כל הנרות של מתכת מטלטלים. דשל מתכות לא מאיסי אפילו ישנים כגון של נחושת וכיוצא בהן: הדולק בשבת. שהיה נר דולק בו בין השמשות דמוקצה מחמת איסור שאסור לכבות הנר נאסר גם הוא לטלטל וכיון שהוקצה לבין השמשות הוקצה לכל היום: בידים. שהדליקו בו הנר אבל בהמה דממילא מידחיא אימר דהדר חזיא: יאכל. הוא עצמו ובו ביום ואין צריך להמתין עד הערב בכדי שיעשו דהא דאמרינן בעלמא לערב בכדי שיעשו לית ליה לר''מ אלא היכא דעבד ישראל איסורא ובמזיד דאיכא חיובא דלא נמטייה הנאה מאיסורא אבל בשוגג לא: במזיד. דאיכא איסורא: לא יאכל. בו ביום עד שתחשך ובכדי שיעשו והוא הדין לאחרים נמי דאסור למיכליה בו ביום דטעמא משום דלא נמטייה הנאה מאיסורא הוא וכי שהי לאורחא בכדי שיעשו לא מטי לו הנאה מיניה ואיידי דתנא רישא בדידיה דאשמעינן רבותא להתירא תנא נמי סיפא בדידיה: רבי יהודה אומר בשוגג יאכל במוצאי שבת. ולא בשבת וה''ה לאחריני דאע''ג דבשוגג חיוב סקילה ליכא עבירה מיהא איכא ובעינן בכדי שיעשו דלא נימטיה הנאה מעבירה ואיידי דבעי למתני סיפא לא יאכל עולמית בדידיה אבל לאחריני שרי דאיהו דעבד איסורא קנסוהו רבנן אבל אחריני לא תנא רישא נמי בדידיה ומתניתין נמי דקתני אסורה באכילה ליומיה לדידיה ולאחריני בשוגג מתוקמא ורבי יהודה היא ולקמן פריך והא מתחייב בנפשו קתני והא ליכא למימר רישא נמי דוקא איהו אבל אחריני שרו בו ביום ואיהו אסור משום דקנסו שוגג אטו מזיד ומתניתין דאסר ליה ליומיה אפילו לאחריני לאו רבי יהודה היא דא''כ דקנסא דרישא אטו מזיד הוא אמאי מישתרי הוא לאורתא הא קתני גבי מזיד לא יאכל עולמית אלא טעמא משום דלא ליתהני מעבירה הוא ולא שנא הוא ולא שנא אחריני: ר' יוחנן הסנדלר אומר בשוגג יאכל למוצאי שבת. בכדי שיעשו כר' יהודה דמשוי ליה עבירה אף בשוגג ועדיפא מדרבי יהודה דאילו רבי יהודה שרי ליה לאורתא אפי' לדידיה דלא קניס שוגג אטו מזיד ורבי יוחנן קניס שוגג אטו מזיד הלכך איהו דעבד איסורא קנסו רבנן אחריני דלא עבדי איסורא לא קנסו אלא בכדי שיעשו ימתינו דלא ניתהני מעבירה: במזיד לא יאכל עולמית כו'. לאו משום קנסא הוא דהא אחריני לא עבוד איסורא אלא מקראי יליף לה רבי יוחנן בכתובות באלו נערות (דף לד:) ובב''ק בפרק מרובה (דף עא.) ושמרתם את השבת כי קדש וגו' מה קדש אסור באכילה אף מעשה שבת אסורים באכילה יכול אפילו בשוגג ת''ל מחלליה מות יומת במזיד אמרתי ולא בשוגג: ונוקמה במזיד ור''מ היא. דאמר אסורה ליומא: מה יום הכפורים כו'. לא יאכל בו ביום דהא יום עינוי הוא: ונוקמה כר' יוחנן הסנדלר דאמר כו'. לא יאכל בו ביום לא הוא ולא אחרים. ואית דמפרשי דהאי במזיד לא יאכל דרבי מאיר ובשוגג לא יאכל דרבי יהודה לא יאכל הוא אבל לאחרים שרי והאי אסורה באכילה ליומיה דקאמר רב נמי לדידיה קאמר אבל לאחריני שרי ולאו מילתא דהא דומיא דיום הכפורים קתני דלא שנא לו ולא שנא לאחרים אסור ועוד אסורה באכילה ליומא לגמרי משמע: כי מורי להו רב לתלמידיה. במבשל בשבת הוראה ביחיד מורי להו כרבי מאיר דמיקל: בפירקא. ביום השבת ברבים: וכי תימא תנא בפירקיה תנא קמיה. ברבים היה שונה משנה זו ביום הדרשה וחייש רב לעמי הארץ שלא ישמעו קולו: אטו. בני הכנסת הבאים לשמוע מה שהיה רב דורש: לתנא צייתי. כלומר הם מטין אוזן לשמוע מן התלמידים היושבים שם ושונין איש משנתו לעצמו: לאמורא. שהיה עומד בפני רב ומשמיע לרבים מה שראש הדרשה לוחש לו אליו היו שומעין: עד כאן לא קשרי ר''מ. אלא במבשל בשוגג דכיון דאיסור שבת ליכא דשוגג הוא איסור מוקצה נמי ליכא דמעיקרא הוי חזי לכוס חיה: אבל שוחט בשוגג. נהי דאיסור שבת ליכא משום מוקצה מיהא אסורה דבין השמשות לא הויא חזיא לכוס. כל אכילה שלא כדרכה קרי כוסס כמו (ברכות דף לז.) הכוסס את החיטין הכוסס את האורז כס פילפלי ביומא דכפורי (שם דף לו:): הא ר''מ שרי. מדאיצטריך לאוקמה כרבי יהודה מכלל דקסבר רב דר''מ שרי:

המבשל בשבת בשוגג יאכל. אפילו בו ביום דר''מ לא קניס כלל שוגג אטו מזיד כדמוכח בהניזקין (גיטין נג:) ובפ' כירה (שבת דף לח.) נמי משמע דשרי בו ביום גבי הא דבעי מרבי חייא בר אבא שכח קדירה ע''ג כירה כו' במזיד לא יאכל לא הוא ולא אחרים בו ביום אבל במוצ''ש שרי אפי' לדידיה מדבעי לאוקמי מתניתין ר''מ ובמזיד ומתניתין דומיא דיוה''כ קתני דאסור בו ביום בין לו בין לאחרים ושחיטתו כשרה קתני לא שנא לו ולא שנא לאחרים כדאמרינן בסמוך ועוד אי במזיד לא יאכל עולמית לר''מ א''כ היינו מזיד דרבי יהודה כמו שאפרש וכן שוגג דרבי יהודה דהא מוקי מתניתין בשוגג ורבי יהודה ובמזיד לא יאכל עולמית הוא אבל אחרים אוכלים למוצאי שבת דאי לא יאכלו עולמית א''כ היינו מזיד דרבי יוחנן הסנדלר ועוד דבמרובה (ב''ק דף עא.) מוקי דרבנן דפטרו בטבח בשבת מתשלומי ד' וה' כרבי יוחנן הסנדלר ולא מוקי לה כר' יהודה ובעי נמי התם מאי טעמא דר' יוחנן הסנדלר ולא בעי מ''ט דר' יהודה כללא דמילתא מזיד דר''מ שוגג דר' יהודה מזיד דרבי יהודה שוגג דרבי יוחנן הסנדלר: מורי להו כר''מ. משמע שכן הלכה וכן דרש רבא בפ' כירה (שבת דף לח. ע''ש) כר''מ וקשה מכאן לפי' הקונטרס דבריש אין צדין (ביצה דף כד:) גבי עובד כוכבים שהביא דורון לישראל אם יש מאותו המין במחובר אסורין ולערב נמי אסורין בכדי שיעשו ופירש הקונט' דטעמא דאסורין בכדי שיעשו כדי שלא יהנה ממלאכת י''ט והרי מבשל בשבת דבשוגג יאכל אע''ג דנהנה ממלאכת שבת ומיהו י''ל דאין נהנה כ''כ כיון דבלאו בישול ראוי לכוס אבל קשה משוחט בשבת בשוגג דיאכל לר''מ היכא דהיה לו חולה מבעוד יום והבריא כדאמרינן בסמוך משום דלא הוי מוקצה ולא אסר מטעם שנהנה ממלאכת שבת וי''ל דבמילתא דלא שכיח לא גזרו: כי שרי ר''מ כגון שהיה לו חולה מבעוד יום. וא''ת ונוקי מתניתין בשוגג ור''מ ולא היה לו חולה כלל וי''ל דדומיא דיוה''כ קתני דאסור אף על גב דהיה לו חולה וא''ת והא על כרחיך לא הוה לגמרי דומיא דיוה''כ דבשבת אם לא הבריא מותר אפי' לרבי יהודה וי''ל דבמקום ששייך חיוב קא מדמה שבת ליוה''כ כדתני אע''פ שמתחייב בנפשו:

שאני הכא דדחייה בידים כלומר דלא רצה לנגוע בו כלל אבל במקום אחר הוא אומר דמותר ולאו הלכה זה כמותו^א)נראה דצ"ל אלא הא דאמרינן דאסורה באכילה ליומא ר"י הוא שמעינן לה מהלכה דמבשל כלומר וכו'. דאמרי' אסור באכילה ליומיה אלא מהלכה דמבשל כלומר דרבי יהודה סבר בשוגג יאכל במוצאי שבת אבל שבת עצמה אסור וכך הכא הוא אמר דאסור:

ונוקמה במזיד ורבי מאיר כלומר מתנית' דאומר דאסורה באכילה נוקמה ששחט במזיד ורבי מאיר דהוא א' במזיד לא יאכל. לא ס"ד דקתני במתנית' (דאמר) השוחט בשבת ויוה"כ ודומיא דיוה"כ מה יוה"כ לא שנא שוגג (לאיסור) [ל"ש מזיד לא אכיל] ה"נ לא אכיל:

ומי מצית מוקמת [לה] בשוגג ור' יהודה. והא מתנית' אע"פ שמתחייב בנפשו [קתני]^ב)צ"ל הכי קאמר אע"פ דבמזיד מתחייב בנפשו הכא דבשוגג וכו'. במזיד הכא בשוגג שחיטתו כשרה ויכול לאוקומי כר' יהודה:

ר' יוחנן הסנדלר קא מפליג וכו' הכא שחיטתו כשרה לא שנא לו ולא שנא לאחרים כלומר שמותרת למוצאי שבת אפי' מזיד ולא יכול לאקומי כר' יוחנן הסנדלר:

משום דסבירא ליה כרבי יהודה ותנא הוא תני כר' מאיר לעיל המחלוקת ומשום דרב סבר ליה כרבי יהודה וכו':

ומי סבר לה רב כרבי יהודה והאמר רב חנן כי מורי וכו' כלומר וכך הלכה כרבי מאיר ומ"ט משתיק וכי תימא משום עמי הארץ טעמא דמשתיק אותו דתנא בפרקא תנא קמיה כלומר בבית המדרש קדם כולי עלמא כלומר בפני עמי הארץ משום קילותא דע"ה כו"ע לתנא בלשון הקודש צייתי לאמורא צייתי כלומר למתרגם ועדיין מ"ט משתיק אותו אמר רב נחמן שוחט תנא קמיה דמשום הכי משתיק אותו וכו' אלא במבשל ראוי לכוס כלומר בלשון לעז משייר אבל שוחט ואינו ראוי לכוס כלומר דבשחיטה קיימי ושחיטה אסורה ביום. לא כגון שהיה לו חולה מבעוד יום וכו' כלומר מע"ש היה חולה שיש לו סכנה דראוי לחלל עליו את השבת:

אלא אמר רב אשי רב יהודה דמבשל היא דתניא (ב"ק עא, ב)

המבשל בשבת בשוגג יאכל. פירוש בין הוא בין אחרים, דרבי מאיר לא קניס שוגג אטו מזיד כדאיתא בגיטין (נג, ב).

במזיד לא יאכל. בשבת עצמו בין הוא בין אחרים, כדי שלא יהנה ממעשיו הרעים, ומנא תימרא דרבי מאיר אסר במזיד לאחרים ביומא, מדאמרינן בסמוך ונוקמא במזיד ורבי מאיר היא, אלמא רבי מאיר מודה דביומא מיהא אף לאחרים אסורה. ולא מצית למימר דהכי קאמר ונוקמה במזיד ורבי מאיר היא דאסר ליה לדידיה, דאסורה ביומא לכולי עלמא משמע דומיא דיום הכפורים.

רבי יהודה אומר בשוגג יאכל למוצאי שבת. בין הוא בין אחרים. דאף על גב דקניס רבי יהודה שוגג אטו מזיד כדאיתא במסכת גיטין (נג, ב), הני מילי ביומיה, כי היכא דלא ליתי לאיערומי ולבישולי במזיד כדי לאכול ממנו ביומו ואומר שוגג הייתי, אבל לקונסו עולמית לא, דכיון דקנסיה ליה ליומיה תו לא אתי לבשולי, כיון דלא אהני ליה מעשיו, דליכא מאן דקניס שוגג בהא כמזיד לגמרי אלא רבי יוחנן הסנדלר בלבד, אבל רבי יהודה לא.

במזיד לא יאכל הוא עולמית. דקנסי ליה, אבל אחרים אוכלין למוצאי שבת, דליכא מאן דאסר מעשה שבת אלא רבי יוחנן הסנדלר בלבד, וכדמשמע בבבא קמא (שם) דאמרינן התם מאי טעמא דרבי יוחנן הסנדלר אמר קרא (שמות לא, יד) קודש היא לכם מה קודש אסור אף מעשה שבת אסורים, מדקאמר מאי טעמא דרבי יוחנן הסנדלר ולא קאמר מאי טעמא דרבי יוחנן הסנדלר ורבי יהודה, שמע מינה דליכא מאן דאית ליה האי סברא אלא רבי יוחנן הסנדלר, אבל רבי יהודה לערב הוא נהי דאינו אוכל אבל אחרים אוכלין, ועוד שלא הוזכר איסור אחרים אלא בדרבי יוחנן לבד. וכן כתב הרב בה"ג ז"ל וכלל זה מסור בידינו דשוגג דרבי יהודה כמזיד דרבי מאיר שוגג דרבי יוחנן הסנדלר כמזיד דרבי יהודה.
וכל מאי דשרי לערב כתב רש"י ז"ל וכן בה"ג בכדי שיעשו, וטעמא דמסתבר הוא, דכיון דאסרינן לה ביומא כדי שלא יהנה ממעשיו הרעים אם אתה מתירה לערב מיד הרי הועילו מעשיו. ויש מי שפירש לערב מותר מיד, וכן כתב רבינו הרב ז"ל דלא אמרו בכדי שיעשו אלא בדבר הנעשה על ידי נכרי, כגון שהביא דורון לישראל (ביצה כד, ב) ויש מאותו המין במחובר, אי נמי (שבת קנא, ב) נכרי שביא חלילין, וטעמא דמילתא משום דאי שרית ליה לערב מיד אתו למימר ליה בשבת שיביא, לפי שאמירה לנכרי קל בעיניו, אי נמי בדבר שנעשה על ידי ישראל אלא שנעשה מאליו, כההיא דפרק יציאות השבת (שבת יח, ב) לא תמלא אשה קדרה עססיות ותורמוסין ערב שבת עם חשיכה ואם עשה כן למוצאי שבת אסורין בכדי שיעשו, אבל המבשל ליכא למגזר, שאין ישראל עשוי לבשל בשבת ואפילו בשוגג, [ו]במזיד נמי דאסר רבי יהודה ביומיה ושרי לה לערב לאחרים מילתא דלא שכיחא היא ולא גזרינן בה.

ונוקמא כרבי יוחנן הסנדלר דאמר לא שנא שוגג ולא שנא מזיד לא יאכל. כך היא גירסת הספרים. וקשה לי למה ליה להזכיר כאן מה שאוסר רב יוחנן לדידיה בין בשוגג בין במזיד, ואין צריך לזה בענין שאלתו כלל, והכי הוה ליה למימר ונוקמא בשוגג ורבי יוחנן הסנדלר וכדאמרינן לעיל ונוקמה במזיד ורבי מאיר היא. ונראה דמכיון דאוקמוה חבריא כרבי יהודה הבין המקשה דמשום דרבי יוחנן הסנדלר אסר לה לדידיה לגמרי אפילו בשוגג לא אוקמה כותיה, אלא שאל הבין טעמו של דבר, ולפיכך שאל אף על גב דרבי יוחנן הסנדלר אסר לגבי דידיה שוגג כמזיד אמאי לא מוקמינן לה כותיה ובשוגג. ופרקינן משום דכשרה לגמרי, משמע בין לדידיה בין לאחריני, וכאן גילה לו טעמא של דבר. אי נמי יש לומר דמשום דנדינן מדרבי מאיר מדלא אסר בשוגג אלא במזיד, ואנן דומיא דיום הכיפורים תנינן, לפום כן אמר ליה ונוקמוהו כרבי יוחנן הסנדלר דאסר בין בשוגג בין במזיד, וזה נכון.

עד כאן לא שרי רבי מאיר אלא במבשל הואיל וראו לכוס. כלומר שאין שם איסור מוקצה, [ו]מחמת איסור בישול לא אסר ליה רבי מאיר בשוגג אפילו לדידיה, אבל בשוחט אף על גב דאינו נאסר עליו מחמת מעשה איסור שנעשה בו בשבת, מוקצה מיהא הוי. ואיכא מאן דאמר דאפילו רבי שמעון דלית ליה מוקצה מחמת אסור מודה הוא בשוחט שאסור, ואפילו מר בריה דרב יוסף דאית ליה (שבת מה, ב) דחלוק היה רבי שמעון בבעלי חיים שמתו, הכא מודה, דמודה בה רבי שמעון דשאני התם דאדם יושב ומצפה אימתי תמות בהמתו דמיתה שכיחא, אבל שוחט דבר רחוק הוא שיהא יושב ומצפה אימתי תשחט בהמתו בשבת, והיינו דמשתיק ליה רב לתנא. ותדע לך דאם איתא דחלוק היה רבי שמעון בשוחט, איכא למיפרך אטו דמאן דאית ליה כרבי שמעון משתיק לה רב, ורבינו נ"ר כתב דרבי שמעון ודאי כיון דלית ליה מוקצה מחמת איסור אלא בשדחאו בידים כגון כוס וקערה ועששית דאיכא תרתי לגריעותא, חדא דדחאו בידים ואינו יושב ומצפה לכבייתן מחמת גדלן, בשוחט בשבת ודאי שרי למיכל מינה ביומא, והא דמשתיק ליה רב לתנא, לא אקשינן עליה מאן דתני כרבי שמעון משתיק ליה כדאקשינן אטו מאן דתני כרבי מאיר משתיק ליה, היינו טעמא משום דלא הוזכר דעת רבי שמעון בשום משנה ובשום ברייתא, אבל רבי מאיר הרי נתברר דעתו בברייתא דהתיר במבשל בשוגג.

אבל שוחט דאינו ראוי לכוס לא. וסבירא ליה לרב דבין רבי מאיר ובין רבי יהודה מוקצה מחמת איסור הבא מאליו אית להו, ודלא כי הא דאמרינן לעיל שאני התם דדחיא בידים. וא"ת א"כ היכי מקשינן בפרק קמא דביצה (ו, ב) השתא מוכן לאדם לא הוה מוכן לכלבים דתנן רבי יהודה אומר אם לא היתה נבלה מערב שבת אסור, לפי שאינו מן המוכן, מוכן לכלבים הוי מוכן לאדם, והיכי פשטי מהא דמוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים, כלומר אפילו מתה ביום טוב אסורה, דילמא מוכן לאדם הוי מוכן לכלבים, וטעמא דנבלה משום חדאית ליה לר"י מוקצה מחמת איסור הבא מאליו, אבל בהמה שמתה ביום טוב דליכא איסור מוקצה שרי, דמוכן לאדם הוי מוכן לכלבים. ותו היכי קרי לה מוכן לאדם, דכיון שבאת שבת ולא נשחטה הרי נדחית מאכילת אדם ומוכן לאדם נמי לא הוי.
ורבותינו בעלי התוספות ז"ל (לעיל חולין יד, א) פירשו דלישנא יתירה דייק, דכיון דתנא ר"י אומר אסורה למה ליה לאורוכי לישני ולמיתני לפי שאינה מן המוכן, אלא משום דאשמעינן בה דטעמיה בהא משום דמוכן לאדם דאינה מוכן לכלבים ואפילו ביום טוב אסירא. ורבינו זצ"ל תירץ דסוגיין דהתם כסוגיין דהכא דלית ליה מוקצה מחמת איסור אלא בשדחאו בידים, וכיון שכן ודאי טעמיה דרבי יהודה בנתנבלה בשבת שאינו מן המוכן לכלבים הוא. ואם תירוצו של רבינו ז"ל על פירוק למה שקראה שם מוכן לאדם.
והרמב"ן ז"ל תירץ דמוקצה מחמת איסור הבא מאליו הוי מוקצה כשהוכן על ידי איסור, כגון ששחט את הבהמה שלא נראה אלא על ידי איסור שנעשה בה, לפי שהוא ודאי כשבאה שבת ולא שחטה הקצה אותה מדעתו מחמת איסור שבת, אבל כל מה שיתכן שיכין ממנה בלא איסור, כגון שמתה מאליה, שהרי נתכנה מאליה לכלבים בלא שום איסור, ואם איתא דמוכן לאדם הוי מוכן לכלבים ודאי הוה שריא לכלבים אפילו נתנבלה בשבת, שהכנה זו לא הוקצת ממנה, ומן הטעם הזה ביצה שנולדה בשבת מדינא שריא, והיינו דמקשינן בפרק קמא דביצה (ב, ב) שבת בעלמא תשתרי, שאף על פי שהתרנגולת מוקצה מחמת איסור שחיטה ביצתה שאפשר להכנתה בלא איסור היה לן למשרי. ומיהו ר"ת ז"ל אוקמה לההיא כגון שהיה לו חולה מבעוד יום. ורבינו ז"ל פירש דלר"ש קא מקשי. ומינה שמעינן דחלוק היה רבי שמעון בשוחט, והכי מקשינן אי הכי לדידן דקיימא לן כרבי שמעון בכל מוקצה בר ממוקצה מחמת איסור שדחאו בידים בשבת דעלמא תשתרי.

כי שרי רבי מאיר כגון שהיה לו חולה מבעוד יום. ואם תאמר ומאי דוחקין לאוקמוה למתניתין כשהיה לו חולה מבעוד יום ורבי יהודה היא, דילמא בשלא היה לו חולה מבעוד יום ורבי מאיר היא דאסר משום מוקצה, וניחא לאוקומי טפי כותיה משום דסתם מתניתין רבי מאיר. יש לומר מדקתני שבת דומיא דיום הכפורים, מה יום הכפורים אסורה באכילה ביומא בין שהיה לו חולה מבעוד יום בין שלא היה לו חולה מבעוד יום, שבת נמי אסורה בין שהיה לו חולה מבעוד יום בין שלא היה לו חולה, ואף על גב דאי אפשר לומר דשבת דומיא דיום הכפורם לגמרי, שהרי כשהיה לו חולה מבעוד יום ולא הבריא בשבת מותרת אפילו ביומא, מכל מקום מתניתין הא מפרשי בהדיא דלאו בשהיה לו חולה ולא הבריא מיירי, מדקתני אף על פי שמתחייב בנפשו, ואילו שוחט לחולה ולא הבריא מותר לשחוט לכתחלה.

כלי שהוקצה בין השמשות מחמת איסור כגון נר שהדליקו בה באותה שבת אע"פ שכבה הנר אסור לטלטלו כל אותה שבת לא הדליקו בה באותה שבת שאין כאן מוקצה מחמת איסור אלא שהוקצה מחמת מיאוס כגון נר ישן מותר לטלטלו ויש אומרים דוקא לצורך גופו ולצורך מקומו אבל לא מחמה לצל אבל נר חדש והוא שלא הדליק בו מעולם מותר אף מחמה לצל והוא ראוי להשתמש בו להיתר וכבר ביארנוה בשלישי של שבת במשנה חמישית שבו:

בפרש"י בד"ה רבי יהודה אומר בשוגג כו' דבשוגג חיוב סקילה ליכא עבירה מיהא איכא כו' והא ליכא למימר רישא נמי דוקא איהו כו' משום דקנסו שוגג אטו מזיד כו' דא"כ דקנסא דרישא כו' עכ"ל וכמו שהוא בפרש"י שלפנינו כך ראיתי בפירוש ישן נושן ומהרש"ל כתב ותימה דהא בהדיא בפרק הניזקין מסיק לר' יהודה דקניס שוגג אטו מזיד ובע"כ כו' עכ"ל ע"ש וכדבריו נמי מצאתי בפירוש א' וז"ל דאע"ג דבשוגג חיוב סקילה ליכא קנסו שוגג אטו מזיד ובעינן בכדי שיעשו דלא נמטיה הנאה מעבירה ולהכי מפרש במסכת גיטין דר"י קניס שוגג אטו מזיד ומיהו במזיד קניס ליה טפי לדידיה ולא יאכל עולמית ואיידי כו' והא ליכא למימר רישא נמי דוקא איהו אבל אחריני שרו בו ביום ומתניתין דאסר ליה ליומא אפילו לאחריני לאו ר"י היא דכיון דטעמא דקנסו שוגג אטו מזיד הוא מזיד משוינן לי' לכ"ע בכדי שיעשו כדין מזיד משום דלא נתהני מעבירה ל"ש הוא ול"ש אחריני ע"כ העתקתי מפי' ישן גם מדברי התוס' לקמן בשמעתין נראה כן דלפי סוגיא דשמעתין נמי טעמא דר"י משום קניס שוגג אטו מזיד כדמוכח בהניזקין אבל לפירוש רש"י שלפנינו גם בפירוש הישנים נראה לפי דרכו דאי משום קנסא דשוגג אטו מזיד לאחריני ליכא למקנס כלל וכן מוכיח פרש"י בפרק הניזקין ובפרק אלו נערות שכתב שם דאיהו גופיה לר"י בו ביום אסור מטעמא דשוגג אטו מזיד ולא הזכיר שם לאסור גם לאחריני משום דלטעמא דשוגג אטו מזיד האמור בפרק הניזקין ליכא למקנס אחריני אבל לרב הכא דדייק לי' איסורא ליומא לו ולאחריני דומיא דיום הכיפורים ע"כ דלר"י נמי לא יאכל לו ולאחריני קאמר אית לן למימר ע"כ דטעמיה לאו משום דקניס שוגג אטו מזיד דלאחריני ליכא למקנס אלא דטעמיה משום דכיון דעבירה מיהא איכא אסור בו ביום לו ולאחריני דלא נמטיה הנאה מעבירה ואהא כתב רש"י דליכא להקשות מנליה לרב לאוקמיה מתני' דאסור ליומא לו ולאחריני דומיא דיום הכיפורים וכר"י דאימא דטעמיה דר"י משום שוגג אטו מזיד ולא אסור לאחרינא דהשתא מתני' דאסור לאחריני ע"כ לא אתיא כר"י וקאמר דרב אית ליה דאי טעמא דר"י משום דקניס שוגג אטו מזיד אמאי משתרי הוא לאורתא כו' אלא טעמיה משום דלא ליתהני מעבירה בו' וההיא סוגיא דפרק הניזקין דפריך התם דר"י אדר"י ודאי לא סבירי להו הך דרב דהכא דקאמר טעמא דר"י משום דלא ליתהני מעבירה דלהאי טעמא לא קשיא כלל דר"י אדר"י התם אלא משום קנסא דשוגג אטו מזיד הוא ולא חש תלמודא דהתם להך מילתא דמדקדק רב הכא דאי טעמא משום דקנסא אמאי משתרי הוא לאורתא כו' כפרש"י דאיכא למימר דלא רצה לקנוס בשוגג אטו מזיד כ"כ לאסור עולמית כמו במזיד וסגי למקנס שוגג אטו מזיד בו ביום וכדברינו אלו מוכיח פרש"י דפ' מרובה שפירש שם דמזיד דרבי מאיר שוגג דרבי יהודה לא יאכל בין לו בין לאחרים והכי איבעי לן לפרושי בהכל שוחטים עכ"ל דמשמע מפירושו מתוך סוגיא דשמעתין לרב אבעי לן לפרושי הכי דלא יאכלו לו ולאחריני אבל לפי הסוגיא דפ' הניזקין דטעמיה דר"י משום קנסא לית לן לפרושי לא יאכל אלא לו אבל לאחריני שרי דלכך לא הזכיר שם בפרק הניזקין ובפרק אלו נערות איסורא דלא יאכל אלא לו אבל לאחריני שרי כמ"ש לעיל והדברים ברורין ואין כאן מקום תימה לפרש"י שלפנינו כמו שכתב מהרש"ל ודו"ק:

בתוס' ד"ה המבשל בשבת בשוגג יאכל אפילו בו ביום רוצה לומר אפילו הוא עצמו דרבי מאיר לא קניס כלל שוגג אטו מזיד וכו'. התוס' אינם מפרשים כפרש"י דפירש דר"מ ור"י לא פליגי אלא בהא דר"מ לא מצריך בכדי שיעשו גבי שוגג ור"י ס"ל דצריך להמתין בכדי שיעשו אבל התוס' ס"ל דבהא פליגי דר"מ לא קניס שוגג אטו מזיד כלל ור"י קניס לענין זה שלא יאכל בו ביום אבל לא קנסינן ליה כולי האי כמו גבי מזיד דלא יאכל עולמית וכן מוכח שם בהניזקין דבהא פליגי והתימה על רש"י שפי' בע"א:

רש"י בד"ה רבי יהודה כו' אלא טעמא משום דלא לתהני מעבירה הוא כו'. נ"ב ותימה הא מסקינן להדיא בפ' הנזקין דר"מ לא קניס שוגג אטו מזיד ור' יהודה הוא דקניס שוגג אטו מזיד ובע"כ צריכין אנו לפרש דקנסו שוגג אטו מזיד לאסור באותו היום לכ"ע כאילו נעשה במזיד אבל שהחמירו עוד במזיד לאסור לו עולמית משום קנסא לא החמירו בשוגג ודו"ק:

בד"ה במזיד כו' מה קדש אסור באכילה אף מעשה שבת אסור נאכילה יכול כו' כצ"ל. ונ"ב כן איתא שם בהדיא נ"ל:

תוס' בד"ה מורי להו כו' כדי שלא יהנה ממלאכת יום טוב כו' וזה הטעם של ר"י שמא יאמר לעובד כוכבים לך ולקוט ע"ש בריש אין צדין:

רב אשי אמר ר' יהודה דמבשל היא, יל"ד מ"ט לכל הני אמוראי דלא נחתו לתי' של רב אשי ר"י דמבשל היא דנראה כפשוט. ונ"ל עפ"י מ"ש תוס' בשמעתין ד"ה מורי להו כר"מ ועיי' מ"ש הרא"ש בשמעתין ריש אין צדין דמייתי רש"י ראי' להך שיטה דלא יהנה מעובדא דההוא טבי דאיתציד בי ריש גלותא והתירו רב אשי במוצאי י"ט א' בכדי שיעשה ש"מ הטעם שלא יהנה ממלאכת שבת וי"ט דאלו לטעם שלא יאמר לגוי ויעשה אסור גם במוצאי י"ט ב' ע"ש בתוס', והשתא י"ל כל אמוראי דשמעתין לית להו טעם שלא יהנה והא דאסר רב פירות שהבי' הנכרי דורון ההוא משום שלא יאמר לנכרי ויעשה, וגבי מבשל בשבת דלא שייך האי טעמא שיאמר לישראל ויבשל דהרי ישראל לא ציית לי' לבשל בשבת כמ"ש הראשונים וע"כ הטעם משום קנסא ולדידי' קנסו ולא לאחריני, וא"כ האי אסורא באכילה ליומא לאו משום מבשל בשבת הוא אלא משום מוקצה, אמנם רב אשי לטעמי' דמרא דשמעתתא דהאי טביא דאיתצד בי ריש גלותא הוא רב אשי והתירו מי"ט ראשון ש"מ ס"ל טעמא משום לא יהנה, וה"ה הכא במבשל לאסור גם לאחריני וא"ש דר' יהודה דמבשל היא, ובזה ישבתי גם סתירת רש"י דפרק מרובא עם פ' אלו נערות ע"ש וק"ל:

מורי להו כר"מ עמ"ש תוס' ויש לעיין לפי דבריהם א"כ אמאי לא מוקי כר"מ ומודה ר"מ בשוחט דלא חזי לכוס והנאתו מרובה אסור אפי' בשוגג משום שלא יהנה, וכן יש להקשות בהיפוך מנ"ל דר' יהודה היא דלמא ע"כ לא פליג ר' יהודה אלא במבשל דשכיח אבל בשוחט דלא שכיח מודה לר"מ דמותר בשוגג דלא אסרי' משום שלא יהנה במידי דלא שכיח, וצ"ע קצת:

אבל שוחט דאין ראוי לכוס לא הקשה רשב"א דלמא כר"ש אתי' דלית ליה מוקצה כלל, דאדם יושב ומצפה מתי ישחטנו חשו"ק, ויש לומר אי יושב ומצפה להכי, א"כ יש לאסור גם בשוחט משום שלא יהנה דלא שייך לומר לא שכיח כיון שהוא יושב ומצפה על כך ואמאי בשוגג מותר:

חוץ ממגל קציר והשנים והציפורן פירש"י טעם הציפורן משום מחובר הנה לכאורה השוחט בלחי בהמה שבו ב' שניים ויותר, אסור לשחוט אפי' בשן א' ממנו גזירה שמא ישחוט עם שניהם והם חונקו', דהרי לא עדיף מסכין פגום שאסור לשחוט אפי' שלא במקום הפגימה, וא"כ ממילא הה"נ בשוחט בציפורנו ויש לו חמשה ציפורנים אסור נמי משום הך גזירה בעצמה שמא יתחברו ב' ציפרניו בשעת שחיטה וישחט עם שניהם ואסור משום גזירה, אלא אורחא דמילתא שהשוחט בציפורן היינו בציפורן של עצמו, וממילא מפסל מן התורה בלא"ה משום מחובר, והשוחט בשן היינו בשן שבלחי הבהמה התלוש וליכא אלא גזירה, ועמ"ש תוס' לקמן י"ח ע"א ד"ה הא וכו'. והא"ש ומיושב ק' תו' בשמעתין ד"ה תלוש וכו' שהקשו בסוף הדבור למאן דמוקי מתני' כר"ח א"כ מ"ט לפסול ציפורן ולפי הנ"ל א"ש אדרבא לר"ח ניחא טפי דפסול ציפורן משום גזירת חניקה כמו שניים וק"ל:

זריזותי דאברהם קמ"ל שלא סמך עצמו שימצא שם סכין ולקח מביתו וצ"ע הא כבר כתיב בקרא דלעיל ויקח בידו את האש ואת המאכלת וא"כ חזינן שלקח מאכלת מביתו, וי"ל לפמ"ש במדרש למה נקרא מאכלת שישראל אוכלים שכרה בעה"ז, וא"כ לאו דוקא הסכין נקרא כן אלא כל צרכי העקידה נקראי' כן נמצא מקרא ויקח את האש ואת המאכלת אין להוכיח שלקח סכין מביתו דאפשר שהאש בעצמו נקרא מאכלת ואע"ג דכתיב ואת המאכלת בוי"ו העודפת, מצינו' כמה ווי"ן מיותרי' בקרא ואיה וענה, ורכב וסוס, ומשו"ה אצטריך הך ויקח את המאכלת להשמענו זריזותי' דאברהם. ואולי מכח הך וי"ו ואת המאכלת הנ"ל מוכיח רבי דינו דבעי' תלוש וזה שאמר וי"ו דכתיב אאופתי', ועיין בחי' תורה שלנו פ' וירא ישוב נכון על דרך דרוש:

בעי רבא תלוש ולבסוף חברו גבי שחיטה מהו, ר"ל דגבי ע"ז בודאי כתלוש, ובהכשר פליגי, ומספקא ליה לרבא אי גם בשחיטה פליגא או לא ובעי למפשט מבריתא דסתר רישא לסיפא דברישא קתני מחובר לקרקע כשר ובסיפא קתני בצור פסול, וע"כ תברא מי ששנה זו לא שנה זו ואי פשיטא האיבעי' דפליגי בשחיטה נמי תנאי, ועיין רשב"א ות"ח וק"ל:

ר"פ אמר בעופא דקליל, יראה דיש חלוק בין רב זביד לר"פ דלר"ז בהמה למטה מותר אפי לכתחילה לר' חיי' ולר"פ לכתחלה מיהת אסור רק בעופא ובזה יובנו דברי מהרש"א על נכון. שדבריו צריכי' ביאור לכאורה דאמר מר המקנח בדבר שהאור שולט בו שיניו נושרות פי' מג"א סי' ג' שהוא ע"י כישוף רצונו לומר שום מעשה שד שהזיקו מצוי שנושרי' שיניו, וגרע מהמקנח בחספא לקמן ק"ה ע"ב, ומשו"ה לענין שבת כשאין לו אלא דבר מוקצה יקנח בחספא, ולא במוקצה, וההפך בדבר שהאור שולט בו עיין בזה במג"א סי' שי"ב סעיף ה'. ומ"מ מה שהקשה ת"ח כאן על שיטה זו דמאי פריך הש"ס תלמוד לומר משום דאמר מר וכו' הא נפקא מני' בבית הכסא שבבית שאין השדים מצוים וצ"ע גדול:

הכל בשחיטה אפי' עוף לכאורה אתי' כמ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה והיינו ר"א הקפר דמייתי רש"י בשמעתין דמפיק שחיטה מצבי ואיל אבל עוף אין לו שחיטה וקמ"ל דמדרבנן מיהת יש לו שחיטה, וא"כ מדאו' ומהקישא זאת תורת הבהמה והעוף וקמ"ל דאיתקש. אבל למאי דקיי"ל כרבי וזבחת כאשר צוויתיך מלמד שנאמר למשה בסיני רוב א' בעוף ורוב שנים בבהמה, וא"כ אין בין בהמה לעוף ולא כלום. ומה צורך לרבות הכל בשחיטה ואפי' עוף ומאי אולמי' דבהמה מעוף, ומשו"ה למסקנא דאסיק רבא דהכל בשוחטי' ולא בנשחטי' לא אשכחן שום רבוי לרבויי עוף במתני', משום דלא צריך וכנ"ל:

ובזה נ"ל ליישב שיטת רש"י בפ' ראה דיליף מכי ירחיב למדתך תורה ד"א שלא יאכל בשר כ"א לתיאבון וכראב"ע בפ' כיסוי הדם. ואפ"ה כ' שם לאסור בשר תאוה ע"ש והקשה ברא"ם שהוא נגד ש"ס דשמעתין, וכן יש להקשות על הרמב"ם שכ' דבשר תאוה נאסר במדבר בשחיטה דוקא אבל בנחירה הי' מותר ומזכי שטרי לבי תרי ובש"ס משמע דפליגי, ועוד דבהלכות דעות מייתי הא דראב"ע שלא יאכל בשר אלא לתיאבון דמייתי לי' מכי ירחיב. ולפי הנ"ל יתישב דלכאורה גם בלא דרשא דכי ירחיב יש לנו רמז בקרא לבשר תאוה אך כאשר יאכל הצבי והאיל שרוצה לומר כמו שאכלתם צבי ואיל עד עכשיו במדבר כן תאכלו בשר בהמה מכאן ולהלן וכפירש"י לקמן בשמעתין וכדומה לי שכן ראיתי בשום מקום. ובפרט לשיטת רש"י עפ"י מ"ש בחי' ר"ן דמכח כי ירחיב אגלאי מילתא דקרא דאל פתח אוהל מועד דקאי אחולין שלא יאכלו בשר תאוה, והוא עיקור הקרא ורק כי ירחיב מרמז לנו על זה, א"כ אותו הרמז נוכל להוציא מייתורא דכצבי ואיל והש"ס דלא קאמר הכי אלא מכי ירחיב, היינו טעמא משום דלהס"ד אזיל הש"ס כמאן דמפיק שחיטה מצבי ואיל ומשו"ה מרבי' עוף מייתורא דהכל שוחטין, וא"כ אצטריך כי ירחיב לבשר תאוה, אבל למסקנא לא ילפינן שחיטה מצבי ואיל אלא מכאשר צויתיך, א"כ אייתר לבשר תאוה ומכי ירחיב נילף דרך ארץ כראב"ע וא"ש פסק הרמב"ם ושיטת רש"י דחומש הנ"ל:

וע"ד זה נ"ל הכרח לשיטת הרמב"ן רפ"ד ממלכים שכ' היתר כתלי דחזירו לצבא המלחמה, דוקא כשירעבו ויצמאו, ומקשי' עליו מנ"ל הא וי"ל דגבי שאול כתיב הנה העם חוטאים לה' לאכול על הדם ויאמר להם שאול גולו לי אבן וגו' ושחטתם בזה ואכלתם ובשלהי מס' זבחים איכא למ"ד שהקריב בבמה קדשים ביום וחולין בלילה ע"ש והדבר תמו' להבין כפשוטו שאכלו דם חלילה להם. וכבר עמד בכל זה בסוף ספר יערת דבש ח"ב אמנם לא דרכיו דרכינו והמעיין יבחר, והוא שנ"ל כי דאז הי' אחר חורבן שילה והותרו הבמות נאסר להם בשר תאוה לא בשחיטה ולא בנחירה דב.מדבר הא דהותר להם נחירה ולא משבאו לארץ. וכיון דאקריבהו להו טפי נאסר להם בשר תאוה, והם שחטו ואכלו בשר תאוה וזה נקרא על הדם כדכתיב באותה פרשה דם יחשב לאיש ההוא דם שפך, וכן כתיב לא תאכלו על הדם ודרשי' מיני' אזהרה לאוכל בשר קדשים קודם זריקה, וה"נ מה שאכלו חולין לתאוה מבלי שזרקו הדם על המזבח שבבמה זה נקרא אכילה על הדם. והורה להם שאול המלך לעשות במה ולהקריב, אלא לפ"ז קשה איך אכלו חולין בלילה הא בשר תאוה נאסר להם. וע"כ צריך לומר דצבא המלחמה שאני הרי הותרו לאכול דברים האסורים ומכ"ש בשר תאוה והבהמות הללו היה מהשלל וה"ל שלל של גוים. ומ"מ ביום אסורים לאכול כיון שאפשר להקריב על המזבח לא שייך רעבון וצמאון, משא"כ בלילה שא"א להקריב קדשים בלילה הותרו משום רעבון וצמאון ומוכח שיטת הרמב"ם:

ואמנם בפרשת דרכים וכן בס' טורי אבן פ"ק דר"ה י"ג ע"א הקשו מאי מקשה הש"ס לקמן אר' ירמי' אלימא בז' שכבשו אפי' כתלי דחזירו אשתרו ואי ס"ד כהרמב"ם מאי קושיין, כתלי דחזירי לא אשתרו אלא לרעבון משא"כ איברי בשר נחירה. ולפי הנ"ל א"ש דכל הוכחה וראי' הוא מקראי דשאול הנ"ל והיינו לפמ"ש הרמב"ם דגם ר"ע ס"ל לאסור בשר תאוה בשעה דאקריבו טפי והיינו בשעת היתר במות, וכל זה לפמ"ש לעיל דאייתר לן צבי ואיל במסקנא אמנם לפי הה"א דהכל בשחיטה מרבה עוף והיינו משום דס"ל צבי ואיל כר"א הקפר א"כ ממילא לר"ע דהלכתא כוותי' לית לי' הך דבשר תאוה כלל וכדאמר הש"ס ר"ע סבר בשר תאוה לא אתסר כלל, וא"כ אין שום ראי' להרמב"ם מעובדא דשאול דבעי' רעבון וצמאון ויפה הקשה הש"ס אר' ירמי' אפי' כתלי דחזירי אשתרו וק"ל:

שבתחלה נאסרו בבשר תאוה מה שהקשו תו' אפירש"י נתיישב יפה עפ"י דברי חי' הר"ן שכתבתי לעיל דקרא דכי ירחיב אתי' לאגלויי אקרא דאל פתח אוהל מועד לא הביאו, והדמיון שכ' תוס' כמו לר"ע דאמרי' מדאצטריך כי ירחק ש"מ היתר בשר נחירה, אינו דומה דבשלמא כי ירחק וזבחת ש"מ קודם לכן לא נצטוו על הזביחה, וממילא אכלו בשר נחירה כי לא נתחדש להם דבר יותר ממה שהיה קודם מ"ת שנחרו ואכלו, אבל איך נוכיח מכי ירחיב שקודם לכן נאסרו בבשר תאוה ונצטרך לומר שהקב"ה אמר כן למרע"ה בעל פה שלא יאכלו בשר, ועתה חזר והתיר להם סמוך לכניסתן לא"י, והיכי רמיזא ציווי זו, וע"כ בפ' ואל פתח אוהל מועד לא הביאו:

אך אי קשי' אשיטה זו לשון הש"ס שוחטין ואוכלין מיבעי' לי' והלא לרש"י יש כרת בשחיטה כמו שחוטי חוץ ושפיר קמ"ל הכל שוחטין, וכן הקשה בראש יוסף ויש לדחוק כיון דהשתא קאי בנשחטין ה"ל לאשמועינן היתר האכילה שהוא בהנשחטין ולא היתר השחיטה שהוא בהנשחטין, א"כ י"ל דליכא איסור בשחיטת חולין בחוץ אלא ע"מ לאכול שאז היה לו להביאם אל פתח אוהל מועד להקריבם שלמים ואז חייב על השחיטה כרת, משא"כ בשוחט ע"מ שלא לאכול לא מיחייב והיינו שוחטין ואוכלין מיבעי' ליה:

וכ"ש השתא דארחיקו להו טפי הקשו תוס' אי קדושה ראשונה לא קדשה לע"ל כ"ש דאקריבו להו טפי והיינו כס"ד דש"ס דפ"ק דמגלה דמקריבי' בבית חוניו בזה"ז והיה אסור בבשר תאוה וקמ"ל מתני' כמסקנא דהתם דאפי' למ"ד לא קדשה לע"ל מ"מ הבמות אסורות מטעם שכ' תו' שם בשם ר' חיי' ועיי' פ' בתרא דזבחים פלוגתא דר"י ור"ל במעלה בחוץ בזה"ז ע"ש כן צריכים לפרש כוונת ק' תוס':

במאי קמיפלגי ר"ע סבר בשר תאוה לא איתסר כלל עיי' פירש"י ומה שתמה עליו מהרש"א, ובאמת למעיין ברש"י לקמן כ"ח ע"א יראה דפלוגתא דתנאי היא איכא מאן דמוקי פסוק ראשון תזבח ולא גיזה אפסולי מוקדשין וכי ירחק וזבחת אחולין ואיכא מאן דמוקי כי ירחק וזבחת אפסולי מוקדשין, ופירש"י בשמעתין ליישב דברי ר"ע ור' ישמעאל אליבא דכל התנאים. ולק"מ ק' מהרש"א, אמנם הא קשי' דלמ"ד דכי ירחק אפסולי' מוקדשי' קאי, והיתר נחירה מצבי ואיל נפקא כפירש"י ולא מבקר וצאן דהאי אפסולין מוקדשים קאי, א"כ ק' ק' תוס' מנ"ל דפליגי דלמא מר אמר חדא ולא פליגי ולא שייך תי' תוספות דבקרא כתיב בקר וצאן והשתא זה ליתא דאדרבא צבי ואיל כתיב וצ"ע לכאורה:

בעי ר' ירמי' איברי בשר נחירא וכו' פירש"י דרוש וקבל שכר והרא"ש כ' שיש בו נפקותא לדינא עיי' זה היטב בי"ד סי' רי"ח ובש"ך שם סק"ג ובט"ז שם. וצ"ע דבתו' ר"ה י"ג ע"א מייתי ירושלמי דחלה דשם מבואר דלר' ירמי' בעצמו מפשט פשיטא לי' בשארי איסורי' כחדש וכדומה שנאסר מזמן ואילך אסור אפי' הנשאר בידו מקודם הזמן ההוא וא"כ עכצ"ל דבשארי איסורים לא מיבעי' ליה רק בבשר נחירה משום דחדוש הוא וה"א דלשתרי טפי כמו בפ"ק דבכורת גבי חלב בהמה טמאה ע"ש, וא"כ ע"כ משום דרוש וקבל שכר קא מיבעי' לי', ומ"ש הרא"ש דלא שייך למימר כן אלא למיסברא קראי אבל למיקבע איבעי' אמאי דהוה לא אמרי', הנה מצינו לר' ירמי' כיוצא בזה בזבחים קי"ח ע"ב בעי ר' ירמיה עומד בנחל ואינו רואה ע"ש לענין בשילה נאכל בכל הרואה והתם לא הוה למיסבר קראי ומאי דהוה הוה ע"ש:

והנה בטורי אבן הקשה על הפרשת חלה בביאתם לארץ וכן ערלה הא אפי' כתלי דחזירי אשתרי ולע"ד נראה דק' זו קשה ג"כ להך לישנא. דשלל דדהו לא אשתרי מ"מ מאי אצטריך מעוטא בערלה ונטעתם פרט לשמצאו נטוע מקודם לכן תיפוק לי' דה"ל שלל דגוים. בשלמא מאיסור חדש לק"מ משום דיש היתר אחר העומר לא התירו רחמנא בכלל ואכלת שלל אויביך כיון שאפשר למיכלי' בהיתירא, אבל מהנך קשי' והגאון הנ"ל תי' דעיקר קרא למאי שישאר בידם אחר הכבוש אז יחייב להפריש חלה מהעיסה שנעשה מקודם ולאסור הפירות משום ערלה, וצ"ע דלכאורה זה תלי' באיבעי' של ר' ירמי' אי אשתייר מאיברי בשר נחירא וה"ה מכתלי דחזירי דג"כ חדוש הוא, וא"כ לפ"ז הוה שפיר דרוש וקבל שכר למיסברי קרא דבבואיכם גבי חלה ונטעתם דגבי ערלה:

ובזה י"ל פסק הרמב"ם דלא הותרו כתלי דחזירי אלא מפני רעבון וצמאון וכבר כ' בזה לעיל בתחלת הסוגי', והנלע"ד מסדור לשון הרמב"ם רפ"ד מה' מלכים דכייל ב' דינים באחד שהותרו צבא המלחמה בכתלי דחזירי כשירעבו, והותרו לבעול יפת תואר כשיגבור עליו יצרו, ונראה מזה דס"ל מסברא דחד טעמא לתרווי' דלא דברה תורה אלא כנגד יצ"ה וממילא דלא הותר אלא לשבור רעבונו אבל כשיש לו התירא לא, והנה נראה דזה תלי' בפלוגתא דירושלמי דמייתי תוס' קידושין כ"ב ע"א ד"ה שלא ילחצנה במלחמה ע"ש דלמ"ד שלא הותרו ביאה ראשונה עד אחר כל המעשים שכבר נתגיירה ממש ולא הותרו לא אלא להיו' פת בסלו ע"ש וברא"ם פ' תצא, א"כ אינו דומה ליפ"ת דהתם א"ש דברה תורה נגד יצ"ה שיבעלנה בהיתר אחר הגירות שלא יבא לבעול באיסור בגיות, ואיך נלמוד מזה להתיר כתלי דחזירי משום שלא יבא לאכול כתלי דחזירי, ומה נרוויח בחליפין אלו. וע"כ טעם היתר איסורים בשעת מלחמה משום שהתורה חסה על בתים מלאים וכמ"ש ת"ח בשמעתין וכמשמע מרמב"ן על התורה סוף פ' ואתחנן, וכפשטי' דקרא באמת, וא"כ מותר אפי' בלא רעבון וצמאון, אמנם הרמב"ם פסק שם להדי' כאידך מ"ד דהותרה ביאה ראשונה מיד בגיותה נמצא שהותר לבעול גוי' כדי שלא יבעול גויה וה"נ נימא שהותר לאכול איסור שלא יבוא לאכול איסור, וממילא שלא הותר אלא לרעבון וצמאון:

והשתא הש"ס דהקשה ותיפוק ליה דאפי' כתלי דחזירי אשתרו הו"מ לשנויי ר' ירמיה ס"ל כהך מ"ד דהוא רב רבי' דיפ"ת הותרה מיד וממילא נימא נמי טעמא דבתים מלאים כל טוב משום שלא דברה תורה אלא נגד היצ"ה בשעת רעבון וצמאון ולק"מ ותיפוק ליה, אלא משום דא"כ קשה מאי נפקא מני' בהאיבעי' מאי דהוה הוה ואי למסברי' קרא דחלה וערלה, הא מהתם בלא"ה לק"מ דנפקא מניה בלא רעבון וצמאון ינהגו חלה וערלה ואין כאן מיסבר קרא כלל, וע"כ לית לי' לר' ירמיה כרב רבי' ולא ס"ל טעם היתר בתים מלאים משום רעבון וצמאון וא"כ הקשה שפיר ותיפוק ליה וק"ל:

ועיין מ"ש לעיל ביישוב רמב"ם מכח פסוקי שאול מש"ס שלהי זבחים והתם נמי רב ושמואל איירי אי חולין בלילה או קדשים בלילה א"כ י"ל רב לטעמי' דס"ל ביאה ראשונה הותרה מיד במלחמה והה"נ כתלי דחזירי לא הותר אלא משום רעבון:

סכין שיש בה פגימות הרבה תידון כמגירה כ' הטור סי' י"ח בשם העיטור דהיינו דוקא באוגרת והקשה ב"י דא"כ אפי' פגימה א' נמי, ולפע"ד נהי דפגימה א' פסולה מ"מ מועיל להשחיזה ולהחליקה, משא"כ פגימות הרבה נידוני' כמגירה שאפי' השחזה אינו מועיל כדמוכח לקמן במתני' דוקא במגל קציר מועיל החלקת פני' ולא במגירה והטעם קל להבין. מיהו לא מצינו לאחד מן הפוסקים שסובר כן ומעשים בכל יום בסכין שמחליקי' אפי' בכמה פגימות ודלא כהעיטור:

אמר רבא ג' מדות בסכין, צ"ע להרי"ף עפ"י מ"ש הר"ן ומייתי ליה מהרש"א ה"ל למימר ד' מדות אוגרות הרי היא כמגירה ושחיטתה נבלה ומטמא מסוכסכות הרבה אסורה באכילה ואינה מטמאה כמו מגל קציר מסוכסכות א' לא ישחוט ואם שחט כשירה עולה ויורד שוחט לכתחלה, בשלמא הא לא קשי' לרש"י נמי לחשוב נמי מגל קציר די"ל ג' מדות בסכין קאמר ומגל קציר אינו סכין אבל להרי"ף קשה, ויש לדחוק ולומר כיון דלב"ש גם במגל קציר שחיטתו פסולה נקט ג' מדות שהם אליבא דכ"ע, אע"ג דב"ש במקום ב"ה אינו משנה מ"מ נקט כן לעשות הכלל שלו שרגיל לומר ג' מדות בקטן עיין גטין ס"ח וע"ש תוס' ד"ה וכנגדן בקטנה חולצת שכ' ג"כ דנקט מילתי' כר' יוסי כדי לעשות הכלל שלו ע"ש אע"ג שאינו דומה ממש לכאן עיין וק"ל:

בדקה אטופרא ואבשרא ואתלת רוחתא א"ל יישר, בכולי שמעתא נקט בשרא תחלה, והכא בהך עובדא נקט טופרא תחלה מהך משמע שצריך לבדוק בזא"ז ולא אבשרא וטופי בבת א' וכמ"ש הרא"ש ופעמים בודקים תחלה בבשר ולפעמים תחלה בציפורן ומשו"ה דקדק הש"ס בהאי עובדא לנקוט המעשה כשהי' שאירע שהוא בדק בטופרא תחלה אבל אי ס"ד דבבדיקה א' יבדוק שניהם לא ה"ל הש"ס לשנויי מלישנא דלעיל ולהקדים טופרא לבשרא וק"ל:

אמר רשב"ל ג' פגימות הן וכו' עמ"ש תוס' וכוונתם מבואר דפגימת קדשים הו"א דפגימה כל שהוא נפסלה מעל המזבח וממילא נאכלה להדיוט ע"י אותה פגימה משום שפודין אותו ונאכל על ידי פדיון, משא"כ בכור שנאכל במומו בלא פדיון משו"ה בעי' חגירת ציפורן, קמ"ל אפי' בקדשים נמי בעי חגירת ציפורן, כתבתי זה מפני התלמידים שמזדנזין בדבר:

ואידך בחולין לא קמיירי מכאן הקשו על הרי"ף והרמב"ם דבסכין פסול אפי' חגירת כל שהוא א"כ נימא ואידך משום דלא בעי חגירת ציפורן כמו אינך, ולפע"ד מכאן ראי' לשיטתם. דהריטב"א הקשא מאי תי' בחולין לא קמיירי אטו בשחיטת קדשים לא פסל פגימה בסכין, ולפע"ד לומר דודאי בסכין פוסל פגימה כל שהוא אך היינו משום ושט ואפי' בעוף מ"מ לכתחלה צריך לכוון לשחוט ב' הסימנים ואפי' בדיעבד ולא שחט אלא הקנה ומצא בסכינו פגימה כל שהוא מ"מ לא גרע ממסמס קועי' דמא דבעי' לבדוק הושט משו"ה סתמו הרי"ף והרמב"ם לפסול סכין בפגימה כל שהוא, ומ"מ הש"ס פריך שפיר ואידך נימא אף פגימות סכין דהיינו בעוף ותופס הקנה בידו דעכ"פ מעיקור הדין לא מיפסל אלא בחגירת ציפורן, ואהא משני בחולין לא מיירי דבקדשים לא שחיטה בעוף בסכין כ"א מליקה בציפורין וא"ש וק"ל:

המבשל בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל וכו'. בכל המקומות דמייתי הגמרא ברייתא זו פירש רש"י כדפירש כאן זולת בכתובות פרק אלו נערות פרש"י כמה שכתב כאן בשם ואית דמפרשי ונ"ל דטעות סופר הוא בכתובות דאל"כ אי אפשר דהוו שתקי התוספות מלהשיג עליו כמנהגם ואיכא למידק על הא דפרש"י כאן דאילו רב יהודה שרי ליה לאורתא אפילו לדידיה דלא קניס שוגג אטו מזיד והא ליתא דהא בגיטין פרק הניזקין מייתי הגמרא ברייתא זו ומוכיח מינה דרבי יהודה קניס שוגג אטו מזיד וי"ל דלהכי קאמר רש"י דרבי יהודה לא קניס שוגג אטו מזיד בערך ר' יוחנן אבל בערך ר"מ ודאי קניס ועל מה שכתבו התוס' דאי במזיד לא יאכל דר"מ עולמית קאמר א"כ היינו מזיד דרבי יהודה קשה לי הלא יש לדחות ולומר שיש חילוק ביניהם באחרים כי לדעת רבי יהודה אסור לאחרים בו ביום מדקאמר עולמית אבל לדעת רבי מאיר שלא הזכיר עולמית נוכל לומר דמותר לאחרים אפילו בו ביום וצל"ע: