דף סד - א
אימא לך שאף רבי ישמעאל כרבנן סבירא ליה, שהוא מפשיט את כולו.
אי נמי, יש לדחות גם להיפך: עד כאן לא קאמר רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא התם, גבי הפשט פסח, שלא לטרוח בהפשטת כולו, אלא משום דכבר איתעביד ליה צורך גבוה [בהפשטת חלקו נעשה צורך גבוה להקטיר את אמוריו], ולא צריך אחולי שבת [ואין צורך לחלל יותר את השבת בהפשטת כולו].
אבל הכא גבי קצירת העומר, דבקצירת שלש סאין בלבד לא איתעביד ליה צורך גבוה, שהרי מכל מקום משובח העשרון יותר כשהוא בא מחמש סאין, [1] וצריך לאחולי שבת, אימא אף רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה כרבנן שבמשנתנו סבירא ליה, שמחללים את השבת אף בריבוי מלאכות. [2]
אלא, אמר רבה: רבי ישמעאל במשנתנו ורבי חנינא סגן הכהנים במשנתנו, אמרו דבר אחד, שיש למעט בטירחה.
דתנן: רבי חנינא סגן הכהנים אומר: בשבת היה נקצר ביחיד, במגל אחד, ובקופה אחת. ובחול היה נקצר בשלשה אנשים, בשלש קופות, ובשלש מגלות. וחכמים אומרים: אחד שבת ואחד חול, היה נקצר בשלש קופות, ובשלש מגלות.
ומדייק רבה שאמרו "דבר אחד", שהרי מי לא קאמר רבי חנינא סגן הכהנים התם, באופן הקצירה, כיון דאפשר לקצור באדם אחד לא טרחינן לעשותה בהרבה אנשים, ואף שיש בזה פרסום להוציא מלבן של בייתוסים -
הכא בענין ריבוי התבואה הנקצרת, נמי, כיון דאפשר בשלש סאין, ובריבוי מלאכה אחת בלבד, לא טרחינן לעשותו מחמש סאין בריבוי כמה מלאכות, ואף שבכך העשרון משובח יותר.
וגם את הראיה הזאת של רבה דוחה הגמרא: ממאי!?
והרי דלמא עד כאן לא קאמר רבי ישמעאל הכא, שאין להרבות במלאכות, אלא דליכא ענין פרסומי מילתא בריבוי המלאכות -
אבל התם, לגבי הקצירה בשלשה, דאיכא פרסומי מילתא בריבוי האנשים, אימא כרבנן החולקים על רבי חנינא סגן הכהנים סבירא ליה, שאף בשבת עושים בכמה אנשים. [3]
אי נמי יש לחלק גם להיפך: עד כאן לא קאמר רבי חנינא סגן הכהנים התם גבי קצירת העומר באנשים רבים, אלא משום דאי בחד אי בשלשה, צורך גבוה מתעביד כהלכתו [בין באחד בין בשלשה נעשה צורך גבוה כהלכתו], ורק משום פרסומי מילתא יש מעלה לקוצרם באנשים הרבה -
אבל הכא, גבי מלאכות הרבה בעומר, דלא איתעביד כהלכתו צורך גבוה, שהרי מכל מקום "שביחא מילתא" בנטילת עשרון מחמש סאין, אימא אף רבי חנינא סגן הכהנים כרבנן סבירא ליה להתיר מלאכות הרבה משום זה.
אלא, אמר רב אשי: רבי ישמעאל במשנתנו ורבי יוסי במסכת ראש השנה אמרו דבר אחד:
דתנן: עדים שראו בתחילת החודש את הלבנה המתחדשת, רשאים לחלל את השבת כדי לבוא ולהעיד בבית דין על ראייתם, ויקדשו בית דין את החודש על פיהם. אך לא בכל ראש חודש נאמרה הלכה זו אלא רק בעדות על חדשי החגים, על ראש חודש ניסן ועל ראש חודש תשרי, שבהם שלוחי בית דין יוצאים לסוריא, ובהן מתקנין את המועדות. וכשהיה בית המקדש קיים, היו מחללין את השבת אף על כולן, מפני תקנת הקרבן של ראש חודש, שיקרב בזמנו.
בין שנראה הירח בעליל [לעיני כל], ויכולין בית הדין לקדש אף בלי עדותם של אלו, שהרי בית דין עצמם ראוהו, ובין שלא נראה הירח בעליל וצריכים בית דין לעדותן של אלו, מחללין עליו את השבת. שאם לא כן, יש לחוש שמא יימנעו בעתיד מלבוא ולהעיד אף באופן שבית הדין צריך לעדותם.
רבי יוסי אומר: אם נראה חידוש הירח בעליל, אין מחללין עליו את השבת, כיון שאין צורך בהם. [4] והיינו שאמרו "דבר אחד", שהרי מי לא אמר רבי יוסי התם, כיון דאפשר לקדש את החודש בלי עדותם לא טרחינן לילך ולהעיד בחילול שבת, ואף שיש לחוש להימנעותם בעתיד.
הכא נמי, כיון דאפשר בשלש סאין ומלאכה אחת הרבה פעמים, לא טרחינן לעשות מלאכות הרבה בחמש סאין, ואף שבכך העשרון יהא משובח יותר.
ודוחה הגמרא: ממאי!?
והרי, דילמא עד כאן לא קאמר רבי ישמעאל הכא, אלא דליכא סברת "נמצאת אתה מכשילן לעתיד לבא".
אבל התם, ד"נמצאת אתה מכשילן לעתיד לבא", שאם לא נתיר להם לחלל את השבת, יאמרו גם בפעם אחרת "כמו שראינוהו אנחנו כן ראוהו בית דין, ולא נחלל שבת", ונמצא מכשול, שלא יתקדש החודש בזמנו, אימא אף רבי ישמעאל כרבנן דהתם סבירא ליה, שאין מחללין את השבת. [5] אי נמי יש לחלק בהיפוך: עד כאן לא קאמר רבי יוסי התם, אלא דליכא צורך גבוה שהרי אינו קרבן, וגם לא ניתנה שבת לידחות אותו היום משום דבר אחר.
אבל הכא, דאיכא צורך גבוה, שהרי הקרבן משובח יותר, וגם כבר ניתנה שבת לידחות בקצירת שלש סאין, ויש לומר כיון שנדחית השבת מפני שלש סאין תידחה גם אצל חמשת הסאין, אימא אף רבי יוסי כרבנן סבירא ליה, שמשום "שביחא מילתא" דוחין את השבת במלאכות הרבה.
איתמר: שחט בשבת שתי חטאות של ציבור, כגון שעירי חטאת הבאים ברגלים, והם דוחים את השבת, [6] ואינו צריך לשחוט אלא חטאת אחת, ועשה כן משום שהיה סבור כיון שחטאת זו חטאת של ציבור היא, אפשר להקריב שתי חטאות, וטעה בזה, שהרי כיון שנשחטה החטאת הראשונה שוב אי אפשר להקריב חטאת ציבור שניה - אמר רבה, ואיתימא יש אומרים כי רבי אמי הוא שאמר הלכה זו: חייב חטאת על השניה, שלא נשחטה כדין, ופטור על הראשונה שנשחטה כדין -
וחייב הוא על שחיטת השניה אפילו אם בסופו של דבר נתכפר לו בשניה, ולא בראשונה, וכגון שנשפך דמה של ראשונה לאחר שחיטת שניה, והוצרך להביא את השניה, מכל מקום, הוא חייב חטאת על שחיטתה [7] -
ואף שיש לומר: על הראשונה הוא פטור שהרי ברשות שחטה, ואף על פי שבסופו של דבר לא נתכפר לו בראשונה, ואף על השניה יש לו להיפטר הואיל ובסופו של דבר כיפרה חטאת זו על הציבור, קא משמע לן שהולכים אחר שעת השחיטה, וחייב הוא על השניה כיון שבשעת שחיטה היא לא היתה ראויה להישחט בשבת.
וחייב הוא על שחיטת השניה אפילו נמצאת הראשונה כחושה קודם ששחט את השניה, ושחט את השניה כדי שיתכפר הציבור בחטאת שמינה ולא בכחושה. [8]
ומקשה הגמרא: ומי אמר רבה הכי, שהוא חייב על השניה אף שנמצאת הראשונה כחושה קודם ששחט את השניה!?
והא אמר רבה: היו לפניו שתי חטאות ציבור בשבת, אחת שמינה ואחת כחושה, אם שחט שמינה ואחר כך שחט כחושה, חייב.
אבל, אם שחט כחושה ואחר כך שחט את השמינה, הרי הוא פטור. ולא עוד, אלא שאומרים לו "הבא שמינה", לכתחילה, ושחיט. ואם כן, ודאי שאינו חייב על שעשה כדין וכהלכה!? [9]
ומשנינן: איבעית אימא: סמי כחושה מקמייתא, העבר והורד מדברי רבה הראשונים את מה שאמר שחייב חטאת "אפילו נמצאת ראשונה כחושה".
ואיבעית אימא: ההיא, שמועה הראשונה, לא רבה אמרה אלא רבי אמי אמרה. אבל רבה באמת חולק. [10]
אמר ליה רבינא לרב אשי: הרם לפי דעת רבה, הפוטר על השניה כשנמצאת הראשונה כחושה, אם נמצאת הראשונה כחושה בבני מעיין, שקודם שחיטת השניה היתה נראית הראשונה שמינה, ורק לאחר שחיטת השניה, כשבדקו את בני מעיה של הראשונה מצאו שהיא היתה כחושה, ונמצא שבשעת שחיטת השניה לא שחט אותה ברשות, שהרי עדיין לא ידע שהיא כחושה, מהו שייפטר אף באופן זה על השניה?
וצדדי הספק הם:
האם חייב הוא חטאת על השניה כי בתר מחשבתו של השוחט אזלינן, והאי גברא [השוחט] הלוא לאיסורא קא מכוין, [11] שהוא לא היה יודע שמותר וצריך לשחוט את השניה.
או דילמא, פטור הוא על השניה, כי בתר מעשיו אזלינן, ומעשיו בפטור היו, שהרי לפי האמת הראשונה היתה כחושה, והיה צריך לשחוט את השניה השמינה. [12]
אמר ענה ליה רב אשי לרבינא: וכי נידון זה, לאו היינו דרבה ורבא? וכי אין ללמוד ממה שנחלקו רבה ורבא בענין אחר, שבעניננו כולם מודים שהוא חייב!?
דאיתמר: שמע אדם בשבת שטבע תינוק בים, ופרש מצודה להעלותו, והעלה דגים בלבד, פטור מכלום. [13] ואין חולק בדבר זה.
ואם שמע אדם שטבע תינוק בים, ופרש באותו מקום מצודה [לא כדי להציל את התינוק] אלא כדי להעלות דגים [שדבר זה הוא אב מלאכה, שהוא מכלל מלאכת "הצד"], והעלה דגים בלבד במצודתו, הרי זה חייב, וגם בזה אין מחלוקת.
אך אם פרש כדי להעלות דגים, והעלה דגים ותינוק, בזאת נחלקו רבה ורבא:
רבה אמר: פטור. [14]
רבא אמר: אפילו הכי חייב. [15]
ומדאיתמר "שמע אדם שטבע תינוק בים", יש ללמוד: עד כאן לא קא פטר רבה, אלא כיון דשמע שטבע תינוק, אמדינן דדעתיה נמי אתינוק [יש לומר, שמחשבתו בפריסת המצודה היא אף על הצלת התינוק היא], [16] ולכן הוא פטור.
אבל אם לא שמע שטבע תינוק, ובודאי לא היתה מחשבתו על התינוק, לא אמר רבה שהוא פטור, כי אחר מחשבתו, שנתכוין לאיסור, אזלינן, ועל אף שהעלה את התינוק ביחד עם הדגים, אין זה מעשה הצלה שפטור עליו, אלא מעשה צייד שחייב עליו. ואף בנידון דידן, אין שחיטת השניה נחשבת כמעשה היתר, על אף שהיא היתה מותרת בשבת, כי "בתר מחשבתו אזלינן", והוא לא ידע שהיא מותרת. [17]
ואיכא דאמרי: כך אמר ליה רב אשי לרבינא: לאו היינו פלוגתייהו דרבה ורבא, כלומר, כשם שנחלקו שם, כך נחלקו גם בעניננו, שלדעת רבה הוא פטור, ולרבא הוא חייב.
דאיתמר: שמע [18] אדם בשבת שטבע תינוק בים, ופרש שם מצודה, ולא היתה כוונתו כדי להציל את התינוק אלא כדי להעלות דגים, ואכן העלה דגים במצודתו, הרי זה חייב לכולי עלמא.
ואם פרש כדי להעלות דגים, והעלה דגים ותינוק:
רבה אמר: פטור; ורבא אמר: אפילו הכי חייב.
וטעם מחלוקתם הוא: רבה אמר, פטור, ואפילו לא שמע על התינוק, משום שהוא סובר זיל בתר מעשיו שהיו להצלת התינוק; ולשיטתו אף בנידון דידן אזלינן בתר מעשיו, שהיה צריך ומותר להביא מן המובחר יותר. [19]
ורבא אמר חייב, משום שהוא סובר זיל בתר מחשבתו שהיתה לאיסור, כדי לצוד דגים. ואף בנידון דידן אזלינן בתר מחשבתו, שהיתה לאיסור, להוסיף קרבן ציבור על הראשון שכבר הוקרב.
אמר רבא: [20] חולה שאמדוהו הרופאים להתרפאות בגרוגרת אחת שאם יאכל אותה גרוגרת תשוב רוחו אליו, ורצו עשרה בני אדם כדי להביא אותה גרוגרת, והביאו עשרה גרוגרות מן המחובר לאילן בבת אחת, הרי כולן פטורין, שכולם למצוה נתכוונו, שהזריז להציל את החולה הרי זה משובח. [21] ואפילו קצצו את הגרוגרות בזה אחר זה, ואפילו קדם החולה והבריא בראשונה לפני שקצצו האחרים את גרוגרותיהם. [22]
בעי נסתפק רבא: חולה שאמדוהו להתרפאות בשתי גרוגרות של תאנים, ויש באילן התאנה העומד לפניו שתי גרוגרות [והגרוגרת יש בה שיעור מלאכת קצירה בשבת], והיו שתי הגרורות תלויות בשתי עוקצין [מעין זנבות, שהגרוגרות תלויות בהן], ואם יקוץ את שתי הגרוגרות, נמצא שהוא עושה שני מעשי קצירה, אך צריך הוא לכל מה שנקצר על ידו לרפואת החולה -
ויש באילן עוד שלש גרוגרות בעוקץ אחד, ואם יקוץ את העוקץ האחד, הרי מצד אחד הוא עושה רק מעשה קצירה אחד, אך מצד שני, בקצירה האחת הזאת הוא קוצר גרוגרת נוספת, שאין בה צורך לחולה -
הי מינייהו מייתינן, מאיזה מהם יביאו? וצדדי הספק הם:
האם שתים מייתינן, ואף שיש כאן שני מעשי קצירה, כיון דכולם חזו ליה [ראויים לו], ואינו מוסיף מה שאינו נצרך לו. [23]
או דלמא שלש [24] מייתינן, ואף שנקצרת על ידו כמות יותר מהנצרך לו, משום דקא ממעטא קצירה, שהרי כשהוא קוצץ את העוקץ האחד שיש בו שלש גרוגרות, אין הוא עושה אלא מעשה קצירה אחד. [25]
ופושטת הגמרא את הספק: פשיטא, שלש מייתינן, קוצץ הוא את העוקץ היחיד, שבו שלש גרוגרות.
הערות
[1] נתבאר על פי רש"י; ולכאורה מוכח מכאן כדברי רש"י, שעשרון מחמש סאין הוא יותר מובחר, שהרי אם כדברי השפת אמת והרש"ש שהובאו בהערה בתחילת הסוגיא, שהוא משום כבוד, לא שייך לומר "דלא איתעביד ליה צורך גבוה". ובשפת אמת כאן תמה על פירושו של רש"י, כי דוחק לומר שיהא נקרא "לא איתעביד צורך גבוה" כיון דקרי ליה לעיל "מן המובחר", וגם לא ביאר רש"י פירוש "דצריך לאחולי שבתא"; והגם דיש ליישב זה מכח מלאכות הרקדה טפי, מכל מקום, לולי פירוש רש"י נראה לפרש, דהחילוק הוא, דהכא, אם נקצור באמת חמש סאין יהא קרב העומר מכל חמש הסאין, נמצא, שבשלש סאין שקצר עדיין לא איתעביד צורך גבוה, כי מזה מוציא רק חצי עומר, וצריך לאחולי שבתא על השלמת שיעור העומר; ונהי שהיה יכול לרקד יותר ולהוציא עשרון גם משלש סאין, אבל על כל פנים באמת כשמוציא העשרון מכל החמש הרי נעשה צורך גבוה משתי הסאין כמו מן השלש הקודמין, אבל התם בהפשט אין שום צורך גבוה נעשה על ידי ההפשט שמחלל עליו שבת.
[2] נתבאר על פי רש"י, שכתב: "כרבנן סבירא ליה, דאמרי, דבשבת עבדינן כל מה דבעי ליה כבחול, ואי הוה בעי טפי, טפי עבדינן". וראה בקרן אורה בתחילת הענין, שהביא להוכיח מכאן, שאם כי בפשטות אינו מוכרח לומר שחכמים חולקים על רבי ישמעאל בדין דחיית שבת בריבוי מלאכות כדי שיהיה "שביחא מילתא", אלא שלדעתם אין צורך כלל בחמש סאין, וכאשר באמת סוברים הם שאף בחול עושים משלש; מכל מקום מסוגיית הגמרא כאן, מוכח שהם חולקים עליו בפרט זה של דחיית השבת; וכדברי רש"י פירש גם רבינו גרשום: אימא כרבנן סבירא ליה, דבחול אתי מחמש, והכי אמרינן: אי סבירא ליה דבחול אתי מחמש, בשבת נמי לייתי מחמש. ואי סבירא ליה דבחול אתי בשלש, בשבת נמי לייתי משלש.
[3] כתב בקרן אורה להוכיח מכאן, שמעיקר הדין אין נפקא מינה, אם יעשה יחיד את כולה או שייעשה בשנים זה מקצת וזה מקצת, אלא מצוה מן המובחר היא שלא להרבות בני אדם לחלל שבת, ולכן במקום פרסומי מילתא עושים בריבוי בני אדם, שאם היה איזה איסור בזה, לא היינו מתירים משום פרסומי מילתא; ולפי זה כתב, שגם ריבוי מלאכות כנגד ריבוי מלאכה אחת, אינו איסור, ורק משום חומר שבת מוטב להרבות במלאכה אחת ממלאכות הרבה, ומשום מצוה מן המובחר התירו חכמים להרבות במלאכות, והיינו דאמר רבה "אמרו דבר אחד" שלא לטרוח טירחא יתירא במקום שאפשר בלא זה; ולפי ביאור זה כתב [כמו שנתבאר בהערה לעיל משמו] שגם הפשטת עור כל הפסח אינה אלא חומרא בעלמא. [ויש לציין בענין זה את מחלוקת המחבר והרמ"א, יורה דעה רסו יד, בענין מילה בשבת, אם המוהל הוא שיפרע, או שאפשר לחלק את המילה והפריעה לשני אנשים, ובביאור הגר"א שם ובשאגת אריה סימן נט הביאו בענין זה את סוגייתנו, והאחרונים האריכו בזה].
[4] המשך המשנה שם הוא: מעשה שעברו יותר מארבעים זוג [של עדים, שהיו הולכים לבית הדין בירושלים להעיד על הלבנה], ועיכבם רבי עקיבא בלוד; שלח לו רבן גמליאל: אם מעכב אתה את הרבים, נמצאת מכשילן לעתיד לבא [כי לא ירצו לילך ולהעיד].
[5] כתב בקרן אורה, שמשמע מן הגמרא, שבנראה בעליל לא החמיר רבי יוסי מן הדין, וכל מה שדנה בהם הגמרא לעיל אינו חילול שבת גמור אלא חומרא, וכפי שנתבאר לעיל משמו; וכן משמע מהא דמסיק דהתירא דרבנן הוא משום מכשול לעתיד לבא, ואי אסור לחלל בנראה בעליל מן הדין כיון שלא לצורך הוא, האיך מתירים לחלל שבת משום חשש מכשול לעתיד לבא. אלא בודאי כולם מודים, שמן הדין מותרין לחלל אפילו נראה בעליל, ורבי יוסי חומרא בעלמא קאמר; וצריך לומר דהיינו משום דילפינן מ"במועדו", שמצוה לכל אדם הרואה חידוש הלבנה לילך להעיד לבית דין אפילו בשבת, ואין צריך לחוש לשום אומדנא שמא כבר ראו אחרים, כי אם כן כולם יאמרו כן, וגם בית דין אולי לא יראו בעצמם, ולא יבא החודש בזמנו; אלא התורה התירה לכל רואה שילך ויגיד, ומן התורה ודאי מותרין לחלל אפילו נראה בעליל, ורבי יוסי חומרא בעלמא קאמר; וראה עוד שם מה שביאר בזה.
[6] ביארו התוספות: לכן לא נקטה הגמרא עולות, משום שעולות יש הרבה במוספין, אבל חטאת אינה אלא אחת. ולשון הרמב"ם [שגגות ב טו]: "היו לפניו שתי בהמות של צבור, בין חטאת בין עולה", וראה מה שכתב בזה ב"שפת אמת".
[7] ראה מה שהעירו התוספות מדין "טעה בדבר מצוה ועשה מצוה", ומה שכתבו בביאור דבריהם, הלחם משנה שגגות ב טו, בצאן קדשים ובטהרת הקודש כאן.
[8] כתב רש"י: אפילו נמצאת הראשונה כחושה קודם שחיטת שניה, ואיכא משום "הקריבהו נא לפחתך", ושחט שניה, חייב; והוא מה שאמר הנביא [מלאכי א ח]: "מגישים על מזבחי לחם מגואל, ואמרתם במה גאלנוך, באמרכם שלחן ה' נבזה הוא. וכי תגישון עור לזבוח אין רע [וכי אין דבר זה רע! ?], וכי תגישו פסח וחולה אין רע, הקריבהו נא לפחתך, הירצך או הישא פניך [בחון אתה את הדבר, והקרב אחת מאלו לדורון לפחתך, האם יהיה מרוצה לך בזה הדורון, או אם ישא פניך! ?]. ומה שכתב רש"י אפילו נמצאת הראשונה קודם שחיטת שניה, כל שכן אם נמצאת הראשונה כחושה לאחר ששחט את השנייה; וראה קרן אורה שביאר את טעמו של רש"י שפירש בכגון שנמצאת כחושה קודם שחיטה; וראה שיטה מקובצת אות ב, והובאו דבריו בהערה לקמן.
[9] כתב ב"קרן אורה": צריך לומר הטעם, אף על גב דכחושה כשירה בדיעבד, מכל מקום כיון דמצוה מן המובחר בשמינה, ועבודת ציבור הותרה, מותר לשחוט לכתחילה; [ובעיקר הדבר שכחושה כשירה בדיעבד - כמבואר בהדיא לקמן פד ב "נעשה ככחוש בקדשים" - ראה בזה בביאור הלכה סימן רעב]. וכתב עוד, שדין זה הוא כעין מה שנתבאר במשנה, שהתירו חכמים להרבות בקצירה משום מצוה מן המובחר, והיינו דמייתי הש"ס הכא להאי פלוגתא, דהוי כעין פלוגתת רבי ישמעאל ורבנן במשנתנו.
[10] הקשה בשיטה מקובצת בשם תוספות חצוניות: ואם תאמר, אמאי לא משני, דשאני הכא דנמצאת כחושה לאחר שחיטה, שבשעת שחיטה לאיסורא קא מכוין, והתם דפטר רבה, כשידע קודם שחיטה שהראשונה כחושה! ? ויש לומר, דאינו רוצה להכניס ראשו בבעיא דרבינא דבסמוך: אי בתר מחשבה אזלינן, אי בתר מעשיו אזלינן; וראה דברי רש"י המובאים בהערה 8, שפירש את הנידון כאן בכגון שנמצאת כחושה קודם שחיטה, ובמה שכתב ב"קרן אורה" על דבריו.
[11] כתב רש"י: לאיסורא איכוין לאו דוקא, דהא שגג, כסבור: מותר לעשות הואיל ושל ציבור היא, אלא לשחיטה אסורה איכוין. ונתחבטו הראשונים והאחרונים, בביאור סברא זו: בשיטה מקובצת בשם תוספות חצוניות, הקשה מהר"ם: מה בכך, כיון דלא עביד איסורא! ? וכי מתכוין לאכול חלב ואכל שומן, מחייב! ? ותירץ, לא דמי לאוכל שומן, שהוא היתר גמור, אבל הכא, מן הדין הוי ליה למימר שחייב, שהרי יצאו צבור ידי חובתן בכחושה, אלא משום דבעינן למובחר [למצוה] שמא דחייב שלא היה לו להביאה, כיון שאינו יודע אם מובחר מן הראשון; וראה עוד בזה בהמשך הסוגיא. וכעין זה כתב בקרן אורה. אלא שתמה על הרמב"ם, שהוא מפרש "כחושה" דהיינו טריפה [וכמבואר בדבריו שגגות ב טו], דאם כן, היכי בעי למימר דאזלינן בתר מחשבתו, וחייב חטאת! ? והיכן מצינו כזאת, שעל מחשבה לחוד שנתכוין לדבר איסור, ועלה בידו היתר, שיתחייב חטאת? נהי דצריך כפרה וסליחה [כוונתו למה שאמרו בנזיר כג א באשה שנדרה בנזיר והיפר לה בעלה והיא לא ידעה ועברה על נזירותה, שהיא צריכה סליחה וכפרה, ועל זה אמר הכתוב "אישה הפרם וה' יסלח לה", ודימו זה בגמרא למי שנתכוין לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה ; ומיהו בעניננו, אף סליחה וכפרה לכאורה אינו צריך, כי הוא הרי טעה לומר שמותר לשחוט שתי קרבנות ציבור בשבת, ואפילו כוונה לאיסור אין כאן], אבל חיוב חטאת ליכא, והכא היתר גמור הוא, דשחיטת ראשונה לאו כלום הוא, כיון דנמצאת טריפה. אבל לפירוש רש"י אתי שפיר קצת, דנהי דנמצאת הראשונה כחושה, מכל מקום, כיון דבדיעבד כשירה היא, אזלינן בתר מחשבתו לחייב חטאת על שחיטת השניה, כיון דמחשבתו לאיסור הוי, והמעשה גם כן אין התירה ברור; וראה שלמי יוסף סימן פא. והרש"ש הקשה אף הוא: לכאורה היא משנה מפורשת בנזיר "היפר לה בעלה והיא לא ידעה" [ועוד כמה ראיות דומות]! ? ויש לחלק, דהגע עצמך: איך יתכן לחייב על המחשבה, הלא מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה! ? אלא על כרחך, לא מבעיא ליה לרבינא אלא שעשה מעשה גם כן, רק שהיא נדחית מפני מצוה כהני גווני דאיירינן בשמעתתא, אבל כל אלו שהבאתי, המעשה היתר גמור הוא, לכן הוה כמו שאינה, ולא נשארה אלא המחשבה גרידא. וכעין זה בחזון איש [מנחות סימן מב יח]: נראה, דכולי עלמא מודים בסבור שהוא חלב [ונמצא שומן], וסבור שחלב מותר ואכלו, פטור, וכדאמר בהפר לה בעלה דיש לה סליחה. אלא בזמן שנעשה דבר שאסור באמת, אלא יש כאן היתר מצד אחר, כגון שיש כאן עבודה שדוחה שבת או פיקוח נפש שדוחה שבת [היינו המשך הסוגיא גבי תינוק], סבר רבא, דכל שלא נתכוין לדבר מצוה, אלא נתכוין למלאכתו, אין כאן דין דחיה. והוסיף החזון איש: ואפשר, שאין דין זה אלא לענין חטאת דצריך כפרה, אבל אינו חייב מיתה, וכן רש"י ד"ה לאיסורא פירשו לענין חטאת, וכן פירשו הר"מ פרק ב דשגגות; [יש להעיר, דלענין מצודה להצלת תינוק בהמשך הסוגיא, לא נזכר לא ברש"י ולא ברמב"ם - שבת ב טז - שהנידון הוא לענין חטאת]. והוסיף עוד: ואפשר, שאין דין זה אלא בשבת שמצותו לשבות ממלאכת איסור, וכל שנתכוין למלאכת איסור הרי לא שבת, וכי טרח באיסורא טרח, כל שלא יהיב דעתו על מצות עבודה או פיקוח נפש, אבל בדבר שאיסורו איסור חפצא, כל שהחפץ היתר אף שלא ידע ונתכוין לאיסור, פטור. וברש"ש בפסחים עב א, צידד לומר: עד כאן אין אומרים "בתר מחשבתו אזלינן", אלא דוקא בנמצאת כחושה או טריפה בבני מעיים, שהוא דבר שאין ידוע לשום אדם, אבל השוחט פסח בשבת, והוא היה סבור שלמים הם ושחטם בשוגג, כי אז אם היה הקרבן כשר [למאן דאמר "עקירה בטעות לא שמיה עקירה" ואין כאן חסרון "שלא לשמו" הפוסל את הפסח], לא היה הוא מתחייב חטאת, ואף שהוא נתכוין לאיסור, כיון דאיכא יודעים שזה פסח ומותר לשוחטו, מה שאין כן בנידון דידן ההיתר אינו גלוי לשום אדם, ראה שם; [ודבריו שם הם כדי ליישב מה שהקשו כמה אחרונים על הסוגיא שם לדעת הסובר "בתר מחשבתו אזלינן" הובאו דבריהם ב"שלמי יוסף" סימן פא]. ויש להעיר מלשון רש"י כאן בד"ה לאיסורא קמכוין, שכתב "דעדיין לא נודע לו כחישת הראשונה".
[12] ביארו התוספות, שאף לפי סברא זו דבתר מעשיו אזלינן, מכל מקום אין לפטור גם בנשפך דם הראשונה לאחר שחיטת השניה, וכמבואר לעיל דבזה פשיטא שהוא חייב; ומשום ד"התם [גבי כחושה בבני מעיים] אם יבא אליהו ויאמר שהיא כחושה בבני מעיים, היה מביא שמינה"; וביאר ב"צאן קדשים": התם בשעת מעשה שפיר עבד, שהרי היתה כבר כחושה רק שהוא לא ידע, אבל הכא, בשעת שחיטת שניה הרי עדיין לא נשפך דם הראשונה, ושלא כדין שחטה, ולפיכך חייב הוא על השניה. ואולם שיטת הרמב"ם היא [כמו שביארה ה"לחם משנה" שגגות ב טו] שלפי מה דקיימא לן ד"בתר מעשיו אזלינן", הרי הוא פטור אפילו בנשפך דם הראשונה לאחר שחיטת השניה, ולאו דוקא בנמצאת כחושה בבני מעיים, וראה בזה בקרן אורה כאן, ובאבי עזרי הלכות יום טוב א טו במהדורא קמא.
[13] לשון הרמב"ם [שבת ב טז] בתחילת השמועה המתבארת כאן.
[14] כתב החזון איש [מנחות מב יח]: אף על גב שאם היה מתכוין לתינוק ולא לדגים לא היתה כאן מלאכת צידה כלל, דהוה ליה דגים "דבר שאין מתכוין", ואם כן הרי נמצא שאין פיקוח הנפש מכרחת את צידת הדגים, ולמה פטור הוא על הדגים! ? מכל מקום, אין כאן מעשה האדם אלא פריסת המצודה, ומלאכה זו מוכרחת מפני פיקוח נפש, והילכך אף על גב דפשע במחשבתו, אין כאן מעשה איסור, ואין חייבין על מחשבה; ובאבי עזרי [יום טוב א י במהדורא קמא בד"ה והנה], לא כתב כן, ראה שם היטב.
[15] בשו"ת מהרי"ל דיסקין [תקנת עגונות מב לא, הובא בשלמי יוסף סימן פא], תמה: לכאורה הדבר תמוה, כיון שאפילו אם היה יודע דשבת היום, היה חייב לפרוש מצודה זאת בשביל התינוק, איך שייך לחייבו חטאת על מה שעשה כתורה וכמצוה, ומצוות כאלה הא ודאי אין צריך כוונה, ומה בכך שניצודו דגים גם כן, וכל שכן אם במזיד מיירי, ודאי תיקשי דאיך מצו עדים לאתרויי ביה שלא יפרוש המצודה כיון דמושבע ועומד הוא על כך לפרוש המצודה. וכמעט שהיה אפשר לומר שאפילו העלה דגים לחודייהו ליפטר [כלומר, אף במה שנקטה הגמרא כדבר פשוט שהוא חייב, דהיינו בהעלה דגים לחוד, גם יש לתמוה, הרי באמת מעשה היתר הוא]. ומכח זה יצא לידון בדבר החדש, דמיירי בשהו עליו כבר עד שתצא נפשו, דמחזקינן ליה במת ושוב אין מוטל עליו חיוב להצילו, אלא דאיקרי מילתא שהעלהו לתינוק חי, והוה דומיא דנמצאת הראשונה כחושה בבני מעיים, דלא הוה רמיא חיובא מעיקרא לשחוט אחרת, שהרי עדיין לא ידעו דקמייתא כחושה, ושפיר מדמי להו הש"ס.
[16] פירש בשפת אמת: נהי דדעתו היה ודאי על הדגים ואפילו לא היה שומע מהתינוק היה צד, מכל מקום עכשיו שידע, ודאי עלה ברצונו דאם תעלה מצודתו גם התינוק מה טוב; וראה עוד שם, ובהערה 17 אות ב.
[17] בשיטה מקובצת אות ג הוסיף על מה שנכתב משמו בהערה 11 אות ב - לבאר את הטעם לחייבו כשנמצאת כחושה בבני מעיים, שהוא משום שכל החיוב להביא שמינה הוא משום מצוה מן המובחר, וכיון שלא ידע, לא היה לו להביאו: וראה בהערה שם בשם החזון איש והרש"ש ביאור אחר בטעם חיובו על הכחושה. ונחלקו אחרונים בביאור מחלוקת רבה ורבא: ספר תוספת יום הכפורים [יומא פד ב] כתב, שבסוגייתנו נחלקו האמוראים כשנתכוין לתינוק ולדגים והעלה תינוק ודגים, אם הוא חייב. ביאור דבריו, שהוא נוקט בפירוש מחלוקת רבה ורבא, דלכולי עלמא כיון ששמע דעתו אתינוק, ורבא מחייבו, אף על גב שדעתו גם על התינוק. והקשה מהא דתנו רבנן [שם]: מפקחין פיקוח נפש בשבת, והזריז הרי זה משובח, ואין צריך ליטול רשות מבית דין, הא כיצד: ראה תינוק שנפל לים פורש מצודה ומעלהו, והזריז הרי זה משובח, ואף על גב דקא צייד כוורי [דגים] ; וראה מה שכתב בזה; וראה עוד בשער הציון סימן שכח על דברי הגמרא האלו שהובאו בשולחן ערוך שם סעיף יג, שהביא מחלוקת הראשונים, אם מותר לעשות כן אפילו אם מכוין גם בשביל הדגים. וכן נקט הקרן אורה [שבת קלז בתוך הדברים], שלפי לישנא קמא מחייב רבא "אפילו דעתיה נמי אתינוק, כיון דמכוין נמי אדגים, אזלינן בתר מחשבתו", [ומלשונו מבואר, דכשמתכוין לתינוק ולדגים וגם העלה תינוק ודגים, רבא מחייבו משום סברת "בתר מחשבתו אזלינן", ואילו רבה סובר דבאופן זה אין מועיל סברת "בתר מחשבתו אזלינן"]. אך השפת אמת כאן, נקט מתחילה אף הוא בדעת רבא שהוא חייב אף על גב שנתכוין לתינוק, אלא שהקשה: מאי טעמא דמאן דאמר דמחייב, כיון דנתכוין לדגים ותינוק והעלה דגים ותינוק, הא מרבה בשעורין [העושה מעשה אחד, שיש בו הרבה שיעורים של חיוב, ראה בזה בהערות על סוגיית הגמרא בסמוך] לכולי עלמא [אפילו לדעת הסובר דמרבה בשיעורין אסור מן התורה], על כל פנים חיוב חטאת ליכא, [כן היא שיטת השפת אמת, אך לא כולם מודים לו] ; והסיק שם, דמוכרחים לומר, דמאן דמחייב, לית ליה דדעתיה אתינוק; וראה גם בקרן אורה שם, שדן בדברי רבא משום ריבוי בשיעורים. ובעיקר קושיית השפת אמת משום ריבוי בשיעורים, האבי עזרי [יום טוב א י, מהדורא קמא], הקשה כזאת, אפילו כשלא נתכוין לתינוק כלל [דלא כהשפת אמת שלא נתקשה אלא כשנתכוין לתינוק; והוא הקשה כן לדעת הסובר ריבוי בשיעורין מותר מן התורה, וראה עוד שם מה שהקשה לדעת הסובר ריבוי בשיעורין אסור מן התורה], דמכל מקום ייפטר כשהעלה תינוק ודגים, ואפילו לדעת הסובר "בתר מחשבתו אזלינן", ומשום, שהרי על מחשבה לבד אין מחייבין, אלא אם כן יש גם מעשה, וכאן אין מעשה שהוא רק תוספת, ואין נחשב למעשה על התוספת. וראה שם שכתב, מאחר שאין דין צידה על התינוק [כי אין צידה אלא בבהמה חיה ועוף], לא שייך לפוטרו משום ריבוי בשיעורים.
[18] כן מבוארת הגירסא מדברי רש"י ד"ה לאו היינו פלוגתייהו, הובאו דבריו בהערה 19 ; ובשיטה מקובצת גרס לפי לשון זו: לא שמע. ובצאן קדשים כתב, דכן נראה גם מהרמב"ם ומגיד משנה בפרק ב מהלכות שבת הלכה טז; ואחרים כתבו, שכן נראה גם מדברי הכסף משנה שגגות ב טו.
[19] כתב רש"י בד"ה לאו היינו פלוגתייהו: דטעמא דרבה דפטר, לאו משום דשמע, אלא משום דאזלינן בתר מעשיו, והוא הדין אפילו לא שמע; והאי דנקט "שמע" לאשמועינן, דאפילו שמע, כי העלה דגים בלא תינוק, חייב. ובצאן קדשים כתב על זה: לעניות דעתי, דזה לא איצטריך לאשמועינן, כיון דפרש להעלות דגים פשיטא דחייב, דהא לא היתה כוונתו לתינוק; ומשום הכי הרמב"ם בפרק ב מהלכות שבת [הלכה טז] שכתב מדין זה, משמיט דין זה, משום דמילתא דפשיטא היא. [אולם מה דפשיטא ליה, לא פשיטא ליה למהרי"ל דיסקין, וכמובא בהערה 15 ; וכן מבואר מדברי החזון איש מנחות מב יח בתוך דבריו, ראה שם]. אלא אפשר לפרש, דהא דנקט "שמע" לאשמועינן, דבשמע, דוקא נתכוין לעלות דגים והעלה דגים חייב, אבל נתכוין לעלות תינוק והעלה דגים לחוד פטור לכולי עלמא, וכן פסק שם הרמב"ם, ופשוט הוא;
[20] כן גרס ב"שיטה מקובצת", ולא רבה כפי שהוא בספרים שלנו, וראה הערה 21.
[21] נתבאר על פי לשון רש"י; ורבינו גרשום כתב "דאזלינן בתר מחשבה, וכולהו איכוונו לצורך חולה", ולכאורה נראה כוונתו שדין זה תלוי במחלוקת דלעיל אם בתר מחשבתו או בתר מעשיו אזלינן, ומי שאמר שמועה זו סובר "בתר מחשבתו אזלינן"; ולפי זה מוכרח שהוא גורס "אמר רבה" ודלא כה"שיטה מקובצת", שהרי במחלוקת דלעיל - לפי גירסת רבינו גרשום שהיא כגירסתנו - רבה הוא הסובר "בתר מחשבתו אזלינן".
[22] "ויש להם שכר טוב מאת ה"', שולחן ערוך שכח טו. ובמשנה ברורה שם כתב בטעם פטורם, משום שכל אחד חשב שהוא יקדים. ובביאור הלכה שם, הוסיף: ומיירי בחולי בהול, דאם לא כן מסתברא שאסור להרבות בגברי, ומי עדיף הא מהא דמספקינן [לקמן בעמוד זה] אי תרי בתרי עוקצין, או תלתא בחדא עוקץ, אלמא, דהיכא דאינו בהול חשבינן בכל דבר להקל החילול; וראיתי באליה רבה שהביא בשם תשובת הרמ"א, דאפילו שנים יכולים לעשות מלאכה אחת כמו בחול, ונראה, דמיירי שעל ידי שנים אפשר שתהא נגמרת המלאכה מהר, אבל בלאו הכי אסור.
[23] משמע מדברי הגמרא, שלא נסתפקה הגמרא להעדיף את השתים, אלא משום שבאופן זה אינו עושה את מה שלא נצרך לו, אבל אם דרך משל אמרו הרופאים, שיכול הוא להתרפאות במין אחד בכשיעור שתי גרוגרות, או ממין אחר בכשיעור שלש גרוגרות, ויש לו את השתים ממין האחד בשני עוקצין, ואילו את השלש מן המין השני בעוקץ אחד, בזה פשיטא שיעדיף את השלש, כי מיעוט בקצירה עדיף מריבוי שיעורים ; וראה בזה בהערה בהמשך הסוגיא.
[24] בשיטה מקובצת גרס "שלש מינייהו מייתינן", ואין הגירסא מובנת.
[25] כתב הר"ן [ביצה ט ב מדפי הרי"ף, ד"ה ומיהא] להוכיח מסוגייתנו דאיבעיא לן: חולה שאמדוהו לשתי גרוגרות. ועד כאן לא איבעיא לן התם [לבצור את העוקץ בעל שלש הגרוגרות], אלא כי האי גוונא, דבשתים בשני עוקצין איכא רבוי בצירה, אבל משמע דפשיטא לן, דשתים בעוקץ אחד ושלש בעוקץ אחד, דשתים מייתינן שלש לא מייתינן, דלרבויי בשיעורא [כלומר, להוסיף בכמות הנקצרת על ידי מעשה אחד של קצירה] אסור. והקשה הר"ן שם מכח סוגייתנו, על המבואר שם דממלאת אשה ביום טוב קדירה של בשר, ואף על פי שאינה צריכה אלא לחתיכה אחת, וכן הביא שם דלענין מילה בשבת, כשצריכה אמו להחם חמין לרפואתה, מותר להוסיף בשביל התינוק, ואף שאין בו סכנה; והרי כיון דריבוי בשיעורין אסור, למה מותר להוסיף! ? והביא בשם הר"י [והוא בתוספות בסוגייתנו], שביום טוב שאינו אלא איסור לאו, הקילו, ובמילה באמת אינו מותר אלא על ידי גוי; ובשם הרשב"א הביא, שגם משום מצות מילה הקילו. ומבוארת שיטת הר"י והרשב"א, שריבוי בשיעורין אינו אסור אלא מדרבנן. ומיהו נסתפקו אחרוני זמננו, אם לדעת הרשב"א אפילו שלא במקום פיקוח נפש או היתר אחר, אין תוספת איסור בריבוי השיעורים, ותוספת זו אינה אסורה אלא מדרבנן; או שמא, אף הרשב"א מודה שיש בזה תוספת איסור דאורייתא, ולא אמר הרשב"א אלא, דבמקום שהמעשה מותר, אין איסור מן התורה להוסיף על השיעור, כל עוד שלא הוסיף על המעשה, אבל במקום שאין היתר על המעשה, כי אז מן התורה יש איסור תורה נוסף על ריבוי השיעורים; והרחיבו בזה בראיות מדברי הראשונים והאחרונים. והר"ן תמה על המבואר מדבריהם שריבוי בשיעורין אינו אסור אלא מדרבנן: אם כן, מאי קמיבעיא לן התם במנחות! ? [והרי] פשיטא דמשלש מייתינן, דרבויי בשיעורא לא מיתסר אלא מדרבנן [לשיטות אלו], וריבוי קצירה מיתסר מדאורייתא, דהא אילו אמדוהו לגרוגרת אחת [יש שם תיקון בלשון: דהא תלמודא אמר אילו לא אמדוהו אלא לגרוגרת אחת], ומייתי שלש בעוקץ אחד, לא עבר אדאורייתא כלל, ואילו הביא שתים בשני עוקצים לוקה וחייב חטאת! ? וב"שפת אמת" כאן כתב שלעולם ריבוי בשיעורין מדרבנן; מיהו הכא בצריך לחולה שתי גרוגרות, אילו יש שנים בעוקץ אחד ושנים בשני עוקצין וקצץ אלו השנים בשני עוקצין, לא עבר איסור תורה, כיון דעל כל פנים בשני אלו נתרפא החולה, אף על גב שהיו יכולין לקוץ הני שנים שבעוקץ אחד, מכל מקום, כיון דכל הקציצות בעבור החולה, לא הוי רק איסור דרבנן גם כן, ולהכי מיבעיא לרבא הי עדיף ; ואף על גב דלולי החולה מרבה בתלישה מן התורה ומרבה בשיעורין דרבנן, מכל מקום עתה דתרווייהו דרבנן שפיר מספקא ליה, דאפשר דעדיף שתים בשני עוקצין, כיון דכל המעשה נצרך לחולה, אבל שלש בעוקץ אחד, הא יש בתוכו מקצת שאינו צורך החולה; ובאבי עזרי [יום טוב א י מהדורא קמא], כתב על זה: לפי שיטת הר"י והרשב"א צריכין לפרש, שזהו באמת מה שאמרה הגמרא: פשיטא דשלש מייתינן, משום דמיעוט בצירה עדיפא; והיינו שאין כלל ספק כאן, שמיעוט בצירה הוא, ובריבוי השיעורין אין איסור, והוא בגדר קושיא על הספק, דמה יש להסתפק כל עיקר; וראה שם שביאר בזה את הרי"ף [סוף מסכת יומא] שהשמיט את הבעיא, וכתב שם הרמב"ן במלחמות בטעמו: "דפשיטא מילתא דכל היכא דאפשר למעט בבצירה ממעטינן, ובגמרא נמי פשיטא להו ואין הדבר צריך תלמוד". ובאבי עזרי שם, הקשה בהיפוך על דעת הר"ן: לשיטת הר"ן דאף אם שיעור אחד הותר על ידי פיקוח נפש, גם כן יש חיוב על התוספת, אם כן אם בוצר העוקץ שיש בו שלש גרוגרות צריכים לשלש דחיות על שלשה לאוין, מאחר שיש מעשה בצירה על כל שיעור ושיעור; ואם יעשה שתי בצירות על שני עוקצין שיש לכל עוקץ ועוקץ גרוגרת אחת, יעבור רק על שני לאוין, וצריכין רק לשתי דחיות; וממילא, בדין שיבצור השתים ולא השלש; וראה עוד מה שכתב על קושיית האבי עזרי בשלמי יוסף סימן פב, ובמה שהביא שם מהמנחת חינוך, רצח אות יז.
א דף סד שחט ב' חטאות ואינו צריך אלא אחת חייב על השניי' ופטור על הראשונה אפילו נתכפר בשני, ופירש"י כגון שנשפך דם הראשונה, ויש לעיין היאך תתכשר דם השניי' לקרבן הא הוי דחוי, דהרי כיון ששחט ראשונה והוא קרבן ממילא הוי השנייה חטאת שנתכפרו בעליה, ופסולה, ומצאתי בקר"א שעמד בזה בתמיה יעוי"ש הנה אם בשחיטה לחודיא נחשב לחטאת שכיפרו בעליה, פליגי בזה רש"י ותוס' זבחים קי"ב ד"ה אלא בפנים יעוי"ש, והנה תקשה מזה לרש"י לשיטתו דבשחיטה לחודיא נחשבת השנייה לחטאת שכיפרו בעלי'. א"כ היאך תתכשר הכא השנייה לקרבן.
ב והנה בדבר מה שכתבו התוס' בזבחים להקשות לפירש"י מהא דמעילה ז' דאיתא שם דבזה אחר זה לא אמר ר"ע דשנייה יצאת מידי מעילה, ואם אמרינן דשניי' חטאת שכיפרו בעליה א"כ שפיר יצאת ידי מעילה, הנה משום הא לא איריא דאפשר לפרש דבזה אחר זה לא אמרינן דדמה פוטר בשר חברתה, היינו דהבדל יש בין אם נפטר משום זריקה דחטאת הראשונה, דבזה יצאת בשר השנייה להיות דינה כמו חטאת ממש, והיינו דנאכלת ג"כ, משום דכשנשחטו בב"א דינם כחטאת אחת, וכמו שכתבנו בספרנו נזר הקודש לזבחים ג' ע"ב, ובזאח"ז דין השנייה כדין חטאת שכיפרו בעלי', ואעפ"י שיצאת מידי מעילה כדין חטאת שכיפרו בעלי' ואין בהמעילה כדין קדשים שמתו, אבל אין בה דין חטאת.
ג וע"כ צריך לומר כן לפי פירוש התוס' דמעילה זה דפירשו בזה אחר זה ששחט השנייה לאחר שזרק את דם הראשונה, וקשה דלפי"ז אמאי אמר ר"א דבזה לא אמר ר"ע דדמה של זו פוטר את בשרה של חברתה, ויש בה מעילה, וקשה הא בזה הוי ודאי חטאת שכיפרו בעליה, ופשיטא שיצא מידי מעילה, וע"כ צריך לפרש כמו שכתבנו דהבדל יש בין ב"א לבזה אחר זה, דבבת אחת דינם כחטאת אחת ממש, אבל בזאח"ז אין דמה של זה פוטר להיות דינה כדין חטאת, ובזה אחר זה אין בשנייה דין חטאת, אלא הוי חטאת שכיפרו בעליה ואזיל לאיבוד, והנה כשיטת רש"י כן הוא ג"כ שיטת המאירי ביומא ס"ד ע"ב שכתב שם וז"ל וזו היא שכללנו בחטאות המתות נתכפרו בעליה באחרת, נמצאת קודם שנתכפר ר"ל קודם שנזרק דמה אלא שכבר נשחטה הרי זו במיתה עכ"ל הרי מבואר דבשחיטה דהראשונה לחודיא נעשית שניי' חטאת שכיפרו בעליה.
ד אמנם עכ"פ מבואר שיטת רש"י דלאחר שחיטה הראשונה הוי שחיטת השניי' כחטאת שכיפרו בעליה, וא"כ קשה לרש"י לשיטתו היאך פירש הכא דשנייה כשרה אם נשפך דם של הראשונה. -
ה ונראה ביישוב דברי רש"י, דיש שני עניני דחוי, א) חיובי, ב) שלילי, חיובי כיצד היינו שיש בעלים להקרבן, ונדחה מהקרבה. זהו שנקרא דחוי חיובי, שלילי כיצד, כגון מי שהקריב קרבן, דעל ידי זה כל הבהמות דחוין מהקרבה, כיון שכבר נתכפרו הבעלים, והנה יש הבדל בין דחוי חיובי לדחוי שלילי בזה, דדחוי חיובי חל הדחוי על עצם הקרבן בעצמו, וזה עושה פסול בעצמותו של הקרבן, אבל דחוי שלילי אין הדחוי על עצמותו של הקרבן כיון שמעולם לא היה לו התקשרות עם הבעלים, - וממילא אין כאן דחוי, אלא מצד זה שלא נבחר לקרבן, וזה ליתא בדחוי, ומטעם זה יובן ההבדל שבין הפריש חטאת ונאבדה להכא ששחט שתי חטאות, וזה הדבר, דבהפריש חטאת ונאבדה והפריש אחרת ושחט, ואח"כ נמצאת הראשונה, דקרינן לה דחוי, הוא מטעם דהוי דחוי בחיוב, משא"כ הכא בשחט שתי חטאות, דמיירי ששחט קרבן חטאת אחת עבור ציבור, ואח"כ שחט עוד חטאת, דכיון דמיירי שלא היתה החטאת השניי' מופרשת לשם חטאת, נמצא דבשעה ששחט הראשונה, לא חל על השניי' שום דחוי חיובי מפני שלא הי' להשנייה שום התייחסות עם הציבור אודות הקרבן, ולכן אין כאן דין דחוי לפסול, וכמוש"נ.
ו שמע שטבע תינוק בים ופרש מצודה להעלות דגים חייב, להעלות דגים והעלה דגים ותינוק, רבא אמר חייב רבה אמר פטור מאי טעמא זיל בתר מעשיו, הרמב"ם בפר"ב משבת הט"ז פסק דפטור, וזהו כרבה, ומסתבר שכן צריך לפסוק, דרבה הוא רבו דרבא, והלכה כרב נגד התלמיד, והנה גירסת הראב"ד דרבה סבר חייב, ולכן השיג מדוע פסק כרבא שהוא תלמידו דרבה, והה"מ כתב דהלכה כבתרא באופן דלא נחלקו פנים בפנים, וכן כתב בשם הרשב"א יעוי"ש, והנה לגירסת הראב"ד דרבה סבר פטור, יש לעיין בהא דסבר רבה בפסחים מ"ו ע"ב באופה מיום טוב לחול דאינו לוקה מטעם הואיל דאי מקלעי אורחים וחזי לי' יעוי"ש וקשה הא היתה שם מחשבתו לאיסור, ולפי גירסת הראב"ד סבר רבה דאזלינן בתר מחשבתו.
ז ונראה דשאני התם ביו"ט דבאמת מלאכת אוכל נפש מותר ביו"ט, והמחשבה שחושב עבור חול, מביא איסור, נמצא דבלא מחשבה זו דלחול המלאכה מותרת, ממילא אמרינן דבשביל הואיל דאי מקלעי אורחים וחזי לי' בהכרח נתבטלה המחשבה לגמרי, משא"כ כאן דמלאכת הצידה היא מלאכה אסורה בשבת, ובסתמא אסור, ורק בשביל הצלת נפשות מותר, ולהכי כשחשב לאיסור נשארה באיסורה כמעיקרא, והביאור בזה בקצרה דאוכל נפש הותרה ביו"ט בתורת היתר גמור, ובטלה מחשבתו לאיסור בעלילה כל דהוא והוא הא דהואיל וכו', משא"כ מלאכה בשבת דהוא איסור ברור, ורק לצורך קרבן אמרה התורה היתר, וכן לענין הצלת נפשות, אבל אם אינו עושה המלאכה למטרה זו, שפיר קרינן לזה מלאכת איסור, כיון דגם נתקיימה מחשבתו דהרי צד גם דגים, ואין לומר דזה תינח שבת דאמרינן דחוי' היא אצל הצלה, אבל הקרבת קרבן בשבת מבואר ביומא מ"ו דהותרה בשבת, אבל זה ליתא דאף אם הותרה שבת אצל קרבן, אבל כיון דרק בשביל קרבן הותרה, אבל כשכבר נשחט קרבן ואין צורך עוד לקרבן, הרי הוא עשה איסור ברור, ואף שאח"כ ע"י סיבה נתהווה שנצרך לקרבן, מפני שנשפך דם של חטאת הראשונה, אבל כיון שזה לא עשה למטרת קרבן קרינן לזה שחילל שבת, וכמוש"נ.
א תוספות ד"ה להעלות דגים והעלה דגים ותינוק רבא אמר חייב, לא דמי לאופה מיו"ט לחול דפטרינן מטעם הואיל וכו' ה"נ הואיל ופטור לי' אתינוק פטור נמי אדגים דהתם הוא דאפייתו חזיא לצורך יו"ט, אבל הכא צידת דגים לא חזיא בשבת עכ"ל, ויש להבין מאי הקשו דנימא הואיל, מה שייך הכא הואיל הלא רבא סבר דאזלינן בתר מחשבתו, והוא חשב לדגים.
ב ונראה דכוונת התוס' להיפך מדוע לא אמרינן התם גם כן דמה מהני הא דהואיל דאי מקלעי אורחים וחזי לי', הלא זיל בתר מחשבתו, והוא חשב לאפות מיו"ט לחול, ועל זה תירצו שפיר דהתם אי מקלעי אורחים, נתברר לנו שהאפיי' היתה לצורך היתר, ומלאכה זו עצמה נעשית מלאכה מותרת, - משא"כ צידת דגים, אעפ"י שהעלה גם תינוק, אבל בשביל זה לא נעשה הצידה דדגים מלאכה מותרת, כיון דמעולם לא הותרה צידה בשבת, עי' בספר ברוך טעם דף פ' ע"ב שנראה ג"כ שמפרש כן בכוונת התוס', ובזה יש לתמוה בתוס' שם בפסחים שהקשו דנימא הואיל בכל מלאכת שבת, הואיל וחזי לחולה שיש בו סכנה יעוי"ש, וקשה הא התם היתה מחשבתו לאיסור, וגם עצם המלאכה הוא מלאכת איסור, וצ"ע.
ג והנה יש לעיין היאך הדין בעושה בשבת דבר היתר ואיסור בבת אחת, אם יש בזה משום מלאכה בשבת והנה מהא דנתכוון להעלות דגים ותינוק, וגם העלה דגים ותינוק דפטור, אפשר לומר דזהו רק משום פיקו"נ דנתנה שבת להיות נדחת ממנו, משא"כ מלאכת היתר, שאין כאן שבת נדחה, אלא שאין כאן איסור, אבל בשעושה דבר איסור ג"כ עם ההיתר אפשר לומר דנתבטל ההיתר וכמאן דליתא דמיא, וכיון שעשה עכ"פ מלאכת איסור, ויש כאן מחשבה ומעשה דאסור, אפשר דיש כאן חילול שבת מעליא, ומצאתי שנחית בזה להסתפק בזה במעשה רקח בה' שבת פר"ב.
ד אבל נראה דפליגי בזה רבותינו, הרשב"א והר"ן בפר' האורג, וכאשר יבואר.
א הנה הרשב"א חידש בדין צידה דמותר לנעול דלת הבית ולכוון על שני דברים כאחד, דהיינו לשמירת הבית, וגם להצבי שיהי' נשמר בה וניצור, ומביא ראי' מהירושלמי מהא דנתכוון להעלות דגים והעלה דגים ותינוק פטור, והר"ן בסו"פ האורג הקשה עליו דהא הוי פס"ר לצידה, ומהירושלמי אין ראי' מטעם דהוי פיקוח נפש יעוי"ש, ובאמת דברי הרשב"א צריכין באור דמאי חזית דאזלת בתר מעשיו זיל בתר מחשבתו, והרי עשה איסור, דהרי רצה להעלות דגים, וגם העלה דגים, והעלה תינוק בלא מתכוון, ומצינו כזה לאיסור בשבת קל"ג לענין בהרת במקום המילה דאסור למול אפילו באינו מכוון לקוץ הבהרת, והנה גם שם עוסק במלאכת היתר דהיינו המילה, ואיסור בדבר הקציצה דהבהרת, ומכל זה אסור מטעם דהוי פס"ר, ומזה ראי' לדברי הר"ן, ודברי הרשב"א צריכין ביאור.
ב ומה שנראה בביאור דברי הרשב"א הכא כך הוא, דהנה יש לדקדק מדוע הביא הרשב"א ראי' מהירושלמי ולא הביא מש"ס דילן מנחות, - דלגירסת הרמב"ם כגירסת ש"ס דילן ודרבה אמר פטור והלכתא כוותי' לגבי' דרבא דהלכה כרב לגבי תלמידו, ורבה רבו של רבא הי', ומדוע הביא דוקא מש"ס ירושלמי, ונראה לבאר דהנה בצידה כזו אשר נעשה על ידי נעילת דלת ליתא בעצמותה שום דררא דמלאכה דהרי בודאי ליתא בנעילת הבית דררא דאיסור דהרי ליתא בסוג מלאכה, אמנם אם צבי נשמר בבית אז יותפס על נעילת הבית בגדר מלאכה אם מכוון לנעול את הבית בשביל שיהי' הצבי נשמר בתוכה, נמצא דהצבי שבבית פועל על נעילת הדלת מהבית שתותפס בשם מלאכה והיא מלאכת הצידה, ובזה בא הרשב"א לומר דכיון דרק בשביל התכלית דהיינו המחשבה שחושב שיהי' הצבי נשמר בתוכה בשביל זה נעשית נעילת הבית מלאכה. א"כ לפי"ז דוקא אם עיקר נעילת הבית באה עבור תכלית זו גרידא שיהי' הצבי נשמר בתוכה אז נעשית הנעילת הבית מלאכה, משא"כ אם מכוונים הבעלים שתהי' הנעילת הדלת לתכלית שמירת הבית, נמצא דגם תכלית היתר בנעילה זו, להכי אין בכח הצבי שבבית לפעול פעולתו על הנעילת הדלת שתהי' נקראת מלאכה, ולכוונה זו מביא הרשב"א ראי' מהירושלמי דשם איתא בלשון מותר, ולא כלישנא דש"ס דילן דאיתא בלשון פטור, ובירושלמי איתא לשון מותר דמשמעו לכתחילה, ומוכח לפי"ז מלשון הירושלמי וז"ל ראה תינוק מבעבע בנהר, ונתכוו' להעלותו ולהעלות דגים עמו מותר, ומשמעו מותר לכתחילה, וההבדל בין פטור למותר, דפטור משמעו דהוא הי' מכוון רק על תינוק, והדגים מאיליהן באו, אבל מותר משמעו דמותר לכוון גם על הדגים, וע"כ דלאו משום פיקו"נ מותר לכתחילה להעלות דגים, דאיזה ענין הוי הדגים לפיקו"נ, דאטו בשביל הפיקו"נ נתיר לכתחילה לעשות כל המלאכות אשר אינן שייכות להצלת הנפש כמו הכא, דמה מועילים הדגים עבור הצלת התינוק, ומדחזינן דמתיר הירושלמי לצוד הדגים גם לכתחילה ע"כ הוא מטעם שאין זה מלאכה, וכוונת הרשב"א, דהנה בהא דמעלה תינוק מן הים במצודה ליתא בזה תורת מלאכה כלל, דהרי אין לומר צידה אלא בדבר הניצור, דהיינו שמינם ניצודים, וגם בעינן שתהי' מקום גידולם, וכל זה ליתא בתינוק שבנהר, נמצא דליתא דררא דמלאכה במה שמעלה תינוק מהנהר, ורק בשביל הדגים נעשה מלאכת צידה, ולכן סבר הרשב"א בביאור בהירושלמי, דכיון דהתכלית הוא להיתר ולאיסור ביחד, להכי לא יותפס על זה מלאכת צידה, כיון דבעצמותה של הפעולה דהיינו פרוסת המצודה ליתא בתורת מלאכה דצידה רק כשבאה לתכלית הצידה וגם פעולת הצידה שבשעת פריסתו ילכוד, עי' תוס' שבת י"ז ד"ה אין פורסין, וכיון שכן שפיר למד הרשב"א ג"כ להאי דינא דנעילת הדלת וצבי בתוכה ונועל לתכלית שני דברים, א) עבור הצבי, ב) עבור שמירת הבית, דלא נתפס בזה בשם מלאכת צידה, כמו שכתבנו, וראיתי בשלטי גבורים פר' ר' אליעזר שכתב כוונה אחרת בדברי הרשב"א יעוי"ש, והנה אעפ"י שיש סמך לדבריו מרש"י זבחים צ"א בהא דמתנדבין יין מזלפו על גבי האישים, יעוי"ש, מכל מקום נראה לומר דמבוארין יותר דברי הרשב"א כמו שכתבנו.
ג גרסינן בשבת קמ"ה כבשים שסטחן לגופן מותר למימיהן פטור אבל אסור ר' יוחנן אמר לגופן מותר למימיהן חייב חטאת, ופירש"י בהא דלגופן מותר וז"ל אם לאכול הכבשים סוחטן ממשקה הצף עליהן והנבלע בהן מותר לכתחילה דלא מפרק הוא הואיל ולאו למשקה הוא צריך עכ"ל הרי מבואר ברש"י תרתי, היינו, א) דתכלית הסחיטה לתכלית גופו אשר על ידי הסחיטה יהי' לו טוב לאכילה, ב) שאינו צריך להמשקה היוצא מהן ואינו דומה למפרק, ובזה יש לחקור היאך הדין אם גם רוצה בהמשקין היוצא מהן, נמצא דמכוון לשני תכליתים תכלית שיהי' הפרי טוב לו לאכילה בלא משקין, וגם תכלית המשקין היוצאין מהם גם כן, היאך הדין בזה, אם אזלינן בתר הפרי בעצמותו, וכיון שתכלית הסחיטה הכא עבור השלמת הפרי, וזה לא מצינו במפרק שהוא תולדה דדישה ומה"ט מותר לסחוט גם לכתחילה לצורך גוף הפרי, והכא ג"כ מותר כיון שסוחט עבור השלמת הפרי ותיקונו ולא משגיחין על מחשבתו שחושב גם לשתות המים הנסחטין, או דלמא כיון שחושב גם לתכלית של המשקין, וא"כ דומה בזה למפרק שצריך להדבר הנפרק ואסור.
ד והנה בהא דלמימיהן פטור בהני כבשים לשיטת רב פירש"י וז"ל פטור שאין זה מפרק שאין המשקה הזה יוצא מן הכבשים שלא גדל בתוכן אבל אסור אטו זיתים וענבים עכ"ל, והקשו התוס' ד"ה כבשים מהא דאיתא בשבת קמ"א דגזרו להדוקי אודרי אפומא דשישא שמא יסחוט, וקשה הא אפילו סחיט ליכא איסור דאורייתא, יעוי"ש, והנה יש להבין בזה קושיות התוס' דהרי ע"כ תרי עניני סחיטה איתא, א) איסור סחיטה שהוא דומה למפרק שהוא תולדה דדש כדפירש"י, ב) איכא סחיטה שאסור מפני שהוא דומה למלבן דהיינו כביסה כמבואר בתוס' כתובות ו' יעוי"ש, ובחידושי הרשב"א שבת קי"א, והנה הכא בפירות שנכבשו, דע"כ ליתא בזה תורת ליבון וכביסה, וע"כ עיקר איסורם בסחיטה יען שדומה לתולדה דדישה, והיינו מפרק כדפירש"י, ולהכי שפיר כתב רש"י בהני כבשים דכיון דהמים אתי מעלמא ולא מגופן ולהכי לא הוי תולדה דדישה, ולפי"ז לא קשה מהני אודרא דשישא דהתם הרי לא שייך מפרק תולדה דדישה כיון דלאו אוכלין נינהו, והתם ע"כ עיקר סחיטתן דאסור הוא מפני שדומה למלבן והיינו כיבוס, ובזה ודאי אמרינן דגם במשקין דאתי מעלמא כיון דעיקר ליבון וכיבוס הוא במיא דאתי מעלמא, וא"כ יש לעיין מאי מקשו התוס' על רש"י.
ה והא דלא פירש"י כפשוטו דלהכי סבר רב למימיהן פטור משום דרב אזיל לשיטתו דליתא חיוב בסחיטה רק בזיתים וענבים בלבד, והתוס' באמת פירשו הכי, נראה לומר דרש"י רצה לחדש סברא אמתית שתספיק גם לשמואל דמיירי התם ואמר ג"כ למימיהן פטור אבל אסור, ואם לא הי' רש"י נותן טעם חדש אלא עיקר הטעם משום דאין סחיטה רק לזיתים וענבים בלבד, ואם זהו טעמו של רב א"כ לשמואל דסבר ג"כ הכי ע"כ טעמו ג"כ משום זה, וא"כ הוי רב ושמואל בחדא שיטה, והוי ר' יוחנן יחיד לגבייהו, ויהי' הלכה כרב ושמואל, להכי פירש"י טעם חדש, וטעם זה יספיק לשמואל כי רב לא צריך לזה, נמצא דבעיקר הדין שאמר רב דאין סחיטה מן התורה רק לזיתים וענבים בלבד הוי יחיד לגבי שמואל ור"י, וא"כ יש להורות כרבים, דמן התורה איכא איסור אפילו בשארי פירות, ולפי"ז איכא שלש שיטות, דהנה שיטת רש"י כמבואר שדעתו דגם בשארי פירות איכא איסור מן התורה בסחיטה, ושיטת הרי"ף והרמב"ם דמן התורה אינו אסור רק בזיתים וענבים בלבד, ובשאר פירות למימיהן פטור אבל אסור, ושיטת ר"ח הובא בתוס' דגם בכבשים בסחטן למימיהן חייב חטאת, והיינו דפסק כר' יוחנן, נמצא דחקירה דידן הוי לכל השיטות, דלשיטת הרי"ף והרמב"ם יש לספוקי בזיתים וענבים בסחטן לצורך עצמן וגם למימיהן, ולשיטת רש"י יש לחקור גם בשארי פירות, בסחיטה שסוחט את המים של עצמן, ולשיטת ר"ח יש לחקור גם בכבשים אעפ"י שהמשקין אתו מעלמא בתוכם. -
ו ולפי דברי הרשב"א שפיר יש לחקור בנידון דידן ג"כ, והוא דכיון דע"כ עצם הסחיטה באופן שהוא בא עבור תיקון הפרי כמו לרכך בודאי דלא נקרא מלאכה, ורק בשביל המחשבה שחושב למשקין בשביל זה נקראת מלאכה, ולפי"ז בסוחטן לצורך גופן וגם להוציא מימיהן עבור תכלית המשקין שפיר דמי לנעילת הבית עבור הצבי וגם להיות הבית נשמרת, וכמו התם שלא תותפס מלאכת צידה בשביל מחשבתו שחושב שיהי' הצבי ניצוד בתוכו, כן לא תותפס גם הכא מלאכת סחיטה עבור מחשבה שחושב למימיהן כיון שעוסק בסחיטה דלצורך גופן אשר לא בשם מלאכה יכונה, אבל יש לדחות ולומר דלא דמי להא דהרשב"א דהתם הצידה נעשית מאילי' דבשעה שהמצודה פרוסה עבור התינוק בשעה זו נכנסים דגים גם כן בלא כוונה מקומית ג"כ, ואי אפשר להמלט מן הדגים רק על ידי עשיות פעולות והשתדלות לגרשם, וכמו כן בנעילת הבית הצבי נשמר בתוכו ממילא, ואין אופן להמלט מצידה רק ע"י פעולה חדשה לגרשו מן הבית, ולהכי כיון שהצבי ניצוד מאיליו, בזה מתיר הרשב"א לכתחילה, מה שאין כן בסחיטה כיון דלענין צורך גופן לא בעינן שתרד המשקה לתוך הכלי, והכא כיון שמכוון גם לצורך מימיהן בודאי שמכוון שתרד המשקין לתוך הכלי או לתוך פיו, נמצא דאיכא כוונה מקומית שתרד המשקה למקום זה דוקא, ואפשר דבזה מודה הרשב"א דנקראת סחיטה תולדה דדישה, שהוא מפרק, כיון שצריך להמשקין ומקבלם.
ז ויש להוכיח מדברי התוס' כתובות ו' ד"ה האי מסוכרייתא, דהקשו דאם אמרינן פס"ר דלא ניחא לי' ג"כ אסור א"כ אמאי קאמר רב בשבת קמ"ה כבשים שסחטן לצורך גופן מותר הואיל ואין צריך להמים היוצאין, והשתא אע"ג דאין צריך הי' להיות אסור יעוי"ש, ולפי"ז פשיטא להתוס' דאם הי' פס"ר דניחא לי' בשעת שסוחטים לצורך גופן דבזה בודאי אסור, איברא דיש לומר דהתוס' לא סברי עצם דינו של הרשב"א בהא דצידה כמו שהר"ן פליג עליו, וגם הרמב"ם ע"כ לא סבר כוותי' כמו שנתבאר לעיל, - נמצא דלהרשב"א הדבר עומד בספק.
בדין ריבוי בשיעורין
א גמרא בעי רבא חולה שאמדוהו לשתי גרוגרות ויש שתי גרוגרות בשתי עוקצין ושלש בעוקץ אחד הי מנייהו מייתינן, שתים מייתינן דחזי ליה, או"ד שלש מייתינן דקא ממעטא קצירה, פשיטא שלש מייתינן וכו' יעוי"ש, והנה נשמע מסוגיא זו שתים, א) דאיכא איסור בריבוי השיעור אף באופן שלא הרבה במלאכה, ב) דריבוי בשיעורין וריבוי במלאכה אצל חולה המה בגדר אחד, מדבעי איזה עדיפא ש"מ שהמה בסוג אחד, ולכאורה איזה דמיון הוא להשוות ריבוי דשיעורין לריבוי דמלאכה הלא ריבוי דמלאכה הוא חילול שבת גמור שחייב עליה סקילה ג"כ, וזה לא שייך בריבוי השיעורין, וע"כ צריך לומר דהכא אצל חולה כיון שניתנה שבת להיות נדחת ממנו להכי ע"כ אין כאן חיוב מלאכה בלא"ה, דהיינו שאף אם ירבה במלאכות אמנם כיון שעשה כן עבור החולה, אין כאן איסור מלאכה כלל, אלא שעשה איסור אחר דהיינו שהי' לו לאהדורי לעשות בהיתר, כיון דקיי"ל שבת דחוי' אצל חולה, ויש לאהדורי אהיתרא, וזה עבר באיסור זה, שלא חזר אחרי היתרא, אבל עכ"פ אין כאן איסור מלאכה, ובאיסור זה דלאהדורי אהיתרא מדמה הש"ס להא דריבוי בשיעורין שהוי גם כן איסור גרידא בלא מלאכה, והנה בהא דריבוי בשיעורין פליגי הראשונים אם הוא איסור דאורייתא, או איסור דרבנן, וע"כ גם בריבוי במלאכה באופן הזה דלצורך החולה כנידון דידן, אם הוא איסור מדאורייתא, או מדרבנן, ע"כ דזה בזה תליא, והיינו דלמאן דאמר ריבוי בשיעורין אסור מדאורייתא, - והיינו מפני שיש בזה ריבוי שאין צורך להחולה בו, כן גם ריבוי המלאכה אעפ"י שיש צורך להחולה בזה, אמנם כיון שהי' יכול לאהדורי ולמעט במלאכה, הוי גם כן איסור דאורייתא, ולמ"ד דריבוי בשיעורין לא הוי אלא איסור דרבנן ע"כ גם בהא דריבוי במלאכה באופן הזה הוי גם כן רק איסור דרבנן מדחזינן דהש"ס מדמה זה לזה, וכמו שנתבאר.
ב ובזה יש לעיין בדברי הר"ן פר"ב דביצה שכתב שם וז"ל ותמהני עליהם (למאן דאמר דריבוי בשיעורין מדרבנן) דא"כ מאי קא מבעי לן במנחות, פשיטא דשלש מייתינן דריבוי בשיעורין לא מיתסר אלא מדרבנן וריבוי בצירה מיתסר מדאורייתא, דהא אילו אמדוהו לגרוגרות אחד ומייתי שלש בעוקץ אחד לא עבר אדאורייתא, ואילו הביאו שנים בשני עוקצין לוקה וחייב חטאת, לפיכך נראה דריבוי בשיעורין מדאורייתא מיתסר יעוי"ש ותמוהין לי דברי הר"ן דהא אין הנידון דומה לראי' דהנה זה ודאי פשיטא באופן שאמדוהו לגרוגרות אחד, והביא שנים בשני עוקצין פשיטא דאיכא איסור דאורייתא, וגם חילול שבת, דכיון דהחולה אינו צריך אלא לגרוגרות, והביאו שתים בשתי עוקצין, הרי חילל שבת שלא לצורך החולה כלל, ובאופן זה לא מיירי הסוגיא, ובאופן שהסוגיא מיירי היינו שע"כ לא חילל שבת בפועל, דהיינו שהחולה צריך להשתים, ובאופן זה שפיר יש לומר דאעפ"י שהי' יכול למעט בבצירה, ולהביא שתים שהמה מעוקץ אחד דהיינו מהשלשה, ולא עשה כן, אלא הרבה בבצירה, מ"מ לא עשה מלאכה בפועל, ושפיר מדמי הש"ס לריבוי בשיעורין, שגם כן אין כאן מלאכה בפועל ממש, וצע"ג.
ג והנה מדברי הרא"ש בתשובה כלל ט"ו אות ג' שכתב דמסוגיא דמנחות ס"ד מוכח דאסור להרבות בשיעור אף באופן שאין ריבוי במלאכה, וכן מוכח מחולין המבשל לחולה אסור לבריא גזירה שמא ירבה בשבילו יעוי"ש, והנה מדמביא מהא דשמא ירבה ומוכיח מזה אפילו באופן שאין ריבוי במלאכה, וא"כ ע"כ מוכח דריבוי בשיעורין הוי איסורו מדאורייתא, דאל"כ לא שייך גזירה, וכמו שכתב הרשב"א בחידושיו לחולין י"ד שמפרש שמא ירבה, היינו שמא ירבה לבשל חתיכה אחרת יעוי"ש, הרי חזינן שמפרש הרשב"א בחששא דשמא ירבה, היינו שמא ירבה במלאכה, וכן כתב הרשב"א בתשובה, הובא בב"י סי' שי"ח, ומדחזינן שרבינו הרא"ש מפרש הסוגיא ומוכיח מזה לאסור הריבוי בשיעור אף שאין ריבוי במלאכה, ע"כ סבר דריבוי בשיעורין אסור מדאורייתא, דאל"כ אין לגזור שמא ירבה מטעם דהוה גזירה לגזירה, וגם מהא שהביא שם סוגיא דעירובין בההוא ינוקא דאישתפיך חמימי' נחים לי' אגב אמו מפרש שם ע"י נכרי, וע"י ישראל אסור מטעם ריבוי בשיעורין, מוכח מזה דאיסורו מדאורייתא, דבאיסור דרבנן יש להקל גם ע"י ישראל לצורך מצוה, והתוס' סברי אליבא דאמת דגם ע"י ישראל מותר, וע"כ משום דסברי התוס' דריבוי בשיעור אינו אסור אלא מדרבנן, ודעת הר"ח הובא בתוס' שאסור ע"י ישראל, נמצא לפי"ז שדעת הר"ח והרא"ש והר"ן דריבוי בשיעורין אסור מדאורייתא, והתוס' והרשב"א סברי דמדרבנן היא.
ד והנה לכאורה מוכח דריבוי בשיעורין אסור מדאורייתא, וכשיטת הר"ן, והוא מהא דאיתא בשבועות י"ח לעולם אימא לך המשמש מת בעריות חייב, והכא היינו טעמא דפטור משום דאנוס הוא, והא דאמרת כי פריש מיד אמאי חייב שהי' לו לפרוש בהנאה מועטת ופריש בהנאה מרובה יעוי"ש, הרי מבואר דמחייבין לי' בשביל ריבוי ההנאה, - הרי מבואר דריבוי בשיעורין אסור מדאורייתא, וזהו אף בשעה שעוסק בהיתרא כמו הכא שהי' אנוס, וכמדומני שהגאון בספר עמו"א עמד בזה, אמנם זה ליתא דע"כ פרישה באבר חי אין זה פרישה, אלא כניסה וביאה ממש היא, ואין זה ענין להא דריבוי בשיעורין, דהבאור בזה דהריבוי בשיעור נעשה ע"י מעשה אחת, היינו בלא הוספת מעשה ופעולה, משא"כ הכא דהפרישה באבר חי, הרי זה ניתוסף מעשה חדתא בהוספת עוד ביאה, וזהו ההבדל שבין משמש מת, אעפ"י דגם משמש מת חייב, אמנם אין כאן אלא ביאה אחת, אבל כשפורש באבר חי יש כאן שתי ביאות, וזה לא הותרה לו, וזהו הביאור בגמ' שהי' לו לפרוש בהנאה מועטת היינו ביאה חדא, ופירש בהנאה מרובה, מטעם דיש כאן ביאה חדשה, וכמובן, וכמו כן אין זה דמיון להא דהי' לו לילך בקצרה ובא בארוכה במקדש דחייב, דשאני התם דהעודף דארוכה על הקצרה הרי זה גם כן ככניסה חדשה למקדש, ואין זה ענין כלל לריבוי בשיעורים.
ה הנה המנח"ח במוסך לשבת הקשה בהא דאיתא חולין ט"ו השוחט לחולה בשבת מותר לבריא וכו' מ"ט כיון דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה אדעתא דחולה קשחיט, אבל המבשל לחולה אסור לבריא שמא ירבה בשבילו, והקשה הא גם בשחיטה ניחוש שמא ירבה באופן שיספיק להחולה גם שחיטת עוף, וישחוט גסה, ואיכא ריבוי בשיעור, ותיקשה להסוברים ריבוי בשיעורין אסור מדאורייתא, יעוי"ש, אמנם נראה דאין זה ענין להא דריבוי בשיעורין, דהביאור ריבוי בשיעורין היינו כי השיעור נתרבה ע"י המלאכה שעושה כמו בהא דמנחות דע"י מעשה הבצירה, שבצר שלשה גרוגרות, אף שהוא בעוקץ אחד, אמנם כיון שאין צורך להחולה אלא לשתים, א"כ איכא במלאכת הבצירה הוספה בריבוי בהשיעור, משא"כ בהא דמעשה השחיטה דעיקר המלאכה בחיובה הוא משום נטילת נשמה, היינו דהמלאכה נקראת על שם שנוטל פעולת החיים מן החי, א"כ ע"כ אין הבדל בזה בין מיני בעלי חיים, וזהו שאמרו ז"ל ההורג כינה כהורג גמל, נמצא שע"כ גם בשנצרך החולה לשחיטה דעוף ושחט בהמה, אין כאן שום ריבוי במלאכה שעשה.
ו ויש לעיין לשיטת התוס' דריבוי בשיעורין לא הוי אלא איסור דרבנן, - היאך הדין באופן שעשה מלאכתו, באיסור כגון שבישל לבריא, אם גם בזה לא הוי על הריבוי יותר מהצורך אלא איסור דרבנן, או דלמא דבאופן הזה דאיסורא מודה גם הרשב"א דבריבוי בשיעור גם כן אסור מדאורייתא.
ז איתא בהגהות מרדכי הובא בב"י סי' שכ"ח על שם ראבי"ה אם היה החולה צריך לחמם לו יין ימלא ישראל ויחוס הא"י שמוטב שיתנסך היין משיתחלל השבת עכ"ל, והקשה הב"ח שם מ"ש מהא דשוחטין לו ואין מאכילין אותו נבילה על ידי נחירת נכרי, וכי היכי דהתם אמרינן דאיסור נבילה חמור דעובר על כל כזית וכזית וכו' וה"נ עובר על כל רביעית שהוא שותה יעוי"ש, ונראה דשאני זה מהא דשחיטה מטעם הריבוי בשיעורין דהתם בשחיטה שישחוט הישראל לא שייך ריבוי בשיעורין כמו שכתבתי לעיל אות ה', משא"כ הכא בבישל היין ע"י ישראל יש בזה ריבוי בשיעורין, ואעפ"י שהחולה צריך לזה, אמנם כיון שעכ"פ יש בזה הוספת איסור וריבוי בשיעורין בבישול הישראל, לכן כמו שאנו דואגין וחוששין דשתיית החולה שלא ישתה יין נסך מטעם שעובר על כל רביעית ורביעית, כן יש לנו לדאוג ולחוש על בישול הישראל שגם כן איתא בזה איסור על כל כזית ורביעית מטעם הריבוי בשיעורין שיש במלאכה הלזו, ומבואר גם כן דלפי"ז ע"כ סברי הראשונים דריבוי בשיעורין אסור מדאורייתא, ומיושב קושיות הב"ח, וכמו שנתבאר.
ח ויש לעיין במי שאחזו בולמוס דהדין דמאכילין אותו קל קל תחילה, אם האכילוהו החמור אם יש בזה איסור דאורייתא, או דלמא כיון שיש בסגולת החמור שמציל את נפשו, לכן בדיעבד לא עשה איסור.
בדין פיקו"נ אצל חולה אם דחויה או הותרה
א כתב הרמב"ם בפר"ב משבת ה"א וז"ל דחויה היא שבת אצל החולה וכו', מבואר מזה דס"ל דפיקו"נ אצל שבת דחויה היא, ונפק"מ לענין חולה בשבת שצריך לבשר ויש נבלה מוכנת לפניו, אין לשחוט עבורו, וכמו כן כבר נשאל הרשב"א לענין חולה בשבת אם מהדרינן להאכילו נבלה שאינו אלא איסור לאו כשצריך לבשר, או מחללין שבת שהוא איסור סקילה בכדי שיאכל בשר כשר, והשיב דדין זה תליא אם אמרינן טומאה דחויה בצבור או הותרה, והובא בב"י סי' שכ"ח, ולפי"ז שפיר כתב הרמב"ם דשבת דחויה אצל חולה כמו דפסק טומאה דחויה בצבור, ויוצא מזה לדעת הרמב"ם דכל מה דאפשר לאהדורי ולמעט במלאכה טפי עדיף.
ב והנה התוס' בשבת ק"ל בהא דאמרינן שם מעשה ששכחו להביא איזמל מער"ש והביאוהו בשבת בדרך גגות וכו' שלא ברצון ר' אליעזר דשרי אפילו ברה"ר, והקשו התוס' הא קיי"ל כ"מ שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב ואם לאו יבוא עשה וידחה לל"ת, והכא כיון דאפשר להביא דרך גגות אמאי יביא אותו דרך רה"ר, והניחו בקושיא, והנה הרמב"ן כתב דכיון דאמר רחמנא דמכשירי מילה דוחין את השבת, להכי לא מהדרינן כלל שלא לחלל את השבת, ואע"ג דקיי"ל דבכ"מ שאתה מוצא עשה ולא תעשה בעינן שיתקיימו שניהם, ה"מ במקום שאפשר שיתקיימו שניהם לגמרי, אבל שבת ומילה הואיל ונתנה שבת לדחות אצל מילה גופה ניתנה שבת לדחות אף במכשירי', ואין מחזירין עליהן וכו' דכיון דבמלאכה זו לצורך מילה נעשית דכולה מעשה דמילה אריכתא היא עכת"ד, הרי מבואר דאם אי אפשר לקיים בלעדי דחייה שוב לא מהדרינן להקל באיסורין כיון דגם מכשירין דוחין את השבת, אמנם ע"כ דעת התוס' דלא תליא זה בזה, אלא אף על גב דמכשירין דוחין את השבת, מ"מ אין זה ענין להא דאיכא לאהדורי, דכל מה שיש בידנו למעט ממלאכה ממעטין.
ג ולפ"ז בפקו"נ אצל חולה דניתנה שבת להדחות אצלו אף במכשירין, כי זה דבר פשוט דאם נחוץ לקדרה לבשל בשבת עבורו, דמותר לעשות ג"כ קדרה עבורו, וכל מכשירין נדחין אצלו, ובזה השאלה אם איכא לאהדורי אם מהדרינן למעט במלאכה תליא ג"כ בפלוגתא דהתוס' והרמב"ן דלדעת התוס' לא תלי זב"ז, היינו אעפ"י דמכשירין ג"כ דוחין שבת בפיקו"נ, מ"מ כל היכא דאיכא לאהדורי מהדרינן, כמו שסברי התוס' אליבא דר"א דאמר מכשירי מילה דוחין שבת, ומכ"מ היכא דאיכא לאהדורי למעט במלאכה מהדרינן, ולשיטת הרמב"ן דסבר דכיון דניתנה שבת להדחות שוב לא מהדרינן על מיעוט מלאכה, כן גם בפיקו"נ אצל חולה בשבת ג"כ לא מהדרינן למעט במלאכה, ולדברי הרמב"ן נפשט השאלה אם שוחטין לחולה בשבת, דבודאי שוחטין עליו אפילו אם יש נבלה לפניו, מטעם דלא בעינן לאהדורי על מיעוט מלאכה.
ד ולפי דברי הרמב"ן יובן לנו גם דברי הראב"ד אשר לכאורה אין דבריו מבוארים, והוא דכתב הרא"ש בפר' יוהכ"פ סי' י"ד וז"ל שאלו את הראב"ד ז"ל חולה שיש בו סכנה אם לא יאכל בשר, אם יש לפניו נבלה ואין שחוט אם לא שנשחוט בשבת, כי יש אומרים מוטב שיעבור הוא על לאו דנבלה משיעברו אחרים על איסור סקילה, והשיב דברי יש אומרים מכוונים הם אבל יש לומר כי איסור שבת כבר ניתן לדחות בהבערה ובבישול ובמחמין לו חמין, עכ"ל, ולכאורה אין ביאור לדברים האלה כי מה זה שייכות לזה שהותר לו הבערה ובישול ולחמם לו חמין, הלא כל השאלה אם טוב לנו למעט במלאכה שהוא איסור חמור, דהיינו שחיטה בשבת שהוא עון סקילה וליתן להחולה נבלה המוכנת לפניו, ועל זה השיב כי מפני שמותר לבשל עבורו ולהחם לו חמין, להכי מותר לשחוט הלא תשובה זו לכאורה אינה ממין הטענה, דהלא גם בבישול אם יש לפניו תבשיל מבושל, וחמין מוכנים לו, פשיטא שאסור לבשל ולהחם חמין עבורו, וה"נ בנידון השאלה כיון שיש בשר נבלה לפניו, ונבלה הותרה לחולה מטעם פיקו"נ, וא"כ למה לנו לשחוט ולעבור על איסור סקילה בחנם, אבל אפשר לומר שדברי הראב"ד מכוונים לפי שיטת הרמב"ן שכתבנו לעיל, והיינו כי בכל מקום שהותר מכשירין אז נפל בבירא דין זה דאפשר לאהדורי, ולא בעינן לאהדורי על מיעוט מלאכה, וזהו כוונת הראב"ד שכתב דכיון דהותרו כל מלאכות עבורו, והיינו הבערה בישול והלחם לו חמין, ומובן בזה דגם מכשירין הנדרשין למלאכות האלו ג"כ מותרין והוא דבאמת גם כל המלאכות הנעשות עבור החולה אין זה אלא גדר מכשירין לחודיא, - וממילא ליתא בזה דין לאהדורי על מיעוט מלאכה.
ה והנה אף שכתבנו לעיל בדעת הרמב"ם דכיון דסבר דשבת דחוי' היא אצל חולה להכי סבר דכל היכא דאיכא לאהדורי מהדרינן על מיעוט מלאכות כמו בטומאה, אבל אפשר לומר דסבר הרמב"ם גם כן כהרמב"ן והראב"ד, דבמקום שניתנה שבת להדחות אצל מכשירין, ליתא להאי דינא לאהדורי אמיעוט מלאכות כלל, אמנם נראה להוכיח דדעת הרמב"ם דלא כהרמב"ן, וכאשר יבואר.
ו כתב הרמב"ם פר"ג מתו"מ הי"ח וז"ל חביתי כהן גדול מ"ע להקריבן בכל יום וכו' ולישתן ואפייתן דוחין את השבת וכו' שנא' תופיני, שתהא נאה, ולא תאפה מערב, ועוד אם תאפה מבערב תיפסל בלינה שהמרחשת מכלי הקודש היא עכ"ל, ודבריו תמוהים דהרי בגמ' לעיל נ' מבואר דלמ"ד דדרשינן על מחבת דבעינן כלי שרת להכי אי אפשר לאפות מער"ש בכדי שלא תיפסל בלינה, ולא בעינן לטעם שתהא נאה, וכיון שהרמב"ם פוסק דבעינן כלי שרת, וכתב ג"כ הטעם בכדי שלא תיפסל בלינה, וא"כ לא צריך תו לטעם שתהא נאה, ועמד בזה הלח"מ יעוי"ש, אמנם נראה בזה לפי מה שפריך הגמ' לעיל נ"ז דמוקי שם כגון שלש ע"ג קטבליא ופריך הכי השתא בשלמא ביסא לא כתב רחמנא דלעביד ביסא למילש בה כי לש לה ע"ג קטבליא לית לן בה, אלא עשרון כיון דאמר רחמנא עביד עשרון וכייל בי' שביק עשרון דקודש ועביד בעשרון דחול, הרי מבואר לנכון דבמקום דלא כתיב כלי בתורה לא בעינן כלי שרת דוקא, ולפי"ז בשלמא במחבת דכתיב באפי' בעינן שפיר כלי שרת, ומה"ט בעינן גם גבי אפי' בתנור קדוש, משא"כ בלישה ועריכה דלא כתיב כלי בתורה שפיר דמי גם בכלי חול, וא"כ מדוע תדחה שבת גם הלישה ועריכה, ואין לומר דלהכי א"א לעשות זאת מער"ש בכדי שלא תחמיץ, דליתא דבשביל שלא תחמיץ הרי יכול להניח בצונן, כהא דמצינו בפסחים מ"ו, וזה הי' מוקשה להרמב"ם, וכתב הטעם דבעינן שתהא נאה, ואם תהי' הלישה והעריכה בער"ש לא תהי' האפי' נאה כמובן, ושפיר הוכרח הרמב"ם לכתוב הטעם הזה ג"כ שתהא נאה בשביל הלישה והעריכה, ולעיל בסוגיא ביארנו דברי הרמב"ם באופן אחר, ואם כדברי הרמב"ן דבמקום שמכשירין דוחה שבת, אין לחפש אחרי היתרים ולמעט באיסורים, א"כ לא הי' הכרח לכתוב הטעם שתהא נאה, דכיון כשהאפי' שהיא ג"כ מכשירין ג"כ דוחה שבת, א"כ בודאי גם הלישה והעריכה תדחה שבת, ומוכח דהרמב"ם לא סבר כהרמב"ן, וממילא כוונת הרמב"ם שכתב דשבת דחוי' אצל חולה, לומר דיש לאהדורי ולמעט מלאכות, נמצא דדעת התוס' והרמב"ם דלא כהרמב"ן -
ז והנה גם מהירושלמי פרי"ט דשבת ה"א יש להוכיח כשיטת התוס', והוא דאיתא שם וז"ל רבי יוסי בי רבי בון בשם רב חונה מתניתין אמרה כן שאסור לעשות חולה (מחיצה של בני אדם) דתנינן ר"א אומר אם לא הביא כלי מער"ש מביאו בשבת מגולה שאם אומר את כן שמותר לעשות אף הוא אינו מוצא לעשות חולה ומביאו, יעוי"ש, הרי מבואר דסובר הירושלמי דאפילו לר"א דסבר מכשירי מילה דוחין את השבת מ"מ אית למיהדר אחרי היתרים ולמעט באיסורים כל מה דאפשר.
ח איברא דיש להביא ראי' לשיטת הרמב"ן מהא דאיתא בתמיד כ"ח ובירושלמי פר"ב דמגילה דאיתא שם דהיו מחמין חמין לרביכה, יעוי"ש, והיינו מכשירין שאפשר להכין מערב שבת, ומזה מוכח כדברי הרמב"ן, דלא מהדרינן למעט במלאכה, ואולי יש לחלק דהתם בחמין שהוחמו מער"ש לא יהי' טובים כשל היום, וגם לא יהי' נאים, וכדלעיל, ואולי אפשר לחלק בין מכשירין דמצוה למכשירן דחולה. -
ט והנה הרא"ש בפר' יוהכ"פ שם הביא דברי רבינו מאיר שהשיב בתשובה על השאלה אם שוחטין לחולה שיב"ס בשבת בשיש לפניו נבלה, וכתב דמיון מאוכל נפש ביו"ט דשוחטין ביו"ט אעפ"י דאיכא עשה ול"ת דאיסור מלאכה, ומאכל נבלה אין בה אלא לאו, או לומר לנכרי לנחור עופות, דליכא אלא איסד"ר דאין שחיטה לעוף מה"ת, אלא כיון דהתורה התירה לנו אוכל נפש ביו"ט כמו בחול, וה"נ כיון שהתירה תורה פיקו"נ הוי כל מלאכה שעושה בשבת בשביל חולה שיב"ס כאילו עשה בחול, יעוי"ש, מבואר מזה דסבר ג"כ דלא בעינן לאהדורי אמיעוט מלאכות, מטעם דשבת הותרה אצל חולה בפיקו"נ, אבל ע"כ דעת התוס' בשבת דלא כרבינו מאיר, והוא מדהקשו מדוע לא מהדרינן אמיעוט מלאכות, אעפ"י דמילה בשבת לכו"ע בגדר היתר גמור, ולא בגדר דחוי, וע"כ דס"ל להתוס' דאין זה ענין להא דאוכל נפש ביו"ט, נמצא דנידון זה אם יש לאהדורי אמיעוט מלאכות אצל חולה בשבת תליא ברבוואתא, והוא דלדעת רבינו מאיר והרמב"ן והראב"ד לא בעינן לאהדורי אמיעוט מלאכות, ויש לעיין אם יש לצרפם לדעה אחת, כיון דטעם כל אחד הוא בפני עצמו, והיינו דלדעת הרמב"ן והראב"ד הוא מטעם שהותר מכשירין, ולדעת הרבינו מאיר הוא מטעם שהותרה שבת אצל חולה, אבל דעת התוס' דיש לאהדורי אמיעוט מלאכות, וכן דעת הרמב"ם, ולדעת הרשב"א תליא זה בפלוגתא דחוי' או הותרה, וכתבנו שדעת הרמב"ם דדחוי' היא, וכן דעת הר"ן פר"ב דביצה, והוי ספיקא דדינא.
עוד בדין פיקוח נפש אצל שבת
א גרסינן ביומא פ"ד ע"ב פלוגתא דרב ושמואל בהא דתנן מצא בה תינוק מושלך אם רוב וכו' ואמר רב לא שני אלא להחיותו וכו' ושמואל אמר לפקח עליו את הגל, כי אתמר דשמואל ארישא איתמר, אם רוב כותים כותי, אמר שמואל ולענין פיקו"נ אינו כן, והיינו דאפילו ברוב כותים מפקחין, ולפי"ז ע"כ דרב סבר דגם בפיקו"נ הולכין אחרי הרוב, ואם רוב כותים אין מפקחין, והנה לפי"ז יש לתמוה דאם הולכין בפיקו"נ אחרי הרוב, וא"כ ספ"ס שהוא כדין רוב גם כן לא מהני, וא"כ היאך יפרש המשנה מי שנפל עליו מפולת, דמבואר בגמ' דלא מיבעי' קאמר, ואיכא הרבה ספיקי, ומ"מ מפקחין, וכמו כן תיקשה למאי דרצה הש"ס לומר גם בדשמואל דלענין פיקו"נ אזלינן בתר רובא, דלפי"ז היאך יפרש המשנה, וא"כ גם בלא רמיא דשמואל אדשמואל תקשה היאך יפרנס המשנה.
ב ונראה דע"כ שאני בזה בין רובא לספ"ס, והיינו דאעפ"י שספ"ס הוא גם כן מכח רובא לשיטת הרשב"א, אמנם שאני במקום שחידשה תורה ועשאה לספק כודאי, שאז גם ספ"ס נעשה ודאי, -- וכאשר יבואר, - והיינו זה הדבר דבאופן שאמרה תורה דהספק נעשה כודאי א"כ הספק הראשון נעשה כודאי חיוב, וא"כ שוב אין מקום להצטרף לספ"ס, כי הביאור ספ"ס שהוא נעשה רובא, זהו באופן ההצטרפות הספיקות, משא"כ במקום שהספק הראשון נעשה ודאי, א"כ הרי הוא בהצטרפות לודאי, וא"כ הרי מצטרף לחיוב ולא לפטור, ובאופן ברובא בריבוי הספיקות הרי יש כאן ריבוי הודאים, משא"כ רובא דבתחילה הרי אינו נעשה ספק כלל, ואם אנו תופסין הרובא הרי יש כאן בירור נכון לפנינו בלא שום ספק, ואין כאן דין פיקו"נ כלל.
ג ובזה יש לבאר דברי התוס' פסחים ט' ע"ב ד"ה ספק גררוהו ההיא שעתא וא"ת האי בור היכא קאי אי ברה"ר אפילו בספיקא אחד טהור, ואי ברה"י אפי' בספ"ס, וא"כ מאי משני שהטילה כאן נפל, ויש לומר דגרירת חולדה וברדלס הוי ספק הרגיל יעוי"ש, ותמוה דכיון דספ"ס לא מהני ואפי' אלף ספקות, וא"כ מה מהני ספק הרגיל שהוא ספק אחד, במקום שהרבה ספיקות לא מהני, אמנם ביאורן של הדברים כמו שפירשנו, דהנה כיון שאמרה תורה ספק טומאה ברה"י טמא בתורת ודאי, א"כ כשאנו דנין על הספק הראשון בתחילה, אנו מחליטין אותו לודאי טומאה, וממילא אין לנו לצרפו עם השני, וכמו כן הספק השני והשלישי עד סוף העולם, המה כולם ודאים, משא"כ ספק הרגיל בתחילה שהוא כעין רובא, על זה אמרה תורה תורת ודאי, ואדרבה יש לנו לדון לרובא לומר שאין כאן טומאה כלל.
ד והנה מצאתי במרדכי פר"ד דיבמות שהקשה מטמאין ברה"י בספ"ס, וכתב וז"ל וי"ל דלא דמי דשאני התם דחד ספיקא לא הוי טמא אלא מגזירה"כ דגמרינן מסוטה, כי מן הדין הו"ל למימר אוקי גברא בחזקתי', ואפ"ה גזירה"כ ספק טמא, אלמא כודאי משוינן לי', וכיון דהכי הוא מה לי חד ספקא, ומה לן תרי ספיקי יעוי"ש, הרי מבואר כמו שכתבנו דכיון דהתורה עשאה לספק ראשון לודאי, באופן כזה שאלים לדחות חזקה, וא"כ אין הבדל בין חד ספק לתרי, והיינו כי לעולם אין כאן ספ"ס, כי ודאין המה.
ה והנה זה ודאי דבפיקו"נ גם ספק תורת ודאי עליו, וכמו שמבואר בגמ' שם ביומא דנלמד מדכתיב וחי בהם, דמשמעו גם ספק, מטעם דשללה התורה עשיית המצוה בספק חיים, וא"כ ספק פיקו"נ נחשב לודאי, וא"כ לעולם לא יצורף לספ"ס, מטעם שכולם ודאים נינהו, אמנם באופן שאיכא רובא בתחילה, א"כ מעולם לא בא לכלל ספק, ובזה סבר רב דאזלינן בתר רובא, ואין כאן כלל תורת פיקו"נ, אמנם שמואל יליף גם רובא מהא דוחי בהם, וכמו שכתבו התוס' יומא שם ד"ה ולפקח, וסבר שמואל דגם למיעוט חששה תורה בפיקו"נ, וכמוש"נ.
ו גרסינן בירושלמי פר"ג דתרומות ה"א התורם קישות ונמצאת מרה אבטיח ונמצא סרוח, אלא קישות ונמצא מרה לא מעיקרא היא מרה, אמר ר' יוחנן עשו אותן כספק אוכל, רב יונה בעי ולכל הדברים עשו אותן כספק אוכל מטמא טו"א, ואין שרפין עליה את התרומה כו' (גירסת הגר"א ז"ל), ופריך תמאן אמר ר' יוחנן ככר שנטמא בספק טומאה ברה"י ומגעו ברה"ר טמא, והכא טהור, שהן שני ספקות, ע"כ הסוגיא, ותמוה טובא בחידה סתומה. -
ז ונראה בביאור הדברים דפריך הירושלמי מדוע הכא בהאי קישות המרה דעשו אותן בספק אוכל, וא"כ מקבלת טומאה מצד ספק, וא"כ אמאי אינה מטמאת אח"כ אוכלין של תרומה הנוגעים בה באופן שתהי' טומאה ודאית גם לשרפה כדין תרומה טמאה ודאית, ואעפ"י שמתחילה ירדה לה טומאה בספק, אמנם ע"כ מדבריו משמע דמיירי ברה"י מדנטמאת מספיקא, ואם כן תטמא אחר כך בתרומה אחרת שתהי' בתורת ודאי, דע"כ אעפ"י שתחילת קבלתה מספק, מ"מ לבסוף לטמא אחרים, הרי היא בתורת ודאי, וזהו דינו של הירושלמי מה שאמר ר"י בהאי ככר שנטמא בספק טומאה ברה"י בצד אחד, והצד השני לרה"ר, הנה הנוגע שם באותה שעה שקבלה טומאה מצד פנים, הנה הנוגע בצד חוץ טמא גם כן, אעפ"י שתחילת הטומאה בספק ירדה, וממילא הוי ספק טומאה ברה"ר וטהור, אמנם כיון שמפני שהוחלט לטומאה בצד פנים, הנה החלטה הלזו מועילה גם להצד השני שלצד רה"ר, וזה ודאי אם יש בכח לטמאות בשעה זו בשעת לידת הטומאה הספק, פשיטא שמטמא אח"כ בשכבר הוחלטה הטומאה שבפנים איזה זמן, וא"כ הוא מדוע אינה מטמאת הקישות הזה לתרומה הנוגעת אח"כ בטומאה ודאית גם לשרוף, זהו תוכן הפירכא.
ח ומשני שאני הכא שהן שני ספיקות, ביאור הדברים דשאני התם בהככר שנטמא בספק טומאה ברה"י שנעשה ודאי טומאה, וממילא בכח הודאי הזה מטמא גם אחרים באופן שאין עוד להסתפק בהספק הראשון כיון שכבר הוחלט, ואין אחר ודאי כלום, אמנם הבדל יש בין אוכל ודאי וטומאה ספק, שבזה אנו דנין לטומאה ודאית, - והיינו כיון שיש מקבל טומאה בודאי, ועיקר הספק הוא במטמא, היינו אם קבלה טומאה בזה אנו דנין לטומאה ודאית, והוא בדמיון לסוטה, משא"כ בספק מקבל טומאה כמו הכא בספק אוכל, בזה אין אנו דנין תורת ודאי טומאה, אלא דין ספק טומאה יש כאן, וממילא כשנולדה לנו להסתפק על מאכל אחר שנגע בזה הספק אוכל לא הוי יותר מספק טומאה, ואין שורפין על זה תרומה, כיון שספק טומאה הוא, - וזהו הביאור דקאמר הירושלמי ,שני ספיקות", היינו שיש שני ספיקות על שני דברים ספק על אוכל הראשון, אם הוא טמא מפני הספק שמא אינו אוכל, וספק על האוכל השני שמא אינו טמא מצד ספק זה עצמו שמא הראשון אינו טמא מפני שאינו אוכל, והירושלמי קורא לזה שני ספיקות, היינו שמספקין על שני דברים, וזה ליתא בטומאה דספק רה"י דעלמא, מטעם דהספק הראשון עתה אינו בתורת ספק אלא בתורת ודאי, אבל הכא כיון שגם הספק הראשון נשאר בספקו, וא"כ ממילא השני ע"כ יותר מספיקא לא הוי, ואתי שפיר דברי הירושלמי ולפי גירסת מרן הגר"א ז"ל, והן והן הדברים שכתבנו לעיל.
עוד בדין פיקו"נ לשבת אם מותר להציל תינוק ספק נפל וגם בספק ישראל
א הנה הרי"ף בפר' ר"א דמילה הביא הברייתא ספק ב"ז ספק ב"ח אין מחללין עליו את השבת, ואילו בסוגיא שבת קל"ו מוקמינן ברייתא זו שלא אליבא דהלכתא היינו כר' אליעזר דס"ל מכשירי מילה דוחין את השבת, ובספק אין המכשירין דוחין את השבת, אבל לענין עצם המילה שפיר מהלינן דאם בר קיימא הוא שפיר דמי מטעם מצות מילה, ואם נפל הוא מחתך בבשר בעלמא, וזהו הממנפ"ש דראב"א שם, וכבר תמהו בזה הרמב"ן והרשב"א והרא"ש, והנה בחידושי הרמב"ן הביא שכן גם דעת ר"ח, וחותר ליישב דאביי שמביא שם הא כתנאי בבהמה בח' שגמרו סימניו דמ"ד שחיטתו מטהרתו סבר חי גמור הוא, ומ"ד אין שחיטתו מטהרתו סבר ספק מת הוא, ואין שחיטתו מטהרתו מטעם דהו"ל כמחתך בשר בעלמא, ורבא סבר דכו"ע ס"ל דמת הוא, ואפ"ה לאו מחתך בשר בעלמא הוא, מפני שכל זמן שחיותו עליו ע"כ כחי הוא, והא דשחיטתו אינו מטהרתו טעמא אחריתא, משום דלא דמי לטרפה, יעוי"ש.
ב והנה כפי דרכו של רבינו הרמב"ן דבאנו למצוא מחלוקת מאן דלא סבר הממנפ"ש דראב"א אלא סבר דחיותו של נפל נחשב לחיות כל זמן שהוא חי, נראה לומר דכבר פליגי בזה תנאי והוא בפ"ו דמכשירין מ"ז דתנן אלו לא מטמאין ולא מכשירין וכו' ומשקה בן שמונה רבי יוסי אומר חוץ מדמו, הרי מבואר דת"ק סבר דדם נפל לא נחשב למשקה דם, ור' יוסי סובר דם נפל נחשב לדם מן המת, ודינו כמת דעלמא, נמצא דלר' יוסי דסבר דדם נפל כל זמן שהוא חי דינו כאדם חי דעלמא, ופשיטא שיש בו משום חובל גם כן, והנה לפי"ז הרמב"ם דפסק הכא כרבנן דר' יוסי, כמבואר בפר"י מטו"א ה"ז, וא"כ סבר דחיותו לית בה ממש, ולהכי פסק ג"כ כהממנפ"ש דראב"א, אבל הרי"ף אפשר דסובר כר' יוסי דנימוקו עמו, וא"כ חשבינן לחיותו דנפל לחי, ויש בו משום חבורה וחובל, ולהכי פסק בספק ב"ז סב"ח אין מהלינן אותו בשבת, מטעם הספק חילול שבת, כיון דלא סבר הממנפ"ש דראב"א.
ג ובזה נפרש הא דאיתא בירושלמי נזיר פר"ז הי"ב וז"ל נפלים מהו שיהא להן רקב, מאן דאמר דמן מטמא ברביעית יש להן רקב, ומאן דאמר אין דמן מטמא ברביעית אין להם רקב יעוי"ש, והפנ"מ פירש לענין קטן ומפרש דהכוונה להא דפר"ג דאהלות, אבל תמוה דשם לא מיירי לענין נפל אלא מת קטן, והירושלמי לענין נפלים בעי, וגם אין זה ענין לדברי הרמב"ם דפר"ז דטו"מ דשם בקטן מיירי, אמנם נראה דכוונת הירושלמי בפלוגתא דר' יוסי ורבנן במכשירין, דאם אנו אומרים דחיותו כחי, א"כ ממילא דמו מטמא ברביעית, כאנשים דעלמא, וגם יש לו רקב, אמנם למ"ד דדמו לאו בתורת דם, ואינו אלא זיעת בשר בעלמא, וממילא גם בחיים חיותו ע"כ לא נחשב כאיש חי אשר דמו בו כי הוא הנפש, וממילא שאין בזה משום טומאת דם לטמא ברביעית, ומטעם זה אין לו רקב גם כן כיון שאין דינו כאיש, וטומאת רקב אצל איש נאמרה, היינו איש כזה אשר דמו מטמא ברביעית כדם הנפש, והרמב"ם השמיט זה מטעם דסבר כרבנן דר' יוסי.
ד והנה יש לעיין להפוסקים דסברי האי ממנפ"ש דראב"א, וסברי דמהלינן סב"ז סב"ח מכח הממנפ"ש, היאך הדין כשיסתכן אחר המילה, אם מותר להחם לו חמין בשבת, וכדומה בכדי להצילו, ובהדיא מבואר בשו"ע או"ח סי' ש"ל דסב"ז סב"ח אין מחללין עליו את השבת בכדי להצילו, ומבואר במג"א בשם הרמב"ן מטעם דלא הי' לו חזקת חי, ולפי"ז כשמלין סב"ז סב"ח הרי מכניסין לספק סכנה, אשר אח"כ לא יהי' בידנו להצילו, ואם באמת ב"ז הוא, א"כ הרי אנו מאבדין אותו, וא"כ מטעם זה עצמו משום ספק סכנה, אין לנו להכניסו בברית ביום השבת.
ה והנה מקור הדין הזה דסב"ז ספב"ח אין מחללין עליו את השבת, כתב הב"י בטור שמקורו מהא דתניא בשבת קל"ה סב"ז סב"ח אין מחללין את השבת עליו, והנה שם אפשר לפרש לענין מילה, וכן פירש"י יעוי"ש, ואפשר דבזה פליגי הראשונים, דמאן דפוסק כהממנפ"ש דראב"א ס"ל דסב"ז סב"ח מחללין עליו את השבת להצילו, וממילא שפיר אמרינן הממנפ"ש דראב"א, ונימול מספיקא, ואם איצטרך אח"כ לחילול שבת עבור להצילו, מחללין עליו את השבת מספיקא, אמנם הרי"ף ס"ל וגם הר"ח והרמב"ן ס"ל בפירושא דהאי ברייתא דאין מחללין את השבת להצילו, ולפלא שלא העירו בזה הפוסקים, שדין זה במחלוקת שנוי, והנה במדרש תנחומא פ' במדבר איתא בהדיא דאין מחללין את השבת להציל מסכנה סב"ז סב"ח, דאיתא שם ספק בן תשעה ספק בן שמנה אין מחללין עליו את השבת, ואין חותכין את טבורו, וכו' יעוי"ש, - וא"כ מזה מוכח ע"כ כשיטת הטור והב"י, וממילא יש סעד לפסק הרי"ף.
ו איתא בסנהדרין ע"ב דמים לו בין בחול בין בשבת וכו' אלא דמים לו בין בחול בין בשבת פשיטא וכו' אמר רב ששת לא נצרכה אלא לפקח עליו את הגל, ופירש"י דהיכא דלא בא על עסקי נפשות מפקחין, והיכא דבא על עסקי נפשות אין מפקחין, וכן מבואר להלכה, וקשה הא גם כשבא על עסקי נפשות הנה עתה כשמונח תחת הגל לאו רודף הוא, וא"כ מדוע אין מפקחין עליו, וע"כ צריך לומר דכיון שמתחילה על עסקי נפשות בא והותר דמו, והוי עתה ספק חי ספק מת בעודו תחת הגל, וא"כ הרי הוא כסב"ז סב"ח שאין מחללין עליו את השבת להצילו מטעם דהוי ספק חילול שבת, במקום שאין לו חזקת חיים דמעיקרא, וה"נ האי גברא איבד חזקתו דחיים מטעם דהותר דמו מטעם מחתרתו, והוי עכשיו ספק חי ספק מת בלא חזקה דמעיקרא דחיים, ובאופן זה לא הותרה שבת לפקח, וא"כ הרי זה ראי' חזקה לנידון זה, וכמו שכתבנו לעיל.
ז ואין להקשות מדוע ספק ישראל ספק נכרי מחללין את השבת, שאני התם דהספק הזה שאנו מסופקים שמא ישראל הוא, הנה בהצד הספק הזה הי' כאן חזקת חי, מה שאין כן סב"ז סב"ח, ופשוט בסברא. -
ח עוד יש להעיר לפי דברי ר' אבהו ביבמות פ' ע"א סימני סריס ואיילונות ובן שמנה אין עושין בהם מעשה עד שיהי' בני כ' שנה, ופירש"י ותוס' דבן ח' היינו שנולד לח' חדשים כו' אין עושין מעשה להחזיקו בבן קיימא עד שיהי' בן כ' שנה, - והנה הרמב"ן והרשב"א הקשו על פירוש זה דא"כ כל יבמה שלא ילדה לט' חדשים ודאין לא תנשא לשוק עד שיהא בן כ' שנה יעוי"ש, והנה יש לומר דבספק אזלינן בתר רובא, אבל יש להעיר בזה בהממנפ"ש דראב"א דלמא אף אם נפל הוא, אבל באופן שיחי' עד כ' שנה שוב אין לומר מחתך בבשר הוא, דפשיטא שלא גרע מברי' שאין לה עצם שאינה מתקיימת יותר מי"ב חדש, ומ"מ יש בה משום חובל, והנה אפשר שגם בשביל זה דוחה הרי"ף דינא דראב"א, והעיקר בזה מה שכתבנו לעיל, דסבר הרי"ף דנפל כל זמן שהוא חי יש בו משום חובל, וכמוש"נ.
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0