נשחטה בהמה אחרת עמה. בלא מתכוין: לרבי נתן. דמכשיר שחיטת חולין בלא כוונה בהמה כשרה ופרה פסולה ואע''ג דשלא בכוונה לא מסח דעתיה ולא מיקרי מתעסק במלאכה אחרת הואיל ושחיטתו כשרה מיפסלא משום ושחט אותה ולא אותה וחבירתה: לרבנן פרה כשרה. דהא שחיטת בהמת חולין לאו שחיטה היא ומשום מלאכה ליכא למיפסל דשלא במתכוין לא מיקרי עוסק במלאכה אחרת דטעמא דמלאכה אחרת משום דמסח דעתיה מפרה הוא והיכא דלא איכוין למלאכה אחרת ליכא היסח הדעת והכי אמרינן לקמן נחתכה דלעת עמה דברי הכל כשרה: פשיטא. אכתי לא שמעינן דכל העוסקים בפרה פוסלין אותה במלאכה: נשחטה בהמה אחרת לר' נתן איצטריכא ליה. דכיון דמלאכה לא מיקריא שלא בכוונה כדאמרינן לקמן נחתכה דלעת עמה דברי הכל כשרה משום שחיטת חבירתה נמי אע''ג דשחיטה שלא בכוונה שמה שחיטה הוה אמינא לא תפסול דושחט אותה משמע ולא אותה וחבירתה והיכי דמי כגון ששחט שתי פרות אדומות בהדי הדדי: קמ''ל. דחולין נמי משמע אבל רישא דנתכוין לאחרת לא איצטריכא דנהי נמי דאותה וחבירתה משמע שתי פרות אדומות מיהו כיון דנתכוין למלאכה אחרת מיפסלא משום היסח הדעת דלא גרעה מחתיכת דלעת: חתך דלעת עמה דברי הכל פסולה. דהא מלאכה היא: נחתכה דלעת עמה דברי הכל כשרה. דשלא בכוונה לא מיקרי עוסק במלאכה ורישא לרבי נתן טעמא דכתיב ושחט אותה ולא חבירתה עמה ושלא בכוונה נמי שמה שחיטה: מתני' נפלה סכין והגביהה. ושהה בהגבהה זו: כליו. בגדיו: או שהשחיז את הסכין. קודם שחיטה: ועף. נתייגע וכשהתחיל לשחוט לא היה בו כח ופסק שחיטתו ובא חבירו ושחט: כדי ביקור. מפרש בגמרא: גמ' מאי כדי שחיטה אמר רב כדי שחיטת בהמה אחרת. ולא תימא כדי שיגמור שחיטתו ותו לא: בהמה לבהמה ועוף לעוף. כדי שחיטת בהמה אחרת משערין לשהיית שחיטת בהמה ובכדי שחיטת עוף אחר משערינן לשהיית שחיטת עוף: או דילמא אפילו. בכדי שחיטת בהמה משערינן לשהיית שחיטת העוף דהיינו קולא: אמר להו לא הוה בדיחנא בחביבי דאישייליה. לא היתה דעתי גסה בדודי רבי חייא כשלמדתי הלכה זו ולא היה בסבר פנים עמי שאשאלנו דבר זה. רב בר אחוה ובר אחתיה דרבי חייא הוה: אף בהמה לעוף. קולא היא שנתנו לעוף שיעור שחיטת בהמה לשהייתו: לשיעורין. פעמים שהיא רחוקה ופעמים קרובה: עומדת. כאן ומחוסרת הטלה לארץ: איכא. בין רבי חנינא לרבי יוחנן רבי יוחנן משער בשחיטה לחודה ורבי חנינא בעי הטלה ושחיטה: דקה לדקה. לשהיית בהמה דקה משערינן בכדי שחיטת בהמה דקה דכוותה ואף על גב דרב ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן כיון דקים ליה רבי יוסי בר רבי חנינא בשיטתיה דרב דאמר דקה לדקה וגסה לגסה ממילא שמעינן ועוף לעוף ועבדינן לחומרא: בסכין רעה. שאין חידודה חותך יפה: אפילו כל היום כולו. ומאריך ושוהה בשחיטה אחת: כשרה. הואיל וכל שעה הוא מוליך ומביא ולא הפסיק בשחיטתו: שהיות מהו שיצטרפו. הפסיק ב' ושלש פעמים בשחיטה אחת ושהה בין שלשתן כדי שיעור שלם: מדידיה. השוחט בסכין רעה אלמא לא מצטרפי דקא ס''ד ואפילו הפסיק קאמר אלא שלא שהה בפעם אחת כשיעור: התם בדלא שהה. כלל: במיעוט סימנים. שחט הרוב ושהה במיעוט האחרון וגמר שחיטתו: מהו. מי אמרינן כיון דעבד ליה רובא אתכשר או דלמא כיון דהדר וגמרה כולה חדא שחיטה היא: תיקו. ולחומרא ובמיעוט קמא אי דגרגרת לאו מידי עביד ולא שהייה היא ואי דוושט דנקובתו במשהו מיטרפא ממה נפשך דהא כיון דשהה אזיל ליה מעשה קמא והוה ליה נקב בעלמא וטרפה ונראה דהשוחט רוב סימנין והשליך מידו והעוף שוהה למות אסור לחזור ולחתוך המיעוט בתורת שחיטה דמוטב שיכה על הצואר בסכין או ימתין עד שימות: כדי ביקור חכם. בדיקת סכין: לשיעורין. פעמים דחכם רחוק ופעמים קרוב: טבח חכם. שזה השוחט חכם הוא: מתני' ופסק את הגרגרת. היינו עיקור ובבהמה קאי: תחת השני. בין הסימן לצואר: ופסקו. מלמטה למעלה: ישבב. שם חכם וכן הוא בדברי הימים (א' כד) גבי משמרות:

נשחטה בהמה אחרת עמה לרבנן פרה כשרה. ואם תאמר ואותה ולא אותה וחבירתה לרבנן למה לי אי לשוחט בהמה אחרת עמה תיפוק ליה מטעם מלאכה כמו חתך דלעת עמה ויש לומר דאיצטריך לשוחט שתי פרות ונתכוין לשחוט דמשום מלאכה אחרת לא מפסלו כיון דשתיהן לשם פרה: אבל פרה דחולין אימא לא קמ''ל. וא''ת דאמר בריש זבחים (דף ז.) שחט אחת על מי שמחוייב חטאת פסולה על מי שמחוייב עולה כשרה דכתיב וכפר עליו ולא על חבירו חבירו דומיא דידיה שמחוייב חטאת כמותו והכא נמי נימא אותה ולא אותה וחבירתה דומיא דידה ויש לומר דהתם וכפר עליו משמע עליו מכפר ולא על חבירו מכפר על המחוייב חטאת כזה דשייכא ביה כפרה זו: ושמואל אמר אף בהמה לעוף. ר''ח פסק כשמואל ורבי יוחנן דאמרי בהמה לעוף ובקונטרס פסק לחומרא כרב דאמר עוף לעוף דקיימי אמוראי דמערבא כוותיה דאמרי דקה לדקה וגסה לגסה וכ''ש עוף לעוף דיותר חלוק עוף מבהמה ממה שחלוקין דקה מגסה וגם בה''ג פסק גסה לגסה ודקה לדקה ועוף לעוף: כדי ביקור טבח חכם. ובסכין הראוייה לאותה בהמה חוץ לצואר כמלא צואר: ורמינהי אלו טרפות בבהמה פסוקת הגרגרת. וא''ת נהי דנבלה הויא מ''מ לא פקע מינה איסור טרפות וחייב אף משום טריפות כדמשמע בשמעתין דמסוכנת (לקמן לז.) והא דאמר בפרק חטאת העוף (זבחים דף סט:) יצא עוף טמא שאין במינו טרפה לא משום דלא שייכא ביה שחיטה ואפילו נשחטה הויא נבלה ופקע מינה איסור טרפה כי אתא איסור נבלה אלא פירוש שאין במינו טרפה היינו טרפה לחודיה דאף כי נשחט לקי אף משום נבלה וי''ל דהכי פריך דאי איתא דלא מהניא ביה שחיטה והויא ליה נבלה לא הוה ליה למיתני אלו טרפות אלא הוה ליה למיתני ואלו נבלות שהוא עיקר האיסור ואם תאמר דנקט איסור טרפה לאשמועינן שאם חתך כזית בשר מחיים דלקי אף משום טרפה ויש לומר דמתניתין דאלו טרפות משמע ליה לאחר שחיטה מדקתני. סיפא כל שאין כמוה חיה ולא קתני כל שאין חיה:

לרבנן דאמרי בעינן לשחיטת [חולין] כוונה (לשחיטת חולין) בהמה פסולה ופרה כשירה דלא חשיבא מלאכה (דידה):

נחתך דלעת עמה דברי הכל כשרה אפי' לר' נתן דפוסל פרה בשחיטת בהמה דחולין כשנשחטה בלא כוונה דהיא בת מינה וכיון דחשובה שחיטה דבהמה [שחיטה] כשרה לדבריו פסולה הפרה אבל נחתכה דלעת בלא כוונה אפי' לר' נתן דפוסל בשחיטת בהמה מכשיר בחתיכת דלעת בלא כוונה דאין חשובה (על) [לדברי] הכל מלאכה:

נפלו כלים והגביהן כו' כלומר שנפלה מעפרתו ממנו:

או דלמא אף בהמה לעוף כלומר כדי שחיטת בהמה לעוף:

בחביבי זהו ר' חייא. עומדת להטיל איכא בינייהו כלומר ר' יוחנן דאמר אפי' בהמה לעוף שנפלה לארץ ואין לעשות לה אלא לשחוט וזהו שיעור קטן. ור' חנינא אמר כדי שיביא בהמה אחרת כו' כלומר לא שיביא ממש אלא שתהא עומדת לשם וישהא שיעור להפילה ולשחטה וזהו שיעור גדול. כדי שירביצנה ויגביהנה וישחוט כלומר ויגביה צוארה לשחוט:

שהיות מהו שיצטרפו כלומר ולא שהה בבת אחת כדי שחיטת חברתה אלא שהה לפרקים שיעור כדי (שחיטתה) שחיטת אחרת. ותפשוט ליה מדידיה כלומר דהוא עצמו א' השוחט בסכין רעה דדמי כשהיות:

שהה במיעוט סימנין מהו כלומר עדיין לא שחט אלא מיעוט סימנין ושהה מהו מי אמרינן כיון דעדיין לא שחט הרוב לא חשיבא התחלת שחיטה וכשרה או דילמא כיון דשהה בשחיטה פסולה:

כדי ביקור טבח חכם כלומר הסכין:

ורמינהו אלו טרפות בבהמה נקובת הושט ופסוקת הגרגרת והא הכא דנפסלה בשחיטה וקא קרי לה טרפה. איתיביה רב אחא בר הונא לרבא כלומר כיצד אמרת (שחטה חתך זו פסק ולבסוף) [שאם פסק ולבסוף שחט] טרפה:

ה"ג: אמר רב פפא בעומדת להטיל. ול"ג איכא בינייהו משום דלא פליגי הני רבנן אשיעור הגבהה והרבצה כלל תדע דהא מתני' נמי כדי שחיטה קתני כדאמרי אינהו כדי שחיטה ואפ"ה פריש ר' יוסי בר חנינא בכלל העמדה והרבצה דצורך שחיטה הם ועוד שלא שאלו בגמ' מאי בינייהו כדי שיתרץ רב פפא עומדת להטיל איכ' בינייהו ודעת הגאונים ורבינו כן שהלכה כריב"ח וכן כתב בה"ג.
משמע נמי דלא פליג נמי אשחיטת עוף אלא אי כשמואל ור' יוחנן אי כרב ואע"ג דאיהו אמר דקה לדקה דהכי אגמריה רחמנא למשה בשיעור שהייה כדי שחיטת בהמה ולא בעוף הלכך שיעור שהייה כדי שיגביהנה וירביצנה וישחוט דקה לדקה ולעוף ולגסה לגסה וזה דעת רבי יצחק וכן עיקר אבל רש"י ז"ל מחמיר לכדי שחיטת עוף לעוף.
ויש לדון בשיעור הזה [אי אמרינן דשיעור] שהייה שתהא כדי שחיטת (רוב) ב' בבהמה וכדי שחי' (רוב) א' בעוף וכדי שחיטה [לכתחילה] גמריה למשה [או דנימא דמעיקר דינא] על רוב ב' בבהמה ורוב א' בעוף נצטוה ה) ואלמלא שאין ל' הגמר' כן הייתי אומר היינו בעיא דרב הונא בר נתן ו) ומיהו עור אית' בשיעור שהיה דכיון דלא משחטי סימנים עד דחתיך עור כדי שחיטה כדשחטו אינשי גמירי.

אמר רב פפא בעומדת להטיל. לא גרסינן איכא בינייהו, חדא דהא לא איבעיא לן מאי בינייהו, דנהדר רב פפא בעומדת להטיל איכא בינייהו, ועוד דהנך דקאמרינן כדי שחיטה ולא אדכרו שיגביהנה וירביצנה, לאו משום דפליגי בהגבהה והרבצה, תדע לך דהא מתניתין כדי שחיטה קתני, ואפילו הכי קא פריש רב[י] יוסי דבכלל שחיטה הגבהה והרבצה דכולהו צורך שחיטה נינהו.

במערבא אמרו משמיה דרב יוסי בר חנינא כדי שיגביהנה וירביצנה וישחוט דקה לדקה וגסה לגסה. והגאונים ז"ל וכן הרב אלפסי ז"ל פסקו כן, דהלכה כר' יוסי בר' חנינא, והא דלא אדכר בדר' יוסי בר' חנינא עוף משמע דליכא אלא הני תרי שיעורי דקה וגסה, ובכלל שיעור דקה הוי שיעור עוף, דהכי אגמריה רחמנא למשה בשהייה לדקה ועוף כדי שיעור שחיטה דקה ושיעור גסה לגסה, אבל רש"י ז"ל מחמיר בכדי שחיטת עוף לעוף.

הא דבעי רב הונא בר נתן שהה במיעוט סימנין מהו. פירש רש"י ז"ל: אפילו במיעוט בתרא דסימן בתרא וכדרך שפירש למעלה (ל, ב) גבי החליד מיעוט סמנין כבר כתבנו למעלה שאין פירושו כאן וכאן מחוור, והרמב"ם ז"ל (פ"ג מהל' שחיטה ה"ד) פירשה אכדי שחיטה, כלומר מי בעינן כדי שחיטה גמורה כדי שיעור שני סימנין או אפילו שחיטת משהו. וגם זה אינו מחוור כלל.
אלא הפירוש הנכון דארבה קאי, דלפי שאמר רבה השוחט בסכין רעה אפילו הוליך והביא כל היום כולו שחיטתו כשרה, קא בעי רב הונא דילמא הא דרבה דוקא בשמתעסק בצרכי שחיטה, כלומר בחתיכת רוב הסימן, אבל אם שחט רוב סימן הראשון ובמיעוט האחרון של סימן הראשון הוליך והביא ושהה (כ)[ב]שחיטת אותו מיעוט, מי אמרינן כיון דמדאורייתא שחיטת מיעוט האחרון של סימן אינו צריך, ולפיכך בששוהה בחתיכתו כדי שחיטה שחיטתו פסולה דאינו אלא כמחתך בשר בעלמא, או דילמא כיון דכולה סימן בר שחיטה הוא לא חשבינן ליה כשוהה דמתעסק בשחיטה הוא, וסלקה בתיקו, ולחומרא, ולזה הפי' בעיא דרב הונא לא שייכא אלא בבהמה אבל בעוף לא.

הכי גרסינן: או שפסק את הגרגרת ושחט את הושט. ולא גרסינן ואחר כך שחט את הושט. דהא במתניתין לא גרסינן ואחר כך שחט את הושט דהא אותביה והתניא ואחר כך, מכלל דבמתניתין לא גרסינן ואחר כך. ואף על גב דברייתא תני לה הכין, לא שביק מתניתין ואקשי מברייתא, ועוד דאם איתא, היכי אמר ליה אימא וכבר שחט, והא בהדיא קתני ואחר כך, והא דאקשינן ועוד הא תניא, ואחר כך הכי קאמר ליה מאי דקאמרת דמתניתין כבר שחט קאמר לא אפשר דהא מפרש בברייתא ותני ואחר כך.

כבר ביארנו שכל המתעסק בפרה אדומה משעת שחיטתה עד שנעשית אפר שעסק עמה במלאכה אחרת פסולה ומ"מ נעשית עמה מלאכה אחרת מאליה שלא בכונת המתעסק לא פסלה מעתה עליך לדון שאם חתך עמה דלעת פסולה נחתכה עמה דלעת כשרה וכן כל כיוצא בזה והשחיטה אינו כן אלא אין צריך לומר בשחט עמה בהמה אחרת שהפרה פסולה אלא אף בנשחטה עמה מאליה פסולה הפרה הואיל ובהמת חולין הוכשרה שאין צריכה כונה כמו שביארנו הרי הוא כמי ששחטה ומגדולי המחברים כתבו בזו הפך הדברים שאין צריך לומר בנשחטה מאליה שכשרה היא אע"פ שהוכשרה בהמת החלין הואיל ומ"מ לא כיון הוא למלאכה אלא אף בשחט בהמה אחרת עמה פרה כשרה הואיל ואין שחיטת חלין צריכה כונה הרי אנו דנין בה שחטה הוא כנשחטה מאליה והדברים נראין אלא שהם מתמיהים לפי סוגיא זו אלא ששמענו שהגירסא מוחלפת בידם:

המשנה החמישית והכונה בה להשלים מה שהתחיל לבאר בעניני החלק השני ובא עכשיו לפרש דין שהייה ואמר על זה נפלה סכין והגביהה נפלו כלים והגביהן השחיז את הסכין ועף ובא חברו ושחט אם שהה כדי שחיטה אחרת פסולה ר' שמעון אומר אם שהה כדי בקור אמר הר"מ פי' זהו ענין השהייה הנזכר למעלה את הסכין ועף פי' שאם העביר הסכין על צואר הנשחט ונסתלק קודם שיגמר השחיטה וכדי שחיטה אחרת הוא כדי שיגביה הבהמה וירביצנה וישחוט ואפי' זה הנשחט עוף אמרו כדי שחיטת בהמה דקה ואפי' לעוף ומה שאמר כדי בקור אמרו כדי בקור טבח חכם ר"ל כדי שיעור בדיקת השחיטה לדעת אם נשחט השיעור שחייב או לא ואין הלכה כר' שמעון:

אמר המאירי נפלה סכין והגביהה ר"ל שהתחיל לשחוט בושט ונפל לו הסכין ושהא עד שהגביהו וחזר לשחיטתו או שהכיר אחר שהתחיל לשחוט שסכינו רעה והפסיק שחיטתו והשחיזה או שהיה עיף להרבה בהמות ששחט או להשחזת הסכין שהשחיז וכשהתחיל לשחוט בזו הפסיק מתוך עיפותו ומסרה לחבירו וכן נפלו כליו והגביהן אם היה שיעור שהייה זה בכדי שחיטה שחיטתו פסולה אע"פ שלא שהה בכדי שיעור שיגביהנה וירביצנה שכל מה ששחט כבר נחשב לנקב בעלמא ואינו נמשך לשחיטה זו הואיל ונשתהא כל כך והרי הוא נקב ונטרף וכן בקנה שבבהמה אם נפסק רובו אבל עוף אין בו דין שהייה בקנה שאם נפסק רובו כבר הוכשר ואם לא נפסק רובו לא יהא אלא נקב הרי אינו פוסל בו ואם הוליך הסכין על הצואר ושהא ולא מצא פגם אלא בקנה בבהמה אין לה תקון שמא נקב בושט כל שמצא בו מיהא שום שרטוט ובעוף שוחט את הקנה ובודק בושט על הדרך שהתבאר ר' שמעון אומר כדי בקור פרשו בגמרא כדי בדיקת סכין לשוחט עצמו וכגון שהיה הטבח חכם ואינו צריך לילך אצל חכם שאם תאמר בדיקת חכם ושילך אחריו נתת דבריך לשיעורין:

זהו ביאור המשנה ולענין פסול בשחיטה הלכה היא אלא שלשיעור שהייה אין הלכה כמשנה זו לא כתנא קמא ולא כר' שמעון ודברים שנאמרו בגמרא לענין שיעור זה עם שאר דברים הבאים להשלמת ענין זה אלו הם שיעור שהייה הוא בכדי שיגביה הבהמה וירביצנה וישחטנה אבל שהא פחות מכן הרי היא שחיטה אחת ואינה נפסלת באיזו בהמה אמרו שהרי שהיית הגבהה והרבצה בגסה יתרה מבדקה אלא שיעור זה בגסה אם היה שוחט את הגסה ובדקה אם היה שוחט את הדקה ובעוף יש אומרים בדרך זה כדי שחיטת עוף אחר ויראה לי לדעת זה הכנת תפיסתו בידים כדי לשחטו ושיעור זה לדעתי הוא כשיעור האמור במליקה במסכת זבחים כיצד מולק אוחז את שתי גפיה בשתי אצבעותיו ורגלה באצבע קטנה ומנתח צוארה ואוחז צוארה באצבעות שאחז גפיה ומולק ואף כאן אומר אני בעוף ששהייתו בכדי שיעור זה על הדרך האמור בבהמה בכדי שיעור הגבהה והרבצה ויש אומרים בו ששיעור שהייתו כדין שהיית בהמה דקה ומפני שר' יוסי בר' חנינא שהוא סוף המחלקת בכך אמר גסה לגסה ודקה לדקה ולא הזכיר עוף לעוף ואלו כן היה לו לפרש אלא שדעתו כדי בהמה דקה לעוף וכשמואל ור' יוחנן ואע"פ שחלק רב לומר עוף לעוף ושהוא טעמא דמיסתברא מ"מ הרי שמואל ור' יוחנן ור' יוסי בר' חנינא רבים והוא יחיד ואם מפני שאמרו רב ושמואל הלכתא כרב באיסורי במקום רבים אינו כן וכן כלך לדרך זו רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן ומ"מ יש אומרים שר' יוסי בר' חנינא סובר עוף לעוף שמאחר שאמר גסה לגסה ודקה לדקה הוא הדין עוף לעוף והוו להו תרי ותרי ואיסורא וכן כתבוה גדולי הרבנים וראוי לחוש הואיל וטעמא דמסתבר הוא ויש מחמירין לפסוק כמשנתנו לשער בשחיטה לבד בבהמה מוכנת ורבוצה כדי לשחוט ומחלקת זו תלויה במה שאמרו במשנה בשיעור שחיטה ושאלו בה מאי כדי שחיטה כלומר כדי שחיטת בהמה או כדי שחיטת עוף שהיא קלה הימנה או כדי שיגמור שחיטתו שהוא קל מכלם ופרשה רב כדי שחיטת בהמה אחרת ור' חנינא אמר כדי שיביא בהמה אחרת וישחוט והקשו לו יביא אם כן נתת דבריך לשיעורין ותירץ בעומדת להטיל כלומר לא הבאה ממקום אחר אלא שהיא לשם והוא צריך ליטלה ולהרביצה לישחט ואין גורסין בעומדת להטיל איכא בינייהו אלא בעומדת להטיל והטלה זו היא הגבהה שבדברי ר' יוסי בר' חנינא שאמר שיגביהנה וירביצנה וכו' ונמצא שניהם מסכימים לשיעור זה ואף רב ושמואל ור' יוחנן לא חלקו בה שלא באו אלא לפרש כדי שחיטה שבמשנתנו ופרשו כדי שחיטת בהמה והגבהה והרבצה בכלל שחיטה הם שהרי כלם צורך שחיטה ואף כשתאמר שמשנתנו דוקא שחיטה מ"מ רב ושמואל ור' יוחנן לא באו אלא לפרש המשנה ושמא דעתם כר' חנינא ור' יוסי ורב פפא וזו היא שטתנו ומ"מ יש גורסין בעומדת להטיל איכא ביניהו דאלו לרב ור' יוחנן ושמואל דוקא כדי שחיטת בהמה וכמשנתנו ופירושה בבהמה רבוצה ומוכנת לשחוט ולר' חנינא ור' יוסי בכדי הרבצה והגבהה ושחיטה וכן כתבוה גדולי הרבנים ופסקו בה כרב ושמואל ור' יוחנן להחמיר וראוי לחוש שאף הוא טעמא דמסתבר וסתם משנה וגדולי המחברים מחמירים עוד לשער בכדי שחיטת מיעוט סימנין ומפני שהם מפרשים ששאלת שהה במיעוט סימנין חוזרת על כדי שחיטה כלומר מי אמרינן כדי שחיטה גמורה דהיינו שחיטת רוב סימנין או כדי סוף שחיטה דהיינו שחיטת מיעוט סימנין ודברים מתמיהים הם שאם כן היה מקומה אחר דברי ר' יוסי בר' חנינא ועוד שאם כן היה לו לומר כמיעוט סימנין באות הכ"ף או כדי מיעוט סימנין ועוד שאי אפשר לפרש כדי שחיטה במה שאינו שחיטה כלל אלא שאלת שהא במיעוט סימנין שנשארה בתיקו ואנו צריכים להחמיר בה מספק עקר הפי' בה לדעתי הוא שגמר שהייתו עם שיעור שהיית מיעוט הסימנין ר"ל ששהא כדי הגבהה והרבצה וכדי שחיטת רוב הסימנין אבל לא בכדי שחיטת כל הסימנין וענין השאלה כדי שחיטה פירושו כדי שחיטה גמורה בכל הסימנין או שמא שחיטה כהכשרה ברוב סימנין ונשארה בספק ומחמירין בה ששיעור רוב סימנין שחיטה גמורה היא:

לא הגביה השוחט ידו אלא שהיה לו סכין רעה והיה מוליך ומביא ומשהתחיל לשחוט את הושט אין הסכין מוסיף לחתוך אלא אחר שיעור שהייה מתוך שהוא רע ביותר אפי' היה מוליך ומביא כל היום כלו בדרך זה כשר מפני שמ"מ מתעסק בשחיטה הוא:

יש אומרים בבהמה שאם שחט רוב סימן ראשון והיה שוחט מיעוטו ושהא בשחיטת אותו המיעוט קודם שיתחיל בסימן האחר בכדי שיעור שהייה ששחיטתו פסולה מספק הואיל ומיעוט זה אינו צריך לשחוט שמא בעוד ששוחטו הוא נדון כמחתך בבשר והרי שהא וזו היא אצלם שאלת שהא במיעוט סימנין ופירושו במיעוט אחד מהם והוא מיעוטא בתרא דסימן קמא ובבהמה וענין השאלה אם אחר שאינו צריך שחיטה הוה ליה מחתך בבשר ושהייה היא או שמא הואיל לכתחלה הוא צריך לשחוט את הכל הרי זה מתעסק בשחיטה ונשארה בתיקו ומחמירין בה ובאמת הפי' מחוור ומפני שהוא כפי' החליד במיעוט סימן וכן ששאלה זו לא באה אלא בשהייה וחלדה מפני שאין לה מקום אצל הגרמה ודרסה ועקור כלל אלא שלענין פסק יש מכשירין ונראין דבריהם הואיל ומ"מ מתעסק בשחיטה ראויה הוא ואע"פ שרוב מפרשים נסכמים לאסור אני מפקפק בה שאם כן שוחט בסכין רעה שהכשרנו אף בבהמה הרי אי אפשר שלא לשהות במיעוט סימן ראשון מ"מ הם מפרשים אותה בשתפש שני הסימנין והשוה אותם זה לזה ושחט ולא עוד אלא שהם מפרשים את השאלה על אותה שמועה כלומר זה שאמרו אפי' הוליך הביא כל היום וכו' מי אמרינן דוקא במתעסק ברוב סימנין שהוא מתעסק בעקר שחיטה אבל שחט רוב ראשון ושהא במיעוטו האחרון פסול שאינו אלא כמחתך בבשר ושהייה היא או שמא הואיל ולכתחלה צריך לשחטן מתעסק בשחיטה הוא ונשארה בתיקו ומ"מ הדעת נוטה להקל וענין השאלה כבר פרשנוה לדעתנו ויש מפרשי' ששאלה זו חוזרת על הסמוך לה ר"ל שהיות מה שיצטרפו ושאל בה אם שהא כמה שהיות בשחיטת כל הסימן אלא שאם אי אתה מצרף אותם שבמיעוט הסימן עם הקודמות ר"ל אותם שברוב הסימן אין בין כלם שיעור שהייה והוא שואל אם אותם שבמיעוט הסימן מצטרפות עם האחרות אחר שהוא בתורת שחיטה ונשארה בתיקו ומחמירין בה:

שחט רוב שנים בבהמה ורוב אחד בעוף ושהא וחזר ושחט במיעוט גדולי הרבנים פסלוה על הדרך שביארנו דעתם (בתחלה) בהחליד במיעוט סימנין וזו היא גם כן אצלם שאלת שהא במיעוט סימנין וכשאנו מקשים עליהם ממה שאמרו בתוספתא שחט רוב אחד בעוף ורוב שנים בהמה אע"פ ששהא זמן מרובה וגמרה כשרה הם משיבין שאין גורסין וגמרה ופירושו אע"פ שנשאר חי ונשתהא בחיותו זמן מרובה וכן יש מפרשים אותה כשרה מדאוריתא ומפני ששחיטת כלן אינה אלא דברי סופרים ומ"מ אין דבריהם נראין שאין אחר גמר שחיטה כלום ראיה לדבר שהרי אין שהייה בקנה כלל בעוף אע"פ שהתחיל לחתכו בתורת שחיטה ולא יהא סוף שחיטה חמור מתחלתו כמו שביארנו בחלדה:

שהא מעט וחזר ושחט וחזר ושהא וחזר ושחט וכן הרבה ואין בשהייה אחת בכדי שיעור ומ"מ כשאתה מצרפם יש בהם שיעור שהייה פסולה:

שחט רוב אחד בעוף או רוב שנים בבהמה אע"פ שנשאר חי ונשתהא בחיותו ימים רבים ואחר כך מת מאליו התבאר לך ממה שכתבנו בשם התוספתא שהיא כשרה ואע"פ שאנו מפרשים בה דרך אחרת מ"מ זו מיהא פשוטה היא:

המשנה הששית שחט את הושט ופסק את הגרגרת או שפסק את הגרגרת ואחר כך שחט את הושט או ששחט אחד מהן והמתין לה עד שמתה או שהחליד את הסכין תחת השני ופסקו ר' ישבב אומר נבלה ר' עקיבא אומר טרפה כלל אמר ר' ישבב משום ר' יהושע כל שנפסלה בשחיטתה נבלה כל ששחיטתה כראוי דבר אחר גורם לה ליפסל טרפה והודה לו ר' עקיבא אמר הר"מ פי' אלו והדומה להם הן ענין ההלכה כמו שזכרנו והוא שאם היה הסכין חלוד בשעת השחיטה של שיעור שחייב לשחוט בין שדין חלדה תחת בגד או תחת הבהמה או תחת העוף כל כיוצא בזה אסור אא"כ הסכין כלו מגולה בשעת השחיטה ואין אנו צריכים לבאר שכלל ר' ישבב הוא האמת לפי שר' עקיבא הודה לו:

אמר המאירי שחט את הושט וכו' יש מפרשים שמשנה זו לענין עקור היא שנויה ומפרשים ענין עקר בפסיקת הגרגרת וזהו לדעתם מה שאמרו בפרק השוחט כל טבח שאינו יודע הלכות שחיטה וכו' ואלו הן הלכות שחיטה וכו' והקשה מאי קמ"ל כלהו תננהו ופירשו הם שהייה במשנת נפלה סכין והגביהה דרסה במשנה התיז את הראש חלדה ועקור במשנה זו והגרמה בפרק ראשון במשנת השוחט מתוך הטבעת ואם לא כן היכן שנינו עקר במשנה דודאי כלהו תננהו במשנה משמע וזו אינה ראיה שמא סומך הוא על מה שאמרו במשנת כסוי הדם שהמעקר פטור מלכסות ואע"פ שנראה לפרש כלהו תננהו בפרקים שהלכות שחיטה מתבארת בהם אף כסוי הדם בכלל הלכות שחיטה הם כל שכן שיש על זה הרבה קושיות חדא שהרי רמי בר יחזקאל אמר אין עקור סימנין לעוף ואע"פ שלא פסקנו כמותו אלא במליקה וכי תעלה על דעתך שהטרפה קודם מליקה תכשר למליקה ופסיקת הגרגרת טרפה היא ועוד שהרי שמואל בעצמו שהוא מרא דשמעתא דהלכות שחיטה ר"ל שהייה דרסה חלדה הגרמה ועקור הוא בעצמו אמר בפרק טרפות תרבץ הושט שניטל כלו מלחי כשרה והקשו לו והא איכא עקור סימנין ותירץ לא תימא כלו אלא רובו אלמא אין עקור בתרבץ הושט אלא בכלו ואלו פסיקת הגרגרת פסולה ברובה ועוד שאלו מנה שמואל דברים שהבהמה נטרפת בהם בכלל עקור אף נקובת הושט יקרא עקור ואע"פ שזו מ"מ יראה לי שאפשר לומר כן אלא שהגרגרת מתוך שהיא רכה מצויה להעקר בפסיקה גדולה וכל שאינו בפסיקה גדולה אין הלשון נופל להקרא עקור ומתוך כך לא מנו נקיבת הושט בכלל עקור אבל אם נפסק היו מכניסין אותו בכלל זה מ"מ הראשונות קשה לפרשן ומתוך כך הסכימו האחרונים לפרש שאין עקור בדבר שעושה אותה טרפה שאלו כן לא היו מחלקים בתורבץ הושט בין כולו לרובו שכל שבטרפות רובו ככולו וענין עקור פרשוהו בהלכות גדולות שנעקרו הסימנין ממקום חבורם בלחי שניהם או אחד מהם ואיזה דבר מעמידן שלא לישמט ודבר זה אין עושה אותה טריפה אחר שלא נשמט לגמרי כך מסור בידם שאין הבהמה מתה בשביל כך אלא שהיא אסורה מצד שאין בה שחיטה שכך למדנו מהלכות שחיטה אין שחיטה בסימנין עקורין ונמצא בהמה שנעקרו סימניה בכלן או ברובן מן הלחי שניהם או אחד מהם שאינה טריפה מצד עצמה ללקות עליה משום טריפה אלא שהיא אסורה מצד שאין בה שחיטה:

וגדולי הדור ראיתי שואלים בעוף מיהא כשנעקר אחד ושחט השני יהא כשר שהרי עקירתו אינה טורפתו ואי משום שחיטה הרי נשחט אותו שאינו נעקר והיאך אמרו נשמטה הגרגרת ואחר כך שחט את הושט פסולה עד שתירצו שאף בעוף צריך שיהו שניהם ראויים לשחיטה ואני תמה בדבריהם וכי עלתה על דעתם שהשמוט לגמרי שאין שום דבר מעמידו שלא יהא בכלל טרפה הא ודאי נבלה היא ואין זה בכלל עקור והרי הוא כמי שאינו ועקור הוא שנעקר משרשו ואיזה דבר מעמידו והוא חלוק לארבעה פנים שנים להכשר ושנים לפסול:

הראשון שנעקר כלו מן הלחי ומן הבשר שבו ר"ל שאינו מעורה בבשר שבלחי אלא שמסתבך במפרקת או באיזה וריד או בחברו שלא נעקר ועל זה אמרו ניטל כלו מן הלחי:

והשני הוא שלא נעקר כלו מן הלחי או מן הבשר שבו אלא שנעקר רובו בכח בהרבה מקומות מן הלחי ומן הבשר אלא שמיעוטו אינו מחובר כראוי ועל זה אמרו סימנין שנידלדלו ברובן ושתיהן לפסול שהרי אמרו סימנין שנידלדלו ברובן טרפה וכל שכן בראשונה והן הן שנקראו עקור ואם כן לשטתנו זה שקורין אותה טריפה לא טרפה ממש אלא אסורה ומצד שאינן בתורת שחיטה וכמו שאמרו בסוגיא זו אלו טריפות שפירושו אלו אסורות:

והשלישי הוא שנעקר רוב הסימן מצד אחד ומיעוטו נשאר מחובר בלחי או בבשר מצדו האחר על פני כל ארכו והיא כשרה לגמרי וכל שכן הרביעי והוא שנעקר כלו מן הלחי אלא שכלו על פני היקפו וארכו מעורה בבשר ומ"מ יש מפרשים שנעקרו כלן נבלה כנשמט ונידלדלו ברובן טרפה אלא ששחיטתו מטהרתו מידי נבלה וזהו עקור וזה שנכלל בהלכות שחיטה יותר משאר טרפויות מפני שהוא סמוך למקום שחיטה הדבר קרוב לטעות בו ומתוך כך לא ישחוט אא"כ הוא בקי בכל אלו שחמשתן במקום שחיטה ובסמוך לה הם ושהטעות מצוי בהם בשחיטה אבל נקובת הושט ופסוקת הגרגרת אין מצד השחיטה בהם כלום וזהו עקר הדברים ודבר זה יתבאר יותר בפרק אלו טרפות ולמדת מ"מ שמשנה זו אינה עסוקה בענין עקור אלא בענין טרפות פסוקת הגרגרת ואמר על זה שחט את הושט ר"ל בבהמה ופסק את הגרגרת שלא בשחיטה או שפסק את הגרגרת ואחר כך שחט את הושט או ששחט אחד מהם והמתין לה עד שמתה או שהחליד את הסכין תחת השני ופסקו על הדרך שביארנו בענין חלדה ר' ישבב אומר נבלה ומטמאה במשא ר"ע אומר טרפה ר"ל בשהחליד אבל בשלש הראשונות לא היה ר' עקיבא חולק שנבלה היא וכן חולק ר' עקיבא בשהייה דרסה והגרמה:

כלל אמר ר' ישובב כל שנפסלה בשחיטה כגון שהייה דרסה וחברותיה נבלה כל שנשחטה כראוי ודבר אחר גורם פיסולה כגון ניקבה הריאה וכיוצא בה טרפה ואין מיטמאה וכן הלכה שהרי אף ר' עקיבא הודה לו בכך ואע"פ ששנינו אלו טרפות בבהמה וחשיב בהו פסוקת הגרגרת וכולהו סתמי אליבא דר' עקיבא נינהו אלמא שלא הודה לו בכך דהא טרפות קתני ולא נבלות כבר תירצו בגמרא אלו אסורות מהן נבלות ומהן טרפות או שנשנית קודם חזרתו של ר' עקיבא ולא זזה ממקומה ואע"פ שזו קודמת וכל בחדא מסכתא יש סדר למשנה לא נאמר אלא לענין סתם ואחר כך מחלקת או מחלקת ואחר כך סתם ולענין אם הלכה כסתם אבל לשאר ענינים אין קפדה בסדר כלל:

תד"ה נשחטה בהמה אחרת כו' ויש לומר דאצטריך לשוחט שתי פרות ונתכוין כו' עכ"ל אבל לרבי נתן בשמעתין דקאמרינן וה"ד כגון ששחט שתי פרות כו' אין אנו צריכים לדחוקי דאיירי במתכוין לשוחטה כו' כמו שכתבו התוס' לרבנן אלא דאיירי שפיר בלא מתכוין ושחיטתו הוי שחיטה לר' נתן כמו בהמת חולין דפרה קדשי בדק הבית היא דאיכא למאן דאמר דסבירא ליה הכי בפרק אין מעמידין וק"ל:

שם במשנה שחט את הוושט כו' פסק הגרגרת ואחר כך שחט הוושט כו' ברי"ף וברא"ש לא גרסינן במתניתין ואחר כך וכ"כ הרשב"א דאם איתא היכא הוה רבא בעי למימר אימא וכבר שחט ולקמן בגמרא גרסי' ועוד והתניא ואחר כך כו' וק"ל:

ד"ה כדי ביקור טבח חכם ובסכין הראוייה לאותה הבהמה וכו'. ר"ל דאל"כ הדר תקשה לך נתת דבריך לשיעורין דפעמים הוי הסכין ארוך ופעמים קצר:

ד"ה ורמינהו וכו' וחייב אף משום טריפות וכו'. ר"ל וא"כ שייך שפיר למיתני אלו טריפות דהוו נבלה:

בא"ד והא דאמר בפ' חטאת העוף וכו' לא משום דלא שייכא ביה שחיטה וכו'. ר"ל אין הפירוש דלא שייך ביה איסור טריפה משום דלא שייכא ביה שחיטה ואפילו כי שחיט ליה הוי כאילו מת מעצמו והוי נבילה הלכך אפי' היכי דנולד ביה איסור טריפות מקודם כי אתי איסור נבילה פקע מיניה איסור טריפות משא"כ בעוף טהור דשייך ביה שחיטה וכי שחיט ליה לא פקע מיניה איסור טריפות ולפי פי' זה מוכח בהדיא דכי אתי איסור נבילה פקע מיניה איסור טריפות אבל אין הפי' כן אלא פירושו שאין במינו טריפה לחודא דהא אפי' כי נשחט לקי ג"כ משום נבילה אבל לעולם כי אתי איסור נבילה לא פקע מיניה איסור טריפות:

בא"ד דלקי אף משום טריפות. ר"ל דלקי משום איסור בשר מן החי וגם משום איסור טריפות:

בא"ד כל שאין כמוה חיה וכו'. משמע דר"ל כל שאין בהמה אחרת שיש לה מכה כזו יכולה לחיות ולא קתני שהבהמה הזו בעצמה לא תהא יכולה לחיות אלא ודאי איירי שהבהמה זו כבר נשחטה:

גמרא אמר רבא השוחט בסכין רעה כו' שהיות מהו שיצטרפו כו'. כעין זה איתא בשבועות (יז):

במשנה או ששחט א' מהן והמתין לה עד שמתה כו' רע"א טרפה. נ"ל דטעמיה הואיל ועשה בה הכשר שחיטה בעוף עי' לעיל (כט ב) בגמרא ובתוס' שם ד"ה כגון. או דנפ"ל מהיקשא דזאת תורת הבהמה והעוף דלעיל (כז ב) דעיקרה לענין טומאה נאמר כדפרש"י שם (ועיין תוס' שם בד"ה באיזו). דמה עוף יוצאה מידי טומאה בסי' אחד אף בהמה כן. וה"ט דכולהו דמשמע דדוקא בשחט סימן אחד כהוגן מטהר. אבל בשפסק שניהם או החלידם אף הוא מודה דנבלה היא. ובנפסקה הגרגרת ואח"כ שחט את הושט הוה ס"ל כדקס"ד דרבא לענין עוף מיהא. וממילא גם בבהמה טהורה מהיקשה. ואפשר דאפי' לאחר חזרה בעוף מיהא טהור כאינך. ומסתבר יותר דדמי לשמוטת הגרגרת דאפי' בעוף קרי לה (לעיל י) פסול בשחיטה:

גמרא ורמינהו אלו טרפות בבהמה כו'. לכאורה מאי קושיא התם מיירי ששחט אח"כ כראוי. והכא הלא איירי שלא עשה שום מעשה אחר הפסיקה או החלדה באותו סימן. והוא כעין תירוצא דרבא (בתירוץ הראשון) ודר"ל. וצ"ל דסבר דאחר פסיקת הגרגרת לא מהני מידי מה ששחט אח"כ דכמאן דמנח בדיקולא דמיא:

גמ׳ כדי בקורו של חכם כצ"ל:

שם גרם ליה להפסל כצ"ל:

רש״י ד"ה איכא וכו׳ כיון דקם לי׳ ר' יוסי וכו׳ כצ"ל:

ד"ה תיקו וכו' שיכה על הצואר וכו׳. נ"ב דייק טובא עמו"ק סכ"ג:

נפלה סכין והגביה פי' שלא על חודה דא"כ הי' צריך בדיקת חכם בין השחיטה והיינו שיהוי דר"ש השחיז את הסכין ועף מלשון פי' המשנה לרמב"ם משמע לי דלא בהשחזה על אבן מיירי כפירש"י. אלא השחיז לשון המשכה הוא שהמשיך הסכין בהובאה ועף שלא הספיק להחזירו בהולכה אלא יצא הסכין חוץ לצוואר וצריך להחזירו למקום החתך ושהה בזה. בא חברו ושחט משמע מלשון רמב"ם בחיבורו דאכולי' מתני' קאי נפלה סכין או בגדו או השחיז ועף ושהה ואח"כ גמר הוא או בא חברו וגמר ולא אהשחיז ועף לחוד קאי. עוד משמע משם דמפרש משנתינו נפלה סכין הוא שוגג ונפלו כליו והגביה הוא מזיד דלמה הי' לו להגביה כליו והשחיז ועף הוא אונס ע"ש:

ר"ש אומר כדי ביקור ואר"י כדי ביקור טבח חכם ערמב"ם פי' משנה ואין כוונתו לפרש ביקור סכין דמאן דכר שמי' דסכין במתניתין דלימא ר"ש סתם כדי ביקור אלא כדי ביקור סימנים ואין הכוונה לשער בכל טבח אחר שחיטה דההוא כיון דשחיט כדרכו סגי בבדיקה כ"ש אך מיירי במסופק אי שחיט רוב או לא ומראה לחכם או כשהוא עצמו חכם מבקר ובודק ומודד אי הוה רובא כדינו או לא ובאותו ביקור משערינן וזה נקרא ביקור חכם כיון שע"י שאלה והוראה הוא נקרא ביקור חכם וע"ש ולפ"ז לא קשי' מהא דלעיל ט' ע"א אהך דרמב"ם ועת"ח וק"ל:

כדי שיגבהנה וירבצנה וישחוט דקה לדקה וגסה לגסה ופירש"י ה"ה עוף לעוף וי"ל הא דלא אמר ריבר"ח עוף לעוף משום דמשנתינו קודם חזרה נישנית ולר"ע לית כאן מעשה נבלה כלל דאפי' פסיקת רוב בין ושט ובין קנה אין כאן נבלה אלא מעשה טרפה רק ברוב איכא הכשר שחיטה מגז"ה וגם הלכות שהי' גמירי בין רוב סי' זה לסי' אחר. אבל באותו סי' עצמו לא שייך שיהוי כלל כיון דליכא מעשה נבלה וכדעת ר"ת לשיטתו כן הוא קודם חזרה לכ"ע וא"כ לא שייך בעוף שיהוי רק משום גזירת בהמה א"כ שיעור שיהוי דעוף כשיעור בהמה משו"ה לא אמרי' עוף לעוף בפי' משנתינו אבל לדינא דהדר בי' ר"ע וקיי"ל אפילו ניקב קטן בושט נבלה ודלא כר"ת וגם בעוף שייך שיהוי מדינא א"כ שיעור עוף לעוף כפירש"י ועיי' רא"ש ופוסקים:

ורמינהו וכו' הקשו תוס' הא גם כי מתה תו לא פקע איסור טריפות מינה. היינו לשיטתם דס"ל דמחיים טרפה הוה ותו לא פקע מיני' אבל הרמב"ם ס"ל דהוה נבלה מחיים אלא שאינו מטמא מחיים אבל איסור טרפה לא חל עליו כלל כי מיד נבלה הוא ולק"מ קו' תוס':

נקובת הושט ופסוקת הגרגרת לקמן רפא"ט דקדק ת"ח מ"ט שינה לשונו ונקט נקובת ופסוקת ולא תנן ניקב הושט ונפסק הגרגרת כמו ניקב הלב ניקבה הריאה וכדומה. ותי' מפני דקאי אנקובה ופסוקה דמשנתינו אלו טרפות נקובת ושט ופסוקת הגרגרת ששנינו לעיל ועוד ניקב קרום של מוח וכו' ע"ש ועפ"ז יש ליישב מאי דמקשי' אפירכת ש"ס דשמעתין מאי קושיא דלמא נקיט ושט וקנה משום תורבץ ושט ומשום ניקבה כנפה דקנה דלא הוה נבלה. והא"ש אנקובה ופסוקה דמשנתינו קאי דהדר ר"ע ומיחשב לי' נבלה:

נשחטה וכו' לר"נ איצטריכא ליה ורישא דקאמר שחט בהמה וכו' הוא הקדמה להוליד ממנה דין דנשחטה לא הוה מצי למימר נשחטה וכו' לר"נ פסולה דמנ"ל הא דלמא באמת דוקא שתי פרות וכקושיית התוס' בד"ה אבל לכן קאמר שחט וכו' לד"ה פסולה משום היסח הדעת א"כ ליכא למימר שתי פרות דקרא למה לי והרי בלא"ה פסול משום מלאכה וכקושיית התוס' בד"ה נשחטה אלא ודאי דקאי על בהמת חולין ובלי כוונה ואמנם התוס' שהקשו כן בד"ה אבל משום שכבר הקדימו בדבור הקדום דלרבנן על כרחך לשחוט בכוונה אתי וא"כ קשה אותה ל"ל תיפוק משום היסח הדעת וצריך לומר דבב' פרות לא שייך היסח הדעת ולכן הקשו גם לר"נ מנ"ל לאוקמי בבהמת חולין ובזה מתורץ קושיית מהרש"א על הגמרא דאיך קאמר דהוה אמינא לר' נתן בב' פרות וכו' ולדידיה דכל זה הוא רק הוה אמינא אי לאו דאמר רבא שחט אחרת ואז היה הוה אמינא דשחיטת בהמה עמה לא מחשב היסח הדעת ושפיר הוה מוקמינן בב' פרות אבל עכשיו שאמר רבא שחט וכו' לד"ה פסולה באמת אי אפשר לאוקמי בב' פרות ולכן הקשו התוס' קושייתם לרבנן דע"כ מוקמת בשחט עמה בכוונה וקשיא קרא למה לי תיפוק משום מלאכה והוכרחו לחדש דבשתי פרות לא שייך מלאכה וממילא שוב הקשו בדבור שאחריו מנ"ל באמת דלא מוקמינן אותה דוקא לשתי פרות:

ואמנם אעפ"כ נוכל לתרץ קושיית התוס' דבאמת זה דוחק לומר דבשתי פרות לא שייך פסול מלאכה אלא לרבנן שבקי לקרא דדחיק ומוקים אנפשיה בשוחט בכוונה ועל כרחך צריכין לומר דבשתי פרות לא שייך פסול מלאכה אבל לר"נ כיון דאיכא לאוקמי בנשחטה שוב אין לנו הכרח לדוחק הזה ולומר דבשתי פרות לא שייך פסול מלאכה ומוקמינן ליה בנשחטה בהמת חולין עמה:

ואמנם אכתי גם לר"נ איכא לאוקמי בב' פרות אדומות ובנשחטה בלא כוונה כסברת מהרש"א וצריך לומר דרבא סבר פרה קדשי מזבח ועל כרחך קרא לבהמת חולין אבל הרמב"ם דפסק דפרה קדשי בדק הבית לכן פסק דנשחטה בהמת חולין עמה כשרה ואין צריך לומר שהיה לו גרסא אחרת כמו שכתב הכ"מ אך מטעם הנ"ל עדיין אין מרפא לתרץ דברי הרמב"ם שהרי אף שפסק הרמב"ם שהוא קדשי ב"ה מ"מ כתב שכל הפוסל בקדשי מזבח פוסל בה מטעם דחטאת קרי' רחמנא ומהרש"א שכתב בשמעתין דסבר כמ"ד קדשי ב"ה כוונתו על ר' שמעון שם בפרק אין מעמידין דאיהו לא ס"ל חטאת קרי' שהרי מכשיר יוצא דופן:

ברי"ף וברא"ש אשר לפנינו הגרסא במשנתינו שחט את הוושט ופסק את הגרגרת או שחט את הגרגרת ופסק את הוושט. וכן העתיק במעדני מלך והוא טעות רק הגירסא הנכונה ברי"ף וברא"ש במשנתינו שחט את הוושט ופסק את הגרגרת או פסק את הגרגרת ושחט את הוושט ולא נשתנית הגרסא ברי"ף וברא"ש רק שלא נאמר ואח"כ שחט את הוושט ועיין במהרש"א ועיין בחידושי הרשב"א. ומעתה נחזי אנן מדוע באמת איירי משנתינו שהפסול נעשה בגרגרת והשחיטה בוושט ולמה לא נקט איפכא שחט הגרגרת וקרע את הוושט או קרע את הוושט ושחט הגרגרת. ואף דלעיל (דף קח ע"א) קאמר בגמרא ואלו שחיטה בגרגרת לא קתני ודחי התם משום דגרגרת עבידא לאשתמוטי היינו התם דמיירי דנשמט מאליו אבל במשנתינו דמיירי שפסק הגרגרת בכוונה ככה יכול לקרוע הוושט ולשחוט הגרגרת כמו להיפך אמנם שם באחד בעוף איפלגו אמוראי אי או וושט או קנה או דוקא וושט ומסיק שם להלכה בין וושט בין קנה מ"מ כאן במשנתינו דסבר ר"ע דשחיטת הושט לחוד מוציא מידי נבילה חידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו ודוקא שחיטת הושט אבל שחיטת הקנה לחוד מודה ר"ע דלא מפקי מידי נבילה [ושחט אחד מהם דסיפא היינו המיוחד. או אפשר לומר דאם נקרע ושט כלו מודה ר"ע דהוה נבילה מחיים ומה תהני אח"כ שחיטת הקנה] ולכך לא קתני שחט הקנה וקרע הושט או איפכא אמנם הא תינח נקרע הושט כלו או רובו אבל בנקיבת הושט במשהו ליכא למימר דמודה ר"ע דהוה נבילה דהרי לר' יוחנן אלו טריפות לאו אלו אסורות קאמר אלא דוקא קתני וקודם חזרה והרי שם תנן נקובת הושט ואי ס"ד דגם קודם חזרה מודה ר"ע דנקובת הושט נבילה א"כ מתני' דאלו טריפות נקובת הושט מני וא"כ דקודם חזרה פליג ר"ע גם בנקובת הושט אם כן אמאי לא תנן במשנתנו ניקב הושט ושוב שחט הסימנים וצריך לומר דבנקיבת הושט מודה ר' ישבב דלא הוה נבילה וכן משמע מרבינו תם שפירש בעיא דשהה במיעוט סימני' במיעוט קמא דוושט וכתב הרא"ש אע"ג דמיטרפי בנקיבת הושט דלמא לא פסלה שהייה אלא במידי דמתנבלה בי'. אלמא דבנקיבת הושט לא מתנבלה. אמנם הרמב"ם דפסק נקיבת הושט נבילה א"כ צריך לומר דלר' ישבב הוה נבילה ור"ע לאחר חזרה מודה בי' משום דזה הוה פסול בשחיטה כל שהריעותא בסימני' וקודם חזרה ודאי ר"ע פליג בנקיבת הושט וכמו שהוכחתי א"כ למה לא נזכר דבר זה בפלוגתא דר"ע ור' ישבב וליכא למימר דלא קתני במשנתינו רק במה שהודה ר"ע ובזה לא הודה ר"ע א"כ פשיטא קשה על הרמב"ם למה פסק דלא כר"ע והרי הלכה כר"ע מחבירו ולא עוד כיון דעל כרחך נקובת הושט אינו נכלל בהכלל דפסולו בשחיטה א"כ מנ"ל להרמב"ם אפילו לר' ישבב דזה הוה נבילה ונלע"ד לפי מה דמסיק הש"ך בסי' ל"ג ס"ק ה' דלא כש"ע ובתורבץ הושט אפילו לרמב"ם טרפה הוא דהוה א"כ איכא למימר דבושט מעולם לא פליג ר"ע ואפילו בנקובת הושט מודה דנבילה הוה ולקמן אלו טרפות נקובת הושט היינו תורבץ הושט למסקנא דלקמן (דף מד ע"א) דרב אית ליה דתורבץ לאו מקום שחיטה ואפ"ה סבירא ליה במשהו ולפי זה לשמואל דסובר תורבץ הושט ברובו א"כ ע"כ אלו טרפות נקובת הושט לא איירי בתורבץ רק בושט עצמו א"כ על כרחך כרבא ס"ל דאלו אסורות קתני. אלא דקשיא מנ"ל להרמב"ם דנקובת הושט הוה נבילה ובמשנתינו לא אשכחן רק פסיקת הגרגרת ודלמא פסיקת הגרגרת חמור מנקובת הושט. ונלע"ד דמדברי רש"י אין להכריע דס"ל כרמב"ם ואף דרש"י כתב בד"ה ויש מהן נבילה כגון נקובת הושט ופסיקת הגרגרת דאיתרע מקום שחיטה דידהו וכו' א"כ הרי מפורש בדברי רש"י שנקובת הושט נבילה איכא למימר דלא כתב רש"י כן אלא תירוצו דרבא והנה כל הנך דחשיב שם בתר פסיקת הגרגרת כולהו טרפות נינהו ולא נבילות ואי ס"ד דנקובת הושט ג"כ טרפה למה הכניס פסיקת הגרגרת באמצע הטרפות והוה ליה למימר בסדר הזה אלו טרפות בבהמה פסיקת הגרגרת ונקוית הושט ניקב קרום של מוח וכו' דהוה תני שוב בתר פסיקת הגרגרת כל הטריפות ביחד אלא ודאי דבאמת גם נקובת הושט נבילה היא ושנה באמת הנבילות ביחד ושוב תני כל הטריפות יחד וכל זה לתירוצו של רבא אבל למסקנא דמסיק ר' יוחנן כאן קודם חזרה ולא שנה באלו טריפות שום נבילות א"כ מנ"ל לרמב"ם דנקובת הושט נבילה:

וצריך לומר דס"ל לרמב"ם דאף דאידחי תירוצו דרבא ולא ס"ל לר' יוחנן דאלו טרפות היינו אלו אסורות מ"מ הדינין העולים אליבא דרבא לא מצינו שחולק עליהם ר' יוחנן וכיון דלרבא על כרחך ס"ל נקובת הושט נבילה וכנ"ל א"כ אף במסקנא שאידחי תירוצו דרבא הדין נשאר קיים. אלא דלפי זה הרמב"ם עצמו צריך לסברה זו דכל הדינין העולים מתירוצו של רבא לא אידחו גם לר' יוחנן א"כ איצטמיד קושיית הש"ך בסי' ל"ג ס"ק ד' דהרי מתירוצו של רבא מוכח דפסיקת הגרגרת ונקובת הושט לא הוה נבילה מחיים ואיך פסק הרמב"ם דהוה נבילה מחיים וראיתי שירד לחלק בין איסור נבילה מחיים לטומאת נבילה מחיים שבגמ' לא קאמר אלא דנקובת הושט ופסיקת הגרגרת אינו מטמא מחיים אבל איסור נבילה יש בהו מחיים וכן הרמב"ם עצמו אף שפסק בפ"ג מה' שחיטה שיש בהם איסור נבילה מחיים פסק בפ"ג מה' שאר א"ה שאפילו ברוב שנים אין בהם טומאה מחיים. אלא דהיא גופה קשיא מנ"ל לרמב"ם שיש בהם איסור נבילה מחיים. והתב"ש כתב בזה מה שכתב ולדידי נראה משום שהתוס' הקשו בד"ה ולחשוב וכו' למה לא הקשה ולחשוב נמי דזעירי נשבר המפרקת ותירצו שזה בלא"ה טרפה משום והקשו א"כ מה הקשה מניטל הירך הא ג"כ בלא"ה שמעינן מבהמה שנחתכו רגלי' מארכובה ולמעלה דאתי בזה הכלל ותירצו דמשום מארכובה ולמעלה היא דוקא סמוך לצומת הגידין אבל בירך העליון אין שום טרפות. ומזה הקשו על רש"י שפירש שגם בירך העליון אם עור ובשר חופין עד חציו ושלישו טרפה ע"ש. ולפי זה גם הרמב"ם וכן רוב הפוסקים פסקו שטרפה בנשבר הירך קשיא קושיית התוס' וזה הי' קשה לי' להרמב"ם ואמרתי אני שכל קושיית התוס' הוא מחמת קושייתם הראשונה למה לא הקשה מנשברה המפרקת ומזה הולידו הסברא שמה שטרפה בלא"ה לא חשיב אבל בהתרועע יסוד הקושיא הראשונה יפול הבנין:

והנה מימרא דזעירי דנשברה מפרקת נבילה אמרה גם שמואל אלא דשמואל אסר לעיל (דף כ' א') בזה הלשון נשברה מפרקת ורוב בשר עמה מטמא באוהל ועל כרחך באדם איירי דבבהמה ליכא טומאת אוהל ובאדם על כרחך מחיים איירי דלאחר מיתה כל מת מטמא באוהל וא"כ בנשברה מפרקת ורוב בשר ליכא שום ספיקא דהוא נבילה מחיים אבל במימרא דחזקיה ומימרא דר' אלעזר סתמא אמרה נבילה ואיכא למימר דלאו היינו מחיים אלא דלא מהני בה שחיטה. וא"כ ממימרא דזעירי לא הקשה כלל דגם המקשן ידע דנבילה דמטמא מחיים לא קחשיב אלא שהיה סבר דגם גסטרא וניטל הירך אינו מטמא מחיים והמציא לו התרצן דגם אלו מטמאין מחיים ובזה מסולק קושיית התוס' מרש"י ומרמב"ם ולפי זה קשה אכתי מה הקשה מחזקי' ומר' אלעזר הא על כרחך איסור נבילה יש בהו מחיים דאלת"ה אלא דגם איסור נבילות אין בהו מחיים רק שאין שחיטה מועלת בהם א"כ לא נעשו נבילה רק בשחיטה א"כ הוא סותר הכלל שבמשנה כל ששחיטתה כראוי ודבר אחר גורם לה לפסול טרפה ולא נבילה. בשלמא אם כבר הם נבילה אם כן אין זה שייכה להכלל שבמשנה דמשנתינו לא איירי רק מדיני שחיטה ואטו מתה מאלי' לאו נבילה היא והא לא נפסלה בשחיטה אלא שהכלל שבמשנה קאי רק על דיני שחיטה שיהי' נבילה מחמת השחיטה או מחמת ריעותא דסימנין אלא ודאי דבאמת דחזקי' ודר' אלעזר יש בהם איסור נבילה מחיים וגם המקשן ידע זה אלא שלא ידע דמטמא. וא"כ אכתי מה הקשה כיון דכבר סליק אדעתא לחלק בין המטמא מחיים דלא חשיב דלמא גם מה שיש בו איסור נבילה מחיים לא קחשיב אלא ודאי דגם פסוקת הגרגרת יש בו איסור נבילה מחיים ואפילו הכי חשבי' ושפיר הקשה וא"כ מוכח דינו של הרמב"ם דפסיקת הגרגרת ונקובת הוושט יש בהם איסור נבילה מחיים אלא דאכתי קשה אף לפי תירוצו של התבואת שור לחלק בין טומאה לאיסור ולא קשיא לרמב"ם מאוקימתא דרבא אכתי תקשה לי' מאוקימתא דרשב"א דהרי רשב"א דמחלק בין שחט למקום חתך לשחט שלא במקום חתך וכששחט שלא במקום חתך השחיטה מטהרת מידי נבילה א"כ על כרחך ס"ל דפסיקת הגרגרת לא הוה נבילה מחיים דאי ס"ד שלאלתר הוה נבילה מחיים איך אתי' השחיטה שאח"כ אפילו שלא במקום חתך ומטהרת מידי נבילה שנתנבלה כבר אלא ודאי דס"ל לרשב"א שאינה נבילה מחיים רק שאין שחיטה שאח"כ מטהרתה במקום חתך כי אם שלא במקום חתך ואף דאידחי תירוצו דרשב"א היינו משום דלא משכחת לה שחיטה שלא במקום חתך כלל שהרי כל הגרגרת כמאן דמנחא בדיקולא וליכא לאשכוחי שחיטה שתטהרתו אבל בהא לא איתותב ולא מצינו חולק עליו במה שסובר שאינה נבילה מחיים ואיך פליג הרמב"ם מסברא דנפשי' על רשב"א:

ונראה דקשיא לי' להרמב"ם כיון דלא אידחי רשב"א אלא מסברא דנפשי' ממה דאמר שחט הקנה ואח"כ ניקבה הריאה ובהא לדעת הרמב"ם לא קיי"ל כריש לקיש אלא כר"י דפליג וס"ל דטרפה הוה וכמבואר ברמב"ם ריש פרק ז' מה' שחיטה וא"כ למה לי' לר' יוחנן לדחוקי ולומר קודם חזרה נישנית ומשנה לא זזה וכו' נהי דלא ניחא ליה בשנויי דרבא דאמר אלו אסורות קתני ומשמע ליה טריפות דוקא מ"מ מה חסר לי' בשנויי דריש לקיש לחלק בין מקום חתך. לכך הוכיח הרמב"ם מזה דר' יוחנן פליג בזה על רשב"א וס"ל דפסוקת הגרגרת הוה נבילה מחיים וא"כ שוב אינו מועיל מה ששוחט שלא במקום חתך ולכך הוצרך לאוקמי קודם חזרה. אלא דאם נימא דאף לר' זירא דפליג וס"ל דריאה לא הוה כמונח בדיקולא מ"מ מודה בהסימנין הנשחט דהוה כמונח בדיקולא ואם נפסק הגרגרת אחר שנשחט רובו קודם שחיטת הושט אפילו למעלה ממקום הנשחט או שניקב הושט לאחר שנשחט רובו קודם שחיטת הקנה כשרה ולפי שהסימן עצמו אחר שנשחט רובו ודאי הוה כמונח בדיקולא והוא דעת הש"ך (בסי' כו ס"ק א') א"כ על כרחך נדחה תירוצו דריש לקיש אף לר' זירא דלא ס"ל בריאה ובני מעים כמונח בדיקולא מ"מ הסימן עצמו כמונח בדיקולא ולא שייך בו מקום חתך או שלא במקום חתך ולעולם דגם ר"י ס"ל שאינו נבילה מחיים ומנ"ל לרמב"ם לפלוגי על רשב"א אלא ודאי דלר"ז דלא אמרינן כמונח בדיקולא אפילו הסימן עצמו אינו כמונח בדיקולא ונראה דנסתר ראיית הרמב"ם מזה ובודאי הוא כדעת הש"ך דהסימן עצמו כמונח בדיקולא דהא צריך להבין לדעת רש"י דר"ז לא פליג על רשב"א וס"ל לר"ז שהטעם משום אין טרפות לחצי חי' ובעיא דר"ז היא רק לדברי רבה אבל לר"ז עצמו אפילו באכילה מותרת א"כ הרי בכל מקום נקובת הושט הוא כמו פסיקת הגרגרת וא"כ כי היכי דאחר שנשחט הגרגרת שוב אין כאן טריפות דהוה חצי חיות נימא נמי שאחר שהתחיל לשחוט הושט הוה חצי חיות ושוב אין טריפות פוסל לר' זירא וזה אי אפשר שהרי ר' זירא גופי' אמר בפ"ק דף ח' ליבן סכין ושחט כשרה חידודו קודם ופריך והא איכא צדדין ומשני בה"ש רווח ומאי פריך והא כיון שהתחיל לשחוט משהו בושט אף אם שורף מן הצדדי' אין טריפו' לחצי חיות אלא ודאי הא ליתא וא"כ משום דלאחר שחיטת הגרגרת מחשב חצי חיות וצריך לומר דלאחר שחיטת הגרגרת הרי הסימן כלו של הגרגרת כמונח בדיקולא ולכך מחשב חצי חיות משא"כ לאחר משהו בושט לא מקרי מונח בדיקולא שהרי רובו קיים ולכך מועיל בעוף הגרגרת וחצי הושט אינו מועיל ולפי זה מה דחשיב לר"ז חצי חיות הוא ג"כ מטעם כמונח בדיקולא אלא שלר"ז הריאה לא הוה כמונח בדיקולא רק הסימן:

ובזה אמרתי לפרש דברי הגמ' שהקשה בפה מלא על אוקימת' דריש לקיש ומי אמר רשב"א הכי והאמר רשב"א שחיטת הקנה וכו' אלמא כמונח בדיקולא והא זהו דוקא לטעמא דרבה אבל לפי מה שמפרש ר"ע הטעם בדברי ריש לקיש אין הטעם משום מונח בדיקולא והוה ליה למימר ואמר רבה ל"ש אלא קנה או עכ"פ הוה ליה למימר הניחא לר"ז אלא לרבה מאי. אבל לפי מה שפירשתי יפה דבר המקשה דבין לטעמא דרבה ובין לטעמא דר"ז עכ"פ הסימן עצמו הוה כמונח בדיקולא ושפיר פסק הש"ך וא"כ על כרחך לכ"ע אידחי אוקימתא דריש לקיש וא"כ הוכרח ר' יוחנן לתרץ תירוץ אחר ומנ"ל לרמב"ם דהוה נבילה מחיים שלא כדעת רשב"א אלא דלפי מ"ש שמה שהקשה אלמא כמונח בדיקולא היא אפילו לר' זירא קשיא לי מה דאמר אלא אמר ר"ת בר אבא אמר ר"י לא קשיא כאן קודם חזרה כאן לאחר חזרה ולכאורה קשיא מאי אלא ולמה באוקימת' דרשב"א לא אמר אלא אמר רשב"א והיינו משום דלא שייך לומר אלא רק היכא שהתירוץ הראשון נדחה על ידי קושיא אבל שינויא דרבא אלו אסורות לא סליק בקושיא רק דרשב"א לא ניחא ליה למימר אלו טריפות היינו אסורות ולכן נישני שינויא אחרינא וא"כ אף שעתה אידחי שינויא דרשב"א מ"מ מתני' שפיר מתרצי בשינויא דרבא ואם ר' יוחנן לא ניחא ליה באוקימת' דרבא ומוקי קודם חזרה לא שייך לומר אלא והכי הוה ליה למימר ר' חייא בר אבא אמר רבי יוחנן לא קשיא כאן קודם חזרה וכו' ועלה בלבי לומר שעל פי מה דאמר כמאן דמנח בדיקולא נדחה גם אוקימתא דרבא דהרי אם על ידי פסיקת הגרגרת הריאה כמאן דמנח בדיקולא וניטלה הריאה וטרפה בלא"ה משום נטילת הריאה ולמה לי למתני כלל פסיקת הגרגרת וליכא למימר דקמ"ל פסיקת הגרגרת דלא נימא גרגרת בכל שהו וכמו שפירש"י באלו טריפות בעוף. דזה ידענו בק"ו מעוף דזוטר חיותא בעינן פסיקת הגרגרת ק"ו בבהמה אלא ודאי טריפות דוקא למימר דטריפות נינהו ולא נבילות ואי לאו דתני לי' בבהמה רק בעוף הוה אמינא דלעולם אסורות וקמ"ל דבעינן פסיקת רובו וכנ"ל לכך איצטריך בבהמה וא"כ ממילא אידחי תירוצו דרבא ושייך למימר אלא אמר ר' יוחנן אבל לפי מ"ש בהך אלמא כמאן דמונח בדיקולא על הסימן ולא על הריאה א"כ לא אידחי בזה תירוצו דרבא ואיך שייך למימר אלא אמר ר"ח בר אבא וכו':

והנה על פי היוצא מדברי דאי אמרינן דהריאה היא כמאן דמונח בדיקולא אידחי תירוצו דרבא וא"כ קשיא הא רבא גופא אמר לא אמר רשב"א אלא בריאה וכו' אבל דע לך שבשיבוש נדפס רבא והגרסא הנכונה רבה דאיך ס"ד דר"ז אמר תשובה לדברי רבא ור"ז קדמו ור"ז תלמיד שמואל הי' ורבא תלמידו דרבה ורב יוסף אלא הגירסא הנכונה רבה. ובזה אתי ליה שפיר מה דפסק הרמב"ם בפרק ט' מה' מלכים השוחט את הבהמה אפילו שחט בה שני הסימנין כל זמן שהיא מפרכסת אבר ובשר הפורשין ממנה אסורין לבני נח משום אמ"ה וא"כ פסק כרב אחא ב"י אף דתניא דלא כוותי' וא"כ היא גופה קשה למה לא הביא שלא לזמן נכרי על בני מעיים וצריך לומר משום דר"ז פליג וסבר דלא הוה כמונח בדיקולא והרמב"ם פסק בפ"ז מה' שחיטה כר"ז דפסק שם שאם ניקבה הריאה אחר שחיטת הקנה קודם שחיטת הושט טריפה ולכך השמיט הא דאין מזמנין נכרי על בני מעיים. אלא דקשיא בשלמא מה דפסק בניקבה הריאה כר"ז היינו לחומרא אבל למה לא חשש לדברי רבה לחומרא שלא לזמן נכרי שהרי הוא איסור דאורייתא משום לפני עור וכו' אבל לפי מ"ש דרבא על כרחך לא ס"ל לענין ריאה כמאן דמונח בדיקולא ולכן החליט הרמב"ם כוותי' דרבא בתרא הוא אלא דדברי הגמ' קשיין לי דקאמר רב אחא בר יעקב ש"מ מדרשב"א מזמנין ישראל על ב"מ ואין מזמנין נכרי וכו' איך מוכח זה מרשב"א הא מרשב"א איכא למימר שהטעם משום חצי חיות וכדמפרש ר"ז באמת טעמי' דרשב"א והוה לי' למימר ש"מ מדרבה ועוד קשה מה דאמר ש"מ מרשב"א מזמנין ישראל וכו' זהו לא שמענו מדברי רשב"א אלא דזהו מסברא דמסיק ישראל דבשחיטה תליא וכו' אבל בדברי רש"י אין זכרון מזה ודי באמרו ש"מ מדרשב"א אין מזמנין נכרי על ב"מ ואדרבה מדרשב"א איכא למימר שאפילו לישראל הריאה אסורה וכמו שהקשה באמת מהר"מ מלובלין ונדחק בדבר אבל האיך מוכח מרשב"א שמזמנין ישראל על ב"מ:

והנה במשנתינו מלבד פלוגתא דר' ישבב ור"ע שמעינן שני דינין בדיני שחיטה החלדה ועיקור שעדיין לא תנן לה דהגרמה תנן בפרק קמא השוחט מתוך הטבעת וכו' ודרסה ושהייה תנן בפירקין במשניו' שקדמו השוחט שני ראשין וכו' נפלו כליו וכו' ובמשנה זו שנינו החלדה ועיקור ואי לאו דתנן פסיקת הגרגרת הוה אמינא שפסיקה עצמה שחיטה היא וכן החלדה אי לאו דתנן במתני' הוה אמינא דשחיטה מעליא היא. אבל הא דתנן במשנתינו שחט את הוושט והמתין לה עד שמתה הוא מיותר והתוספות יום טוב כתב שהוא לרבותא דר"ע לא ידעתי מאי רבותא שהרי כיון שכבר ידעינן דפסיקה עצמה לאו שחיטה היא דא"כ למה היא טריפה כלל לר"ע אלא ודאי דפסיקה לאו שחיטה וא"כ מרישא שמענו שסימן אחד מטהר מידי נבילה לר"ע וא"כ הה"ד המתין עד שמתה כבר נטהרה בשחיטת הושט לחוד מידי נבילה אף שלא הותרה באכילה ונראה לומר דמרישא לא שמענו לר"ע דהוושט לחוד מטהר מידי נבילה דמיירי ששחט שלא במקום חתך ולכך מועיל גם שחיטת הגרגרת לטהר מידי נבילה אבל בשחט הוושט והמתין עד שמתה מודה ר"ע קמ"ל:

אבל לריש לקיש דעל כרחך מיירי דשחט במקום חתך א"כ מיותר סיפא ואין לומר דסיפא איצטריך דלא תימא דדוקא שחיטת הושט מטהר מידי נבילה לר"ע אבל הגרגרת לחוד גם לר"ע אינו מטהר מידי נבילה קמ"ל סיפא שחט אחד מהם אפילו הגרגרת. דזה ג"כ מסיפא דסיפא שמענו או שהחליד הסכין תחת השני דג"כ סתמא קתני השני יהי' איזה שיהי' כבר טיהר הראשון מנבילה לר"ע. ונראה משום כאשר נדקדק במשנתינו רישא דרישא מיותר ומתחלה נדקדק בגמ' דמשני רבא כאן ששחט ולבסוף פסק כאן שפסק ולבסוף שחט איתרבי' רב אחא וכו' פסק את הגרגרת ואח"כ שחט את הוושט נבילה וכו' ולכאורה מאי קושיא דלמא מתני' לצדדי' קתני שחט את הוושט ופסק הגרגרת בבהמה איירי פסק את הגרגרת ואח"כ שחט וכו' נבילה בעוף איירי דחיותי' זוטר ולכך נבילה בפסיקת הגרגרת. ואמרתי דלי יהא בעוף אכתי רמינן עלה אלו טריפות דהרי גם בעוף שנינו אלו טריפות בעוף נקובת הוושט ופסיקת הגרגרת. ולפי זה לבסוף במסקנא דמסיק ר' יוחנן כאן קודם שחזר א"כ קודם שחזר פליג ר"ע אפילו בעוף דפסיקת הגרגרת לא הוה נבילה. ולשינויא דרבא מוכח דגם בעוף עכ"פ פסיקת הגרגרת אינו מטמא מחיים משום נבילות ומזה ראי' למה דכתב מהרש"א לעיל בדף כ' ע"א ברש"י בד"ה וכי מתה עומד ומולק דפירש"י דהא ודאי עוף בחד סימן מתה היא והנה לפי מה שהוכחתי מוכח דלרבא לאו מתה מחיים היא ואביי לרבא מקשה לפרש"י אלא ודאי כמו שפירש מהרש"א דדוקא שם חשיב מתה לפי שכבר חתך רוב בשר:

אלא דאכתי אני עומד בקושייתי דדלמא הא דתנן או שפסק הגרגרת ואח"כ שחט הושט בעוף מיירי והא דתנן גם בעוף אלו טריפות אינו קושיא שהרי התוס' הקשו בד"ה ורמינהי וא"ת דנקט אלו טריפות היינו שאם חתך כזית בשר מחיים דלקי אף משום טריפות ותירצו דמתני' דאלו טריפות משמע ליה לאחר שחיטה מדקתני סיפא כל שאין כמוה חי' וכו' והיינו מתני' דאלו טריפות בבהמה דקתני בסיפא זה הכלל אבל במשנה דאלו טריפות בעוף לא שנינו בסיפא זה הכלל וא"כ איכא למימר דמתני' אלו טריפות דהיינו מחיים:

ואמרתי דזה אי אפשר דא"כ רישא דרישא שחט הושט ודאי בבהמה מיירי דאי בעוף כבר הוכשר בושט וסיפא דשחט הושט והמתין וכו' ג"כ בבהמה מיירי ומציעתא דפסק הגרגרת נימא דמיירי בעוף א"כ למה הכניס דין עוף באמצע בב"י דבהמה אלא ודאי כולה מתני' בבהמה מיירי ובזה אמרתי לתרץ דלכאורה רישא דרישא מיותר לגמרי דלר' ישבב לא איצטריך ק"ו מסיפא דרישא דפסק הגרגרת דלא מקרי ולכך פסולו בשחיטה נבילה ק"ו שחט הושט ופסק הנרגרת דמוקי פסולו בשחיטה ולר"ע ק"ו מסיפא דהמתין עד שמתה. אלא ודאי דאי לאו רישא דרישא הוה מוקמינן פסק הגרגרת ואח"כ שחט הושט בעוף וכנ"ל לכך תני רישא דרישא בבהמה וסיפא ששחט והמתין ג"כ בבהמה מכלל דגם מציעתא דפסק הגרגרת ושחט הושט ג"כ בבהמה:

אלא דאכתי קשה רישא דרישא ל"ל הא גם בלי רישא דרישא איכא ג' בבי עם סיפא דסיפא שחט אחד מהם והחליד תחת השני וכו' ונסדר המשנה כך שחט סימן א' והמתין עד שמתה או פסק הגרגרת ואח"כ שחט הושט או שחט אחד והחליד תחת השני וא"כ ג"כ יהי' רישא וסיפא בבהמה וממילא גם מציעתא דפסק הגרגרת ג"כ בבהמה ואכתי רישא דרישא מיותר לגמרי וחוץ לדרכינו אמרתי דאז הוה אמינא והמתין עד שמתה קאי אכולהו ופירש לה ברישא מתה באינך משא"כ השתא דתני בתר הכי או שהחליד וכו' וא"כ הוה ליה למתני או ברישא דרישא או בסיפא דסיפא] ואומר אני דרישא דרישא לדיוקא אתי למפשט בעיא דר' זירא דהרי בפסיקת הגרגרת ממילא הוה הריאה כנטולה ואם איתא לבעיא דר"ז דלא מצטרף סימן ראשון א"כ מאי אריא שחט הושט ופסק הגרגרת עדיפא הוה ליה למתני שחט הושט וניקב הריאה ג"כ נבילה שהרי שוב לא מצטרף סימן שני אלא ודאי דמצטרף ולפי זה מתורץ ג"כ מה שהקשיתי לעיל לריש לקיש דמיירי בשחט במקום חתך ל"ל סיפא דהמתין עד שמתה דאי לאו סיפא לא הוה רישא מיותר דהרי אז אצטריך רישא דרישא לר' ישבב דלא תימא דדוקא פסק הגרגרת תחלה הוא דסובר ר' ישבב שאין שחיטת הושט מטהר מידי נבילה לפי שכבר הגרגרת אינו בן שחיטה אבל שחט הושט תחלה הושט לחוד מטהר מידי נבילה והוה אמינא שגם ר' ישבב סובר שסימן אחד מטהר מידי נבילה אפילו בבהמה היכא ששניהם ראוים לשחיטה ודומיא דסימן אחד מתיר לגמרי בעוף ובעינן ג"כ שניהם ראוים לשחיטה וסיפא דסיפא והחליד תחת השני הוה מוקמינן שכבר החליד וכעין שרצה רבא לומר וכבר שחט או דהחלדה פוסלת אפילו במיעוט בתרא משום שהוא דרך שחיטה משא"כ בעיקור אבל השתא דתנן שחט אחד והמתין עד שמתה כבר מוכח דלר' ישבב אפילו היכא ששניהם שלמים אין אחד לחוד מוציא מידי נבילה ואייתר רישא למפשט בעיא דר' זירא ולפי זה מוכח מאוקימת' דרשב"א עצמו דמוקי משנתינו בשחט במקום חתך וא"כ אייתר סיפא דהמתין עד שמתה וצריך לומר כדי שתהא רישא דרישא מיותר למפשט בעיא דר"ז א"כ מכלל דסבר רשב"א יש טריפות לחצי חיות דאל"כ אין מציאות לבעיא דר"ז וא"כ מ"ט מכשיר בניקבה הריאה וצריך לומר משום כמאן דמונח בדיקולא ושפיר קאמר ומי אמר רשב"א הכי והאמר רשב"א שחט הקנה וכו' מכלל דכאן דמונח בדיקולא דליכא למימר כלל משום אין טריפות לחצי חיות דא"כ אין מקום לבעיא דר"ז אייתר רישא דמתני'. [אבל אי לאו מכח אוקימת' דרשב"א איכא למימר דרישא דרישא אינו מיותר דאולי גירסת הרי"ף ורשב"א נכון דלא גרסינן ואח"כ וא"כ אי לאו רישא דרישא הוה אמינא וכבר שחט הושט וכמו שרצה רבא לומר אבל השתא דקתני רישא דרישא ליכא למימר הכי דא"כ היינו קמייתא. אבל מכח אוקימת' דרשב"א דמיותר סיפא כדי למידק מיתורא דרישא כנ"ל מוכח דגרסינן ואח"כ ושפיר מפשט בעיא דר' זירא]:

ובזה נבוא לבאר דברי רב אסא בר יעקב ש"מ מדרשב"א והקשיתי איך מוכח והלא איכא למימר משום אין טרפות לחצי חיות. ולפי מ"ש ניחא דכוונתו ש"מ מרשב"א לתרתי דרשב"א לאוקימתא דמתני' ולמה דאמר ניקבה הריאה וכו' דבצירוף הנך תרתי מוכח דסבר כמאן דמונח וכו' ואף דקשיין אהדדי מ"מ לא אמרינן ביה תיובתא ואכתי רשב"א אמרינהו לתרווייהו:

ובזה ניחא לן מה דאמר מזמנין ישראל שהקשיתי אדרבה מדרשב"א איכא למימר כמו שהקשה מהר"ם מלובלין שהריאה תהיה אסורה לישראל. והנה רש"י פירש דבעיא דר"ז איפשטה כמו שאיפשטה בעיא דאילפא והקשה מהר"ם דלמא שאני התם דמצטרף להתיר באכילה להכי מצטרף ג"כ להתיר היד מידי נבילה משא"כ בניקבו בני מעיים אין כאן שום צירוף להיתר אכילה ותירץ מהר"ם דמזה גופא דמצטרף להתיר שאר העובר באכילה מכלל שאף שיש חילוק בין הסימנין מצטרפי דאל"כ גם לענין להתיר שאר העובר באכילה. ולפי זה אם נימא דהיכא דשחט הקנה כבר הריאה אפילו לישראל דהוה כמי שהוציא הריאה בין סימן לסימן וכמו שהקשה מהר"ם א"כ לפי זה ממילא מוכח דסימנין מצטרפים אף שחלוקין דאל"כ לא משכחת שחיטה להתיר כלל כי אם שישחוט שני הסימנין יחדיו בצמצום דאל"כ הרי הסימנין חלוקין שהרי הסימן הראשון בא להתיר הכל והסימן השני אם הוא הוושט אינו מתיר הריאה ואם הוא הקנה אינו מתיר הבני מעים וכיון שהם חלוקין אינם מתירים לגמרי והרי הוא נבילה וא"כ לא משכחת לשום דין מדיני משנתינו דמה אריא פסק או החליד הרי כיון שלא שחטם כאחד הרי הוא נבילה אלא ודאי דמצטרפים ואייתר רישא דליכא למימר לדיוקא למפשט בעיא דר"ז שהרי בלא"ה אין מקום לבעיא דר"ז. אלא ודאי דהריאה עצמה ג"כ מותרת לישראל ואין לפשוט בעיא דר"ז מזה ושפיר איצטריך רישא וא"כ שפיר קאמר ש"מ מדרשב"א מזמנין ישראל דגם זה מוכח מאוקימתא שלו דמוכח דאייתר רישא למפשט בעיא דר"ז ודוק:

והנה בסוגיא דוהדר ביה ר"ז ונחלקו רש"י ותוס' מאיזה מהם הדר והנה בין לרש"י ובין לתוס' קשה לי על הגמ' וכי מהיכן איתפרש איזה מהם ר"ז אמרה תחלה דידעינן דמזה הדר בי' ודלמא אידך אמרה תחלה ומההוא הוא דהדר בי':

והנה לפי פירוש רש"י יש לתרץ על דהא לדברי ר"ז שטעמיה דרשב"א משום אין טרפות לחצי חיות א"כ למה אמר רשב"א ריאה וצריך לומר דלדוגמא בעלמא נקט והה"ד שאר בני מעים אלא דקשה למה נקט קנה ואיכא למטעי דוקא קנה משום כמונח בדיקולא והוה לי' למימר בני מעים דליכא למטעי וצריך לומר דלדעתו אין שום הוה אמינא למימר כמונח בדיקולא וליכא למטעי ביה ואי ס"ד דבעי' דר"ז קדים וא"כ הוא עצמו סבר כמונח בדיקולא ואף ששוב הדר ביה מ"מ קשה למה אמר רשב"א ריאה וליכא למימר דסבר דליכא למימר כלל כמונח בדיקולא הא הוא עצמו טעה מתחלה בזה אלא ודאי דבאמת דוקא ריאה אלא ודאי דהך דבעי' אמר לבסוף ומתחלה באמת היה ר"ז סבר שאין שום סברא לומר כמונח בדיקולא. ולשיטת התוס' נראה דלכאורה קשה למה בעי אילפא בהוציא עובר ולא בעי בבהמה עצמה כעין בעי' דר"ז בניקבו בין סימן וכו' וא"ת מה נ"מ אם בעי בזה או בזה יש לומר דבבעי' דר"ז שמעינן חדא דאית בי' תרתי דשמעינן דיש טרפות לחצי חיות אלא ודאי דבאמת אין טרפות לחצי חיות וא"כ מכלל דהבעיא קדים:

ורש"י נשמר מזה ולכך הביא ופשיט התם אם הועיל סימן שני וכו' להתיר באכילה והיא גופא לא שמענו אלא מאילפא מדבעי בידו מכלל דשאר העובר מותר אפילו באכילה וא"כ גם באילפא חדא דאית בה תרתי ודוק:

שם חתך דלעת עמה ד"ה פסולה נחתכה דלעת עמה ד"ה כשרה והנה לכאורה כל זה מיותר דחתך דלעת פשיטא דפסולה שהרי משנה שלימה שנינו שמלאכה פוסלת ונחתך פשיטא דכשרה דלא גרע מנשחטה בהמה עמה לרבנן ורש"י פירש נחתכה דלעת דשלא בכוונה לא מקרי עוסק במלאכה ורישא לר"נ טעמא משום דכתיב ושחט וכו' ושלא בכוונה נמי מקרי שחיטה. הנה הראה לנו רש"י באצבע דמימרא זו לר"נ איצטריך דלא תימא כשם שנשחטה בהמה אחרת פוסל כך נחתכה דלעת פוסל ואומר אני הכוונה בזה לרש"י משום דבמשנה בפ"ד מפרה שנינו סתם שמלאכה פוסלת אבל אינו מפורש שהטעם משום היסח הדעת והוה אמינא שמצד גזרת הכתוב מלאכה פוסלת והוה אמינא דלר' נתן דשלא בכוונה מקרי שחוטה כן נמי שלא בכוונה מקרי מלאכה ונשחטה בהמה לר"נ ג"כ משום מלאכה פוסלת ולא משום ושחט אותה דהוה אמינא דושחט אותה היינו ב' פרות דוקא לכך איצטריך לפרש דנחתכה דלעת כשרה גם לר' נתן דפסול מלאכה משום היסח הדעת הוא ושלא בכוונה ליכא היסח הדעת:

אבל לגרסת הרמב"ם דגרסינן נשחטה בהמה וכו' לר' נתן שתיהן כשרות ולרבנן פרה כשרה וכו' וא"כ בין לר"נ ובין לרבנן כבר שנינו שאין איסור מלאכה בלי כוונה א"כ מימרא זו דנחתכה דלעת מיותר לגמרי:

שם אמר ליה רב כהנא ורב אסי לרב כדי שחיטת בהמה לבהמה ועוף לעוף או אף בהמה לעוף וכו' עד סוף הסוגיא הנה כל אנשי חיל גדולי הפוסקים ראשונים ואחרונים כלם אחזו שער דבמערבא משמיה דר"י בר' חנינא מישך שייך לעיל בפלוגתא דרב ושמואל ור' יוחנן וריב"ח כרב ולרש"י ותוס' ק"ו הוא וכמ"ש התוס' דיותר חלוק עוף מבהמה ממה שחולקין דקה מגסה ולכן נתקשו רוב הפוסקים בדברי הרי"ף שפסק בפירוש כר' יוחנן ושמואל והביא דברי ריב"ח והרא"ש כתב דהרי"ף לא הביא דברי ריב"ח אלא לפסוק כמותו בהגבהה והרבצה ולהשמיענו שעל זה לא נחלקו רב ושמואל ור' יוחנן אלא דאינהו לא מיירי בהגבהה והרבצה כלל ואני תמה דלדברי הרא"ש דריב"ח ודאי פליג בזה על שמואל ור' יוחנן במה דאמרי בהמה לעוף א"כ קם ליה ריב"ח בזה בשטת רב והאיך קאמר הרי"ף והלכה כר' יוחנן ושמואל דהוו להו תרי ואין דבריו של אחד במקום שנים ולפי הבנת הרא"ש דריב"ח בזה כוותיה דרב א"כ הוו להו תרי ותרי ואיך אמר הרי"ף אין דבריו של אחד במקום שנים וזה פליאה רבה על הרא"ש והר"ן דרך אחרת לו שריב"ח דוקא בין דקה לגסה מחלק אבל מודה הוא לשמואל ור' יוחנן דלעוף משערינן כדי בהמה וא"כ הרי"ף פסק כריב"ח בכל דבריו ואעפ"כ פסק כר' יוחנן ושמואל וזה היפך סברת התוס' הנ"ל וכן הרמב"ם פסק כפי פירוש הר"ן בדברי הרי"ף ואני אומר אם איתא שיש לחלק בין הפרקים בדקה לגסה ובבהמה לעוף בין לדברי התוס' דיותר ראוי לחלק בין בהמה לעוף ובין לדברי הר"ן והרמב"ם דיותר יש לחלק בין גסה לדקה מלחלק בין בהמה לעוף קשה רב כהנא ורב אסי ששאלו לרב בהמה לבהמה ועוף לעוף או אף בהמה לעוף ולמה לא שאלו ג"כ בבהמה עצמה אם גסה לגסה ודקה לדקה או אף גסה לדקה והנה לשטת התוס' הקושיא היא בסיגנון זה דעתה ששאלו על בהמה לעוף תינח אם ישוב אף בהמה לעוף א"כ ק"ו גסה לדקה אבל אם ישיב בהמה לבהמה ועוף לעוף אכתי לא ידעו בבהמה דקה אי משערינן בגסה או בדקה ולשטת הר"ן הקושיא להיפך תינח אם ישיב עוף לעוף א"כ ק"ו דקה לדקה אבל אם ישיב בהמה לעוף אכתי יסתפקו בדקה איך משערין:

ועוד קשה דאם ישיב בהמה לעוף שאכתי גם בעוף יסתפקו באיזה בהמה משערין לעוף אם בגסה או בדקה. ולכן אמינא באימה ופחד כי מסתפינא מכל הקדמונים פן ירוצו גולגלתי ולולא דמסתפינא אמינא פירוש חדש בסוגיא זו ולדעתי לא נחלק אדם מעולם דלעוף ודאי לא משערינן בבהמה כלל לשום אמורא ואין ענין כלל לפלוגתא דרב ושמואל ור' יוחנן לדברי ריב"ח ואמנם שאלת רב כהנא ורב אסי כך היא דידוע דשעיר שחיטה בעוף הכשרו בסימן אחד. ובהמה הכשרו בשני סימנין ועתה בעו מיניה רב כהנא ורב אסי מרב אם כדי שחיטת בהמה לבהמה דהיינו שני סימנין ועוף לעוף דהיינו סימן אחד או דלמא אף בהמה לעוף דגם בעוף משערין בשני סימנין כמו הכשר שחיטה בבהמה אבל לעולם לכל מין ומין בסימנין שלו משערין וכדמסיק ריב"ח גסה לגסה ודקה לדקה וה"ה עוף לעוף אבל ספיקו של רב כהנא ורב אסי אם משערין בעוף בשני סימנין או בסימן אחד והא דלא נסתפקו בבהמה עצמה אם משערין ברוב שנים או בכל שני סימנין אומר אני דהוה פשוט להו דודאי בכל הסימנין משערין כיון דלכתחלה מצות שחיטה כל הסימנין אבל בעוף נסתפקו על דרך שכתב רש"י לעיל (דף כא ע"ב) בד"ה ואינו מבדיל דבעוף בסימן השני אפילו ממה לכתחלה ליכא ועיין בחידושינו לעיל (דף ל ע"ב) בבעי' דרב פפא החליד במיעוט וכו' ולכן נסתפקו אם משערין בעוף בב' סימנין ועל זה נחלקו רב ושמואל ור"י דרב סובר עוף לעוף דבעוף משערין רק בסימן אחד ור"י ושמואל ס"ל בהמה לעוף דמשערין גם בעוף בשני סימנין אבל לעולם בשני סימנין של העוף א"כ ריב"ח דאמר גסה לגסה ודקה לדקה והה"ד עוף לעוף על זה לא נחלק לא רב ולא שמואל ור' יוחנן וגם ריב"ח לא הכריע בפלוגתא דרב ושמואל ור"י כלל ושפיר קאמר הריף דהוה שמואל ור' יוחנן שנים ואין דבריו של אחד במקום שנים ואעפ"כ הביא דברי ריב"ח בכל דבריו להלכה יצא לנו מזה קולא אחת דמשערין גם בעוף בשני סימנין ובכלם ולא ברובם והיינו סימנין של עוף וגם בבהמה משערינן בכל הסימנין ולא ברובם אבל הקדמונים לא פסקו כן ואני ח"ו איני חולק עליהם ודברי הם לפרש אבל לא לפסק הלכה ואם שגיתי ה' הטוב יכפר אבל כמדומה אני שמקום הניחו לי מן השמים. שם מתני' שחט את הושט וכו' הנה בספרי הרי"ף והרא"ש אשר לפנינו הגירסא במשנתינו שחט את הושט ופסק את הגרגרת או שחט את הגרגרת ופסק את הושט וכן העתיק במעדני מלך. והוא טעות רק הגירסא הנכונה ברי"ף ורא"ש במשנתינו שחט את הושט ופסק את הגרגרת או פסק את הגרגרת ושחט את הושט ולא נשתנית הגירסא ברי"ף וברא"ש מאשר הוא בגמרא רק שלא נאמר בספרי הרי"ף והרא"ש ואח"כ שחט וכו' ועיין בחידושי רשב"א ובמהרש"א. ומעתה נחזי אנן מדוע באמת נקט במשנתינו הפסול בגרגרת והשחיטה בושט ולא נקט בהיפך שחט הגרגרת וקרע הושט או קרע הושט ושחט הגרגרת. ואף דלעיל (דף כח ע"א) הקשה בגמ' ואלו שחיטה בגרגרת לא קתני ודחי התם משום דגרגרת עבידא לאישתמוטי שאני התם דמיירי דנשמט מאליו ובזה שייך לומר דגרגרת עבידא לאשתמוטי אבל במשנתינו ששנינו ופסק הגרגרת דמיירי שפסקו בכוונה ככה יכול לקרוע הושט ולשחוט הגרגרת כמו להיפך. והנלע"ד בזה משום דשם בדף הנ"ל איפלגי אמוראי באחד בעוף אי דוקא ושט או דאו ושט או קנה ומסיק להלכה דאו ושט או קנה מהני אמנם זה בעוף דחיותי' מועט ונפיק גם בקנה אבל במשנתינו קודם חזרה דסבר ר"ע דגם בהמה אף דבעי ב' סימנין היינו להתיר באכילה אבל להוציא מידי נבילה מהני גם בבהמה סימן א' ודבר זה חידוש הוא לר"ע קודם חזרה ואין לך בו אלא חדושו ודוקא שחיטת הושט לחוד הוא דמועיל בבהמה להוציא מידי נבילה שהוא מיוחד שבסימנין אבל קנה לחוד מודה ר"ע גם קודם חזרה דלא מהני בבהמה כלום אף לטהר מידי נבילה ולכך לא קתני במשנתינו השחיטה בקנה והקריעה בושט שבזה לא נחלק ר"ע מעולם. אי נמי דגם קודם חזרה מודה ר"ע שאם נקרע הושט כלו או רובו הוא נבילה אף שסבר שפסיקת הקנה אינו נבילה מ"מ מודה בושט שנקרע כלו או רובו שהוא תכף נבילה ומה יועיל אח"כ שחיטת הקנה וכי מתה עומד ושוחט ולא היה יכול למתני בקריעת הושט תרי גווני דהיינו שחט הקנה וקרע הושט או קרע הושט ושחט הקנה לפי שבזה שכבר קרע הושט מודה ר"ע ולכך אחזה המשנה השחיטה בושט והפסיקה בקנה שבזה נחלק ר"ע בשני הבבות בין קדמה שחיטת הושט לפסיקת הגרגרת ובין קדמה פסיקת הגרגרת לשחיטת הושט תמיד מועיל לר"ע קודם חזרה לטהר מנבילה:

ותירוץ זה האחרון ניחא יותר מהראשון דלתירוץ הראשון שכתבתי דמודה ר"ע גם קודם חזרה ששחיטת הקנה לחוד אינו מועיל בבהמה אף לטהר מנבילה א"כ קשיא סיפא או ששחט אחד מהם והמתין לה עד שמתה ר"ע אומר טרפה דאין לומר אחד היינו המיוחד וכרב אדא בר אהבה לעיל (דף כח) כיון דמסיק לעיל רב אדא בתיובתא וא"כ הפירוש במשנה ריש פרקין אחד כל דהוא מסתמא גם אחד דמשנתינו הוא דומיא דאחד דלעיל ולכן מחוורתא כתירוץ השני דאף דסבר ר"ע דמועיל גם שחיטת הקנה לחוד היינו אם שחט הקנה קודם שנקרע הושט אבל אם כבר נקרע הושט כבר היא נבילה ומה יועיל שחיטת הקנה אח"כ:

יצא לנו מזה שנקרע הושט כלו או ברובו תכף הוא נבילה אף להחולקים על הרמב"ם בנקובת הושט וכן בפסיקת הגרגרת וס"ל דאינו נבילה מחיים ועיין בי"ד סימן ל"ג ס"ק ד' בש"ך מ"מ בנקרע רוב הושט כבר היא נבילה וכדמוכח מדברי ר"ע קודם חזרה וכנ"ל אמנם מה שפסק הרמב"ם דגם נקובת הושט הוה נבילה בזה צ"ע דהרי זה ודאי לא נוכל לומר דגם ר"ע אפילו קודם חזרה היה סובר דנקובת הושט נבילה ולא פליג רק בפסיקת הגרגרת דהרי לר' יוחנן דמסיק בסוף שמעתין לא קשיא כאן קודם חזרה כאן לאחר חזרה ומשנה לא זזה ממקומה א"כ ר' יוחנן לא ס"ל כרבא דאלו אסורות קתני אלא אלו טרפות דוקא קתני והרי שנינו שם גם נקובת הושט וא"כ מתניתין דאלו טרפות מני לא ר' ישבב ולא ר"ע אפילו קודם חזרה דהרי מודה ר"ע דנקובת הושט נבילה אלא ודאי הא ליתא וקודם חזרה סבר ר"ע דגם נקובת הושט הוא רק טרפה ואם שחט אח"כ הגרגרת מטהר מידי נבילה. וא"כ קשה מדוע לא קתני במשנתינו בפלוגתא דר' ישבב ור"ע ניקב הושט ואח"כ שחט הגרגרת או אולי גם שחיטת הושט מהני לר"ע כיון שאינו אלא טרפה וצריך לומר להיפך דבזה גם ר' ישבב מודה דשחיטה מטהר מידי נבילה ודוקא בפסיקת הגרגרת פליג וחמיר לו יותר פסוקת הגרגרת משום דשוב לא שייך שחיטה בגרגרת כלל ונמצא שאינו שוחט רק הושט ומקרי פסול בשחיטה משא"כ בניקב הושט שייך שחיטה גם בושט אלא שהוא טרפה ששחטה ומטהר עכ"פ מידי נבילה וכן משמע מרבינו תם שנקיבת הושט אינו אלא טרפה שהרי פירש לעיל (דף ל ע"ב) בד"ה החליד וכו' בעי' דשהה במיעוט סימנין היינו במיעוט קמא דושט וכתב הרא"ש אע"ג דמיטרפה בנקיבת הושט דלמא לא פסלה שהייה אלא במידי דמנבלה ביה אלמא דבנקובת הושט לא מנבלה:

אמנם הרמב"ם דפסק דבנקובת הושט הוה נבילה וכן פסק בש"ע סי' ל"ג סעיף ב' וכבר הוכחתי דעכ"פ לר"ע קודם חזרה לא הוה נבילה צריך לומר דס"ל דלר' ישבב הוה נבילה ור"ע לאחר חזרה הודה גם בזה דכל שהריעותא בסימנין מקרי פסולו בשחיטה וא"כ כיון דלר' ישבב הוה נבילה ור"ע קודם חזרה נחלק גם בזה כמו שהוכחתי לעיל א"כ הדרא קושיא לדוכתא למה לא נזכר גם זה במשנתינו בפלוגתא דר"ע ור' ישבב ניקב הושט ושחט הסימנין:

וליכא למימר להיפך דבפסיקת הגרגרת הוא שהודה ר"ע אבל בניקב הושט לא הודה גם לבסוף ולכך לא חשבו במשנה לפי שלא חישב במשנתינו רק מה שהודה ר"ע אבל מה שנשאר במחלוקת לא קמיירי א"כ פשיטא קשה למה פסק הרמב"ם בזה דלא כר"ע שהרי הלכה כר"ע מחבירו ולא עוד אלא שקשה כיון דלא הודה בזה ר"ע א"כ מכלל שזה לא נכלל בזה הכלל כל שפסולו בשחיטה א"כ מהיכן למד הרמב"ם כלל אפילו מדברי ר' ישבב דנקיבת הושט הוה נבילה ולמה. נרבה מחלוקת בחנם ולומר פלוגתא גם לאחר חזרה.

ואמנם לפי מה שפסק הש"ך בסי' ל"ג ס"ק ה' דלא כרש"ע וס"ל להש"ך בתורבץ הושט שניקב גם להרמב"ם אינו נבילה רק טרפה הוא דהוה א"כ איכא למימר בהיפך דלהכי לא תנן נקיבת הושט בפלוגתא דר"ע ור' ישבב משום דאף קודם חזרה הי' ר"ע מודה דנקיבת הושט הוא נבילה ומה שהקשיתי א"כ לר' יוחנן באלו טרפות היינו טרפות דוקא וקודם חזרה נשנית משנה זו אכתי קשה נקובת הושט דג"כ חשיב באלו טרפות מני שהרי גם ר"ע קודם חזרה מודה דנבילה הוא יש לומר דנקובת הושט דחשיב במשנת אלו טרפות היינו תורבץ הושט למסקנא דלקמן (דף מד ע"א) דרב אית ליה תורבץ לאו מקום שחיטה הוא ואפ"ה נקובתו במשהו אבל שמואל דס"ל תורבץ הושט ברובו א"כ על כרחך אלו טרפות נקובת הושט לאו היינו תורבץ רק הושט עצמו על כרחך באוקימתא דרבא ס"ל אלו אסורות ויש מהם נבילות:

אלא שאף שישבנו דעת הרמב"ם שלא יהיה סתירה על דבריו אבל אכתי קשה מנ"ל להרמב"ם הא שנקובת הושט הוה נבילה כלל והרי לא נזכר במשנתינו רק פסיקת הגרגרת ודלמא פסיקת הגרגרת כלו או רובו חמור מנקובה משהו בושט ולקמן בסוגיית השקלא וטריא בגמרא יבורר דבר זה יותר:

(לב א משנה) השחיז את הסכין ועף ובא חבירו ושחט.—ז"ל הר"נ: "השחיז את הסכין אחר שהתחיל לשחוט ועף מועף כלומר שנתיגע". מתוך דבריו נראה שמבאר את המשנה באופן אחר מרש"י, דתרי מילי נינהו שהשחיז את הסכין באמצע השחיטה ושהה בינתיים עד שגמר את ההשחזה או שנתעלף באמצע שחיטה ובא חבירו וגמרה. וכן משמע בה"ג הל' שחיטה שכתב: "שהייה היכי דמי כגון דאתחיל בשחיטה ואתא אונסא ואנסיה ודלי ידיה מצואר בהמה וכו' אי נמי נפל סכינא ושהה אי נמי איתחמם ואתא חבריה ושחט וכו' ושהייה היכי תנינא דתנן נפלה סכין והגביהה וכו'". ומ"ש ה"ג "איתחמם" ברור שעניינו שנתעלף^*וכעין זה בב"מ פ"ו מ"ג (עח א) "ואם הוחמה חייב".. וכביאור זה משמע בתוספתא פ"ב ה"ח דתני "היה שוחט והרתית או שעף", וכעין זה בתוספתא פרה פ"ה(ו) ה"ד: "היה עומד ומקדש והרתית או שעף או שדחאו חבירו או שדחאו הרוח ובא אחר וקידש". ועי' גם באו"ז ח"א סי' שעז שהעתיק בלשון המשנה כאן: "שהשחיז את הסכין או עף", והרי מבואר לפי גירסא זו, דתרי מילי נינהו. ותמה אני על רש"י ז"ל שהוציא ביאור המשנה מפשטה. (ועי' מ"ש בפרה פ"ו מ"ב).

(לב א תוספות) ד"ה ורמינהו וכו' לקי אף משום נבילה.—לפי דבריהם צ"ל דסוגיא דשם אתיא כמ"ד איסור חל על איסור: אבל אין צורך בזה, דבפשיטות י"ל שהיא כמ"ד אין איסור חל על איסור, ולכך אין בעוף טמא איסור נבילה ואיסור טריפה. וכך פסק הרמב"ם (הל' מאכלות אסורות פ"ד ה"ב).