דלג לתוכן
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ס - א

הוי ריבוי אחר ריבוי, ואין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט. הילכך, נתינת לבונה אפילו על כלשהו מנחה פוסלת אותה. והא דבעינן נתינת לבונה בשיעורא דכזית הוא משום דילפינן נתינת לבונה מ"ונתן לכהן את הקודש".

ואיכא דאמרי: אמר רב יצחק בר יוסף: בעי רבי יוחנן: נתן משהו שמן על גבי כזית מנחה מהו? מי בעינן שימה של כזית שמן כנתינה של כזית לבונה, או לא בעינן בשימת השמן שיעורא של כזית אלא משהו שמן פוסל את מנחת החוטא?

ומסקינן: תיקו!

שנינו במשנה: נתן שמן על שיריה אינו עובר בלא תעשה.

תנו רבנן: נאמר במנחת חוטא "לא ישים ולא יתן". יכול בשני כהנים, שאחד שם שמן והשני נותן לבונה, הכתוב מדבר, שבאופן ששני כהנים עשו כל אחד מעשה נפרד אז כל אחד מהם לוקה על לאו נפרד, אבל אם כהן אחד ישים שמן ויתן לבונה לא ילקה אלא על לאו אחד? - תלמוד לומר "עליה", לומר לך: בגופה של מנחה הכתוב מדבר, שהלאווין מתייחסים למנחה, ולא בכהן תליא חילוקא דמילתא, וכיון שנעשו בה שני הדברים, לא שנא עשאם כהן אחד ולא שנא עשאום שני כהנים מיחייב תרתי. [20]

יכול לא יתן כלי עם שמן או לבונה על גבי כלי שבו נמצאת המנחה, [21] שגם בהכי קרינן לא ישים עליה שמן ולא יתן עליה לבונה, ואם נתן פסל? - תלמוד לומר "עליה" - בגופה של מנחה הכתוב מדבר, שאין לבלול את השמן או את הלבונה במנחה עצמה, ולא שיהיה איסור ליתן כלי עם שמן או לבונה מעליה.

מתניתין:

יש מנחות שהן טעונות הגשה, ואין טעונות תנופה.

ויש מנחות שהן טעונות תנופה ולא הגשה.

ויש מנחות שהן טעונות הגשה ותנופה.

ויש מנחות שאינן טעונות לא תנופה ולא הגשה.

ואלו הן המנחות שהן טעונות הגשה ואין טעונות תנופה:

א. מנחת הסולת.

ב. והמחבת.

ג. ומרחשת.

ד - ה. והחלות והרקיקין של מנחת מאפה תנור.

ו. מנחת כהנים. ז. ומנחת כהן משיח.

ח. מנחת נכרים.

ט. מנחת נשים.

י. ומנחת חוטא.

רבי שמעון אומר: מנחת כהנים ומנחת כהן משיח אין בהן הגשה, לפי שאין בהן קמיצה, אלא הן מוקטרות כליל וכל שאין בהן קמיצה - אין בהן הגשה. [22]

גמרא:

אמר רב פפא: כל היכא דתנן - עשר תנן [וכדמבארינן בדף הקודם].

מאי קא משמע לן? - לאפוקי מדרבי שמעון, דאמר מנחת מאפה תנור, אפילו מחצה חלות ומחצה רקיקין יביא, קא משמע לן דלא. אלא מביא או חלות או רקיקין.

שנינו במשנה פלוגתייהו דרבנן ורבי שמעון אם יש מצות הגשה במנחת כהנים ובמנחת כהן משיח.

ומבארינן: מנא הני מילי? והיינו: מאי טעמייהו דרבנן ודרבי שמעון?

דתנו רבנן: נאמר במנחת מרחשת "והבאת את המנחה אשר יעשה מאלה לה', והקריבה אל הכהן, והגישה אל המזבח.

והרים הכהן מן המנחה את אזכרתה, והקטיר המזבחה".

אילו נאמר בתחילת הפסוק "והבאת אשר יעשה מאלה לה'" [ולא כדכתיב "והבאת את המנחה אשר יעשה מאלה לה'"], הייתי אומר שהיות ובהמשך נאמר דין הקטרת הקומץ ["אזכרתה"], הרי הכי הוא משמעות הכתוב:

אין לי שטעון הגשה אלא קומץ בלבד.

מנחה, לפני שנקמצה, מנין שהיא טעונה הגשה?

תלמוד לומר "והבאת את המנחה... והגישה".

מנחת חוטא מנין שהיא טעונה הגשה?

תלמוד לומר "את המנחה", לרבות מנחת חוטא להגשה.

ואיכא לתמוה, אמאי איצטריך קרא למנחת חוטא - והלא דין הוא שתהיה מנחת חוטא טעונה הגשה, בלימוד של "במה הצד":


הערות

[20] התוס' פירשו שהנידון היה לענין נתינת לבונה אחר שכבר נתן שמן. והספק הוא האם השני גם כן עובר בלאו, או שמאחר והמנחה נפסלה על ידי השמן, שוב אינו עובר עוד בלאו, ודוקא כשנתן שניהם בבת אחת יהיה חייב על שניהם כמבואר במשנה, אבל נחלקו בתוס' איך לפרש מסקנת הברייתא לענין דינא, שהתוס' פירשו שלומדים מ"עליה" שגם השני עובר, אולם הביאו בשם רבינו תם שאין השני עובר בלאו. והאחרונים נקטו בפשיטות שהוא הדין לנותן שמן אחר הלבונה, שאף על גב שאפשר ללקט הלבונה ותחזור המנחה להכשירה, מכל מקום עתה פסולה היא, ואינה ראויה להקרבה כמות שהיא עכשיו. והמנחת חינוך [רפז טו] ביאר שלר"ת גדר האיסור הוא שלא לפסול את המנחה על ידי שמן ולבונה, ולכן מאחר שכבר יש בה פסול קודם, אין שייך לעבור עוד פעם נוספת, אולם לדעת התוס' גדר האיסור הוא, עצם פעולת הנתינה של שמן ולבונה במנחה, ולכאורה אין שום חילוק אם היא מנחה כשירה או פסולה. וכן נקט באמת המנחת חינוך [קכה]. וכן משמע קצת מלשון התוס', אבל מלשון ר"ת יש מקום להבין שאם יהיה פסול אחר במנחה, אינו עובר בלאו דנתינת שמן, [אפילו לשיטת התוס']. ורק כשנותן שמן אחר לבונה מאחר ששניהם משם אחד, משום כך עובר גם על השני, וכמו שהזכיר בדבריו מה שלמדנו לעיל [נו-נז] לענין מחמץ את המנחה, שהגם שאינו חייב כשחימץ מנחה פסולה, מכל מקום במחמץ אחר מחמץ חייב, משום שהכל נחשב כחימוץ אריכתא. והרמב"ם [מעה"ק יב ח] כתב "נתן והקריב, לוקה על השמן בפני עצמו ועל הלבונה בפני עצמה". ומבואר שאינו סובר כר"ת, ובחידושי הגרי"ז הביא בשם הגרי"ד, שלדעת הרמב"ם שהאיסור הוא בהקרבה, הרי ודאי שלא שייך כל נידון זה, שהרי בשעת הקרבה אין השמן קודם ללבונה אפילו אם ניתן לפניו במנחה. וכמו כן לדבריו לא שייך ללמוד שגדר האיסור הוא במה שהמנחה נפסלת על ידי השמן, [וכמו שנתבאר לשיטת ר"ת], אלא האיסור הוא ההקרבה של המנחה עם שמן ולבונה. והאור שמח שם פירש הברייתא לדעת הרמב"ם באופן אחר, שהנידון הוא לענין זמן האיסור של נתינת השמן, כלומר שבאופן שכהן אחד נתן שמן וכהן אחר נתן לבונה, יכול יתחייבו שניהם, ומשום שהאיסור הוא בשעת הנתינה, והרי שניהם נתנו, ועל זה למדנו מ"עליה", שהאיסור הוא רק בהקרבה, ולכן רק הכהן המקריב עובר, ואין שייכות ששנים יעברו בלאו זה.

[21] רש"י פירש במשנה דין זה במנחת חוטא. וביאר החשק שלמה שבמנחת סוטה שנאמר "לא יצוק" היה הדבר פשוט שבנתינת כלי על גביה אינו נפסל, שאין זה יציקה, ורק במנחת חוטא שנאמר "לא ישים", היינו פוסלים בנתינת כלי לולא הדרשה ד"עליה".

[22] כתב בחידושי הגרי"ז שלפי רבי שמעון אין גם הגשה בקרבן עצים, שהרי אין בהם קמיצה להתירם באכילה לכהנים. ומה שלמדנו לעיל [כ ב], שלרבי הסובר שעצים קרבן גמור הן ונלמדים ממנחה, יש בהם הגשה, אין זה לפי סברת רבי שמעון.

הוי [הינה] לשון המורה על ריבוי, ואם כן, הרי לפנינו בכתוב זה לשון רבוי אחר לשון רבוי, אחד בענין השמן ואחד בענין הלבונה, וכלל הוא בידינו: אין רבוי אחר רבוי בא אלא למעט, ומכאן למדנו שנתינת לבונה אפילו על מנחה בשיעור כל שהוא, פוסלת אותה.

ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] בלשון אחרת אותה הלכה שאמר רב יצחק בר יוסף בשמו של ר' יוחנן. לא היתה זו הלכה פסוקה אלא בעי [שאל] ר' יוחנן: אם עבר אדם ונתן משהו שמן על גבי כזית מנחה של חוטא, מהו דינה של המנחה להיפסל בכך? וצדדי השאלה: כיון שאמרה התורה באיסור נתינת שמן על מנחת חוטא בלשון "לא ישים עליה שמן" (ויקרא ה, יא), ובאיסור נתינת הלבונה אמר אותו כתוב "ולא יתן עליה לבונה", ויש לדון: מי בעינן [האם צריכים אנו] בדין השימה של השמן שיהא כדין הנתינה של הלבונה, שהיא בכזית דווקא, או לא? ומסכמים: לבעיה זו לא נמצא פתרון, ותיקו [תעמוד, תישאר] במקומה.

א שנינו במשנתנו כי מי שנתן שמן על שיריה של מנחת חוטא — אינו עובר בכך. ובענין זה עוד תנו רבנן [שנו חכמים]: ממשמעות הכתוב "לא ישים עליה שמן ולא יתן עליה לבונה", יכול היה הלומד לומר כי רק באופן בו שני כהנים עובדים במנחת החוטא, שהאחד נתן עליה את השמן והאחר נתן עליה את הלבונה, כל אחד מהם חייב מלקות. ואולם אם כהן אחד עשה את שתי הפעולות הללו — הריהו מתחייב רק פעם אחת מלקות.

לכך תלמוד לומר (מלמדנו האמור) בפסוק "עליה" הן באיסור שימת שמן והן באיסור נתינת הלבונה, כי בגופה של המנחה הכתוב מדבר, ולא בכהן העושה אותם. וכיון שבמנחה זו נעשו שתי פעולות האיסור — מתחייב העושה אותם בשתי סדרות מלקות, גם אם היה זה כהן אחד שעשה את שתיהן.

ועוד, שמא יכול הלומד לומר כי בכלל איסורים אלה אף שלא יתן כלי שבו שמן או לבונה על גבי כלי שבו נמצאת מנחת החוטא, ואם עבר ונתן כלי בו שמן או לבונה על גבי המנחה — פסל אותה בכך? לכך תלמוד לומר "עליה" — דווקא בגופה של מנחה הכתוב מדבר שאין לתת עליה ממש שמן או לבונה, ולא כלי שבו שמן או לבונה על כלי שבו נמצאת המנחה.

ב משנה יש מנחות שטעונות (חייבות) קודם קמיצתן בהגשה של הכלי בו הן נמצאות אל חודה של הקרן הדרומית_מערבית של המזבח, ואולם אין טעונות תנופה (שיניפו אותן). ויש שחייבות הן בהגשה והן בתנופה. ויש שחייבות בתנופה ולא בהגשה, ויש שאינן חייבות לא בתנופה ולא בהגשה. ומפרטים:

אלו הן המנחות הטעונות הגשה ואין טעונות תנופה: מנחת הסולת, ומנחת המחבת, ומנחת המרחשת, והחלות של מנחת מאפה תנור, והרקיקין של מנחת מאפה תנור, ומנחת כהנים המתנדבים להביא אחת מאלה, ומנחת כהן משיח (חביתי כהן גדול), ומנחת גוים שנדבו מנחה, וכן מנחת נשים, ומנחת חוטא.

ר' שמעון אומר: מנחת כהנים ומנחת כהן משיח אין בהן חיוב הגשה. וטעם הדבר: לפי שאין נוהגת בהן קמיצה הבאה לייחד את החלק העולה למזבח, ולהתיר את שאר המנחה לאכילת כהנים (שהרי הן עולות כליל על המזבח), וכל המנחות שאין בהן קמיצה אף אין בהן הגשה.

ג גמרא אמר רב פפא כלל הוא בלשון משניות מסכת מנחות (ובכלל זה משנתנו): כל היכא [מקום] במסכתנו דתנן [ששנינו] בו "מנחות" — במנחות הבאות בעשר דומות (שיש בהן עשרה לחמים או עשרה רקיקים) תנן [שנינו]. ואין יותר. ושואלים: מאי קא משמע לן [מה הוא, רב פפא, משמיע לנו] בכך?

ומסבירים: דברים אלה של רב פפא באו לאפוקי [להוציא, לשלול] משיטת ר' שמעון שאמר שהנודר להביא מנחת מאפה, מביא עשרה לחמים, ואולם סוג הלחמים תלוי ברצונו: שיכול הוא להביאה לחמים או רקיקים, ואם רצה להביא מחצה (חמש מהן) חלות ומחצה (וחמש אחרות) רקיקין — יביא, ולכך קא משמע לן [הוא, רב פפא, משמיע לנו] שלא כך סבורה משנתנו, ועשרת הלחמים באים רק מאותו הסוג.

ד שנינו במשנתנו שנחלקו חכמים ור' שמעון בדינן של מנחת כהנים ומנחת כהן משיח אם חייבות בהגשה. ומבררים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו, מה מקור הדברים]? דתנו רבנן [שכן שנו חכמים] על האמור בדינה של מנחת המרחשת "והבאת את המנחה אשר יעשה מאלה לה' והקריבה אל הכהן והגישה אל המזבח" (ויקרא ב, ח): אילו היה נאמר בכתוב רק "והבאת אשר יעשה מאלה לה' והקריבה אל הכהן והגישה" ולא היה נאמר "המנחה" — הייתי אומר: אין לי מכאן שטעון הגשה אלא הקומץ הקרב על המזבח בלבד, ואולם ה

מנחה קודם שנקמצת, מנין לי שחייבת בהגשה למזבח? לכך תלמוד לומר (מלמדנו האמור) בייתור לשון "ה מנחה" — שכל המנחה חייבת בהגשה למזבח. ושואלים עוד: אין לי בכתוב זה אלא דין הגשה במנחת מרחשת, חובת הגשה אף במנחת חוטא מנין לי? תלמוד לומר עוד בכתוב "את המנחה" — לרבות אף את מנחת החוטא לדין הגשה.

ושואלים: מדוע נצרך כתוב ללמדנו דין הגשה במנחת חוטא, והרי דבר הנלמד מדין (קל וחומר) הוא זה. ומפרטים: נאמר הכא [כאן], במנחת חוטא

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

this is one amplificatory expression after another, one in the context of the oil and the other in the context of the frankincense. And there is a principle that one amplificatory expression after another serves only to restrict. Consequently, the placement of frankincense on any amount of a meal offering of a sinner disqualifies the meal offering.

And there are those who say there is a different version of the discussion: Rav Yitzḥak bar Yosef says that Rabbi Yoḥanan raises a dilemma: If one placed oil of any amount on top of an olive-bulk of a meal offering of a sinner, what is the halakha? The Gemara clarifies: Since the Torah states with regard to oil: “He shall place no oil upon it,” whereas with regard to frankincense it states: “Neither shall he give any frankincense upon it,” do we require that the placing of the oil must be like the giving of the frankincense, which must be an olive-bulk, or not? No answer was found, and therefore the Gemara states that the dilemma shall stand unresolved.

§ The mishna teaches: If one placed oil on the remainder of a meal offering of a sinner or a meal offering of jealousy brought by a sota, he does not violate a prohibition. Concerning this, the Sages taught in a baraita: When the verse states: “He shall place no oil upon it, neither shall he give any frankincense upon it,” one might have thought that this separation into two distinct prohibitions applies only where two priests perform these actions, one of whom places oil on the meal offering while the other puts frankincense. Perhaps in this case each of them is separately liable to receive lashes, but if one priest put both oil and frankincense on a meal offering, one might have thought he receives only one set of lashes.

Therefore, the verse states: “Upon it,” with regard to both the oil and the frankincense, which indicates that the verse is speaking of the meal offering itself, and it is not referring to the priest who performs the service. Since both prohibited actions can be performed on the same meal offering, an individual who does both is liable to receive two sets of lashes.

Furthermore, one might have thought this verse means one may not even place a vessel containing oil or frankincense on top of a vessel that contains the meal offering, and that if one placed such a vessel on the meal offering he has thereby disqualified it. Therefore, the verse states “upon it,” which indicates that the verse is speaking about the meal offering itself. One may not place oil or frankincense on the meal offering itself, but it is not prohibited to place a vessel containing oil or frankincense upon a vessel that contains the meal offering.

MISHNA: There are four categories of meal offerings: Those that require bringing near, a rite that requires the priests to carry the offering in their hands and bring it near the southwest corner of the altar, but do not require waving; those that require both bringing near and waving; those that require waving but not bringing near; and those that require neither waving nor bringing near.

The mishna elaborates: And these are the meal offerings that require bringing near but do not require waving: The fine-flour meal offering; the meal offering prepared in a pan; the meal offering prepared in a deep pan; the meal offering baked in an oven, which can be brought in the form of loaves or in the form of wafers; the meal offering of priests; the meal offering of the anointed priest; the meal offering of gentiles; a meal offering brought by women; and the meal offering of a sinner.

Rabbi Shimon says: The meal offering of priests and the meal offering of the anointed priest do not require bringing of the meal offering near to the altar, due to the fact that there is no removal of a handful in their sacrifice, and there is a principle that with regard to any meal offering where there is no removal of a handful in their sacrifice, there is also no bringing near.

GEMARA: Rav Pappa stated a principle with regard to all the mishnayot in tractate Menaḥot: Anywhere that we learned in a mishna that one brings a meal offering, we learned that one must bring ten items of the same type, either loaves or wafers. The Gemara asks: What is Rav Pappa teaching us?

The Gemara explains: This statement of Rav Pappa serves to exclude the opinion of Rabbi Shimon, who says: One who takes a vow to bring a meal offering baked in an oven must bring ten items. If he wishes he may bring ten loaves or ten wafers, and if he wishes he may bring half of them as loaves and the other half as wafers. Rav Pappa teaches us that the tanna of the mishna maintains that one may not do so; all ten must be of the same type.

§ The mishna teaches that the first tanna and Rabbi Shimon disagree about whether the meal offering of priests and the meal offering of the anointed priest require the ritual of bringing near. The Gemara asks: From where are these matters derived? The Gemara answers: As the Sages taught in a baraita: A verse discussing the meal offering prepared in the pan states: “And you shall bring the meal offering that is made of these to the Lord, and it shall be drawn near to the priest, and he shall bring it near to the altar” (Leviticus 2:8). If the verse had stated only: And you shall bring that which is made of these to the Lord and it shall be drawn near to the priest and he shall bring it near to the altar, omitting the words: The meal offering, I would say: I have derived only that the handful that is sacrificed on the altar alone requires bringing near.

From where is it derived that this halakha applies to the entire meal offering? The verse states the superfluous term: “The meal offering,” which indicates that one must bring the entire meal offering to the altar prior to the removal of the handful. The baraita further asks: From where is it derived that this halakha applies to the meal offering of a sinner? The verse states: “The meal offering.” The addition of the definite article serves to include the meal offering of a sinner.

The baraita raises a difficulty: Why is a verse necessary to teach that the requirement of bringing near applies to the meal offering of a sinner? But this halakha is capable of being derived by logical inference. The baraita elaborates: The procedure of bringing a meal offering is stated here, in the context of the meal offering of a sinner,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

נתן שמן על שיריה של מנחת חוטא אינו עובר כדאמרי' דבש הותר בשירי מנחות וכן שמן נתן כלי שיש בו שמן על כלי שיש בו מנחת חוטא לא פסלה הואיל ולא עירבו במנחה גופה:

בגופה של מנחה הכתוב מדבר לא יתן עליהא)נראה דצ"ל דלא יתן עליה שמן לאישים כו'. לאישים דאפי' כהן אחד:

עליה הוי רבוי אחר רבוי, פי' דעליה משמע דבמנחה בעיא כזית וגבי שמן כתיב עליה דמשמע כזית והדר כתב עליה גבי לבונה דהוו רבוי אחר רבוי ואינו אלא למעט דגבי לבונה לא בעיא כזית מנחה דעל משהו נמי מחייב, ל"ה:
וקשיא על האי פי', חדא דנתן משהו לבונה ע"ג מנחה קאמר דמשמע דהמשהו קאי אלבונה ולא אמשהו דמנחה והרי פי' דרבוי אחר רבוי למטט כזית מנחה, ועוד כיון דרבוי אחר רבוי ר"ל דכתיב שני פעמים טליה דהוו רבוי אחר רבוי למה לו להביא לא יתן עליה לבונה דכתי' והלא אין אנו באים לדרוש רבוי אחר רבוי כי אם גבי מנחה משום דכתי' בה שני פעמים עליה דמשמע כזית אבל כזית דכתי' בלבונה אינו מעלה ומוריד לגבי מנחה לייתר לה רבוי לומר דבעי' בה כזית כדי שיהא עשיה דכתיב בלבונה רבוי אחר רבוי ולא היה לו לומר לא יתן עד דאיכא נתינה דכזית כיון דאינו מעלה ומוריד לעשות בה רבוי אחר רבוי אלא הי"ל לומר כתיב במנחה עליה תרי זמני דהוה לרבוי אחר רבוי ועוד איך הוו תרי זימני דגליה רבוי אחר רבוי והלא חד כתי' בשמן וחד אצטרי' לשמן וחד אצטרי' ללבונה דלא גמרינן להו מהדדי ואי הוה כתי' לא ישים עליה שמן ולא יתן לבונה ולא כתב עליה בלבונה ה"א דדוקא בשמן בעיא דאיכא שיעור' במנחה דכתי' בה עליה אבל בלבונה לא בעיא שיעורא:
ומ"מ יש לתרצה דר"ל דלכתוב לא ישים שמן ולא יתן לבונה עליה דלהוי קאי עליה דמשמע השעור אתרווייהו ומדכתי' עליה הוי רבוי אחר רבוי, אבל מ"מ הני קושיי דלעיל קשו:
ונ"ל דרבוי אחר רבוי לא מפני דתני עליה קאמר אלא ר"ל דכתי' בלבונה נתינה דמשמע כזית א"כ לא היה צריך למכתב במנחה עליה לומר דבעיא כזית במנחה שהרי כיון דבעיא כזית בלבונה ידעי' נמי דבעינן כזית במנחה (דמנחה) שהרי נתינה לא הויא בפחות מכזית ומפ' גבי כזית חדא דבפחות משיעור לא קיימא ועוד מדבעינן כזית בלבונה משום נתינה אלמא מההיא דפחות מכזית לא מקרי נתינה בפחות מעל גבי כזית וא"כ עליה דמנחה דכתיב גבי לבונה הוי מיותר והוי רבוי אחר רבוי (למעט לומר דבלבונה משום דשני הרבויים אמלתא דנותן לבונה ע"ג מנחה קיימי לומר דבעי בתרוייהו שעור כזית משום דמאחר דנתינת לבונה דמשמע כזית בלבונה משמע נמי כזית דמנחה כדפי' כמו כן עליה דמשמע כזית דמנחה קאי נמי אלבונה לומר דבעי שהכזית דלבונה יהיה נתון על כזית דמנחה א"כ הרבוי אחר רבוי קאי נמי אנתינה דלבונה) הילכך יש לנו לומר קודם דאתי למעט לבונה מדנימא דאתא למעט מנחה משום דאית לן למימר דקרא אתא להשוות לבונה לשמן לחייבו בכל שהוא לבונה כמו לחייבו בכל שהוא בשמן ולא לחלקם ולומר דבשמן לא בעיא שעור אך בעיא ליה במנחה ולבונה להוי אפכא דבעי שעור בלבונה ולא במנחה הילכך קאמר דלמעט בשעור לבונה אתא רבוי אחר רבוי:
וא"ת ולכתוב גבי לבונה לא ישים כמו גבי שמן דלהוי משמע כל שהוא ולא יצטרך לכתוב עליה כדי לעשות לה רבוי אחר רבוי מעליה, וי"ל דלכך כתב גבי לבונה לא יתן משום דלא ישים לא שייך בלבונה משום דלשון שימה שייך בשמן שנבלע מיד אבל לבונה אינה נבלעת אלא נלקטת שייך בה לשון נתינה דר"ל דבר שנתן ע"ג חבירו ש יכולין לסלקו אבל לשון שימה הוי משמע שנתן בתוכו כמו שמן שנבלע הילכך כתב גבי שמן לא ישים וגבי לבונה לא יתן:
ת"ל עליה בגופה של מנחה הכתוב מדבר, פי' אפילו במנחה אחת מידי דהוה אמחמץ אחר מחמץ, ל"ה: ולפי זה הפי' הי"ל לומר בשני מנחות הכתוב מדבר דכיון דס"ד דבא לחלק בין מנחה אחת לשתי מנחות דבמנחה אחת לא יתחייב השני בין כהן אחד שני לאוין בין שני כהנים משום דהשני הוי כנותן על גבי קרקע, ובשני מנחות מתחייב השני בין יהיה כהן אחד בין יהיו שני כהנים. א"כ הי"ל לומר יכול בשני מנחות, אלא לכך אמר שני כהנים כדפרש"י לפי שדרך שני כהנים להתעסק בשני מנחות ולא במנחה אחת והחיוב בא אל המתעסקים במנחה קאמר דחיוב זה בשני לאוין דקרא הוי לשני כהנים שדרכן להתעסק בשני מנחות והוא הדין לכהן אחד אם התעסק בשני המנחות ולא שיהא החיוב בשני לאוין לכהן אחד דר"ל במה שמתעסק בו כהן אחד:

רש"י ד"ה בגופה של מנחה. עד שיערב כו'. ל"י מנ"ל הא דהא משמע לעיל דאפילו לא הניח הלבונה אלא על גב הסלת מלמעלה כ"ז שלא לקטה פסולה. וראיה לדבר לבונה של לחה"פ דכתיב בה נמי על המערכת ולא היתה מעורבת. אלא דהתם היתה נמי בבזיכין והכא אמרינן דבכלי לא מיקרי עליה. ואולי משום דאמרי' לקמן (צז) כפותיו אלו בזיכין ועי' לקמן (פז ב) תד"ה מהו:

במשנה יש טעונות הגשה וא"ט תנופה תנופה ולא הגשה הגשה ותנופה לא כו'. כ"ה הגי' במשניות וכן הובא בנדרים בגמרא. וכן מפרש להו על סדר הזה במשנה הסמוכה:

גמרא (סה"ע) נאמר הבא כו'. כצ"ל:

גמרא נאמר הבא במנחת חובה כו׳ כצ״ל:

רש״י ד"ה לא יתן בלבונה כתיב נתינה כו׳ כצ"ל. ושאר הדיבור שלמעלה הימנו יש למחוק:

בא״ד בכזית הס"ד ואח״כ ד"ה עליה משמע כו׳ כצ״ל:

ד״ה יכול לא יתן כלי כו׳ הס"ד:

תוס׳ ד"ה מי בעינא כו׳. עיי׳ דיבור זה במס׳ פסחים שם ובמסכת ב"מ שם ובמס׳ גיטין שם דמפרשי התם ביותר:

ד״ה יכול בשני כו׳ בשני כהנים כלומר בשני מקומות כו׳ כצ״ל:

בא״ד ובעי אי חייב כו׳ כצ"ל:

בא"ד מצד אחר במקום כו׳ כצ"ל:

ד"ה מנחת חוטא כו׳ ע"ב ושייך לכאן והדר אמעט כו׳. פי׳ דמשמע דאי הוי תרי מיעוט׳ לא הוי ממעט מנחת כהנים ומנחת כהן משיח דמסתברא טפי לחם הפנים ושתי לחם ומנחת נסכים ה״נ לרבנן דלא הוי אלא ב׳ מעוטים:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

בד"ה יכול בשני כהנים וכו׳ עיין בס׳ קרבן אהרן בפ׳ ויקרא פרשה י׳ פי״ט דף קכ״ח:

בד"ה מנחת חוטא וכו׳ ושמא לא חשיב ליה פירכא עיין בס׳ קרבן אהרן בפ׳ ויקרא בפי״ב פרשה י״א דף ע"ו:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

חדושים

תוספות ד"ה מי בעינן כו׳ והא דמשמע כו׳ דלדידיה ש״פ בעי וכי איכא כו׳ ולמאי דפרש״י כו׳ דיליף ממעילה ניחא טפי (ר״ל דלכאורה קשה דנילף נתינה דעלמא ג״כ ממעילה בש״פ אף שאין כזית ק״ל) דלא כו׳ והא דלא תני כו׳ כל גורנו תרומה כו׳ (ר"ל א״כ הוי כיש לה שיעור שיתן כל הכרי לתרומה) כצ"ל:

ד"ה יכול בשני כהנים כו' לה׳ דדרשינן כשירה ולא פסולה אימא מהתם ילפינן כו׳ ושמא אי אפשר לצמצם כו' משמע כשירה ולא פסולה כצ״ל והס"ד. ודעת ר״ת הוא דעת יחידאה ולא מצאתי לו חבר והרמב"ם והסמ"ג והרע"ב ס"ל כפשטא דחייב שתים במנחה א'. ואח"כ ד"ה ר״ש אומר כו׳:

ד״ה מנחת חוטא מנין כו׳ דשביק הכא מנחת כהנים כו' ר"ל בברייתא דהכא. סוטה ולא נפקא כו׳ ומנחת כהן משיח לא דרשינן למעוטי כר"ש ק"ל:

הגהות

גמרא ואלו טעונים הגשה ואין כו' (מיימוני פי״ב מהלכות מעשה קרבנות):

רש״י ד״ה יכול בשני כו׳ לבונה אבל חד כהן לא מחייב אלא חד לאו כצ״ל. וכך העתיקו בתוספות:

ד״ה והבאת כו׳ אל המזבח הס"ד:

ד״ה מלא קומץ כו׳ שנעשה להם הס״ד:

ד״ה מנחה כו׳:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

א דף ס תנו רבנן לא ישים עלי' שמן ולא יתן יכול בשני כהנים ת"ל עליה בגופה של מנחה הכתוב מדבר, ופירש"י יכול בשני כהנים דלא יתחייבו שני לאוין עד שיהא שני כהנים אחד נותן שמן, ואחד נותן לבונה, אבל חד כהן לא מחייב אלא חד לאו יעוי"ש, ודברי רש"י תמוה טובא כיון דכתיבי שני לאוין מדוע לא יתחייב גם כהן אחד שתים, וכמו שהקשו בתוס', ופירשו התוס' דהכוונה בשני כהנים בשני מנחות, דבמנחה אחת כיון שנפסלה בשמן או בלבונה שוב אין עוד לאו, וחידשה התורה דגם במנחה אחת יש לאו על השני ג"כ מטעם החידוש דין דיש לאו גם בפסולה כמו במנחה דחייב במחמץ אחר מחמץ יעוי"ש, ובחידושי הרשב"א למנחות מפרש כן בכוונת רש"י יעוי"ש, אמנם דעת ר"ת להיפך דחידשה תורה עליה בגופה של מנחה דהיינו כשרה ולא פסולה, יעוי"ש בתוספות.

ב והנה יש לעיין בכוונת התורה בהא דמנחת חוטא שאסור ליתן עלי' שמן ולבונה, משום דיש לפרש בה שתים, א) דעצם הנתינה אסרה תורה אפילו בלא הקרבה, והיינו שאסור ליפות המנחה בשמן ולבונה, וזהו עצמותו של איסור, ב) דהתורה הקפידה שלא תבוא המנחה על המזבח כשהיא מהודרת, -- ונפק"מ לדינא אם יש מלקות גם בשלא תבוא על המזבח, דאם נפרש באופן הראשון לקי גם בשלא הקריבה על המזבח, אבל אם נפרש כאופן השני דעיקר הקפידא בעל המזבח, א"כ אינו לוקה רק אם באתה בסוף על המזבח.

ג עוד בזה דאם נפרש דעיקר הקפידא שלא תבוא על המזבח כשהיא מהודרת, הנה שפיר יש לחייבו השנים, היינו כשאחד נתן השמן והשני את הלבונה כמבואר בסוגיא, מ"מ יש לחייב השני בנתינת הלבונה, אעפ"י שהמנחה כבר נפסלה בהשמן, ולא אמרינן דנתן לבונה למנחה פסולה, והרי"ז כאילו נתן לבונה ע"ג קרקע, דליתא דכיון דכוונת התורה שלא תבוא על המזבח לא בשמן ולא בלבונה, וא"כ ממילא לא משגיחין על הפעולה דעתה, אלא על המטרה שהקריב מנחת חוטא במה שאסרה תורה, וא"כ אעפ"י שנתן לבונה במנחה פסולה, מ"מ חייב כיון שהתורה חייבה על הקרבה שמקריבין בפסול, וכמו שחייבה תורה על המנחה שהיא פסולה מטעם שמן לחודיא, כן חייבה תורה על ההקרבה דבפסול עבור לבונה ג"כ.

ד והנה מדחזינן לרבותינו בעלי התוס' והרשב"א דנקטו לדבר ברור דהכא חידשה תורה לחייב השני אף על פי שהמנחה נפסלת מקודם, א"כ ע"כ סברי דעיקר החיוב עבור עצם הנתינה, ולא מטעם הקטרה, וממילא גם בשלא הקטיר לבסוף חייב, וגם הסמ"ג לא כתב דבעינן הקטרה.

ה אמנם הרמב"ם בפרי"ב ממעה"ק ה"ח כתב וז"ל נתן והקריב לוקה על השמן בפני עצמו ועל הלבונה בפני עצמה יעוי"ש, מבואר דדייק הרמב"ם דבעינן הקריב, ומשמע מדבריו דכל עיקר החיוב על הנתינה דהשמן, והלבונה הוא דוקא בשהקריב, ולדידי' לא שייך הכא לדון מטעם דהשני עשה פעולתו במנחה פסולה, כיון דאין האיסור בזה הנתינה לחודיא, אלא עוד איכא תנאי בהקרבה, - ובהקרבה אין הבדל אם נתן בכשרה או בפסולה וכמו שכתבנו.

ו אמנם תמהני על דבריו בשתים, א) מדוע לא כתב תנאי זה דהקרבה בפרי"ט מסנהדרין בהא דחשיב שם הנותן שמן, והנותן לבונה במנחת חולין ולא כתב תנאי זה דבעינן שיקריב המנחה ואז לוקה, ב) גם בהלכה זו כתב תנאי דהקריב בכדי לחייב שתים משום שמן ומשום לבונה, ומשמע דדוקא בשביל חיוב השתים בעינן תנאי זה דהקריב, אבל ליחייב אחת היינו שלא עבד אלא אחת או נתן שמן, או נתן לבונה לא בעינן תנאי זה דהקרבה, וזה טעמא בעי, ולפלא שלא עמדו בזה הנו"כ.

ז ונראה דהרמב"ם מפרש הברייתא יכול בשני כהנים, היינו דבאדם אחד אין לחייבו שתים, דפעולת השני במנחה פסולה עשה, ואין לחייבו, וע"כ בשני בני אדם ובשתי מנחות וכמו שפירשו התוס' והרשב"א, ועל זה אמר התנא דהתורה רבתה מעלי' בגופה של מנחה, היינו במנחה חדא, אבל סבר הרמב"ם דלא רבתה התורה לחייב השני שעשה פעולתו במנחה פסול, אלא באופן שהקריב המנחה בשמן ובלבונה, והיינו דשני חיובים אמרה תורה, א) לדין הנתינה, ב) להקטרה, הנתינה חיובה דוקא לעושה ראשון, בין שנתן שמן בראשונה, בין שנתן לבונה, ובמעשה הבאה באחרונה אינו חייב רק בתנאי דהקטרה, ואין חילוק אם אדם אחד עשה את שתיהן, או ששני בני אדם עשו, -- עכ"פ אין לחייב עבור מעשה הבאה לבסוף רק בתנאי דהקטרה, כי בזה חידשה תורה שלא יבוא בפסול על המזבח, נמצא ששני דינים אמרה תורה, והיינו דבמנחה כשרה איסור הנתינה ובמנחה פסולה איסור דשמן, ולבונה, הקטרה, ולהכי שם בה' סנהדרין כתב הני תרי לאוין והכוונה במנחות נפרדות, דהלאוין הם על הנתינה, והכא במעה"ק כתב דין דהקטרה, באופן שיצוייר שתים במנחה חדא.

ח ובזה מיושב מה שיש להקשות דדברי הרמב"ם סותרים זה את זה, והוא דכתב שם בהלכה זו נתן כלי שיש בה שמן או לבונה על גבי' אינו עובר ולא פסל, והנה משמע דאינו עובר מטעם דהשמן הוא בכלי, משמע דאם שפך השמן בהמנחה עובר, וקשה הא הרמב"ם כתב ברישא הקריב השמן, ואם בעינן דוקא הקריב א"כ אין מקום עוד לדון בדבר הנתינה דהשמן בכלי, וע"כ כוונת הרמב"ם דתנאי דהקריב הוא רק ליחייב עבור הפעולת הנתינה הבאה באחרונה, וכמו שכתבנו.

ט ובעיקר דברי הרמב"ם שכתב בכלי דאינו עובר הקשה הלח"מ שם מדוע שנה התנא במשנה נתן שמן על שיריה אינו עובר בל"ת, ובנתן כלי ע"ג כלי לא פסל, ומשמע מזה דבנתן כלי לא פסלה, אבל עבר על הל"ת, וא"כ מנין לרבינו לומר דאינו עובר יעוי"ש.

י ונראה דלפי מה שביארנו דהרמב"ם מפרש הברייתא יכול בשני כהנים כמו שפירשו התוס' והרשב"א משום דע"כ באדם אחד אין לחייב בשתים, מטעם דאין לחייב עבור פעולה השנייה, מטעם דהמנחה כבר נפסלה, ואם אמרינן דבנתינת כלי עם שמן ע"ג כלי גם כן חייב, א"כ שפיר יצוייר באדם אחד שני הלאוין, באופן שבראשונה העמיד השמן בכלי ע"ג כלי דהמנחה שמה, ועבר הל"ת דלא ישים עליה שמן, והמנחה עדיין כשרה היא ואח"כ חייב על הנתינה דהלבונה, וע"כ מוכח מזה דאינו עובר בזה. -

יא עוד נראה להוכיח דע"כ אינו עובר, והוא מהא דתניא בתוספתא דמנחות פר"ה נטל בכלי ונתן עליה כשרה לפיכך אם חשב עליה חוץ למקומו פסול ואין בו כרת, חוץ לזמנו פיגול וחייב עליו כרת, ואם אמרינן דעשה איסור ועבר על הל"ת בזה שהעמיד הכלי עם השמן על המנחה, פשיטא שמחויב ליטול משם הכלי עם השמן, וא"כ איזה הבדל יש בין זה ללבונה שמחויב ללקט, - ואילו גבי לבונה כל זמן שלא לקט הלבונה אעפ"י שג"כ המנחה לא נפסלה אלא חיוב ליקוט יש בזה, וכמו שמבואר הכא במשנה וברייתא וברמב"ם פרי"א מפסוה"מ ה"י ומ"מ לא נעשה פיגול כל זמן שלא ליקט משם הלבונה כמבואר בפרט"ז מפסוה"מ ה"י, ואילו הכא בהעמדת הכלי בשמן על המנחה נעשה פיגול אף טרם שנטל משם הכלי עם השמן, וע"כ ההבדל ביניהם, משום דבזה לא עבר על הל"ת, והטעם מפני שאינו בגופה של המנחה, וזהו שכתב הרמב"ם אינו עובר ואינו פוסל.

יב ובעיקר הדבר שכתבנו להסתפק אם יש איסור הקטרה במנחת חוטא בשמן ולבונה, - נראה דתליא בפלוגתא דר' יוחנן ור"ל לעיל כ"ג דאיתמר קומץ דמנחת חוטא ששמנו ר' יוחנן אמר פסול, ור"ל אמר הוא עצמו משכשכו בשירי הלוג ומעליהו, והכתיב לא ישים עליה שמן ולא יתן עליה לבונה ההוא שלא יקבע לה שמן בחברותיה, ומשכשך בשמן של מנחה אחרת שניתותר, וכמו"ש התוס' שם דאפשר שלא ישאר בלוג מן השמן, ונראה דפליגי בזה דר"י סבר דמלבד איסור נתינה דשמן ולבונה על המנחה, עוד יש איסור הקרבה, גם כן, ולהכי גם אחר הקמיצה אסור לשכשך הקומץ בשמן בכדי שלא יבוא על המזבח עם שמן, אמנם ר"ל סבר דעיקר האיסור הוא על המנחה קודם הקמיצה, אבל לאחר קמיצת הקומץ, הנה גם הקומץ לא נאסר בהקרבה עם שמן, ולהכי אם יש באפשרות לטוח את הקומץ בשמן שפיר דמי, וממילא הרמב"ם שפסק שם כר' יוחנן כמבואר בפרי"א מפסוה"מ ה"י, להכי שפיר כתב הדין דהקרבה, וכמו שנתבאר.

יג ובזה מיושב מה שראיתי מקשה לר"ל דסבר הוא עצמו משכשכו וכשר, דתקשה ממשנה מפורשת דהכא דתנן נתן על שיריה אינו עובר בל"ת, ומשמע אבל הקומץ אסור, וזהו דלא כר"ל, אבל לפי מה שכתבנו מיושב היטב, דהלא ר"ל סבר דכל עיקר האיסור על המנחה נאמרה שהוא קודם הקמיצה ואין להקרבה שייכות לדין זה דלא ישים עליה שמן, וא"כ לא צריך התנא לומר דמותר לקומץ לשכשך בשמן, כיון דזה הי' לדבר פשוט שכל עיקרן של איסור נתינה על עצם המנחה נאמרה, ואין להקטרה שייכות בזה.

יד והנה הא דנקט התנא אינו עובר בל"ת משמע הא לכתחילה לא יעשה כן, ולכאורה תמוה הא כיון שאמרה תורה למשחה לגדולה הא הוי גם מצוה לעשות כן, וזה אין לומר דשאני מנחת חוטא, דמדוע, ובסוטה י"ד משמע שכן הדין גם במנחת חוטא, ונראה דשאני בין קודם הקטרת הקומץ לאחר הקטרה, דקודם הקטרה כיון שעדיין לא הותר באכילה, להכי לא הוי עתה המצוה של למשחה לגדולה, ולהכי הנתינה דהשמן להשיריים לא הוי באיסור ל"ת, אבל גם מצוה ליכא, וגם אסור לכתחילה, - אבל לאחר ההקטרה שמותר באכילה איכא גם מצוה לתת שמן מטעם המצוה דלמשחה לגדולה, ומצאתי להגאון ושב הכהן בחידושיו למנחות נחית בזה, וכתב ג"כ לדקדק בלשון הרמב"ם שכתב אינו לוקה וכו' אם נתן השמן אחר שקמץ קודם שהקטיר הקומץ, וכוונתו דהא דאינו לוקה אבל איסורא איכא זהו דוקא קודם שהקטיר הקומץ, - והיינו דלאחר שהקטיר הקומץ מותר לכתחילה, ונכון.

טו תוספות ד"ה יכול בשני כהנים וכו' וקצת קשה דאימא דקרא מיירי בשנתן השמן ואת הלבונה בבת אחת יעוי"ש, ולכאורה יש להעיר לפי הכלל כל שאינו בזאח"ז אפילו בב"א אינו, ונראה דלענין פסול לא אמרינן האי כללא, והיינו דדוקא לענין חלות, אמרינן דכיון דאין מקום לחול בזה אחר זה, אין מקום לחול גם בב"א, והטעם בזה משום דהחלות הראשון מעכב את השני לחול, ומטעם זה גם בב"א אין מקום לחול לשניהם, משום דכל אחד מעכב על השני, וממילא שניהם אינם חלין, משא"כ בפסול, הא דאינו לוקה על מעשה השניי', משום שהמנחה היא פסולה, אין הטעם משום שאין לחול בה, וכל עיקר הטעם הא דאינו לוקה במעשה השנייה, דין פסול בפסולה, דמדוע לא, הלא יש לומר עוד פסול הוא מפני שדין זה דמלקות בפוסל מנחה כשרה נאמרה, ולא בפסולה, אמנם בב"א קרינן לה עדיין מנחה כשרה, וראי' לזה מסוגיא מפורשת זבחים צ"ג בעי מיני' דמני"ח ניתז על בגד טמא מהו וכו' ה"מ בזה אחר זה אבל בבת אחת לא וכו' יעוי"ש, הרי מבואר דלא אמרינן שם דתליא בדינא דרבה כל שאינו בזה אחר זה וכו', והטעם בזה כמו שכתבנו משום דבב"א קרינן לזה כשר.

טז עוד נראה דלא שייך כל שאינו בזה אחר זה אלא באופן דיש ביטול לשניהם כמו מקדש אשה ואחותה וכדומה, אבל הכא בע"כ יש חיוב לנתינת השמן גם אחרי נתינת הלבונה והיינו דיש הוספה בעבירת הלאו דהשמן על הלבונה. והוא דבעבירת הלאו דהלבונה יש לתקן ע"י ליקוט, והמנחה מתכשרה כמבואר, נמצא דלא שייך כל שאינו בזה אחר זה אלא בחד צד דהיינו אם נתן שמן תחילה אבל לא להיפך, לפיכך שפיר מהני בת אחת, וסברא זו שייכה גם שם בזבחים, דדוקא בשנטמא מקודם לא משכחת דין כיבוס מטעם שהוא דם טמא, אבל בשניתז מקודם, ואח"כ נטמא ישנו לדין כיבוס, - וממילא מהני בת אחת, ויש להעיר ממעשר בהמה שיצאו שנים בעשירי דע"כ אחד קרוש, מטעם דעשירי מאיליו, ועיקר הפירכא היא מבתרא כמבואר בתוס' בכורות י"ח, ויש לחלק.

יז עוד נראה דהנה יש לחקור היאך הדין בשנתן לבונה פחות מכזית, והשלים לשיעור במעט שמן, אם מצטרף השמן להשלים הלבונה להיות חייב משום לבונה ומסתברא דמצטרף, לפי הכלל שמסרו לנו חכמים דחמור לקל מצטרף כמבואר שבת ע"ו, - וה"נ שמן החמור דפוסל במשהו מצטרף ללבונה לשיעור כזית, ובאופן זה באו שני הפסולים בכת אחת, היינו פסול דשמן דפוסל במשהו ופסול לבונה, ובב"א כזה לא שייך לומר כל שאינו בזה אחר זה, משום דלא דמי לדעלמא שכל אחת סותרת את השניי', משא"כ הכא שאדרבה אחת מסייעת את השניי'.

יח אבל לפי"ז יש להבין הא דכתבו התוס' דאין לומר בב"א משום דאי אפשר לצמצם יעוי"ש, וקשה הא לפי מה שכתבנו שפיר יש לומר בת אחת באופן שנתן משהו שמן להשלים להזית לבונה, ואין כאן מה לצמצם, וע"כ מוכח דלא נחתו לזה התוס' והלא מבואר במעילה י"ח דהחמור לקל מצטרף אם הוא לפי הסדר המבואר שם, ועי' בר"ש פרכ"ז דכלים מ"ב, וא"כ מסתבר דשמן משלים לשיעור כזית דלבונה ומשכחת בת אחת שפיר, וצ"ע.

יט עוד נראה דלא שייך כל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו, באופן שאמרה תורה דצריך להיות בת אחת, דזה ודאי דבת אחת תמיד עדיף, כמו"ש התוס' לעיל י"א ד"ה כגון, ורק חידוש דין הוא הא דאם לא מהני בזה אחר זה לא מהני בת אחת ג"כ, אבל במקום שאמרה תורה בדין בת אחת, בזה יש לנו לומר דלא איכפת לן שאינו בזה אחר זה, וממילא אם אמרינן הכא דהשני לאוין דלא ישים עלי' שמן, ולא יתן עלי' לבונה אמרה תורה על בת אחת, שוב לא איכפת לן מה שלא יצוייר בזאח"ז.

כ ובזה מובן לנו דברי מרן הכס"מ בפר"א מכה"מ ה"ב בשמן המשחה דכתב הרמב"ם דצריך לשחוק הסממנים כל אחד ואחד לבדו, ואח"כ מערבן יחד, והקשה מרן מנין לרבינו ששוחק בזה אחר זה ואח"כ מערבן דלמא מערבן ושוחקן בבת אחת דוקא דהכי משמע מקרא דברישא כתיב ממולח ואחר כך כתיב ושחקת יעוי"ש, וקשה אם לא מהני בזה אחר זה, שוב לא מהני בת אחת, אבל לפי מה שכתבנו אתי שפיר, משום דאם כוונת התורה על בת אחת שזה עדיף מן בזה אחר זה, שוב לא איכפת לן כלל מה שאינו בזה אחר זה.

כא ובזה יש ליישב גם קושיות הגאון מהר"ל מפראג על מה שכתב הטור ויאכל השני זיתים מהמוציא ומצה ביחד, והקשה הא כל שאינו בזה אחר זה וכו', ולפי מה שכתבנו אתי שפיר, דאם המצוה על בת אחת שוב לא איכפת לן הא דלא הוי בזה אחר זה, כיון דבת אחת עדיפא, וזהו מצותו, וכמו שנתבאר.

א תוספות ד"ה מי בעינן וכו' משמע מדבריהם דלר"י לא בעי סיכה בכזית, וזהו כהראב"ד בפר"א מכה"מ ה"י, - אבל דעת הרמב"ם דסיכה בעינן כזית. -

ב במשנה, מנחת נכרים וכן לעיל במשנה הא דמקבלין מנחה מעכו"ם, ילפינן מהא דאיש איש, וכמבואר להדיא בברטנורא, ויש להעיר לר"ע דסבר לקמן ע"ג דאין מקבלין קרבן מעכו"ם אלא עולות, ולפי"ז מסתמא גם מנחה לא מקבלין מעכו"ם, וכן מוכח מהא דפסק הרמב"ם בפר"ג ממעה"ק ה"ב, דקרבן עכו"ם אין מקבלין מהן אלא עולות, וגם לא מנחות, - וא"כ תקשה ממשנה זו דמקבלין מעכו"ם מנחה, ודוחק לומר דמשנה דלא כר"ע, ומדוע לא פריך הש"ס לימא מתני' דלא כר"ע, כמו שפריך הש"ס לקמן ע"ג ע"ב לימא ריוה"ג ולא ר"ע, וצריך עיון.

ג עוד תמוה דברי הרמב"ם בפיה"מ שמביא גם כן מנחת נכרים, - ומדלא כתב דלא כן הלכה כדרכו תמיד בפיה"מ, משמע שמסכים לדינא דשייך מנחה בנכרים, וזה היפך מה שפסק בהלכה כדלעיל. -

ד ר"ש אומר כל שאין לה קמיצה אין לה הגשה, ופירש"י בד"ה כל שאין לה קמיצה להתיר שיריים באכילה, והביאור הדבר בזה שתלי בהיתר שיריים, היינו דסבר ר"ש דבעינן הגשה למזבח, - להורות דההיתר שיריים קא זכו הכהנים ממזבח שהוא שולחן גבוה, ובלא הגשה דהמנחה כולה אין כאן היכר דהזכייה באה ממזבח, ומטעם זה במנחת כהנים דכולה כליל לא בעינן להגשה כלל, ומטעם זה גם במנחת כהנים של חוטא גם לר"ש דסבר דיש לה קמיצה, - והיינו דסבר ר"ש דיש לה קמיצה, והקומץ קרב בפני עצמו, והשיריים קריבין בפני עצמן, מ"מ לא בעינן לזה הגשה, מטעם דכיון דלא זכו כהנים בהקומץ, זהו שדרשו ממנו במחובר כדלעיל כ"ד כוונת רש"י, ובזה מיושב הא דהקשו התוס' בד"ה ר"ש אומר וכו' דהרי מנחת חוטא של כהן יש לה קמיצה וכו' יעוי"ש, אבל לפי מה שביארנו בפירש"י, אתי שפיר, וכמו שנתבאר.

באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0

(הוי רבוי אחר רבוי. דגבי שמן כתיב עליה דהיינו כזית וגבי לבונה כתיב עליה דמשמע עד דאיכא שיעורא): בלבונה כתיב נתינה ונתינה בכזית כדכתיב (ויקרא כב) ונתן לכהן את הקדש ובההיא נתינה כתיבה אכילה וכל אכילה בכזית עליה משמע דבמנחה נמי בעינן כזית הוי רבוי אחר רבוי דגבי שמן כתיב עליה דהיינו כזית וגבי לבונה עליה הוי רבוי אחר רבוי ואינו אלא למעט דגבי לבונה לא בעינן כזית מנחה דעל משהו נמי חייב: מי בעינן שימה. דשמן דומיא דנתינת לבונה דלא מחייב אלא בכזית אי לא: יכול בשני כהנים. דלא יתחייבו שני לאוין עד שיהו שני כהנים אחד נותן שמן ואחד נותן לבונה אבל חד כהן לא מחייב אלא חד לאו: בגופה של מנחה הכתוב מדבר. תלויין שני הלאוין כיון שנתן שמן ולבונה על המנחה חייב שתים לא שנא חד ולא שנא תרין: יכול לא יתן כלי כו': בגופה של מנחה. עד שיערב את השמן או הלבונה במנחה: מתני' כל שאין לה קמיצה. להתיר שירים לכהנים: אין לה הגשה. כדתקני בברייתא לקמן ויצאו אלו מנחת כהנים ומנחת כהן משיח שאין מהן לכהנים: גמ' עשר תנן. בתרי לישני כדפרישית לעיל (דף נט.): והבאת את המנחה. בההוא קרא כתיב והגישה אל המזבח: אלא קומץ בלבד. שנעשה לה': מנחה כו'. שטעונה הגשה קודם קמיצה: ודין הוא. דמנחת חוטא טעונה הגשה ולא צריך קרא:

מי בעינן שימה דומיא דנתינה או לא. בפ''ק דכריתות (דף ו:) פליגי רבי יהודה ור''מ גבי שמן המשחה דר' מאיר סבר על בשר אדם לא יסך וכתיב ואשר יתן ממנו על זר מה סיכה כל שהוא אף נתינה כל שהוא ור' יהודה סבר ילפינן נתינה דזר מנתינה דעלמא מה נתינה דעלמא כזית אף נתינה דהכא כזית והשתא הך בעיא דהכא ניחא לתרוייהו דאפילו לר''מ דיליף התם משום דנתינה וסיכה בחדא מילתא כתיבי אלא שזה כתוב באזהרה וזה כתוב בכרת ואפילו לר' יהודה נמי דלא יליף התם דלמא הכא מודה כיון דנתינה ושימה כתיבי בחד קרא והא דמשמע דנתינה בעלמא בכזית היינו משום דילפינן מנתינה דתשלומי תרומה דהויא בכזית כרבנן דפרק כל שעה (פסחים לב:) ודלא כאבא שאול דלדידיה שוה פרוטה בעי וכי איכא שוה פרוטה אע''פ שאין בו כזית אי נמי אפילו כאבא שאול דשאני התם דיליף ממעילה דבפרוטה כדאיתא התם והא דאמר בפרק הזהב (ב''מ מז.) קונין בכלי אף על פי שאין בו שוה פרוטה אע''ג דכתיב ונתן לרעהו נעלו כתיב דמשמע כל דהו וגט נמי אמרינן (גיטין דף כ.) כתבו על איסורי הנאה כשר דונתן בידה נתינת גט בעלמא קאמר כדכתי' ספר אפי' כל דהו ולמאי דפרישית דטעמא דאבא שאול משום דיליף ממעילה ניחא טפי דלא שייך למילף ממעילה אלא תרומה שהיא כעין מעילה שמשלם קרן וחומש וקצת קשה בתרומה דכתיב (דברים טו) תתן לו אמאי חיטה אחת פוטרת את. הכרי ניבעי כזית כנתינה דשמעתין ואין לומר דחיטה אחת לאו דוקא דהא אמרינן בסוף מסכת ע''ז (דף עג:) דטבל בכל שהוא דכהתירו כך איסורו ובמסכת פיאה בשמעתא קמייתא בירושלמי משמע דאין לה שיעור כלל והא דלא תני לה בהדי הנך דאין להם שיעור משום דאין אדם עושה כל גורנו תרומה משום דכתיב ראשית ששיריה ניכרין ומתן בהונות אין שייך להזכיר כאן דלא שייך בהו לא פרוטה ולא כזית: יכול בשני כהנים ת''ל עליה. פירש בקונטרס שלא יתחייבו בשני לאוין על הלבונה ועל השמן אלא שני כהנים אחד נותן את השמן ואחד נותן את הלבונה אבל חד כהן לא מיחייב אלא חד לאו וקשה כיון דכתיבי שני לאוין למה לא יתחייב כהן אחד כמו שנים ונראה לפרש דמיירי בשתי מנחות הנעשות בשני כהנים דהכי אורחא דמילתא משום ברוב עם הדרת מלך דהא בתנופת חזה ושוק וחלבים מטפלים בו שלשה כהנים משום ברוב עם הדרת מלך כדלקמן (דף סב.) כל שכן בשתי מנחות והכי קאמר יכול בשתי מנחות דווקא כתיבי שני לאוין שבזאת נתן שמן ובזאת נתן לבונה דאילו במנחה אחת כיון דכבר נתן עליה שמן הרי היא פסולה ולא מחייב תו אלבונה כדאשכחן לעיל (דף נז.) בהמחמץ את הפסולה דפטור ואע''ג דהתם כתיב לה' דדרשינן כשרה ולא פסולה אימא מהתם ילפינן ת''ל עליה בגופה של מנחה הכתוב מדבר לחייב שני לאוין וקצת קשה דאימא דקרא מיירי בשנתן השמן ואת הלבונה בבת אחת ושמא אי אפשר לצמצם אי נמי סתם קרא אורחיה בזה אחר זה כמו שרגילין במנחות שיש בהם שמן ולבונה ור''ת מפרש יכול בשני כהנים כלומר בשני דברים שזה נתן שמן וזה נתן לבונה והוא הדין באדם אחד בזה אחר זה אלא משום דאורחא דמילתא ששני כהנים רגילין לעשות משום ברוב עם הדרת מלך ואמתני' קאי דחייב על השמן בפני עצמו ועל הלבונה בפני עצמה ובעי אי חייב בזה אחר זה על שתיהן אע''פ שנפסלה בשמן מידי דהוי אמחמץ אחר מחמץ או כיון דנפסלה אינו חייב ומתני' בשתי מנחות באחת נתן שמן ובאחת נתן לבונה ת''ל עליה בגופה של מנחה יצא נותן שמן על הלבונה או לבונה על השמן שאין זה בגופה ואפילו נתן את הלבונה מצד אחד במקום שאין שם שמן מ''מ עליה משמע שאין כלל שמן בכל המנחה אי נמי בגופה משמע כשרה ולא פסולה: רבי שמעון אומר מנחת כהנים ומנחת כהן משיח אין בהן הגשה לפי שאין בהן קמיצה. תימה אלא מעתה מנחת חוטא של כהנים תהא טעונה הגשה דהא בעיא קמיצה לר' שמעון כדתנן פרק ואלו מנחות (לקמן עב:) רבי שמעון אומר מנחת חוטא של כהנים נקמצת והקומץ קרב בפני עצמו והשיריים קריבין בפני עצמן וכי תימא הכי נמי הא קא''ר שמעון בגמרא מרבה אני שאר מנחות שיש מהן לאישים ובאות בגלל עצמן ויש מהן לכהנים ומוציא אני שתי הלחם ולחם הפנים שאין מהן לאישים ומנחת נסכים שאינה באה בגלל עצמה ומנחת כהנים ומנחת כהן משיח שאין מהן לכהנים אלמא יש מהן לכהנים בעי ועוד קשה דשבק הכא עיקר טעמא דהכי הוה בעי למימר ר' שמעון אומר מנחת כהנים ומנחת כהן משיח אין בהן הגשה לפי שאין מהן לכהנים או בגמרא ליתני בברייתא מרבה אני שאר מנחות שיש בהן קמיצה ומוציא אני כל אלה שאין בהן קמיצה ונראה לפרש דקמיצה דנקט הכא אע''ג דלישנא משמע דלטעמא נקטיה על כרחין לא נקטיה לטעמא אלא לכללא בעלמא דכל שאינו בקמיצה אין בו הגשה דשמעינן מכלל זה שתי הלחם ולחם הפנים ומנחת נסכים ומנחת כהנים ומנחת כהן משיח ולאו למימר קאתי דכל שיש בו קמיצה יש בו הגשה דיש שיש בו קמיצה ואין בו הגשה כגון מנחת חוטא של כהנים: מנחת חוטא מנין. אשאר מנחות לא מהדר דהא כתיב במנחת מרחשת (ויקרא ב) אשר יעשה מאלה משמע כל המנחות הכתובות שם מנחת סולת מנחת מחבת חלות ורקיקין מנחת העומר ומנחת סוטה כדדרשי ר' שמעון ור' יהודה אבל מנחת כהנים ומנחת כהן משיח לא מפרש ת''ק מנא ליה ואי בבנין אב איכא למיפרך מה להצד השוה שבהן שכן נקמצות ויש מהן למזבח ולכהנים תאמר במנחת כהנים ומנחת כהן משיח דכולה כליל ואין בה לכהנים ושמא לא חשיב לה פירכא אי נמי מאת המנחה נפקא ליה כי היכי דנפקא ליה מנחת חוטא ודבר תימה דשביק הכא מנחת כהנים ומנחת כהן משיח דהוא עיקר פלוגתייהו דפליגי בה במתני' ר' שמעון ורבנן וגם צריך לדקדק אמאי. לא נפקי מזאת תורת המנחה תורה אחת לכל המנחות ושמא משום דכתיב התם והרים ממנו בקומצו מסולת המנחה ומשמנה את כל הלבונה משמע דאיירי בטעונות קמיצה וטעונות שמן ולבונה ובאות סולת לאפוקי מנחת כהנים ומנחת כהן משיח דאין טעונות קמיצה ולא מנחת חוטא ומנחת סוטה דאין טעונות שמן ולבונה ולא מנחת העומר דסולת משמע חיטין וזו באה שעורין ולא כתיב בה סולת אלא גרש ושמן ומיהו בריש

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מומלץ להירשם על מנת לשמור את התגובה בחשבון הפרטי שלך.

הערה אישית

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד