מתני' הכל שוחטין. כל היכא דתני הכל כולהו מייתי להו בשמעתא קמייתא דערכין ומפרש הכל לאתויי מאי והכל שוחטין דמתניתין פליגי בה אמוראי בגמרא למר לאתויי טמא בחולין ולמר לאתויי כותי או מומר: וכולן. בגמרא מפרש מאי וכולן: גמ' ושחיטתן כשרה דיעבד. בתמיה וקשה רישא דמשמע דההוא דאתרבי מהכל לכתחלה אתרבי ואילו סיפא משמע דכי מרבינן מהכל דיעבד מרבינן לה אבל לכתחלה לא אתרבי והא ליכא למימר כולה מתניתין לכתחלה וחדא קתני דכיון דתנא הכל שוחטין פשיטא דכשרה: וכל הכל לכתחלה הוא. דתקשה לך ולא תוכל לומר כולה דיעבד וה''ק הכל תורת שחיטה נוהגת בהן שאם שחטו אותן הפסולין דמתרבי תהא שחיטתן כשרה: אלא הכל ממירים. מי מצית למימר לכתחלה יביא בהמת חולין אצל בהמת קדשים ויאמר זו תמורת זו הכל דתמורה מפרש התם לאתויי יורש שממיר בקרבן אביו לאחר מיתת אביו דהתם תנן אין ממירין בשל אחרים: טוב. תם: רע. בעל מום: התם כדקתני טעמא. דעקר להכל דרישא דלא תימא לכתחלה הוא אבל הכל שוחטין בדוכתיה קאי דכל כמה דלא עקר ליה ותנא לא שיהו הפסולים רשאים לשחוט כדעקר התם משמע דלכתחלה רבינהו והדר תני ושחיטתן כשרה דמשמע דיעבד: לא שהאדם רשאי. דכתיב לא יחליפנו ורישא הכי קאמר הכל דין תמורה נוהגת בהם והא דתנא ברישא הכל ממירין ואיצטריך ליה תו לפרושי לא שהאדם רשאי כו' ולא נקט ברישא לשון קצרה הכל שהמירו תמורתם תמורה לשון התנאים הוא זה כמו הכל שוחטין הכל סומכין הכל חייבין הלכך הכא אע''ג דהוצרך להאריך לא שינה התנא את לשונו: מומר. נתפסת השניה ושתיהן קדושות: וסופג את הארבעים. משום לאו דלא ימיר: הכל מעריכין. התם מפרש לאתויי מופלא סמוך לאיש קטן היודע להפלות לשם מי מקדישין ואם סמוך לפרקו הוא כגון בן י''ב שנה ויום אחד דבריו קיימין אע''פ שעדיין קטן הוא עד י''ג שנה ויום אחד: מעריכין. תורת מעריכין עליהם שאם אמר ערכי עלי או ערך פלוני עלי נדרו קיים ואע''ג דקטן הוא זה הנודר חייב ליתן כפי שנים של נערך והדמים קצובין בפרשה: הכל נערכין. יש להם ערך ואפילו מוכה שחין שאינו שוה כלום לימכר בשוק יש לו ערך הכתוב בפרשה ואם אמר על עצמו ערכי עלי או אמר על אחר ערך מוכה שחין זה עלי לא אמרינן הואיל ודמים אין לו ערך נמי אין לו: הכל נודרים. דמי עלי או דמי פלוני עלי והתם מפרש דאיידי דבעי למיתני הכל נידרין תנא נמי הכל נודרים: הכל נידרים. כל אדם השוה כלום יש לו דמים ואם אמר דמי עלי או אמר על אחר דמי פלוני עלי נותן לפי מה שהוא נמכר בשוק ואפילו היה הנידר זה פחות מבן חדש ואמר דמי תינוק זה עלי יתן דמיו ואע''פ שאין פחות מבן חדש נערך ואם אמר ערכו עלי פטור מכלום שלא נתנה בו תורה ערך דכתיב (ויקרא כז) ואם מבן חדש ועד בן חמש שנים דמים מיהא יש לו לפי שויו ואם אמר בתורת דמים נותן דמיו: לא יהיה בך חטא. הא אם תדור יהיה בך חטא: טוב אשר לא תדור. לעיל מיניה כתיב את אשר תדור שלם ואפילו הכי טוב אשר לא תדור שמא תדור ולא תשלם הכי מפרש ליה רבי מאיר: טוב מזה ומזה. מנודר ומשלם ומנודר ואינו משלם: שאינו נודר כל עיקר. שהרגיל בנדרים בא לידי לא יחל דברו: רבי יהודה אומר טוב מזה ומזה נודר ומשלם. דהכי משמע טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם אבל משתדור ותשלם לא שהוא טוב מכולם: ואפילו ר' יהודה לא קאמר אלא דאמר הרי זו. דאם מתה או נגנבה אינו חייב באחריותה אי נמי כיון דאפרשה תו לא הדר ביה:

מתני' הכל שוחטין. כתוב בהלכות ארץ ישראל דנשים לא ישחטו מפני שדעתן קלות ואין נראה דאפילו במוקדשין שוחטות לכתחלה כדאמרינן פרק כל הפסולין (זבחים דף לא:) כל הפסולים ששחטו דיעבד אין לכתחלה לא ורמינהי ושחט מלמד שהשחיטה כשרה כו' ומשני הוא הדין דאפילו לכתחלה אלא משום דבעי למיתני טמא במוקדשים דלכתחלה לא תנא נמי ששחטו ולא קאמר משום דבעי למיתני נשים דתנא להו ברישא אלא ודאי משום דנשים שוחטות לכתחלה אפילו במוקדשין והא דלא קתני הכל שוחטין אחד אנשים ואחד נשים כדקתני בתמורה (דף ב.) התם אצטריך למיתנייה כדפירש בריש תמורה משום דכל הפרשה כולה נאמרה בלשון זכר אבל הכא אין חידוש באשה יותר מבאיש ובפרק כל הפסולין (דף לא:) גבי קדשים איצטריך למיתני נשים משום דבשאר עבודות נשים פסולות אפילו כהנות: שמא יקלקלו כו'. בגמרא (לקמן יב:) דייק מדקתני שמא יקלקלו ולא קתני שמא קלקלו ש''מ אין מוסרין להן חולין לכתחלה ופ''ה אפילו אחרים רואין אותן וק' לפירושו דהא מסיפא שמעינן לה וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן כו' דמשמע דיעבד דוקא וליכא למימר דדיעבד נקט משום טמא במוקדשין או אין מומחין אבל חש''ו אפילו לכתחלה שוחטין באחרים רואין אותן דהא רבא הוא דדייק שמא קלקלו לא קתני ולרבא לא קאי וכולן ששחטו אלא אחש''ו כדאמרינן בגמרא וי''מ דגרס לקמן רבה אבל רבא לא דייק בין יקלקלו לקלקלו כי היכי דלא חייש בהא דלא קתני ואם שחטו ור''ת מפרש דאין מוסרין להן חולין לכתחלה לשחוט אפילו כדי להשליך לכלבים דלמא אתי למיכל שיטעו להכשיר שחיטתן מתוך שיראו שמוסרים להן כדפטר לקמן שחיטתן מכסוי דלמא אתי למימר שחיטה מעלייתא היא וניחא השתא דבאין אחרים רואין אותן עסקינן ברישא: התם כדקתני טעמא. פירש בקונטרס דעקר ליה להכל דרישא דלא תימא לכתחלה הוא ולשון כדקתני טעמא לא משמע כפירושו ומה שפירש נמי במסקנא גבי דאי דיעבד תרתי דיעבד למה לי ואע''ג דבתמורה נמי תני והדר מפרש התם לא תנא כי האי גוונא הכל ממירין ותמורתן תמורה גבי הדדי ואי משום לא שהאדם רשאי להמיר משום דבעי לאסוקי וסופג את הארבעים לאשמועינן דלוקין על לאו שאין בו מעשה אין נראה דמשום וסופג את הארבעים לחודיה לא הוה ליה למיתני תרתי דיעבד דהוה מצי למיתני הכל ממירים והממיר סופג את הארבעים ועוד דבריש תמורה (דף ב.) פריך הכל ממירים לכתחלה ולא שהאדם רשאי להמיר דיעבד ומשני התם רב יהודה הכי קתני הכל מתפיסים בתמורה אחד שוגג ואחד מזיד והוה ליה לשנויי דתנא ליה משום וסופג את הארבעים כדפירש בקונטרס כאן ונראה לרבינו תם דשינויא דהכא הוי כההיא דתמורה והכי קאמר התם כדקתני טעמא דלהכי תנא הכל ממירים דמשמע לכתחלה לאשמעינן שאפילו המיר במזיד דהיינו לכתחלה מומר דלא תימא ארבעים בכתפיה וכשר כדאמרן בהתודה (מנחות פא.) וקשה לפירושו דבסוף פרק קמא דתמורה (דף יג.) משמע דמן הדין ראוי להיות תמורה במזיד יותר מבשוגג דקאמר יהיה לרבות שוגג כמזיד ויש לומר דלענין בהמה שתהא כשרה למזבח פשוט לן שוגג יותר ממזיד אי נמי התם איירי במזיד ולא אתרו ביה דלא הוו ארבעים בכתפיה וההוא מזיד פשוט לן יותר משוגג: וסופג את הארבעים. וא''ת הוה ליה למימר וסופג שמונים דהא תרי לאוי כתיב לא יחליפנו ולא ימיר ויש לומר דחד בשלו וחד בשל חברו כדאמר בתמורה (דף ט.) וכגון דאמר חברו כל הרוצה להמיר בבהמתו ימיר דבענין אחר אין ממירין בשל אחרים והכי איתא בהדיא בתמורה פ''ק: וכתיב טוב אשר לא תדור. מעיקרא מייתי מדברי תורה והדר מייתי מדברי קבלה: טוב מזה ומזה שאינו נודר כל עיקר. פ''ה דלעיל מיניה כתיב את אשר תדור שלם ואפילו הכי טוב אשר לא תדור שמא תדור ולא תשלם וקשה לר''ת דלא מייתי בגמרא ההוא קרא כלל ונראה לר''ת דכולי מלתא דריש מהאי קרא דהוה ליה למיכתב טוב אשר לא תדור משתדור ואנא ידענא דמשתדור ולא תשלם קאמר אלא להכי קאמר ולא תשלם לגלויי על משתדור דמשתדור כדרך הנודרין קאמר שנודרין ומשלמין כדאמר גבי שכיר ותושב בא זה ולימד על זה (קדושין דף ד.):

הכל שוחטין ושחיטתן כשרה. כלומר הכל שוחטין משמע לכתחלה ושחיטתן כשרה דאיעבד וקשיא רישא לסיפא:

התם כדקתני טעם כלומר [דאסור] לכתחלה:

הכל מעריכין. דאמר ערך פלוני נותן הכל לפי שהוא אם בן חמשים כבן חמשים אם בן עשרים כבן עשרים אם בן חדש כבן חדש:

ונערכין דיכול להעריך עצמו ונותן ערכו הכל לפי הזמן^א)נראה דצ"ל הכל לפי הזמן ולפי זה הנערך כצ"ל. ור"ל לפי מה שהוא אם הוא איש או אשה דבאשה הוא ערך אחר כמש"כ בפרשה. וזה הערך:

נודרין. רשאי לומר דמי פלוני עלי ונותן (דמיו כו' עד נותן) דמיו ושמין אותו כעבד:

ונידרין. רשאי לומר דמי עלי ונותן דמיו:

טוב מזה ומזה שאינו נודר כל עיקר. כלומר טוב ממי שנודר ומשלם וממי שנודר ואינו משלם. ואיזה זה מי שאינו נודר כל עיקר ונותן בלא נדר שמי שנודר ואינו משלם חיישינן שמא יהא עובר בבל תאחר:

מתני': הכל שוחטין ושחיטתן כשרה. אוקימנא לה למתני' בגמרא דשחיטתן כשרה בדיעבד חוץ מחש"ו דאפי' דיעבד נמי לא שמא יקלקלו את שחיטתן. הא דקתני שמא יקלקלו בל' עתיד לאשמועי' שאין מוסרין להם חולין לכתחי', ופירש"י ז"ל אפי' אחרים רואין אותם דמועדים הם תמיד לקלקל, פי' לפירושו וקעבר משום בל תשחית.
ולי נראה שאפי' אחרים רואין אותם מתוך שהם מועדין חוששין שמא ידרסו מעט ולאו אדעתייהו דהנך אחרים שרואין אותם לפיכך אין מוסרין להם חולין לכתחלה ומתני' ה"פ הכל שוחטין לכתחילה והכל שחיטתן כשרה דיעבד חוץ מחש"ו דאפי' דיעבד נמי שחיט' פסולה ולעולם אין שוחטין לכתחלה שמא יקלקלו בשחיטתן ואף על פי שאחרים עומדים על גביהן כדפירש"י.
ואיכא דק"ל הא מסיפא ש"מ דקתני וכולן ששחטו ואחרים רואין אותם שחיטתן כשרה דיעבד אין לכתחלה לא אע"פ שאחרים רואין אותם ואיכא למימר משום דלרבה בר עולא ורבינא האי וכולן ששחטו לאו אחש"ו קאי אלא למר אטמא במוקדשין ולמר אשאינן מומחין אבל חש"ו אימא אפי' לכתחלה נמי קמ"ל רישא ואע"ג דלכ"ע חש"ו לא נפקי מכללא כדמוכח בגמ' דאמרינן עלה מאן תנא דלא בעי' כוונה בחולין וכדפיר' עלה רש"י ז"ל מיהו אכתי היה לן למימר דילמא כי קתני שחיט' כשרה דמשמע דלכתחלה לא משום טמא במוקדשין א"נ משום שאינן מומחין או שאינן מוחזקין ולישנ' דשוה לכולהו קתני ומיהו חש"ו אפילו לכתחלה שחטי קמ"ל רישא דיעבד אין לכתחלה לא משום שמא יקלקלו בשחיט'.
וא"ת א"כ כשהקשו בגמ' לאביי ורבא אלא אכותי הא אמרת לכתחלה שחיט ואסיק בקשיא לימא לעולם דאפי' לכתחלה שחיט ומיהו לישנא דשוה לכולהו קתני. לאו מילתא היא דכיון דתנא ברישא דינו של כותי ל"ל למיהדר ולמכלליה בהדי חרש שוטה וקטן ולמתני נמי עליה שחיטתן כשרה דמשמע דיעבד אין לכתחלה לא לישתוק מינה לגמרי ולתני אחש"ו בלחוד ולא יכלול בו כותי כלל שכבר פירש דינו ואמר לכתחלה נמי שחיט.
ומה שפי' נכון הוא לדברי רבה בר עולא ורבינא אבל לאביי ורבא ורב אשי משמע דוכולן ששחטו אחש"ו קאי ומאי דאסיק בקשיא היינו לשון וכולן דהו"ל למתני ואם שחטו וכיון שכן מסיפא ש"מ דאין מוסרין להם חולין לכתחלה ואיכא למימר א) דתנא הוא לפרושי מלתיה חוץ מחש"ו שאין שוחטין לכתחלה לעולם שמא יקלקלו ואם שחטו סומכין על ראיית אחרים בדיעבד וזה הנכון לדברי הכל דאורחא דתנאי היא לעולם אין עושים לכתחלה ואם עשה כשר והא דאמר רבא זאת אומרת לתרוצי שמא יקלקלו קאמר לומר דהכא תנא אין מוסרין להם חולין לכתחלה וסיפא קתני אם עשה כשר ולאו למימרא דלא שמעינן ליה אלא מהאי.
ובשם ר"ת ז"ל פירשו אין מוסרין להם חולין לכתחלה במקום שאין אחרים רואין אותם ואפי' להתלמד שמא הרואה שאנו מוסרין להם לכתחלה לשחוט סבור ששחי' כשרה אפי' כשהם שוחטין בינם לבין עצמן ואין אחרים רואין אותם, ואין הטעם בלהתלמד מחוור.

גמרא: התם כדקתני טעמא לא שהאדם רשאי להמיר אלא שאם המיר מומר וסופג את המ'. פירש"י ז"ל דעקר ליה להכל דרישא דלא תימא לכתחלה הוא וה"ק הכל תמורה נוהגת בהם והא דתנא הכל ממירין ואיצטריך למתני' לא שאדם רשאי להמיר ולא נקט ברישא לשון קצרה הכל שהמירו תמורתן תמורה לשון התנאים הוא זה הכל שוחטין הכל סומכין הכל חייבין אע"ג דהוצרך להאריך ולפרש לא שינה התנא את לשונו.
ולא מחוור לי, משום דקס"ד השתא דכל הכל לכתחלה הוא ודוקא תני להו וכיון שכן היה לו לשנות את לשונו ולמתני לישנא דוקא ועוד דאי הכי במתני' נמי נימא דכולה דיעבד דהכי קתני הכל תורת שחיטה עליהן ששחיטתן כשרה ומשום דלשון תנאים הוא זה לא שינה את לשונו ואעפ"י שהיה לו לשנות לשון קצרה ואפשר שא"כ היה לו לפ' בפי' שאין הכל שוחטין לכתחלה כדקתני טעמא לא שהאדם רשאי להמיר וכו'.
ובספר הישר (סי' תלד) פי' דהכא נמי אעפ"י שאינו רשאי לכתחלה להמיר מ"מ ממירין הם לכתחלה כלומר שאפי' במזיד תמורתן תמורה ונתפסת בקדושה דלא תימא במתכוין לעבור לא יתפוס קמ"ל אעפ"י שיודע מזיד וממיר אלא שסופג את המ' ונתפסין בתמורה קתני כדמתרץ לה בגמרא בדוכתה והיינו דקאמרינן התם כדקתני טעמא לומר ההוא לכתחלה דהתם לאו לכתחלה דהתירא הוא אלא לכתח' שאם המיר מומר הוא.
ויש ששוא' כיון דמסקי' דהכל איכא לכת' ואיכא דיעבדמאי האי דקא מקשינן בתמורה הא גופה קשיא אמרת הכל ממירין לכתחלה והדר אמרת לא שאד' רשאי להמיר ומתרץ א"ר יהודה ה"ק הכל מתפיסין בתמורה וכו' כדאיתא התם דהא למסקנא דהכא ליכא קושיא ד"הכל" דיעבד נמי הוא.
ולדידי (אמר המגיה נ"ל להגיה ולדידיה ר"ל לפי' ס' הישר) נמי לא קשיא דכל הכל דלא הוי לכתחילה ע"כ הכי מתפרשא הכל מתפיסין בתמורה הכל מעריכין מתפיסין בערך והתם מפרש לה בגמרא משום דמפרשא במתני' דדיעבד הוא ומיהו כל היכא דהוי דיעבד ע"כ כה"ג מתפרש והכל שוחט' דהכא אי דיעבד הוא בכה"ג מתוקם הכל מכשירין בשחיטה ותמצא דהכא והתם חדא שיטה הוא.

הכל מעריכין ונערכין. מפורש בגמרא במקומה הכל מעריכין לאיתויי מופלא הסמוך לאיש ונערכין לאתויי מוכה שחין שאע"פ שאינו בדמים ישנו בערך ונודרין לאתויי מופלא סמוך לאיש לא צריך דהא תנא לי' בהכל מעריכין אלא איידי דתנא נידרין תנא נמי נודרין ונידרין לאתויי פחות מבן חדש שאעפ"י שאינו נערך ישנו בדמים.
ואי קשיא נידרין נמי מרישא שמעינן דכיון דאמרינן מוכה שחין אעפ"י שאינו בדמים ישנו בערך ממילא אע"פ שאינו בערך ישנו בדמים.
ולאו קושיא היא כלל דבשלמא מעריכין ונודרין חדא מילתא דכיון דסמוך לאיש נתרבה באחד ודאי נתרבה בכולן ובכל דיני הקדשות אבל פחות מבן חדש ומוכה שחין תרי גווני נינהו וצריך להביא שניה' ועוד דאפשר הי' לומר שאפי' דמים אין לו לפחות מבן חדש שאלו היה לו דמים היתה התורה נותנת קצבה לדמיו וכיון שלא נתנה בו ערך ש"מ שאין לו דמים כלל מן הדין ואע"פ שיש לו מקצת לוקחין בשוק התורה העידה שאינו שוה כלום.
וי"א דנודרין מכלל מעריכין שמעי' ליה משום דמופלא סמוך לאיש כי כתיב בנדרים הוא דכתיב וכיון דתנא מייתי ליה במעריכין כ"ש בנודרין אבל נערכין ונודרין צריכי.

הא דתניא טוב מזה ומזה שאינו נודר כל עיקר. ופרישנא בגמרא (נדרים דף ט' ע"א) תני נודב, נ"ל דלר"מ קראי הכי מתפרשי את אשר תדור שלם כלומר הנדר והתשלומין יהיו דבר אחד כלומר אל תאמר (אלא) הרי זו שנמצאו התשלומין הם הנדר בעצמן וטוב אשר לא תדור כלל אפי' בענין זה אלא שתביא עולותיך חולין לעזרה ותסמוך עליו ושחטהו מיד משתדור ולא תשלם כלומר וטוב שלא תדור כלל משתדור ולא תשלם כלומר שלא היו נדרים תשלומין אלא תאמר הרי עלי נמצא טוב מזה ומזה מביא עולתו חולין לעזרה והוצרך הכתוב ג' המדות לומר מפני שיש בנדר מה שאין בנדבה שהנדר יכול לבוא לידי לא יחל מה שאין דרך לבא כן בנדבה והנדבה יכולה לבוא לידי מעילה משא"כ בנדר אם אינו מפרישו עד שיביא בהמתו לעזרה ומפני זה אמר הכא טוב מזה ומזה שאינו נודר כל עיקר ור' יהודה נמי הכי דריש ליה לקרא אלא שהוא סובר שמה שאמר הכתוב את אשר תדור שלם היא מצוה וטוב שלא ידור כלל שהוא זירוז לו שמא יחזיר בו ולא יביא כלל.
ורש"י ז"ל [פי'] לר"מ טוב אשר לא תדור שמא תדור ולא תשלם וא"כ לא הוזכר בפסוק זה אלא שתי מדות שטוב מי שאינו נודר ממי שנודר שמא לא ישלם ולישנא דגמרא לא משמע הכי דקתני טוב מזה ומזה.
וי"א דלר"מ אפי' מביא עולתו חולין לעזרה טוב שלא יביא כלל והכי משמע להו בנדרים פ"ק ואין טעם בדבר מחוור ורש"י ז"ל כתב שהרגיל בנדרים בא לידי לא יחל כלומר אפי' בלא נדר כלל אסור שלא יהא רגיל בנדרים וי"א משום שהרגיל בקרבנות אינו ירא מן השגגות שסומך על קרבנותיו ומי שאינו מביא קרבן כלל הוא מדקדק על עצמו שלא יבא חטא על ידו אפילו בשוגג וה"נ משמע בתוספתא דפרקין דקתני ר' יהודה אומר טוב מזה ומזה מביא כשבתו לעזרה וסומך עליה ושוחט והיינו נודב דמתרץ בגמרא.
ולי נראה דלר"מ נדבה דב"ה עדיפא וכדר' יהודה הוא דמתרץ בגמרא נודב ולא כדר"מ ומשמעות דורשין דקראי איכא בינייהו והיינו דאמרי התם ואיבע"א אפי' לר' יהודה קתני דכשרין מתנדבין פי' וכ"ש ר"מ.
והקשו בתוס', לר"מ היאך אכלו שלמים במדבר ולדברינו אכלו נדבות כהלל והם אמרו לפי שנאסרו בבשר תאוה הותרו בשלמים ועוד הק' והכתיב וידר יעקב נדר וכתיב וידר ישראל וכתיב נדרו ושלמו לה' אלהיכם כל סביביו ותירצו דבשעת צרה שאני כמ"ש באגדה וידר יעקב נדר לאמר לאמר לדורות שיהיו נודרין בשעת צרתן. ולי נר' שלא אסרו אלא בקדשי מזבח שמא יבא לידי תקלה ואין בקרבנות צורך לגבוה דכתיב הנה שמוע מזבח טוב אבל לצדקה ולהפריש עישור לעניים ואין צ"ל לקיים מצות נשבעין ונודרין כדתנן נדרים סייג לפרישות.

והא דאקשי' אפי' ר' יהודה לא קאמר. פירש"י ז"ל אלמא מעריכין ונערכין לאו לכתחלה הוא דהא עלי הוא דליכא למימר בהו ה"ז ערך דהיכי מצי למימר אלו לערכי או לערך פ' אם לא נדר תתלה לערך פי' לפי' שאם אמר נמי אלו לערכי הקדש או הרי אלו לערכי אין זה ערך האמור בתורה אלא ערך שלו הוא שיהא מעריך את עצמו בכך ואפילו לא יהיה לו ערך הרי הקדישם בתור' הקדש וערך האמור בתורה הוא שיאמר ערכי עלי או שיאמר הריני כערכי כדאמרינן בפ"ב דמכילתין ואח"כ ידון בדמים שקצבה לו תורה.

מתני' הכל שוחטין ושחיטתן כשרה. אוקימנא בגמרא דשחיטתן כשרה חוץ מחרש שוטה וקטן דאפילו דיעבד שחיטתן פסולה, שמא קלקלו בשחיטתן, ואפילו מומחין, דמועדין הן לקלקל, ואינם יודעין אם קלקלו אם לאו. והא דתני יקלקלו בלשון עתיד, לאשמועינן דאין מוסרין להן חולין לכתחלה, כדלקמן (חולין יב, ב), ופירש רש"י ז"ל אפילו אחרים רואין אותן, דמועדין הן לקלקל תמיד, כלומר ואיכא משום בל תשחית. אי נמי דאיכא למיחש דכיון דרגילין בכל עת לקלקל, דלמא ישהו וידרסו ולאו אדעתייהו דאחרים העומדים עליהן. ויש שהקשו לפירושו של רבינו ז"ל דהיינו סיפא דקתני וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן שחיטתן כשרה, דשמעת מינה דדוקא דיעבד כשרה, הא לכתחלה אין מוסרין להן ואפילו אחרים רואין אותם, וסיפא דמתניתין ודאי לכולי עלמא אחרש שוטה וקטן קאי, אלא דלרבה בר עולא ורבינא קאי נמי אטמא במוקדשין וליתיה קמן, או אשאין מומחין או אשאין מוחזקין וליתיה קמן דלישיילא ליה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, וכדאמרינן עלה לקמן (שם) מאן תנא דלא בעיא כוונה בחולין בשחיטה, אלמא לכולי עלמא וכולן ששחטו אחרש שוטה וקטן קאי מיהא. וזו אינה קושיא דאורחא דתנא הוא למיתני הכין הכל ששחטו שחיטתן כשרה דיעבד חוץ מחרש שוטה וקטן, ואפילו בדיעבד שחיטתן פסולה, שמא קלקלו בשחיטתן, ואפילו באחרים רואין אותן אין מוסרין להן לשחוט, דכיון שהן מועדין לקלקל תמיד אין סומכין בראיית אחרים לכתחלה, מיהו אם שחטו ואחרים רואין אותן שחיטתן כשרה. ור"ת ז"ל פירש כשאין אחרים רואי אותן ואפילו בלהתלמד, ומשום חשש הרואין שמא יחשבו דכשרין הן אצל שחיטה ומוסרין להן בלא אחרים רואין אותם וסומכין עליהם.

גמרא: התם כדקתני טעמא לא שהאדם רשאי להמיר. פירש רש"י ז"ל התם עקר ליה להכל דרישא, אבל הכא בדוכתיה קאי, דכל כמה דלא עקר ליה ותני לא שהן רשאים לשחוט כדעקר ליה התם, משמע לכתחלה רבינהו. והא דלא תנא בתמורה לשון קצרה הכל שהמירו תמורתן תמורה, לשון תנאים הוא זה, הכל שוחטין הכל סומכין הכל חייבים, והלכך הכא אף על גב דהוצרך להאריך ולפרש לא שנה התנא את לשונו. והקשו עליו דלשון כדקתני טעמא לא משמע כטעמו של רבינו ז"ל, דהוה ליה למימר התם הא קתני לא שהאדם רשאי להמיר, וכן הקשה עליו הרמב"ן ז"ל דהתם למה לא קצר את לשונו, ואי משום דדרך התנא לשנות בלשון זה, אכתי [לפום] סלקא דעתיה [ד]השתא דכל הכל דוקא לכתחלה הוא ודוקא תני להו, ואם כן על כרחך היה לו לשנות את לשונו ולמיתני לישנא דוקא.
ור"ת ז"ל פירש דהא דתנן הכל ממירין, דמשמע לכתחלה, הא קמ"ל אע"ג דבא לכתחלה להמיר במזיד תמורתו תמורה, דל"ת ארבעין בכתפי' וכש' כדאמרינן במנחות (פא, א) והכל ממירין הכל מתפיסין בתמורה קתני, כדמשני התם ר"י בתמורה (ב, א) הכי קתני הכל מתפיסין בתמורה אחד אנשים ואחד נשים. ולדידי ק"ל דהכא משמע דהשתא הוה סלקא דעתיה דרב אשי דכל הכל לכתחלה הוא והיינו דוקא דקא קשיא ליה הכל שוחטין, ולישנא דהכל קא דייק, ומהדר לפרוקי קושיא דרב אחא ולמתלייה לההוא הכל בטעמא, ולקמן (חולין ב ע"ב) אהדר ליה לרב אחא אנא (ו)שחיטתן כשרה קא קשיא לי דאי דיעבד תרתי למה לי, דמשמע דא"ל דמעולם לא הקשה ליה מלשון הכל אלא משום דתרתי למה לי קשיא ליה, ואם כן ברישא מאי מהדר ליה לרב אחא התם כדקתני טעמא, מיד הוה ליה למימר אנא תרתי למה לי קשיא לי, ולא שאני סבור דכל הכל הוי לכתחלה.
ומתוך כך נראה לי דרב אשי ודאי מעיקרא נמי עיקר קושי' תרתי ל"ל קשיא ליה, אלא קצר לשונו כדרכן של דברי חכמים, וסבר שהבין רב אחא קושיתו, ורב אחא לא הבין ועלה בדעתו שלשון הכל קא דייק לומר שכל הכל לכתחלה הוא, וכדאמר ליה בסיפא אין איכא הכל לכתחלה ואיכא דיעבד, אלא הכל דהכא ממאי דלכתחלה הוא, ולפיכך הקשה לו מהכל ממירין דדיעבד הוא, וגם הוא סתם לשונו, ועלה בדעת רב אשי שהקשה ליה דהתם נמי איכא תרתי מדקא מסיק עלה לא שהאדם רשאי להמיר ולא קשה הכל ממירין, מלבד כדקתני הכל מעריכין, ולא האריך. לא שאדם רשאי להעריך, ואהדר ליה התם לא דמי למתניתין דהכא דהכל, דהתם ליכא למימר תרתי למה י, דאיצטריך למתני' לא שהאדם רשאי להמיר לאשמועינן שסופג את הארבעים דלוקין על לאו שאין בו מעשה, וכמו שפירש רש"י ז"ל לקמן בסוגיין. ומה ששנה התנא הכל ממירין, והוצרך להאריך לא שהאדם רשאי להמיר ולא תנא הכל שהמירו תמורתן תמורה אלא שסופג את הארבעים, משום שלשון התנא הוא זה לעולם הכל סומכין הכל מעריכין וכדברי רש"י ז"ל, וכשחזר והקשה לו מהכל מעריכין, חשב גם כן רב אשי שהיה סבור רב אחא דאי אפשר לומר דהכל דהכא לכתחלה דכל הכל לאו לכתחלה הוא, ודברי רב אחא לקמן ומה שהשיב רב אשי מוכיחין כן, שעד הסוף לא הבין האחד את דעת חבירו לא זה קושיתו של זה ולא זה תשובתו של זה, כן נראה לי.

רבי יהודה אומר טוב מזה ומזה נודר ומשלם ואפילו ר' יהודה לא קאמר אלא דאמר הרי זו. פי' נדבה.ואף על גב דקתני נודר ומשלם, הא אמרינן בנדרים (י, א) לר' יהודה תני נודב, ואיכא מאן דמפרש דר' יהודה נמי לא קאמר אלא במביא כשבתו לעזרה וסומך עליה כדרך שהיה הלל עושה, והכא נמי משמע בתוספתא (פ"ב ה"ה) דגרסינן התם רבי יהודה טוב מזה ומזה מביא כשבתו לעזרה וסומך עליה ושוחט, והיינו נודב, דמתרץ התם בנדרים רבי מאיר דאסר אפילו בכי הא אסר, לפי שהרגיל בנדרים בא לידי לא יחל, כמו שפירש רש"י ז"ל דלפעמים ידור בחוץ בנדר או בנדבה ובא לידי מעילה או לידי לא יחל: ויש אחרים דנותנין טעם לדבר, שהרגיל בקרבנות סומך על קרבנותיו ואינו נזהר מן השגגות, אבל מי שאינו רגיל בקרבנות נזהר ויירא ומדקדק על עמו. והקשו בתוס' אם כן לר' מאיר היאך אכלו בשר במדבר, שהרי נאסרו בבשר תאוה. ותרצו דלפי שנאסרו בבשר תאוה הותרו בשלמים. ועוד הקשה והא כתיב (בראשית כח, כ), וידר יעקב נדר וכתיב (במדבר כא, ב) וידר ישראל וכתיב (תהלים עו, ב) נדרו ושלמו לה' אלהיכם. ותירצו דבשעת צרה שאני, וכך דרשו בהגדה (ב"ר ע, א) וידר יעקב נדר לאמר לאמר לדורות שיהיו נודרין בשעת צרתן. והרמב"ן ז"ל כתב דלכולי עלמא מודו בכדרך שהיה הלל עושה שהיה מביא כשבתו לעזרה שהוא מותר ונאות, ור' מאיר ור' יהודה לא פליגי, אלא דמשמעות דורשין לבד איכא בינייהו. הלכך בכל עת מותר להביא שלמים לעזרה ולסמוך עלייהו ולשחוט, וכן לא נאסר אלא נדרי גבוה כגון עולות ושלמים שאין חפץ לה' בעולות וזבחים, אבל נדר לעניים מצוה וחובה, ואין צריך לומר שנודרין ונשבעין לפרוש מן האיסור או לנדר וכדתנן (אבות פ"ג, י"ג) ונדרים סייג לפרישות:

פרק הכל שוחטים
אלא הכל מעריכין ונערכין נודרין ונידרין ה"נ וכו'. הכל נידרין לאתויי פחות מבן חודש דאע"ג דאינו נערך הוא נידר וגבי נודרין לא רבי מידי אלא דתניא לי' אגב נידרין:

טוב מזה ומזה. פי' מן הנודר ומשלם וכ"ש מן הנודר ואינו משלם שאינו נודר כל עיקר כי שמא מתוך שרגיל בכך יבא לידי בל יחל או בל תאחר: ואע"ג דקרא לא קאמר אלא משתדור ולא תשלם משמע לר' מאיר דאי משום הא פשיטא אלא ודאי ארישא סמוך משום דקאמר את אשר תדור בדיעבד שלם ואעפ"כ טוב אשר לא תידור משתידור לכתחלה שמא לא תשלם כלל או שמא לא תשלם בעתו. אבל ר"י משמע לי' קרא כפשטי' ולא נצרך אלא משום משתידור ולא תשלם אבל נודר ומשלם טוב משניהם. והא דכתיב את אשר תדור שלם לפי שא"א לומר לו שידור עכ"פ דלאו חובה הוא:

ואפילו ר"י לא קאמר אלא באומר הרי זו וכו'. והא אתיא כלישנא בתרא דפ"ק דנדרים דבלישנא קמא הא אמרי' דבנדר דוקא פליגי אבל בנדבה אפי' ר"מ מודה דשרי ובלישנא בתרא אמרי' דבנודב דוקא פליגי אבל בנדר אפי' ר"י מודה דאסור ולא שרי אלא באומר הרי זו והא דקתני טוב מזה ומזה נודר ומשלם תני נודב ומשלם ובשמעתין נקטי' להדיא כלישנא בתרא משום דמשמע לן דאיהו עיקר וא"ת ה"נ נימא מאי הכל נודרין נודבין וכר"י. וי"ל דאכתי מעריכין קשיא כדפרש"י ז"ל דההוא לא משכחת אלא באומר עלי שאלו צא אמר ערכי עלי או ערך פלוני עלי אלא שתפס ההעו' בידו ואמר הרי אלו לערכי לא נערך כי לא אמר כלום דה"ל כמו שאינו מחויב חטאת ואומר הרי אלו לחטאתי שלא אמר כלום והא דאמרי' התם שאם אמר הריני בערכי או הריני בערך פלוני שהוא חייב התם לפי שהאומר הריני נידון כאומר הרי עלי. ומ"ש רש"י ז"ל דלא משכחת לה אלא באומר הרי עלי לאו לשון עלי ממש אלא ענין עלי כלומר שמסבל עליו וז"ב: והקשה בתוס' דהתם בנדרים אמרי' לפום לישנא בתרא דנקטו הכא דאף באומר הרי זו לא אמר ר"י אלא במביא לעזרה ומקדישה וסומך עליה מיד ושוחטה כהלל ומוכח דר"מ אפי בכי הא לא שרי כדי שלא יבא לידי הרי עלי וא"כ איך אכלו ישראל בשר במדבר שהרי נזהרו בבשר התאוה ולא הותר להם אלא בשר נדרי שלמים או נדבותיהם ותירנו דהתם כיון דלא אפשרבלאו הכי מודה ר"מ, עוד הקשה דהא כתיב וידר יעקב נדר לאמר וההוא בעלי הוא. וכתיב וידר ישראל נדר וכו'. ועוד כתב נדרו ושלמו לה' וכו'. ותירצו שכבר דרשינן בב"ר מאי נדר לאמר אזהרה שיהיו נודרין בעת צרה וע"ז סמכו לנדור נדבות לעניים ביום הכפורים לפי שהוא בעת צרה למלאות חסרונות לעניים שא"א אלא ביום כנופייא:

והרמב"ן ז"ל היה מפרש דבר מכל דין שאין דברי ר"מ ור"י אלא בנודרין ונודבין קרבנות של רשות גמור דרך נדבה שלא לצורך ודומיא דערכין שהם רשות גמור ואין חפץ לשם בעולות ושלמים וערכין כל שיש בו חשש בל יחל אבל כל שהוא לצורך עצמם כההיא דמדבר וכן כל שרואה בעצמו שצריך לידור עולות ושלמים לשום לד כפרה או ריצוי השם מותר. וכן נראה ודאי שאם לא כן לפום לישנא בתרא לא משכחת מקריב עולות ושלמים לר"מ ונפלה קרבנות נדבה בבירא וכן אומר ז"ל דכל שהוא לדבר מצוה שרוצה לזרז עצמו פשיטא דשרי ואריך וכדנפקא לן בפ"ק דנדרים מדכתיב נשבעתי ואקיימה. והא דאמרי' כל הנודר כאלו בנה במה ונקרא רשע ההיא דברי הכל הוא ובנדרים איסור שקיומם חטא וכדמוכח התם ואף על גב דדריש התם אתיא חדלה מן וכי תחדל לנדור לפי שיש בכלל דכי תחדל לנדור אף נדרי איסור אבל כל שמועתינו דהתם אינו אלא איסור נדרים לכ"ע נמצאת לומר נדרי איסור אסורין לדברי הכל ונדרי הקדש בקרבנות נדבה ורשות גמורה פלוגתא ר"מ ור"י והלכתא כר"י ונדרי הקדש דלכפרה או של מצוה לזרוזי נפשי' א"נ בעת צרה מותרין לכתחלה ודברי הכל הוא:

הקדמה

אמר מנחם בן שלמה לבית מאיר י"א כבר ביארנו בפתיחת זה החבור על זאת המסכתא ר"ל מסכת חולין שהיא מסדר קדשים והעתקנוה משם לסבת מה שנתפשט ההרגל לשים כל ההשתדלות בלמוד בשלשת הסדרים הידועים מועד נשים ונזיקין והיות שאר הסדרים נעזבים עזיבה מוחלטת זולתי לאחד מעיר ושנים ממשפחה כמו שביארנו בפתיחת זה החיבור וזאת המסכתא לרוב היותנו צריכים בזמננו זה לידיעת דרכיה והתבוננות כלליה ופרטיה ראו הגאונים להעתיקה ממקומה ולהביאה אל גנזי אלו הסדרים הרגילים אצלנו ואמנם הנה התחברותה אל זה הסדר ר"ל סדר מועד הוא לפי שעניניה נאותים יותר אל זה הסדר וזה להיות כל עניני סדר מועד ענינים מונחים על חובת הנהגת האדם בעניני גופו לבד מבלי שיצטרף אחר עמו וכבר ידעת ברוב עניני סדר נשים שהם ענינים אין מציאות להם לאיש בלתי האשה ובלתי עדים וכן רוב עניני סדר נזיקין אין מציאות להם לאחד לבדו רק בהצטרף עמו נתבע או תובע או עדים או דיינים אבל אלו העניינים הם ענינים מסורים ליחיד בכל עניני הנהגתו בדברים הדתיים מאין צורך להצטרפות אחר עמו כעניני התפלות והשביתות והמאכלות וכן ברוב הענינים ולזאת הסבה נכללה בזה הסדר והיא כוללת שנים עשר פרקים וסדרם לפי שיטתנו א' הכל שוחטין ב' השוחט ג' אלו טרפות ד' בהמה המקשה ה' אותו ואת בנו ו' כסוי הדם ז' גיד הנשה ח' כל הבשר ט' הזרוע והלחיים י' ראשית הגז י"א העור והרוטב י"ב שלוח הקן:

וענין המסכתא כלו אמנם הוא סובב לבאר עניני אסור והיתר בדברים שבאכילת בשר מה שאסור לאכול מכל וכל ומה שהוא אסור באכילתה עד שיעשה דברים שהוא צריך לעשותם קודם שיאכל ממנה זהו יסוד המסכתא אלא שעל ידי ענינים אלו יתגלגלו במסכתא דברים שלא מן הכוונה כמו שיתבאר ועל זה הצד יחלקו ענייני המסכתא לעשרה חלקים הראשון לבאר בו הלכות שחיטה בשלמות השני לבאר בו בטרפויות בהמה חיה ועוף הן בדברים האוסרים את כלה הן בדברים האוסרים אבר ממנה לבד וסימני טהרות בהמה חיה ועוף ודגים וקרביהם וביצים וחגבים ואיסורן או הכשרן מצד חסרון זמן וכן כל דיני עובר הנמצא בבהמה הן חי הן מת ודברים היוצאים מגופה כגון עגל שנולד מן הטרפה והדומה לזה ואם הוציא ממנה אבר או נחתך ממנה אבר וכל כיוצא באלו השלישי בענין איסור שחיטת אותו ואת בנו הרביעי בענין כסוי הדם וברכות השחיטה והכיסוי החמישי בענין ניקור הגידים והחלב ותולעים הנמצאים בבשר הששי בענין אסור הדם והפלטתו דרך מליחה השביעי בענין בשר בחלב וכל איסורין הבאים על ידי תערובת השמיני בענין איסור מתנות כהנה הצריכים ליתנם קודם שיאכל ממנה כגון זרוע לחיים וקיבה ונתגלגל בה על ידי זה מה שאינו מענין אכילת בשר כגון ראשית הגז התשיעי בענין שלוח הקן היאך צריך לשלחו קודם שיאכל האחר העשירי על איזה צד מקבל הכשר טומאת אוכלין ואיזה דבר מגוף הבהמה מצטרף לכך ואם הוכשרה לכך בדמי שחיטה אם לאו וכל שכיוצא באלו הענינים החלק הראשון יתבאר בשני פרקים הראשונים ממנה ר"ל פרק הכל שוחטין ופרק השוחט החלק השני יתבאר בפרק אלו טרפות ופרק בהמה המקשה השלישי יתבאר בפרק מיוחד בפני עצמו והוא פרק אותו ואת בנו הרביעי יתבאר בפרק מיוחד בפני עצמו והוא פרק כסוי הדם החמישי יתבאר בפרק גיד הנשה החלק הששי והחלק השביעי יתבארו בפרק כל הבשר השמיני יתבאר בפרק הזרוע ובפרק ראשית הגז התשיעי יתבאר בפרק שלוח הקן העשירי יתבאר בפרק העור והרוטב ואע"פ שפרק העור והרוטב קודם לפרק שלוח הקן תקון סופרים הוא כדי להשלים המסכת והסדר כלו בענין מצות שלוח הקן בזה הענין ר"ל למען ייטב לך לעולם שכלו טוב והארכת ימים לעולם שכלו ארוך והנה התבאר שכל אלו הענינים הם מענינים שבאכילת בשר מה שיאסר ממנו מכל וכל ומה שיאסר ממנו עד שיעשו בו איזה תקון זהו יסוד המסכתא דרך כלל אלא שבאו בה כמה ענינים על ידי גלגול הן מן הדומה לענין כגון איסור שתיית מים מגולים איסור תולעים הנמצאים בפירות והדומים לאלו הן משאר ענינים כמה וכמה ולא יכנס בזאת המסכתא חלק אחד בגבול חבירו רק מעט מזער כגון נקיבת הוורידין שהיה מקומה עם החלק הששי ונתגלגל עם החלק הראשון וכן בקצת דברים כענין סוגית התלמוד על הדרך שקדם:

והפרק הראשון ממנה אמנם יסוד הכונה בו לבאר ענין הלכות שחיטה אלא שנתגלגל משחיטה למליקה וביאר בזה שהכשר לשחיטה פסול למליקה והכשר למליקה פסול לשחיטה ועל ידי גלגול דבר זה נתגלגל בהרבה ענינים שהם הפכיים בענינים אלו כל שכשר באחד מהם פסול בחברו על ידי דבר זה נתגלגל עוד בדברים שאף בגוף אחד מצינו עליו שני ענינים שהוא מתחלף בהם מאחד מהם לחברו לפי זמנו ואמר עליהם שכל זמן שהאחד מצוי בו הוא נפקע מן האחר כענין כל מקום שיש מכר אין קנס וכו' והדומים לו ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לששה חלקים הראשון לבאר בו עניני השוחטין ר"ל מי הוא הראוי לכך והשני לבאר בו באיזה זמן שוחטין השלישי לבאר בו במה שוחטין הרביעי לבאר בו באיזה מקום מן הבהמה שוחטין החמשי לבאר בו על ידי גלגול במה שנמצא בשני גופים שהכשר באחד פסול בחברו הששי לבאר בו ע"י גלגול גם כן בגוף אחד שדינין מתחלפין עליו לפי זמנו שכל זמן שהוא ראוי לאחד מן הדינין הוא נפקע מן האחר זהו שרש הפרק אלא שנתגלגלו בו הרבה דברים שלא מן הכונה כעניין סוגית התלמוד על הדרך שהקדמנו:

והמשנה הראשונה ממנו אמנם תכוין לבאר ענין השוחטין על ידי מי תכשר הבהמה בשחיטתה ועל ידי מי תפסל והוא שאמר הכל שוחטין ושחיטתן כשרה חוץ מחרש שוטה וקטן שמא יקלקלו את שחיטתן וכלן ששחטו ואחרים רואים אותם שחיטתן כשירה אמר הר"מ פי' ההלכה הזאת נתקשה פירושה על חכמי התלמוד לפי שיש בה ספקות הרבה והוא כי מה שאמר הכל שוחטין מורה על שמותר לכל לשחוט לכתחלה ומה שאמר שחיטתו כשרה מורה ששחיטתן מותרת אם עברו ושחטו אבל לכתחילה לא ומה שאמר גם כן וכלן ששחטו אינו שב על חרש שוטה וקטן בלבד לפי שאלו היתה זאת כונתו היה לו לומר ואם שחטו ואחרים רואין אותם ואינו אלא על מי שנאמר בהם בתחלת הדבור הכל שוחטין לכתחלה וזה מאשר יקשה גם כן לפי שאלו נאמר בהן שהן שוחטין לכתחלה אינן צריכים אחרים רואין אותן ותירוץ הקושיות האלו כפי מה שנתאמת בתלמוד הוא כמו שאבאר אותו בקצרה וזה שהשוחט צריך שיהיה יודע הענינים המפסידים השחיטה והם חמשה שהייה דרסה חלדה הגרמה עקור ועוד יתבארו כלם במקומותם מהמסכתא הזאת וצריך עם כל זה להיות מומחה במלאכת השחיטה ומהיר בה כגון ששחט פעמים רבות לפני חכם ולכשידע הדברים המפסידים השחיטה שהם חמש שמא יארעו בהם ויהיה מומחה הרי זה שוחט לכתחלה ומה שאמר במשנה הזאת הכל שוחטין אם יודעין ומומחין אבל אם לא היו מומחין ועברו ושחטו בודקין אותן ושואלין אותן דברים המפסידות את השחיטה לפי שאנו אומרים שמא יקלקלו בשחיטתן ר"ל יפסידו ואפי' הם יודעים מפני שאינם שלמים בדעתם וכלן ששחטו ר"ל שאינן מומחין וכן חרש שוטה וקטן שחיטתן כשרה אם היה אחרים רואין אותם כל זה אם לא נמצא השוחט שאינו מומחה בשחיטה לשאול אותו אם יודע המפסידות השחיטה אם לאו אבל אם מצינו אותו על שאלתו אנו סומכין לא על אחרים שרואין אותן:

אמר המאירי הכל שוחטין וכו' תחלת הדברים צריך אתה לידע שמשנה זו אינה נשנית בדיוק וריסי עיניה מעידין עליה שכן הוא שהרי מכיון שאמר הכל שוחטין שפירושו אף לכתחילה לא היה צריך לומר ושחיטתן כשרה שהוא מורה דוקא בדיעבד ונמצא שיש לנו לומר לפי הלשון שענין הכל שוחטין מוסב על קצת שוחטין שמותרים לשחוט לכתחלה ושענין שחיטתן כשרה מוסב על קצת שוחטין אחרים שאין להם לשחוט לכתחילה וכן מה שאומר וכלן ששחטו ואחרים עומדים על גבן שחיטתן כשירה שלשון וכלן מורה שהוא מוסב על חרש שוטה וקטן ועל אחר שכבר הוזכר קודם להן ר"ל אותם שנכללו במה שאמר ושחיטתן כשרה שאם תפרשהו על חרש שוטה וקטן לבד היה לו לומר ואם שחטו שהרי היה נפרד מהם לאלתר ונמצא שהלשון מוכיח שהוא אומר כן אף על אותן שאמר בהן תחלה ששחיטתן כשרה בדיעבד וטרחו בגמרא ליישב ענין משנה זו על אפניהם בששה פנים והשלשה מהם התבאר הפסדם בגמרא בפי' ונשארו בקושיא שלא הספיקו לתרצה אבל השלשה הנשארים כבר השיגה דעת בעליהם ליישבם בלא קושיא לענין פירוש אבל לענין פסק לא נראה לגאונים לפסוק כאחד מהם משני עניינים שנאמרו בה זה בכה וזה בכה ואעפ"י שאין דעתנו נוחה לדבריהם לענין פסק הרי אנו כותבין את דבריהם לצורך ביאור המשנה:

ומעתה נתחיל בביאור המשנה לפי הדעת הראשון ונאמר הכל שוחטין ר"ל כל המומחין והם שנודע לנו בודאי עליהם שיודעים הלכות שחיטה שוחטין לכתחלה אע"פ שאין מוחזקין אצלינו באמון ידים ובתגבורת הלב שלא יתעלפו בראיית מכת חרב כמדת קצת רכי הלב שמן הסתם אין חוששין לעלוף כלל הא שאינן מומחין אצלנו אין לנו למסור להם לשחוט לכתחילה ואם שחטו שחיטתן כשרה על מנת שנבדוק בו אחר שחיטתו ונמצאהו יודע הלכות שחיטה חוץ מחרש שוטה וקטן שאפי' הם מומחים אצלינו אין מוסרין להם לשחוט לכתחילה אף באחרים עומדים על גבם שמא יקלקלו בשחיטתן ר"ל שמא ישהו או ידרסו או יחלידו הא להגרמא ועקור אין חוששין שנכרין הם אף לאחר שחיטה הא לשהייה או דרסה חוששין אף באחרים עומדים על גביהם לכתחלה שמא יקלקלו והאחרים לא ירגישו ואף כשתאמר שירגישו יש בה משום בל תשחת וזהו שאמרו בגמרא שמא קלקלו לא קתני אלא שמא יקלקלו זאת אומרת אין מוסרין להם לכתחילה ופירשו גדולי הרבנים אף באחרים עומדין על גבם ואע"פ שמסופה למדנו כן שאמר שחיטתן כשרה כך היא דרך התנא לומר אין עושין כן לכתחלה הא דיעבד כשר ומ"מ אחרוני הרבנים פרשוה באין אחרים רואין כלומר אין מוסרין להם לכתחילה בלא אחרים אף להתלמד מחשש מראית העין שיחשבו הרואים שעל כונת האכילה מסרנו להם ונשוב לדברינו והוא שאין מוסרין להם לשחוט לכתחלה שמא יקלקלו בשחיטתן וכן אם שחטו בלא עמידת אחרים על גבם אע"פ שבדקנום ומצאנו שיודעין שחיטתן פסולה שמא קלקלו בשחיטתן וכלן ר"ל בין חרש שוטה וקטן בין שאינו מומחה ששחט והלך לו ואין בידינו לבדקו אם עמדו אחרים על גביהן מתחלה ועד סוף שחיטתן כשירה ששחיטת חולין אינה צריכה כונה ואם לאו פסולה זהו ביאור המשנה לדעת זה וקצת חכמים פסקו כן:

ולפי הדעת השני יהיה פירוש המשנה בהיפך זה והוא שאמר הכל שוחטין כלומר כל המוחזקין באימון ידים שלא בחשש עלוף כלל כגון ששחט לפנינו שנים ושלשה פעמים שוחטין לכתחלה אע"פ שאין מומחין אצלינו שמן הסתם רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם בידיעת הלכות שבה ואין לנו לשאול עליהם בכך כלל אבל חזקת אמון ידים אנו צריכים לידע ענינו מפני שרבים סבורים להתחזק בעצמם ואין יכולים הא שאין מוחזקים לא ישחוט אחד מהם לכתחלה ואם שחט שחיטתו כשרה על מנת שיאמר בריא לי שלא נתעלפתי חוץ מחרש שוטה וקטן שאפי' לא נתעלפו שחיטתן פסולה שמא קלקלו בשחיטתן וכלן ר"ל בין חרש שוטה וקטן בין שאינו מוחזק ששחט והלך לו ואין בידינו לשאלו אם נתעלף אם לאו אם עמדו אחרים על גבן שחיטתן כשירה ואם לאו פסולה זהו ביאור המשנה לדעת זה וקצת חכמים פסקו כן ולדעתנו משנה זו אם כך היא מתבארת אינה שנויה כהלכה ופסק הדברים לדעתנו הוא שמוסרין לכתחלה לשחוט לכל בן דעת אע"פ שאינו מומחה אצלינו ולא מוחזק שרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם ומוחזקים הם ואין לנו לבודקם אם ידעו אם לאו ולא לשאול בהם אם נתעלפו אם לאו ופירוש המשנה יש בידנו כדי לישבו על אפניו לדעת זה אלא שאין לנו לפרשה בדרך אחרת אחר שחכמי התלמוד פרשוה אלא לפרש בה מה שפרשו הם ולומר עליה שהיא שנויה שלא כהלכה ומ"מ מה שנאמר בה מחרש שוטה וקטן הלכה פסוקה היא ובגמרא נבאר עקרי הדברים כלם דרך פסק:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה לדעתנו ודברים שבאו בגמרא על משנה זו עם מה שיש לנו להוסיף על פסק זה שהזכרנו אלו הם מכיון שהתחלנו לבאר ענין השוחטין ישראלים הרי אנו משלימין ענין זה דרך פסק קודם שנבאר ענינים אחרים הקודמים בגמרא על ידי גלגול כדי שיהא ענין זה סדור במקום אחד הן מה שיצא לנו מן הגמרא הן מה שיצא לנו מדברי המפרשים:

מה שביארו במשנה דרך פסק לדעתנו שמוסרין לשחוט לכתחלה לכל אדם אע"פ שאינן מומחין ולא מוחזקין ואין לנו לבדוק אחריהם כלל לא לפני שחיטה ולא לאחר שחיטה יש מי שחולק עלינו לומר במי שאינו מומחה שאע"פ שמוסרין לו לשחוט לכתחלה מטעם רוב מצוים וכו' בודקין אותו אחר ששחט אם ישנו לפנינו שהרי לא החליטו לומר לשאינו מומחה לא חיישינן על הדרך שאמרו בחברתה לעלפויי לא חיישינן אלא רוב מצויים אמרו והרי יש לך כיוצא בה בסכין שנאבד או ריאה שאבדה שכשרה מטעם רוב וחזקה ואעפ"כ כל שישנם לפנינו צריכין בדיקה הא אם הלך לו אין מחזרין אחריו ואין מפקפקין בשחיטתו והפרש זו יש בין מומחה למוחזק שעל העלוף אפי' הוא לפנינו אין אנו צריכים לשאלו כלל וכן כתבו רוב הגאונים ואין הדברים נראין להתיר לשחוט לכתחלה למי שנצטרך לבדקו אחר שחיטה אם ישנו שם אלא שהם כוללים בה שכל דבר שאלו לא עשאו לבסוף אסור אין סומכין על אותה בדיקה מתחלה כגון שנתיר שחיטת משומד לתאבון בלא בדיקת סכין על סמך שנבדקהו אחר שחיטה ושחיטת כותי בלי עמידה על גביו על סמך שנהא חותכין ונותנין לו אבל זה שאם אינו לפנינו לא נפסלה שחיטתו בכך אע"פ שלכתחלה אם ישנו צריך לעשות כך מוסרין לו מתחלה על סמך זה ולא יראה כן אלא דין שאינו מומחה כדין שאינו מוחזק ואין מפקפקין בשחיטתן:

מגדולי המפרשים מכריעים לומר שלא נאמר רוב מצויין ורוב מומחין אלא באדם שאין אנו יודעין טיבו כלל אבל מי שנודע לנו שאינו יודע לא הלכה ולא מדרש אלא שאין יודעין בו אם יודע הלכות שחיטה אם לאו יש לנו לפקפק בו ואין שחיטתו כשרה אלא בבדיקה אחר שחיטה ועל דרך זה הם מפרשים המשנה לפי דעת הראשון שכתבנו בה:

היה הדבר ברור לנו שאינו יודע הלכות שחיטה אם אחרים עומדין על גביו שחיטתו כשרה ודוקא שיעמוד על גביו מתחלה ועד סוף ולא סוף דבר אם שחט אלא אף לכתחלה מוסרין לו הואיל ומומחה עומד על גביו:

שחט בלא אחרים עומדין על גביו מתחלה ועד סוף אם אמר ברי לי שלא שהיתי ושלא דרסתי ושלא החלדתי ומצאנו סכינו יפה מותר לאכול משחיטתו ויש מחמירין וכן הדברים נראין מאחר שלא ידע מה שראוי להזהר עליו אי אפשר לו לעמוד על בירור הענין וזו היא שאמרו סתם כל טבח שאינו יודע הלכות שחיטה אסור לאכול משחיטתו ואם כדברינו היה לו לומר בודקין אותו וכו' ולא שיאסור במוחלט ועוד שלדברינו היה להם לפרש משנתנו בדרך זה הכל שוחטין אע"פ שאין מומחין אצלנו אבל נתברר שאינו יודע לא ישחוט ואם שחט בודקין אותו אם אמר בריא לי וכו' שחיטתו כשרה חוץ מחש"ו וכו' שאפי' אמ' וכו' וכלן ששחטו כלומר בין שאינו יודע כלל בין חרש שוטה וקטן ואחרים עומדין על גבן כשרה ואם לאו פסולה אלא שנראה שאינו נאמן וכל שאסרנו בנתברר שאינו יודע פירושו אף בשחט לפנינו שנים ושלושה פעמים יפה ואפילו שחט בבהמה זו סימן אחד יפה וכן יתבאר למטה בסוגית הגמרא:

חרש והוא שאינו שומע ואינו מדבר ושוטה והוא שנתפרשו סמניו במסכת חגיגה בפרק ראשון אין מוסרין להם לשחוט לכתחלה אף במומחה עומד על גבן ואם שחטו ואחרים עומדין על גבן מתחלה ועד סוף שחיטתן כשרה ויראה לי דוקא בשאותן אחרים מתכונים ליתן לב על שחיטתן ואם לא כן הרי אמרו לענין טהרות במסכת חגיגה חזקה אין אדם משמר מה שביד חבירו ומ"מ אפשר שבטהרות החמירו:

קטן והוא שלא השלים שלש עשרה שנה ויום אחד אם הוא יודע לאמן את ידו התבאר במסכת סוכה שמוסרין לו לשחוט לכתחלה ובלבד במומחה עומד על גביו ואפי' היה הוא יודע הלכות שחיטה ואם אינו יודע לאמן את ידיו דינו כחרש ושוטה מכל וכל מומחה היודע בעצמו שאינו יודע לאמן את ידיו או שהוא קרוב לבא לידי עלוף אסור לו לשחוט לכתחלה ואם שחט ולא נתעלף שחיטתו כשרה:

שכור אם נתבלבלה דעתו מחמת שכרותו והוא הקרוי במסכת עירובין הגיע לשכרותו של לוט מגדולי המחברים כתבו שהוא בכלל שוטה וכן מצאנוה בהלכות גדולות ואין שחיטתו כשרה אלא באחרים עומדין על גביו מתחלה ועד סוף ואם לא נתבלבלה דעתו אע"פ שאינו מיושב בדעתו כל כך שיהא יכול לדבר בפני המלך הרי הוא כפקח לכל דבריו אלא שפטור מן התפלה וכן התבאר בעירובין פרק הדר וכן מדבר ואינו שומע או שומע ואינו מדבר הרי הוא כפקח לכל דבריו:

שחיטת הנכרי יתבאר למטה שהיא נבלה ואף בגר תושב והיא שקבל עליו שלא לעבוד עבדה זרה שאף הוא אינו בכלל ישראל אבל שחיטת המשומד חלוקה לפנים הרבה וסוף הענין בה שאם הוא משומד לכל התורה שחיטתו פסולה מכל וכל אף באחרים עומדין על גביו והרי היא נבלה כשחיטת הנכרי ואם אינו משומד אלא לדבר אחד ענינו חלוק לדעתנו לחמשה פנים והם הראשון משומד לע"ז או לחלל שבת בפרהסיא והשני משומד לעבירה אחרת שלא ממין ע"ז ושבת ושלא ממין אכילת בשר שאינה שחוטה כגון שהוא משומד לערלות ר"ל שאינו מל את בניו ולא שנמנע מצד שמתו לו בנים מחמת מילה שזה ישראל גמור הוא אלא מחמת שהוא כופר באותה מצוה או שהוא משומד לאכול חלב או דם וכיוצא בזה השלישי משומד אוכל נבילות לתאבון הרביעי משומד אוכל נבילות שלא לתאבון ולא להכעיס גם כן אלא שהוא משומד לענין אותה מצוה ר"ל שפורק מעליו עול מצות שחיטה החמשי משומד לנבלות להכעיס וכיצד הוא דינם משומד לע"ז או לחלל שבת בפרהסיא אף שלא להכעיס אלא לאיזה צד של תאבון דינו כמשומד לכל התורה ושחיטתו פסולה ונבלה אף באחרים עומדים על גביו ויש אומרים ששחיטת משומד לע"ז ולחלל שבת בפרהסיא אינה נבלה להכי אהני שמא דישראל ששחיטתו מטהרת מידי נבלה אף במשומד לע"ז ואין נראה כן משומד לעבירה אחרת שלא ממין עבדה זרה ושבת ושלא ממין אכילת בשר שאינה שחוטה אפי' הוא ממין אכילה כגון חלב ודם ואפי' להכעיס שוחט לכתחלה ודינו לענין שחיטה כישראל גמור לכל ענין שבשחיטה ומגדולי המחברים כתבוה דוקא לתיאבון ואף בזו שבודק סכין ונותן לו ואין הדברים נראין שהמשומד לדבר אחד אינו משומד לכל התורה וא"כ אינו משומד לענין שחיטה ואף לדבריהם יראה דוקא בשנעשה משומד עליה על הדרך שיתבאר למטה אבל אם עבר על עבירה אחת פעם אחת אע"פ שנעשה פסול לעדות עליה אין צריך לבדיקת סכין ואף הם כתבוה כן ר"ל בפסולי עדות מצד עבירה שאין צריכין לבדיקת סכין משומד לאכל נבלות לתיאבון בודק סכין ונותן לו ואחר שסכין כשר בידו חזקה אינו פוסל את השחיטה והרי הוא כישראל גמור ושוחט לכתחלה בלא עמידת אחר על גביו ואם לא בדק סכין לפני שחיטה אסור לשחוט לכתחלה חזקה אינו טורח בכך ולא משהה אכילתו וכן אין מוסרין לו לשחוט לכתחלה על סמך שנבדוק הסכין אחריו שמא נבא לסמוך אחריו על בדיקתו או שמא יאבד הסכין ויבא להכשיר על הדרך שמכשירין בבהמה אחרת ומ"מ אם שחט בודקין אותו לאחר שחיטה ואין סומכין על בדיקתו ואם מצאו יפה אין פקפוק בשחיטתו חזקה עליו שכל שאפשר לו לעשות בהיתר שלא תתאחר אכילתו בכך אבל אם לא בדקנו סכינו או לפניו או לאחריו חזקה עליו שאינו טורח בתקונו ופסולה ואינו נאמן לומר בסכין בדוקה שחטתי או לאחר שחיטה בדקתיה ונמצאת יפה שחזקה עליו שאינו טורח ולענין ביאור זה שאמרו מיטרח לא טרח י"מ אפילו לבדוק וי"מ שהבדיקה אין בה טורח אלא שפירושה שאם ימצאנה פגומה לא יטרח להביא אחרת או לתקן את זו ולדעתי הכל אחד שמאחר שאלו ימצאנה פגומה אינו משתדל לתקנה או להביא אחרת למה יבדוק יש מי שאומר שמשומד אוכל נבלות לתאבון צריך להיותו מומחה אצלנו שכל כיוצא בו אין לסמוך על רוב מצויים אצל שחיטה שלא אמרו כן אלא שאם אינו בקי אינו מכניס עצמו לשחוט ומשומד אינו בכלל זה והדברים נראין:

מכיון שבדקנו לו את הסכין לפני השחיטה אין אנו צריכין לבדקו פעם שנית אחר השחיטה ואע"פ שיש לחוש שמא נפגם בעור העמד הסכין על חזקתו ונודע לך במה נשחטה קרינא ביה וכן דעת רוב מפרשים וכן כתבו שאפי' בשחיטת כמה בהמות אין צריך לנו לבדקו לזה אלא פעם ראשונה שהרי סתם אמרו בודק סכין ואפי' לשחיטת כמה בהמות ומ"מ נראה לי שאנו צריכים לבדוק בסימנין אחר שחיטתו שהרי בישראל עצמו לא יצתה הבהמה מחזקתה עד שיבדוק בסימנין כמו שיתבאר וא"כ היאך נוציאה מחזקתה בבדיקתו של זה שהוא חשוד שאם מצאם מקולקלים הוא אוכלה ואינו מחזיר אחר אחרת ויש מי שמיקל בכך מאחר שהוא שוחט ואינו נוחר חזקה כראוי שוחט ובודק מיד ואם לא מצאם שחוטים חוזר ושוחטן מיד קודם שיעור שהייה ואין אומרים בכיוצא בזה שאינו טורח לחזור ולשחוט גדולי הדור הורו שאם שחט שלא בבדיקת סכין לא לפניו ולא לאחריו ונכנס מומחה וראה שני סכינים לפניו אחד כשר ואחד נפגם ואמר המשומד בכשר שחטתי נאמן והדברים נראין אחר שלשעתו מיד הוא נכנס שכל שאפשר לו בהיתר עושה:

משומד אוכל נבלות דרך פרוק עול מצות שחיטה לא דרך תאבון ולא דרך הכעסה פרשו בה רבותי ששחיטתו כשרה ודוקא בבדיקת סכין ובישראל עומד על גביו ואף לכתחלה שוחט כדרך זה ויראה לי אף ביוצא ונכנס ומ"מ רוב מפרשים דנין אותו כמשומד להכעיס שאנו מזכירים את דינו עכשיו:

משומד אוכל נבלות להכעיס והוא שמניח את ההיתר במזיד ואוכל את האסור אינו שוחט לכתחלה לעולם חזקתו כל שאפשר לו לנבל מנבל ואם שחט בסכין בדוקה לנו ובאחרים עומדין על גביו מותר ויראה לי אף ביוצא ונכנס כל שהוא מחשב שישראל נזהר ממנו מתירא שמא יבא ואף מגדולי קדמונינו כתבוה כן ויש מי שאומר שאף לכתחילה ואין נראה כן כמו שנכריע למטה בשמועה מקבלין קרבנות מן הגוים וכן יש מי שאומר ששחיטתו כשחיטת הנכרי לגמרי וגדולה מזו מצאתי לקצת מפרשים שאף לעבירה אחרת כל שהוא להכעיס מין הוא אפילו בעבירה אחת ושחיטתו אסורה בהנאה כשחיטת המין כמו שהתבאר למטה בסוגיית המשנה השניה ואף גדולי המחברים נראין כמסכימים בה ואין דעת רוב מפרשים נסכמים לכך וכבר פסקנו במס' ע"ז ובמסכת הוריות על זה שאינו מין אלא משומד אלא שהם מפרשים אותה בדרך פירוק עול ואע"פ שאמרו שם להכעיס לאו דוקא ואין הדברים נראין וכן יש מי שאומר שכל שעובר עבירה אחת דרך פירוק עול ולא לתיאבון להכעיס הוא שהרי אינו קפיד על אחיזת ההיתר אע"פ שהוא לפניו ואף הסוגיא מוכחת כן שלא דברו בזו כלל אלא שרבותי מחלקים בה מפי קבלתם כמו שביארנו למעלה:

נשים ועבדים כנעניים הואיל ומלו וטבלו לשם עבדות בודקין סכין ושוחטין לכתחלה אם ידעו הלכות שחיטה והרי הן אצל שחיטה כמופלא שבבית דין לכל דבר ואין לנו לבדוק בהן לא על המחאתן ולא על חזקתן כלל ויש מי שאומר הואיל וחזקתן שאינן מומחין צריך שתתברר לנו המחאתן ומ"מ הן עצמן נאמנות בכך ואע"פ שבמסכת פסחים אמרו הימנינהו רבנן בדרבנן אלמא בשל תורה לא טעם הדבר מפני שבדיקת חמץ טורח יותר בבדיקת חורין וסדקין מהיכן ושמא לא בדקו יפה ומתוך כך לא היו נאמנות בו אילו היתה בדיקתו מן התורה וכך פירשו גדולי הדור במה שאמרו בעירובין על עבד ושפחה שהם נאמנים לומר עד כאן תחום שבת שלא אמרו חכמים בדבר להחמיר אלא להקל אלמא דוקא בדרבנן אף זו מפני שמדידת תחומין צריכה בקיאים בקדור וברבוע ובהבלעה כמו שיתבאר במקומו והם מצויות לטעות או לסמוך על מי שמצוי לטעות הא בעלמא כל שאין שם טרח יותר או אפילו היה שם טורח יותר אלא שאינן מצויות לטעות בו אף בשל תורה נאמנות והוא שסמכו עליהן בניקור גיד וחלבים ומליחה ואע"פ שיש בקצת דברים אלו חולקים שלא לסמוך עליהן עיקר הדברים כך הוא כמו שיתבאר במקומו בארוכה בע"ה:

בקצת חבורי הראשונים נמצא שאין הנשים שוחטות לכתחלה מפני שדעתן קלה וכנגד מה שכתבנו ותשובה להם ממשנתנו וכן ממה שאמרו בזבחים פרק כל הפסולים שאמרו שם במשנה ראשונה כל הפסולים ששחטו שחיטתן כשרה שהשחיטה כשרה בזרים בנשים ובעבדים ואפילו בטמאים ובלבד שלא יגעו בבשר והקשו בגמרא ששחטו אין הא לכתחלה לא ורמינהי וכו' ותירץ הוא הדין דאפילו לכתחלה ומשום דבעי למיתנא טמאים דאינהו מיהא לכתחלה לא שמא יגעו בבשר תנא בכולהו ששחטו:

כותיים כבר ידעת שעשאום כגוים גמורים לכל דבר ואין אנו צריכים לדבר על שחיטתם אלא שמגדולי המחברים חדשו בענין זה כת אחת והיא צדוקים וביתוסים והיא כת שאין מאמינים בתורה שבעל פה ופרשו בהם שהם בדין שהיו בו הכותיים קודם שעשאום כגוים גמורים שאם נודע בהם שהם מומחים שחיטתן כשרה ודוקא בישראל עומד על גביו או אפי' יוצא ונכנס ואם שחט בינו לבין עצמו יראה לי שהוא חותך כזית בשר ונותן לו אם אכלו מותר ואם לאו אסור כדין האמור בכותיים וגדולי הדור כתבו שאף אם אכלו אסור הואיל ושהייה דרסה וחברותיה לא נכתבו בתורה בפירוש אין סומכין בענינם עליהם שהרי אמרו בכותיים לדעת רבנן דאחזוקי ולא כתיבא לא סמכינן עלייהו ואני תמה אם כן היאך לא הקשו ממנה לאביי ורבא שאמרו שניהם שבנותן לו מותר אלא ודאי שהייה וחברותיה הן הן גוף השחיטה וכתיבן קרינן להו אפי' (אפי') לרבנן וכן לשחיטת עוף אע"פ שאינה כתובה בתורה וכמו שאמרו למטה מצא בידו דיקוריא של צפרים קוטע ראשו של אחד מהם ונותן לו ואם אכלו מותר לאכול משחיטתו ובלבד בשיכניסם תחת כנפיו שלא יראה הכותי ראשה של איזה מהם היא וכן שממסמסו עד שאלו היה בו סימן יהא מעבירו בכך ואם מפני ששחיטת העוף לא נכתבה בהדיא בתורה הואיל ואחזוק בה הרי קבלוה ככתובה וכן בשהייה ודרסה וחברותיהן ואע"פ שעל זו אמרו אחזוק ולא כתיבה תנאי היא ולרבנן לא סמכינן עלייהו לאו דוקא דבהני נימא הכי דהני מיהא ר"ל שהייה וחברותיה ושחיטת עוף ככתובין הן ובמילי אחריני הוא דקאמר תנאי היא או שמא הלכה כרשב"ג וסומכין עליהן אף באחרות ולענין ביאור למדת ממה שכתבנו שכשהתירו ביוצא ונכנס דוקא בשהוא מומחה אצלנו אבל אם אינו מומחה צריך שיעמוד על גביו מתחלה ועד סוף כדין מי שנודע לנו שאינו יודע הלכות שחיטה ובדיקת סכין בכותי לא הוזכרה שכל שישראל עומד על גביו מתירא הוא ובודק יפה קצת מפרשים פרשו שלא נקרא משומד אוכל נבלות לתאבון אלא כשחזר על זה שני פעמים או שלשה הא פעם אחת שמא דרך מקרה היה וכמי שמתאוה לטעום טעם איסור ופרחה תאותו לשעתה:

מי שהוא משומד לעבירה מדברי סופרים הן בענין שחיטה הן בשאר עבירות כגון סתם יינם או כלאים בלא שוע טווי ונוז יש מי שאומר שאנו דנין אותו לענין זה כמשומד לדבר שהוא מן התורה ויש חולקין בדבר והדברים נראים כדעת ראשון ובלבד בדברים של פרהסיא וכן יראה במס' הוריות פרק אחרון במה שאמרו שם בענין זה שני כלאים כיון דמפרסמא מילתא כדאורייתא דמי:

אחר שביארנו על הסדר ענין השוחטים ישראלים או הדומים להם שהשחיטה נפסלת בהם הרי אנו חוזרים לכתוב פסקי שאר הדברים שבאו תחת משנה זו על ידי גלגול שלא מכונת הספר כמו שהקדמנו ואלו הן:

מי שהפריש בהמה לחטאתו או לעולתו או לאיזה קרבן ונמלך אחר כן להחליפה באחרת אסור שנאמר לא יחליפנו ולא ימיר אותו טוב ברע או רע בטוב ואם עושה כן במזיד לוקה אע"פ שהוא לאו שאין בו מעשה בפי' אמרו כל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר ומקלל את חברו בשם ולא עוד אלא שאף תמורתו קדושה שנאמר והיה הוא ותמורתו יהיה קדש ואפי' שגג בענין הואיל והזיד בתמורה לוקה ר"ל שאם נתכוין לומר הרי זו תמורת עולתי ואמר הרי זו תמורת שלמי לוקה ותמורתו תמורה הואיל ויש לו שלמים אבל אם שגג בתמורה עצמה ר"ל שהיה סבור שמותר תמורתו תמורה אבל אינו לוקה והכל שהמירו בקרבן שלהם תמורתן תמורה ולוקין אחד אנשים ואחד נשים ואפי' יורש בקרבן אביו אבל קטן שהגיע לעונת נדרים והיא שנה שלפני הפרק הדבר ספק אם תמורתו תמורה אם לאו כמו שיתבאר במקומו ומ"מ אינו לוקה ועיקר דבר זה במסכת תמורה:

הנודר בלשון ערך והוא שאמר ערכי עלי או ערך פלני עלי הרי הוא חייב להביא כערך הקצוב בתורה לפי שני הנערך אחד שהעריך את היפה ואחד שהעריך את המנוול והנודר בלשון זה נקרא מעריך ואותו פלני שאמר עליו ערך פלני עלי הוא הנקרא נערך אבל אם נדר בלשון דמים כגון שאמר דמי עלי או דמי פלני עלי אין זה לפי שני הנידר אלא לפי ענינו ושמין אותו כעבד הנמכר בשוק והנודר בלשון זה נקרא נודר ואותו פלני שאמר עליו דמי פלני עלי הוא הנקרא נידר וכן מי שאמר הרי מעות אלו לערכי כל שלא אמר תחלה ערכי עלי אינו ערך הכתוב בתורה לחייבו כפי שניו והכל מעריכין ונודרין אחד אנשים ואחד נשים ואפי' קטן כל שהגיע לעונת נדרים על הדרך שביארנו בנדה פרק דופן וכן הכל נערכין ונידרין ואע"פ שיצאו הגוסס והיוצא ליהרג מכלל הנערכין והנידרין מפני שכמת הם חשובים ואין להם לא ערך ולא דמים כמו שיתבאר במקומו מ"מ על הרוב אנו מדברים וכבר ידעת שאין למדין מן הכללות ובנידרין מיהא אף פחות מבן חדש שאין לו ערך דמים יש לו וכל שאמר הימנו דמיו עלי חייב בדמיו ועיקר דבר זה במס' ערכין:

אע"פ שהערכין ושאר הנדרים מצוה כדי להרגיל עצמו במדות מעולות מ"מ כבר רמזה תורה שאם נמנע מזה אין בכך כלום והוא אמרו ית' וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא ומ"מ ראוי לו להזהר שלא יהא קופץ לנדרים כדי שלא יבא לידי מכשול באיחורן אלא כשלבו נודב ליתן יקפוץ ויתן מיד ואם לבו נודב לקרבן יביא בהמתו לפתח העזרה ויקדיש ויקריב כדרך שהיה הלל עושה על הדרך שביארנו בנדרים והוא מה שאמר השלם ע"ה טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם לפיכך אם נדר יהיה זריז להביא ולא סוף דבר בלשון הרי עלי שחיובו דבק על כתפיו וחייב באחריותה אם נאבדה ושמא הוא סבור שיצא ידי חובו בהפרשה אחת אלא אף באמר הרי זו שמאחר שהפרישה אינו חייב באחריותה כמו שיתבאר במקומו ולענין ביאור מיהא יש שואלים היאך אמרו ואפי' ר' יהודה לא אמר אלא בהרי זו והא בנדר קיימינן והרי אמרו נדר הרי עלי נדבה הרי זו ותירצו בה שלא אמרו כן אלא כשמלת נדר ונדבה נזכרות כאחת אבל כל שאתה מזכיר נדר לבד פירושו בין בהרי זו בין בהרי עלי ומ"מ במסכת נדרים אמרו תני נודב:

תוס' בד"ה התם כדקתני טעמא כו' הכל מתפיסין בתמורה אחד שוגג ואחד מזיד כו' עכ"ל בגמרא שלפנינו בריש תמורה ליתא הגירסא הכי אלא דה"ג שם הכל מתפיסין בתמורה א' אנשים וא' נשים ולפי גירסתם שכתבו היה מוכרח כפר"ת ולא הל"ל וק' לפי' דבסוף פ"ק כו' וע"ש בתוס' דמוכח מדבריהם ג"כ שלא היה גרסתם כך ודו"ק:

בד"ה וסופג כו' וא"ת הל"ל וסופג שמונים דהא תרי לאוי כתיב לא יחליפנו ולא ימיר וי"ל כו' עכ"ל ולמאי דאמרינן בפ"ק דתמורה דמ"מ לא הוה לאו שניתק לעשה דכתיב לא יחליפנו ולא ימיר דהוי ליה תרי לאוי וחד עשה ולא אתי חד עשה ועקר תרי לאוי אין מקום לקושייתם דאהנך תרי לאוי לא לקי אלא חדא זימנא משום דאי לא הוי אלא חד לאו לא הוי לקי כלל כיון שניתק לעשה וצ"ע:

בפרש"י בד"ה רבי יהודה אומר טוב כו' דהכי משמע טוב אשר לא תדור כו' עכ"ל ולא בעי לפרש דלענין נדר מפרש ליה הקרא לר"י כמו לר"מ בנדבה ולענין נדבה פליג ר"י דטוב מזה ומזה (נודר) [נודב] ומשלם משום דבקרא נדר דוקא כתיב כמ"ש התוספות דמשמע ליה הא דקאמר ר"י טוב מזה ומזה נודר ומשלם אפירושא דקרא קאי כמו לר"מ וק"ל:

בגמ' וכל הכל לכתחלה הוא וכו'. מדברי המקשה משמע דלאו מלשון שוחטין דייק לעיל מיניה דלכתחלה הוא אלא מלשון הכל וא"כ צ"ל דר"ל דמדמפיק ליה התנא בלשון ריבויא משמע ליה דבכל אופן הוא כשר אפי' לכתחלה וק"ל:

ברש"י [ד"ה הכל שוחטין וכו'] והכל שוחטין דמתניתין פליגי בה אמוראי בגמ' למר לאתויי טמא בחולין ולמר לאתויי וכו'. לאו בהא פליגי בהדיא אלא פליגי באוקימתא ובדיוקא דמתניתין דמרישא הכל משמע לכתחלה ושחיטתן כשרה משמע דיעבד ומר מוקי לה לכתחלה ודיעבד דמתניתין בטמא ומר מוקי לה בכותי או בעבריין לתיאבון כדאיתא בגמ' לקמן וממילא שמעינן דלמר הכל דמתניתין טמא בחולין ולמר אתי לאתויי כותי או עבריין:

ד"ה וכולן בגמ' מפרש מאי וכולן. ר"ל אמה קאי דאי אחש"ו לחודיה קאי לא הל"ל למתניתין וכולן אלא הל"ל ואם שחטו ואחרים רואין אותן וכו' כדאיתא בגמ':

ד"ה ושחיטתן כשרה וכו'. והא ליכא למימר כולה מתניתין לכתחלה וחדא קתני וכו' ר"ל ענין אחד דהאי ושחיטתן כשרה אינו ענין בפני עצמו לומר דבדיעבד דוקא כשרה אלא ר"ל הכל כשרים וראויים לשחוט ושחיטתן כשרה וטובה לכתחלה:

ד"ה הכל נודרים וכו' ואם אמר דמי עלי או אמר על אחד דמי פלוני עלי וכו' כצ"ל:

בא"ד ואפילו היה הנידר זה פחות מבן חדש וכו' כצ"ל:

בתוס' בס"ד ראשון משום דבשאר עבודות נשים פסולות אפי' כהנות. ר"ל דגבי שחיטת קדשים ה"א דנשים לא הוו שוין לאנשים משום דהא בשאר עבודות כהנים כשרים וכהנות פסולות א"כ ה"ה לענין שחיטה אינן שוין לאנשים דשחיטת נשים פסולה אפי' בדיעבד:

ד"ה התם כדקתני טעמא וכו' וקשה לפירושו דבסוף פ"ק דתמורה וכו' משמע דמן הדין ראוי להיות חמורה במזיר יותר מבשוגג וכו'. י"ל מאי קאמר וקשה לפירושו של ר"ת תקשה ליה אשינוייא דרב יהודה גופיה דמשני בריש תמורה הכל מתפיסין בתמורה א' שוגג וא' מזיד והא מזיד ראוי להיות יותר תמורה מבשוגג אבל האמת דשם בגמ' בריש תמורה אינו מפורש בהדיא בשנוייא דר"י אחד שוגג אלא הכי איתא התם אמר ר"י הכי קתני הכל מתפיסין בתמורה ותו לא וי"ל שר"ל שאין פירוש הכל ממירין לשון לכתחלה אלא ר"ל הכל מתפיסין בתמורה פירש שאם המירו בדיעבד נתפס בתמורה וכן פירש שם רש"י אלא שר"ת הקשה שם לפרש"י א"כ ב' דיעבד למה לי כדקאמר הכא לקמן ופירש דרבי יהודה דמשני הכי קתני הכל מתפיסין וכו' ר"ל דלכתחלה דרישא אתי לאתויי מזיד והצעת הפשט שם לפירוש ר"ת הכי דהמקשה דהתם ידע שפיר סוגיא דהכא דאיכא הכל לכתחלה ואיכא הכל בדיעבד כדקאמר הכא וכדתנן הכל מעריכין ונערכין וכו' אלא דקשיא ליה דמדקתני בסיפא לא שאדם רשאי וכו' דהיינו דיעבד מכלל דהכל דרישא לכתחלה הוא ולכך משני רב יהודה דהכל דרישא דמשמע לכתחלה אתי לאשמועינן מזיד ואע"ג דקתני בסיפא לא שאדם רשאי וכו' אלא שאם ?המיר מומר וסופג את הארבעים א"כ שמעינן שפיר דאפי' במזיד הוי תמורה שהרי אין סופג ארבעים אלא במזיד ואפי' הכי קאמר דאם המיר מומר ה"א דר"ל דלענין זה הוא מומר שנתפס בתמורה לענין שסופג את ארבעים אבל למזבח אינו כשר בהמיר במזיד וקושיית התוס' דהכא הכל לפי שיטת פירש ר"ת דהתם ולהכי מקשה ועוד דבריש תמורה פריך וכו' ומשני התם ר"י דלכתחלה דרישא אתי למזיד והוי ליה לשנויי' בתמורה דלא הוי תני לה בסיפא לא שאדם רשאי וכו' אלא משום דבעי לאסוקי וסופג את הארבעים ועוד י"ל מאי פריך אפירושו של ר"ת תקשה ליה א?רק התודה דשם אמר ארבעים בכתפיה וכשר משמע בהדיא דיותר ראוי להיות מן הדין תמורה בשוגג מבמזיד אבל כד מעיינת התם לא תקשה לך מידי דהתם איירי בנתערבה תודה בתמורה ומתה אחת דחברתה אין לה תקנה וכו' כדאיתא התם ופריך התם דלייתי עוד בהמה אחריתא ולחם ויתנה אם זו שנשארה מהראשונה היא תודה הא לחמה והבהמה זו שהביא עתה יהיה תמורה ואם הראשונה שנשארה היא תמורה הא תודה והא לחמה ועל זה קאמר דהיאך נאמר לו שיעשה תמורה לכתחלה ויהיה חייב מלקות כדי לתקן הראשונה אין זה תיקון ארבעים בכתפיה וכשר וק"ל וכן מצאתי בתוס' ישנים:

בא"ד וי"ל דלענין בהמה שתהא כשרה למזבח וכו'. ר"ל דאי לאו ריבויא דיהיה ה"א דבשוגג אינה נתפסת בתמורה דהוי כמו הקדש בטעות דלענין התפסה בתמורה מסתבר יותר במזיד מבשוגג אבל לאחר שנתרבה שוגג לענין התפסה לענין שיהא כשר למזבח פשוט לן שוגג יותר ממזיד:

ד"ה וכתיב טוב אשר לא תדור מעיקרא מייתי מדברי תורה וכו' לכאורה היה נראה לפרש כוונת התוס' בזה דס"ל דהראיה אחרונה דמייתי גמרא מטוב אשר לא תדור ו ' היא יותר חזקה מהראיה הראשונה שמביא מפסוק וכי תחדל לנדור וכו' וא"כ היה לו להביא הראיה האחרונה שהיא חזקה קודם הראשונה דהוא קרא וכי תחדל לנדור ומתרצי מעיקרא מייתי מדברי תורה וכו' אבל אין נראה לפרש כן הדא דלקמן משמע בהדיא בתוס' בדף זה ע"ב ד"ה אבל אמר הרי עלי וכו' דפסוק וכי תחדל לנדור הוי ראייה יותר חזקה שהרי כתב שם ולר"י משמע ליה קרא דוקא בנדבה אע"ג דבנדר כתיב דהא בנדר לא מצי למימר נודר ומשלם טוב שהרי כתיב וכי תחדל לנדור וכו' ועוד דאדרבה דסוגיא דגמרא היא דהראיה אחרונה תמיד היא יותר חזקה ?? ראשונה ע"כ נ"ל לפרש כוונת התוס' איפכא דקשה להם דהיה לו להביא הראיה החזקה דהיינו דפסוק וכי תחדל לנדור לבסוף כסוגיית הגמרא בכל מקום ומתרץ דלכך שינה בכאן הסדר משום דמעיקרא מייתי מדברי תורה וכו' וק"ל:

גמרא התם כדקתני טעמא. ר"ל פירוש. ובאבן עזרא תמצא הרבה וטעמי. והכוונה ופירושו. וכה"ג כתבתי בשבת (נד ב):

רש"י ד"ה אלא הכל ממירי'. יביא בהמת חולין אצל בהמת קדשים כו'. בתמורה ספ"ה תנן דאפי' תחת חטאת ועולה שיש לו בבית דבריו קיימין. ועי' לקמן (מא ב) ובפירושו שם:

רש"י ד"ה הכל נערכין. או אמר עליו אחר כו'. כצ"ל. וכן לקמן בד"ה הכל נידרים צ"ל או אמר עליו אחר כו':

טוֹב מִזֶּה וּמִזֶּה, שֶׁאֵינוֹ נוֹדֵר כָּל עִקָּר (דברים כג, כג) (קהלת ה, ד). פירוש טוב ממי שנודר ואינו משלם מיד אלא לאחר זמן וממי שנודר ומשלם מיד דהיינו תוך שעה אחת, הוא שאינו נודר כל עיקר כלומר אינו מזכיר בפיו לשון נדר לומר 'הרי עלי' אלא אומר 'הרי זה' דאין כאן נדר כלל דברי רבי מאיר אבל רבי יהודה אומר טוב מזה ומזה דהיינו ממי שנודר ואינו משלם אלא לאחרי זה וממי שנודר ומשלם מיד דהיינו תוך שעה אחת הוא הנודר ומשלם תוך כדי דבור שאומר הרי עלי והחפץ או הכסף בידו ונותנו תוך כדי דבור מפני שזה שתי מצות האחד מצות הנדר שאמר 'הרי עלי' שחייב עצמו לצדקה והשני מצות הפרעון שפרע תוך כדי דבור ישלם נדרו מה שאין כן אם אמר 'הרי זה' אין בידו אלא מצוה אחת שהקדיש החפץ או הכסף.

הכל שוחטין בהג"ה אשרי דפרקי' חתר איך מאמינים ע"א על השחיטה דאתחזק בהמה באינה זביחה. בשלמא כשעומדת לשחוט ומוסרים לו י"ל הואיל ובידו אך כשכבר נשחט או שמביא בשר ממקולין שאינינו בידו לשחוט אמאי מהימן והעלה פני יהושע כיון שעכ"פ מתה לפנינו ואינינה כמו שהיתה בחזקה ראשונה ואין אנו יודעים איך מתה אם בשחיטה כשרה או לא לזה נאמן ע"א. וי"ל שזה מרומז בלשון התנא הכל שוחטין ונאמנים עלי' לאפוקי מר"א ממיץ בהג"א הנ"ל שמחלק בין כשרים לריקים ופוחזים עי"ש דליתא אלא הכל נאמנים עלי' ולא מבעי' שוחטים שבידו אלא אפי' שחיטתן כשרה בדיעבד אם כבר נשחט ואינינו בידו מ"מ נאמן כפני יהושע הנ"ל ונהי דלא מצי למימר אוקמתא הכי דלשון לא משמע דמיירי בנאמנים ועוד אי עיקרא להכי אתי דע"א נאמן לא הו"ל למימר ושחיטתן לשון רבים אע"ג דאשוחטים דעלמא קאי מ"מ כיון אי ס"ד דעיקר כוונת התנא להשמיענו דע"א נאמן הי"ל למנקט ושחיטתו לשון יחיד אע"כ לאו להכי אתי. אלא הכל לאתויי לכל מר כדאית לי'. אבל מ"מ מלתא אגב אורחי' יש להמתיק בלשון המשנה כנ"ל:

והנה תוס' במס' בכורות כ' ע"ב הקשו איך נסמוך ארוב מצויין נגד חזקות איסור נימא סמוך מיעוטא שאינם מומחים לחזקת שאינה זביחה ואיתרע לי' רובא כבר"פ אשה שהלכה ועיין לקמן פ"י ע"ב ד"ה סמוך וכו' ותי' תוס' בכורות דלאו דוקא רובא אלא סתם מצוין כמו סתם ספרי דדייני מגמר גמירי ריש גטין. והרא"ה בבד"ה וכן תלמידו הריטב"א בחידושיו כ' דכל מצוין מומחין כמו רוב גוים פרוצים עתוס' כתו' י"ג ע"ב ד"ה מסייעא לי' וכו' ע"ש. והרשב"א במשמרת הבית כ' דבלא"ה ק' מעיקרא ליתא דהכא במיעוט שאינם מומחים איכא נמי דשחיט שפיר אעפ"י שאינו מומחה:

אך הא קשי' לרשב"א עכ"פ דלמא במקום נקב קשחיט מה תאמר רוב כשרות נוקמא מיעוטא טרפות לחזקה ואיתרע לי' רובא. ולפע"ד ליישב דנהי בסוגיא מנ"ל דאזלינן בתר רובא ילפינן מהא דדלמא במקום נקב קשחיט התם אנו דנין נגד כל י"ח טרפות דלמא שום א' מי"ח טרפות אית בבהמה וא"ת בדקינן לי' דלמא במקום נקב קשחיט אלא ש"מ אזלינן בתר רובא ולאפוקי מר"מ דחייש למיעוטא. אבל לבתר דאזלינן בתר רובא וליכא למיחש לשום טרפות רק לנקיבת הושט לסומכו לחזקה ה"ל נקיבת הושט מיעוטא דמיעוטא רוב כשרות לגמרי והמיעוט טרפות אינן טרפות בנקיבת הושט אלא בשארי י"ח טרפות וה"ל מיעוטא דמיעוטא ולכ"ע לא חיישינן. ועיי' מהרש"א בבכורות שם שכ' ניקב הושט לא הוה נבלה אלא טרפה וכן נראה דעת ר"ת שברא"ש פ"ב דחולין סי' ו' דשיהו במיעוט קמא לא הוה נבלה אלא טרפה וכ' בתפארת שמואל בחי' טי"ד סי' ל"ג דצ"ל דס"ל דוקא פסוקת הגרגרת ברובו הוה נבלה אבל ניקב לא הוה אלא טרפה ושחיטה מטהרתו מידי נבלה ע"ש. נחזור להנ"ל רשב"א תי' לחלק בין ההוא דהכא לדר"פ האשה שהלכה. דהכא החזקה מעיקרא כך הוחזקה שעתידה להסתלק ע"י מעשה אדם שימיתנו ורוב מצוין מומחין אין המיעוט מנגד להרוב לצרפו עם החזקה כי לכך הוחזקה מתחלה. וגם המיעוט דהתם אלים טפי לצרפו דאמרינן מיעוט נשים מפילות פי' מאותן רוב שמתעברות איכא עוד מיעוט שמפילות אבל הכא רוב מצוין מומחין והמומחה כל מעשיו מתוקנים ואלו הי' במומחה גופי' מיעוט מקלקלים הוה דומה להתם אך המומחה כל מעשיו מתוקנים וק"ל:

מתוך דבריו למדנו דלא שייך הכא למימר דהוה רוב התלוי במעשה כמ"ש פני יהושע דאלו הוה אמרינן רוב מעשיהם מתוקנים הוה תלוי במעשה אך כיון שכל מעשיהם מתוקן ורק רוב המצוין מומחין וזה אינו תלוי במעשה אלא כך הוא מנהג העולם שרוב המצוין אצל השחיטה מומחין הם לא שייך רוב התלוי במעשה וק"ל. והרב"י סי' א' מייתי דעת ר"ח שבמרדכי פא"ט דס"ל אפי' בדלא אתחזק אינו זבוח כגון בדיקת טרפות נמי אינו נאמן למכור לאחרים והיינו דס"ל כהרמב"ם פ"ח ממאכלות אסורות הלכה ז' ח' ועיקרו בספי"א ממאכלות אסורות דפליגי שם עם הראב"ד בפי' סוגיא ס"פ אין מעמידין ומ"מ היינו דוקא בזה"ז ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם אבל כשהי' רוב ישראל דרים יחד כ' רמב"ם דכ"ע מהימני ע"ש תדע דהרי אפי' בדמאי שנמצאו חשודים מ"מ ליכא אלא מיעוטא והקילו בי' ועיי' תוס' בכורות כ' סוף ע"א ועי' ש"ך סי' א' סק"ב וריש סי' קי"ח ועד"מ אות י"ב:

ופירש"י כל הכל מייתי לי' בפ"ק דערכין וכו' מלשונו משמע דאמוראי דשמעתין לא באו אלא לתרץ הכל לאתויי מאי מר אומר לאתויי טמא בחולין ומר לאתויי כותי או מומר ולא באו ליישב לשון לכתחלה ודיעבד. וסתמא דתלמודא דאיהו רב אשי איהו קשי' לי' הכל שוחטין לכתחלה ושחיטתן כשרה דיעבד. ואיהו מפרק לי' ואמר הכי לרבה בר עולא דמפרש הכל לרבות טמא בחולין ומפרש לכתחלה ודיעבד כך ולאביי ורבא דמוקי בכותי יתפרש כך ואני רב אשי אומר דבמומר איירי ויתפרש כך וכל הסוגיא דברי רב אשי הם ומיושב קו' תוס' ד"ה אנא וכו' ועי' לקמן פירש"י ד"ה רב אשי אמר גרסינן עכ"ל פי' ולא אמר רב אשי וכ"כ בת"ח ע"ש:

ונראה דרש"י לא מייתי אלא אוקמתא דרבה בר עולא ודכותי ומומר היינו אוקמתא דרבא דמוקי לב' משניות חדא בכותי וחדא במומר כדלקמן י"ז ע"א ובריש ערכין וס"ל לרש"י ה"ה אוקמתא דרבה בר עולא סגי לב' המשניות דאי מהכא ה"א דאיטמי בשרץ וסכין ארוכה קמ"ל אידך אפי' בטמא מת ובקרומית של קנה וקמ"ל שוחטין לכתחלה בקנה דלא תנן בשום משנה עיי' לקמן ט"ו ע"ב ובתוס' ד"ה ורמינהו. אבל אוקמתא דרבינא א"א לשנויי ב' המשניות דאי לישנא דמומחים ליתי' ללישנא דמוחזקים דשניהם לא יכונו כאחד ע"כ לא מייתי רש"י אלא הני לישני דמתרצי לתרי הכל:

ועיי' לקמן י"ו ע"ב תוס' ד"ה אמר שמואל וכו' נראה הכרח לדבריהם דליכא היתר לכתחלה להוליך והביא הנשחט תחת הסכין דא"כ מ"ט נאיד שמה י"ז ע"א מאוקמתא דהכל שוחטין הכל בשחיטה אפי' עופות משום דומיא דבכל שוחטין הא בכל שוחטין נמי מצי לאוקמי בנשחטין בכל הנשחטין שוחטין בין בהמה בין עוף מוליך ומביא הנשחט והסכין עומד למעלה אע"כ כהתוס' דאין שום אופן להתיר לכתחלה. וכיון שזכינו לדין נהי דסתמא דתלמודא ס"ל הכי בחולין ובערכין והדין דין אמת מ"מ אמוראי דשמעתין לא נחתו אלא ליישב הכל שוחטין קמייתא אבל בתריתא אפשר לפרש כנ"ל וק"ל:

וכ' תוס' ורא"ש דברפ"ג דזבחים מוכח דנשים שוחטין לכתחלה ואפי' שום חידוש ורבותא ליכא דאל"כ ה"ל למיתני הכל שוחטין א' נשים כבתמורה אע"כ אין שום רבותא. וכ' רשב"א דליכא למימר דברפ"ג מיירי בעע"ג דלשון שהשחיטה כשרה משמע כשרה כמו זרים ואינך ע"ש ואע"ג דבקדשים לעולם איכא עע"ג כהן המקבל דם במזרק מ"מ אפשר שאינו יודע הלכ' שחיטה ואלו הוה צריכין באשה כהן המקבל שיודע הלכ' שחיטה לא הוה כשרה כמו זרים וא"ש דברי רשב"א. אך תינח דמוכח דליכא למיחש לדעתן קלות אבל הגה' מיי' חשש ללבן רך שמא תתעלפו ולזה מהני שפיר כל מאן דהוא העע"ג ושפיר איכא למימר שאני קדשים דאיכא כהן המקבל עע"ג וי"ל דאי איכא למיחש לעילוף אסור למסור להן קדשים לכתחלה שמא ויביאם לבית הפסול והפסד קדשים שוב אמרו לי שכ"כ בטה"ק רפ"ג דזבחים ונכון הוא:

וכ' הר"ן אע"ג דבבדיקת חמץ אי לאו דהימניהו רבנן בדרבנן לא הוה מהימני משום דנשים עצלניות הן ובודקין כל שהן היינו בבדיקת חמץ על הספק ומחמת עצלניות תולות בספק לקולא ומורים היתירא אבל בודאי איסור לא ע"ש ולפ"ז מיירי הכל בסכין בדוק וברפ"ב דזבחים סכיניהם היו בדוקים ועומדים בבית החליפות אבל לסמוך עליהן בבדיקת סכין דאיכא טירחא מרובה ומורים התירא בספק וחושבות דדי בבדיקה קלה לא סמכינן על הנשים וכ"כ פני יהושע מסברא דנפשי' ולפ"ז הא דכ' ב"י דלא נהיגי להניח נשים לשחוט וכ' ש"ך דבדבר הרגיל והוה תמיד הוה לא ראינו ראי' ועיי' בש"ך ח"מ סס"י ל"ז ובית שמואל ריש סי' מ"ז השתא י"ל לא משום דחששנו להלכ' א"י אלא משום דטורח עלינו לבדוק סכין וליתן לה בכל פעם ע"כ ממנים שוחטים הראוים גם לבדיקת סכין וממילא אין הנשים לומדת הלכ' שחיטה. אבל לעולם אי משכחת איתתא מומחת ובקיאה בודקין סכין ונותנין לה ותשחוט. ואי קשי' א"כ אמאי דחיק לאוקמי במומר ובודק סכין לוקמי באשה ובודק סכין י"ל דההוא דמרבינן בהכל צריך להיות בו רבותא משא"כ אשה אין שום רבותא אם בדקנו להם סכין כמ"ש תוס' דמשו"ה לא תנן כבתמורה א' אנשים וא' נשים:

ועוד נ"ל לפמ"ש רמב"ם דבמומר לא שייך רוב מצוים מומחים וא"כ הא דאמרינן לרב אשי קשי'. וכולן היינו לס"ד אבל למסקנא דאוקמתא דרבינא נהי כרבינא לא קיי"ל משום דרוב מצוין מומחין מ"מ רב אשי דמוקי במומר נאמר שכוונתו הי' דבודקים אותו אי מומחה הוא וגם סכינו וכאוקמתא דרבינא ואי ליתא קמן דלשיילי' בעי' אחרים רואין אותו וא"ש וכולן. וא"ש דפריך ש"ס רבא מ"ט לא אמר כשמעתי' וכ' תוס' לאוקמא מתני' קמייתא במומר ונדחק מהרש"א בשם הרז"ה ע"ש ולהנ"ל ניחא בהרוחה דבמתני' קמיתא אי מוקמת בכותי קשי' וכולן דבכותי' אי אחזקי בשחיטה הוה בודאי רוב מצוין מומחין כמו ישראל וקשי' וכולן משא"כ במומר וא"כ ממילא א"ש דלא מוקמי בנשים ובדיקות סכין משום דנשים איכא רוב מצוין מומחין וליכא אלא בדיקת סכין וקשי' וכולן:

מיהו כ' מהרש"א מהדורא בתרא דלישנא דלקמן הכא עיקר והתם איידי ע"כ לא ס"ל להו כרפ"ב דזבחים דמשום טמא במוקדשים נקט דיעבד כיון דכל עצמו לא קתני אלא איידי דאינך אע"כ הך לישנא ס"ל משום נשים תני דיעבד וכהלכ' א"י. מיהו לפ"ז לא קי"ל כהך לישנא דסתמא דתלמודא דרפ"ב דזבחים עדיף דהוה מצי לאוקמי' נקט דיעבד משום נשים והוה א"ש לכל הלשונות ונקט משום טמא דלא א"ש אלא ללישנא דהתם עיקר ש"מ דלא כהלכ' א"י:

חוץ מחשו"ק עיי' ס"פ לולב הגזול ברש"י ותוס' דקטן שהגיע לחנוך דוקא בדיעבד בעע"ג וברא"ש דשמעתין אפי' לכתחלה אם הוא מומחה וכ' ביש"ש דלא פליגי והא דלכתחלה במומחה והא דלא גמיר בדיעבד ומה שצריך עע"ג בהגיע לחנוך ומומחה משום עדות דלא מהימן בעדות קטן וצ"ע:

וראיתי בראב"ן דבר תימה שכ' מדאמר ר' יוחנן לקמן י"ג ע"א קטן יש לו מעשה מדאוריי' ושביק חרש ושוטה ש"מ אין להם מעשה מדאוריי' וממילא לא יועיל שחיטתן אפי' אחרים עע"ג. וכולן ששחטו אקטן לחוד קאי אלו דבריו. וצ"ל נקיט וכולן לשון רבים משום דקאי נמי ארישא ולטעמי' אזל דכ' הלכה כרבינא ע"ש דלרבינא נמי ס"ל רוב מצוין ויבואר לקמן אי"ה ואינך אמוראי דוכולן לא קאי אלא אסיפא צ"ל לית להו דר' יוחנן וחרש ושוטה נמי אית להו מעשה. אבל לר' יוחנן דחרש ושוטה לית להו מעשה קאי וכולן ארישא ואקטן דסיפא ולא אחרש ושוטה וצע"ג:

שמא יקלקלו כ' תוס' דלפירש"י גרסינן לקמן רבה זאת אומרת אבל לרבא דלא קפיד אוכולן א"כ מסיפא שמעי' לי'. הנה לקמן באוקמתא דאביי נמי פירש"י ג' ע"א ד"ה שמא ישהו לקמן מפרש מ"ט נקט לשון עתיד אע"ג דאביי לא קפיד אוכולן ואסיפא לחוד קאי מ"מ קמ"ל ברישא בקיצור שמא יקלקלו אע"ג דעתיד למתני בסיפא בהדיא וכ"כ רשב"א בחידושיו. אך עיקר הקושי' אפירש"י איך אמר רבא זאת אומרת אין מוסרין להם חולין לכתחלה דהלא בלא זאת נמי ידעינן הא מסיפא לרישא אע"כ הך זאת אומרת רבה קאמר ליה. מיהו בחי' ר"ן מיישב גם לשון זאת אומרת ולפמ"ש לעיל דרבא דמוקי מתני' קמייתא במומר ומדייק נמי וכולן וכמ"ש לעיל בסמוך א"כ א"ש גירסת רבא זאת אומרת:

ועוי"ל דהא דנאיד רבא מאוקמתא דרבה בר עולא שהוא מרווח משום דקיי"ל חולין שנעשו על טה"ק לאו כקודש דמי אע"ג דפלוגתא דתנאי הוא ספ"ג דטהרות מ"מ כיון דנקט ברישא יקלקלו ומוכח מיני' שאין מוסרין להם חולין לכתחלה א"כ ניחא לי' לאוקמא מתני' כהלכתא אע"ג דלא דייקי לי' וכולן אבל אי לא הוה זאת אומרת מרישא ה"א יותר ניחא לומר שמוסרין להם חולין לכתחלה ודיעבד דסיפא משום רישא נקיט וכולן קאי ארישא וכאוקמתא דרבה בר עולא וכהך תנא דחולין שנעשו על טה"ק כקדש דמי ולא להמציא דין חדש שאין מוסרין להם חולין לכתחלה:

הכל ממירין וכו' לא שאדם רשאי להמיר אלא שאם המיר מומר וסופג את הארבעים כ' במגי"ש דהכי קאמר שאם המיר מומר וא"כ בדיבורו עביד מעשה ע"כ סופג את הארבעים. ואני אוסיף דאיתא במנחות תודה שנתערבה בתמורה ומתה א' מהן הוה סד"א שיביא בהמה אחרת וימיר לכתחלה כדי לתקן הקרבן ומסיק מ' בכתפי' וכשר בתמי' איך נאמר להמיר לכתחלה ע"ש. והנה מדנקט לשון הוה סד"א לכתחלה וכגון שנתערבה תודה בתמורה וכנ"ל ע"כ אמר לא שיהי' שום אדם בעולם רשאי להמיר לא כן שהרי אם המיר מומר וסופג מ' ואיך מ' בכתפי' ימיר לכתחלה:

וסופג את הארבעים התם פריך הא הו"ל לאו הניתק לעשה וגי' שלפנינו לא אתי חד עשה ומינתק תרי לאוין עיי' תוס' זבחים קי"ד ע"ב ד"ה אלמא ולקמן פ"א ע"א ד"ה הנח למחוסר זמן וכו' ע"ש. אמנם רש"י מייתי התם גי' אחרת וכן פסק רמב"ם דאין עשה שאינו שוה ללאו מינתק ללאו כי העשה אינו בציבור ושותפים שאינן עושין תמורה מ"מ בלאו עברו ולפ"ז אפי' חד לאו לא מינתק ועפ"י גי' זו הקשו תוס' בשמעתין דה"ל ללקות שמונים ונעלם זה ממהרש"א ז"ל ותי' תוס' דלא יחליפנו קאי אממיר בשל חברו ולא ימיר קאי אממיר בשלו וכל א' חייב על לאו אחר וצריך להתרות בו על אותו לאו דוקא ואינו לוקה אלא מ'. והנה לאידך גירסא דס"ל לא אתי חד עשה ומינתק תרי לאוי צ"ל דס"ל לא יחליפנו ולא ימיר תרוויהו אחד גברא אלא מדשני קרא בלישני' ולא אמר תרווי' יחליפנו או ימיר ע"כ לרבות גם ממיר בשל חברו אבל לעולם החיוב על כל מי מהם חייב שתים לולי דחד לאו מינתק. והנה רש"י פי' דסופג מ' משום לא ימיר ושביק לא יחליפנו דקדים וכ' מהדורא בתרא משום דחד מן הלאוין מינתק ולא יחליפנו מוקדם ונשאר לא ימיר. ועמ"ש מהרש"א ר"פ איזהו נשך דלא אתי והשיב את העושק ומינתק לאו דלא תגזול כיון שלא נאמרו בלשון א' וא"כ הכא אדרבא ה"ל למימר ואם המר ימיר מינתק דוקא לא ימיר דשוה לי' בלישנא ולא לאו דלא יחליפנו. וי"ל בשלמא התם עושק וגזל שני ענינים הם ונהי דהלאו דגזילה מחמת יתור מוקמי' לי' לעושק שעובר נמי על לא תגזול מ"מ עשה דהשיב את העושק אינו גזל ושני ענינים לגמרי הם ע"כ לא מינתק האי עשה להאי לאו דמילתא אחריתי הוא אבל הכא כבר כתבנו לגי' זו דלא אתי חד עשה ומינתק תרי לאוי צ"ל חליפה ותמורה חד מילתא הוא רק שינוי לשון בעלמא ע"כ שפיר מינתק לא יחליפנו ע"י עשה דימיר ונשאר לאו דלא ימיר ומשו"ה פירש"י דסופג מ' משום לא ימיר כצ"ל לדעת מהדורא בתרא הנ"ל:

אך ראיתי בפירש"י ב"מ צ"א ע"א פירש"י סופג מ' משום לא יחליפנו ע"ש ע"כ נלפע"ד דרש"י קאי נמי לגי' דהעשה אינו מינתק שום לאו משום שאינו שוה ללאו. והא דסופג מ' משום דלא יחליפנו קאי רק אממיר חולין שלו בהקדש של חברו ולא ימיר קאי אממיר שלו בשלו וכבר פירש"י דהכל לאתויי יורש שירש הקדשו של אביו. וא"כ לא שייך להמיר בשל חברו אלא הקדש שירש בחולין שלו ונפקא מלא ימיר ע"כ פירש"י לא ימיר. אך בב"מ התם שקיל וטרי ולבסוף מייתי הכל לאתויי יורש אבל בהס"ד עדיין לא אסיק אדעתי' דמיירי מיורש וא"כ מסתמא מיירי מממיר בשל אחרים דהתחיל בו קרא לא יחליפנו ע"כ פירש"י מלא יחליפנו כנלע"ד נכון:

וכי תחדל לנדור וגו' הקשו תוס' מדכתיב וידר יעקב נדר לאמור ודרשינן לאמור לדורות הבאים. הנה לא רצו להקשות בקיצור מיעקב שנדר די"ל אדרבא חזי מה עלתה בי' שאיחר נדרו ונענש כפירש"י פ' וישלח בפסוק קום עלה בית אל. אך הקשו מדכתיב לאמור לדורות הבאים. והעלו בשעת צרה שאני והקשה במהדורא בתרא א"כ מאי פריך מהכל נערכים דלמא בשעת צרה קאמר. והי' עולה בדעתי דהרי ג' ענינים יש. א' נדר הרי עלי. ב' נדבה הרי זו. ג' קבלה שקיבל על עצמו לעשות כך וכך ונפקא מבפיך זו צדקה כדפי' הר"ן פ"ק דנדרים. ושלשתן מצינו ביעקב. נדבה והאבן הזאת הרי נדב האבן והמקום לבית אלקים. נדר שקיבל על עצמו לעבוד שם ולהקריב באמרו יהי' בית אלקים פי' בקרבנותיו ונכשל ונענש. אך וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך היא קבלה שקבל על עצמו אם יברכהו ה' בעושר יתן המעשר מיד למי שראוי לו ואין כאן לא נדר ולא נדבה וזה לבד הותר בעת צרה וזה לא שייך בהכל מעריכין וא"ש אך ראיתי בחי' אגודה ריש חולין שכ' להדיא שאפי' נדר גמור הותר בעת צרה וא"כ צ"ע מאי פריך מהכל מעריכין:

במשנה הכל שוחטין ושחיטתן כשירה חוץ מחרש שוטה וקטן וכו' וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן שחיטתן כשרה. מבואר בפשיטות מלשון המשנה דדוקא בחרש שוטה וקטן וכל הנך דאתי מריבוייא דהכל הוא דבעינן אחרים רואין אותן להתיר לאכול משחיטתן משא"כ באותן שכשרין לשחוט לכתחלה שחיטתן כשרה לכל ואוכלין משחיטתן אף על פי שאין אחרים עומדין על גבן ואף על גב דקיימא לן בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת כדאיתא ד"ה לקמן וקיימא לן נמי בריש פרק האשה רבה דכל היכא דאיתחזק איסורא עד אחד לא מהימן ובעינן תרי ומשמע בפשיטות מלשון כל הפוסקים דאפילו מדאורייתא בעינן תרי כמו בדבר שבערוה כדמשמע להדיא בריש פרק האשה שהלכה דמדמה הש"ס טבל והקדש וקונמות לדבר שבערוה להך מילתא כיון דאיתחזק איסורא והכי משמע נמי בריש גיטין אלא שכבר כתבו רש"י ותוספות דמה שסומכין על השוחט ממעשים בכל יום ולא בעינן עומדין על גביו אע”ג דאיתחזק איסורא היינו משום שבידו לתקן ועיין שם בתוספות דאפילו היכא שאין בידו לתקנו עכשיו ואפילו היכא שכבר נחתך כל הראש ואין בית השחיטה ניכר ולא שייך לומר רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן אפילו הכי השוחט נאמן מהאי טעמא שכבר היה בידו ומסקו דסמכו אפילו על נשים שאמרו שנשחט על ידי שוחט מומחה דאף על גב דהנשים אין בידם אפילו הכי כיון שבידם ללמוד או לשכור שוחט משום הכי שפיר קרינן בהו כל שבידו נאמן:

ומה שיש לדקדק על לשון רש"י והתוספות מסוגית הש"ס ריש פרק האשה רבה ומכמה סוגיות דלא משמע הכי כבר כתבתי באריכות בסוגיא דריש גיטין בלשון רש"י ותוספות ובפרק הניזקין בסוגיא דכהנים שפיגלו ובסוגיא דקדושין פרק האומר גבי קדשתי את בתי ושם כתבתי ליישב שיטת רש"י ותוספות בזה עיין שם שהעליתי שדברי תוספות בריש גיטין במה שרוצין ליישב המנהג ממעשים בכל יום לענין שחיטה משום דבידו אתינן עלה נראין דחוקים ביותר אלא שלעניית דעתי לולי דברי הקדמונים היה נראה לי ליישב המנהג בפשיטות על פי מה שהעליתי בפרק האומר דף ס"ג ודף ס"ה דהא דקיימא לן דהיכא דאיתחזק איסורא בעינן תרי וחד לא מהימן היינו דוקא היכא דהך חזקה דאיסורא לא איתרע כלל שלולי דברי העד היה דבר ברור כודאי איסור כגון בטבל וקונמות והקדש דמייתי הש"ס בפרק האשה רבה דאחד לא מהימן והיינו מהאי טעמא גופא שלולי דברי העד היה הדבר מוחזק בודאי והוי דומי' דהאשה שהלך בעלה למדינת הים שמדאוריית' עד אחד לא מהימן כשאומר שמת בעלה אלא דחכמים הקילו משום עיגונא וסמכו על הא דאיתתא דייקא ומינסבא והיינו נמי מהאי טעמא גופא כיון שלולי דברי העד לא היה שם מקום ספק כיון שבעלה בחזקת קיים והאשה בחזקת אשת איש עד שאם זינתה תיהרג מה שאין כן הכא לענין שחיטה דמעשים בכל יום שסומכין אפילו על נער או נערה שהולכין לשחוט ואומרין שנשחט ע"פ שוחט מומחה ולא אמרינן כיון דאיתחזק איסורא בעינן תרי הא ודאי ליתא כיון דאפילו בלא דברי עדותן כבר איתרע לה חזקת איסור טובא ומידי ספק לא יצאה אם נשחט כהוגן או נתנבלה ואם כן הוי ליה כחתיכה ספק חלב ספק שומן דקיימא לן בפשיטות דעד אחד נאמן בהם כנ"ל נכון בעזה"י בלי שום גמגום. ומה שהוצרכתי לכפול הדברים ולהאריך כאן היינו לפי מה שראיתי בהגהת אשר"י בשמעתין בשם הא"ז והמרדכי שהקשו הרבה בדבר זה ליישב המנהג היאך נאמין לשוחט אפילו אם אינו אוכל עמהם וכל שכן במי שנתארח אצל שום אדם ובעל הבית אינו אוכל עמהם ואינו רואה מקום בית השחיטה והיאך נסמוך על עד אחד שמא בעל הבית הרגו בקופיץ והא"ז הניחה בקושיא ולא תירץ כלום אלא שכתבו בשם הרא"ם שחולק מסברא דנפשיה דהא דאין ע"א נאמן היכא דאיתחזק איסורא היינו באנשים ריקים ופוחזים כו' אבל בעד מהימן וכשר סמכינן עליה ולכאורה יש לתמוה ע"פ קדוש של רא"ם שיאמר דבר זה לא מיבעיא למאי דקיימא לן דהא דע"א לא מהימן היכא דאיתחזק איסורא היינו מקרא דלא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת ילפינן לה כי היכי דלא מהימן לאיסור כל שכן להתיר אם כן מילתא דפשיטא הוא שאין סברא לחלק בין סתם אנשים ובין כשרים ומומחין דמקרא מלא דיבר הכתוב אלא אפילו אם נדחוק לומר דהרא"ם סובר דהא דעד אחד לא מהימן באיתחזק איסורא אינו אלא מדרבנן כמו שעלה על דעת הרשב"א ז"ל בחידושיו בריש פרק האשה רבה בתחילת השקלא וטריא בסוגית הגמרא דהתם אלא שלבסוף האריך הרבה בדבר ומפרש כל הסוגי' כפשטיה דבכל איסורין היכא דאיתחזק איסורא מדאורייתא חד לא מהימן ומהאי טעמא מסיק בסוף דבריו לענין פסק הלכה למי שמצא תרנגולת שחוטה במקום שיש לחוש לתרנגולת נבלה אין ע"א נאמן כיון שאינו בידו ולא היה בידו שום פעם והיינו כפי' ר"ת ועוד דאפילו אם נאמר דהרא"ם מפרש דבשאר איסורין שאינן דבר ערוה לא הוי אלא מדרבנן אפילו הכי סברא דחוקה מאד לומר לחלק בענין זה בין סתם אנשים לאנשים כשרים כיון שדבר כזה לא מצאנו לו שום שורש בסוגית הש"ס ומאן פליג ועוד דאם כן תיקשי ליה משחיטת מומר אמאי כשר על ידי בדיקת סכין כיון דאין לך רשע גדול מזה היאך נאמין בעיקר האיסור לומר ששחט והרבה יש לי להאריך בדברי הרא"ם וגם בדברי רבי' ברוך שהביא הגהת אשר"י והובא גם כן בספר ים של שלמה:

בתוספות בדיבור המתחיל הכל שוחטין כתוב בהלכות א"י דנשים לא ישחטו מפני שדעתן קלות ואין נראה דאפילו במוקדשים שוחטות לכתחלה כו' עס"ה. ולכאורה היה נראה לי ליישב שיטת הלכות א"י בזה דעיקר הטעם לאסור שחיטה בנשים מפני שדעתן קלות כוונתן בזה כיון שדעתן קלות לא מהימני ולא סמכינן אבדיקת סכין דידהו דכיון דבדיקת סכין טירחא גדולה הוא כדאמרינן לקמן גבי שחיטת מומר דמיטרח לא טרח ובריש פרק קמא דפסחים ובכמה דוכתי אמרינן להדיא דכל מידי דאית בהו טירחא אשה לא מהימנא וכמבואר בפוסקים אם כן לפי זה שפיר מצינן למימר דנהי דמדינא דגמרא נשים שוחטות לכתחלה אפילו במוקדשים היינו משום דבימי חכמי המשנה וגמרא היו צריכין להראות סכין לחכם כדאיתא לקמן בגמרא דף ט' דהא דאמר ר"ש דשיעור שהיי' כדי ביקור היינו כדי ביקור חכם ופי רש"י אבדיקת סכין קאי וכל שכן לענין שחיטת קדשים דכמה ממונים היו שם על לשכות בית החליפות לצורך בדיקת הסכינים מה שאין כן האידנא דאין מראין סכין לחכם שמחלו חכמים על כבודם ואם כן חזר הדין לסיני דאין הנשים נאמנות כך היה נ"ל לכאורה אלא שמצאתי בחידושי הרשב"א שכתב להדיא דנשים שוחטות לכתחלה ונאמנין על בדיקת הסכין ולפ"ז צריך לחלק בין טירחת בדיקת סכין לשאר טירחות וכן כתב ים של שלמה ונראה דהא דפשיטא להו הכי היינו מאותן הראיות עצמן מההיא דזבחים ולמאי דפרישית אין ראיה זו מוכרחת. מיהו לכאורה נראה להביא ראיה לסברתם דאי סלקא דעתך דנשים לא מהימני בבדיקת סכין בזמן שהיו מראין סכינן לחכם אם כן תיקשי האיך סמכינן עלייהו בהך בדיקה דלאחר שחיטה שאין צריך ביקור חכם כדאיתא לקמן להדיא בגמרא אלא דלפי עניית דעתי משום הא נמי לא איריא דשפיר מצינן למימר דהך בדיקה דלאחר שחיטה לית בה טירחא כל כך לפי מה שאבאר לקמן דהך בדיקה לא בעי אבישרא ואטופרי ואתלת רוחתא עיין שם וצ"ע:

שם בדיבור המתחיל התם כדקתני טעמא פי' בקו' כו' ולשון כדקתני טעמא לא משמע כפירושו כו' עס"ה עיין בחדושי הרשב"א ובספר מג"ש למ"ז ז"ל אמנם לפי עניות דעתי בלאו הכי יש ליישב פי רש"י דודאי לענין תמורה דהדין שוה בכל האדם דלכתחלה אין להמיר ומקרא מלא הוא משום הכי הוי שפיר נתינת טעם לעקור לישנא דרישא כיון דאי אפשר לומר כן דאיירי לכתחלה והיינו כדקתני לא שהאדם רשאי להמיר מה שאין כן הכא לא הוי ליה למיתני בלשון הכל כיון דודאי דעיקר שחיטה דכתיבי באורייתא וזבחת מבקרך ומצאנך היינו לכתחלה ואם כן איכא למיטעי ולומר דהא דאתי מריבוייא דהכל נמי שייך לכתחלה מש"ה שפיר מקשה רישא אסיפא:

בגמ' הכל שוחטין לכתחילה ושחיטתן כשרה דיעבד. הנה אם הכל לא היה מרבה מידי לא שייך לשון דיעבד כלל ולא היה לו להקשות רישא אסיפא אלא אסיפא לחוד היה לו להקשות שחיטתן כשרה דיעבד ולכתחילה מי ישחוט. ולפי זה היה לו להגמ' לכתחילה לפרש דהכל לאתויי אתי ואח"כ למרמי רישא אסיפא. ואולי לזה כיון רש"י במשנתינו כל היכא דתניא הכל וכו' וכונתו דדבר זה דהכל לאתויי אתי דבר פשוט ומפורסם הוא ולא היה צריך לפרשו כלל ולכן מקשה תיכף רומיא דרישא אסיפא:

רש"י במשנה ד"ה הכל וכו' למר לאתויי טמא בחולין ולמר לאתויי כותי או מומר הנה בגמ' פליגי בזה אמוראי דלאביי ורבא לאתויי כותי ולרב אשי לאתויי מומר והוי ליה לרש"י למימר למר לאתויי כותי ולמר לאתויי מומר. אמנם כוונת רש"י למה דמסיק לקמן (דף ג' ע"ב) דרבא לדבריו דאביי קאמר וכו' ורבא עצמו מסיק לקמן (דף יז ע"א) דתרי הכל שוחטין חדא לאתויי כותי וחדא לאתויי מומר ולא פירש רבא אם רישא לאתויי כותי וסיפא לאתויי מומר או איפכא ולכן כתב רש"י למר והיינו רבא לאתויי כותי או מומר. ואף שמדברי התוס' לקמן (דף ג' ע"ב) בד"ה מ"ט משמע דרבא מוקי רישא לאתויי מומר. נלענ"ד דכוונת התוספות דכאן בסוגיא זו דלא הזכיר מהכל שוחטין דסיפא היה לו לרבא להזכיר מומר כשמעתין ומשני דרבא לא משני מידי בשמעתין רק לדבריו דאביי אבל רבא לנפשיה משני אתרתי הכל שוחטין בבת אחת חדא לכותי וחדא למומר ושוב אין הפרש אם רישא לכותי וסיפא למומר או להיפך כיון שכבר מוכח שמעתיה דרבא תיתי מהי תיתי אי מרישא אי מסיפא:

והנה השמיט רש"י אוקימתא דרבינא לפי שנדחית מהלכה שהרי מסיק סתם גמ' רוב מצויין וכו' וכדמסיק הרי"ף משא"כ טמא בחולין אף שכולהו ס"ל דחולין עש"ק לאו כקודש מ"מ הדין אמת שטמא בחולין שוחט לכתחילה ובקדשים דיעבד אלא ששאר אמוראי סברי שהוא מלתא דפשיטא דלאו כקודש דמי:

גמ' הכל וכו' ושחיטתן כשרה דיעבד. והקשה בספר אשל אברהם ודלמא הכל מרבה לכתחילה ואפ"ה מסיים ושחיטתן כשרה דיעבד כדי שיהיה חוץ מחש"ו אפילו לענין דיעבד והנה לקמן נאריך בזה ואמנם גם על פי פשטן של דברים אין זה קושיא דלמה יאמר התנא ברישא לשון דיעבד מיותר ואינו נכון כיון שכשר גם לכתחילה בשביל דיוקא דסיפא הלא יש בידו למסתם ברישא הכל שוחטין ובסיפא יאמר חוץ מחש"ו ששחיטתן פסולה. תוס' ד"ה הכל שוחטין וכו' ואין נראה וכו'. ולענ"ד נראה סברת הלכות א"י משום דלקמן (דף ג' ע"ב) אמר לחד לישנא הכא עיקר התם איידי דתנא שאר פסולין תנא נמי טמא במוקדשין ולפי זה יפלא ששינה בזבחים לומר לשון דיעבד בכל הפסולין שכשרים לכתחילה משום טמא במוקדשין וטמא גופיה אין מקומו שם ולא שנאו רק איידי והני מילי דשייך איידי השתא דתנן לשון דיעבד אבל אם היה שונה משנתו בזבחים לשון לכתחלה א"כ אין טמא שייך שם כלל ולא שייך איידי וא"כ הוא גופא קשיא נימא שם לשון לכתתילה כדין כל אותן הפסולין אשר מקומם קבוע שם ולא ליתני טמא במוקדשין שם וצריך לומר דשם קאי הסוגיא למסקנא דלקמן דכולהו כרבה בר עולא לא אמרי להך לישנא דאמרת הכא עיקר אדרבא התם עיקר וא"כ כיון דכולהו שאר אמוראי ס"ל התם עיקר שפיר קאמר שם דתני לשון דיעבד איידי דתנא טמא במוקדשין ולפי זה לרבה ב"ע להך לישנא דהכא עיקר והתם איידי נשאר קושית הגמרא בזבחים כל הפסולין וכו' דיעבד והתנן וכו' וצריך לומר דרבה ב"ע להך לישנא סובר דנשים לא ישחטו לכתחילה ומשני שם באמת דתנן דיעבד משום נשים וכקושית התוס' כן הוא האמת להך לישנא דרבה ב"ע וחייש הלכות א"י לסברת רבה בר עולא משום דמשנתינו כוותיה דייקא דלכולהו אוקימתא קשיא וכולן ששחטו רק לאוקימתא דרבינא ואוקימתא דרבינא דחו כל הפוסקים מטעם דסתם גמרא סובר רוב מצויין מומחין ומוחזקין הם וכמבואר ברי"ף ושאר פוסקים דדחו דברי רבינא מהלכה ולכך חייש הלכות א"י לדברי רבה ב"ע להך לישנא דהכא עיקר:

אלא כיון שזכינו לדין שמצד הסברא אין להחמיר בנשים כלל שאם היה מקום לומר זה מצד הסברא קשה קושיית התוס' למה אמר שם בזבחים משום דבעי למיתני טמא והרי נשים קודמות במשנה והוה ליה למימר משום נשים אלא שכתבתי דלאוקימתא דרבה ב"ע לישנא דהתם איידי מביא ההכרח לפסול נשים לכתחילה ממה דתנן שם לשון דיעבד וא"כ דיינו למפסלינהו בקדשים לכתחילה ולא בחולין והסברא לחלק בין חולין לקדשים בנשים הוא משום דבקדשים פסולין נשים לשאר עבודות אפילו כהנות לכך גזרו בנשים לכתחלה בשחיטה אטו כהנות בשאר עבודות. שם בתוס' ד"ה הכל שוחטין כתוב בהלכות א"י דנשים לא ישחטו ואין נראה דאפילו במוקדשין שוחטות לכתחלה כו' ונ"ל לתרץ לפי מ"ש אאמ"ו בספרו נודע ביהודא על דברי התוס' לקמן ד"ה שמא יגע בבשר שמקשים והא דם קדשים אינו מכשיר ומתרצים חיבת הקודש מכשירתו א"נ כגון שהעבירו בנהר והקשה לתירוץ שני של התוס' מאי מתרץ הגמ' בריש כל הפסולין דתני לשון דיעבד משום טמאים דלכתחילה לא ישחטו הא ברוב קדשים שוחטים אפילו לכתחילה היכא דלא העבירו בנהר א"כ קשה למה תני דיעבד דלא שייך בכל שאר הפסולין טפי הוי ליה למיתני לכתחילה שהוא שייך בכל הפסולין אף בטמאים היכא שלא העבירו בנהר ומוכח מזה כתירוץ ראשון של התוס' דלכך טמא במוקדשין לא ישחוט בכל הקדשים אף שלא העבירו בנהר משום דחיבת הקודש מכשירתו וא"כ בכל הקדשים חיישינן לשמא יגע בבשר רק לפ"ז מקשה הגאון הנ"ל לרב יוסף דס"ל לקמן (דף לו) דחובת הקודש שהוא מכשיר הוא רק מדרבנן א"כ קשה מ"ש בחולין שנעשו עטה"ק דטמא שוחט אפילו לכתחילה ולא גזרינן לשמא יגע בבשר הואיל והוא רק מדרבנן כמ"ש רש"י לקמן ד"ה כקודש דמי ע"ש א"כ גם טמא במוקדשין נמי ישחוט לכתחילה ולמה גזרינן לשמא יגע בבשר הא אף שיגע בבשר יהיה ג"כ רק טומאה מדרבנן דהא חיבת הקודש הוא רק מדרבנן והאי בשר קודש אינו מקבל טומאה מדאורייתא ומ"ש הך דרבנן בחולין שנעשו עט"ק דלא גזרינן מהך דרבנן בבשר קודש. ומתרץ דבאמת צריכין לומר לרבה בר עולא כאביי שם דחולין שנעשו עטה"ק הוא מדאורייתא ע"ש שמאריך ליישב בזה דברי הרמב"ם. והשתא מתורץ בזה קושית התוס' על הלכות א"י דבאמת הגמרא שם בפ' כל הפסולין הוי יכול לתרץ דנקט דיעבד משום נשים אלא דהגמ' נקט משום טמאים לאשמעינן אגב אורחא דין חיבת הקודש שמכשיר מדאורייתא וטמא במוקדשין לא ישחוט לכתחילה דגזרינן לשמא יגע בבשר אבל אי הוי מתרץ דמתניתין תני דיעבד משום נשים ה"א דטמאים שוחטים אפילו לכתחילה ולא גזרינן לשמא יגע בבשר הואיל ומדאורייתא בשר קודש אינו מקבל טומאה אף שיגע. ולפ"ז אני מוסיף ראיה לחזק דברי הלכות א"י ולהוכיח דגם ר"י ס"ל כותי' דהנה לר"י דס"ל דחיבת הקודש הוא רק מדרבנן א"כ למה לא ישחוט טמא במוקדשין אפילו לכתחילה וצ"ל דבאמת לר"י טמא במוקדשין היכא שלא העבירו בנהר ואי אפשר לבוא לידי טומאה מדאורייתא מותר לשחוט אפי' לכתחלה ואין להקשות מברייתא שמביא שם בפ' כל הפסולין מה סמיכה בטהורין אף שחיטה בטהורין ומוכח מהך ברייתא דעכ"פ מדרבנן טמא לא ישחוט שמא יגע בבשר כמו שמתרץ שם להאי ברייתא ז"א דלפ"ז באמת מוקמינן האי ברייתא דוקא היכא שהעבירו בנהר כמו שצריכין לומר לתירוץ של התוס' אבל לפ"ז לר"י קשיא מתניתין למה תני שם במתניתין לשון דיעבד כמו דפריך בגמ' שם בזבחים ואליבא דר"י לא שייך תירוץ דהגמ' דנקט דיעבד משום טמא במוקדשין דהא גם טמא במוקדשין שוחט לכתחילה ברוב קדשים אם העבירו בנהר כקושית אאמ"ו הגאון אלא ע"כ צ"ל דר"י באמת מתרץ מתניתין שם דתני לשון דיעבד משום נשים דלא ישחטו לכתחילה הרי מוכח כהלכות א"י מר"י:

אבל זה יש לדחות דמר"י אין ראיה די"ל דגם לר"י אף שסובר חיבת הקודש הוא דרבנן אפ"ה טמאים לא ישחטו בקדשים ולא משום חשש שמא יגע בבשר אלא משום חשש שמא אתי למשוך לפנים כקושית התוס' לקמן בד"ה שמא יגע בבשר ע"ש. אמנם לפי תירוץ של התוס' לקמן דכתבו לחד תירוץ דבטמא לא שייך למגזור לשמא אתי למשוך לפנים שפיר מוכח כהלכות א"י וק"ל. ועיין מה שכתבתי בזה לקמן על דברי הגמ' האי טמא במוקדשין כו' ובגוף הדין של הלכות א"י כתבתי לקמן דהנך שני תירוצים בגמ' אי הכא עיקר אי התם עיקר מחולקים בהך דין אי נשים שוחטין לכתחילה או לאו:

מחדושי נכד המחבר

שם בתוס' ד"ה שמא יקלקלו כו' וקשה לפירושו דהא מסיפא שמעינן עכ"ל. ונ"ל לתרץ לפי הדין בש"ע סימן א' דאלם וערום לא ישחטו מפני שאינן יכולין לברך ולפ"ז אני אומר דמהך סיפא דתני וכולן ששחטו כו' ה"א דלא ישחטו לכתחילה משום ברכה דהא חרש ושוטה אינן יכולין לברך על השחיטה ואפילו אחרים אינן יכולין להוציא אותן הואיל ואינן יודעים לכוין את הברכה ולכך לא ישחטו לכתחילה אבל משום חשש קלקול בשחיטה ה"א דמותר להם לשחוט אפילו לכתחילה אם אחרים רואין אותן ונפקא מניה היכא דהדין הוא לשחוט בלא ברכה כגון דאתילד ריעותא קודם שחיטה דשוחטין בלא ברכה ועיין ביו"ד סי' י"ט סעיף א' בהגה ולרוב הפוסקים אף אחר שחיטה לא יברך כמ"ש הש"ך שם ס"ק ג' וא"כ בכה"ג הוי אמינא דחו"ש שוחטין אפי' לכתחילה אם אר"א ולכך תני ברישא שמא יקלקלו כו' לאשמעינן דאף שאחרים רואין אותן לא ישחטו לכתחילה משום חשש קלקול שחיטה וא"כ אף היכא דלא שייך טעמא דברכה אפ"ה לא ישחטו לכתחילה. ואף שרש"י בתשובה סובר אף היכא דאיכא רעותא מברך קודם שחיטה הואיל ועכ"פ מועיל השחיטה לטהרה מידי נבילה אפ"ה יש נפקא מינה כגון שיש רעותא בסימנים דבזה מודה רש"י דלא יברך דשמא ימצא שם נקב בושט והוי נבילה מחיים ולא מהני ליה שחיטה כמ"ש סי' ל"ג סעיף ג' ובכמה דוכתי. ועוד יש נ"מ בקטן אי אמרינן משום ברכה א"כ קטן מותר לשחוט לכתחילה אם אר"א הואיל וקטן יכול לברך על כל המצות אבל אי אמרינן משום חשש קלקול שחיטה גם קטן לא ישחוט לכתחלה אף בשאחרים רואין אותו ואין להקשות איך אפשר לומר דטעמא דסיפא דלא ישחטו לכתחלה משום ברכה הא גם קטן תני לה בסיפא וקטן שפיר יכול לברך וי"ל דה"א דבאמת קטן שוחט לכתחלה כשאחרים רואין אותו רק דנקט דיעבד משום ח"ש ואף דאליבא דאמת פריך הגמ' לקמן על אביי ואי אכותי הא מצי שחיט אפילו לכתחילה כשאחרים ר"א ולא ניחא להגמ' לומר דנקיט דיעבד משום חש"ו מ"מ אפ"ה י"ל דמתניתין לא רצה לסמוך על הסיפא לחוד פן יטעה לומר דטעמא משום ברכה ונקט דיעבד משום ח"ש אבל קטן מצי לשחוט אפי' לכתחלה ודוק:

שם בגמרא וכל הכל לכתחלה הוא וכו'. הנה כל מפרשי הש"ס משתוממים על הך שקלא וטרי' במה היו מחולקים ר"א בריה דרבא עם רב אשי ומה היה מהדר ליה ר"א בריה דרבא וכל הכל לאו לכתחלה וכי לא היה יכול לרגוש בעצמו דאם הכל הוא דיעבד עדיין קשה תרתי דיעבד למה כמו שמקשה ליה לבסוף ועיין בחידושי רשב"א ובחדושי מהר"ם מלובלין וגם על רב אשי קשה למאי מתרץ התם כדקתני טעמא ובאיזה סברא היו מחולקים שהקשה לו לבסוף אנא שחיטתן כשרה קשיא לי. ונראה לי דבזה היו מחולקים דמתחלה כשהקשה ר"א רישא אסיפא דהכל שוחטין לכתחלה ושחיטתן כשרה דיעבד וקא מתרץ לו ר"א בריה דרבא וכל הכל לכתחלה הא מצינו בתמורה הכל שהוא לשון דיעבד ולא היה קשיא ליה א"כ תרתי דיעבד למה לי דלמא זה גופא אתי התנא דמתניתין לאשמעינן דהכל הוא לשון דיעבד כמו שמצינו בתמורה ופריך ליה ר"א התם כדקתני טעמא כו' ר"ל לענין מאי צריך המתניתין לאשמועינן דהכל הוא לשון דיעבד ובאיזה מקום יש לטעות שאתה אומר שמתניתין דהכא אתי לאשמועינן שהוא לשון דיעבד ואי משום מתניתין דתמורה אתי לאשמעינן שלא תאמר דהכל ממירין אפילו לכתחילה הא מפורש שם במקומו לא שאדם רשאי להמיר לכתחלה ומהדר ליה אלא הכל מעריכין ר"ל דלמא לעולם אתי מתניתין דהכא לאשמעינן דהכל הוא לשון דיעבד ואשמעינן בזה דהכל מעריכין ונודרין הוא ג"כ לשון דיעבד. ואין להקשות והא מהכל ממירין נשמע דהכל הוא לשון דיעבד כדמפורש שם בסיפא זה אינו דשם דתני לא שאדם רשאי וכו' אינו נשמע דקא מפרש להכל דרישא שהוא לכתחלה אלא דקא עקר ליה להכל דרישא וא"כ אדרבא משם ממשנה דתמורה יש לומר דכל הכל לכתחלה הוא רק דבסיפא קא עקר ליה אבל הכא דלא קא עקר ליה אלא דמפרש ושחיטתן כשרה שהוא לשון דיעבד דגם הכל מעריכין הוא לשון דיעבד שלא תטעה לומר דשם הוא הכל לכתחלה ופריך ליה אלא מעתה הכל סומכין שהוא בודאי לכתחלה וא"כ איך אפשר לומר דמתניתין אתי לאשמעינן דהכל הוא לשון דיעבד הא מצינו הכל שהוא דוקא לכתחלה וממ"נ אי הכל הוא לשון דיעבד לא ה"ל למתני שם הכל סומכין שהוא לכתתלה וע"כ צ"ל דהאי הכל מעריכין ונודרין הוא לכתחלה וכגון שנודר בעת צרה כמ"ש התוס' בסוף ד"ה אבל כו' ע"ש ומהדר ליה אין איכא הכל לכתחלה ואיכא הכל דיעבד ואין אתה יכול לדון ולדמות המשניות להדדי ובאמת הכל דהכא הוא דיעבד ומתני' דהכא באמת אתי לאשמעינן דלשון הכל הוא סובל גם לשון דיעבד וקא פריך ליה אנא שחיטתן כשרה קא קשיא לי וזהו כוונתו דהנה יש לדקדק אמאי קאמר שחיטתן בלא ויו ולא נקט לשון המשנה ושחיטתן בויו כדפריך מתחלה ושחיטתן כשרה לכך נראה לפרש דהשתא הוא פריך מסיפא דמתני' וכולן ששחטו ואחרים ר"א שחיטתן כשרה והכי פירושו של קושיתו אנא שחיטתן כשרה קשיא לי מדתני שחיטתן כשרה דיעבד מכלל דהכל לכתחלה דאי דיעבד תרתי דיעבד למה לי ר"ל דליתני רק הכל שוחטין ואנא ידענא דהוא דיעבד דאי לכתחלה היאך שייך עלה חוץ מחרש שו"ק הא חשו"ק גם בדיעבד לא יכול לשחוט וא"כ לא הוי ליה למיתני אלא הכל שוחטין חוץ מחשו"ק ואנא ידענא דהאי הכל הוא דיעבד. וא"ל דה"א דבאמת חשו"ק כשרין לשחוט בדיעבד והאי חוץ מחשו"ק הוא רק לכתחלה. זה אי אפשר לומר דהא מדתני בסיפא וכולן ששחטו ואחרים ר"א שחיטתן כשרה דוקא בדיעבד. דשחיטתן כשרה הוא ודאי דיעבד וע"כ אי אין אחרים ר"א גם בדיעבד שחיטתן פסולה וא"כ מוכח מהאי שחיטתן כשרה דתני בסיפא גבי וכולן ששחטו דהאי הכל הוא דיעבד וא"כ תרתי ל"ל ולמה תני גם ברישא ושחיטתן כשרה ודוק:

תוס' ד"ה וסופג את הארבעים וא"כ הל"ל וסופג שמונים עכ"ל והקשה המהרש"א דהא אמרינן בתמורה דלאו דמימר הוי ניתק לעשה דכתיב ואם המר ימיר הוא ותמורתו יהיה קודש וא"כ אין מקום לקושיתם דאהנך תרי לאוי לא לקי אלא חד זימנא דאי לא הוי אלא חד לאו לא הוי לקי כלל כיון שניתק לעשה עכ"ל. ושמעתי מאאמ"ו הגאון ז"ל דהא בלא"ה קשה דקושית התוס' אין לה שייכות הכא במס' חולין וכבר הקשו קושיא זו שם במס' תמורה וצ"ל דקושית התוס' אדלעיל קאי מ"ש בדבור הקודם בשם ר"ת דמפרש התם כדקתני טעמא דתני הכל ממירין לאשמעינן אף במזיד דלא נימא ארבעים בכתפי' וכשר ואשמעינן דאף שהמיר במזיד מומר וע"ז מקשים דאף אם לא הוי תני הכל ממירין ג"כ הוי ידעינן דאפי' במזיד הוי תמורה דאל"כ לא הוי ניתק לעשה במזיד דהא אינו תפוס לגבי מזבח אם המיר במזיד וכיון דלא הוי ניתק לעשה קשה הל"ל וסופג שמונים כיון שאינו ניתק לעשה וממ"נ בשוגג ליכא מלקות כלל ובמזיד לא הוי ניתק לעשה אלא ע"כ צ"ל דגם במזיד הוי ניתק לעשה הואיל ותני וסופג את הארבעים וא"כ קשה לפירוש ר"ת למה צריך ברישא הכל ממירין לאתויי מזיד הא מסיפא מוכח דגם במזיד הוא התורה מדתני וסופג את הארבעים ולא תני וסופג שמונים זה הוא כוונת קושית התוס' וא"כ שפיר שייך קושיא זו כאן הואיל ומפר"ת כן על מה שאמר בגמ' דהכא כדקתני טעמא וגם שם צריכין לפרש כן קושית התוס' שקאי על פיר"ת שמבואר שם בדבור שאחריו: