהכי בעינן שילקט הלבונה, ותו לא ובזה שוב לא הוי שום איסור בזה שהי' מונח הלבונה איזו שעה על הקמח, ונפק"מ בזה לדינא לענין השמן הזה בעצמותו דהשמן בודאי נפסל גם כן מטעם דנקרא שמן פסול, משא"כ לבונה כיון שלא נעשה בו שום השתנות הלבונה גם כן כשרה היא עצמותה, ולהכי בשמן כיון שהשמן פעל ועשה פעולה ממשית בהמנחה, להכי גם בשנעשה פעולה זו בהחלק מהמנחה גם כן יש לומר דהמנחה כולה נפסלת, מפני שע"כ נעשה בה מעשה של מנחה פסולה, ולהכי גם אם נוטלין חלק זה מהמנחה גם הנשארה פסולה, מפני שהקביעות של המנחה כולה שהיא כגוף אחד, והפסול בהחלק פוסל את כולה, ולא דמי למנחה שחסרה שכשרה, דשאני החסר דחסר אינו עושה פסול, וכמו שנתבאר לעיל, ובזה מדויק לשון הרמב"ם שכתב וז"ל נתן משהו שמן על כזית מן המנחה פסולה, משמע מזה דכל המנחה פסולה, ולא אמר פסול דליהוי משמע כזית פסול, ועוד מדכתב נתן שמן משהו על כזית, ע"כ כוונתו להורות לנו כמו שכתבנו, ומבואר לפי"ז ברור שיטת הרמב"ם דבנתינת שמן על כזית מהמנחה נפסלת כל המנחה, ולא מהני שום תקנה עוד, וכל זה בשמן, אבל בלבונה כיון שלא נעשה מעשה של פסול מהמנחה אז יטול הלבונה מן המנחה, והמנחה כשרה, והלבונה ג"כ כשרה.
ח וזהו שמספקא להש"ס בלבונה שחוקה דכיון שאי אפשר בלקיטה שפיר יוכל להיות דהא דמיערבה בה הלבונה באופן כזה שאי אפשר בלקיטה אפשר שלזה קרינן בה שנעשה בה מעשה מנחה פסולה, ובזה דמיא לשמן, או דלמא כיון שלא מיבלעא לא דמיא לשמן, דהרי הלבונה השחוקה לכהפ"ח אינה משנית את תמונת הקמח ולא קרינן בה מעשה מנחה פסולה, והרמב"ם פסק בזה דספיקא הוי, ומבואר ומוכח לפי"ז דבשנעשה מעשה מנחה פסולה גם בהחלק ממנה נפסלת כולה.
ט והנה בהא דפריך הש"ס ואימא לעבור עליו, בודאי דאין לפרש כמו שפירשנו לעיל, משום דהרי מהכא מוכח להדיא דע"כ גם בהחלק שנעשה בפסול פוסלת המנחה כולה אעפ"י שלא כתיב קרא לעכב, ואפשר לומר כפשוטו דשאני התם דכיון דהתורה לא אמרה בכללות המצוה שלא תהי' נעשית בחמץ, אלא פרטה התורה בפרט את המלאכה דהיינו שאמרה לא תאפה, משמע שהאפיי' אסרה תורה דהיינו מלאכת האפיי' אסרה תורה, וממילא מובן שאין זה ענין להמנחה, וזהו שפריך הש"ס ואימא ללאו, ואיפסולי לא איפסל, אבל זה ודאי היכא שאמרה תורה ל"ת בקדשים בכללות הקרבן, כמו הא דלא יתן שמן במנחת חוטא וכדומה בזה לא בעינן שנה הכתוב לעכב, ובזה מתאים עם הירושלמי דפסחים.
י והנה בספר מנח"ת מצוה קכ"ו וגם בספר התורה והמצוה להגאון מלבי"ם ז"ל כתבו להדיא בדין דהמנחת חוטא דאם נוטלין המעט הנעשה בפסול דאז המנחה כולה כשרה יעוי"ש, ולדברינו מבואר להדיא דלא כדבריהם.
יא השעה"מ העיר מסוגיא דלעיל י"ט ע"א דפריך שם והרי מלח דלא כתיב קרא להיות שנה הכתוב לעכב ומערבא דתניא כו' והנה התם הוי ל"ת שנאמר ולא תשבית, והש"ס מדמה זה להא דבעינן קרא לעכב, ומשמע דגם בל"ת בעינן קרא לעכב בקדשים עכת"ד, ובאמת אינו דומה כי הל"ת דשם היינו שיעשה מעשה, ואינו ענין להל"ת העושים פסול, כי בכל מקום הל"ת הוא במניעת העשיי', וכאן הוא להיפך בציווי של עשיי', באופן שלא יבטל מהמצוה, והביאור בזה כך הוא דבאופן שאמרה תורה שלא לעשות, ממילא העשייה שהיא בעבורה גורמת פסול מפני מעשה האיסור הנעשה בעצם הקרבן, משא"כ במונע העשיי', אעפ"י שהוא מוזהר על העשיי' בל"ת גם כן מ"מ העבירה היא רק בשלילה, להכי אין בכחה של העבירה לגרום פסול, ובעינן קרא לעכב, כמו שבעינן קרא במצות עשה, והיינו משום דלא עדיפא מינה אעפ"י שיש ל"ת, וכמוש"נ.
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
מתני' מנחת הסולת. דמתנדב מנחה סתם מביא עשרון סלת ושמן ולבונה ובוללה וקומצה כמו שהיא חיה ובדידיה כתיב שמן ולבונה בכל הנך אחריני לא כתיב לבונה אלא ממנחת סלת גמרינן דכתיב בה נפש ומשמע דכל מנחת יחיד טעונה שמן ולבונה כזו: החלות והרקיקין . האומר הרי עלי מנחת מאפה מביא חלות או רקיקין כדכתיב בויקרא ולהנך חשיב תרתי כיון דאי בעי חלות מייתי ואי בעי רקיקין מייתי: ומנחת נשים. אשה שהתנדבה מנחה: ומנחת העומר. בה נמי כתיב שמן ולבונה כדכתיב (ויקרא ב) ואם תקריב מנחת בכורים והיא מנחת העומר אבל מנחת נסכים לא בעיא לבונה כדמפרש בגמ': גמ' כל היכא דתנן. הנך מנחות דמתניתין (מנחות) עשר תנן כלומר כולן באות עשר עשר חלות כדאמרי' באלו מנחות (לקמן עו.): לאפוקי מדרבי שמעון. דאמר לקמן בהאי פירקין (דף סג.) האומר הרי עלי מנחת מאפה אם רצה יביא מחצה חלות מחצה רקיקין: קמ''ל. רב פפא דכל מנחות דמתניתין עשר (הוא) נינהו דהך חלות עשר חלות והך דרקיקין עשר רקיקין דהנך תרתי דומיא דאינך: ל''א כל היכא דתנן עוד בבא אחרת דמתני' ובפ' אלו מנחות שתנו האי סידרי מנחות דמתניתין דדינן שוה עשר תנן ממנחת הסלת עד מנחת העומר לאפוקי מדר' שמעון דאמר כו' דלדידיה איכא י''א דבמנחת מאפה איכא ביה ג' מנחות אי בעי כוליה מצות ואי בעי כוליה רקיקין ואי בעי ה' חלות וה' רקיקין ומתני' מדין שאר מנחות: ונתת עליה שמן. במנחת העומר קאי: מה מנחת נסכים שאינה טעונה לבונה. כדקתני לקמן עליה לבונה ולא על מנחת נסכים לבונה: טעונה שמן. כדכתיב (במדבר כח) בלולה בשמן כתית: לרבות מנחת שמיני ללבונה. ההיא דכתיב ויהי ביום השמיני וגו' וכתיב ושור ואיל לשלמים לזבוח ומנחה בלולה בשמן: ולא על מנחת כהנים שמן. וה''ה נמי למנחת נשים וגרים דכל הנך לא כתיב בהו שמן בהדיא וחד מינייהו נקט: מסתברא מנחת כהנים הוה ליה לרבויי. בכל דיני מנחת העומר ולא להוציא שכן דומות יחד שתיהן באות עשרון כדכתיב (שמות טז) והעומר עשירית האיפה וסתם מנחות באות עשרון אבל לחם הפנים כתי' (ויקרא כד) שני עשרונים יהיה החלה וגו': כלי. כל המנחות טעונות כלי ללוש בפרק שתי הלחם שאלו את רבי זו מנין כו' אבל לחם הפנים אינו נקדש אלא בתנור: חוץ. כל המנחות עבודתן בחוץ אבל לחם הפנים סידורו בהיכל ועוד הכל נפסלו בלינה דקדשי קדשים הם ואין נאכלות אלא ליום אבל לחם הפנים עומד על השולחן משבת לשבת: [הגשה]. כל המנחות טעונות הגשה ולחם הפנים אין טעון הגשה כדתנן במתני' דהאי פירקין: אישים. כל המנחות יש מהן מגופן לאישים דמנחת העומר נקמצת כדמפרש באלו מנחות (לקמן דף עב:) ומנחות כהנים כליל לאפוקי לחם הפנים דאין מגופן לאישים: ציבור. לחם הפנים ומנחת העומר קרבן ציבור הם ומנחת כהן יחיד הוא: בטומאה. העומר ושתי הלחם ולחם הפנים חובה ודוחות טומאה בפרק כיצד צולין בפסחים (דף עו:) ה' דברים באים בטומאה ואין נאכלין בטומאה העומר ושתי הלחם ולחם הפנים כו' אבל קרבן יחיד לא דחי טומאה: דאכיל. שירי עומר נאכלין לכהנים וכן לחם הפנים אבל מנחת כהנים כולה כליל: פיגולא. בשירי עומר נוהג פיגול שהרי קומץ מתירן ובלחם הפנים נוהג פיגול דבזיכין מתירין אותו וקיימא לן במסכת יומא בפרק הוציאו לו (דף ס.) כל דבר שיש לו מתירין בין לאדם בין למזבח נוהג בו פיגול אבל מנחת כהנים כולה כליל ואין לה מתירין ואין פיגול נוהג בה: בשבתא. דעומר קרב אפילו בשבת כדאמר בפ' רבי ישמעאל (לקמן דף סג:) ולחם הפנים סידורו בשבת: מסתברא מנחת כהנים [ה''ל לרבויי. מפני שבמנחה כתיב נפש למדנו] דכל מנחת יחיד טעונה שמן: [בלול]. מנחת כהנים בלול: בלוג. בכל המנחות סגי בחד לוג [לעשרון] ומנחת נסכים יש ג' [לוגין] לעשרון: מוגש. עומר ושאר מנחות טעונות הגשה ולא מנחת נסכים כדמפרש במתני': בגלל עצם. עומר ומנחת כהנים באות בגלל עצמן ומנחת נסכים באה בגלל זבח: מנחת נסכים ציבור היא שהרי באה עם התמידין ועומר נמי ציבור ושתיהן חובה ודוחות שבת וטומאה: מסתברא נפש. במנחת סלת כתיב נפש וכתיב לבונה ומהתם גמרינן לכל מנחת יחיד שטעונה לבונה: אי אמרת בשלמא לרבות שפיר. דסד''א שעה מדורות לא ילפינן קמ''ל:
ונתת עליה שמן. האי קרא במנחת העומר כתיב ואיצטריך למעוטי לחם הפנים משמע דלא תיתי בק''ו ממנחת נסכים שאינה טעונה לבונה טעונה שמן והיא גופה דאינה טעונה לבונה לא ידעינן אלא מסיפיה דקרא דדריש עליה לבונה ולא על מנחת נסכים לבונה דלא ניהדר ונילף בק''ו מלחם הפנים שאין טעון שמן כדממעטינן מרישיה דקרא וטעון לבונה ואין שייך כאן לומר דלא ניכתוב עליה למעוטי לא בשמן ולא בלבונה ונימא חד וחד תיקום בדוכתיה כי ההוא דפ''ב דזבחים (דף יז.) דלא דמי דהכא בלא ק''ו נמי הוו גמירי מהדדי או משאר מנחות או מדאיקרו מנחה תדע דהא אהני ק''ו דהכא איכא פירכי טובא: היא להוציא שתי הלחם. איצטריך למעוטי משום דאיקרו מנחה כדכתיב (ויקרא כג) מנחה חדשה: ואימא עליה שמן ולא על מנחת כהנים שמן. פי' בקונטרס והוא הדין למנחת נשים וגרים ונראה דלא בעי לאקשויי מהנהו משום דדמו טפי לכל המנחות הכתובות שם דבעו שמן אבל מנחת כהנים לא דמיא להו דכליל: כלי. פי' בקונטרס כל המנחות בעו כלי ללוש בפרק שתי הלחם (לקמן דף צו.) שאלו לרבי [זו] מנין כו' אבל לחם הפנים אינו נקדש אלא בתנור וקשה אי מדת יבש נתקדשה לחם הפנים נמי בעי כלי כדמוכח לעיל (דף נז.) דמרבי לחם הפנים לחימוץ ואי מדת יבש לא נתקדשה תרוייהו לא בעו כלי ואי משום השמן בעו כלי אם כן לחם הפנים נמי דהא בעי למימר שיהא טעון שמן בלישה כמנחה ונראה לפרש דכלי היינו דלענין כלי שוו אהדדי מנחת העומר ומנחת נסכים אבל לחם הפנים בעי שולחן ובזיכין ללבונה ומיהו גבי לבונה דבסמוך לא יתכן לומר כן: פיגול בשבת. אין זה כרבא דאמר בפ''ק (לעיל ה:) דאין מחשבה פוסל אלא במי שראוי לעבודה לאפוקי מנחת העומר ואע''ג דהתם איירי במחשבה שלא לשמו ה''ה במחשבת פיגול מייתי לה בפ''ב דזבחים (דף כו:):