דף סג - א
מתניתין:
האומר: הרי עלי להביא מנחה העשויה במחבת - לא יביא מנחה העשויה במרחשת.
וכן האומר: הרי עלי מנחה במרחשת - לא יביא במחבת.
מה בין מחבת למרחשת?
מרחשת יש לה כיסוי, מחבת אין לה כיסוי
- דברי רבי יוסי הגלילי.
רבי חנינא בן גמליאל אומר: מרחשת עמוקה, ומעשיה רוחשין, שכאשר נוגעים במנחה הנאפית בשמן, נע ונד השמן בתוכה, כמו רמש הנע ונד [התרגום של רמש - רחשין], כיון שהשמן נמצא בכלי עמוק הרי הוא מרוכז ביחד ואינו מתפשט, ולכן מתקבלות המנחות הנאפות בו כשהן רכין.
ואילו מחבת אינה עמוקה אלא צפה, שטוחה, שמתפזר השמן על כל המשטח השטוח, ולכן מעשיה, דהיינו, המנחות הנאפות עליה, מתקבלות כשהן קשין. [54]
גמרא:
שנינו במשנה שרבי יוסי הגלילי מחלק בין מחבת למרחשת בכך שלמחבת אין כיסוי ולמרחשת יש כיסוי.
והוינן בה: מאי טעמא, דהיינו, מנא ליה, לרבי יוסי, חילוק זה של כיסוי הכלי בין מחבת למרחשת?
אילימא שלמד זאת ממשמעותה של מנחת "מרחשת", דמשמע דאתיא, שהיא באה לכפר ארחושי הלב, על הרהורי עבירה של הלב, שהוא דבר מכוסה, כדכתיב "רחש לבי דבר טוב", והילכך גם המרחשת מכוסה. ואילו מנחת מחבת היא מנחה דאתיא לכפר אמחבואי הפה, שחוטא ברכילות, וכדאמרי אינשי [ביחס לדיבור האדם] - מנבח נבוחי, ולכן נקראת מחבת, והרי היא גלויה כשם שפיהו של האדם גלוי.
אם כן, אימא איפכא: מחבת היא זאת שצריכה להיות מכוסה, לפי שמשמעותה דאתיא אמחבואי הלב, דכתיב "למה נחבאת לברוח", דהיינו, למה טמנת והעלמת את עצמך, בדומה ללב שהוא חבוי וטמון. ואילו משמעותה של מרחשת הוא דאתיא ארחושי, כדאמרי אינשי "הוה מרחשן שיפתותיה" [היו שפתותיו מרחשות]. ורחש השפתיים גלוי הוא, ואם כן המרחשת היא זאת שצריכה להיות גלויה.
ומשנינן: לא ממדרש הפסוקים דרשינן, ולא כדאמרי אינשי, אלא גמרא, כך הוא נלמד בקבלה של דור מפי דור, שמרחשת מכוסה ומחבת מגולה.
שנינו במשנה: רבי חנינא בן גמליאל אומר: מרחשת עמוקה, ומחבת צפה.
ומבארינן: מרחשת עמוקה - דכתיב "וכל נעשה במרחשת", דמשמע דנעשית המנחה בתוכה, ומוכח שיש לה תוך, שהיא עמוקה.
מחבת צפה - דכתיב "ועל מחבת", דמשמע שהמנחה נאפית עליה ולא בתוכה, שהיא שטוחה ואין לה תוך.
תנו רבנן: בית שמאי אומרים: האומר הרי עלי מרחשת [ולא אמר "במרחשת", שאז היתה משמעות דבריו מנחה העשויה במרחשת] - יהא מונח נדרו עד שיבוא אליהו, ויפשוט לנו מהי משמעות הנדר בלשון הזו.
ומבארינן: מספקא להו לבית שמאי, אי על שום כליין נקראו מנחות המרחשת והמחבת, שיש כלי ששמו מחבת ויש כלי ששמו מרחשת, ומנחת המחבת נקראת על שם הכלי שנעשית בו, ומנחת המרחשת נקראת גם היא על שם הכלי שנעשית בו, או על שום מעשיהן נקראו כן, שמנחת המרחשת מעשיה רוחשין ורכין, ומנחת המחבת מעשיה צפים וקשים.
ולפיכך הסתפקו בית שמאי מהי משמעות הנדר להביא מרחשת:
כי אם נאמר שמנחת מרחשת נקראת על שם הכלי, הרי רק אם הוא אומר "הרי עלי מנחת מרחשת" או "הרי עלי במרחשת" הוא חייב במנחת מרחשת. אבל כשאומר "הרי עלי מרחשת" גרידא, משמעות דבריו היא שנודר להביא כלי שרת ששמו מרחשת.
אך אם נאמר שמנחת מרחשת נקראת על שום שמעשיה רוחשין, אם כן, האומר "עלי מרחשת" משמעות דבריו היא להביא מנחת מרחשת, שמעשיה רוחשין.
ובית הלל אומרים: על שם הכלי היתה נקראת מנחת מרחשת, כי כלי היה במקדש ומרחשת שמה [55],ודומה כמין כלבוס עמוק, כעין מחבת שלנו, וכשבצק מונח בתוכו, דומה כמין תפוחי הברתים וכמין בלוטי היוונים, שהיו בדופן התחתונה של הכלי גומות גומות, הדומות ל"תפוחו הברתים" ו"בלוטי היוונים", [עיין ברש"י], והבצק היה נכנס באותן הגומות.
ואומר הכתוב "וכל נעשה במרחשת ועל מחבת", ומכך ששינה הכתוב את הלשון בין מרחשת למחבת, שבמרחשת כתב "במרחשת" ובמחבת "על מחבת", ולא כתב "וכל נעשה מרחשת או מחבת", אלמא על שום כליין נקראו, ולא על שום מעשיהן. ולכך נאמר "במרחשת", דהיינו בתוך כלי עמוק, ו"על מחבת", דהיינו, על כלי שטוח. [56]
מתניתין:
האומר "הרי עלי מנחה הנאפית בתנור" לא יביא מאפה כופח, שהוא תנור קטן שיש בו מקום כדי שפיתת קדירה אחת בלבד. [57] ולא יביא מאפה רעפים, ומאפה יורות הערביים, שהיו מדליקין יורות, ואופין בהן.
רבי יהודה אומר: כופח מין תנור הוא, ולכן אם רוצה, מביא הוא מאפה כופח. [58]
האומר "הרי עלי מנחת מאפה", יביא עשר חלות או עשר רקיקין, אך לא יביא מחצה [חמש] חלות ומחצה [חמש] רקיקין.
רבי שמעון מתיר להביא אפילו מחצה חלות ומחצה רקיקין, מפני שהוא קרבן אחד. [59]
גמרא:
תנו רבנן: "מאפה תנור" אמרה תורה, ולא מאפה כופח, ולא מאפה הנאפה על גבי רעפים, ולא מאפה יורות הערביים.
רבי יהודה אומר: נאמר "תנור - תנור" שני פעמים - להכשיר מאפה כופח! דהיינו, שאף מעשה כופח נקרא מאפה תנור.
רבי שמעון אומר: נאמר "תנור - תנור" שני פעמים, ללמדך: אחד, שתהא אפייתן בתנור, ואחד, שיהא הקדישן בתנור. שהתנור מקדשן, ואין כלי שרת מקדשן.
והוינן בה: ומי אית ליה לרבי שמעון האי סברא שהתנור מקדש שום קרבן?
והתנן: רבי שמעון אומר: לעולם הוי רגיל לומר: שתי הלחם ולחם הפנים, אפילו לאחר שנאפו, עדיין לא נתקדשו בקדושת כלי שרת להפסל ביוצא, ולכן הן כשרות כשהן נמצאות בעזרה, והן כשרות אפילו כשהן נמצאות מחוך לעזרה, בבית פאגי.
[60] ומוכח, שאין התנור מקדשן, ולכן עדיין לא נפסלים ביוצא. [61] אמר רבא: לא תימא שיהיה הקדשן בתנור, אלא אימא: צריך שיהא הקדישן, בשעה שמקדיש את הסולת, שיאמר - אני מקדישה לשום אפייתה בתנור. [62]
שנינו במשנה: הרי עלי מנחת מאפה, לא יביא מחצה חלות ומחצה רקיקין.
תנו רבנן: "וכי תקריב קרבן מנחה, מאפה תנור - סלת חלות מצות בלולות בשמן, ורקיקי מצות משחים בשמן".
והכי דרשינן להאי קרא: "וכי תקריב" - כשתקריב! שאין זה חובה, אלא בא הכתוב לעשות אותו דבר רשות, שאם לא רצה, לא יקריב מנחה.
"קרבן מנחה" - אמר רבי יהודה: מנין לאומר "הרי עלי מנחת מאפה" שלא יביא מחצה חלות ומחצה רקיקין אלא או חלות או רקיקין? תלמוד לומר "קרבן מנחה" - קרבן אחד אמרתי לך [חלות או רקיקין], ולא שנים ושלשה קרבנות! ואם מביא מחצה חלות ומחצה רקיקין נמצא שקרבנו עשוי משני קרבנות נפרדים.
אמר לו רבי שמעון לרבי יהודה:
הערות
[54] רש"י מפרש שמאחר והמרחשת עמוקה, ממילא מעשיה רכין, וכן במחבת מאחר והיא צפה, מעשיה קשין, אולם הרמב"ם [מעה"ק יג ז] מפרש שהמנחת מרחשת היתה נבללת בלילה רכה קודם שהכניסוה למרחשת, שמאחר והמרחשת יש לה תוך, לכן היה אפשר לעשותה רכה, אבל במחבת שאין לה תוך, אילו היו עושים אותה רכה, היתה יוצאת מן הכלי לכאן ולכאן, ולכן הוצרכו לבוללה [קודם כניסתה למחבת] בלילה קשה.
[55] כתב הכסף משנה [מעה"ק שם] שמדברי בית הלל מוכח שסוברים כרבי חנינא בן גמליאל. וכונתו, שהרי אמרו "כלי היה במקדש", שמשמעותו שהיה כלי מיוחד ושונה מהמחבת, ואילו לרבי יוסי הגלילי כל שינויו מן המחבת הוא בזה שיש לו כיסוי, ולכן פסק הרמב"ם שם כר"ח בן גמליאל.
[56] כתב הליקוטי הלכות, שלבית הלל, מאחר ועל שם הכלי נקראת, אם נדר להביא מרחשת, צריך להביא את הכלי, ורק כשאמר "הרי עלי מנחת מרחשת", או כשאמר "הרי עלי במרחשת", הוא מביא מנחת מרחשת.
[57] האחרונים כתבו שבאמת לפי תנא קמא אין מאפה כופח בשם מנחה כלל, ואפילו אם יאמר הרי עלי מאפה כופח ויביאנה, הרי זו מנחה פסולה, ובאמת מפורש כן בתוספתא [מנחות ז י]. וכתב השפת אמת, שהמשנה נקטה הדין באופן שאמר הרי עלי מאפה תנור, כדי להשמיענו שלרבי יהודה אפילו באופן זה יצא ידי נדרו.
[58] השפת אמת דן, באופן שאמר "הרי עלי בכופח", והביא בתנור, האם יצא ידי חובתו לרבי יהודה? לפי שיש לומר שאמנם מאפה כופח בכלל תנור הוא, מכח הריבוי שבפסוק, אבל אין תנור בכלל כופח.
[59] המנחת חינוך [קטז] מחדש, שלרבי שמעון אם אמר "הרי עלי חלות", שיכול להביא רקיקין, שהרי הם קרבן אחד, והוא הדין לרבי יהודה, שאם הביא בדיעבד יצא [לפי המבואר בגמרא, שרבי יהודה מודה לענין בדיעבד]. אולם בסברא היה מקום לדון בזה, לכאורה, לפי שיש לומר, שלרבי שמעון יש שם קרבן כללי של מנחת מאפה תנור, שהוא כולל חלות ורקיקין, אבל יש גם שם פרטי לחלות ושם פרטי לרקיקין, ולכן כשנדר להביא מאפה תנור, יכול להביא מחצה חלות ומחצה רקיקין, שהרי שניהם כלולים בשם זה ד"מאפה תנור", אבל כשנדר להביא חלות, הרי נתחייב עצמו במנחה המסויימת ד"חלות", ואם כן לא יוכל להביא תחת זה רקיקין, שהם חלוקים בשמות הפרטיים שלהם, וצ"ע.
[60] רש"י לקמן [צה] מפרש, שהכונה היא שמותר לאפותם בבית פאגי. ורש"י כאן מפרש קושית הגמרא, שאם היה התנור מקדש היו נפסלים ביוצא. והתוס' נחלקו עליו, וסוברים שגם אם היו מתקדשים בתנור לא היו נפסלים ביוצא. ומפרשים הקושיא, שאם היו מתקדשים בתנור, היה הדבר מגונה להוציאם חוץ לעזרה. ורבינו גרשום מפרש, שאם היה הדין שהם צריכים להתקדש בתנור, היה זה מחייב לאפותם בפנים, שהרי כלי שרת אינם מקדשים אלא בפנים. והגרע"ק איגר והטהרת הקדש הקשו באמת מכח זה לפירוש רש"י, שלכאורה לא שייך לדון כאן כלל מצד פסול יוצא, שהרי מעולם לא נתקדש על ידי כלי שרת, הואיל ונאפה בחוץ, והניחו דבריו בקושיא. ובאמת שהשיטה מקובצת [זבחים פח ג] הביא גירסא אחת שם בגמרא, שכלי שרת מקדשין בחוץ לענין שיהיו נפסלין, ורק לענין שיהיו ראויין ליקרב, אינם מקדשין. והגרעק"א מפרש פירוש אחר בקושית הגמרא. והקדים לזה מה שמבואר בגמרא לקמן [צה], שאם שתי הלחם ולחם הפנים מתקדשים בתנור, אם כן מותר לאפותם בשבת ויום טוב, שהרי אי אפשר לאפותם מערב שבת ויו"ט, שאם כן יהיו נפסלים בלינה, אבל אם התנור אינו מקדש, אזי אפייתן אינה דוחה שבת, שהרי אפשר לאפותם מערב שבת, ולא יפסלו בלינה. ואם כן קושית הגמרא היא, שמאחר והם כשירות בחוץ, אם כן מוכח שאין צורך בדוקא לקדש אותם בשעת אפיה, שהרי בחוץ ודאי לא נתקדשו, וכנ"ל. ואם כן לא יתכן גם לומר שכאשר הם נאפות בפנים, יהיו מתקדשות בתנור, שהרי ודאי אפייתן לא יהיה דוחה שבת ויום טוב, הואיל ואפשר לאפותם בחוץ מערב שבת, שאז לא יפסלו בלינה. ולאפותם מערב שבת בפנים, גם אי אפשר, שהרי יפסלו אחר כך בלינה. ועל כרחך שגם כאשר נאפות בפנים, אינן מתקדשות בתנור.
[61] כתבו התוס', שאמנם רבי שמעון דיבר שם לענין שתי הלחם ולחם הפנים, ועליהם אמר שאפשר לאפותם בבית פאגי, ואילו כאן הלא הברייתא דיברה לענין מנחת מאפה תנור, מכל מקום מאחר שהיה רק תנור אחד במקדש לכל המנחות, אם כן משם מוכח שגם במאפה תנור אין התנור מקדש. ומהשוואת הגמרא בין מנחת מאפה ללחם הפנים היה נראה לכאורה, שכמו שלחם הפנים אינו מתקדש לרבי שמעון אלא בשולחן, כמו כן מנחת מאפה אינו מתקדש אלא בשעת עבודה, אולם באמת יש חילוק גדול ביניהם, שלחם הפנים ושתי הלחם מאחר שאינן טעונות שמן, אם כן אינם מתקדשים גם בהנחתן בכלי, הואיל וכלי היבש לא נתקדשו [לר"ש], אבל מנחת מאפה שיש בה שמן, אם כן, מיד כשניתנה בכלי הרי היא מתקדשת, שכלי הלח ודאי נתקדשו. ואף על גב שמנחת מאפה נתמעטה מיציקה כמבואר לקמן [עד], מכל מקום הלא נאמרה מצות בלילה בחלות, ולרבנן דרבי [שם] היו נבללות בעודם סולת קודם האפיה, וכן נאמר בהם מצות מתן שמן בכלי קודם עשיתן, כמו שכתבו התוס' [עה], ואולי יש לפרש בגמרא, שההוכחה מלחם הפנים היתה רק לענין שאין התנור מקדשם, אבל באמת מנחת מאפה נתקדשה קודם אפיה, מה שאין כן בלחם הפנים, וצ"ע. ויעויין תוס' לעיל [נה ב ד"ה כל] ובאחרונים שם, ולקמן [צו א ד"ה שאלו].
[62] השפת אמת העיר שברמב"ם לא נזכר הלכה זו. וביאר שמאחר ופסק הרמב"ם [מעה"ק יב כג] שהתנור הוא נעשה ממתכת בדוקא, שאז יכול לחול עליו שם כלי שרת, וכדי שיהיה מקדש בשעת אפיה, אם כן לפי זה שוב אפשר לדרוש מ"תנור", שיהיה התנור מקדש, וכמו שסברה הגמרא בתחילה לדרוש לפי רבי שמעון.
א דף סג ת"ר ב"ש אומרים האומר הרי עלי מרחשת יהא מונח עד שיבוא אליהו מספקא להו אי על שם כלי נקרא או על שם מעשיהן, וב"ה אומרים כלי הי' במקדש ומרחשת שמה וכו' ואומר וכל נעשה במרחשת ועל מחבת אלמא על שם הכלים נקראו ולא על שם מעשיהם, ויש להבין במאי פליגי ב"ש וב"ה הא גם ב"ש יודעים מהקרא, וגם הם מודים דהי' כלי שנקראת מרחשת, דאל"כ אין להסתפק בכלי.
ב והנה בדבר הראי' שהביאו ב"ה מקרא מדכתיב וכל נעשה במרחשת ועל מחבת, ג"כ יש להבין דלמא על שם מעשיהן נקראו מרחשת ומחבת, ורש"י פירש מדהכא כתיב במרחשת, והכא כתיב על מחבת ש"מ על שם כליהן נקראו דזו צפה וזו עמוקה, נראה כוונתו דאם מרחשת ומחבת על שם מעשיהן היינו מעשה המנחה ופעולותיהן שבשעת אפייתן, - א"כ למה שינה הכתוב, וכתב במרחשת, ובמחבת על מחבת, והי' מהנכון לכתוב במחבת כמו שכתוב במרחשת, וע"כ דעל שם הכלי נקראו, ומרחשת, שהיא עמוקה כתיב במרחשת, להורות שהיא בפנים, וזה מורה אות בי"ת שיש לה תוך, ומחבת שהיא צפה מתוארת בתואר על לומר שהיא למעלה, - ועכ"פ חזינן דהתורה קוראתן על שם תמונת הכלי.
ג והנה לפי"ז לבי"ה גם כשאומר במרחשת, אין להסתפק דעל הנעשה במרחשת מכוון, משום דכיון דהתורה קוראה במרחשת מצד עצמה לפי תמונתה, א"כ גם במרחשת הכוונה שגודר כלי הנקראת במרחשת, וממילא לב"ש דסברי דיש לומר דעל הנעשה במרחשת איכוון, גם כשאמר מרחשת אם כן פשיטא כשאמר במרחשת דיש בזה המכוון הנעשה במרחשת, נמצא מבואר דפליגי בי"ש ובי"ה בין שאמר מרחשת בין שאמר במרחשת, ויובן בזה היטב הגירסא של רבינו גרשום שגריס הרי עלי במרחשת.
ד והנה הגירסא דילן דבי"ש מספקא להו כשאמר מרחשת, ומשמע דאם אמר במרחשת אין להסתפק בכלי, משום דבמרחשת ע"כ על המנחה מתכוון, ולכאורה קשה הא מוכח דגם במרחשת הוא שם הכלי, - אבל נראה דזהו לשון הכתוב אבל בנדרים אזלינן אחר לשון בני אדם כמבואר בנדרים נ"ג ובלשון בני אדם כשאומר במרחשת כוונתו על הנעשה במרחשת דהיינו המנחה. להכי גרסי בברייתא כשאמר מרחשת בלא בי"ת, דרק בזה יש להסתפק דעל הכלי קאמר, והוא לשון בני אדם. -
ה והנה יש לעיין מדוע לא אמרו בי"ש דיש לילך לחומרא דהלא הוא ספק איסורא ולחומרא, ומדוע אמרו יהא מונח עד שיבוא אליהו, ועוד תנן בנדרים י"ט סתם נדרים להחמיר, בשלמא בי"ה סברי דלא נכנס גם לכלל ספק, ופשיטא להו דלכלי מתכוון, אבל לבי"ש דמספקא להו מדוע לא אמרינן בזה כבעלמא דניזל לחומרא.
ו ונראה דסברי בי"ש דיש בלשון זה משמעות השתים היינו משמעות דלכלי, וגם משמעות דלמנחה וזה הדבר, דאם משגיחין על המבטא כמו שאמר יש בזה משמעות כלי, אבל כיון דקיי"ל דיש יד לנדרים ולהקדש, ואם כן כשאמר מרחשת, או במרחשת לגירסת ר"ג יש כאן תורת יד להקדש מנחה, ואיכא למימר דלמנחה איכוון רק קיצר בדיבורו, וכשאמר מרחשת קיצר במה שחיסר הבי"ת לפי לשון בני אדם, או כשאמר במרחשת לגירסת ר"ג קיצר מנחה, נמצא דאם אזלינן בתר המבטא, הרי יש כאן הקדש כלי, ואם אזלינן בתר יד, יש כאן הקדש מנחה, בזה מספקא להו לבי"ש אם ליזיל בתר המבטא כמו שהוא, או בתר יד, ובזה לא שייך למימר לחומרא, והוא מפני שהוא תרתי דסתרי אהדדי דאם אמרינן דסתם כוונתו היתה לפי המבטא שהוא הקדש כלי דלמא המבטא הזה הוא יד למנחה, וא"כ אין כאן מבטא לכלי כלל, ואם אמרינן דהמבטא הזה הוא יד למנחה, דלמא הוא מבטא כמו שהוא ולהקדש כלי קאמר, זהו סברת בי"ש דסברי דאין כאן הכרעה, - ואין לומר בזה לחומרא, כיון שהוא תרתי דסתרי, ואין לומר דיקיים שני הספיקות, מטעם ספיקא דאיסורא ולחומרא, הנה בזה סברי בי"ש דלא אמרינן ספק איסורא לחומרא רק אם יש לנו לומר הכרעה, דבשביל האיסור אנו מכריעין שזה איסור, אבל אם אין לנו הכרעה גם מצד ספק לא אמרינן לחומרא, וכיון שאין לנו לומר הכרעה מטעם דסתרי זה את זה, להכי אמרו בי"ש יהא מונח עד שיבוא אליהו.
ז וסברת ב"ה בזה דמשגיחין על המבטא, ולא אמרינן יד לנדר, אלא במקום שאין מבטא האמור בהדיא המורה על דבר מבואר ומפורש היטב, אז אמרינן דיש יד לנדרים, משא"כ במקום שיש לפרש המבטא כמו שהוא לפנינו, אין לנו לומר כלל דין יד שיהי' סותר את המבטא, ולהכי אמרו בי"ה דכיון דמרחשת נקראת כלי, ואמר מרחשת, שוב אין לנו לומר שהמבטא הברור הוא יד למנחה, כן נראה בביאור הפלוגתא דבי"ש ובי"ה, ונפק"מ לדינא בזה כאשר ביארנו.
ח ומיושב בזה קושיות התוס' בד"ה מספקא להו וכו' וא"ת ואמאי יהא מונח יביא מרחשת וגם מנחת מרחשת מספק כדאשכחן לקמן פירשתי ואינו יודע מה פירשתי שיש לו להביא כל הספיקות יעוי"ש, ולפי מה שפירשנו אתי שפיר דהתם כל הספיקות יש לומר שלזה איכוון, ואמרינן דיש לחוש לזה ולקיים מוצא פיו ובכל ספק אמרינן דזהו הנדר שאמר, משא"כ הכא דע"כ אין לומר שלזה איכוון, מטעם הסתירה בדבריו, ובזה אין לנו למיזל לחומרא, וכמו שנתבאר.
ט ויש לתמוה על הרמב"ם שהשמיט לברייתא זו לגמרי, ומצאתי בזבח תודה להגרי"מ יצ"ו, שעמד בזה, וכתב דסמך על מה שכתב בפרי"ג ממעשה"ק ה"ז דמרחשת הוא כלי, אבל עדיין צ"ע דהו"ל לאשמעינן דלא נימא דכוונתו למנחה וצ"ע עכת"ד, יעוי"ש. -
י ונראה לפי מה שפירשנו דסברת בי"ש שיש להסתפק במנחה שהוא מטעם יד, ויש לומר דלא הוי יד מוכיח כיון שהוא נגד המבטא הפשוט דמרחשת כלי הוא, ומצינו כזה בנדרים ה' כשאמר לחבירו מודר אנו ממך דמשמעו הפשוט שלא ידבר עמו וכן מופרש אנו ממך משמעו שלא ישא ויתן עמו, והנה מטעם יד יש לפרש דכוונתו לאיסור הנאה, אבל זה יד שאינו מוכיח כמבואר שם, והנה הדמיון עולה יפה לסוגיא דידן, ומבואר דבמקום שהמבטא הפשוט מורה על איזה דבר, אעפ"י שיש מקום לומר שהוא יד לנדר, מ"מ לא הוי יותר מיד שאינו מוכיח, וא"כ בנידון דידן גם כן לא הוי יותר מיד שאינו מוכיח, והרמב"ם דפסק שם בדין זה דלא אזלינן בתר יד באופן זה כמבואר בפר"א מנדרים הכ"ג, א"כ לא צריך עוד להביא האי דינא לומר דבאמר מרחשת לא הוי עליו חוב של מנחה דכיון דלא הוי יותר מיד שאינו מוכיח, וכבר פסק לזה דיד שאינו מוכיח בנדרים לא הוי יד, וממילא ברור הדין דבאומר מרחשת מחויב להביא כלי ולא מנחה,
יא ובעיקר הענין בהא דסתם נדרים להחמיר, אם הוא מצד ספד"א, או מפני שהוא עצם הנדר, יבואר בזה.
א תנן בנדרים י"ט סתם נדרים להחמיר וכו' ופריך שם בגמ' מהא דתנן סתם גזירות להקל, ומסיק שם דפליגי תנאי בזה יעוי"ש, ויש לתמוה על הרמב"ם דפסק בפר"ב מה' נדרים ה"ז דסתם נדרים להחמיר, ופסק בפר"ב מנזירות ה"ט דסתם נזירות להקל, וכבר עמד בזה לח"מ בפר"ד מנזירות יעוי"ש, והנה המהרי"ט בח"א סי' ס"ט כתב דשאני בין נדרים לנזירות, דגבי נדרים שאין ספיקן חמור מודאי שפיר מעייל אינש נפשי' לספיקא, משא"כ בנזירות דספיקא חמור מודאי להכי אמרינן דלא מעייל אינש נפשי' לספיקא ואזלינן להקל, יעוי"ש, אמנם תמוה דהרי מבואר להדיא ברמב"ם פר"ד מנזירות דפסק בהא דאמר הריני נזיר ביום שבן דוד בא דמותר בשבתות וימים טובים מטעם דכיון דספק הוה אם בא בן דוד בשבת כמבואר בעירובין מ"ג ואמרינן ספק נזירות להקל, אף על פי דהתם לא הוה ספיקא חמור מודאי, ומצאתי שעמד בזה המחנא"פ ה' נדרים סי' י"ג יעוי"ש, וכמו כן יש להקשות מהא דפסק הרמב"ם בנזירות שמשון לחומרא אעפ"י שפוסק סתם נזירות להקל, איברא דלפי סברת המהרי"ט אתי שפיר התם דכיון דלא שייך שם ספיקא חמור מודאי להכי הוה בזה הדין כבנדרים דספיקא אסור, וכמו"ש הלח"מ כן, אמנם כיון שקשה על עצם האי סברא לפי שיטת הרמב"ם א"כ תקשה ג"כ מהא דנזירות שמשון.
ב והנה בודאי דאין לפרש בהא דסתם נדרים להחמיר מטעם ספיקא דאורייתא לחומרא דזה ליתא, דא"כ מדוע אמרינן בגזירות להקל, הא התם ג"כ הוה ספד"א וגם בעצם הדין משמע דלא הוה מצד ספק אלא דין הוא אשר בספק נדר אזלינן לחומרא ואמדינן דעתי' דנודר דכוונתו היתה לנדור והוה נדר ודאי, ובנזירות אמרינן להיפך דדעתו של הנודר הי' דמספק לא יהי' נדר, ואמרינן דספק נזירות להקל ואינו אסור אף מספק, וא"כ ודאי טעמא בעי מדוע נשתנו בזה.
ג והנה הרא"ש בפירושו בנדרים שם פירש וז"ל דלהכי אמרינן דסתם נדרים להחמיר משום דסתם נודר דעתו לאסור מדלא שתק יעוי"ש משמע מדבריו דרק בשביל הוכחה זו אמרינן להחמיר, אבל במקום דליתא להוכחה זו הוה אזלינן גם בנדרים להקל, ויש להבין הא גם בהא דנזירות שאמר אם יש בכרי הזה מאה כור דפריך שם הגמ' מדוע אמרינן שם דספק נזירות להקל, והנה לפי פירושו של הרא"ש מאי קושיא דהרי בהא דסתם נדרים דאיכא הוכחה מדלא שתק שפיר אמרינן דדעתו הי' לאסור ואסור. משא"כ בהא דאמר אם יש בכרי הזה מאה כור וכו' הרי ליכא להוכחה זו מדלא שתק, דהרי הי' דעתו לקבל נזירות לאחר שיבורר כמה כור יש בכרי הזה ולא היה יודע מעיקרא שיוגנב, וא"כ ליכא בזה שום הוכחה, להכי שפיר אזלינן להקל, וא"כ מאי פריך הגמ', והנה זה ודאי דכל עיקר הא דהוכרח הרא"ש לזה הוא משום דלא אמרינן סתם נדרים להחמיר מצד ספק ככל ספד"א לחומרא, דאם מצד ספק אמרינן להחמיר למה הוצרך הרא"ש לסברא זו דאטו לא ידענא דספד"א לחומרא, וע"כ גם הרא"ש סובר בזה דהא דאמרינן סתם נדרים להחמיר הוה מצד ודאי ולא מצד ספק, ואין לומר דהרא"ש בא לבאר שלא תקשה מדוע לא מוקמינן אחזקה שלא נאסר עדיין כמו שלא הי' אסור מקודם, וכדמצינו כהאי גוונא בעירובין ל"ו ככר זו היום חול ומחר קודש דאמרינן מספיקא לא נחתה לה קדושה יעוי"ש, ולהכי בא הרא"ש לומר דכיון דע"כ דעתו הי' לאסור על עצמו מדלא שתק, והוה הוכחה, ובשביל זה איתרע חזקתו, דליתא דהרי בלא"ה איתרע חזקתו כמה שמודה שנדר ודמי להא דאיתא בכתובות כ"ג ע"א אומר נתקדשה וע"א אומר לא נתקדשה דאיתרע חזקתה יעוי"ש ובתוס', והכי נמי כיון שע"כ דיבר איזה דברים השייכים לעניני נדרים שוב איתרע חזקתו, וא"כ לאיזו מטרה כתב הרא"ש דבעינן דוקא הוכחה שדעתו להיות נודר ולאסור על עצמו.
ד ויש להביא ראי' לזה דלא שייך בזה לאוקמי' על החזקה לומר דכמו שלא הי' נדר מעיקרא כן לא הוה גם עכשיו נדר, מהא דמצינו בכריתות י"ז בספק אכל חלב ספק לא אכל דמביא אשם וכו' יעוי"ש, וקשה לפום מה דמיירי שם גם למ"ד דלא בעי שתי חתיכות, וא"כ אמאי לא מוקמינן גברא בחזקת פטור מחטאת, וע"כ כיון דהוא יודע שאכל רק ספק הוא לו אם אכל חלב או שומן, להכי איתרע חזקתו כיון דע"כ נעשה מעשה, ודמי להא דכתובות ספק קרוב לו ספק קרוב לה יעוי"ש, והא דאיתא בעירובין שם דלא קדוש מספיקא ומוקמינן אחזקה, התם שאני כיון שהספק לא הוה שם בעצם הנדר או ההקדש, אלא הספק הוה בקביעות הימים דהיינו על ביהש"מ אם הוא יום או לילה ובזה לא שייך לדון חזקה כיון דהוה בזה דין קבוע כמו"ש הרמב"ם בפר"ח משגגות דאף בביהש"מ של ע"ש נקרא איקבע איסורא יעוי"ש, וא"כ יש להבין מה בעי הרא"ש בזה שפירש דבעינן הוכחה שדעתו להיות נודר, עי' לח"מ פר"ב מנדרים ה"ח דמוכח דע"כ דעת הרמב"ם כהרא"ש. -
ה ונראה לבאר דשיטת הרא"ש והמהרי"ט אחד הם ושניהם לדבר אחד נתכוונו, והוא דכיון דקיי"ל דבעינן בנדרים ובנזירות ידים מוכיחות דוקא כמבואר בנדרים ה' וברמב"ם פר"א מנדרים הכ"ג וכן בשו"ע סי' ר"ו יעוי"ש, והנה בספק נדר אעפ"י שלא הוה נדר מתורת ודאי מצד עצמותו של הנדר אבל עכ"פ כיון שספק לנו להיות בזה יד לנדר, דכל דין ידות נדרים הוה ספק אם דעתו הי' להיות נודר, או שכוונתו היתה לאיזה דבר אחר כמבואר בגמ' שם, וכן בריש נזיר לענין נזירות, יעוי"ש דפריך שם בהאומר אהא דהוי נזיר ופריך דלמא אהא בתענית קאמר, אמר שמואל כגון שהי' נזיר עובר לפניו, הרי חזינן דכל ספק בנדרים ובנזירות הוה בזה תורת ידות, ובעינן לזה הוכחה בכדי שיהי' יד מוכיח, וזהו שפירש הרא"ש דאיכא דדעתו הי' לאסור על עצמו מדלא שתק, וממילא הוה ידים מוכיחות להנדר, ולא תקשה לפי"ז מדוע בנזירות אמרינן ספק נזירות להקל דהא התם לא הוה ידים מוכיחות כלל, וע"כ הגמ' בנדרים דמקשה מהא דנזירות אהא דנדרים מיירי לשיטת רבנן דלא בעו ידים מוכיחות וא"כ שפיר מקשה הגמ' דכיון דע"כ רבתה תורה תורת ידים בין לנדרים ובין לנזירות, וא"כ מדוע הולכין בזה להקל ובזה להחמיר, אבל הרמב"ם לשיטתו שפיר פסק דבנדרים אמרינן להחמיר בשביל דהוי ידים מוכיחות. ובנזירות דלא הוה ידים מוכיחות פסק להקל, אמנם הוקשה להמהרי"ט מדוע פוסק הרמב"ם בנזירות להקל אף לכתחילה וליכא אפילו איסור דרבנן, דקשה הלא עכ"פ ספק הוה ולא גרע משארי ספיקי איסורי דאורייתא, וביותר תקשה לפי מה שביארנו דלא שייך הכא לאוקמי' אחזקה כיון דאיתרע חזקתו, ועל זה בא המהרי"ט וחידש דכיון דספיקו חמור מודאי אנן סהדי דלא נכנס כלל לספק, ולהכי מותר אף לכתחילה. נמצא דדברי הרא"ש ומהרי"ט מתאימים ביחד.
ו והא דפסק הרמב"ם בפר"ד מנזירות בהא דאמר הריני נזיר ביום שבן דוד בא דמותר לשתות יין בשבת מטעם ספק נזירות להקל אעפ"י דשם לא הוה ספיקא חמור מודאי וא"כ שפיר יש לספוקי שמא דעתו הי' לכנס לספק ג"כ, נראה דכיון דכל עיקר הדין הא דאסור לשתות יין בימי החול ג"כ לא הוה אלא מצד ספק שמא יבא בן דוד היום, וכמו שפירש"י שם בעירובין דלהכי אסור כל ימות החול דלמא אתי יעוי"ש, הרי חזינן מזה דהנדר שלו לא הי' על היום דמצי אתי בן דוד, אלא נדר על היום שבן דוד בא בו ממש, וכיון שמספקא לן על כל יום ויום דלמא אתי להכי אסרינן לו לשתות יין כל ימות החול, וכן מבואר להדיא ברדב"ז שעל הרמב"ם יעוי"ש, וכיון שכן דעל יום השבת איכא גם עוד ספק שמא לא מצי אתי מטעם איסור שבת, נמצא דעל יום השבת איכא תרי ספיקא שמא לא יבא מצד עיכובו של הקב"ה, ועוד שמא לא יבא מצד הדין תורה שלא יחלל שבת, ובמקום דאיכא הרבה ספיקי אמרינן דלא נחית לזה ואעפ"י דהוה ספ"ס מש"א, מ"מ יש אומדנא דלא נחית לספיקות הרבה, וביותר דשיטת הרמב"ם דספ"ס מש"א הוה ספ"ס מעליא, וע"כ הא דכתב הרמב"ם בזה הטעם משום דספק נזירות להקל, ולכאורה קשה הא לא הוה בזה אלא משום דהוה ספ"ס, וא"כ מדוע כתב משום ספק נזירות להקל, אמנם נראה דהכוונה אחת היא, והוא דכיון דע"כ עיקר הסברא דהא דספק נזירות להקל בשביל האומדנא דלא נכנס לספק, וה"נ איכא אומדנא דלא נכנס לספק.
ז ובזה יש לבאר הא דכתב הרמב"ם בפר"ג דנזירות וז"ל שמשון לא הי' נזיר גמור שהרי לא נדר בנזיר אלא המלאך הפרישו מן הטומאה וכו' לפיכך מי שאמר הריני נזיר כשמשון הרי זה נזיר מן התגלחת ומן היין לעולם ואינו מגלח כל שנים עשר חדש כשאר נזירי עולם ומותר להטמא למתים וכו' יעוי"ש, והקשו עליו דהרי מבואר בגמ' נזיר ד' ע"ב דזה תליא אם יכולין לנדור בדבר הנידור, דכיון דשמשון הי' נזיר עפ"י הדיבור, ולפי"ז כשמתפיס בו הוה מתפיס בדבר הנידור דלא הוה נודר, ומסיק שם דלר"ש ור' יוסי דסברי בעינן דבר הנדור האומר הריני נזיר כשמשון לא הוה נזיר כמבואר שם, וא"כ הרמב"ם דפוסק ג"כ דבעינן דבר הנדור דוקא א"כ אמאי כתב דהאומר נזיר שמשון הוה נזיר, וזה תמוה מאד על הרמב"ם, - ולפי מה שכתבנו אתי שפיר דהנה שאומר הריני נזיר כשמשון יש לספוקי בכוונתו אם דעתו ממש להיות נזיר כשמשון וא"כ הוה מתפיס בדבר הנדור ולא הוה נזיר, או דלמא דכוונתו רק להיות נזיר ולהיות אסור מהדברים ששמשון נאסר בהם דהיינו מן התגלחת ומן היין, אבל אין דעתו להיות מתפיס בשמשון, ויש לפרש דבריו שאמר הריני נזיר ומפרש דבריו כשמשון לסמן שדעתו לאסור עצמו ממה ששמשון נאסר, וא"כ הוה ספק נדרים דאמרינן להחמיר, והכא ג"כ איכא אומדנא שדעתו להיות אוסר עצמו בזה מדלא שתק, וגם לא הוה בזה ספיקו חמור מודאי כמבואר בנדרים י"ט יעוי"ש, והנה הא דלא משני בגמ' בכה"ג, משום דבגמ' מיירי שם דאמר הריני נזיר שמשון בלא כף הדמיון כדאיתא בברייתא שם ובאופן זה אין לפרש כוונה אחרת בלתי שנדר ממש בנזירות שמשון דהוה דבר הנדור. - איברא דהגירסא איתא בירושלמי פר"א דנזיר ה"ב דסבר ר"ש דגם אם אמר כשמשון לא אמר כלום, אמנם שם ע"כ יפרש הרמב"ם דהיינו באומר כשמשון ולא אמר הריני נזיר מקודם, כי כן איתא שם אמר כשמשון יעוי"ש, אבל אם אמר הריני נזיר כשמשון שפיר אמרינן דהוה נזיר ואסור במה ששמשון נאסר ומזה אין להוכיח דהיכא דאסר עצמו בנדר ותיכף התפיס ג"כ בדבר האסור דג"כ אסור כמו הכא שבתחילה אמר הריני נזיר ואח"כ אמר כשמשון, וכבר עמד בחקירה זו מהר"ר לוי בן חביב הובא במל"מ פר"א מנדרים ובמחנא"פ ה' נדרים סי' י"א יעוי"ש, דהרי הכא יש לפרש כוונתו במה שאמר כשמשון היינו שבא לבאר דעתו שאוסר עצמו במה ששמשון נאסר, ובא רק לסמן דבריו, ולפלא על המנחא"פ שהוכיח מזה דבאופן זה הוי מתפיס בדבר הנדור, דלפי מה שביארנו ליתא מזה ראי' כיון דהסוגיא מיירי דאמר הריני נזיר שמשון בלא דמיון אשר באופן זה אי אפשר להפריש תחילת דבריו מסוף דבריו, וחילוק זה מבואר במל"מ פר"א מנדרים שם לענין מנחת שעורים.
ח וגם אתי שפיר הא דפסק הרמב"ם שם באומר הריני נזיר שמשון לאחר עשרים יום וחזר ואמר הריני נזיר מעתה אינו מגלח לנזירות זו שנדר באחרונה עכ"ל והקשה הכס"מ והלח"מ דכיון דהוה בעי' דלא איפשטא בגמ' א"כ מדוע פוסק הרמב"ם בזה בפשיטות, והנה לפי מה שכתבנו תקשה עוד דהרי שיטת הרמב"ם דדוקא באם אמר הריני נזיר אסור בתגלחת וביין, אבל באומר הריני נזיר שמשון אינו אסור בתגלחת וביין, וא"כ מדוע כתב הכא דגם באומר הריני נזיר שמשון מהני, אולם לפי מה שפירשנו יובן היטב דהנה הכא כיון שאמר ג"כ הריני נזיר מעתה, והנזירות הוא לא פחות משלשים יום, וא"כ בהכרח תימשך הנזירות עשרה ימים גם לאחר העשרים, - נמצא דעל העשרה ימים שאחרי העשרים עומד הוא בחזקת נזיר ואסור בתגלחת מטעם הנזירות שעכשיו, וכיון שעומד באיסור גילוח ובאיסור שתיית יין שוב לא תיפקע אח"כ בשום אופן, וסברא זו מבוארת בגמ' עירובין מ"ג דאיתא שם דאפילו אם נדר ביום שבת או יום טוב דמותר באותו היום, מ"מ מכאן ואילך אסור אף בשבת מטעם דלא יופקע עוד האיסור יעוי"ש, וברמב"ם, עי' נזיר ח', וגם בירושלמי נזיר פר"ב ה"ח יעוי"ש, ויש להעמיס דפליגי אם מחזיקין מאיסור לאיסור, יעוי"ש, וא"כ שפיר פסק הרמב"ם בשארי סוגיות דהוה בזה חזקה לנזירות, ובאופן זה גם כשאמר הריני נזיר שמשון ג"כ מהני, כיון דהוה חזקה הוה כידים מוכיחות אף אם לא אמר הריני נזיר כשמשון. -
ט אמנם אף בנדרים לפעמים במקום דלא הוה ידים מוכיחות הוה לחומרא, אבל לא הוה בתורת נדר ודאי אלא בתורת ספק ככל ספד"א לחומרא, וכמו שכתב הרמב"ם בפר"א מנדרים הכ"ד וז"ל אמר לו מנודה אני לך שלא אוכל לך איני אוכל לך ואם אכל אינו לוקה יעוי"ש, וע"כ הטעם משום דלא הוה ידים מוכיחות וכמבואר בגמ' נדרים ז' ובר"ן שם ובכס"מ ובלח"מ יעוי"ש, ובזה יש לפרש הא דאיתא בנדרים נ"ג תניא הנודר מן השמן בארץ ישראל מותר בשמן שומשמין ואסור בשמן זית ובבבל אסור בשמן שומשמין ומותר בשמן זית, מקום שמסתפקין בזה וזה אסור בזה ובזה, פשיטא ומשני לא צריכה דרובא מן חד מסתפקין מהו דתימא ליזל בתר רובא קמ"ל יעוי"ש, וזה תמוה מדוע לא אזלינן הכא בתר רובא, ורבים רצו לומר משום דלא אזלינן בנדרים בתר רובא משום דהוה דשיל"מ כמו"ש הר"ן בפר"ג דביצה ובתוס' ביצה י' יעוי"ש, אבל זה אינו דדוקא במקום ביטול ברובא אמרו הראשונים סברא זו, אבל הכא דהספק הוה במעשה וליתא בזה דררא דביטול ודאי דיש לנו למיזל בתר רובא, וכן מבואר גם בנדרים דאזלינן בתר רובא כמו בהא דכבשר מליח, עי' יו"ד סי' ר"ח, וכמו בהא דעד הקציר, עי' יו"ד סי' ר"כ כמבואר שם. - ומצאתי בלח"מ פר"ט מנזירות וז"ל וא"ת כיון דבכל התורה אזלינן בתר רובא וכו' וי"ל דאם לא היה אפשר לפרש אלא משמעות אחד דודאי היינו מפרשים המשמעות אשר הוא מסכים להרוב, אבל כיון שאנחנו יכולין לפרש גם המשמעות של המיעוט בדבריו, ולומר דכוונתו על שני המשמעות בין על הרוב ובין על המיעוט דשפיר נוכל לומר דנתכוון לכלול במלת שמן שני מיני שמן וכו' עכת"ד יעוי"ש, והביאור בזה דדוקא במקום שהרוב והמיעוט סותרים זה את זה אז אזלינן בתר הרוב, משא"כ במקום שנוכל להתאים שיהי' שניהם יחד במשמעות אחד, רק אנו מסופקים אם היתה כוונתו על שניהם ביחד דהיינו על הרוב וגם על המיעוט, או דלמא שכוונתו היתה דוקא על הרוב גרידא, נמצא דהוה על המיעוט ספק גמור, וא"כ מה שייך הכא לומר רובא, וא"כ המיעוט יש לאסור מטעם ספק איסור דאורייתא, אמנם לא הוה הכא ידים מוכיחות כהא דסתם נדרים דהוה ידים מוכיחות מדלא שתק, דהכא בהכרח הי' צריך לדבר בשביל לאסור על עצמו המשמעות של הרוב, וחזקה להיתר ג"כ לא שייכא בזה וא"כ הרי"ז כמו יד שאינו מוכיח דעכ"פ יש לאסור מספק כמו בהא דמנודה אני לך שאיני אוכל לך, ואעפ"י דקיי"ל דידים שאינן מוכיחות לא הוי ידים ולא הוה נדר כלל, אמנם זהו דוקא במקום דלא הוה שום ספק אם הוא יד מוכיח, אבל במקום דהוה ספק פן הוא יד מוכיח אז יש לאסור מספק, וגם במנודה אני לך הוה ספק יד מוכיח כמבואר בגמ', ושפיר פסק הרמב"ם בפר"ט מנדרים ה"ד דאינו לוקה מספק, - ובנידון דידן גם כן אם ניזיל לחומרא, היינו בהכרעה שהוא עצם נדר והם שני נדרים דסתרי זה את זה, וכמו שנתבאר.
פרק ששי
א רבי ישמעאל אומר עומר הי' בא בשבת משלש סאין ובחול מחמש וכו' וחכמים אומרים אחד שבת ואחד חול משלש סאין, ומבואר בגמ' דר' ישמעאל סבר מוטב שירבה במלאכה אחת בהרקדה, ואל ירבה במלאכות הרבה, ורבנן סברי דבשלש סאין גם כן יכול להיות מובחר כמו בחמש, ומבואר בגמ' שם דאילו הוה שביחא מילתא טפי בחמש סאין כי אז הוי סברי רבנן דמביאין חמש סאין גם בשבת. וזה מבואר שם בסוגיא דקאמר הש"ס אבל הכא דלא איתעביד לי' צורך גבוה יעוי"ש, נמצא לפי"ז דפליגי רבנן ור' ישמעאל אם מותר בשבת ריבוי מלאכות, דר' ישמעאל סבר דעדיף למעט במלאכות הרבה, ורבנן סברי דמותר להרבות גם במלאכות אם יש בזה שביחא מלתא, כמבואר, ויש להבין באיזו סברא פליגי.
ב ונראה דפליגי בנקצר שלא כמצותו אם כשר, דהיינו אם נקצר ביום, ופליגי בזה תנאי לקמן ע"ב, אבל כו"ע סברי דאף אם נקצר שלא כמצותו כשר, מ"מ דוחה שבת, וזהו כשיטת הרמב"ם שפסק בפר"ז מתו"מ ה"ז דאם קצרוהו ביום כשר, ומכ"ז פסק שם בהלכה ו' דדוחה שבת, והביאור בזה דאמרה תורה שיש מצוה מיוחדת לקצירה דלילה, - ובע"כ דהוי מצוה דקצירה עצם מצוה, וממילא היא בגדר הותרה היתר גמור, ולכן לא בעינן לאהדורי למעט במלאכות, וזהו סברת רבנן, אבל ר' ישמעאל סבר דנקצר שלא כמצותו פסול לקרבן העומר, נמצא דעצם הקצירה דלילה לתכלית הקרבן היא באה, ולא הוה עצם מצוה רק כהכשר מצוה להקרבן, וממילא לא הוי יותר מדחוי' לגבי שבת, והיינו דהקצירה דלילה בשבת דוחה שבת מטעם דאי אפשר להקריב העומר באופן אחר, וכיון שכל העיקר הדחיית שבת דקצירה הוא מטעם משום דלא אפשר הוא, לכן כל מה דאפשר למעט במלאכות עדיף, ומבואר דרבנן דהכא אזלי בשיטה זו דאף על פי דכשר שלא כמצותו, דהיינו בקצירה דביום ומ"מ דוחה שבת, וזהו דלא כסוגיא דלקמן ע"ב, ומזה מוכח כשיטת הרמב"ם, ויש יסוד לדברי הרמב"ם כמוש"נ.
ג תוספות ד"ה מפשיט וכו' לאו דוקא פסח דבכל קרבנות צבור הוי מצי לאשמעינן, - והקשה בקר"א דבחטאת נמי דצריך לאכול מיד מפשיט את כולו אפילו בשבת וכו' ואפילו בישול מותר בחטאת צבור כמו הקטרת אימורים בשבת יעוי"ש, אישתמיטתי' משנה מפורשת לקמן צ"ט שעיר של יוהכ"פ וכו' והבבלים אוכלין אותו כשהוא חי, ופירש הרמב"ם בפירוש המשניות לפי שאין מותר לבשלו לא ביום הכפורים ולא בשבת, - וכן מבואר בפסחים ע"א.
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0