דף ס - א
הוי ריבוי אחר ריבוי, ואין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט. הילכך, נתינת לבונה אפילו על כלשהו מנחה פוסלת אותה. והא דבעינן נתינת לבונה בשיעורא דכזית הוא משום דילפינן נתינת לבונה מ"ונתן לכהן את הקודש".
ואיכא דאמרי: אמר רב יצחק בר יוסף: בעי רבי יוחנן: נתן משהו שמן על גבי כזית מנחה מהו? מי בעינן שימה של כזית שמן כנתינה של כזית לבונה, או לא בעינן בשימת השמן שיעורא של כזית אלא משהו שמן פוסל את מנחת החוטא?
ומסקינן: תיקו!
שנינו במשנה: נתן שמן על שיריה אינו עובר בלא תעשה.
תנו רבנן: נאמר במנחת חוטא "לא ישים ולא יתן". יכול בשני כהנים, שאחד שם שמן והשני נותן לבונה, הכתוב מדבר, שבאופן ששני כהנים עשו כל אחד מעשה נפרד אז כל אחד מהם לוקה על לאו נפרד, אבל אם כהן אחד ישים שמן ויתן לבונה לא ילקה אלא על לאו אחד? - תלמוד לומר "עליה", לומר לך: בגופה של מנחה הכתוב מדבר, שהלאווין מתייחסים למנחה, ולא בכהן תליא חילוקא דמילתא, וכיון שנעשו בה שני הדברים, לא שנא עשאם כהן אחד ולא שנא עשאום שני כהנים מיחייב תרתי. [20]
יכול לא יתן כלי עם שמן או לבונה על גבי כלי שבו נמצאת המנחה, [21] שגם בהכי קרינן לא ישים עליה שמן ולא יתן עליה לבונה, ואם נתן פסל? - תלמוד לומר "עליה" - בגופה של מנחה הכתוב מדבר, שאין לבלול את השמן או את הלבונה במנחה עצמה, ולא שיהיה איסור ליתן כלי עם שמן או לבונה מעליה.
מתניתין:
יש מנחות שהן טעונות הגשה, ואין טעונות תנופה.
ויש מנחות שהן טעונות תנופה ולא הגשה.
ויש מנחות שהן טעונות הגשה ותנופה.
ויש מנחות שאינן טעונות לא תנופה ולא הגשה.
ואלו הן המנחות שהן טעונות הגשה ואין טעונות תנופה:
א. מנחת הסולת.
ב. והמחבת.
ג. ומרחשת.
ד - ה. והחלות והרקיקין של מנחת מאפה תנור.
ו. מנחת כהנים. ז. ומנחת כהן משיח.
ח. מנחת נכרים.
ט. מנחת נשים.
י. ומנחת חוטא.
רבי שמעון אומר: מנחת כהנים ומנחת כהן משיח אין בהן הגשה, לפי שאין בהן קמיצה, אלא הן מוקטרות כליל וכל שאין בהן קמיצה - אין בהן הגשה. [22]
גמרא:
אמר רב פפא: כל היכא דתנן - עשר תנן [וכדמבארינן בדף הקודם].
מאי קא משמע לן? - לאפוקי מדרבי שמעון, דאמר מנחת מאפה תנור, אפילו מחצה חלות ומחצה רקיקין יביא, קא משמע לן דלא. אלא מביא או חלות או רקיקין.
שנינו במשנה פלוגתייהו דרבנן ורבי שמעון אם יש מצות הגשה במנחת כהנים ובמנחת כהן משיח.
ומבארינן: מנא הני מילי? והיינו: מאי טעמייהו דרבנן ודרבי שמעון?
דתנו רבנן: נאמר במנחת מרחשת "והבאת את המנחה אשר יעשה מאלה לה', והקריבה אל הכהן, והגישה אל המזבח.
והרים הכהן מן המנחה את אזכרתה, והקטיר המזבחה".
אילו נאמר בתחילת הפסוק "והבאת אשר יעשה מאלה לה'" [ולא כדכתיב "והבאת את המנחה אשר יעשה מאלה לה'"], הייתי אומר שהיות ובהמשך נאמר דין הקטרת הקומץ ["אזכרתה"], הרי הכי הוא משמעות הכתוב:
אין לי שטעון הגשה אלא קומץ בלבד.
מנחה, לפני שנקמצה, מנין שהיא טעונה הגשה?
תלמוד לומר "והבאת את המנחה... והגישה".
מנחת חוטא מנין שהיא טעונה הגשה?
תלמוד לומר "את המנחה", לרבות מנחת חוטא להגשה.
ואיכא לתמוה, אמאי איצטריך קרא למנחת חוטא - והלא דין הוא שתהיה מנחת חוטא טעונה הגשה, בלימוד של "במה הצד":
הערות
[20] התוס' פירשו שהנידון היה לענין נתינת לבונה אחר שכבר נתן שמן. והספק הוא האם השני גם כן עובר בלאו, או שמאחר והמנחה נפסלה על ידי השמן, שוב אינו עובר עוד בלאו, ודוקא כשנתן שניהם בבת אחת יהיה חייב על שניהם כמבואר במשנה, אבל נחלקו בתוס' איך לפרש מסקנת הברייתא לענין דינא, שהתוס' פירשו שלומדים מ"עליה" שגם השני עובר, אולם הביאו בשם רבינו תם שאין השני עובר בלאו. והאחרונים נקטו בפשיטות שהוא הדין לנותן שמן אחר הלבונה, שאף על גב שאפשר ללקט הלבונה ותחזור המנחה להכשירה, מכל מקום עתה פסולה היא, ואינה ראויה להקרבה כמות שהיא עכשיו. והמנחת חינוך [רפז טו] ביאר שלר"ת גדר האיסור הוא שלא לפסול את המנחה על ידי שמן ולבונה, ולכן מאחר שכבר יש בה פסול קודם, אין שייך לעבור עוד פעם נוספת, אולם לדעת התוס' גדר האיסור הוא, עצם פעולת הנתינה של שמן ולבונה במנחה, ולכאורה אין שום חילוק אם היא מנחה כשירה או פסולה. וכן נקט באמת המנחת חינוך [קכה]. וכן משמע קצת מלשון התוס', אבל מלשון ר"ת יש מקום להבין שאם יהיה פסול אחר במנחה, אינו עובר בלאו דנתינת שמן, [אפילו לשיטת התוס']. ורק כשנותן שמן אחר לבונה מאחר ששניהם משם אחד, משום כך עובר גם על השני, וכמו שהזכיר בדבריו מה שלמדנו לעיל [נו-נז] לענין מחמץ את המנחה, שהגם שאינו חייב כשחימץ מנחה פסולה, מכל מקום במחמץ אחר מחמץ חייב, משום שהכל נחשב כחימוץ אריכתא. והרמב"ם [מעה"ק יב ח] כתב "נתן והקריב, לוקה על השמן בפני עצמו ועל הלבונה בפני עצמה". ומבואר שאינו סובר כר"ת, ובחידושי הגרי"ז הביא בשם הגרי"ד, שלדעת הרמב"ם שהאיסור הוא בהקרבה, הרי ודאי שלא שייך כל נידון זה, שהרי בשעת הקרבה אין השמן קודם ללבונה אפילו אם ניתן לפניו במנחה. וכמו כן לדבריו לא שייך ללמוד שגדר האיסור הוא במה שהמנחה נפסלת על ידי השמן, [וכמו שנתבאר לשיטת ר"ת], אלא האיסור הוא ההקרבה של המנחה עם שמן ולבונה. והאור שמח שם פירש הברייתא לדעת הרמב"ם באופן אחר, שהנידון הוא לענין זמן האיסור של נתינת השמן, כלומר שבאופן שכהן אחד נתן שמן וכהן אחר נתן לבונה, יכול יתחייבו שניהם, ומשום שהאיסור הוא בשעת הנתינה, והרי שניהם נתנו, ועל זה למדנו מ"עליה", שהאיסור הוא רק בהקרבה, ולכן רק הכהן המקריב עובר, ואין שייכות ששנים יעברו בלאו זה.
[21] רש"י פירש במשנה דין זה במנחת חוטא. וביאר החשק שלמה שבמנחת סוטה שנאמר "לא יצוק" היה הדבר פשוט שבנתינת כלי על גביה אינו נפסל, שאין זה יציקה, ורק במנחת חוטא שנאמר "לא ישים", היינו פוסלים בנתינת כלי לולא הדרשה ד"עליה".
[22] כתב בחידושי הגרי"ז שלפי רבי שמעון אין גם הגשה בקרבן עצים, שהרי אין בהם קמיצה להתירם באכילה לכהנים. ומה שלמדנו לעיל [כ ב], שלרבי הסובר שעצים קרבן גמור הן ונלמדים ממנחה, יש בהם הגשה, אין זה לפי סברת רבי שמעון.
א דף ס תנו רבנן לא ישים עלי' שמן ולא יתן יכול בשני כהנים ת"ל עליה בגופה של מנחה הכתוב מדבר, ופירש"י יכול בשני כהנים דלא יתחייבו שני לאוין עד שיהא שני כהנים אחד נותן שמן, ואחד נותן לבונה, אבל חד כהן לא מחייב אלא חד לאו יעוי"ש, ודברי רש"י תמוה טובא כיון דכתיבי שני לאוין מדוע לא יתחייב גם כהן אחד שתים, וכמו שהקשו בתוס', ופירשו התוס' דהכוונה בשני כהנים בשני מנחות, דבמנחה אחת כיון שנפסלה בשמן או בלבונה שוב אין עוד לאו, וחידשה התורה דגם במנחה אחת יש לאו על השני ג"כ מטעם החידוש דין דיש לאו גם בפסולה כמו במנחה דחייב במחמץ אחר מחמץ יעוי"ש, ובחידושי הרשב"א למנחות מפרש כן בכוונת רש"י יעוי"ש, אמנם דעת ר"ת להיפך דחידשה תורה עליה בגופה של מנחה דהיינו כשרה ולא פסולה, יעוי"ש בתוספות.
ב והנה יש לעיין בכוונת התורה בהא דמנחת חוטא שאסור ליתן עלי' שמן ולבונה, משום דיש לפרש בה שתים, א) דעצם הנתינה אסרה תורה אפילו בלא הקרבה, והיינו שאסור ליפות המנחה בשמן ולבונה, וזהו עצמותו של איסור, ב) דהתורה הקפידה שלא תבוא המנחה על המזבח כשהיא מהודרת, -- ונפק"מ לדינא אם יש מלקות גם בשלא תבוא על המזבח, דאם נפרש באופן הראשון לקי גם בשלא הקריבה על המזבח, אבל אם נפרש כאופן השני דעיקר הקפידא בעל המזבח, א"כ אינו לוקה רק אם באתה בסוף על המזבח.
ג עוד בזה דאם נפרש דעיקר הקפידא שלא תבוא על המזבח כשהיא מהודרת, הנה שפיר יש לחייבו השנים, היינו כשאחד נתן השמן והשני את הלבונה כמבואר בסוגיא, מ"מ יש לחייב השני בנתינת הלבונה, אעפ"י שהמנחה כבר נפסלה בהשמן, ולא אמרינן דנתן לבונה למנחה פסולה, והרי"ז כאילו נתן לבונה ע"ג קרקע, דליתא דכיון דכוונת התורה שלא תבוא על המזבח לא בשמן ולא בלבונה, וא"כ ממילא לא משגיחין על הפעולה דעתה, אלא על המטרה שהקריב מנחת חוטא במה שאסרה תורה, וא"כ אעפ"י שנתן לבונה במנחה פסולה, מ"מ חייב כיון שהתורה חייבה על הקרבה שמקריבין בפסול, וכמו שחייבה תורה על המנחה שהיא פסולה מטעם שמן לחודיא, כן חייבה תורה על ההקרבה דבפסול עבור לבונה ג"כ.
ד והנה מדחזינן לרבותינו בעלי התוס' והרשב"א דנקטו לדבר ברור דהכא חידשה תורה לחייב השני אף על פי שהמנחה נפסלת מקודם, א"כ ע"כ סברי דעיקר החיוב עבור עצם הנתינה, ולא מטעם הקטרה, וממילא גם בשלא הקטיר לבסוף חייב, וגם הסמ"ג לא כתב דבעינן הקטרה.
ה אמנם הרמב"ם בפרי"ב ממעה"ק ה"ח כתב וז"ל נתן והקריב לוקה על השמן בפני עצמו ועל הלבונה בפני עצמה יעוי"ש, מבואר דדייק הרמב"ם דבעינן הקריב, ומשמע מדבריו דכל עיקר החיוב על הנתינה דהשמן, והלבונה הוא דוקא בשהקריב, ולדידי' לא שייך הכא לדון מטעם דהשני עשה פעולתו במנחה פסולה, כיון דאין האיסור בזה הנתינה לחודיא, אלא עוד איכא תנאי בהקרבה, - ובהקרבה אין הבדל אם נתן בכשרה או בפסולה וכמו שכתבנו.
ו אמנם תמהני על דבריו בשתים, א) מדוע לא כתב תנאי זה דהקרבה בפרי"ט מסנהדרין בהא דחשיב שם הנותן שמן, והנותן לבונה במנחת חולין ולא כתב תנאי זה דבעינן שיקריב המנחה ואז לוקה, ב) גם בהלכה זו כתב תנאי דהקריב בכדי לחייב שתים משום שמן ומשום לבונה, ומשמע דדוקא בשביל חיוב השתים בעינן תנאי זה דהקריב, אבל ליחייב אחת היינו שלא עבד אלא אחת או נתן שמן, או נתן לבונה לא בעינן תנאי זה דהקרבה, וזה טעמא בעי, ולפלא שלא עמדו בזה הנו"כ.
ז ונראה דהרמב"ם מפרש הברייתא יכול בשני כהנים, היינו דבאדם אחד אין לחייבו שתים, דפעולת השני במנחה פסולה עשה, ואין לחייבו, וע"כ בשני בני אדם ובשתי מנחות וכמו שפירשו התוס' והרשב"א, ועל זה אמר התנא דהתורה רבתה מעלי' בגופה של מנחה, היינו במנחה חדא, אבל סבר הרמב"ם דלא רבתה התורה לחייב השני שעשה פעולתו במנחה פסול, אלא באופן שהקריב המנחה בשמן ובלבונה, והיינו דשני חיובים אמרה תורה, א) לדין הנתינה, ב) להקטרה, הנתינה חיובה דוקא לעושה ראשון, בין שנתן שמן בראשונה, בין שנתן לבונה, ובמעשה הבאה באחרונה אינו חייב רק בתנאי דהקטרה, ואין חילוק אם אדם אחד עשה את שתיהן, או ששני בני אדם עשו, -- עכ"פ אין לחייב עבור מעשה הבאה לבסוף רק בתנאי דהקטרה, כי בזה חידשה תורה שלא יבוא בפסול על המזבח, נמצא ששני דינים אמרה תורה, והיינו דבמנחה כשרה איסור הנתינה ובמנחה פסולה איסור דשמן, ולבונה, הקטרה, ולהכי שם בה' סנהדרין כתב הני תרי לאוין והכוונה במנחות נפרדות, דהלאוין הם על הנתינה, והכא במעה"ק כתב דין דהקטרה, באופן שיצוייר שתים במנחה חדא.
ח ובזה מיושב מה שיש להקשות דדברי הרמב"ם סותרים זה את זה, והוא דכתב שם בהלכה זו נתן כלי שיש בה שמן או לבונה על גבי' אינו עובר ולא פסל, והנה משמע דאינו עובר מטעם דהשמן הוא בכלי, משמע דאם שפך השמן בהמנחה עובר, וקשה הא הרמב"ם כתב ברישא הקריב השמן, ואם בעינן דוקא הקריב א"כ אין מקום עוד לדון בדבר הנתינה דהשמן בכלי, וע"כ כוונת הרמב"ם דתנאי דהקריב הוא רק ליחייב עבור הפעולת הנתינה הבאה באחרונה, וכמו שכתבנו.
ט ובעיקר דברי הרמב"ם שכתב בכלי דאינו עובר הקשה הלח"מ שם מדוע שנה התנא במשנה נתן שמן על שיריה אינו עובר בל"ת, ובנתן כלי ע"ג כלי לא פסל, ומשמע מזה דבנתן כלי לא פסלה, אבל עבר על הל"ת, וא"כ מנין לרבינו לומר דאינו עובר יעוי"ש.
י ונראה דלפי מה שביארנו דהרמב"ם מפרש הברייתא יכול בשני כהנים כמו שפירשו התוס' והרשב"א משום דע"כ באדם אחד אין לחייב בשתים, מטעם דאין לחייב עבור פעולה השנייה, מטעם דהמנחה כבר נפסלה, ואם אמרינן דבנתינת כלי עם שמן ע"ג כלי גם כן חייב, א"כ שפיר יצוייר באדם אחד שני הלאוין, באופן שבראשונה העמיד השמן בכלי ע"ג כלי דהמנחה שמה, ועבר הל"ת דלא ישים עליה שמן, והמנחה עדיין כשרה היא ואח"כ חייב על הנתינה דהלבונה, וע"כ מוכח מזה דאינו עובר בזה. -
יא עוד נראה להוכיח דע"כ אינו עובר, והוא מהא דתניא בתוספתא דמנחות פר"ה נטל בכלי ונתן עליה כשרה לפיכך אם חשב עליה חוץ למקומו פסול ואין בו כרת, חוץ לזמנו פיגול וחייב עליו כרת, ואם אמרינן דעשה איסור ועבר על הל"ת בזה שהעמיד הכלי עם השמן על המנחה, פשיטא שמחויב ליטול משם הכלי עם השמן, וא"כ איזה הבדל יש בין זה ללבונה שמחויב ללקט, - ואילו גבי לבונה כל זמן שלא לקט הלבונה אעפ"י שג"כ המנחה לא נפסלה אלא חיוב ליקוט יש בזה, וכמו שמבואר הכא במשנה וברייתא וברמב"ם פרי"א מפסוה"מ ה"י ומ"מ לא נעשה פיגול כל זמן שלא ליקט משם הלבונה כמבואר בפרט"ז מפסוה"מ ה"י, ואילו הכא בהעמדת הכלי בשמן על המנחה נעשה פיגול אף טרם שנטל משם הכלי עם השמן, וע"כ ההבדל ביניהם, משום דבזה לא עבר על הל"ת, והטעם מפני שאינו בגופה של המנחה, וזהו שכתב הרמב"ם אינו עובר ואינו פוסל.
יב ובעיקר הדבר שכתבנו להסתפק אם יש איסור הקטרה במנחת חוטא בשמן ולבונה, - נראה דתליא בפלוגתא דר' יוחנן ור"ל לעיל כ"ג דאיתמר קומץ דמנחת חוטא ששמנו ר' יוחנן אמר פסול, ור"ל אמר הוא עצמו משכשכו בשירי הלוג ומעליהו, והכתיב לא ישים עליה שמן ולא יתן עליה לבונה ההוא שלא יקבע לה שמן בחברותיה, ומשכשך בשמן של מנחה אחרת שניתותר, וכמו"ש התוס' שם דאפשר שלא ישאר בלוג מן השמן, ונראה דפליגי בזה דר"י סבר דמלבד איסור נתינה דשמן ולבונה על המנחה, עוד יש איסור הקרבה, גם כן, ולהכי גם אחר הקמיצה אסור לשכשך הקומץ בשמן בכדי שלא יבוא על המזבח עם שמן, אמנם ר"ל סבר דעיקר האיסור הוא על המנחה קודם הקמיצה, אבל לאחר קמיצת הקומץ, הנה גם הקומץ לא נאסר בהקרבה עם שמן, ולהכי אם יש באפשרות לטוח את הקומץ בשמן שפיר דמי, וממילא הרמב"ם שפסק שם כר' יוחנן כמבואר בפרי"א מפסוה"מ ה"י, להכי שפיר כתב הדין דהקרבה, וכמו שנתבאר.
יג ובזה מיושב מה שראיתי מקשה לר"ל דסבר הוא עצמו משכשכו וכשר, דתקשה ממשנה מפורשת דהכא דתנן נתן על שיריה אינו עובר בל"ת, ומשמע אבל הקומץ אסור, וזהו דלא כר"ל, אבל לפי מה שכתבנו מיושב היטב, דהלא ר"ל סבר דכל עיקר האיסור על המנחה נאמרה שהוא קודם הקמיצה ואין להקרבה שייכות לדין זה דלא ישים עליה שמן, וא"כ לא צריך התנא לומר דמותר לקומץ לשכשך בשמן, כיון דזה הי' לדבר פשוט שכל עיקרן של איסור נתינה על עצם המנחה נאמרה, ואין להקטרה שייכות בזה.
יד והנה הא דנקט התנא אינו עובר בל"ת משמע הא לכתחילה לא יעשה כן, ולכאורה תמוה הא כיון שאמרה תורה למשחה לגדולה הא הוי גם מצוה לעשות כן, וזה אין לומר דשאני מנחת חוטא, דמדוע, ובסוטה י"ד משמע שכן הדין גם במנחת חוטא, ונראה דשאני בין קודם הקטרת הקומץ לאחר הקטרה, דקודם הקטרה כיון שעדיין לא הותר באכילה, להכי לא הוי עתה המצוה של למשחה לגדולה, ולהכי הנתינה דהשמן להשיריים לא הוי באיסור ל"ת, אבל גם מצוה ליכא, וגם אסור לכתחילה, - אבל לאחר ההקטרה שמותר באכילה איכא גם מצוה לתת שמן מטעם המצוה דלמשחה לגדולה, ומצאתי להגאון ושב הכהן בחידושיו למנחות נחית בזה, וכתב ג"כ לדקדק בלשון הרמב"ם שכתב אינו לוקה וכו' אם נתן השמן אחר שקמץ קודם שהקטיר הקומץ, וכוונתו דהא דאינו לוקה אבל איסורא איכא זהו דוקא קודם שהקטיר הקומץ, - והיינו דלאחר שהקטיר הקומץ מותר לכתחילה, ונכון.
טו תוספות ד"ה יכול בשני כהנים וכו' וקצת קשה דאימא דקרא מיירי בשנתן השמן ואת הלבונה בבת אחת יעוי"ש, ולכאורה יש להעיר לפי הכלל כל שאינו בזאח"ז אפילו בב"א אינו, ונראה דלענין פסול לא אמרינן האי כללא, והיינו דדוקא לענין חלות, אמרינן דכיון דאין מקום לחול בזה אחר זה, אין מקום לחול גם בב"א, והטעם בזה משום דהחלות הראשון מעכב את השני לחול, ומטעם זה גם בב"א אין מקום לחול לשניהם, משום דכל אחד מעכב על השני, וממילא שניהם אינם חלין, משא"כ בפסול, הא דאינו לוקה על מעשה השניי', משום שהמנחה היא פסולה, אין הטעם משום שאין לחול בה, וכל עיקר הטעם הא דאינו לוקה במעשה השנייה, דין פסול בפסולה, דמדוע לא, הלא יש לומר עוד פסול הוא מפני שדין זה דמלקות בפוסל מנחה כשרה נאמרה, ולא בפסולה, אמנם בב"א קרינן לה עדיין מנחה כשרה, וראי' לזה מסוגיא מפורשת זבחים צ"ג בעי מיני' דמני"ח ניתז על בגד טמא מהו וכו' ה"מ בזה אחר זה אבל בבת אחת לא וכו' יעוי"ש, הרי מבואר דלא אמרינן שם דתליא בדינא דרבה כל שאינו בזה אחר זה וכו', והטעם בזה כמו שכתבנו משום דבב"א קרינן לזה כשר.
טז עוד נראה דלא שייך כל שאינו בזה אחר זה אלא באופן דיש ביטול לשניהם כמו מקדש אשה ואחותה וכדומה, אבל הכא בע"כ יש חיוב לנתינת השמן גם אחרי נתינת הלבונה והיינו דיש הוספה בעבירת הלאו דהשמן על הלבונה. והוא דבעבירת הלאו דהלבונה יש לתקן ע"י ליקוט, והמנחה מתכשרה כמבואר, נמצא דלא שייך כל שאינו בזה אחר זה אלא בחד צד דהיינו אם נתן שמן תחילה אבל לא להיפך, לפיכך שפיר מהני בת אחת, וסברא זו שייכה גם שם בזבחים, דדוקא בשנטמא מקודם לא משכחת דין כיבוס מטעם שהוא דם טמא, אבל בשניתז מקודם, ואח"כ נטמא ישנו לדין כיבוס, - וממילא מהני בת אחת, ויש להעיר ממעשר בהמה שיצאו שנים בעשירי דע"כ אחד קרוש, מטעם דעשירי מאיליו, ועיקר הפירכא היא מבתרא כמבואר בתוס' בכורות י"ח, ויש לחלק.
יז עוד נראה דהנה יש לחקור היאך הדין בשנתן לבונה פחות מכזית, והשלים לשיעור במעט שמן, אם מצטרף השמן להשלים הלבונה להיות חייב משום לבונה ומסתברא דמצטרף, לפי הכלל שמסרו לנו חכמים דחמור לקל מצטרף כמבואר שבת ע"ו, - וה"נ שמן החמור דפוסל במשהו מצטרף ללבונה לשיעור כזית, ובאופן זה באו שני הפסולים בכת אחת, היינו פסול דשמן דפוסל במשהו ופסול לבונה, ובב"א כזה לא שייך לומר כל שאינו בזה אחר זה, משום דלא דמי לדעלמא שכל אחת סותרת את השניי', משא"כ הכא שאדרבה אחת מסייעת את השניי'.
יח אבל לפי"ז יש להבין הא דכתבו התוס' דאין לומר בב"א משום דאי אפשר לצמצם יעוי"ש, וקשה הא לפי מה שכתבנו שפיר יש לומר בת אחת באופן שנתן משהו שמן להשלים להזית לבונה, ואין כאן מה לצמצם, וע"כ מוכח דלא נחתו לזה התוס' והלא מבואר במעילה י"ח דהחמור לקל מצטרף אם הוא לפי הסדר המבואר שם, ועי' בר"ש פרכ"ז דכלים מ"ב, וא"כ מסתבר דשמן משלים לשיעור כזית דלבונה ומשכחת בת אחת שפיר, וצ"ע.
יט עוד נראה דלא שייך כל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו, באופן שאמרה תורה דצריך להיות בת אחת, דזה ודאי דבת אחת תמיד עדיף, כמו"ש התוס' לעיל י"א ד"ה כגון, ורק חידוש דין הוא הא דאם לא מהני בזה אחר זה לא מהני בת אחת ג"כ, אבל במקום שאמרה תורה בדין בת אחת, בזה יש לנו לומר דלא איכפת לן שאינו בזה אחר זה, וממילא אם אמרינן הכא דהשני לאוין דלא ישים עלי' שמן, ולא יתן עלי' לבונה אמרה תורה על בת אחת, שוב לא איכפת לן מה שלא יצוייר בזאח"ז.
כ ובזה מובן לנו דברי מרן הכס"מ בפר"א מכה"מ ה"ב בשמן המשחה דכתב הרמב"ם דצריך לשחוק הסממנים כל אחד ואחד לבדו, ואח"כ מערבן יחד, והקשה מרן מנין לרבינו ששוחק בזה אחר זה ואח"כ מערבן דלמא מערבן ושוחקן בבת אחת דוקא דהכי משמע מקרא דברישא כתיב ממולח ואחר כך כתיב ושחקת יעוי"ש, וקשה אם לא מהני בזה אחר זה, שוב לא מהני בת אחת, אבל לפי מה שכתבנו אתי שפיר, משום דאם כוונת התורה על בת אחת שזה עדיף מן בזה אחר זה, שוב לא איכפת לן כלל מה שאינו בזה אחר זה.
כא ובזה יש ליישב גם קושיות הגאון מהר"ל מפראג על מה שכתב הטור ויאכל השני זיתים מהמוציא ומצה ביחד, והקשה הא כל שאינו בזה אחר זה וכו', ולפי מה שכתבנו אתי שפיר, דאם המצוה על בת אחת שוב לא איכפת לן הא דלא הוי בזה אחר זה, כיון דבת אחת עדיפא, וזהו מצותו, וכמו שנתבאר.
א תוספות ד"ה מי בעינן וכו' משמע מדבריהם דלר"י לא בעי סיכה בכזית, וזהו כהראב"ד בפר"א מכה"מ ה"י, - אבל דעת הרמב"ם דסיכה בעינן כזית. -
ב במשנה, מנחת נכרים וכן לעיל במשנה הא דמקבלין מנחה מעכו"ם, ילפינן מהא דאיש איש, וכמבואר להדיא בברטנורא, ויש להעיר לר"ע דסבר לקמן ע"ג דאין מקבלין קרבן מעכו"ם אלא עולות, ולפי"ז מסתמא גם מנחה לא מקבלין מעכו"ם, וכן מוכח מהא דפסק הרמב"ם בפר"ג ממעה"ק ה"ב, דקרבן עכו"ם אין מקבלין מהן אלא עולות, וגם לא מנחות, - וא"כ תקשה ממשנה זו דמקבלין מעכו"ם מנחה, ודוחק לומר דמשנה דלא כר"ע, ומדוע לא פריך הש"ס לימא מתני' דלא כר"ע, כמו שפריך הש"ס לקמן ע"ג ע"ב לימא ריוה"ג ולא ר"ע, וצריך עיון.
ג עוד תמוה דברי הרמב"ם בפיה"מ שמביא גם כן מנחת נכרים, - ומדלא כתב דלא כן הלכה כדרכו תמיד בפיה"מ, משמע שמסכים לדינא דשייך מנחה בנכרים, וזה היפך מה שפסק בהלכה כדלעיל. -
ד ר"ש אומר כל שאין לה קמיצה אין לה הגשה, ופירש"י בד"ה כל שאין לה קמיצה להתיר שיריים באכילה, והביאור הדבר בזה שתלי בהיתר שיריים, היינו דסבר ר"ש דבעינן הגשה למזבח, - להורות דההיתר שיריים קא זכו הכהנים ממזבח שהוא שולחן גבוה, ובלא הגשה דהמנחה כולה אין כאן היכר דהזכייה באה ממזבח, ומטעם זה במנחת כהנים דכולה כליל לא בעינן להגשה כלל, ומטעם זה גם במנחת כהנים של חוטא גם לר"ש דסבר דיש לה קמיצה, - והיינו דסבר ר"ש דיש לה קמיצה, והקומץ קרב בפני עצמו, והשיריים קריבין בפני עצמן, מ"מ לא בעינן לזה הגשה, מטעם דכיון דלא זכו כהנים בהקומץ, זהו שדרשו ממנו במחובר כדלעיל כ"ד כוונת רש"י, ובזה מיושב הא דהקשו התוס' בד"ה ר"ש אומר וכו' דהרי מנחת חוטא של כהן יש לה קמיצה וכו' יעוי"ש, אבל לפי מה שביארנו בפירש"י, אתי שפיר, וכמו שנתבאר.
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0