חולין קו ע"א

דף קו - א

חזנהו, ראה השד את אנשי ביתו של רב פפא דקא שדו מיא מפומא דחצבא, שקודם שהם שותים מהכד הם שופכים מעט מים לארץ.

אמר להם אותו השד: אי הוה ידענא דרגיליתו, אם הייתי יודע שאתם רגילים למיעבד הכי לשפוך קצת מים לפני שאתם שותים - לא איעכבי! לא הייתי צריך להתעכב לפני ששאבתי את המים. שמכיון שאתם שופכים מעט מים מהכד אין לחשוש למזיקים.

כי אתא רב דימי מארץ ישראל, הביא עמו ברייתא ואמר: פעם אחת אירע שמים הראשונים, שלא נטלם אדם לפני הסעודה - האכילו בשר חזיר. שהיה חנוני ישראל, שהיה מוכר בשר שחוט כשר לישראל, וכשהיה גוי נכנס לחנותו היה מאכילו בשר חזיר ונבילות. ^[21] פעם אחת נכנס יהודי לחנותו והתישב לאכול ולא נטל את ידיו קודם האכילה, וסבור היה החנוני שהוא גוי והאכילו בשר חזיר. [ובמפרשים הסבירו איך הותר לו למכור בשר חזיר].

וכן אירע, שמים אחרונים הוציאו את האשה מבעלה. וכמסופר במסכת יומא, שפעם אחת התאכסנו רבי מאיר ורבי יוסי ורבי יהודה אצל בעל אכסניה, והפקידו רבי יוסי ורבי יהודה את כספם אצלו למשמרת. למחרת, כשבאו לבקש את כספם, אמר להם בעל האכסניה שלא היו דברים מעולם. פיתו אותו ומשכוהו לחנות, והשקוהו יין, וראו שהיו עדשים דבוקים על שפמו. אמרו לאשתו שבעלה אמר להם שתתן להם את כספם. וכדי שתאמין להם שבאו בשליחות בעלה נתנו לה סימן, שבאותו יום אכל בעלה עדשים. נתנה להם את כספם. וכששמע זאת בעלה, לאחר שהתעורר מיינו, גירשה מביתו. ואם היה אותו איש נזהר במים אחרונים לא היה קורה המקרה הזה שדרך נוטלי מים אחרונים לקנח את שפמם בידים הרטובות, ולא היה ניכר שהוא אכל עדשים, ולא היו רבי יוסי ורבי יהודה יכולים לתת לאשתו סימן. ^[22]

כי אתא רבין מארץ ישראל אמר: מים ראשונים, שלא נטלם האוכל, האכילו אותו בשר נבלה.

מים אחרונים שלא נטל האוכל, אחר הסעודה - הרגו את הנפש! שהוא גרס באותו מעשה במסכת יומא, שלאחר שבעלה שמע את המעשה, הוא הרגה [ולא הוציאה מביתו].

אמר רב נחמן בר יצחק: וסימנך שתדע מי מהשניים אמר שמים אחרונים הוציאו אשה מבעלה, ומי אמר שהרגו את הנפש:

אתא רב דימי - "אפקה", אתא רבין - "קט לה".

והיינו, תעשה לך סימן כאלו שני הדברים היו באותה אשה, גם הוציאו אותה מבעלה וגם הרגו אותה. הראשון, שהוא רב דימי, אמר שהוציאו אותה מבעלה. והשני, שהוא רבין אמר שהרגו אותה.

[ואי אפשר לומר להיפך שהראשון אמר הרגו את הנפש והשני אמר הוציאו מבעלה, שאחרי שהרגוה לא שייך לומר שהוציאו אותה מבית בעלה].

והם היו יודעים שרב דימי בא מארץ ישראל לבבל לפני שרבין בא מארץ ישראל לבבל. ולכן ידעו להבחין שרב דימי, שהוא הראשון שבא לבבל, אמר "מים אחרונים הוציאו אשה מבעלה", ואילו רבין, שבא אחריו, אמר "מים אחרונים הרגו את הנפש".

נמצינו למדים שהיו שתי גירסאות כיצד היה המעשה:

במים ראשונים - שהאכילו נבלה, או שהאכילו חזיר. ובמים אחרונים - שהוציאו אשה מבעלה, כלומר שגירשה בעלה, או שהרגוה.

רבי אבא מתני חדא מהני שתי גרסאות במים ראשונים, וחדא מהני שתי גרסאות במים אחרונים.

ובשניהם הוא גרס לחומרא.

ברישא הוא גרס מים ראשונים האכילו בשר חזיר, שהוא חמור מבשר נבלה לפי שיש בו שני איסורים, שהוא גם נבילה.

ובסיפא גרס מים אחרונים הרגו את הנפש.

איתמר: חמי האור, מים שהוחמו באש -

חזקיה אמר: אין נוטלין מהן מים ראשונים לידים. [ונחלקו הראשונים אם חולק חזקיה על זה ששנינו לעיל בדף קה א, מים ראשונים נוטלים בין בחמים בין בצונן].

ורבי יוחנן אמר: נוטלין מהן מים ראשונים לידים.

אמר רבי יוחנן: שאלתי את רבן גמליאל בנו של רבי, האם נוטלים ממים שהוחמו באש, ואוכל טהרות היה ולכן היה זהיר בהלכות נטילת ידים. ואמר לי, כל גדולי גליל עושין כן, שנוטלים בחמי האור.

חמי טבריא -

חזקיה אמר: אין נוטלין מהן מים ראשונים לידים. אבל מטבילין בהן הידים כאשר יש במים ארבעים סאה. [שלנטילת ידים מועיל טבילה במקוה, ולא רק נטילה בכלי].

ורבי יוחנן אמר: כשנטמא כל גופו הרי הוא טובל בהן, שראויים הם לטבילת כל גופו להטהר, אבל לא פניו ידיו ורגליו. לפי שחמי טבריה ראויים לטבילת גופו, ולא לטבילת ידים לאכילה. [פניו ורגליו אינם צריכים טבילה, ואגב ידיו אמר אותם].

ופרכינן: והלא טבילת ידים לאכילה מועילה יותר מנטילת ידים, כפי שלמדנו במסכת חגיגה, שלחולין מספיק בנטילת ידים, ולמעשר ולקודש צריך טבילת ידים. והשתא, כל גופו טובל בהם - בחמי טבריא, טבילת פניו ידיו ורגליו לא כל שכן שתועיל!?

אמר רב פפא: לטבול בחמי טבריה במקומן, כשהם מחוברים למעין - דכולי עלמא לא פליגי דשרי לטבול בהם את ידיו, ככל מעינות ומקואות.

משקל מינייהו במנא, לקחת מהם מים בכלי וליטול בהם את ידיו - דכולי עלמא לא פליגי דאסיר. וחמי טבריא גרועים מסתם חמי האור שנוטלין בהם ידים, כיון שלא היתה להם אף פעם שעת הכושר, שמשעת ביאתן לעולם הם חמים.

כי פליגי חזקיה ורבי יוחנן, דפסקינהו בבת בירתא, ^[23] כשעשה חריץ קטן בקרקע והמים נמשכים לשם. ובאותו מקום אין שעור של ארבעים סאה [שזהו שעור מקוה], אבל המים שבו מחוברים למקוה.

דמר - רבי יוחנן סבר, גזרינן בת בירתא אטו מנא! שחוששים שמא לא יתן אל לבו לחיבור של המים למקוה, ויאמר שכמו שמותר לטבול בהם ידים כך מותר ליטול מהם ידים בכלי. ובכלי בודאי שאסור ליטול מהן ידים, כפי שהתבאר.

ומר - חזקיה סבר, לא גזרינן בת בירתא מחשש שיטול במנא, ומותר לטבול את ידיו בבת בירתא.

כתנאי, מחלוקתם של חזקיה ורבי יוחנן תלויה במחלוקת תנאים.

דאיתא בתוספתא של מסכת ידים: מים שנפסלו משתיית בהמה, כגון מים שנסרחו, או חמי טבריא, כשהם בכלים הרי הם פסולים לנטילת ידים. שמים שנפסלו משתיית בהמה אינם כשרים לנטילת ידים.

אבל להטביל ידיו בקרקע באותם מים, הרי הם כשרין. לפי שיש למים האלו הכשר של מקוה על אף שאינם ראויים לשתיית בהמה, ורק בנטילת ידים צריך מים הראויים לשתיית בהמה.

רבי שמעון בן אלעזר אומר: אף בקרקע רק טובל בהן כל גופו [היכן שהוא צריך לטבול את גופו], אבל לא טובל בהם את פניו ידיו ורגליו. שאין טבילת ידים מועילה במים שנפסלו משתיית בהמה.

והוינן בה: השתא, כל גופו טובל בהן היכן שהוא טמא וצריך טבילה, פניו ידיו ורגליו לא כל שכן שיכול הוא לטבול בהם. ומדוע אמר רבי שמעון בן אלעזר שאין טובלים בהן ידיו!?

ומשנינן: אלא, לאו, חכמים ורבי שמעון בן אלעזר נחלקו היכן דפסקינהו בבת בירתא, שעשה חריץ בקרקע והמים נמשכים לשם.

ומדובר כשאין בהם ארבעים סאה אבל מחוברים הם למקוה.

ובהא פליגי תנא קמא ורבי שמעון בן אלעזר:

דמר, רבי שמעון בן אלעזר סבר, שגזרינן בת בירתא אטו מנא, ואם נתיר לו לטבול ידיו בבת בירתא הוא יבוא גם כן ליטול ידיו במים שבכלי, אפילו היכן שאינם ראויים לשתיית בהמה.

ומר תנא קמא סבר, לא גזרינן בת בירתא מחשש שיטול במים אלו בכלי.

וזוהי מחלוקתם של חזקיה ורבי יוחנן. וחזקיה סבר כתנא קמא שמטבילים ידים בבת בירתא. ורבי יוחנן סבר כרבי שמעון בן אלעזר שאין מטבילים ידים בבת בירתא.

אמר רב אידי בר אבין אמר רב יצחק בר אשיאן: זה שהצריכו חכמים נטילת ידים לחולין זהו מפני סרך תרומה.

והיינו, שתקנו חכמים שיהיו "סתם ידים" טמאות כ"שניות לטומאה", וחייבו את הכהנים ליטול ידיהם לפני אכילת תרומה, כדי שלא יפסלוה במגע הידים.

ולכן, תקנו גם נטילת ידים לכל אדם, ואף לאכילת חולין, שמתוך כך יהיו הכהנים רגילים ליטול ידיהם ולא יפסלו את התרומה.

ועוד טעם לנטילת ידים - משום מצוה!

ומבארינן: מאי "מצוה"?

אמר אביי: מצוה לשמוע דברי חכמים שתקנוה.

רבא אמר: מצוה שיש לה סמך מהתורה היא, שיש לשמוע דברי רבי אלעזר בן ערך! שדרש את הפסוק.

דכתיב בפרשת הזב "וכל אשר יגע בו הזב, וידיו לא שטף במים - וכבס בגדיו, ורחץ במים, וטמא עד הערב".

אמר רבי אלעזר בן ערך - מכאן, סמכו חכמים לנטילת ידים מן התורה. וכדמפרש ואזיל.

אמר ליה רבא לרב נחמן: מאי, כיצד משמע מפסוק זה דין נטילת ידים!?

דכתיב בזב "וידיו לא שטף במים", ומשמעות הפסוק הוא - הא שטף הזב ידיו במים הרי הוא טהור, ודבר זה אינו נכון, כי הא טבילה של כל גופו במקוה בעי, ואין מועילה לו נטילת ידיו.

אלא, הכי קאמר קרא: הנוגע בזב, וכמו כן אדם אחר שאינו זב, אלא שלא שטף, נטל, ידיו במים, הרי הוא טמא. [ואסמכתא בעלמא היא. רש"י]. ומשמע שיש טומאות שנטהרות על ידי נטילת ידים.

אמר רבי אלעזר אמר רבי אושעיא: לא אמרו שצריך נטילת ידים לפירות, אלא משום נקיות.

סבור מינה, חובה ליטול ידים לפירות הוא דליכא, הא מצוה, מדרבנן, איכא.

אמר להו רבא: לא חובה היא, ולא מצוה היא, אלא רשות היא.

ודברי רבא פליגא על דרב נחמן

דאמר רב נחמן: הנוטל ידיו לפירות - אינו אלא מגסי הרוח!

ואסור לנהוג בגסות רוח, מפני שנראה הדבר כדרך גאוה שמחמיר יותר משאר האנשים. ורק היכן שיודע שאין ידיו נקיות צריך הוא ליטול ידיו. [רבינו יונה בברכות].

אמר רבה בר בר חנה: הוה קאימנא הייתי עומד קמיה דרבי אמי ורבי אסי. אייתו לקמייהו, הביאו לפניהם, כלכלה דפירי סל של פירות, ואכלו.

ולא משו ולא נטלו ידייהו לפני שאכלו את הפירות.

ולא יהבו לי מידי לאכול כדי שאוכל להצטרף עמהם לזמון.

ובריך חד חד לחודיה, שכל אחד מהם ברך לעצמו.

שמע מינה ממעשה זה, תלת שלשה דברים:

א. שמע מינה אין נטילת ידים לפירות, ולכן לא נטלו רבי אמי ורבי אסי את ידיהם.

ב. ושמע מינה אין מזמנין על הפירות, שאין מצוות זמון נוהגת בשלשה שאכלו פירות. ולכן לא נתנו רבי אמי ורבי אסי לרבה בר בר חנה לאכול כדי שיוכל להצטרף עמהם לזמון.

ג. ושמע מינה מזה שברכו כל אחד ואחד בפני עצמו ברכה אחרונה ולא הוציא האחד את חבירו בברכה אחרונה, מוכח ששנים שאכלו מצוה ליחלק ולברך כל אחד בפני עצמו, כיון שאין כאן שלשה הראויים להצטרף לזמון.

תניא נמי הכי: שניים שאכלו - מצוה ליחלק ולברך כל אחד בפני עצמו.

במה דברים אמורים - שהיו שניהם "סופרים", שיודעים לברך כל אחד בפני עצמו. אבל כאשר אחד מהאוכלים הוא סופר, ואחד מהאוכלים הוא בור שאינו יודע לברך, הרי הסופר מברך ובור יוצא ידי חובתו, מדין שומע כעונה.

כף ידו של האדם מתחלקת לארבעה חלקים:

לשלשה פרקים הנמצאים באצבעות [הפרק הראשון נמצא בתחילת האצבעות, שבו נמצאות הצפורניים. הפרק השני נמצא באמצע האצבעות. והפרק השלישי נמצא בסוף האצבעות, במקום חבור האצבעות לכף היד]. ולפרק רביעי, שהוא בסוף כף היד, במקום חבור כף היד לזרוע.

ונחלקו בגמרא עד היכן הוא חיוב נטילת ידיים.

תנו רבנן: נטילת ידים שצריך לחולין היא עד הפרק השני שבאמצע האצבעות. כיון שחיוב הנטילה הוא משום סרך תרומה, מספיק אם יטול את המקום שרגיל הוא לנגוע במאכל, דהיינו בראשי האצבעות.

מים ראשונים האכילו בשר חזיר.^א)צ"ל דהוא ישב על השולחן לאכול ולא נטל ידיו וכו'. כלומר ההוא דישב לשלחן כי לא נטל ידיו וכסבור דעובד כוכבים הוה והביאו לפניו בשר חזיר:

אחרונים הוציאו אשה מבעלה. דההוא דאפקיד כסא לאינתתיה אכל עדשים ויצא לשוק בדלא נטל ידיו מים אחרונים והיה רשע אחד שראה כשנתן הבעל הכיס לאשתו ובא לאשה ואמר לה תני לי הכיס שנתן ליך בעליך א"ל תן לי סימן נתן לה שאכל עדשים וכשבא לביתו וסיפרה לו הדברים וגירשה. חד מהני וחד מהני לחומרא. כלומר מים הראשונים האכילו בשר חזיר אחרונים הרגו את הנפש כלומר לא סבירא ליה דגירשה אלא קטלה:

חמי האור חזקיה אמר אין נוטלין מהם לידים. כלומר מים ראשונים:

פסקינהו במנא. כלומר דנטל מהם בכלי:

דפסקינהו בבת בירתא כלומר שהיו עושין בצידי הנהר כמו צינורות שהולכות לשדות ומשקין מהם שדותיו דלא היו המים במקום רביתא דנהרא אלא בצינורות דהיא בת בירתא ובאותו מקום פליגי אם יכול אדם ליטול ידיו אם לאו:

מים שנפסלו משתיית בהמה. כלומר שלא היו נקיים בכלים פסולים ליטול מהם ידיו בקרקע כשרים:

טובל בהם כל גופו אבל לא ידיו ורגליו לענין קידוש ידיו ורגליו לעבוד עבודה:

מר סבר גזרינן כלומר דר' שמעון בן אלעזר סבר אבל לא ידיו ורגליו דגזרינן אטו מנא ות"ק סבר בקרקע כשרים אפי' בבר בירתא דלא גזרינן אטו מנא (אלא) משום סרך תרומה כלומר שאם אכלו חולין בלא נטילת ידים היו מסרכין כן לתרומה והיו אוכלין אפי' תרומה בלא נטילת ידים:

הא אחר שלא שטף ידיו טמא כלומר אפי' טהור שלא שטף ידיו טמא לאכול אפי' חולין. ופליגא דרב נחמן כלומר מה דאמרינן רשות הוא ליטול ידיו לפירות (זו היא) פליגא דרב נחמן דאמר רב נחמן כו' כלומר דאפי' רוצה ליטול ידיו לא שבקינן ליה:

חמי האור חזקיה אמר אין נוטלין ממנו לידים ור' יוחנן אמר נוטלין ממנו לידים. וברייתא דלעיל דקתני מים ראשונים ניטלין בין בחמין בין בצונן, מוקי ליה חזקיה בשאין היד סולדת בהן, כלישנא קמא, ופלוגתייהו בשהיד סולת בהן כנ"ל. וקיימא לן כר' יוחנן ואתיא כלישנא בתרא דלעיל, ובדין הוא דבשל סופרים הלך אחר המיקל ולישנא בתרא להקל.

כי פליגי בבת בירתא. ר' יוחנן אמר נוטלין ממנו לידים, כל גופו טובל בהן ידיו לא כל שכן, מיהא משמע דאפילו איכא ארבעים סאה בבת בירתא קא אסר חזקיא דאי(ת ליה) [לית] ביה ארבעים סאה הא אינו טובל בו גופו, [מיהו] י"ל דכל שיש בו ארבעים סאה לכולי עלמא שרי, דבכי הא ליכא למיגזר אטו מנא אלא בשאין שם ארבעים סאה פליג, ואי קשיא לך אי פחות מארבעים סאה היאך תעלה לו טבילה ואפילו לידיו. ועוד מאי קאמר כל גופו טובל בהן. י"ל דידיו כיון דסגי להו בכלים ברביעית גם בקרקע כל שמטבל אותן בבת אחת די לו, דהא אריתא דדלאי סתמא לית בה ארבעים סאה, ואי לאו דשאובין מטביל בה את הידים. ואל תתמה שלפעמים אפילו בטבילת גופו מקילין בפחות מארבעים סאה כגון לבעלי קריין שתקנו להן תשעה קבין, ואע"פ שזה בקרקע וזה בכלים, והא דאמרינן כל גופו טובל בהן, הכי קאמר כל גופו טובל בחמי טבריא ולא באלו שבבת בירתא דוקא קאמר כנ"ל.

אמר רב אידי בר אבין אמר רבי יצחק בר אשיאן אין נטילת ידים לחולין אלא משום סרך תרומה. כלומר ומשום סרך תרומה מיהא הוי שהיה בדין להטעין את הידים נטילה ואפילו לא צוו חכמים. וכל שכן עכשיו שיש בדבר מצות חכמים, ולעולם משום סרך תרומה, וכדאמרינן מאי מצוה מצוה לשמוע דברי חכמים, ומיהו תימה כי קאמרי מאי מצוה אמאי לא אמר ליה מוהתקדשתם כדאיתא בברכות (נג, ב) ויש לומר דהתם למברך ומשום ברכה, אבל המסובין העונין אין צריכין נטילה מוהתקדשתם אלא משום סרך תרומה.

הא דאמרינן: סבור מיניה חובה הוא דליכא הא מצוה איכא. תמיהא לי אם כן מה בין פירות לפת, דאפילו בפת ליכא חובה אלא מצוה, וכדאמרינן לעיל ראשונים מצוה, וברייתא דקתני ראשונים ואחרונים חובה הא תריצנא לה מצוה לגבי רשות חובה קרי לה. ויש לומר דהני לא שמיעא להו דברי רב אידי בר אבין דאמר מצוה, וברייתא הוא דשמיעא להו דקתני ראשונים ואחרונים חובה, והוה משמע להו דכשם שאחרונים חובה כך ראשונים חובה, ובפירות חובה ליכא הא מצוה איכא, כך נראה לי. ואסיקנא כרב נחמן דאמר הנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח, ודוקא כשאין ידיו מטונפות, הא לאו הכי צריך רחיצת ידים משום ברכה מיהא, וכן נמי בשאוכלין בפני עצמן, אבל על ידי טבול לא כדאמרינן (פסחים קטו, א) כל שטבולו במשקה צריך נטילת ידים.

(מי)הא דאמר: שמע מינה אין זימון לפירות. כלומר מאחר שלא נתנו לו כדי להצטרף עמהם, משמע שנים שאכלו דברים שיש להם זימון אם יש שם שלישי מצוה לתת לו כדי להצטרף עמהם, ומיהו תמיהא לי מאי דקאמר שמע מינה אין זימון לפירות וש"מ שנים שאכלו מצוה ליחלק, דמנ"ל מיהא דמצוה ליחלק, דלמא אסור ליחלק, ושאני הכא משום דאין זימון לפירות אפילו היו שלשה אין מזמנין אלא זה מברך לעצמו וזה מברך לעצמו, וצ"ע.

קדוש ידים ורגלים במקדש עד לפרק לחולין עד לפרק לתרומה עד לפרק. פירש רש"י ז"ל: לחולין עד פרק שני של אצבעות, לתרומה עד פרק שלישי שהוא סוף פצול האצבעות, לקדוש ידים ורגלים עד הפרק שמחבר פסת היד עם קנה זרוע, ושמואל דאמר עד כאן בין לחולין בין לתרומה לחומרא היינו פיצול כל האצבעות, ומחמיר היה על הברייתא.

איתמר חמי האור חזקיה אמר אין נוטלין מהם ור"י אמר נוטלין מהן. וסתמא קאמר אפי' היד סולד' בהן והלכתא כר"י שהרי כל גדולי הדור עושין כן ומתני' דלעיל אתיא כוותיה ללישנא בתרא מיהו לא תקשי לחזקי' דאיהו מוקמי לה כשאין היד סולדת בהן כלישנא קמא:

חמי טברי' חזקיה אמר אין נוטלין מהן ור"י אומר כל גופו טובל בהן וכו' אמר ר"פ במקומו כ"ע ל"פ דאסור ולאו משום חמימות דהא אסיקנא אפי' היד סולדות בהן מותר למים ראשונים. אלא משום שהם מרים ואפי' לשתיית בהמה א"נ משום דבעינן מים שלא נשתנו צורתן דנט"י דחולין ותרומה דמיא דקידוש ידים ורגלים מן הכיור והתם ילפי' דבעי' מים שלא נשתנו צורתן משום דכתיב מים תרי זימנא ונתת שמה מים ירחצו מים וחד מינייהו מיותר לדרשה דבעי' מים כהווייתן. וחמי האור לא חשיב שינוי שהרי חוזרין כמות שהיו אבל חמי טברי' שהן מוכנין מתחלתן חשיב שינוי כך פי' רבינו ז"ל.

כי פליגי בבת ברתה מ"ס גזרי' בת ברתה אטו מנא ומ"ס לא גזרי' ומכשרי בטבילה ואעפ"י שאין בו מ' סאה. ואעפ"י שאין שם עירוב מקוואות כדפרש"י ז"ל כדמוכח לישנא דפסיק מינייהו בבת ברתה דמשמע שפסקיה לגמרי' ואי' ביניהם תערובות כלל דכיון דליתא אלא מדרבנן עשאוה כטבילת כליו דסגי' ליה במים שגופם עולה בהן ולפיכך שיערו ברביעית לנט"י שעשאוה כמקוה טהרה לכלים. תדע דהא אריתא דדלאי הוי מכשירין להטביל בו ידים אי לא דהוה להו שאובין והתם מסתמא ליכא מ' סאה והא דאמרינן כל גופו עולה בהן ה"פ כל גופו עולה בהן אלו היה שם שיעור הצריך לגופיה היינו מ' סאה ידיו לא כ"ש כיון שיש שם שיעור הצריך לידים דהיינו שיהא עולה בהן ולעולם כל שטובל ידיו דרך טבילה שלא מכלי וכח גברא כגון בנהר או במקוה וכיוצא בו אין לו ליתן מים מיד זה על זה שאין זה טבילה ולא נטילה אלא יתן ידיו במים וישקעם שכ' כעין טבילת גופו. ומ"מ אפי במכשיר ידיו דרך טבילה אין לו לשנות נוסח ברכה ולברך על טבילת ידים כמו שכתבו מקצת רבותי ז"ל אלא מברך על נט"י שדרכו שהרי עיקר החיוב היא הנטילה ומחמת חיוב הנטילה הוא שאנו מטבילין את הידים ועליו ראוי לברך וכן מצאתי כתוב בשם הרב ז"ל וכן קבלתי מפי מורי נר"ו ולענין חמי טבריה הלכתא כחזקיה דרבו דר"י הוא.

מים שנפסלו משתיית בהמה פי' כגון מים סרוחין או מנוחין או מים עכורין הרבה שקרובה להיות כטיט הנדוק. אסיקנא דבכלים פסולים ובקרקע כשרים משום טבילה ובבת ברתא פסולין דגזרינן בת ברתא אטו מנא כחזקיה:

תנן במסכת ידים נפל לתוכו דיו וקומס וקנקנתום ונשתנו מראיהן פסולין והיינו דאמרינן לקמן דקפדינן אחזותא. ותנן נמי התם מים שהנחתו' מטביל בהם את הגלוסקאות פסולים. שהוא מדיח ידיו: בהם כשרים ותנן נמי התם הדיח בהם כלים מודחין או חדשים כשרים.

אמר רב אידי בר אבין אמר ר"י בר אשיאן אין נט"י כחולין אלא משום סרך אוכלי תרומה ועוד משום מצוה מאי מצוה מצוה לשמוע דברי חכמים שתקנו משום סרך אוכלי תרומה ורבא אמר מצוה לשמוע דברי ר"א בן ערך דמייתי ליה מדאורייתא דכתיב וידיו לא שטף במים. והא דלא מייתי ליה מההיא דברכות דאמרינן והתקדשתם אלו מים ראשונים וי"ל דההיא מדרבנן בעלמא. תדע דהא מייתי מיני' מים אחרונים ואע"ג דלא הוי אלא מדרבנן ואפי' לענין המברך:

אמר רבי אליעזר אמר רב אושעי' לא אמרו נט"י לפירות אלא משום נקיות סבור מיני' חובה הוא דליכא הא מצוה איכא. פי' ומשמע להו מתניתין דלעיל כפשט דמים ראשונים ואחרונים חובה ממש דאל"כ למאי דהוי סברי מאי איכא בין פת לפירות דהא בפת נמי ליכא אלא מצוה ואפשר דס"ל דבפירו' מצוה דרבנן ובפת חוב' דאורייתא מדרבי אליעזר בן ערך. ואסיקנא הנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח. פי' כשידיו נקיות דלא מיפסלי משום היסח הדעת. אבל אם אינן נקיות צריך ליטול אותן משום ברכת הפירות דבעי לברוכי מיהת ומיהו בכל מידי דמנקי סגי להו. ולא אמרן אלא בדאכל להו באפי נפשייהו אבל ע"י השקה לא דהא קיי"ל כל שטיבולו במשקה צריך נט"י ובפרק ערבי פסחים מוכח בהדיא דהיסת דעת פוסל בנטילת ידים לענין אכילה אבל לא לענין תפלה וברכה כדאמרינן התם נטל ידיו בטיבול ראשון צריך ליטול ידיו בטיבול שני משום היסח הדעת. אבל מקמי הכא לא בעי ליטול ידיו. ואע"ג דאיכא בפת גאלנו וברכת נטילת ידים תקנוה בעל מפני שהנטילה קודמת שבעוד שאין ידיו נקיות גברא לא חזי' לברכה ולשון נט"י מלשון שאו ידיכם קודש. וי"מ משו' כלי מחזיק רביעית שהיה במקדש דאיקרי אנטיל והראשון עיקר:

אמר רב' בב"ח זימנא חדא הוי קאמינא קמי' רב אסי ורב אמי אייתי לקמייהו כלכל' דפירי וכו' ש"מ תלת ש"מ אין נטילת ידים לפירות מדלא משו ידייהו וש"מ אין זימון לפירות מדלא ספו ליה מיניה לאצטרופי לזימון דב' שאכלו דבר שיש לה זימון ויש שם ג' מצוה לתת לו ממנה כזית כדי שיצטרף עמהם לזימון ויאמרו נברך דהיינו ברכת זימון אבל בפירי לית ליה למיעבד הכי ואכתי הוה ס"ד שיברך אחת לכולם ברכת הפירות בלא ברכת הזומין ולהכי קאמר ש"מ מצוה לחלק מדבריה' כל אחד ואחד לנפשי. ותו קשיא מאי דקשיא ליה לחד מדרבנן הא מנא לן דילמא אסור לחלק ושאני הכא משום דאין זימון לפירות ואפי' היה שלשה אין מזמנים אלא כ"א מברך לעצמו. ומסתברא דהא קושיא לית' לפום מאי דפרישי' ולשיטתי' נמי י"ל דה"ק כיון דבפירות דלאו בני זימון הוא אע"ג דאיכא ג' דמצי לאיצטרופי לא מצטרפי לברך א' לכולם מיהת אלא נחלקו. כך שנים בפת דלאו בר זימון ההיא שעת' מצוה לחלק בד"א בשניהם סופרים אבל א' סופר וא' בור סופר מברך ובור יוצא וכן הלכה והא דאמרינן התם בן מברך לאביו אתי' בכה"ג שהבן סופר ואב בור ולפיכך אמרו תבא מארה למי שאשתו ובניו מברכין לו וכדפרישנא בדוכתיה. והא דאמרינן בפירות הני מילי בברכה שלאחריהם אבל שלפניהם אחד מברך לכולם כדאיתא בדוכתיה:

חמי טבריא וכיוצא בהן במקומן כשרות לכל נטילה שהרי כל גופו טובל בהן אבל ליקח מהם בכלי וליטול מהם פסולות שהרי נפסלו משתיית הבהמה ואפי' נצטננו פסולות ומ"מ אם נצטננו כשרות למים אחרונים:

הפליג מהם אמה והדריכה למקום אחר גדולי הפוסקים פסקו שאין נטילה עולה בהן גזרה שמא יקח בכלי ויטול ויש מקילין ואם היה שם ארבעים סאה מותר לדברי הכל שהרי כל גופו טובל בהן ומ"מ לדברי המיקל באמת המים המופלגת משם אף בשאין שם ארבעים סאה דוקא כשמחוברים למקום שנפסקו מהם שכל מים שאין שם שיעור טבילה אין כשרות לידים אלא לנטילה שמכח אדם אבל לא לטבילה:

מים שנפסלו משתיית הבהמה כגון מים המרים או מלוחים או סרוחים או עכורים אם היו בכלי פסולים ואם היו בגומא שבקרקע כשרים ואם היו עכורים עד שדומות לטיט הנידוק יש מי שאומר שאף בקרקע פסולין:

כל נטילות שהצרכנו לסעודה לא סוף דבר סעודת תרומה אלא אף לסעודת חולין ומ"מ לא נאמרה נטילת ידים לסעודה אלא לאוכל פת הטעונה המוציא אבל מי שאוכל פירות או כל דבר שאינו טעון המוציא אינו נוטל ידיו והנוטל ידיו לפירות הרי זה גסות הרוח במה דברים אמורים בסתם ידים אבל אם יודע בהן שאינן נקיות או שנכנס לבית הכסא נוטל מפני הברכה ומ"מ כל שטבולו במשקה צריך נטילת ידים אף בסתם ידים:

כשם שאין נטילת ידים לפירות כך אין בהם זימון ר"ל ששלשה שאכלו פירות אין מזמנין לברכה שבה וכבר ביארנוה בששי של ברכות ל"ז א' ושנים שאכלו בכל דבר שאכלו מצוה ליחלק ולברך כל אחד לעצמו ולא שיצא האחד בברכת חברו במה דברים אמורים בששניהם סופרים הא אם היה אחד מהם סופר ואחד מהם בור סופר מברך ובור יוצא וכבר ביארנו עקרי דברים אלו במסכת ברכות:

שיעור נטילה לסעודת חולין נחלקו בה הפוסקים ועקר מה שנאמר בה הוא שצריך ליטול עד פרק שלישי ששם כלה פצול האצבעות וכן לתרומה ומ"מ קדוש ידים ורגלים שבמקדש היה צריך ליטול עד סוף פסת היד מקום חבור פסת היד והזרוע וברגלים עד הסובך והוא הפרק הנקרא קאווילייא ולשיטה זו פי' השמועה הוא שבבריתא אמרו קדוש ידים למקדש עד לפרק לחלין עד לפרק ואמר רב עד כאן לחלין עד כאן לתרומה ושמואל אמר עד כאן בין לחולין בין לתרומה לחומרא ורב ששת אמר עד כאן בין לחולין בין לתרומה לקולא והענין הוא שהבריתא מכוונת ליתן שלשה גבולים בידים לדעת רב אחד לחלין ואחד לתרומה ואחד לקדוש ידים וזהו שאמר רב עד כאן לחולין ר"ל עד פרק שני של אצבעות ועד כאן לתרומה עד פרק שלישי ששם כלה פצול האצבעות אבל גבול שלישי והוא סוף פסת היד שבו מתחבר היד עד הזרוע לא הזכירו שאף שמואל ורב ששת מודים בו ולא נחלקו אלא בשני השיעורין שלדעת שמואל עד הפרק האמור בחולין ובתרומה הכל אחד ולחומרא ר"ל עד פרק שלישי ששם כלה פצול האצבעות ולרב ששת שניהם אחד לקולא והוא עד פרק שני ואע"ג דרב ושמואל באיסורי הלכה כרב מ"מ שמואל ורב ששת הוו להו רבים לענין שהתרומה והחלין בשיעור אחד ואם כן ראוי לפסוק כשמואל ולחומרא ומ"מ יש מפרשים דעת שמואל בכל פיסת היד ודעת רב ששת עד פרק שלישי ופוסקים כשמואל וכבר כתבנוה במה שכתבנו בענין נטילת ידים בסוף ברכות וביררנו שם שזו עקר ומ"מ כתבו גדולי המפרשים שלענין מים אחרונים דיו עד פרק שני שאין זיהום המאכל עולה למעלה מאותו הפרק:

בפרש"י בד"ה האכילו בשר חזיר כו' וכשהעובד כוכבים בא בחנותו מאכילו נבלות כו' וכסבור שזה עובד כוכבים והאכילו חזיר עכ"ל פתח בנבילות וסיים בחזיר אפשר שדקדק לפרש כן משום דאסור לישראל לעשות סחורה בנבלות וטרפות ובכל דבר טמא אם לא שנזדמן לו בחובו או בצידו ובודאי מה שהורגלו גם העובדי כוכבים לבא בחנותו לא על הבשר חזיר באו שבודאי לא היה מצוי לו אלא על בשר נבלות וטרפות שאפשר שהיה מצוי לו מבהמותיו שהכשרות נתן לישראל והנבלות וטרפות שלו לעובד כוכבים אלא שאז נזדמן לו בשר חזיר ונתן לו למאן דאמר דהאכילו בשר נבילה אין להקשות דהא אסור למכור לעובד כוכבים נבילה בחזקת שחוטה די"ל היינו דוקא שאומר לו בפירוש כשרה אבל בסתם כדהכא איהו דקמטעי נפשיה ודו"ק:

תוס' בד"ה וש"מ שנים כו' ועוד קשה דהתם לא פליגי כו' אבל פירות דאין מזמנין עליהן כלל כו' פשיטא דמצוה כו' עכ"ל פירוש לדבריהם לפי סברת קושייתם הא דקאמר ש"מ דאין מזמנין על הפירות היינו דלא שייך בהו זימון כלל ואם כן ע"כ הא דקאמר שוב וש"מ מצוה ליחלק דהיינו דלא כרב מיירי בלא נברך דבזימון אימעיט כבר מהא דאין מזמנין על הפירות כלל ואהא הקשו מנליה להוכיח מהך עובדא דמצוה ליחלק דלמא רשות כו' וע"ק היכי מייתי כלל ראיה מפירות דהכא אפת דמצוה ליחלק דהכא בפירות אפשר דרב נמי מודה דפשיטא דמצוה ליחלק כיון דלא שייך בהו זימון לא יברכו ביחד משא"כ בפת דאית ביה זימון פליג רב לומר דאין מצוה ליחלק ואהא תירצו דהא דקאמר ש"מ דאין מזמנין על הפירות לא אמעיט דלא שייך בהו זימון אלא דאין חובה לזמן בפירות והשתא אין חילוק בשנים דפת וב' או אפי' שלשה דפירות ודקאמר ש"מ דמצוה ליחלק היינו דאסור לזמן אף בפת דאל"כ אע"ג דהכא רשות תרי גברי רברבי כהני ודאי היו מדקדקים לזמן כדי להוסיף שבח למקום והשתא הא דקאמר ש"מ דמצוה ליחלק לא אימעט אלא בזימון אבל הא דמצוה ליחלק בלא נברך קושטא הוא דלא מוכח לה תלמודא מהך עובדא דלמא רשות הוא אלא דסמך ליה אברייתא דמייתי ודו"ק:

חזנהו דהוו שדו מיא כו' פירשו התוס' והא דאיעכב ולא עשה מעצמו כו' ע"ש פי' לדבריהם כתירוצם קמא יתורץ נמי קושייתם הראשונה שהוא לא עשה כן שהיה ירא שיפקידו עליו שאר שדים שעשה כן ובתירוצם בתרא יתורץ נמי קושייתם שניה שאם הודיעם ודאי לאו לכולם הוה אפשר להודיע ואפשר דהאחרים לא הוו ידעי ביה ולכך אמר השתא דידענא דרגילהו ביה דכולם ידעי ביה לא הוו מעכבי וק"ל:

מים אחרונים הרגו כו' במים אחרונים ודאי דאיכא לפרש דא"נ אי לאו טעמא דמלח סדומית ראוי לתקן מטעם זה אבל במים ראשונים א"א לפרש כן דהא אי לאו חיוב נטילה משום סרך תרומה לא בא זה שלא נטל לידי אכילת איסור ונראה לפרש דלא בא לומר אלא דעבירה גוררת עבירה משום דעבר על נטילת ידים בא לעבירה אכילת דבר איסור ועבירת סכנות נפשות גוררת סכנות נפשות דעבירה סכנת מלח סדומית שלא נטל ידיו למים אחרונים הביאו לידי סכנות הריגת נפש וק"ל:

תד"ה חזינהו וכו' אי נמי אין מועיל אא"כ שדי להו ההוא גברא גופיה דשתי. פי' וכל גברא דשתי ובזה מתורץ שלא הודיעם דאף אם היה מודיע לאלו שמא ישתה מהם אח"כ אדם אחר שלא שמע הודעתו וק"ל:

ד"ה דפתקינהו בבת בירתא וכו' היינו לענין מחטין וצינורות וכו'. לפי תירוץ הראשון שבתוספות משמע דס"ל דבבת בירתא לא הוי שיעור מקוה וגם אינה מחוברת למקוה וא"כ מאי קאמר רבי יוחנן כל גופו טובל בהן הלא אין בה שיעור מקוה וצ"ל דלצדדין קאמר כל גופו טובל בהן כשיש בה שיעור מקוה הראוי לטבילת גופו אבל לא פניו ידיו ורגליו אע"ג שיש בו שיעור טבילת ידים שהוא שיעור רביעית וק"ל:

ד"ה מים שנפסלו וכו' ונראה לפרש דהתם מיירי שנפסלו משתיית בהמה שהטיט עב וכו'. מקשין התלמידים א"כ לישני שם בזבחים דאתי למעוטי מים צלולין שנפסלו מחמת מיאוס דסריחי ומחמת כך אין הפרה שותה מהן דלמקוה כשרים כדאמר הכא ולנטילת ידים פסולים וי"ל דא"כ לא יתיישב לישנא דקאמר כל המשלים למקוה דהא כל מי המקוה הם כך ולא שייך לומר משלים למי מקוה וק"ל:

ד"ה וש"מ שנים שאכלו וכו' וי"ל דה"ק וכו'. והא דלא תירצו התוס' הקושיא ראשונה שהקשו מנא ליה דמצוה ליחלק דלמא רשות בקוצר דאם איתא דמותר לזמן ולברך ביחד לא היה מברך כל א' לעצמו משום דקושיא שניה שהקשו דבפירות פשיטא דמצוה ליחלק כיון שאינן בתורת זימון לא מיתרצא בזה ואין לומר שבא להשמיענו שאין אחד יכול לברך לפטור את חבירו אלא כל א' חייב לברך לעצמו מדבריך כל חד וחד לעצמו דא"כ יקשה לך מנ"ל דמצוה ליחלק ואינו יוצא בברכת חבירו דלמא רשות היא שכל א' יכול לברך לעצמו שבזה לא שייך לומר דאם איתא דמותר לא היה כל א' מברך לעצמו אלא היה מברך א' לחבירו כדי להוסיף שבח דאין בזה שום תוספת שבח כשאחד נפטר בברכת חבירו אלא בזימון כשאומר נברך שאכלנו משלו ולא שמעינן זה דאין א' יכול לפטור את חבירו אלא מהברייתא דתניא נמי הכי לכך הוצרכו התוספות להאריך ולכתוב מ"ש:

בא"ד וי"ל משום דמוגמר ואור באו להם הנאה בבת אחת וכו'. ואין להקשות לרב מההוא עובדא דבר קפרא דאייתו לקמייהו פרגיות וכרוב וכו' דאיכא למימר דרב פליג אבר קפרא אבל מוגמר ואור משניות הן ולכך הקשו התוס' לרב:

ברש"י בשר חזיר כו' . שעת הגזירה היה והיו מתנכרין בפרהסיא מלומר יהודי אני ולכן היה רשאי להתעסק בחזיר וכ"כ הב"י:

גמ' חמי טבריא כו' אבל מטבילין כו'. עיין גירסת האשר"י וק"ל:

גמ' דפסקינהו בבת בירתא. וכל גופו טובל כו' במקומן ובבת בירתא אפילו ידים לא ואה"נ כל גופו לא אי אפשר דאי אפשר לטבול בבת בירתא שהוא חריץ קצר כל גופו ולזה פסוק [ותני] כל גופו טובל אם הוא גדול כו'. ואפשר דכל גופו בבת בירתא שרי דליכא למיגזר ביה משום מנא שמא ישפוך עליו ממנא:

גמ' גזרינן בת בירתא אטו מנא כו' . פירוש אם נתיר בת בירתא שנמשך מן חמי טבריא ואין במקומו לטבילת ידים יאמרו נמי שרי ליטול מחמי טבריא בכלי לנ"י דבכלי לנ"י ובקרקע טבילה שוין ובאמת פסולין לנטילה מצד גריעות עצמן שהם חמין כדאמר במנא כ"ע לא פליגי דאסור ולהכי בשאר מים לכ"ע כשר בת בירתא לטבילת ידים ולא גזרינן אטו מנא דבמנא גופיה כשר לנטילת ידים ולא גזרינן טבילת בירתא אטו טבילת כלי ולפסול בת בירתא אף בשאר מים דאין זה קושיא לחדש גזירה מדעתינו גם אין סברא לגזור כן אבל זה יאמרו כי היכי דכשר לטבול אף שאין במקומן ה"נ בכלי לנ"י דמ"ש זה מזה ולהכי נמי לא קאמר גזירה אטו אפסקינהו [לגמרי] דבטלה לרביעית וכמ"ש התוס' דהכא דוקא במחוברין משום דהוי גזירה לגזירה דאפסקינהו לגמרי משום גזירה נגעו בה כמ"ש רש"י שם בגמרא דחגיגה (*ת) ולהכי קאמר משום גזירת מנא דפסול מדינא:

גמ' ש"מ אין נ"י לפירות. ר"ל לאפוקי הסבור מניה אבל בפלוגתא דרבא ור"נ לא שמעינן:

ברש"י בד"ה במקומן ובחיבורן כו' :

בתוס' בד"ה דפסקינהו כו' . אלולי דבריהם אפשר לומר שאני הכא דמעיין דחמי טבריא מעיין הוא והתם לרביעית דמקוה בטלוה ועיין שם בתוס' (*א):

בתוס' בד"ה מים כו' למי כיור כו'. כצ"ל:

בא"ד ואגב ריהטא לא עיין כאן כו' . דלמא כרשב"א:

בתוס' בד"ה ש"מ כו' תימה כו' וע"ק כו'. קצת קשה דמצוה לחלק ואין אחד יכול לפטור חבירו בלא נברך. לא שמעינן מאין מזמנין כמ"ש התוס' אח"כ [ואכתי לא ידעינן אלא שבשנים כו'] דמצוה לחלק משמע ואין אחד מוציא חבירו כמו בתנ"ה וכ"ת הא לא שמעינן מינייהו דלמא הא דבירך כל אחד לחודיה דהוי רשות השתא נמי [למאי דמשמע להו מצוה לחלק היינו לאפוקי ברכת זימון] מנ"ל מצוה דלמא רשות דזה קושיא הראשונה ומנ"ל להקשות ב' קושיות ודוחק לומר דהשתא אכתי לא חילוק ידעינן בין זימון למוציא בלא זימון עד שהוצרכו לסברא משום קושיא הראשונה כיון דמצוה אינו רשות נמי אינו דאי לא"ה היו מברכין עוד ברכת תוספת שבח א"כ באמת למה לא אלא משום היא הנותנת דתוספת שבח אסור וא"כ דלמא להוציא בלא תוספת שבח שרי [ולכך כתבו שם ואכתי לא ידעינן אלא כו' משא"כ השתא לס"ד דתוספת אין חילוק] דז"א דדלמא משום שאין אחד יכול להוציא חבירו אסור לזמן [ואם לא משמע להו לחלק בס"ד במה נתחדש לתירוצם הכרח לחלק בינייהו ולומר דאסור רק משום תוספת שבח דלמא גם בלא תוספת שבח אסור דשוין כבס"ד] ודו"ק (*ב):
שם תימה וכו' וע"ק כו'. יש משבשין דהוי כסותרין ממילא ליכא אלא חד קושיא דתימה הראשון לא קשה משום כיון דהכא אין מזמנין כלל פשיטא דמצוה לחלק (*ג) והוא הבל דלוע"ק א"צ לתרץ יותר רק אין מזמנין פירוש אין חובה ומשום תימה צריך לסברא להוסיף שבח כו' וא"ל דהו"ל להקשות בתחלה הוע"ק ולתרץ אין מזמנין אין חובה כו' ולהקשות אח"כ מנ"ל מצוה דלמא אין חובה כמו אין מזמנין [אבל קודם דנחתו לתירוצא ל"ק רק קושית פשיטא] ולא היו צריכין לפלוגתא דשלשה שאכלו [דאיכא מ"ד רשות ולא מניה וביה דהאמר אין חובה לזמן] דהמשך קושייתם בתחלה הקשו אש"מ מצוה דמשמע מדבירך כל אחד לחודיה מיניה שמעינן דבר המתחדש לא מכח מדלא יהבו ליה ע"ז הקשו מאי הוכחה כלל מהא דבירך כל אחד דלמא רשות ועוד לבתר דש"מ דאין מזמנין מהא דלא יהבי ליה שמעינן ממילא מצוה לחלק. גם מה"ט א"ל מאי מקשו וע"ק כו' דלמא אף דפירות פשיטא מ"מ בא לאשמועינן פת וכ"ת היאך שמעינן פת מפירות כבר הקשו זה גופא בפירות נמי היכא שמעינן דלמא רשות דז"א דהא על מה שהקשו כבר מתורץ במ"ש היו מוסיפין שבח כו' אבל הוע"ק אין מיושב בזה דהיאך שמעינן פת מפירות דלמא בפת לעולם רשות ושאני הכא שלא הוסיפו שבח משום דאין מזמנין כלל בפירות (*ד):

בא"ד וי"ל דה"ק כו' אכתי לא ידעינן כו'. המשך תירוצם שהקשו מהיכא תיתי לומר בפירות ברכת הזימון רשות כיון דאין רשאין לזמן ול"ד לפת דס"ל למ"ד רשות שיש עליו תורת זימון בג' והיינו שהבינו אין מזמנין בפירות אסור לזה תירצו אין מזמנין פירוש אין חובה ממילא הוי כשנים בפת דנמי אין חובה א"כ כמו בפת דאיכא מ"ד רשות ה"נ י"ל כאן לז"א ש"מ מצוה כו' ר"ל היכא שאין חובה ה"נ אין לו רשות ואסור לזמן ומשמע להו לישנא ש"מ שנים שאכלו כו' ולא קאמר בפירות כבש"מ אין מזמנין בפירות אפילו בפת קאמר וכבתנ"ה וכן נראה הסברא דמה שבשלשה ישנו חיוב זימון בפת אין מעלה ומוריד לשנים ולהכי נמי נקיט ש"מ שנים שאכלו ולא ג' דבפירות ג' וב' שוין משום דבפת נמי איירי וב' קושיות בתחלה בין שמפרש הש"מ אפירות לחוד או אף הפת שפיר הקשו (*ה) והא דהוכיח מצוה לחלק מדבירך כל חד כו' ולא מדלא נתנו לו דאילו הוי רשות היו נותנין לו להוסיף שבח דכיון דאין חובה למה יתנו לו דמעתה ב' וג' שוין בשניהם אין חובה אבל דלמא שניהם רשות לזה הוצרך לומר ש"מ מדחזי אח"כ שבירך כל חד לחודיה:
ויש לראות למה לא תפסו בש"מ אין מזמנין ולהקשות דלמא רשות למה דס"ד השתא אין רשאין אי משום דכאן מפורש מצוה הקשו דלמא רשות אבל בש"מ אין מזמנין אין מפורש א"כ מאי הקשו וע"ק כו' ודוחק לומר דניחא להו להקשות בש"מ שנים כו' דהתם פליגי בשנים ומצינו מ"ד דב' רשות משא"כ בש"מ אין מזמנין דאיירי בג' ודו"ק היטב:
והיה אפ"ל קצת בתימה הראשון דומיא דמה שאמרו בריש ע"פ אמרו נפסיק או לא נפסיק כו' נפסיק וניחוש כו' לא נפסיק שמא יראו התלמידים כו' וה"נ כדי שלא יטעה רבב"ח ויסבור מצוה לא הו"ל לחלק וק"ל:

בא"ד אלא להכי לא פריך לה ממתני' כו' ובברכה דלבסוף בעי לאקבועי כו'. ולא"ד לא בעי היסיבה ביין לרב ובמתני' אפילו בפת כל אחד מברך לעצמו הסיבו כו' אין זה קושיא דבלא"ה צ"ל דהא פלוגתא דרב ור"י אמתני' דפת קאי לא שנו אלא פת אבל יין א"צ היסיבה וא"ד ל"ש אלא פת אבל יין לא מהני היסיבה כדאיתא שם בגמ' ואולי טעמא [דלא בעי היסיבה ביין] דהיא הנותנת כיון שדרך להסב על הפת לא מקרי קביעות בלי היסיבה:

בא"ד ומיהו יש ליישב כולי מלתא בברכה דבתחלה כו' . וא"ל מאי פריך מברייתא דלמא איירי מברכה דבסוף כמ"ש מקודם וא"ל דאה"נ דהו"מ לשנויי כן רק משום דקשה נמי ממתני' מתרץ תירוצא שמיושב ג"כ מתני' דז"א דממתני' קשה אלישנא דלא מהני היסיבה וזה מתורץ בשינויא דמגו דמהני היסיבה לפת כו' כדמשני שם אברייתא דאורחים ובזה אין לתרץ כלל [בל"ז] דברייתא איירי בברכה דלבסוף דכ"ש דמועיל היסיבה בתחלה אבל אקושיא דעל לישנא דא"צ היסיבה קאיירינן [דל"ק כלל ממתני'] מאי פריך מברייתא דאורחים דלמא לבסוף דוקא צריך היסיבה וצ"ל דהשתא נאמר דס"ל לתלמודא דבסוף לא מהני היסיבה כמו בשנויא הקודם שהכריחו דברייתא איירי בברכה דבסוף מדבעי היסיבה משום דבתחלה א"צ היסיבה ה"נ השתא בהיפך ודו"ק:

גמרא כתנאי מים שנפסלו כו' בקרקע כשרין רשב"א כו'. והנה סתם מתניתין בפ"א דידים מ"ג כת"ק ועי' ר"ש שם ובביאורי הגראז"ל לאו"ח סי' ק"ס סקי"ב ובמש"כ שם:

רש"י ד"ה האכילו בשר חזיר. וכשעובד כוכבים בא בחנותו מאכילו נבלות. עמש"כ המהרש"א בכוונתו. ועמש"כ במ"ר פ' בלק אות מ"ה במ"ק בס"ד. ומש"כ המהרש"א עוד אין להקשות כו' די"ל כו' ע"ש. לא מפיו אנו חיים כי כן מבואר לעיל בגמרא (צד ב) אינהו הוא דקמטעו נפשייהו ע"ש בפרש"י:

רש"י ד"ה השתא כל גופו. לחולין ולמעשר ולתרומה ולקדש מטבילין. כצ"ל:

תד"ה דפסקינהו. והא כו' דרביעית דמקוה בטלו כו'. ועי' בתר"י בפ' אלו דברים שהאריכו בזה. ואנכי תמה ל"ל לדחוקי כולי האי הלא איתא בזבחים (כב) אר"פ אם קדח בו רביעית מטבילין בו מחטין כו' הואיל ומהכשירא דמקוה אתיא. ופרש"י אע"פ שאינן מעורבין. ומשמע דאיירי אלאחר שבטלוה. (וכ"נ שהבין הצ"ק שם לעיל בתד"ה לרביעית) דאי קודם ל"ל טעמא דהואיל כו'. אבל קשה דא"כ מדוע לא חשיב לה בנזיר. לכן נראה דר"פ מיירי קודם שבטלוה וקאי אדלעיל שם כל המשלים למי מקוה כו' לרביעית אינו משלים. וקמ"ל ר"פ דאם אחר שנתבטלו במקוה שלמה קדח כו' מטבילין כו' אף דאם לא היה מתחלה אלא רביעית לא היה מתבטלים בה הואיל כו'. וכ"נ שפי' התוס' הנ"ל ודלא כצ"ק:

גמ' אבל לא פניו ידיו ורגליו. נ״ב ר"י הבליע חששתו בזה דחייש דילמא אתי לשכשך בהו פניו ידיו ורגליו בבת אחת דנעשו שופכין ומזהמין את הידים ומש"ה אפי׳ לממשי לחודי' כדחזקי' לא שרי בבת בירתא. ור"פ חשש׳ יתרה נקיט אפי׳ תימא דליתא לחששה הנז׳:

שם ועוד משום מצוה. נ"ב נ"ל משום די"ל תינח בכהנים שפיר תיקנו נט"י לחולין משום סרך תרומה אלא בישראל מאי סרך שייך בהו:

רש"י ד"ה דאפסקינהו וכו׳ אבל מחוברין למקוה. נ"ב הוכרח לזה משום כל גופו שאין טבילת הגוף בפחות ממ"ס. אך ל"י מה הוצרך לומר שאין שם שיעור מקוה המ"ל אע"ג דאית בהו שיעור כיון דאינן במקומו גזר אטו מנא ופסיקי׳ (חסר ת"א) וודאי הכי משמע לגמרי פסיק להו:

תד"ה דפסקינהו וכו׳ לענין מחטין וצנורות וכו׳. נ"ב לכאורה משמע דהשתא סברי תוס׳ דאיירי באינן מחוברין ופחותין ממ"ס. לזה תמיהא מאד מי איכא מ"ד טבילת אדם בפחות משיעור מקוה אלא צ״ל דמעיקרא סברי דבטלו פחות ממ"ס אפי׳ מחוברים מ״מ לידים שרו והדר אמרו דבמחובריב לא בטלו ודו"ק כמדומני:

כִּי אָתָא רַבִּין אָמַר: רִאשׁוֹנִים, הֶאֱכִילוּ בְּשַׂר נְבֵלָה, אַחֲרוֹנִים, הָרְגוּ אֶת הַנֶּפֶשׁ. נראה דלא נחלקו במציאות אלא באחרונים הא והא הוה בחד עובדא דבתחלה אפקא ואחר כך לא שככה חמתו בזה וקטלא ובראשונים תרי עובדי הוו פעם האכילו בשר חזיר ופעם בשר נבלה.
ברם הא קשיא איך היה מתעסק בבשר חזיר? ונראה דלאו שלו היה אלא של גוי וזה היה יושב בחנות בשכירות.
אבל במהר"ם שיף ז"ל הביא מן מרן ז"ל (בית יוסף יורה דעה סימן קיז) דעת שמד היה והיו מתנכרין היהודים דיראים להראות עצמן יהודים ולכן היה רשאי להתעסק בבשר חזיר עיין שם. ולפי זה קשא מנא ידע שהוא גוי מחמת שלא נטל, ודילמא היה מוכרח לכך שאם יטול יכירו בו שהוא יהודי? ונראה דהיה לו לבקש מים ליטול משום נקיות דגם הגוים רוחצים ידיהם משום נקיות. אך עדיין קשא דילמא נטל ידיו בביתו ונכנס לחנות לאכול? ונראה לי כגון שראה שחיכך בבשרו לפניו אם כן בעי נטילה כאן וכיון דלא רצה ליטול משום נקיות הכיר בו שהוא גוי.
ועדיין יש להקשות איך זה היהודי אכל תבשיל ולא חש שמא זה יתן לו מאכל אסור ולא ידע שהוא יהודי ומתנכר? ונראה לי כגון שבא קודם שבוע אחד לחנות לאכול ולחש לו באזניו שהוא יהודי ומתנכר וחשב כי כבר הכירו וידע שהוא יהודי אך זה שכח אותו ולא ידע שהוא היהודי שבא קודם שבוע זה ולכך מכח הנטילה שלא נטל חשב שהוא גוי והאכילו בשר חזיר.

וְסִימָנִיךְ: אָתָא רַב דִּמִי אַפְקָהּ, אָתָא רַבִּין קַטְלָהּ. עיין רש"י ז"ל. ונראה לי הסימן הוא כך ראש וסוף 'דִּמִי' הוא ד"י שהם קודמין לראש וסוף 'רַבִּין' שהוא ר"ן לכן מוכרח לשנות ברב דמי אפקה שהיה זה בראשונה וברבין קטלא שהיה זה באחרונה.

רַבִּי אַבָּא מָתְנִי חֲדָא מֵהֲנֵי וַחֲדָא מֵהֲנֵי לְחוּמְרָא. פירש רש"י ז"ל בשר חזיר חמור דאית ביה תרי איסורי. וקשא זה תינח למאן דאמר דסבירא ליה איסור חל על איסור אבל למאן דאמר אין איסור חל על איסור אין בבשר חזיר אלא חדא איסורא, ולפי זה נעשה בשר נבלה חמיר טפי דאית ביה איסור נבלה וגם עשה דאינו זבוח דהאי עשה לא שייכה אלא בבהמות טהורים ולא בבהמות טמאים ונמצא רבין מתני בתרווייהו לחומרא ומה חידש רבי אבא על רבין? וצריך עיון.

גמ' האכילו בשר חזיר. עיין ב"י י"ד סי' קיז:

מים הראשונים האכילו בשר חזיר עפירש"י ומהרי"ק הוכיח מלשון רש"י דמותר ללבוש מלבוש אימנות של נכרים וש"ך בי"ד סי' קע"ח הקשה ממדרש רבה דהאי עובדא בשעת גזירות שמד הי' ע"ש ולפע"ד משו"ה מייתי מהרי"ק מרש"י ולא מש"ס משום דרש"י מתחיל בנבלות ומסיים בחזיר וכ' מהרש"א משום דאסור לעשות סחורה בחזיר ואי ס"ד בשעת הגזירה דלמא החנוני הי' צריך לכך להתנכר שלא יכירו בו. אלא על רש"י גופי' קשי' מנ"ל דלא כמדרש ונ"ל דס"ל לרש"י דהא פליגו דרב דימי ס"ל ע"כ חזיר הי' דניכר לכל אבל נבלה אית בי' משום גונב דעת הנכרי כמי שהקשה מהרש"א ולא ס"ל כתי' מהרש"א דפליגו פוסקים בהכי לעיל בסוגי' דמכריזין ע"כ ס"ל לרב דימי דחזיר האכילו והשתא אי ס"ד דס"ל לש"ס דילן דהי' שעת גזירה והחנוני התנכר כנכרי א"כ מאי גניבת דעת שייך אע"כ לא ס"ל כמדרש הנ"ל וצדקו דברי מהרי"ק:

שאלני את ר"ג בנו של רבי ואוכל טהרות ואמר לי כל גדולי גליל עושין כן. מזה הוכיח סמ"ג כפירש"י דמיירי באין היד סולדת ואפ"ה אוסר חזקי' ופליג אברייתא דלעיל דאי ביד סולדת ק' וכי גדולי גליל יטלו ידיהם במים שהיד סולדת בהם תמיד אע"כ באין היד סולדת בהם ונטלו כן מפני הקור וכדומה ונ"ל דהתוס' ס"ל לעולם בשהיד הי' סולדת ונפשרו מחמימתן ובהם נטלו גדולי גליל וס"ל למ"ד יד סולדת פסולים לנטילה משום שנשתנו מברייתן אינו מועיל צונן וכמ"ש לעיל בסמוך:

מים שנפסלו משתיית בהמה בכלים פסולים בקרקע כשרים זהו סתם משנה פ"ק דידים. והקשה הר"ש א"כ תיתי ר' יוחנן דלא כסתם משנה אע"כ הגי' כריף חזקי' אומר אין מטבילין ור"י אומר מטבילין וכסתם משנה ומ"מ הלכה כחזקי' שהוא רבן של ר' יוחנן עיין בפוסקים. והרמב"ם פסק במים שנפסלו מחמת מרורותם וסרוחים וכדומה כסתם משנה להקל בבת בירתא. ובחמי טברי' פסק להחמיר כחזקי' רבו של ר' יוחנן וכ' כ"מ דס"ל דבמים שנפסלו מחמת שינוי בטעמם וריחם יש בהם הכירא לא גזרינן אבל חמין שאין השינוי בעצמותן אלא מקרה חמימותן גזרינן בת בירתא אטו מנא ע"ש ולכאורה אין מובן דמבואר בלשון רמב"ם דס"ל מי טברי' מרים הם כמ"ש רבינו יונה בברכות וכ' עצי ארזים סי' ק"ס דאה"נ אלא ס"ל לרמב"ם כיון דשארי מי מעינות חמים שאינם מרים גזרינן בת בירתא. א"כ חמי טברי' שניתוסף להם פסול מרורותא לא יתכן להקל בהם מפני תוספת פסולם ויהי' כחוכא וטלולא ע"ש. ולפ"ז נימא דחזקי' ור' יוחנן תרוויהו ס"ל דע"כ לא פליגו ת"ק ורשב"א אלא במים שנפסלו מחמת טעמם וריחם אבל במעינות חמין שראוים בעצמותם ונפסלו מחמת חמימותם שלא הי' להם שעת הכושר כ"ע מודים דגזרינן בת בירתא אטו מנא ופלוגתא רחוקה לא מפשינן. אך הם פליגו בחמי טברי' שהם מרים וגם חמין דהאוסר סבר דפסולים משום דהוה כחוכא וטלולא והמתיר לא חייש לזה ואין שום א' מהם פליג על סתם וגם אין ק' לימא כתנאי. וגם אין הכרח למחוק גי' שלפנינו וא"כ הלכה כחזקי' רבו של ר' יוחנן שאינו ג"כ נגד סתם משנה ולהקל בדרבנן בחמין שאינם ראוים לשתי' מחמת מליחותם או מרירותם דאי פסקינהו בבת בירתא וטבל בהם ידי' לא גזרינן אטו מנא:

שנפסלו משתיית בהמה. הרי"ף פי' ב' פירושים או סרוחים או עכורים וק' עליו ק' תוס' כמ"ש הרא"ש הרי במס' זבחים מבואר דבעכורא פסולים אפי' למי מקוה. והנה תוס' כ' על פירש"י דלשם אגב רהיטא לא עיין כאן. ובה"ז כ' כשהגיע ללמוד סוגיא זו זכה להבין דברי רש"י ודבריו צריכין ביאור כבר כ' עליו בצאן קדשים שאינם מדוקדקים ואני עני אפרש בעזה"י רק אקדים ב' הקדמות א' דהרשב"א בחי' בשמעתין וגם בפסק הלכה שלו בסוף ההלכה כ' דאפשר אפי' איכא מ' סאה בבת בירתא אפ"ה כיון דאתי ונפסק ממעין גדול איכא למגזר ע"ש דלא כרבינו יונה בברכות ע"ש. והקדמה ב' נ"ל דבה"ג ס"ל דרש"י מפרש הא דריש לקיש דזבחים הכל בטהרת הידים ולא במקוה הכשרה לטבילת הגוף כלל כי מיירי דומיא דמי כיור שהוא לידים כך מקוה דהתם מיירי לידים וכן רביעית לידים וקאמר המשלים לידים במקוה משלים לידים בכיור. ולרביעית דידים אינו משלים. ואחר הנחות אלו יוצדקו דברי בה"ז דע"כ איירי ר"ל בבת בירתא שנפסק לגמרי מן המעיין ואין לו שום חבור דבמקוה ממש היינו לכל הגוף ואנן בידים איירינן אלא איירי בבת בירתא מאי בלא נפסק לגמרי הלא סגי ברביעית שיכסו בו הידים ולמה לי מ' סאה להשלמה כלל. אע"כ מיירי ר"ל בבת בירתא שנפסק לגמרי ואין לו שום חבור עם המעין ומשו"ה צריך מ' סאה והשלמה ומ"מ אפ"ה אי אינו ראוי לשתיית בהמה פסול כיון שנפסק ממעיין גדול אע"כ שיש בו מ' סאה כהרשב"א הנ"ל. והשתא ס"ל לרש"י בשמעתין דלא נפסק לגמרי אעפ"י שאין בו מ' סאה ס"ל לת"ק בקרקע כשרים דלא גזרינן בת בירתא אטו מנא. אבל נפסק לגמרי כדהתם בזבחים מודה ת"ק דבין בקרקע ובין בכלים פסולים אפי' יש בהם מ' סאה ומהא דייק רש"י הא ראוים לשתי' כשרים בין בקרקע בין בכלים. וסיים בה"ג דבזה מיושב ק' ב' של תוס' פ' אין צריך לחלק בין צלולים לעכורים אלא כל שנפסל משתיית בהמה בקרקע כשרים והיינו בבת בירתא דלא פסקינהו לגמרי אבל פסקינהו ממש לגמרי פסולים כבזבחים ובזה מיושב גם ק' הרא"ש אהריף הנ"ל:

משום סרך תרומה נ"ל לפרש כיון שכבר גזרו שהידים אינם נקיות לתרומה נמצא אפי' לחולין אית בהו משום והתקדשתם כעין שכ' תוס' לעיל ד"ה מים ראשונים לענין מלח סדומית וכבר כתבתי בזה לעיל שם ע"ש:

וידיו לא שטף במים פשטי' דקרא מתפרש אשר יגע בו הזב בידיו והזב לא שטף כל גופו במים יטמא ונקט ידיו ה"ה כל איבריו הגלוים דומיא דידיו לאפוקי בית הסתרים. זהו אמתת הקרא וחז"ל אסמכו נט"י לחולין אהאי קרא ג"כ:

ת"ר נט"י עד הפרק וכו' וכל דבר שחוצץ וכו' הכניס בבא זו בברייתא זו להורות נתן כי רובו ואינן מקפיד חוצץ היינו רוב אותו אבר שצריך טהרה כגון בטבילת כל הגוף משערין רוב הגוף ובנט"י משערין רוב היד ולפ"ז לחולין משערין רוב עד הפרק ובתרומה עדיין אין זה חוצץ כי הוא מיעוט לפי ערך פרק דתרומה ומה דהוה רוב בתרומה אינינו אלא מיעוט לגבי קידוש ידים ורגלים והוא חידוש. ולפ"ז משכחת מי שנטל ידיו לתרומה ואסור לאכול חולין כגון שהי' חציצה במיעוט ואינו מקפיד לפי שיעור פרק נט"י של תרומה ולשיעור פרק נט"י דחולין הוה רובא ואינו מקפיד עליו וק' על זה הלא כל חולין הוא משום סרך תרומה ויציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא כמו שהקשה רשב"א על רמב"ן:

דף ק״ו ע״א גמר׳ כי אתא ר׳ דימי אמר מים הראשונים האכילו בשר חזיר וכתב רש״י ז״ל שחנוני ישראל הי׳ מבשל ומוכר בשר שחוטה לישראל, ונבלות לנכרים, ולזה שלא נטל ידיו האכילו בשר חזיר, והמהרש״א ז״ל נתעורר על דברת רש״י ז״ל שמתחיל בנבלות ומסיים בחזיר, וכתב דרש״י ז״ל רצה לתרץ איך נשא ונתן בדברים אסורים לכן כתב דמכר נבילה וטריפה שנזדמן לו מתוך בהמותיו, ועתה אירע שנזדמן לו בחובו וכדומה בשר חזיר עיי״ש. ולפענ״ד נראה ברור לדינא דאפילו בנזדמן לו דרשאי למכרו לנכרי, מ״מ לבשלו ולהאכילו לנכרי כדרך אכסני׳ פשיטא דאסור דזה לבשל ולמכרו מבושל הוא מסחר חדש ולא הותר לו בשביל שנזדמן ובפרט דבבישול קרוב החשש שמא יבא לאכלו, שוב ראיתי בפת״ש ססי׳ קי״ז וז״ל: ונראה קצת דה״ה דאסור לבשל בשר טרפה שנזדמן כדי למכור לכותי מפני שקשה למכור בשר חי דחיישינן לתקלה עכ״ל, ולפע״ד מה שנראה לו קצת הוא אצלי ברור כשמש דאסור כנ״ל, ולא מטעם דקרוב להכשל באכילתו לחוד, אלא משום דלבשל ולמכור מבושל הוא מסחר חדש, שלא הותר לו בנזדמן לו טו״נ בתוך בהמותיו ודו״ק. אבל מה שנראה לפע״ד בכוונת רש״י ז״ל הוא, דרצה לומר דהאי גברא שהי׳ מזלזל במים הראשונים חטא כאן בכפלים, דהי׳ לו לחוש שלא יכירוהו שהוא ישראל ויאכילהו נבילה וטריפה דשכיח אצל האי חנוני שמאכיל ישראלים ונכרים וכמש״כ המהרש״א ז״ל, דנבילה וטריפה שכיחים אצלו, אבל על בשר חזיר לא הי׳ לו לחוש דהוא לא שכיח, ובמה שבישל ומכר באמת איסורא עבד, עיין בהגהות מהר״ב מרנשבורג ז״ל ודו״ק.

ע״ש כי אתא רבין אמר ראשונים האכילו בשר נבלה, עיין בראש יוסף ז״ל שכתב דמסתמא לחומרא קאמר, ונבלה חמורה דאית בה גם עשה דאינה זבוחה, ולא ידעתי הכרחתו לזה, והא אדרבה הש״ס קאמר אח״כ דר׳ אבא מתני חדא מהני וחדא מהני לחומרא, הרי דחזיר חמור מנבלה, שנית נעלמו מעיני קדשו לפי שעה דברי הרמב״ם ז״ל בפ״ב ממ״א דבכל הטמאים הן בהמות והן עופות איכא חוץ מן הלאו גם לאו הבא מכלל עשה דאותה תאכלו וי״ל בדוחק ודו״ק.

ע״ש חמי טברי׳ וכו׳, וכתב רש״י ז״ל דבחמי טברי׳ כ״ע מודים דאין נוטלין משום דלא היו להם שעת הכושר, ובעיני יפלא, דבמלתא דרבנן דידעינן טעם תקנתם שנחלק בין הי׳ לו שעת הכושר או לא, ובפרט לפי מה שנבאר בדיבור הסמוך דעיקר נטילת ידים לתרומה הי׳ משום נקיות לדעת רש״י ז״ל, ולכן מים ראשונים ואחרונים גם שניהם חד טעמא אית להו, וא״כ כמו דבמים אחרונים בחמין לא מפני שמבליעין את הזוהמא כמש״כ רש״י ז״ל לעיל, או מפני שאינו יכול לשפשף בהן כמש״כ הרמב״ם ז״ל בפ״י מברכות, כמו כן מים ראשונים ומה לי שעת הכושר הכא. ולטעם שכתב הרמב״ם שם דחמי טבריה מפני שאינם ראוין לשתיית בהמה ואינם בכלל מים ניחא ודו״ק.

ע״ש א״ר אידי וכו׳ נטילת ידים לחולין מפני סרך תרומה ועוד משום מצוה אמר אביי משום מצוה לשמוע דברי חכמים, ופרש״י ז״ל משום סרך תרומה שהידים שניות הן לפסול את התרומה, אבל חולין לא מהני להו שני לפסלו, וכדי שירגילו אוכלי תרומה ליטול ידיהם הנהיגוה בחולין, ועל מצוה לשמוע דברי חכמים פי׳ שתקנוה עכ״ל, והתוס׳ הקשו והלא משום סרך תרומה תקנוה, וא״כ מאי ועוד וי״ל דתקנו מפני נקיות עכ״ל. והנה רש״י ז״ל כתב בשבת דף י״ד ע״א על הא דאמרו שם דגזרו טומאה על הידים מפני שעסקניות הם, דנוגעין במקום טנופות וגנאי לתרומה שנמאסת בכך, ודלא כמו מ״ד דמשום טומאה ממש נגעה בה, דהרי אם נגע באב הטומאה הרי גם אחר נטילה מטמא את התרומה מה״ת, וגם מ״ש ידים מכל גופו, ועוד מה מהני נטילת ידים לגבי טומאה, אלא נבעי טבילת כל הגוף עיי״ש, הרי דלדעת רש״י ז״ל עיקר גזירת טומאה על הידים לגבי תרומה משום נקיות היתה שלא יאכל מאכל מסואב והרחיבו דבר זה גם על חולין דודאי גנאי לאדם השלם לאכול מאכל מסואב אפי׳ הוא חולין, אלא דממה שגזרו טומאה על הידים להיות שניות מוכח דעיקר תקנתם הי׳ על אוכלי תרומה שהמה הכהנים, ומפני שטומאות וטהרות חמורה להם, כמו שאמרו ביומא גזרו טומאה על הידים, וממילא בחולין דלא מהני להו טומאה שניה, ובפרט לאוכל בימי טומאתו ע״כ לומר דמשום סרך תרומה שיהי׳ רגיל בנט״י, אמרו גם בחולין ליטול ידיו לסעודה שהוא עיקר אכילת אדם, אבל באמת עיקר טעם חז״ל הי׳ משום נקיות שלא יתלכלך המאכל ע״י ידים העסקניות, הן בתרומה והן בחולין והן בכהן והן בישראל, אלא שלבשו דבר זה בטומאה מפני שירדו לסוף דעתו של המון העם, שאם יגלה להם עיקר הטעם שמפני נקיות תקנו ליטול ידים לא יהי׳ נזהרים בה וכאשר גזרו טומאה על הספר כדי שלא יניח אצל האוכלין ומשום עכברים שיקלקלו הספרים, כמו שאמר שם בשבת ומה דלא סגי לי׳ לומר דמשום סרך תרומה לחודא נתקנה, ותרומה משום גנאי לקדשים וכדמשמע נמי שם מלשון רש״י ז״ל משום דא״כ די הי׳ לתקן נט״י לכהנים לחוד ולא לכל העם ודו״ק.

(קו רע"א) מים הראשונים האכילו בשר חזיר וכו'.—עי' רש"י. ויש להוסיף כי בבמד"ר (פ"כ אות כ) מבואר, כי מעשה זה היה בשעת השמד.

(קו א) אבל לא פניו ידיו ורגליו.—עי' רש"י שכתב: "פניו ורגליו משום ידיו נקט להו ואורחא דעלמא נקט". ולדעתנו אפשר שהוא אשגרת לישנא משבת מ ע"א: "רוחץ בהן פניו ידיו ורגליו אבל לא כל גופו". ועי' מ"ש בתמורה כט א.

דין חמי האור אין נוטלת מהן ידים אם היד סולדות בהן וחמי טבריא בכלי פסול לטבול בו את הידים ובקרקע לכ"ע שרי והיכא דאוקמא בבת בירתא שאין בו מ' סאה אלא שהוא מחובר למקוה שיש בו מ' סאה הלכה כר"י דס"ל שטובלין בהן את הידים והיכא שנפסלו משתיית בהמה כגון שהם מלוחים בכלי פסולין בקרקע כשרים אבל אם נפסלו משתיי' בהמה בעבור עכורין אפי' בקרקע פסולין ומים שנשתנו צורתן פסולין בין שנשתנו מחמת מה שנפל לתוכן או שנשתנה מחמת עצמן מים שנעשו בהן מלאכה אלו ששרה בהן את פתו או שהדיח בהן הכלים פסולין הדיח בהן כלים מודחים או חדשים כשרים מים שהנחתום טובל בהן את גלוסקי' פסולין וכן הדיח בהן את ידיו מן העיסה לקח מהן מלא חפניו ליקטף הככרות כשירים מים שלפני הנפח פסולין ולפני הספר כשירים מים שלקק מהן כלב פסולין שתו מהן תרנגולים כשרים טבל בהן את הספוג כשרי' וכל הני דכשירי' איירי בלא נשתנו מראיהן:

איתמר חמי האור חזקיה אומר אין נוטלין מהן לידים ור"י אמר נוטלין מהן לידים ואמר ר"י שאלתי את ר"ג בר ר' ואוכל טהרות וא"ל כל גדולי גליל עושין כן וכ' הרא"ש וק"ל כר"י כהא לישנא בתרא דלעיל דשרי בראשונים אפילו היד סולדות בהן ואני כ' לעיל בסי' י"א דלא ק"ל הכי חמי טבריא חזקיה אומר אין נוטלין מהן לידים ור"י אמר אם כל גופו טובל בהן ידיו לכ"ש אמר ר"פ במקומו כ"ע ל"פ דשרי למישקל במנא כ"ע ל"פ דאסור כ"פ דפסק מנייהו בבת בירתא חזקי' סבר גזרינן בבת בירתא אטו מנא ור"י סבר לא גזרינן וכתב הרי"ף והרא"ש אחריו שהילכתא כחזקיה דרבי' דר"י הוא וכאשר כ' הוא גי' הרי"ף אבל רש"י גרס חזקי' אמר אין נוטלין מהן לידי' אבל טובלין מהם לידים ור"י אומר טובל בהן כל גופו אבל לא ידיו ורגליו והקשה ר"ש במס' ידים דהא איתא לשם בפ' ג"ה ברייתא דתניא מים שנפסלו משתיי' בהמה בכלים פסולים בקרקע כשרים רשב"א אומר אף בקרקע טובל בהן כל גופו אבל לא פניו ידיו ורגליו ומוקי נמי דפליגי בבת בירתא בפלוגתא דחזקי' ור"י ואתו כתנאי וא"כ לפי גי' זו תהוי סתם מתניתין דהכא דלא כר"י ובכל דוכתא אית ליה לר"י הלכה כסתם משנה ול"ל דמתניתין דהכא איירי בדל' פסקינהו חדא דאמאי מפליג בין כלי' לקרקע לפליג בדידיה ובתוספת' קתני מילתא דרשב"א ולא קתני מילתא דרבנן משמע דרשב"א קאי אמתניתין וכדפסקינהו בבת בירתא מוקמי' פלוגתייהו ונראה כגי' ר"ג ור"ח דגרס התם במילתיה דר"י השתא כל גופו טובל בהן פניו ידיו ורגליו לא כ"ש ולפ"ז נראה דהלכה כר"י כסתמא דמתניתין וחזקיה תנא הוא פליג וסתמא דמתניתין עיקר לגבי' ואף בברייתא פליגי רבנן עליה דרשב"א ויחיד ורבי' הלכה כרבי' ומ"ה נראי' דטובלי' בהם ידים בבת בירת' כסתמא דמתניתין וכת' הרשב"א בחידושי' וז"ל מדקאמר ר"י כל גופו טובל בהן ידיו לא כ"ש מהא משמע דאפי' איכא מ' סאה בבת בירתא קא אסר דאי לית ביה מ' סאה הא אינו טובל בו גופו וי"ל נמי דכל שיש בו מ' סאה לכ"ע שרי דבכי הא ליכא למיגז' אטא מנא אלא כשאין שם מ' סאה פליגי ואי קשיא לך אי פחות ממ' סאה היאך תעלה לו טבילה ואפי' לידיו ועוד מאי קאמ' כל גופו טובל בהן וי"ל דידיו כיון דסגי להו בכלים ברביעית גם בקרקע כל שמטביל אותן בבת א' דיו דהא אריתא דדלאי סתמא ליה בה מ' סאה ואי לאו דשאובין מטביל בה את הידים ואל תתמה שלפעמים אפילו בטבילת גופו מקילינן בפחות ממ' סאה כגון לבעלי קריין שתקנו להם ט' קבין ואע"פ שזהו בקרקע וזה בכלי' והא דאמר' כל גופו טובל בהן ה"ק כל גופו טובל בחמי טבריא ולא באילו שבבת בירת' דוקא קאמר כך נ"ל ול"נ דבודאי איירי שאין בו מ' סאה דאי יש בו מ' סאה בודאי לא שייך למיגזר כמ"ש הוא אבל איירי במחוב' למקו' שהוא כשר לטביל' גופו אפ"ה גזרו ביה שהרואה לא ידע שהוא כשר מחמת חיבורו ויבא להטיל ממנו בכלי וכן פי' רש"י ואף שר' יונה חולק ע"ז מ"מ הרשב"א פסק כוותיה בספר ת"ה ואף התו' הביאו פירושו תו מסיק תנן בפ"ק דמסכת ידים מים שנפסלו משתיית בהמה בכלי' פסולי' בקרקע כשרי' כ' הרא"ש מדע' בעלי התוס' מים מלוחי' שאין הכלב יכול ללקוק מהם וי"א מים עכורין שקרובין להיות כטיט הנרוק ופי' קמא עיקר דאיירי בצלולין אלא שהם מלוחים או סרוחי' אבל בעכורים אין חיל' בין קרקע לכלי דאמרינן בפ"ב דזבחי' אר"ל כל המשלים למקוה משלים למי כיור לרביעי' אינו משלים למעוטי מאי אילימא למעוטי טיט הנרוק ה"ד אי דפרה שוחה ושותה מהן אפי' לרביעית נמי משלים ואי אין פרה שוחה ושותה מהן אפי' למקוה נמי לא אלמא במים העכורים אין חילוק בין טביל' לנטילה ע"כ וטעם לדבר היכא שמעורב בטיט שאין הבהמה שותה מהן הוי כטיט ואין שם מים עליו ופסול אפילו לטבילה אבל במלוחים וסרוחים אפי' אין הבהמה שותה מהן מ"מ דין מים עליה כמי הים ומ"ה בקרקע כשרים כמי הים ובכליהם פסולים שנתבטלו מתורת מים שהרי אין ראויים לשתייה כשאר מים שנשאבו מן הנהר וכמו שנפסלו אם אין ראויין לשתיי' ה"ה שנפסלו בשינוי מרא' אפי' הם ראויין כדתנן נמי התם בפ"ק נפל לתוכן דיו קומוס וקנקנתום ונשתנו מראיהם פסולין וכתב הרא"ה פרק א"ד דטעמא דבנ"י בעי' מים שלא נשתנו צורתן דומיא דקידוש ידים ורגלי' מן הכיור והתו' מסתברא דילפינן לה משום מים יתיר' דכתיב ונתת שמה מים לרחצה וגו' בבואם אל אהל מועד ירחצו מים ומהכא דייקים דמים בהוייתן בעינן שלא נשתנו ע"כ וכת' הרמב"ן והטור בין נשתנו מחמת שנפל בהן שום דבר בין שנשתנו מחמת עצמן בין נשתנו מחמת מקומן פסולין ע"כ תו שנינו התם עשה בהן מלאכה או ששרה בהן פתו פסולין שמעון התימני אומר אלו נתכוון לשרות בזה ונפל לשני כשרים ואין הלכה כר"ש אלא בכל עניין פסולי' בין נתכווין בין לא נתכוון וכ' הרמב"ן דה"ט מאחר שעשה בהם מלאכה בכלל מי שופכין הם ואינן ראוין לנטילה תו תנן התם הדיח בהם את הכלי' או שמיחה בהם פי' שיכשך את המדות פסולים הדיח בהם כלים מודחים או חדשים כשרים ר"י פוסל בחדשים ואין הלכה כמותו המים שהנחתום מטביל בהן את הגלוסקין פסולין וכשהוא מדיח את ידיו כשרים ופי' ר"ש דהיינו קיטוף דפר' כל שעה ופעמים מכניסים הלחם במים ופעמים נותן ידיו במים וטח פני הגלוסקין והיינו דתנן הכא אם הטביל את הגלוסקין במים פסולין לנטילה דהוי כמו שרה בהן את פתו ואם מדיח בהן את ידו כלומר שטבל ידיו במים וטח פני הגלוסקין בידיו כשרים וכ' הטור ובלבד שלא ישתנו מראיתן ע"כ וי"א שאם הדיח ידיו בהן לרוחצם מן העיסה ואפ"ה כשרים וכ"כ הס"ת בסי' ע"ח להדי' שאם הדיח בהן הנחתום את ידיו מחמת העיסה המים כשרים והיינו דס"ל דסתם ידים העסוקות בעיסה אין בהן לכלוך ולא נעשו כשופכין ע"י הדחה זו וכ"כ ר"י שכן יראה מדברי התו' אבל מדברי הרמב"ם יראה דכה"ג אין כשרים אלא באופן שפי' רש"י וז"ל בפ"י מה"ל ברכות מים שהנחתום מטביל בהן את הקערות פסולין ושהוא חופן מהם בשעת לישה כשרים שהמים שבחפניו הן שנעשר בהן מלאכה אבל המים שחופן מהם הרי הם בכשרותם ע"כ הרשב"א בת"ה וכן נר' עיקר דלישנא דהדיח בהן משמע דאיירי בעניין הגלוסקין וכמו שפי' הם ולא שמדיח ידיו מן העיסה דלא איירי האי תנא בה בהדחת ידיו כל עיקר שוב מצאתי שכ' כך להדיא בתוספת' כדפרי' שכ' לשם וז"ל מים שהנחתום מטביל בהן גלוסקים אע"פ שלא נשתנו מראיהן פסולין וכשהוא נוטל ידיו ונותן ע"ג ככרות אם נשתנו מראיהן פסול ואם לאו כשרין וכתב עוד מים שלפני הנפח אע"פ שלא נשתנו מראיהן אין נוטלין מהן לידים מפני שבידוע שנעשית בהן מלאכה ושלפני הספר אם נשתנו מראיהן פסולין ואם לאו כשרים ע"כ ומים ששתו מהן תרנגולין כ' מהרא"י בת"ה וז"ל יראה דלכאורה היה נראה דפסולין משום הא דתנן במסכת פרה ובפרק א"ט מייתי לה כל העופות פסולין במי חטאת חוץ מן היונה מפני שהיא מוצצת ופי' רש"י דשאר עופות אינן מוצצות אלא מגביהין פיהן לאחר שקלטה המים נופלי' מפיהם וה"ה נעשים כמים שנעש' בהן מלאכה וק"ל במס' גיטין שהמלאכה פוסלתן ע"כ וכן פי' בפ"ק דחולין מהא דאם יכולה חולדה לשתות הימנ' או נחש לדברי ר"ג ולפי זה שתו התרנגולים מן המים פסולים ג"כ לנ"י משום דנעשה בהן מלאכה והמלאכ' פוסלת כדתנן במסכת ידים ופסק הגאונים בענין נ"י מייתי לה הדיח בהן את הכלי או שמדיח בהן את המדו' פסולין לנ"י משום דנעשים בהן מלאכה אמנם התו' בפ"ק דחולין פליגי ארש"י בהך סברא ומקשין דמה מלאכה שייך בשתייה ופירשו ההיא דפסול דשתיי' עופות ושרצים במי חטאת מטעם אחר וכן נראה להוכיח מא"ז הגדול דכת' מפי' ר"ח ז"ל דמים שלקק מהן הכלב פסולין לנ"י דמשמע הא שאר בהמות וחיות לא הוו פסולין ואי שייכי פסול מלאכה בשתיי' שאר בהמה וחיה נמי לפסלו לנ"י בשתיי' כי היכי דפסלי במי חטאת כדתנן במס' פרה ובסמ"ג מייתי לה מי חטאת ששתו מהן בהמה וחיי' וכל העופות פסולין חוץ מן היונה ותו נר' דאפי' לפי' רש"י דוקא במי חטאת פסלי שאר עופות בשתייה משום דמה שנפלו מפיהם אל המים הנשארי' בכלי אין בטילין במיעוטין משום חומרא דמי חטאת אבל לעניין נ"י בטילין ודאי במיעוטן והכי מוכח מהא דתנן נפל לתוכו דיו קומו' וקנקנתו' אם נשתנו מראיהן פסולין הא לא נשתנו כשרי' ואע"ג דודאי דיו וקולמוס פסולין לנ"י דלא מיקרו מים אלא משום דבטילין במיעוט וצ"ע בסברא זו בגיליון כ' פ' המגרש ובפירוש משנית דס"ט שפי' ר"י מסימפירט מצאתי דכ' במס' ידים טבל בהן את הספוג אם נשתנו מראיהן פסולין אבל לא נשתנו כשרים דספוג חשיב כאילו שתה מהן יונה עכ"ל משמע דאי הספוג נחשב כשאר עופות הוה פסול ולא אמרינן בטילין במיעוטן אמנם י"ל דאיירי כגון דלא הוי בטילין במיעוט והא דתלי ביונה למימר דשאר עופות פסלי במים לנ"י אלא לסימנא בעלמא נקט ור"ל דהספוג מוצץ כמו שהיונה מוצצת אבל אי הוה הספוג אינו מוצץ היה פסול לנ"י עכ"ד ול"נ שאין לדמות נ"י למי חטאת לעניין מלאכה שהרי מצינו שלא אסרו אלא מלאכה גמורה שהרי הדיח' בהם כלים מודחים כשרים לנטילה וגבי מי חטאת פשיטא שפסולין דמלאכה כל דהו פוסלת אבל גבי נטילה מה שלא ניראים מלאכה לא פסלו' וכן מצאתי:

דין מים שנגע בהן בידים שאינן נטולות כשר לנטילת ידים:

כתב מהרא"י בת"ה וז"ל מה שסתם ידים פוסלין המים שע"ג יד הנטילה לכאורה נראה דכ"ש שיפסלו המים שבכלים בנגיעתן לנ"י ולפ"ז הא דכ' הרמב"ם וסמ"ג ואשיר"י דאם נתן מים לחבירו בחפניו אין עולה לנ"י מפני שלא נטל מן הכלי משמע דוקא מטעם זה אין עולה הא מטעם דנגע בהו חבירו לא קפדינן וכן הא דכ' מים שהנחתום מדיח בהן את ידיו כשרים כל הני צ"ל דאיירי בידים הנטולים אמנם מצאתי אח"כ בתו' דמסכ' סוטה וז"ל ועל מנהג העולם שזורקין מן הכלי לידו אחת ואח"כ משפשף בחבירת' שפיר דמי כיון שמתחלה נטל מן הכלי כדתני' בתוספ' דמס' ידים אבל הנותן מים לחבירו בחפניו ידיו טמאו' שמתחיל' לא נטל מן הכלי הא אם מתחילה נטל מן הכלי טהורת והא דתניא במסכ' ידים נטל ידו אחת ושפשפף בחבירת' טמאה התם איירי שאין מתכוונין אלא ליטול ידו אחת ולכך שפשף בחבירת' טמא' עכ"ל מל' התו' הללו משמע דסתם ידים אין פוסלין המי' בנגיעותן כההיא דנותן מים בחפניו דלא בעי מצי לאוקמי בידים שנטל אותם אמנ' נראה דדוחק הוא קצת מה שהן מחלקים בין מתכוונים ליטול ידו א' או ב' ואין לסמוך עליו לעניין שפשוף ידא בחבירת' דהא כל הגאונים דלעיל כ' להדי' לאיסור אבל אם נגעו סתם ידים במים שבכלי המקיל להכשירו לנ"י לא הפסיד דההיא דנחתם שהבאתי לעיל משמע דלא איירי בידים שנטלו ואפ"ה כשרי' ושפי' יש לחלק בין פסול טומאת המים שעל הידים בשעת נטילה מבטומאת המים שבכלי לצורך נטילה דבקל נטמאו על הידים בשעת נטילה ולכך שפשף בחברת' טמאה עכ"ל מהרא"י ואומר אני אף שהגאון מפקפק בדבר וקצת נוטה להחמיר אלא שכ' והמקיל לא הפסיד לא אבין מה נידנוד טומאה שייך במי' דהא מיד שנגע בהן ראוי הוא לטהר מטומאתו לולי גזרת הכתוב דבעינן כח גברא ומוקמי רבנן נטילת ידים כעין קידוש דאורייתא דבעינן כח גברא אבל להטמאות מן הידים פשיט' דלא לטמאו' ועוד לרבנן דפסקי דלא בעינן כח גבר' וה"ג פסקו כוותייהו שמותר לטבול ידיו בתוך הכלי איך ימצאו ידיהם ורגליה' הלא מיד כשיגיע ידיו במים נטמאו המים בהרף עין קודם שיגמור הנטילה ואיך תעלה הנטילה אלא לא עוד דלא נטמאה הידים אלא אדרבא מטהרות וה"ה אף לדידן נהי דלא ק"ל כה"ג שיוצא ידי נטילה אבל בהאי סברא לא אשכחן דפליגי עלייהו ודוחק לחלק ולומר בשלמא לה"ג דסברי שעלתה נטילה בכלי ה"ה המים לא נטמאו אבל לדידן דלא עלתה נטילה בכה"ג אכ' אמרינן דנטמאו ונאמר כל היכי דלא מטהרי המים דידי' הם נטמאו ז"א דהא מים חוץ לפרק ששם אינם מטהרים לפי' רש"י ואפ"ה לשם לא מקבלים טומאה אף שהם שניות חוץ לפרק אלמא דלא תלי טומאה במה שלא מטהרין ק"ו במים שראויים לטהר שלא יטמאו ומ"ה היוצא מבית הכסא ובא ליטול ידיו דרך טהרה יכול לשאוב מים בחפניו מן הדלי של מים ולרחוץ ידיו והמים לא נטמאו וכשרין אח"כ לנ"י לאכילה:

דין ספק אם נעשה בהם מלאכה או לא או ספק אם יש בהם כשיעור או לא ספק אם נפסלו המים או לא וכן כל ספיקות בנ"י טהורות ומ"מ צריך נטילה אחרת משום דקשה לעניותה ואין מברכין עליה אבל אם נטל ידיו כראוי וספק לו אם נטמאו או לא א"צ נטילה אחרת כלל והם בחזקת כשירות:

תנן התם בפרק ב' דמס' ידים ספק נעשה בהן מזלאכה ספק לא נעש' בהן מלאכה ספק יש בהם כשיעור ספק שאין בהם כשיעור ספק טמאים ספק טהורים ספקן טהור מפני שאמרו ספק הידים ליטמא ולטמא וליטהר טהור ר' יוסי אומר ספק ליטהר טמא ואי' הלכה כר"י אף בספק ליטהר פי' שאין ידוע אם נטהרו הידים בנטילה זו ידיו טהורות והשתא מפרש ואזיל אינך ספקו' דהיינו ליטמא ולטמא כיצד היו ידיו טהורו' ולפניו שני ככרים טמאי' ספק נגע ספק לא נגע היו ידיו טמאות ולפניו ב' ככרות טהורים ספק נגע ספק לא נגע היו ידיו א' טמאה וא' טהורה ולפניו ב' ככרים טהורות נגע בא' מהן ספק בטמאה ספק בטהורה נגע היו ידיו טהורות ולפניו ב' ככרי' א' טמא וא' טהור נגע בא' מהן ספק בטמא נגע ספק בטהור נגע היו ידיו א' טמאה וא' טהורה ולפניו ב' ככרות א' טמא ואחד טהור נגע בא' מהן ספק טמא בטמאה וטהור בטהורה או טהורה בטמאה וטמאה בטהורה הידים כמו שהיו והככרים כמו שהיו פי' בכולן אמרינן טהור שהככרו' לא נטמאו מספק ונן הידות וזהו ליטמא ולטמא ומה שאמרינן לעיל ספק טמאין ספק טהורי' פי' ספק נפסלו המים שאין כשרים לנטילה אבל מ"כ שר' מנוח פי' טמאי' וטהורים אידי' קאי כלו' שהי' שומר את ידיו ונסתפק לו אם הסיח דעתו מהם וטמאים או לא הסיח וטהורים ויש לפרש דאמי' קאי לפי שהמים הפסולין לנ"י כטמאין הן חשובים ע"כ ותמה אני על פירושו דפתח התנא בספיקא דמים וסיים בספיקא דידים ומסתמ' מדבר בענין המים כמו שפתח התנא ומ"מ דינו דין אמת דכה"ג נמי אמרינן ספק' טהור ואף שי"ל דוקא בעניין הנטילה הוא דאמרינן הכי שהרי ס"ס נעשה נטילה אלא דמספקא ביה אי הוה כראוי מקילנן בספיקא להכשי' אבל היכא דאיכא לספוקי שצריך נטילה ולא נעשה נטילה כל עיק' שמא אזלינן לחומרא מ"מ נראה מאחר שהטעם הוא דאזלינן להקל מאחר שעיקר דין נ"י הוא מדרבנן ומשום ספק תרומה הוא ומ"ה הקילו בכל הספקות שהרי ספק ליטמא ולטמא נמי טהור מה"ט ומ"ה כ' הרמב"ם והטור אחריו ספ' נטל ידיו ספק לא נטל טהור אלא שהראב"ד כ' אע"פ שכל ספיקו' בטהר' ידים טהו' ע"כ זאת אומרים אם יש לו מים לרחוץ או' לו קום ורחוץ והוצי' עצמו מן הספ' אלא שלא יבדק ואני אומר דצרי' ליטול ידי' ולדקדק אחריו היכא שיש לו ספק אם נטל או לא ומשום עניות דהא תני' בפ' במ"א ג' דברי' מביאין את האדם לידי עניות ואלו הן המשתין מים בפני מטתו ערום והמזלזל בנ"י ושאשתו מקללתו בפניו ואהא דהמזלזל בנ"י מסיק בגמרא אמר רבא לא אמרן אלא דלא משא ידיה כלל אבל משא ולא משא לית לן בה ולאו מילתא היא דאמר ר"ח אנא משא מלא חפני מיא ויהבו לי מלא חפני טיבות' ופי' המפרשים דמשא ולא משא היינו ספק נטל ספק לא נטל אלמא דספק נטילה בעי נטילה אחרית' משום עניות וכ"ש לפי' רש"י שמפר' משא ולא משא שאינו רוחץ ומשפשף יפה אלא מעט מים כגון רביעית מצומצם אלמא אפי' היכא שהן כשירין בודאי ולא מכח ספק אפ"ה קשה לעניות כ"ש בספק נטל ידיו וכ"ש נמי אם ספק שהיה בהן כשיעור אבל מ"מ נ"ל היכא שנטל ידיו כראוי אלא שיש ספק במים אם היו פסולין לנטילת ידים לא מחמירין כ"כ וכן ספק אם נטמאו הידים א"ל דאוקמינן הידים בחזקת טהורות דלא גזרו נטילה אלא על סתם ידים ולא על ספק והיכא דליכא דררה דנטילה כלל אף לעניות לא קשה ומ"מ הנזהר בקדושתה וטהרתה נקרא איש קדוש וטהור:

דין דיין בין קודם שנתן לתוכו מים בין אחר שנתן לתוכו ס"ם מים אין נוטלין ממנו לידים אבל משכר ודבש נוטלין מהם בשעת הדחק:

גרסינן בס"פ ג' שאכלו ת"ר יין עד שלא נתן לתוכו מים אין מברכין עליו בפ"ה ונוטלין ממנו לידים משנתן לתוכו מים מברכין עלין בפ"ה ואין נוטלין ממנו לידים דברי ר"א וחכ"א בין כך ובין כך מברכין עליו בפ"ה ואין נוטלין ממנו לידים והטעם לר"א שאין מברכין עליו בפ"ה פי' רש"י לפי שהיה יינם חזק מאו' ואין ראוי לשתייה בלא מים ונוטלין ממנו לידים דשם מים עליו דמי פירות איקרי וכ' המרדכ"י בפ' א"ד אהא דמיבעי לן אי קפדינן אחזות' שצ"ע מהא דאמרינן פ' ג' שאכלו יין עד שלא נתן לתוכו מים נוטלין ממנו לידים וי"ל דאיירי ביין לבן אבל הרא"ש לא ס"ל הך שנוייא דיין לבן ש' בפ' ג' שאכלו על הא שפי' רש"י דמי פירות איקרי משמע מתוך פי' רש"י דכל מי פירות ראויים הם לנ"י אבל משנתן לתוכו מים שם יין עליו ואין נטילה ביין ותימא דבפ' כ"ה אמרינן דקפדינן אמנא ואחזיתא ותנן במס' ידים שאם נשתנה מראיהן פסולין אלמא אפי' מראה מים בעינן ומי פיר' אפי' מראה מים אין בהן שמא יש לחל' דמים שנשתנו מראיהן גרועין ממ"פ שעומדי' במראית' ושם מים עליה' וטפי נרא' כפי' הראב"ד שפי' האי נוטלין ממנו לידים דקאמרינן הכא לאו לנ"י המכשירין לאכילה קאמר דאין נ"י בשום משקה אלא במי' לפי שעשו נ"י לחולין כטבילה לתרומ' ואין עושין מקוה אלא מן המים דכתיב וידיו לא שטף במים ומכאן סמכו' חכמים לנ"י אלא לנטילה לנקיו' בעלמ' קאמר וגרסי' בדברי ר"א ונוטלין ממנו לידים בין ברישא ובין בסיפא ואית דגרסי משנתן לתוכו מים אין נוטלין ממנו לידים ופי' דאיירי במים אחרונים דלאו אורח ארעא דמשי ביה ידיה וחוזר ומברך עליה ע"כ אבל ב"י בסי' ק"ס בסי' א' כ' שכ' הרשב"א בת"ה הארוך אחר דברים הללו של הראב"ד בל' הזה ובהל' נ"י שחיבר הוא ז"ל פירשה לנ"י המכשירים לאכילה וכן ודאי נר' דאי לא לימא אין רוחצין בו את הידים שאין נטילה אלא ע"ש נטלא על שם שצריך ליטול בכלי ובת"ה הק' כ' היין כשר לנ"י בין נתן לתוכו מים בין לא נתן לתוכו מים אלא שאסור לעשות כן לכתחילה כדי שלא יהא כמזלזל בדבר חשוב שנשתנה לעילוי עד שקובע ברכה לעצמה לברך בפ"ה ע"כ ובודאי הרא"ש לא ראה מה שחזר הראב"ד מדבריו ואמת יפה עשה שחזר דסתם נוטלין מהן לידים איירי כפשוטו בנ"י אבל על הרשב"א תימה שפס' שהיין כשר לנ"י כדברי ר"א ושבק דברי חכ' וא"ל דגרס בדברי חכ' בין כך ובין כך נוטלין מהם לידים דהא מסקינן לשם כמאן אתיא הא דא"ש עושה אדם כל צרכיו בפת כר"א פי' דאמר נוטלין ממנו לידים וצ"ל דס"ל להרשב"א דע"כ ל"פ חכמים עליה דר"א אלא משום איבוד אוכלין דלר"א לא חיישינן לאיבוד אוכלין ורבנן חיישי להן הא לעניין הכשר רבנן מודו דכשר לנ"י והא דמשמע מדבריו דאף רבנן לא חיישי לאיבוד אוכלין אלא ביין כו' היינו משום דשמואל אמר עושה אדם צרכיו בפת כו' ואנן ק"ל כרבנן וצריכן אנו לחלק דדווקא בדבר דאימאיס ק"ל כרבנן דלא שרו משום ביזוי אוכלין וכמו שחילקו התו' וכ"כ הרשב"א בחידושיו וכ' עוד והא דקאמר אתיא כר"א בכ"ש קאמר והוא מדברי התו' שכ' הא דקאמר כר"א היינו כר"א ועדיפא מיניה קאמר דר"א סבר במידי דאימאיס שרי וכ"ש בפת דלא אימאיס אבל אנו ק"ל כרבנן כל היכא דאימאיס אסור ודווקא יין שחשוב שקובע ברכה לעצמו כמו בפת אבל שאר משקי' כשרי' לנ"י ומ"ה פסק נמי בהג"א פ"ק דברכות בשם הא"ז דאין נוטלין מיין שלנו לידים אבל משכר ודבש נוטלין בשעת הדחק והקאר"ו כ' ואין נראה דבריו בדבש שהרי אין מנקים את הידים ולא דק דבמי דבש כמו שלנו שהוא צח ומנקה את הידים אבל מ"מ כ"ז לא שוה לי דמנ"ל דל"פ רבנן אכל דבריו וס"ל דאסור משום איבוד אוכלין וגם אינו כשר לנטילה בפרט מאח' שמצינו דקפדינן אחזות' ובעי מים ממש מסתבר נמי דמי פירות לא יועיל לנטילה ואף א"ת דכך המדה שנאמר בכל פעם ע"כ ל"פ ולא נאמר דפליגי בתרתי היכא דלא מוכח להדיא ס"ס מנ"ל דאמרינן ע"כ ל"פ אלא באיבוד אוכלין נימא אדרבא ל"פ אלא לעניין נטילה הא באיבוד אוכלין לא חיישינן והשתא ל"ק הא דפסקינן כשמואל דשרי לעשו' מלאכתו בפת כי רבנן נמי ס"ל דשרי ול"פ אלא משום דאינה עולה לנטילה והא דמוקי ליה לשמואל כר"א משום דב"א וודאי ס"ל כשמואל אבל רבנן אינו ודאי דאפשר דפליגי עליה בהא עוד נראה בעיני עיקר דבודאי לעניין נטילה פליגי עליה לפי גי' הספרים דר"א מחלק בין קודם שנתן מים ביין לאחר שנתן מים וחילוק זה ליתא לענין איבוד אוכלין אלא לענין הכשר נטילה וכדפרי' לעיל א"כ חכמים דפליגי ואמרי בין כך ובין כך אין נוטלין נמי לעניין הכשר נטילה הוא וס"ל דקפדינן אחזות' אפי' במים ממש וכ"ש במי פירות דלא מתכשרי ור"א לא ס"ל הכי ומ"מ נראה אף דרבנן פליגי לעניין הכשר נטילה ואפשר דבאיבו' אוכלין ל"פ ושרי אף לדידהו מ"מ נר' לומר דווקא בכה"ג שנוטלין הידים לצורך אכילה הוא דשרי ר"א ורבנן אי הוה כשר ליטול בהן הידים ומאחר דליכא מים אחרים אבל בעלמא כ"ע מודו דאסו' בפרט היכא דמאיס ומ"מ אתי' הא דשמואל כר"א דאי הוה אסו' לעשו' צרכו בפת אפי' היכא דלא מאיס א"כ הוה אסור ליטול ידיו אפילו לצורך הכשר אכילה דהא אסור לעשות צרכיו בפת בשלמא היכי דשרי לעשות צרכיו בפת אלא במקום דמאיסי אסרו חכמים משום בזיון אוכלים א"כ היכא דאיכא ביה הכשר אכילה לא הוי בזיון אוכלין:

דין כל דבר שטיבולו במשקה צריך נ"י וכל דין נטילת מ"ר אבל ברכה אינו רשאי לברך ולשתיה א"צ ליטול ידיו משום שתייה אלא שמא יתן פרוס' לתוך פיו צריך ליטול ידו אחת והנוטל ידו לפירו' הוה מגסי הרוח ודווקא כשעושה כל דין נטילה אבל אם רוחץ דרך נקיות בעלמא לא חשיב כיוהרא ודווקא כשאין ידיו מטונפות אבל אם הם מטונפות צריכן רחיצה וכן לכל תבשיל אפי' תבשיל של חיטין אפי' יש בו לחלוחית הנוטל להם הוה מגסי הרוח:

נחזור לסוגיא:

אמר רב אידי בר אבין וכו' אין נ"י לחולין אלא מפני סרך תרומה ועוד משום מצוה מאי מצוה אמר אביי מצוה לשמוע ד"ח שאומרים לרחוץ ג"כ משום נקיות רבא אמר מצוה לשמוע דברי ר"א בן ערך דדריש קרא דכתיב וכל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים אר"א ב"ע מכאן סמכו חכמים לנ"י מן התורה א"ל רבא לר"נ מאי משמע דכתיב וידיו לא שטף במים הא שטף טהור והא בעי טבילה אלא ה"ק ואחר שלא שטף ידיו במים נמי טמא אר"א אמר ר' אושע' כל שטיבולו במשקה צריך נ"י לפי שהמשק' עלול לקבל טומאה פי' שהשני פוסל בהן אפי' בחולין כמו שהשני פוסל בתרומה הצריכו כאן נטיל' משום סרך תרומ' וכ' ר' ירוחם סי' מ' דהא דמצריכין נטילה לטיבולו במשקה יש לו כל דין נ"י ומברך עליהם ויש לו כל דין מים הראשונים וי"מ שאין אלא משום נקיות ואין מברכין עליהם שלא תקנו נטילה אלא בפת וכן נר' עיקר ואין להם דין מה"ר עכ"ל ול"נ מאחר שאמר להדיא כל שטיבולו במשקה צריך נ"י א"כ בוודאי דין נ"י יש לו לכל מילי והוא מתקנות חכמים כמו שתקנו נטילה לחולין משום סרך תרומה ה"ה לטיבולו במשקה ומהר"ם כ' דהאידנ' לא נהוג דין זה אלא בימיהם שהיה טהרות אבל האידנא לא בעי נטילה אלא לאכילה ומ"מ הוא דברי יחיד בדבר זה ולעניין ברכה סמכינן עליו שלא לברך וכ"כ בה"ע וכ"כ המרדכי בפ' ע"פ בשם רשב"ט וכ' הר"ן בפ' ע"פ והא דבעינן נ"י למה שטיבולו במשקה טפי מלשתות משום דהתם לא עביד דנגע במשקין שבתוך הכוס אבל הכא עביד דנגע במשקין ע"י טיבול מיהו בפ' כ"מ משמע שצריך ליטול ידו א' ששתה בה ע"כ והיינו דתני התם כיצד סדר היסיבה אורחין נכנסין וכו' בא להם מים נוט' כ"א ידו אחת בא להם יין כ"א מבר' לעצמו וכ' שם הרשב"א נוטל ידו אחת דאע"ג דהנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח הכא שאני דמשום שמא יגע בידו ליין וכל שבמשקין צריך נ"י והיינו דל"צ אלא ידו א' ע"כ אבל התו' כ' נוטל ידו אחת מפני כבוד הברכה ולא דמי לנוטל ידיו לפירות דהוי מגסי הרוח כיון שאין נוטל ב' ידיו ע"כ משמע משום שתייה לחוד לא בעי נטילה וכן יראה מפי' רש"י שפי' על הא דמסקינן בפ' א"ל הממונה הלכה בסעודה אדם יוצא להשתין נוטל ידו אח' ונכנס ומוקי התו' דמיירי בנכנס לשתות ופי' רש"י שהיו רגילין להאריך לשתות בשתיות לאחר המזון ומ"ה צריך ליטול שמא יתן פרוסה לתוך פיו ע"כ משמע דמשו' שתיי' לא בעי ליטול אפי' ידו א' אף שרשב"א מפרש משום שתייה דברי תו' ורש"י עיקר לגביה וגם הר' יונה נמי כ' בס"פ א"ד כדברי רש"י דלשתייה לחודיה לא הוה בעי נ"י אלא מפני שדרכן היה בשעת שתייה לאכול מעט לפיכך הצריכוהו נ"י והכי נהוג עלמא אר"א לא אמרו נ"י לפירות אלא משום נקיות בלבד ופליגא דר"נ דאר"נ הנוטל ידיו לפירות אינו אלא מגסי הרוח וכן הלכ' וכ"ד כל המחברי' ולא כסמ"ג שכתב שהלכה כרבה שאמר רשות שהלכה כדברי רבא שאמר כן לפי שהוא בתראי וליתא דדוקא מאביי ורבא ואילך הוא דאמרינן הכי כאש' הארכתי בזה בפרק כיצד הרגל סימן ד' ועוד מדקאמר תלמודא על מילתא דרבה כהאי לישנא ופליגא דר"נ משמע דליתא לדבריו לפי שהם חלוקי' על ר"נ דאל"כ הל"ל מתחלה דברי ר"נ ואח"כ דברי רבא בסדר המחלוקת אלא עיק' כמ"ש וכ' בסמ"ק ודוקא שנטל דרך נ"י לפירו' אבל נקיות לא מתחזי כיוהרא ופי' דרך נטילה שנטלן כדין מ"ר אבל נטלן שנכ' בנטילה זו שאין בה הכש' נטילה לית לן למיחש והרשב"א כ' דוקא שאין ידיו מטונפו' אבל ידיו מטונפו' צריך רחיצה וכ"כ ראבי"ה וכן בסמ"ק וכ' עוד הרשב"א דוקא שאכל הפירות בפני עצמן אבל טבל אות' במשקה צריכה נטילה משום כל דבר שטיבולו במשקה ובמ' כ' לאו דוקא פירות קאמר הנוטל ידיו להן הוא מגסי הרוח אלא אפילו כל תבשיל אפי' חיטין המבושלים מאחר שאינ' פת וא"צ נטילה הנוטל ידיו הוא מגסי הרוח כ"כ במר' פ' א"ד וכ' מהר"י קאר"ו בסי' קנ"ח ודוקא באין משקה טופח עליהן ול"נ דאפי' משקה טופח עליהן לא נקרא זה טיבולו במשקה אלא בישול קרי להו ולא גזרו אלא במה שצריך לטבול אותה במשקה אבל לא בלחלוחות של עצמו ומ"ה, א"צ נטילה לצלי וראייה ממה שפי' רשב"א לקמן בלם ליה אומצא ואכיל כשהי' אוכלו טובלו עם הפת ואמאי לא פירשו שהיה מנער כל טופח מן המי' וליחלוחי' המים שהיה עליו קודם צלייה אלא כל כה"ג לא נקרא כל שטיבולו במשקה:

דין דאין מזמנין על הפירות וביארנו דב' שאכלו מצוה לחלק ואינו יוצא הא' בברכת חבירו ודוקא ברכה אחרונה אבל ברכה ראשונה א' מוציא את חבירו:

מסקינן אמר רב"בח זמנא חדא הוה קאימנא קמיה דר' אמי ור"א אייתו לקמייהו כלכלה דפירי ואכיל ולא משי לידייהו ולא ספו לי מיניה ובריך כל חד וחד לנפשיה ש"מ תלת ש"מ אין נ"י לפירות וש"מ אין זימון לפירות וש"מ שנים שאכלו מצוה לחלק ופי' דאי הוי זימון לפירות א"כ בודאי יהבו לי לאכול ולצרף עמהם כדי להוסיף בשבחו של מקום לומר נברך שאכלנו משלו ושמעינן מהא כל ב' שאכלו ובא אדם אחר צריכין להדר אחריו שיאכל עמהם פת קימעא לדעת הרי"ף ולדעת התו' אפילו עלה של ירק כדי שיצטרף עמם לזימון וש"מ שנים שאכלו מצוה לחלק פי' בפת היכא דליכא זימון בשנים וה"ה בפירות ג"כ דאין מצוה לחלק אלא אחד מוציא חבירו ולא להוסיף בברכו' א"כ למה כל א' מברך לעצמו ולא מוציא א' את חבירו ודוקא בברכה אחרונה אבל בראשונה אפילו לכתחילה א' מוציא את חבירו ואין בו מצוה לחלק כדמוכח לשם בברכות ואין זה מקומו:

דין דנ"י לחולין עד קשרי אצבעותיו ומ"מ המחמיר ליטול כל היד מקום חיבור היד והזרוע תע"ב:

ת"ר נ"י לחולין עד הפר' פי' עד הפרק ב' שבאמצע אצבעות דכיון דמשום סרך תרומ' בעלמא הוא דיו אם נטל במה שנגע במאכל דהיינו ראש אצבעות לתרומה עד הפרק פי' עד הפרק שלישי והוא בגב היד קידוש ידים ורגלים במקדש עד הפרק פי' עד הפרק העליון מקום חיבור היד והזרוע וכל דבר שחוצץ בטבילה בגוף חוצץ בנ"י לחולין ובקידוש ידים ורגלים במקדש אמר רב ע"כ לחולין ע"כ לתרומה פי' מראה היה ביד כמו שפי' ושמואל אומר עד כאן בין לחולין ובין לתרומה לחומרא פי' פרק החולין והתרומה שוין לחומרא בפרק השלישי שהוא בגב היד ור"ש אמר ע"כ בין לחולין ובין לתרומה להקל אמר בר הדיא הוה קאמינא קמיה דרבי אמי ואמר ע"כ בין לחולין ובין לתרומ' לחומרא ול"ת ר"א משו' דכהן הוא פי' שהי' רגיל בתרומו' ולפיכך החמיר על עצמו להרגיל אף בחולין כן כדי שיהא רגיל בה דהא ר' מיישא בר בריה דרי"בל הוא לוי ואמר ע"כ בין לחולין ובין לתרומה לחומרא וכ' בתו' ולא רצה לפרש בקו' הפרק דחולין הוא פרק ראשון שבראש אצבעות לפי שאינה שוה בכל אצבעות כמו באגודל אבל פרק האמצעי שוה בכולם ושמואל אמר בפרק דחולין והתרומה שוין לחומרא ול"פ אברייתא אלא משום דכהן הוא ורגיל בתרומה לכך החמיר על עצמו להרגיל אף בחולין אבל לר"ש קשה דאמר ע"כ בין לחולין ובין לתרומה לקולא וי"ל דר"ש מפר' הברייתא פרק הראשון שבראש האצבעות לחולין ושני לתרומה שהוא פרק האמצעי ולא להקל על הברייתא אלא ארב ושמואל דאמרי דפרק דתרומה הוא מקום חיבור אצבעות ופיסת יד ול"נ כלל לומר שיעלה על הדעת שפרק ראשון שבאצבעות יהא סגי לנטילה בחולין דהא אין שם נ"י עליה כלל ע"כ לא אבין פי' ר"ש שפי' הברייתא בהכי והרי"ף יש לו גירסא אחרת קידש ידים ורגלים עד הפרק לחולין עד לפקק לתרומה עד פרק פי' הרא"ש מדברי הר"ר יונה פקק הם הקשרים שבסוף האצבעות מלשו' שיתפקקו כל חוליות שבשדרה דכמו כשאדם כור' בולטת החליות כלפי חוץ כך כשאדם כופף אצבעותיו בולטין אותן קשרים כלפי חוץ וה"פ קידוש ידים עד הפרק חיבור היד והזרוע לחולין עד לפקק סוף אצבעותיו לתרומה עד סוף היד כמו בקידוש ידים ומה שלא שנה יחד קידוש ותרומה כיון דשיעור א' להם מפני ששנ' תחילה קידוש ידים שהוא מן התורה ואח"כ חולין שהוא מצוי יותר ואח"כ תרומה ובזה נחלקו האמוראים רב היה גורס בחולין לפקק ובתרומה לפרק ושמואל היה גורס בשניהם לפרק ומצריך גם בחולין עד הקנה וכן נמצא בתו' בהל' א"י נ"י כל היד וכן נמצא בספר הזוהר א"ש לחולין כל היד ולכך כ' רי"ף ז"ל משו' דרי"בל עד לפרק בין לחולין בין לתרומה ולא כ' לחומרא כיון דאמר לפרק ממילא ידענ' דהוי לחומרא עד הקנה וחומרא יתירא הוא והעולם לח נהגו כן וק' לרי"בל דשלשתן שוין ליערבינהו וליתנינהו ודוחק לומר דחדא חדא שמעינהו וגרסינהו ע"כ וא"י מה דוחק יש בזה מאחר שמצינו כה"ג בתלמוד בפ"ק דקידושין גבי הרי את מקודשת לי הרי את מיועדת לי וכו' וסוגיא דהכא נמי מיחוורת' בהכי ויותר ק' עלי לבנות יסוד על גי' יחיד וברוב הספר' ל"ג אלא כמ"ש לפנינו וא"כ צריכין אנו לחפש ולמצא זכות לגי' שתעלה כהוגן ע"כ נר' דרך המחוור כמ"ש הסמ"ג וז"ל ת"ר נ"י לחולין עד לפ' לתרומה עד לפרק לקידוש ידים ורגלים במקד' עד לפרק כך הבריי' שנוייה ואין הדבר מבורר אם פ' אחד לכולן ולפי ששמע מרבו כל א' בפני עצמ' גרסה בפ"ע וכשאמ' שלשתן היה חוזר כל אחת לבדה כמו ששנאה כל א' לבדה או שמא ר"ל שאין שיעורו של זה כשיעורו של זה ולכל אח' יש פרק שלו ופרק קידוש ידים ורגלים מבורר כל היד שהוא פרק רביעי של יד כדמוכח בערכין פרק האומר וכן הוכיחו בתו' אבל בפרק החולין והתרומ' נחלקו רב מפ' עד כאן לחולין ע"כ לתרומ' פי' לתרומ' כל היד כמו לקידש אבל לחולין באמצע היד שהוא פרק השלישי ששם נקשרים כל האצבעות לעובי היד וכ"כ הירו' בברכות בפ' א"ד לחולין עד קשרי אצבעותיו וזהו פרק שלישי ששם כולן נקשרים ושמואל אמר ע"כ בין לחולין ובין לתרומה לחומרא פי' פרק אח' לכולן שזהו כל היד וזהו שכ' בספ' הזוהר א"ש לחולין כל היד ור"ש אמר ע"כ בין לחולין ובין לתרומה פי' ר"ש מפרש הברייתא כי פרק החולין והתרומה שווין הפרק שלישי ששם נקשרים כל האצבעות והלכה כשמואל שפוסק שם ר' אמי כמותו וגם מיישא בר בריה דריב"ל ס"ל שיטה זו כך פי' רי"בא ועיק' וכן פי' הערוך בערך מי ע"כ ואני אומר אע"פ שהרי"ף פסק להחמיר ולהצריך כל היד נטיל' וכ"ד הסמ"ג בשם ריב"א והערוך וכן הסכים רשב"א מ"מ יפה כ' הרא"ש שחומרא יתירה היא ויפה המנהג שנהגו כל העולם עד קשרי האצבעות לחולין בפרט האידנא שאין לנו טהרות מאחר דהלכת' כרב לגבי שמואל באיסורי ואף דר' מיישא מסייע לשמואל מ"מ הא איכא נמי ר"ש דפסק בתרומ' כחולין לקולא ובפרט דדעת שני' בין דעת שמואל דפסק בשתיהן להחמיר ובין ר"ש דפסק בשתיהן להקל והוא אומ' דרך המוכרע תרומ' להחמיר וחולין להקל גם לישנא דבריית' דקתני בכל א' עד מסייע לו גם הוא כסדר מעלות כי לא מסתברא לומ' שהחמירו בחולין כמו קידוש ידים ורגלי' והעיק' מאחר דתלמוד ירו' מסייע לנו שפסק בחולין עד קשרי אצבעותיו וכ"ז היכא שפיסת היד שלו הוא נקי אבל אם הוא מטונף או כשקם בבוקר ממיטתו דחשבינן כמטונפו' בודאי צריך ליטול כל היד ומ"מ המחמיר ליטול כל היד אפילו לאכילה תע"ב גם עליו אמרינן מאן דמש' מלא חפני מיא יהבי ליה מלא חפני טיבותא:

דין כל החוצץ בנ"י לאכילה כגון צואה שתחת הציפורן שלא כנגד הבשר והיא יבשה וטיט ובצק שתחת הציפורן אפי' כנגד הבשר והוא שיהיה טיט ובצק הנדבק הטיב כגון טיט היוצרים ואפי' טיט ובצק אם יש מעט ממנו שאינו מקפיד אינו חוצץ וטבעת א"ע להסיר בנ"י אם יש בו אבן טוב צריך להסי' ובאר' לכ"ד שהוא מקפיד עליו אפי' שאר ב"א אין מקפידין עליו חוצץ ואם הוא אינו מקפיד בדבר שאחרים מקפידין עליו אזלינן לחומרא וחוצץ:

הא דאמרינן בברייתא כל שחוצץ בטבילה כו' כ' התו' וז"ל הקשה הרא"בם דבתוספת' דמקוואות תניא בפ' ד' בכלים כל החוצץ בכלים חוצץ בנדה ובגר בשעת טבילה ובחולין אין חוצצין וה"ק דחוצצין וי"ל דהכ' איירי לאכיל' כדמוכח כול' שמעת' והחמירו באכילה כמו בטבילה והתם בנגיעה ואיירי אף בחולין שעשו על טהרת תרומה דלא החמירו וצריך ליזהר בשעת נטילה מטיט ובצק שתחת הציפורן דחוצצין בטבילה כך תנן במסכת מקוואות וכל דבר שחוצץ בטבילה צריך ליזהר כמו כן בנטילה לאכילה אבל במיעוט שאינו מקפיד אין לחוש דבטבילה נמי אינו חוצץ כדאמרינן בפ"ק דערובין ע"כ וז"ל הרא"ש כל החוצץ בטבילה חוצץ בנטילה כגון צואה שתחת הציפורן שלא כנגד הבשר ובצק שתחת הצפורין אפי' כנגד הבשר ורטייה שעל בשרו וטיט היון וטיט היוצרים אבל במיעוטן שאינו מקפיד אין לחוש כדאיתא פ"ק דערובין ואע"פ שפי' רש"י שם דהיינו דוקא בשיע' ולא בבשר א"א לומר כן כמ"ש ר"ת מההי' דמעובר' שנתגיירה א"צ בנה טבילה בפ' הערל ותנא נמי רבב על בשרו חוצץ ואם מוכר רבב הוא אינו חוצץ וכ"כ בסמ"ג ואל תשגיח בדברי הרשב"א שהקיל בדיני צואה גבי נ"י ואמר שלא כ' בתו' הצוא' שתחת הציפורן שלא כנגד הבשר ואף שכתב כך בשם התו' שלנו וכל הצרפתים תפסו עיקר הך גי' אכן בהל' נדה אחר שהביא האי תוספת' כ' וז"ל פי' ר"ת בתשו' אחת שמדבר בטיט הדומה לבצק שנדבק מאוד כגון טיט של יוצרים אבל לא בטיט אחר וצוא' תדע שהרי תנן במסכ' מקוואות אלו חוצצין לכלוכי צואה שעל בשרו וצוא' שתח' הציפורין עוד אמר ר"י דאפי' בטיט ובצק אם יש ממנו כ"כ מעט שאינו מקפיד מיעוטו שאינו מקפיד אינו חוצץ ע"כ משמע קצת כדברי הרשב"א דס"ל לדברי ר"ת דצואה אינו חוצץ אכן לישנא ופי' ר"ת כו' לא משמע הכי דהל"ל אכן ר"ת פי' בתשו' דהוי משמע דפליג על הא דלעיל ואעתיק לך מ"ש בביאור הסמ"ג וזה הנוסח אבל לא בטיט אחר וצואה זה הלשון מגומגם מאוד דאי בעי לומר שאינו חוצץ כדמשמע סתמא דמתני' דמקוואות אלו שאין חוצצין הצואה שתחת הציפורן הלא לעיל הביאו התו' שחוצץ שלא כנגד הבשר ואי איירי הכא כנגד הבשר פשיטא שאינו חוצץ דהא דוקא גבי צואה קתני בתוספת' שלא כנגד הבש' וגבי טיט ובצק קתני אפי' בכנג' הבשר וא"כ מאי חידש ר"ת במה שאמר אבל לא טיט אחר וצואה וכן התדע שהביא בכדי הוא ונ"ל לפרש דה"ק אבל לא טיט אחר וכן צואה אחרת שאינה נדבקת היטיב כמו צואה לח דאפילו שלא כנגד הבשר אינו חוצץ כמו שמביא ראייה דתנן צואה שתחת הציפורן אינו חוצץ סתמא ומשמע בכל עניין דומיא לכלוכי צואה על בשרו אלא ע"כ בלח איירי והא דקתני בתוספו' דחוצץ ביבש וה"נ מחלקינן בין טיט זה לטיט אחר דלאו בכל טיט איירי אלא בטיט הנדבק היטיב שוב מצאתי בתו' פ' התינוקות להדיא כפי' וז"ל וצואה שתחת הציפורן יבשה חוצצות והא דתנן במסכת מקוואות ואילו שאין חוצצין לכלוכי צואה שעל בשרו וצואה שתחת הציפורן מיירי בצואה לחה וכתב עוד בסמ"ג וז"ל תניא בתוספת' דמקוואות צואה שתחת הציפורן שלא כנגד הבשר והטיט והבצק שתחת הציפורן אפי' כנגד הבשר הרי אילו חוצצין ומפרש ר"י שמדבר בטיט הדומה לבצק שנדבק מאוד כגון טיט של יוצרי' וזהו מה ששנינו במס' מקוואות ואילו שאין חוצצין וכו' וקא חשיב צואה מתחת הצפורין ואפי' בטיט ובצק אם יש כ"כ מעט שאין מקפיד אינו חוצץ וכ' בס"ה או גלד המכה שהוא יבש ואינו מקפיד או גלד שמצטער עליו אינו חוצץ אעפ"י שבטבילת כל גופו רגילין להסיר הכל משום חומרא ע"כ מ"ש מצטער עליו דמשמע בלא מצטער צריך להסירו וכ"כ הסמ"ג נ"ל כל דבר החוצץ בטבילה חוצץ בנטילה כגון רובו אפי' אינו מקפיד ומיעוטו המקפי' וגרב יבש וגלד יבש שאינו מצטע' בנטילתו בין ביד בין תחת הציפורן חוצץ וכ' עוד הג"ה חדשה ע"כ נכון לנקר צפורניו בשעת נטילה ויש מקילין דחשיבה ליה מיעוטא שאינו מקפיד ע"כ ושיבוש הוא דפשיטא דא"צ מן הסתם לנקר ואינו דומה לטבילת נדה שהרי החמירו אפילו לגלח הצפרניים ולא די להו לכתחילה בניקר ובה"גא פ"ב דברכות נמי כ' בשם הא"ז וז"ל צריך ליזהר מגלד שעל המכה ומגלדי צוא' דהיינו שחין שנתרפ' ועשה עור למעלה ויש עליה גלדי מלמעלה וכ"ז איירי באינו מצטער דלא החמירו כ"כ בנטילת עור כ' באותה הגה"ה שצריך להסיר הטבעות מעל ידו בשעת נ"י וראייתו מהא דתניא בתוספתא דמקוואות השירים והנזמים והטבעות רפין אין חוצצין אווץ פירש מהודקים חוצצין והביא נמי הרא"ש בפ' התינוקת וכ' שם ואם טבעת מהודקת אמאי חייצא הרי מיעוטו שאינו מקפיד עליו הוא ותי' בשם הראב"ד דמקפדת היא להסירו בשעת לישה וכיון שהיא מקפדת בשום פעם אעפ"י שאינה מקפדת בשעת טבילה היא חייצא ע"כ ובשם ראבי"ה מ"כ שא"צ להסיר הטבעת בשעת נטילה וראיי' מפ' ב"א דקתני לא תצא אשה בטבע' שאין עליה חותם פי' משום דמשלפ' ומחוה משום חציצה דשמא יזדמן לה טבילה של מצוה וצריכא להסיר ושמא תאמר א' ה"נ דאסור מה"ט א"כ אמאי לא תני ברישא גבי חוטי של צמר דאסירי מה"ט ומ"מ אין ראייה משם דמתניתין איירי ברפויה דאין בו משום חציצה ואסור משום משלפיא ומחוויא וכה"ג תירצו בתו' גבי קטלא ומ"מ אפשר לומר דלא בא להביא ראייה אלא לרפוין וא"ל הלא להדיא בתוספתא כך היא אווצא חוצצין רפוין אין חוצצין י"ל דשמא בדיעב' אין חוצצין אבל לכתחילה צריכה להסיר לכך דייק מפ' ב"א שא"צ להסיר אפי' לכתחילה כשהיא רפויה אכן האידנא נהיגין הנשים להסיר טבעתן בשעת טבילה אפי' רפויה משום דלא בקיאין מתי קרוי רפוי אבל בנטילה אין להחמיר כ"כ גם נראה בעיני האנשים א"ל כלל להסיר טבעת בשעת נטילה ממ"נ אם רפוי אינו חוצץ דליכ' לשנוי דקפי' עליו בשעת לישה כמו גבי אשה כי אין דרכו של איש לקפוד אכן בטבעת שיש בו אבן טוב בוודאי מקפיד עליו וחוצץ אם אינו רפוי עוד כ' הרשב"א בת"ה כל דבר שאינו מקפיד עליו אינו חוצץ היה דרכו של זה להקפיד וזה אין דרכו להקפי' עליו למי שדרכו להקפיד חוצץ למי שאינו דרכו להקפיד אינו חוצץ כיצד היה אחד צבע והוי ידיו צבועות אין הצבע חוצץ על ידיו ואע"ג שיש על ידו ממשו של צבעי' לא היה צבע אם היו ידיו צבועות ויש ממשו של צבע על ידיו ה"ז חוצץ שהדיו היבש חוצץ אבל הלח אינו חוצץ וכן הנשים שדרכן לצבוע ידיהן לנוי וכיוצא בזה אין אותו צבע חוצץ ובדיני הטבילה כ' ואם אין אחרים בכיוצא מקפידין והוא מקפיד נראה דאזלינן אבתריה וחצץ דכל שהוא מקפיד אין לך חציצה גדולה מזו מיהו אפשר דבהא נמי אמרינן דבטלה עתו אצל שאר אנשים שהם כיוצא בו וצ"ע ע"כ ואני אומר דלית דין צריכ' פנים פשיט' כשהוא מקפיד חוצץ מדאורייתא ומה בכך שבטלה דעתו אצל שאר אנשים מ"מ לגביה לא בטלה אלא בהא נראה שצ"ע היכא שאין מקפיד בדברים שדרכן להקפיד אי אזלינן בתריה או נימא בטלה דעתו ודהוי חציצה וכן נר' שנאמר בטלה דעתו אצל רוב ב"א להחמיר: