חולין קיב ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קיב - א

והני מילי צנון דאגב חורפיה בלע. אבל קישות שהיא מתוקה, אין השמנונית נבלעת, אלא היא צפה על מקום החתך, ולכן, גריר גורר בסכין מעט לבי פסקיה למקום החתך ומסיר את השומן הדבוק שם, ואכיל.

קילחי דליפתא - שרי. שקלחי הלפת מתוקים הם ואין טעם השומן ניכר בהם.

דסילקא - אסירי שהשומן נותן בהם טעם.

ואי פתך אם מערב בהו בשעת החיתוך, קלחים דליפתא, שחותך במעורב קלחים של לפת ושל תרד, כלומר חותך לפת אחת ואחריה תרד, שפיר דמי. שמבטל קלח הלפת את טעם השמנונית שעל הסכין. ואין התרדים מקבלים ממנו טעם.

בעא מיניה רב דימי מרב נחמן: מהו לאנוחי, להניח, כדא דמלחא גבי כדא דכמכא של כותח, שיש בו חלב? האם צריכים אנו לחשוש שמא יפול מן הכד של הכותח לכד המלח, ויבואו למלוח בשר במלח שמעורב בו כותח חלבי?

אמר ליה: אסור.

ועוד שאל רב דימי מרב נחמן: מהו להניח כד של כותח ליד כד דחלא חומץ, מאי? האם יש לנו לחשוש שמא יפול מן הכותח אל החומץ, ויבואו ליתן מהחומץ הזה לתוך תבשיל של בשר?

אמר ליה: שרי. שלא חוששים שמא ישפך הכותח לחומץ ויתננו לתבשיל של בשר.

ומאי שנא מלח מחומץ?

אמר לו רב נחמן לרב דימי: אסביר לך את הטעם לחלק בין מלח לחומץ רק לכי תיכול כאשר תמדוד לי עלה, בתמורה להסברי, כורא דמלחא! והיינו, שתשלם לי כור מלח בשכרי!

מאי טעמא? מהו אכן החילוק בין מלח לחומץ? האי, הכותח שהתערב במלח איתיה איסורא בעיניה, שניכר הכותח במלח, ולכן אסור למלוח בו את הבשר, מפני שאינו מתבטל.

והאי, כשנופל הכותח לחומץ ליתיה איסורא בעיניה, וגם אין נותן הכותח טעם בחומץ ומתבטל, ולכן מותר למלוח בו את הבשר.

ההוא בר גוזלא גוזל קטן דנפל לכדא דכמכא של כותח. שרייה רב חיננא בריה דרבא מפשרוניא, ואף על גב שיש בכותח מלח, ולא החשיב את זה כבישול.

אמר רבא מאן חכים למישרי כי האי גוונא, אי לאו רב חיננא בריה דרבא מפשרוניא.

קסבר רב חיננא: כי אמר שמואל "מליח - הרי הוא כרותח", גם לגבי בישול בשר בחלב, הני מילי היכא דאינו נאכל המליח מחמת מלחו. והיינו, שהיתה מליחותו מרובה ולא ניתן לאכלו אלא לאחר ששורים ומדיחים אותו במים. אבל האי כותחא הרי נאכל הוא מחמת מלחו. כלומר, אין מליחותו רבה.

והני מילי שמותר, כשנפל הגוזל והיה בשרו חי. אבל אם היה בשרו צלי - בעי קליפה, מלמעלה, מסביב.

ואי אית ביה בבשרו פילי בקעים - כוליה אסור, משום שבולע דרך הנקבים והסדקים.

ואי מתבל בתבלין - כוליה אסור, שהתבלינים מרככים אותו ובלע יותר.

אמר רב נחמן אמר שמואל: ככר שחתך עליה בשר צלי אסור לאכלה, לפי שהדם היוצא מהבשר הצלוי נבלע בה.

והני מילי דאסמיק, שהיה בשר הצלי אדום.

והני מילי דאבריה, שעבר הדם בכיכר מצדו האחד לצדו השני.

והני מילי דאסמכיה, שהיה המוהל היוצא מהבשר סמיך.

אבל קלישתא מוהל צלול - לית לן בה. שאינו נחשב דם.

שמואל שדי ליה לככר שכזאת לכלביה.

רב הונא יהיב ליה לשמעיה לשמשו, ולא אכלו בעצמו.

והוינן בהנהגתו של רב הונא: מה נפשך? אי שרי - לכולי עלמא שרי. אי אסור - לכולי עלמא אסור!?

ומשנינן: לעולם הוא מותר, אלא שאני רב הונא, דאנינא דעתיה שלא אכלו מחמת שהיה איסטניס, ולא מחמת איסור.

רבא אכיל ליה וקרי ליה "חמר בשר", דהיינו "יין הבשר".

אמר רב נחמן אמר שמואל: אין מניחין כלי ["בי דוגי", דלעיל] תחת בשר - עד שיכלה כל מראה אדמומית שבו.

מנא ידעינן שמכאן ולהבא לא יזוב ממנו מראה אדום ושכבר מותר להניח תחתיו כלי? מר זוטרא משמיה דרב פפא אמר: משתעלה תימרתו. שיעלה כעין עשן מהבשר. [ובלשון אחר ביאר רש"י - מאז שהגחלים תחתיו יעלו עשן, שכל עוד יוצא הדם הוא מכבה את הגחלים, ורק כשפוסק הדם ומתחילה השמנונית לצאת נדלקים הגחלים].

מתקיף לה רב אשי: ודלמא תתאה מטא, עילאה לא מטא!? שמא רק הצד התחתון הפונה כלפי האש נצלה, אבל הצד העליון עדיין לא נצלה, אלא, אמר רב אשי: לית ליה תקנתא, אלא משדא ביה לזרוק על הבשר וכן ליתן בכלי שמולחים בו תרתי גללי מלחא, שתי חתיכות מלח ובכך ישקע הדם לשולי הכלי, ואז ומשפייה, והיינו שאת השומן שיצוף מעל הדם מותר לשפוך במתינות, כדי שלא יתערב בו הדם, לכלי אחר, ולאכלו.

דאגב חורפיה בלע [שמתוך חריפותו הוא בולע ביותר] ובלע משמנונית הבשר שבסכין, ונאסר בכך לאכילה בכותח. אבל סכין שיש בה טעם בשר שחתכה את ירק הקישות, שאין בירק כזה חריפות כשל צנון — אין הקישות נאסר בכך לאכילה בכותח, שאין שמנונית הבשר נבלעת בו, ולכך די שיהא גריר לבי פסקיה ואכיל [גורר, מסיר את מקום החיתוך, ואוכל] את הקישות אף בכותח.

וכן קילחי דליפתא [קלחים של לפת] שנחתכו בסכין שיש בה טעם בשר — שרי [מותרים] הם באכילה עם כותח. ואולם קלחים דסילקא [של סלק] שנחתכו בסכין שיש בה טעם בשר — הריהם אסירי [אסורים] באכילה עם כותח, לפי שהסכין בחיתוכם נתן בהם משמנונית הבשר שבה. ואולם אי פתך בהו דליפתא [אם עירב בין קלחי הסלק, קלחי לפת] באופן שחתך בתחילה בקלחי הלפת ולאחר מכן בקלחי הסלק — שפיר דמי [יפה נחשב], ומותר, שכן חיתוך קלחי הלפת מבטל את טעם השמנונית שבסכין.

א ובענין קרוב מביאים מה שבעא מיניה [שאל אותו] רב דימי מרב נחמן: מהו הדין לענין אנוחי כדא דמלחא גבי כדא דכמכא [הנחת כד מלח, שממנו רגילים למלוח את התבשיל הבשרי, אצל ליד כד של כותח, שהוא מאכל חלבי], האם יש מקום לחשוש שמא יפול מן הכותח במלח, בלא שידע, ויבוא למלוח ממנו את התבשיל הבשרי? אמר ליה [לו] רב נחמן לרב דימי בתשובה: אסור הדבר. חזר ושאל אותו רב דימי: וכד דחלא מאי [של חומץ, הניתן בתבשיל הבשרי בצד כד של כותח, מהו], האם יש לחשוש שמא יפול מן הכותח אל החומץ? אמר ליה [לו]: שרי [מותר] הדבר, שאין מקום לחשש זה.

חזר ושאל רב דימי: ומאי שנא [ובמה שונה] הדבר, מה ההבדל בין שני אלה? השיב לו רב נחמן: לכי תיכול עלה כורא דמלחא [כאשר תמדוד על כך כור, מידה גדולה, של מלח] אז תבין! כלומר, עיין ותבין בעצמך. ומסבירים: מאי טעמא [מה טעם הדבר]? האי [זה, כותח שנפל ממנו למלח] — איתיה איסורא בעיניה [ישנו האיסור בעינו], שהרי הוא ניכר, שכן הריהו עבה, ואין הוא בטל במלח. ולכך אסור להניח את כד הכותח בצד כד המלח. ואילו האי [זה, כותח שנפל לחומץ] — ליתיה איסורא בעיניה [אין האיסור ניכר בעינו]. ואין הכותח נותן טעם בחומץ.

ב ועוד בדינו של כד כותח, נמסר כי ההוא בר גוזלא דנפל לכדא דכמכא [גוזל אחד שנפל לתוך כד של כותח], ואף שהכותח הוא מאכל חלבי — שרייה [התיר אותו] רב חיננא בריה [בנו] של רבא מפשרוניא את הגוזל באכילה. אמר רבא: מאן חכים למישרי כי האי גוונא [מיהו החכם להתיר דבר כזה שנראה על פניו כאיסור], אי לאו [אם לא] רב חיננא בריה [בנו] של רבא מפשרוניא! וטעם ההיתר, שכן קסבר [סבור הוא] כך: כי [כאשר] אמר שמואל מליח הרי הוא כרותח — הני מילי [דברים אלה] אמורים דווקא היכא [במקום, באופן] שהוא מלוח כל כך, עד שהוא אינו נאכל מחמת מלחו. אבל האי כותחא [כותח זה] הרי נאכל מחמת מלחו. ובהגדרה מדוייקת של

היתר זה בגוזל מוסיפים כי הני מילי [ודברים אלה] שהותר הגוזל, נאמרו רק בבשר גוזל חי (שאין הבשר מבושל), אבל אם היה זה בשר גוזל צלי — בעי [צריך] קליפה [היה צריך לקלוף אותו] מלמעלה סביב. ואי אית ביה פילי [ואם יש בו, בבשר הגוזל, בקעים] — כוליה [כולו] אסור, שכן הריהו בולע מבעד בקעיו. וכן אי מתבל [אם הוא מתובל] בתבלין — הרי התבלין מרכך את הבשר, ובולע וכוליה [כולו] אסור.

ג אמר רב נחמן, אמר שמואל: ככר לחם שחתך עליה בשר צלוי — אסור לאכלה, מפני שהדם היוצא מן הבשר הצלוי נבלע בה. ומסייגים הלכה זו בכמה סיוגים: והני מילי דאסמיק [ודברים אלה נאמרו רק כשמואדם הבשר] מפני ריבוי הדם שבו, ולא בשאר בשר. ועוד: הני מילי דאבריה [דברים אלה נאמרו דווקא כשעברו], שחלחל הדם שנבלע בככר הלחם מצד לצד, עד שנראה משני הצדדים. ועוד: הני מילי דאסמכיה [דברים אלה נאמרו דווקא כשסמיך הוא הנוזל היוצא מן הבשר הצלוי], אבל אם היה קלישתא [קלוש, צלול] — לית לן [אין לנו] בה איסור בככר לחם זה.

ומסופר כי שמואל שדי ליה לכלביה [היה זורק אותו, אותו ככר לחם לכלבו], אף שהתקיימו בו כל התנאים הללו, ואילו רב הונא לא היה אוכל ככר זו, אלא יהיב ליה לשמעיה [היה נותן אותו לשמשו]. על דבר זה תוהים: מה נפשך [מה רצונך] בהנהגה זו של רב הונא, שכן אי שרי [אם מותר לאכול] ככר זו — לכולי עלמא שרי [לכל מותר], ואף רב הונא יכול לאוכלה. ואי [אם] אסור לאכול ככר זו — לכולי עלמא [לכל] אסור, ואין לתת לשמש! ומשיבים: מותרת ככר זו באכילה, ואולם שאני [שונה, מיוחד] הוא רב הונא, דאנינא דעתיה [שדעתו אנינה], ונמנע מלאוכלה לא מחמת האיסור אלא מפני שלא היה נעים לו לאכול את הדבר, ולכך נתן לשמשו לאכול. רבא אכיל ליה, וקרי ליה "חמר בשר" [היה אוכל אותו, והיה קורא לו "יין בשר"].

ד ועוד הלכה דומה, אמר רב נחמן, אמר שמואל: אין מניחין כלי תחת בשר הנצלה, כדי לקלוט בו את שמנונית הבשר, עד שיכלה כל מראה אדמומית שבו, שכבר נפלט כל דמו של הבשר מתוכו, ומעתה יוצאים שומנים הכשרים לאכילה. ושואלים: מנא ידעינן [מנין יודעים אנו] שכלה מראה אדמומית שבו? ומשיבים: מר זוטרא משמיה [משמו] של רב פפא אמר: משתעלה תימרתו (משיעלה העשן מן הבשר), הרי זה סימן שנגמר כבר תהליך יציאת הדם מן הבשר.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב אשי: ודלמא תתאה מטא, עילאה לא מטא [ושמא הצד התחתון של הבשר, זה הנמצא על הגחלים אמנם כבר נצלה, אבל הצד העליון של הבשר עדיין לא נצלה, ויוצא ממנו דם האסור באכילה]? אלא אמר רב אשי: לית ליה תקנתא [אין לו תקנה] לזה הרוצה לאסוף משמנונית בשר הנצלה על גחלים, אלא משדא ביה תרתי גללי מלחא [לשים בו בכלי שמתחת לבשר וכן על הבשר שני גושי מלח],

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

as due to its sharpness it absorbs the fat on the knife. But if one cut a cucumber with the same knife, it does not absorb the fat to the same extent. One may therefore simply scrape the place of the cut to remove any fat residue, and then one may eat the cucumber with kutaḥ.

Likewise, turnip stalks cut with such a knife are permitted for consumption with kutaḥ. But chard cut with such a knife is prohibited for consumption with kutaḥ, as it absorbs flavor from the knife. And if one alternated between cutting chard and turnip stalks it is permitted, as the turnip stalks nullify the taste of the meat in the knife.

§ Rav Dimi inquired of Rav Naḥman: What is the halakha with regard to placing a jug of salt, used to salt meat, alongside a jug of kamka, i.e., kutaḥ, a milk dish? Need one be concerned lest some of the kutaḥ fall on the salt without his knowledge and ultimately contaminate his meat? Rav Naḥman said to him: It is prohibited to place the two jugs next to each other. Rav Dimi further inquired: What is the halakha with regard to a similar case involving a jug of vinegar used to season meat? Need one be concerned lest the kutaḥ fall into the vinegar? Rav Naḥman said to him: It is permitted to place these two jugs next to each other.

Rav Dimi asked: And what is different about the vinegar? Rav Naḥman responded: When you have thought about it long enough to eat a kor of salt, you will know the reason. The Gemara clarifies: What is the reason then? In this case of the salt, the prohibited substance is substantive, as the traces of kutaḥ are discernible and not nullified by the salt. But in that case of the vinegar, the prohibited substance is not substantive, since the kutaḥ melts away in the vinegar and will no longer impart flavor.

The Gemara relates: There was a certain young bird that fell into a jug of kamka, i.e., kutaḥ. Rav Ḥinnana, son of Rava of the city of Pashronya, permitted the bird. Rava said about this: Who is wise enough to discern reasons to permit the food in difficult cases like this, if not Rav Ḥinnana, son of Rava of Pashronya? He maintains that when Shmuel said that a salted food imparts flavor like a boiling food, that statement applies only to a food so salty that it is not eaten due to its salt, but this kutaḥ can still be eaten due to, i.e., despite, its salt. Therefore, it is as if both foods are cold and unsalted, and they do not impart flavor to one another, provided one rinses the area of contact.

The Gemara adds: And this statement applies only if the bird is raw, but if it is roasted, it requires peeling to remove the outer layer, since roasting softens the meat and causes it to absorb more flavor. And if it has cracks [pilei], it is entirely forbidden, because the milk is absorbed into the cracks. And if it has been flavored with spices it is likewise entirely forbidden, because the spices soften the meat and render it absorbent.

Rav Naḥman said that Shmuel says: It is prohibited to eat a loaf of bread upon which one cut unsalted roasted meat, since the blood expelled from the roasted meat is absorbed in the loaf. The Gemara adds: And this statement applies only if the meat is ruddy from the blood it contains. And furthermore, this statement applies only if so much blood was absorbed in the loaf that it passed through from one side of the loaf to the other and was visible from both sides. And furthermore, this statement applies only if the liquid emitted by the roasted meat is viscous. But if it is runny, we have no problem with it, i.e., the loaf is permitted.

The Gemara relates: Shmuel would throw to his dog such a loaf of bread that he held was prohibited. Rav Huna would not eat the loaf himself but would rather give it to his attendant. The Gemara objects: Whichever way you look at it, Rav Huna’s behavior is problematic: If the loaf is permitted, it is permitted for everyone, including Rav Huna himself. And if it is prohibited, then it is prohibited for everyone, and he should not give it to his attendant. The Gemara explains: In fact, the loaf is permitted for consumption, and Rav Huna is different, as he is of delicate constitution and did not want to eat the loaf himself. The Gemara further relates: Rava would eat a loaf of this type, and he would call the red liquid meat wine.

Rav Naḥman says that Shmuel says: One may not place a vessel under roasting meat to catch the drippings of fat until all the ruddiness of the meat’s appearance has dissipated. Beforehand, though, one must be concerned that blood will fall with the drippings into the vessel, rendering the mixture and the vessel prohibited. The Gemara asks: How do we know when all the meat’s redness has disappeared? Mar Zutra said in the name of Rav Pappa: As soon as its smoke rises, one can be sure that all the blood has been expelled from the meat.

Rav Ashi objects to this: But perhaps the underside of the meat, which is closest to the coals, has been fully roasted, but its upper part is still not roasted and still expels blood at this stage. Rather, Rav Ashi said: One who wishes to collect the drippings has no remedy except to place two lumps of salt in it, i.e., one in the receptacle under the meat and one on top, in the meat itself.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אבל קישות גריד ליה לפסקיה. כלומר גורד קישות במקום חתך ואח"כ מותר לאוכלה בכותח:

קולסי דליפתא שרי. כלומר סכין שחתך בה בשר ופסק בה קולסא דליפתא שרי למיכליה בכותח דאין בה חורפא כל כך ולא בלע אבל דסילקא לא דבלע:

ואי פתק בהו דליפתא כו'. כלומר סכין שחתך בה בשר וקודם שנחתך סלקא חתך בו דליפתא דמה שהיה בו טעם בשר בסכין העביר הליפתא אחרי כן שרי למיפסקיה סלקא ומיכליה בכותח:

מהו לאנוחי כדא דמלחא. כלומר מילחא שמולחין בו בשר מהו לאנוחי גבי כדא דכמכא. כלומר כמכא עשוי הוא מחלב ומיבעיא ליה מי חיישינן אי מניחו גבי כדא דכמכא דלמא נפל (טפה) [מיניה] במילחא ומולח בו בשר ובלע הבשר חלב שבמלח:

דחלא מאי. כלומר חלא שחולטין בו בשר:

האי אית ליה איסורא בעיניה. כלומר במלח [איתא] איסורא בעיניה אבל בחלא ליתא לאיסורא בעיניה דנימס בחלא:

ההוא בר יונה דנפל לכדא דכמכא. חי נפל לא צלי ולא מבושל אבל מליח היה:

הני מילי דאינו נאכל מחמת מלחו. כלומר דמלוח יותר מדאי דאין כל אדם יכול לאוכלו מפני מלח שבו:

אבל האי נאכל מחמת מלחו. כלומר האי בר יונה לא היה מליח ביותר ולא בלע חי:

והני מילי חי אבל צלי בעי קליפה. כלומר דמחמת צלייה בלע:

ואי מתבל בתבלי כוליה אסור. כלומר דמחמת תבלין בולע:

הני מילי דאסמיק. כלומר דאסמיק הבשר מחיים שהכו הבהמה באותו מקום ונצרר הדם:

והני מילי דאבריה. כלומר שהדם נקבה להלחם:

והני מילי קלישתא אבל סמיכתא לא. כלומר אם הלחם קלוש ודאי הלך הדם בכל הלחם ופשט איסורו בכל אבל סמיכתא^א)נראה דצ"ל בודאי לא עבר בכל הלחם וקולפו וכו'. שעבר הלחם קולפו מלמעלה והשאר מותר:

שמואל שדי להו לכלבא. כלומר הככר שחתך עליה בשר:

שאני רב הונא דאנינא דעתיה. כלומר ודאי לכ"ע שרי אבל הוא לא יכיל למיכליה:

אין מניחין כלי תחת הבשר. כלומר תחת השפוד בשעת צלייתו:

משיעלה תמרתו. כלומר משיתחילו הפחמין ליכבות תחתיו מפני שמנו:

דלמא תתאה מיטוי עילאה לא מיטוי. כלומר תתאה דבקרוב לאור נצלה כל צרכו וכלה אדמומית שבו אבל עליונה חתיכה שאינה קרובה לאור כל כך אימא עדיין לא כלה אדמומית שבו:

אלא אמר רב אשי לית ליה תקנתא. כלומר אין בו תקנה לשומן שמקבלין תחת השפוד עד שיזרוק בו בכלי מעט מלח שישכון הדם שבו למטה מן השומן:

ובתר הכי שפי ליה. כלומר אחר שיהיה הדם למטה מן השומן יריקנו מכלי אל כלי השומן וישאר הדם בכלי ומה שיריק מכלי אל כלי הוא מותר דודאי אין בו דם:

מהו לאנוחי כדא דמלחה בהדי כדא דכמכא א"ל אסור כדא דחלא מאי א"ל מותר. פירש רש"י ז"ל לאנוחי בצדו, וא"ל דכדא מילחא אסור דחיישינן דילמא נפיל מכמכא במלחא וקא עליה ) נראין עיקר, דא"כ נמצאת אומר דצונן בצונן היכא דאית ביה פילי אסור, דהא בר יונה וכמכא שניהן צוננין דנאכלין מחמת מלחן הן, וא"ת דנהי דכל שנאכל מחמת מלחו לאו רותח גמור הוא, אבל חם מיהא הוי, וה"נ כיון דהוי חם קצת ואית ביה פילי אסור, א"כ כי לית ביה פילי נמי ליבעי קליפה, דלא גרע מחם לתוך צונן אליבא דשמואל דאמר תתאה גבר, ואפ"ה אסיקנא בפסחים (עו, א) דקליפה בעי, ומהאי טעמא אמרי' לה דאע"ג [ד]תתאה גבר ותתאה לא הדר רותח מחמת רתיחת העליון מ"מּ אדמקרר ליה תתאה לעילאה אזיל עילאה ומחמם ליה לתתאה, והילכך בעי תתאה קליפה, אלמא כל חם קצת בולע כדי קליפה, הכי נמי אם חם הוא ליבעי קליפה, וא"ת דהתם הוא דהוי חם מחמת רותח מחמת אש, אבל חם מחמת מלח לא בלע כלל, ואפילו כדי קליפה, אלא אית ביה פילי, הא אפילו בחם שלא מחמת אש נמי אמרינן (לעיל חולין ח, ב) דבולע כדי קליפה גבי שוחט בסכין של נכרים, דאמר רב קולף, ובעינן התם לאוקומי טעמי' דרב משום דקסבר דבית השחיטה רותח, וההיא ודאי לאו רותח ממש קאמר, דהא אין היד סולדת בו אלא חם קצת לבלוע כדי קליפה קא אמר, ושמא י"ל דכל שנאכל מחמת מלחו אפליו כחם דבית השחיטה לא הוי, ואפ"ה כי אית ביה פילי אסור, דחם כל דהוא כי אית ביה פילי אגב פילי בלא ויורד הוא דרך (נקעים) [נקבים].
כאן חסר ועיין תורת הבית חלק ב' בית ד' שער א' דף ג' ע"ב דפוס יועזפא שחסר כאן כמה שורות והעתקנום משם ופרש"י ז"ל דאי מנח כדא דמילחא סמוך לכדא דכמכא חיישינן דילמא נפיל מכמכא למילחא וקאי עליה בעין ויהיב מהאי מילחא בקדירת בשר ואתי למיכל בב"ח אבל כדא דחלא דאי נפיל לגוויה לא קאי בעיניה לא חיישינן וליחוש דילמא נפיל מיניה כולי האי דליהב ביה טעמא כולי האי לא חיישינן. ותמה הוא שלא מצינו שיהא אסור ליתן דבר האסור לצד דבר המותר גזירה שמא יפול מזה לתוך זה. וקדירות שבצור יוכיחו שהרי אמרו בפ"ק דע"ז לא הלכת לצור מימיך וראית ישראל ונכרי ששפתו שתי קדירות זו בצד זו ולא חשו בהם חכמים. ור"ח והר"ם במז"ל פירשו מפני שהמלח שואב את הכמכא שבצרו אבל החלא אין בו כח כל כך לשאוב ממנו גם זה דבר של תמה ועוד מאי קאמר דאיתיה לאיסורא בעיניה שהרי אע"פ שהוא שואב לא ממשו הוא שואב וגם אינו בעינו, ועוד שהיה לו לומר האי שאיב והאי לא שאיב, ותבלין ושאר הדברים החריפין גם כן מבליעין הן דגרסינן התם בפרק כל הבשר צנון שחתכו בסכין אסור לאכלו בכותח ודוקא צנון דאגב חורפיה בלע אבל קישות ואבטיח גריר לבי פיסקיה ואכיל. ותנן בפ' אין מעמידין אלו דברים של נכרים אסורין ואין איסורן איסור הנאה חילתית של נכרים, ומפרשינן טעמא בגמ' משום דמחתכי להו בסכינא דארמאי, ואגב חורפיה בלע. הנה בארנו שהדברים החמים אעפ"י שאין היד סולדת בהן מפליטין ומבליעין והמליח אינו כרותח להבליע עד שיהיה אינו נאכל מחמת מלחו, והדברים החריפין כצנון ואתרוג וחלתית וכיוצא בהן מבליעין בחריפותם, ועתה אשיב ואבאר כל אחד מאלו בפני עצמו.
ולהאי טעמא מה שנמצא פעמים בבשר שנמלח גומות בחתיכה התחתונה, והיא מתמלאת דם וציר אדום, והוא לא שריק, שהגומא מעכבת, ואפ"ה שרינן, היינו טעמא משום שהדם שבו נבלע ונפלט דרך (הנקעים) [הנקבים] ומה שנשאר בו עכשיו אינו דם אלא ציר אדום, שהדם לעולם אינו מתערב אלא נבלע ונפלט, והראשון נראה עיקר כנ"ל.

א"ר נחמן אמר שמואל ככר שחתך עליה בשר אסור לאכלה. פירש ר"ח ז"ל זה צלי הוא ואינו צלי הרבה ומימיו שותתין על הככר, רבא אכיל ליה וקרי ליה חמר בשר ואפילו אסמיק ואברי סומקא לבראי אפילו סמיכתא, ואמר ר"נ אמר שמואל אין מניחין כלי תחת הבשר עד שיכלה כל מראה אדמימות שבו מנא ידעינן אמר מר זוטרא משמיה דרב פפא משתעלה תמרתו, כלומר שאין הדם מעלה תמרת אלא כבר כלה הדם (ומעשה) [ומעכשיו] שומן הוא ששותת על האש. מתקיף לה רב אשי דלמא תתאה מטא עילאה לא מטא, כלומר זה שמעלה תמרת הוא התחתונה שנצלה אבל העליון עדיין לא נצלה ודם הוא שנופל בכלי. ופסק רב אלפס ז"ל בככר שחתך עליה בשר לקולא כרבא וכרב הונא, ופסק בהא דאין מניחין כלי תחת הבשר לחומרא כרב אשי דלית ליה תקנתא עד דאיתי תרתי גללי דמלח. והקשה הראב"ד ז"ל דרבא מיקל מדשמואל, והאיך אפשר לפסוק כמאן דמיקל מדשמואל וכמאן דמחמיר טפי מיניה, ועוד שמואל גופיה דלא אסר אלא הככר אבל הבשר משרא שרי, ולטעמי כיון שהככר אסור היאך הבשר מותר, והלא שיוצא ממנו חוזר ונבלע בתוכו עם חתיכתו על הככר, ועוד לרב אשי דאמר (ליה) [לית] תקנתא עד דמייתי תרי גללי דמלחא ושפי(ר) ליה כי עביד נמי הכי מאי הוי, הרי הם והשומן שניהם חמין הם, והיאך אין הדם אוס' את השומן וגם הכלי שנופל הדם חם לתוכו האיך אינו נאסר. ותירץ הוא ז"ל דשמואל גופי' כשאסר לא אסר אלא משום מראית העין, דכיון דאסמיק ואברי' סומקא לבראי איכא משום מראית העין כדם שעל הכבד דאמרינן גוררו ואוכלו, דגים נמי דכנסו דאסור משום מראית העין, אבל מה שחוזר ונבלע בתוך הבשר אינו אסור ואין בו משום מראית העין ואין בכך כלום, ומה שהתיר להניח כלי תחת בשר משתעלה תמרתו, משום דקסבר דמעתה אין דם יוצא ונפלט מן הבשר, ומה שיצא ממנו אין בו מראה דם שיכול אדם לטעות בו, ורבא ס"ל בדם שעל הככר שחתך עליה בשר אע"ג דאסמיק לא טעו בה אינשי, דכל דם שיוצא מן הצלי לאחר שנצלה עד כדי שיהא ראוי לאכילה ע"י אותה צלייה לא מיחז(ק)י כסומקא דדמא אלא כסומקא דחמרא, ואין כאן משום מראית העין, ורב אשי נמי כותיה דרבא ס"ל בדם שעל הככר משום דבלוע הוא בככר, אבל (כ)[ב]ההוא סומקא דדייב למנא ס"ל לרב אשי דאיכא משום מראית העין, ואע"ג דמנפשי' נפיק ולא אגב דוחקא דסכינא משום דאיתא בעיניה, וה"ל כדם דגים שכנסו, ואי לא מייתי תרי גללי דמלחא ושפי ליה לדמא אסור, דדילמא איידי דקריש פריש דמא מיניה וקאי לצד אחר ואיכא משום מראית העין, והלכך למאי דבלע מהדדי או דבע מנא מינייהו לא חיישי' דהיתירא הוא, וה"ל כדם של בין השיני' דאמרינן מוצצו ואוכלו.
ונראה מדברי הרב ז"ל דדוקא שעל הככר הוא שהתירו רבא ורב הונא, ומשום דנבלע בככר, אבל אי פריש למנה כהללו שחותכין את הצלי על כלי עץ דאסור אפילו לרבא משום מראית העין, דהוה כדם דגים שכנסו, ולא משמע הכי, דהא שמואל גופיה לא אסיר ליה [אלא] בדאסמיק ואביי סומקא לבראי וסמיכתא, ובכי הא הוא דשרי רבא, דאלמא טעמי' דרבא לאו משום דנבלע בתוך הככר הוא, אלא משום דדם כזה אין לו מראה חזק ואין אדם טועה בכך, אלא חמר בשר הוא דקרו ליה, ואפילו חתיך ליה בכלי והוא בעין משמע נמי דשרי, דשומן בשר הוא וחמר בשר קרו ליה, דאי לא תימא הכי כי אמרי' רבא אכיל ליה וקרי ליה חמר בשר לא הוה שתיק גמ' מיניה, והוה אמר וה"מ ככר אבל בכלי אסור, והא דקא אמר מרנא ז"ל דרב אשי משום מראית העין הוא דקאמרת, תמיהא לי וכי שמואל לא חאיש למראית העין מאן חאיש להכי טפי מיניה, ואדרבה למאי דלא חאיש רב אשי חאיש שמואל והיכי לא חאיש שמואל למאי דחאיש רב אשי, ועוד שמואל מי קא שרי היכא דאיכא מראית דם, אדרבה אין מניחין עד שיכלה כל מראה אדמימות שבו קא אמר, ואי איכא דמא ומחזוהי לא קא שרי ליה, ורב אשי נמי לאו משום מראית העין קאמר (אלא מחשש דם גמור דהא לא מטא קא') אלא מחשש דם גמור, דהא עילאה לא מטא קאמר, אלמא משום דם גמור הוא דקאמר דדמא עילאה לרב אשי כתתאי לשמואל, כלומר בשעת הנחתו ע"ג האש, דהא איכא דם גמור, אלא משמע דההוא דכבר שחתך עלי' בשר טפי מטוי מהאי, דכול' אדמומית דההוא דככר לצלייה הראויה לאכילה לרוב בני אדם לא דחאיש שמואל לההיא, משום דאגב דוחקא דסכינא נפיק דם ואיכא משום מראית העין, אבל ס"ל דכיון דמטא לאפוקי תמרתו לא נפיק מיניה דם כלל מחמת אש, והלכך שרא לאנוחי כלי תחותי' מעת'. ורב אשי סבר כההוא דככר דשרו כרבא אע"ג דנפיק מיניה בדוחקת דסכינא כיון דמטא לכלל צלייה תו לית ביה משום מראית העין ושרי, אבל בהא דבי דוגי דלא בשיל כולי האי דילמא עילאה לא מטא כלל ודם גמור הוא, ולא משום מראית העין, דהא בבי דוגי מיא טפי איכא ובטל הוא מראה בגווייהו, אלא דדם גמור הוא ולא מבטלי' ליה, והלכך אסור עד דמייתי תרי גללי דמלחא ושפי ליה.
וא"ת א"כ יהיב ביה מילחא נמי ליתסר, דהא שומן ודם שניהם רותחין ובלעי מהדדי, הא ליתא דלח ולח לא בלעי מהדדי כלל אלא בלבולי מבלבלי, וכי רמי ביה תרי גללי דמלחא דמא שכן כוליה בשפולי' מנא לגמרי ושומנא קפי לעיל, וכ"כ הרמב"ן ז"ל. ומנא נמי נראה דלא מיתסר משום דדם שבשלו הוא מדרבנן דאסור כדאיתא במנחות בפרק הקומץ (מנחות כא, א) רב' דדם שמלחו או שבשלו אינו עובר עליו, וכיון דספיקא הוא אי מטא ואי לא מטא דהא דילמא לא מטא קאמר ספיקו להקל, ואפילו רב אשי נמי דאמר דאית ליה תקנתא בגללי דמלחא תרתי בעי משיעלה תמרתו ואח"כ למיהב ביה גללי דמלחא, אבל לשווי (ביה דודי) [בי דוגי] מקמי דתכלה אדמימות דהיינו משיעלה תמרתו לא, דאז איכא דם, ומיהו א"ה לכתחלה לא שרי' בלא גללי דמלחא דכל היכא דאיכא לתקוני ולמיפק מידי ספק מתקנינן ומפקינן, והלכך מספקא דרבנן לא אסרינן לה למנא, ומספקא נמי לא אסרינן לה לאנוחי בי דוגי כלל כנ"ל. וכ"ה בה"ג ז"ל דדוקא תרי גללי דמילחא, אבל טפי לא שרוב המלח שובר כח הדם ומתערב עם השומן. וכתוב בספר התרומות הלכך אנן דלא בקיאי' בשיעור מלח ליתן בכלי, א"כ אסור ליתן כלי לקבל השמנונית, אא"כ מלח הבשר ושהה שיעור מליחה והודח יפה כדין בשר שמשימין בקדרה, ולפי מ"ש דספיקא דרבנן היא בדיעבד מותר, ואפשר דאפי' איתא נמי דאורייתא בדיעבד מותר (ואפשר דאפי' איתא נמי דאורייתא בדיעבד שם) דהא תרתי ספיקי נינהו, ספק נצלה ספק לא נצלה, ואם תמצא לומר לא נצלה דילמא ליכא שיעורא לאסור ובטעימה א"א דטעם דם שנתבשל עם השומן אינו ניכר, ולפי טעם זה אפילו לא נתן בו מלח [שרי] כל שכן כי נתן בו מלח דאיכא ספיקי טובא.
ולענין השפוד שצולין בו תמיד בשר בלא מליחה. כתב הראב"ד ז"ל שפוד שצולין בו בשר קשיא מכדי חיימא בשרא דאיב דמא עלוי שפודא בין מתותי בשרא מאבראי, וכיון דשפודא חמימה הו דהא שפוד של מתכת חם מקצתו חם כולו, אשתכח דהוא בלע דמא, וכי גמר בשרא למטויה ושביק ליה עלוי שפודא אמאי לא מיתסר בשרא מיניה, דהא חמימי נינהו, וא"ת שהאש שואבת הדם מבחוץ ואין מניח אותו לירד על השפוד, והא קא חזיא, דלא"ה הוא אלא דרך הנקב הדם שותת ויורד, והכי אמרינן (לעיל חולין צג, ב) ברישא בכבשא דאי אנחיה אנחיריה אי דץ בי מידי שרי, דדמא נפיק דר אותו נקב, ואי לא אסור, ואי אנחיה אצדדין נמי אסור, דדמא מקוא קוי ואסור, דשמעי' מיניה שאין הדם יוצא אלא דרך הנקב. ופ"ז אין אדם רשאי לשהות הצלי ע"ג השפוד אפילו רגע אלא תכף שמוציאו מן האויר שפולט מעל השפוד ועד שהוא זב יחתכו, שכ"ז שפולט אינו בולע עד שיבא ויורה צדק לנו ע"כ. ואולי נאמר דדם משרק שריק, וכ"ז שהוא על האש הדם היוצא דרך הנקב על השפוד נופל הוא על האשר, והאש שואבו (ושופפו) [ושורפו] שאם אין אתה אומר כן שתי חתיכות זו אצל זו למה אין נאסרות שפולטת זו ובולעת זו, ואפילו חתיכה אחת פולט צד זה ובולע מצד זה. אלא שהדם משריק שריק ואינו נבלע, ומה שנבלע בכח האש כבולעו כך פולטו וכדאמרינן גבי מוליאתא (פסחים עד, א) וצ"ע.

מאי לאנוחי כדא דכמכא וכו' פי' שאסור להניח כד של מלח סמוך לכד של חלב משום שמא יפול מן החלב על המלח כשיבא להסתפק מן החלב ולאו אדעתיה וחלבא איתא בעין על המלח ואכיל להו בהדי בשרא אבל כדא דכמכא בהדי חלא שרי דאע"ג דנפיל מחלבא לגבי חלא לא קאי ביה בעין ומסתמא לא נפלי כולי האי דליתן ביה טעמא ואע"ג דבעלמא לא חיישינן שלא להעמיד דבר איסור אצל דבר המותר שמא יפול עליו מסתבר לי דטעמא דמילתא משום דבאיסורא מזהר זהיר ביה ותו שאינו מסתפק ממנו ואינו מצוי שיפול על ההיתר אבל הכא דתרווייהו היתרא והוא מסתפק ממנו בהתמדה וכמכא במלחא שרי איכא למיחש וכדעבדינן כמה הרחקות בבשר וחלב דליתנייהו באיסורא שלא להעלותן על השולחן וכדאמרינן אין טשין את התנור באליה ואם טש כל הפת אסורה וזה נראה מבואר אבל ר"ת והרמב"ם ז"ל פירשו מהו להניחו עליו והטעם מפני שהמלח שואבת מן החלב ולא נהירא דא"כ מאי האי דאמרינן האי איתא לאיסורא בעיני' שהרי אין המלח שואבת ממשו של חלב:

כי קאמר שמואל מליח הרי הוא כרותח כשאינו נאכל מחמת מלחו פרש"י ז"ל שמלחוהו הרבה כעין שמולחין להצניע שאפילו הדיחוהו יפה אינו נוח להיות נאכל מחמת רוב מלחו והרב ר"י בר ישראל ז"ל פי' שהוא הבשר שמולחין הרבה מאוד להוליכו בדרך שכיוצא בו שאמרו במס' שבת שהוא עיבוד כדאי' התם. ור"ת ז"ל הקשה שהרי הביאוהו להא דשמואל על כמה מימרות בפ' גיד הנשה ובפירקין והיכי מיירי כולו במליח' דעביד להצניע או דבעי ליה לאורחא אלא ודאי מליחות שלנו חשוב אינו נאכל מחמת מלחו ודינו כרותח דצלי ואינו נאכל מחמת מלחו היינו שבלא הדחה אינו נאכל מחמת מלחו ולאפוקי מליחה שעושין לצלי שאינו אלא נתינת טעם אבל מליחה בקדירה כבר כתבוהו גאונים ז"ל דשיעור מליחה כשיעור צלי וא"כ אף הוא רותח ומפליט ומבליע כחו ועוד הביא ראיה לזה מדאמרינן במנחות פ' הקומץ רבה. ולא תשבית ברית מלח מעל מנחתך ולא מעל דמך. כלומר דדם קדשים אינו צריך מליחה ואקשינן פשיטא כלומר דהא כי מלח ליה לא חשיב דם. דהא אמר רב דם שבשלו אינו עובר עליו ואמר זעירי דם שמלחו אינו עובר עליו ור"י אמר איברים שצלאן והעלן אין בהם משום ריח ניחוח ולהכי איתא מימרא דדם שבשלו בהדי אידך הדם שמלחו לאשמעינן דבשול ומליחות שוין הם ומליחה שלנו היא כבישול קדשים כדאמרי' במנחות וכן לקדירה. והראב"ד ז"ל הכריע כדברי רש"י מדלא קאמר עם מלחו ותו היכי שייך לומר שאינו נאכל מחמת מלחו דהא אסור לאכלו אם לא הדיחו ויש שפי' כפי' ר"ת ז"ל אלא שאומרים דאין נאכל מחמת מלחו היינו לאחר הדחה וה"פ שאינו נאכל בתורת בשר תפל מחמת מלחו כלומר שהאוכל לאחר הדחה מרגיש ואומר בשר מלוח זה שכיוצא בו נקרא בשר מליח ונאסר ואינו נאכל ונודר מבשר מליח ומ"מ הראיות שהביא ר"ת ז"ל אינן ברורות כי אע"פי שאמרו הגאונים ז"ל דשיעור מליחה להוציא הדם הוא כשיעור צלי אין זו ראיה שיהא כאן אחד לענין מפליט ומבליע כי הצלי הוא חם יותר אלא שהם שיערו כי כשיעור ההוא יוצא הדם הראוי לפלו' בקדיר' קודם שתרתיח וההוא דפרק הקומץ כבר דחה ריב"א ז"ל שדרך התלמוד להביא מימרות הדומות זה לזה ביחד אגב גררא דחדא וכמו שהובא שם ההוא דאיברים שצלאן ואע"פ שאין לענין לנדון שלפנינו ואולי היו רגילין לשנותן בבית המדרש כולן ביחד א"נ גבי דם הוא דבר לח מאוד. והמלח מתערב בו הוי מליחה לבישול אבל לא לענין מליחת בשר במליחה שלנו ועוד דהתם ברובא דנוסחאי לא גרסי' אלא וכן לצלי ומלתא אחריתי היא כדבע' למימר לקמן בס"ד מ"מ יש לנו להחמיר כדברי ר"ת ז"ל ולחשוב מליח כרותח אפי' במליחה שלנו.

וכדא דכמכא שאמרו כאן פרש"י ז"ל דכמכא כותח יש שהקשו דהא מדברי רש"י ז"ל נראה כי תפל היה ונמלחה בכדא וא"כ היכי אמרי' דהאי בר יונה נאכל מחמת מלחו והלא אפי' היה בתחלה תפל כיון דנפל לכותח הוי אינו נאכל מחמת מלחו: דהא אמרי' בפ' אלו עוברין דכותח תילתא מלחא ולא חזי לאכלה אלא למשטר ביה בעלמא ואינו קשה כ"כ דהרבה מיני כותח הם והאי דהכא הוי מעורבים בו נסיובי דחלבא ודברים אחרים הממתקים טעמא. וי"א כי בר יונה מעצמו היה מלוח קודם נפילתו בכד ולאלתר סלקוהו משם: ויש שפרשו דכמכא האמור כאן היינו חלב. אבל צלי קליפה בעי פי' צלי חם כסתמא דמילתא שאם צונן הוא עתה כי נצל' מעיקר' או נתבשל מאי הוי אלא ודאי כדאמרן כיוצא בו הא דאמרי בפסח שני גבי נטף מרוטבו על החרס וחזר אליו: אם חי ידיחנו ואם צלי יקלף את מקומו והכין מוכח התם.

אמר רב נחמן ככר שחתך בשר עליו אסור לאכלה פי' לישנא מוכח דככר הוא דאסור לאוכלה אבל הבשר עצמו מותר ואף ע"פ שבודאי הי' נבלע בו בדוחק דסכינא כשהיה חותכו ומכאן ראיה שהדם הזה שבככר אינו דם ומפני מראי' עין אסרוה כעין שאסרו דם מהלכי שתים שעל הככר ושבין שינים אמרו שמוצצו: והיינו דמפלגינן בין אסמיק ללא אסמיק ואידך חלוקי' שנאמרו כאן. וכתבו בתו' דכולה שמעתין בבשר שלא נמלח ולכך חשו בו אבל בבשר מלוח דחזי לקדרה אין חוששין לו כלל לדברי הכל. והא דאמרינן דרבא אכיל ליה וקרי ליה חמר בתר הלכתא כרבא דהא בתרא הוא ועביד ביה עובדא וכן פסקו כל הפוסקים ז"ל. ובאידך דבי דוגי דבסמוך קיי"ל כרב אשי דלית ליה תקנתיה אלא בגללי מלחא: וא"ת דא"כ קשיא הילכת': דהא קמיית' חמירא טפי דשמואל שרי באידך ואוסר בקמיית' כדמפרש תלמודא בסמוך דאגב דוחקא דסכינא בלעה. וי"ל דודאי קמיית' אית ביה גריעות' דאיכא דוחקי' דסכינא ומיהו אית ליה חדא למעליות' והוא אחר שנצלה שיעור הראוי לאכילה דההיא שעתא הוא דאכלי לה וחתכי לה בסכין משא"כ באידך שלא נצלה כשיעור אלא שכלה אדמומית שבו. ושמואל חמי' ליה קמייתא משום דוחקא דסכינא שמפליט אפי' דם הבלוע בתוכו הרבה שלא שלט בו האור לגמרי וקיל לי' אידך שהו' זב מאיליו ואינו פולט אלא מה שהוא בפני הבשר משלטה בו האור ואנן סבירא לן דקמיית' קילא טפי מכיון שנצלה כל צרכו ונורא שלטי ביה טובא טפי מאידך וכן הלכת': ולמדנו משם דמודה רב אשי דאיתא לבי דוגי תקנתא בלא גללי מלת' כשמניחין אותו אחר שנצל' כשיעור אכיל דלא הוה דמא אלא חמר בשר ומקמי הכא הוא דאמר דלית ליה תקנתא דהא אדשמואל קאי ובזמן הזה לא סמכי אגללי מלתא. דהא לא ידעינן אי האי מנינא דוקא וכמה שיעורא דגללי. וכן פי' בעל התרומות ז"ל ומיהו גם ההוא דבי דוגי אינו נאסר אלא מפני מראית עין שאם לא כן כי יהבינן ביה גללי מלתא ושכן בתתא מאי הוי הרי נאסר גופו של כלי ונאסר מה שבתוכו אלא ודאי כדאמרן ולענין בשר צלי דעת ר"י ז"ל דלא בעי מליחה כלל דהא דם האיברים כל זמן שלא פי' מותר ובכוליה תלמודא אמרי' דאומצא שרי בלא שום מליחה ואף בבשרא דאסמיק אמרו לעיל דלצלי לא בעי מליחה: ולענין המבשל בשבת אמרו דחזי' לברי באומצא ובודאי בלא מליחה קאמר דהא אסור למלוח לבריה בשבת: וכיון דכן ה"ה לצלי דהא כל שפולט ע"י האור כבולעו כך פולטו כדאיתא בפסח שני גבי מולייתא הילכך לא בעי מליחה לצלי. והא דאמרי' בפ"ק דביצ' ושוין שמולחין עליו בשר לצלי לאו למימרא דצלי בעי מליחה כלל מן הדין אלא לפי שיש נוהגין לתת בו מלח לנתינות טעם בעלמא קאמר שאותה מליחה מותרת על האור והוקשה לו הא דאמרי' במנחות וכל קרבן מנחתך במלח תמלח אי במלח יכול תביננו מאי תביננו ומפרש רב אשי שיתן בו טעם כביצה ופי' ר"ת ז"ל יכול ליתן בו מעט מלח למצוה בעלמא כביצה המועטת שנותן טעם באדם ומישרת אותו מעט מעט. ת"ל תמלח שצריך ליתן בו מלח מרובה אי תמלח יכול במי מלח כלומר מי מלח מרובין כעין סולמויי"א ת"ל תמלח הא כיצד מביא האבר ונותן עליו מלח וחוזר והפכו ונותן עליו מלח ומעלהו. ואמר אביי וכן לצלי כך הגרסא בפי' ר"ח ז"ל ובסדר קדשים שכ' רבינו גרשום מאור הגולה ז"ל דאלמא לצלי בעי מליחה: ואומר ר"י ז"ל דלא גרסי' וכן לצלי אלא וכן לקדרה לומר דמליחה דקדרה שלנו להוציא הדם: צריכי' מכל הצדדים כמליחת קדשים: ואהא בלחוד הוא דאמר וכן דאלו מליחות קדשים מעליהו לאלתר ואלו בדידן בעי שהייה כשיעור צלי שהוא כדי הילוך מיל בקבלת הגאונים ז"ל: והרמב"ן ז"ל פי' דשפיר גרסי' וכן לצלי ולאו משום דלצלי בעי מליחה כלל אלא כלפי שאמרו שבמליחת קדשים שמכשיריו לאכילת מזבח מולחו ומעלהו לאלתר בלא נפיץ כך המולח לצלי בנוהג שבעול' מעלהו לאכילתו על שלחנו בלא נפיץ ואשמעי' אע"ג דמלח דמליחה אסור מפני דם הנבלע בו המלח דצלי מותר דע"י האור לא בלע בו דמו כלל ומאי דבלע נשרף לגמרי או נפלט למ"ד שכל שע"י האור כבולעו כך פולטו. ורבינו הרב הלוי ז"ל פי' דה"ק דאף למתנות כהונה הנאכלים לכהנים בעי מליח' למצות מליחה קרבן וכן בכל על כל קרבנותיך תקריב מלח ונקט לצלי משום למשחה בהם דרך תענוג כדרך שהמלכים אוכלים והא דאמרינן בפסח שני לענין שעיר הרגלים בשבת נאכלין במליחה הוא דנאכלי' חיים ואע"ג דמליח' אסורה משום שבות לא גזרו בו במקדש כי היכי דאין שבות במקדש במילי טובא כדאמר רבא בפ' בתרא דעירובין מר':

אסור להניח כד הכתח סמוך לכד המלח שמא מתוך משמושו יפול מן הכתח שיש בו חלב במלח וימלח בו את הבשר ואפי' היה כד המלח גדול הרי אין הכתח מתערב בכל המלח אלא בגרגירים ידועים ממנו ונמצא שם האיסור בעינו ר"ל שאינו בטל אבל מניחין אותו סמוך לכד החומץ שאפי' יפול לשם הרי הוא מתערב בכל ובטל בתוכו בששים:

גדולי האחרונים שאלו היכן מצינו איסור בנתינת דבר האסור בצד המותר הואיל ואין נוגעין זה בזה והלא מותר לישראל לשפות קדרה שלו בצד קדרה של גוי ואינו חושש כמו שיתבאר במסכת ע"ז ומ"מ גדולי המחברים פירשו שהמלח שואב מליחות הכתח שבצדו ולא מחשש תערובת ממש נגעו בה מה שאין כן בחומץ שאין טבעו למשוך כל כך ואין אלו אלא דברי נביאות ומהיכן באה משיכה בדברים שזו בכלי אחד וזו בכלי אחד וקצת אחרונים פרשוה בשכלי של מלח עומד על הכלי של כתח לא בצדו אלא עליו ממש וכל זה איננו שוה לי אחר שקרקע הכלי שלם וחוצץ בין שניהם ויראה לי כדעת ראשון ואע"פ שבשאר דברים אין חוששין להעמיד איסור בצד היתר נשתנה הענין בדברים אלו לדעתי מצד שהמלח הוא דבר שתשמישו מצוי בכל שעה והידים מצויות תמיד למשמש בו וכן הכתח הוא דבר שהיה דרכם ליטבל בו את הפת והיו ממשמשים בו תמיד וכן החומץ שהיו רגילים להשתמש בו לצרך הכתח שהיה עבה וכשהיו מזמינין מן הכתח הן מקלישין אותו בחומץ ומתוך שהמשמוש מצוי בכל אלה הדבר קרוב להתערב זה בזה מה שאין כן בשאר דברים ומפני זה אסרו את הדבר במלח ולא בחומץ על הטעם שהזכרנו:

מכאן אתה למד להדיא שהמלח שבלע דבר האסור אסור אלא שאין משערין בטעמו לאיסור קדרה גדולה במועט אלא שרואין אותו כאלו הוא גוף האיסור שמחמתו הוא נאסר אם כן מלח שמלחו בו פעם ראשונה להפלטת הדם כבר נבלע מן הדם ואסור משום דם אלא שאם נתנו ממנה בקדרה אין הולכין אחר הטעם לאסור תבשיל מרובה במלח מועט שהרי מעט מלח נותן טעם בתבשיל מרובה אלא רואין אותו כאלו הוא כלו דם שהוא נאסר בשבילו וכל שהדם כשיעור זה נותן טעם לפי אומד הדעת אוסר וכל שדם שבשיעור זה אינו נותן אע"פ שהמלח נתן טעם אינו אוסר וכן בשאר איסורין על הדרך שכבר ביארנו מעתה אינך צריך להרהר בדברי מי שאמר שאין המלח נאסר מפני שחומו שורף כל מה שנבלע בו כמו שאמרו במסכת עבודה זרה ציר שורף ופירשו בו מפני המלח שבו ודי לו בהדחה מלכלוכית שעליו וכל שהדיח אותו המלח יפה אף המלח עצמו מותר שמה שנבלע בתוכו כבר נשרף והלכלוכית שעליו שאינו נבלע בו כבר עבר בהדחה שלא נאמרו הדברים אלא ביין ואף ביין יש מי שחולק לומר שלא מחמת מלח הוא כמו שיתבאר שם:

כתח זה שאמרנו עליו שיש בו חלב צריך אתה לידע שמלח יש בו ומ"מ נאכל הוא עם מלחו אף לבדו ואע"פ שאמרו בפסחים דתילתא מילחא וכן שאמרו על האוכלו בפני עצמו שבטלה דעתו אצל כל אדם לא נאמר כן אלא קודם שעירב בתוכו החלב ושאר דברים הממתקים אבל בשעה שבא החלב לתוכו נאכל הוא עם מלחו או שמא לא נאמר שם אלא על כתח הבבלי אבל כתח סתם נאכל הוא עם מלחו ונמצא שאין לו דין חם כלל:

מעתה נפל לתוכו בשר חי וצונן או עוף הן שלא היה בשר זה נמלח הן שהיה נמלח מעט עד שהוא נאכל עם מלחו הרי הוא צונן בתוך צונן והכתח מותר והבשר צריך הדחה לבד ואם היה צלי או מבושל והוא חם ונפל לתוכו הרי הוא כחם לתוך צונן וצריך קליפה לפי דרכך למדת שמה שהזכרנו בכאן חי וצלי או מבושל אין הדבר תלוי אלא או בצונן או חם אלא מפני שדרך החי לטבלו כשהוא צונן ואחר כך לצלותו והצלי או מבושל דרכו לטבלו בחמימות הוזכרו בגמ' בלשון חי ובלשון צלי ומבושל ואף אנו הזכרנו לפי דרכנו להודיעך שמה שנזכר בגמ' חי וצלי ר"ל צונן או חם וכן תמצא בפסח שני סכו בשמן של תרומה אם חי הוא ידיחנו ואם צלי יקלוף ואין ההודעה אלא שאם הוא צונן ידיח ואם חם יקלוף אלא שכך דרכן של בני אדם שסכין את הצלי כשהוא חם וכשהוא חי סכין אותו צונן ואחר כך צולין אותו והילכך נצטנן הצלי או המבושל ונפל לכתח או כתח עליו די לו בהדחה וגדולי המפרשים חולקים לומר שאף צלי צונן בדין זה מפני שהוא רך הרבה ובולע אף בצונן ואף גדולי פורווינצא כתבוה כן בחבוריהם ומפני שכח האור מיבשו עד שמתוך יבשותו בולע הרבה אבל במבשל צונן מיהא כלם מודים שדיו בהדחה וכן נראה דעת גדולי המחברים ומ"מ גדולי הרבנים כתבוה אף במבשל צונן ועקר הדברים כדעת שכתבנו:

היו שניהם מלוחים עד שאין נאכלין עם מלחם הרי הם כחם לתוך חם היה האחד נאכל עם מלחו והאחד אינו נאכל עם מלחו הרי הוא צונן בחם והולכין אחר התחתון על הדרך שביארנו ענינים אלו בפרק גיד הנשה:

היה צלי זה חם והיה הבשר מתובל בתבלין או שיש בו נקעים אע"פ שהכתח כצונן כל הבשר אסור יש מי שאומר שאפי' היה הצלי צונן וכן הכתח אם היה הצלי מתובל או יש בו נקעים אסור:

בשר זה שנפל לתוך הכתח אם היה הצלי חם הרי הוא כחם לתוך צונן ודי לו בקליפה ואע"פ שהבשר שוקע והכתח צף עליו אחר כן ונמצא עליון הואיל והכתח במקומו והבשר או העוף בא עליו הכותח גובר ולעולם נקרא תחתון לענין זה וכל מה שכתבנו בכתח הוא הדין בחלב עצמו על הדרכים שביארנו:

בשר שנמלח כראוי לקדרה על הדרך שיתבאר ונמלך וצלאו אע"פ שיוצא ממנו אדמימות מותר שאין חשש דם כלל בבשר שנמלח כל צרכו ואם רצה לקבלו בכלי מותר שומן בעלמא הוא ואע"פ שהוא אדום:

לא מלחו וצלאו הרי מה שיצא ממנו דם גמור הוא ואסור ואפי' נצלה מעט הרי מ"מ יוצא דם מעורב עם ציר ואם נצלה עד שהוא ראוי לאכילה אין חוששין עוד לאותו ציר כלל ואפי' הוא אדום אפי' קבלו בכלי אפי' חתך את הצלי על הפת ודוחק הסכין מפליטו על הפת ומאדימו אפי' היה ציר עב שהוא נראה כדם ואפי' עבר מצד זה לצד אחר של פת הרי הפת מותר ואם לא הגיע לשיעור זה אסור מפני שהוא ציר מעורב עם דם ואסור הפת אבל הבשר מותר שהדם שבו לא פירש ולבליעת הפורשים אין לחוש שהככר צונן הוא ומקרר את הדם ואינו חוזר ונבלע בבשר:

אע"פ שלא הגיע לשיעור זה נותנין כלי תחתיו לקבל הציר היוצא ובלבד שיגיע לשיעור שיכלה אדמימות החזק שבו שהוא הדם הגמור ושיעור זה משיגיע לשליש צלייתו אע"פ שאינו ראוי לאכילה מכל וכל ושמא תאמר והלא אמרת שכל היוצא ממנו אף לאחר זמן זה עד שהוא ראוי לאכילה דם המעורב עם ציר הוא בודאי כך הם הדברים ואין אנו מתירין לעשות כך אלא על דרך זה שיניח בכלי זה מעט מים וישליך בהם שני קורטי מלח או שלשה והמלח ימשוך בטבעו הדם ויפרידנו מן הציר וישאר הציר עליון ואחר שנצלה כל צרכו שופה את השומן בנחת ומשליך הנשאר תחתיו:

שמא תאמר היאך לא נאסר השומן בעירובו עם הדם והלא שניהם חמים ובלעו זה מזה תדע שהדברים הלחים אינם בולעים זה מזה אלא שמתערבים ומתבלבלים וכל שאתה יכול להפרידן אין תערובתן אוסרתן ונמצאת למד שאם נתערב שמן של איסור עם משקה של היתר הואיל והשמן לעולם צף ואפשר להפרידו כל שנפרד השמן מותר המשקה ואפי' היו שניהם חמים:

צריך אתה לידע שמשנצלה כשיעור זה אין הדבר פשוט שיהא דם מעורב עם הציר היוצא אלא ספק הוא ומספק אנו מצריכין לקורטי המלח מעתה אין הכלי אסור שהרי אף אם היה דם בודאי ולא היה איסורו אלא מדברי סופרים שהרי דם שבשלו הוא וספק של חכמים אינו אוסר ומצד אחד גם כן אתה רשאי לבא להכשיר את הכלי שהרי יש כאן מים צוננים ותחתון גובר ומצנן את השומן והדם ואין הכלי בולע ושמא תאמר והמים אם צוננים הרי הם פוסלים את השומן מלאכול איפשר שהיו עושין כן להצניע ולהטמין את התבשיל שמא תאמר והלא יש כאן סימן אחר שהדם הנופל על הגחלים איננו מעלה תימורת וידוע על הדם שהוא נפלט תחלה ואם כן משאנו רואים שהגחלים מעלות תימורת יש לנו לידע שהלך הדם והשומן מחזר ובא מ"מ יש לחוש שמא כלה מצד שהוא כנגד האור ומעלה תימורת ולא כלה מן הצד העליון ומתוך כך אין לך פנים להכשירו אלא בצד זה:

גאוני ספרד הורו שלא הותר אלא בשני קורטי מלח או שלשה כמו שכתבנו שאלו הניח שם רוב מלח שמא רוב החום מחליש כח הדם וישאר מעורב עם השומן חכמי צרפת הורו שאין אנו בקיאין בנתינת המלח ובשיעור הקורטין והילכך אסור מכל וכל אלא אם כן נמלח הבשר כראוי לקדרה והודח או נצלה עד שהוא ראוי לאכילה ומ"מ בדיעבד מותר ואפי' ברוב מלח שהרי ספק סופרים הוא כמו שיתבאר:

כבר ביארנו למעלה שהכבד אין בו צד להכשיר קבלת שמנוניתו על דרך זה שאנו מכשירין בבשר והטעם מפני שדם הכבד טבעו קל וצף למעלה ונשאר מעורב עם השומן:

גדולי המפרשים יש להם שיטה אחרת בענינים אלו לומר שאין בדמים אלו דם האסור ולא נגעו בדברים אלו מפני מראית העין ועקר הדברים כמו שכתבנו:

כבר ידעת שהדם אסור לאכלו והאוכלו חייב כרת מ"מ לא כל דם במשמע וכיצד הוא דין זה התבאר במסכת כריתות שדם בהמה חיה או עוף והכוי אף לדעת האומר בריה בפני עצמה היא דמם אסור מן התורה אבל דם דגים וחגבים וביצים ואדם מותרין מן התורה מ"מ חכמים אסרום מפני מראית העין הא כל שאין בו משום מראית העין מותר אף מדברי סופרים מכאן אמרו בדם האדם שאם היה אדם אוכל את הככר ויצא דם מבין השנים והרי הוא על הככר גורר את הדם ואוכל את הככר אבל הדם הנשאר בין השנים אע"פ שיצא ממקורו מוצצו ובולעו כרצונו ואינו צריך לא לקנח את הפה ולא להדיח:

ובדם דגים אמרו דם דגים שכנסו אסור מדברי סופרים מפני מראית העין ואם היו שם קשקשים הואיל ויש שם דבר מוכיח שהוא דם דגים מותר אף מדברי סופרים:

דם הנמצא בביצים אם הוא דם ביצים הנולדים מן התרנגולת שהיא ספנא מארעא הואיל ואין כאן חשש אפרוח הרי זה דם ביצים גמור וזורק את הדם מפני מראית העין ואוכל את השאר הא אם היה ביצה של תרנגולת הקולטת מן הזכר יש כאן חשש רקום וכל שיש בו חשש רקום אינו דם ביצים אלא דם אפרוח ואסור מן התורה וכבר ביארנו דינים אלו בפרק אלו טרפות כתבו חכמי האחרונים שמאחר שדמים אלו כל זמן שאין בהם משום מראית העין אין בהם שום איסור אין ספק שאין אוסרים את תערובתן שכל שנתערב אין בו משום מראית העין:

אף דמים האסורים מן התורה לא בכלם חייב כרת אלא יש מהם בכרת ויש מהם בלאו גרידא וכיצד הוא דין זה דם שהנשמה יוצאה בו אסור וחייבין עליו כרת בכזית ואיזהו דם שהנשמה יוצאה בו דם היוצא בשעת שחיטה או נחירה או התזת הראש כל זמן שיש בו אדמימות וכן כל דם שהוא כנוס במקום אחד כגון דם הכנוס בתוך הלב ובמזרקים וסמפונות וכן דם הקזה כל שהוא מקלח ויוצאה אבל הדם השותת קודם שיתחיל או לאחר שפסק הקלוח אין חייבין עליו והרי הוא כדם האיברים ודם האיברים ר"ל שאינו כנוס אלא שהוא מובלע באיברים אפי' של טחול וכליות ולב שדמיהן מרובין אם לא פרש מותר לכתחלה אף מדברי סופרים ואם פירש ויצא לחוץ או אפי' לא יצא לחוץ הואיל ומ"מ פירש ממקומו אפי' נבלע במקום אחר שבחתיכה עצמה זו או שנצרר במקום אחר שבה הרי זה בלא תעשה וכן דם החוטים ודם השליל כבר ביארנו ענינו בפרק בהמה המקשה:

מעתה הרוצה לאכול בשר אי אפשר שבשעה שמבשלו לא יהא כח הבשול מפריש הדם ממקומו אם שיהיה יוצא לחוץ לרוטב הקדרה אם שיהא נבלע במקום אחר שבבשר עצמו נמצא שאסור לאכול בשר בקדרה עד שיצא הדם ממנה הא אם רצה לאכלה חיה מותרת לגמרי בלא שום דבר ובלבד שינקרה מחוטי דם שבתוכה ומתוך כך יתבאר למטה שהשובר מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפשה אסור לאכול מבשר איבריה אפי' חיה מפני שהבהמה כשנשחטה מוציאה את הדם דרך זנוקה ואין נשאר בתוכה אלא דם הנבלע באיברים וכשזה שובר את מפרקתה מחליש כח הזנוק והדם שהיה לו לצאת חוזר לפנים ונבלע באיברים הא כל שהניחה לזנק אוכל ממנו כשהיא חיה:

גדולי המפרשים חולקים לאכול בשר חי בלא מליחה לא נאמר לדעתם השוחט לחולה בשבת מותר לבריא באומצא אלא בחומץ שהוא מפליט את הדם:

רצה לאכול ממנה צלי אף הוא אינו צריך מליחה כלל כח האש שואב את הדם ומוציאו מכל וכל:

אע"פ שיש בתלמוד הרבה שמועות שהם מוכיחות שהצלי צריך מליחה מועטת וכמו שאמרו בראשון של יום טוב ושוין שמולחין עליו את הצלי כלומר שהיא מליחה מועטת וכן שאמרו במסכתא זו הני מילי במליח דצלי וכן הרבה לא נאמרו הדברים אלא על מנהגם של בני אדם שהם נוהגים למלוח את הצלי מעט הא מכח איסור והיתר אינו צריך מליחה כלל:

וגדולי המפרשים מצריכים מליחה לצלי אלא שדי לו במליחה מועטת ובלא שהייה ובלא הדחה וממה שאמרו בפרק הקומץ יכול תבוננו כלומר שירבה במלח עד שתהא עליו בנינין תלמוד לומר תמלח כיצד הוא עושה מביא את האבר ונותן עליו מלח והופכו ונותן עליו מלח ומעלהו ואמר אביי וכן לצלי אלמא לצלי נמי בעי מליחה שהרי זו אי אפשר לפרשה שתאמר על סתם מנהגם של בני אדם שהרי דרך הודעת הוראה נאמרה אלא שמ"מ רבותי מפרשים בה שלא להצריך מליחה לצלי אלא ללמד שאם בא למלחו כדרך רוב בני אדם צולהו עם מלחו ואינו צריך הדחה ממנו כבשר של קדרה אלא כדרך שהיה מעלה איברי הקרבן עם המלח ולא עוד אלא שאף המלח נאכל שהאור מוציא אף דם הנבלע במלח ואף גדולי המפרשים מודים כן וכמו שאמרו שם יכול יתן טעם כבינה כלומר שישהא בהם את המלח עד שיוטעם הבשר ממנה כבינה שנותנת טעם באדם ת"ל תמלח אלא שמפרשין וכן לצלי דחיוב מליחה מועטת ומ"מ יש גורסין שם וכן לקדרה ואין נראה כן שהרי לקדרה צריכה שהייה והדחה וכן שאמרו בה מולחו יפה יפה אלא שאנו רגילים לפרש בה שצריך למלוח משני צדדין אפי' נתן מלח הרבה מצד אחד ולימד שאף בקדרה אינו צריך להרבות כל כך במלח נמצא לשטתנו שאין הבשר צריך הפלטת הדם אלא לקדרה וכיוצא בה כגון כבוש כמו שיתבאר מעתה היאך אדם מוציא דם ומפליטו מכל וכל אין כאן תקון אלא במליחה שכח המלח מפליט את הדם הנבלע בבשר עד שלא ישאר שם ממנה כלום אחר שכן צריך ליזהר שלא ישוב הדם אחר שנפלט ויבלע בבשר עצמו שאם כן מה הועיל בהפלטתו והרי חזרה אחר הפליטה ונבלעה בו כיצד יעשה לא ימלח אלא בכלי מנוקב שכשיהא הדם נפלט ילך לו דרך הנקבים:

מתירא אני שמא ממה שכתבנו אתה טועה לומר שאסור למלוח חתיכות בשר הרבה זו על גב זו שמא תהא העליונה פולטת והשניה לה בולעת וכן כלם זו מזו ושמא אין כח במליחה להפליט הדם הבא ממקום אחר ודיה שתהא מפלטת את שלה תדע שאין הדבר כן אלא מותר למלוח אפי' אלף חתיכות זו על גב זו בין בשר על בשר בין כבד וטחול על בשר שכל שחתיכה טרודה לפלוט אינה בולעת ואפי' תמצא לומר שבולעת כל שלא כלתה עדין פליטת עצמה אף היא פולטת מה שבלעה וזו שאמרו רב ששת מלח גרמא גרמא כלומר כל חתיכה בפני עצמה ושאלו לו תרי מאי טעמא לא דילמא פליט האי ובלע האי חדא נמי דילמא פליט האי גיסא ובלע האי גיסא אלא לא שנא כלומר דכל דטריד ומיפלט לא בלע ומ"מ ראוי לאדם להעמיד החתיכות בדרך שיהא הדם יכול לזוב מהן שמא אתה חוזר ודן שומע אני אם נמלחו כלן בבת אחת או שנמלחו הראשונות וכבר כלתה פליטת דמו הוא מולח את האחרות עליהן ומה תאמר בשנמלחו הראשונות וכבר כלתה פליטת דמן ואינן (טהורות) [טרודות] עוד לפלוט וכשהוא מולח עליהן חתיכה אחרת בולעות הימנה תדע שיש מפרשים שמפקפקים בכך ואין מתירין אלא על הדרך שאתה סבור ולא עוד אלא שיש מי שאוסר אלא אם כן מולחו בבת אחת ומ"מ דעת רוב מפרשים נוטה שאע"פ שכלתה רוב פליטת הדם הואיל ועדיין פולטות ציר אינן בולעות ואפי' לדעת האומרים שאינו נמנע מלבלוע אלא מאותו דבר שהוא פולט אומר אני שהציר והדם ענין אחד הוא לענין זה ומעין אחד הוא התורה טמאתו והתורה מטהרתו:

וכבר כתבנו בשם רבותינו שבצרפת שהבשר פולט ציר כל י"ב שעות ואם כן כשיעור זה אדם יכול למלוח עליו הא אם נמלחה הראשונה לגמרי וכלתה אף פליטת צירה ודאי אסור למלוח עליה חתיכה אחרת וכמו שאמרו למטה בדגים ועופות כי נייחי דגים מלפלוט פלטי עופות ובלעי דגים ומ"מ אחרוני הרבנים מתירין אף לאחר כמה דדם משרק שריק ואינו נבלע ומה שהוא נבלע אף הוא נפלט ואינו מתעכב ודגים ועופות שאני דמשום דרפו קרמייהו בולעין בנקלה ומתוך רכות בשרם הדם מתפשט בתוכם ואינו נפלט ומ"מ אין נראה כן שהרי בשמועת מלח גרמא נראה להדיא שלא התרנו אלא משום דאיידי דטריד למיפלט לא בלע הא כל שאינו טריד לפלוט ודאי בולע:

עבר ומלח עליהן יש מי שאומר שהתחתונות אסורות לגמרי ואפי' הוא חוזר ומולחם אין המלח מפליט דם הבא ממקום אחר אחר שכבר פלטה את שלה והעליונות די להם בקליפה וחכמי האחרונים שבספרד מסכימים להתיר בשיחזור וימלח ואין הדברים נראין שהרי אמרו בכאן בדגים שמלחן עם העופות שהם אסורים כמו שיתבאר בסמוך ואלו כן היה להם לומר שיוכשרו במליחה אחרת:

חכמי האחרונים שבספרד הורו שאף חתיכת הבשר שנמלחה בפני עצמה הואיל וכלתה פליטת דמה וצירה והוא כשיעור י"ב שעות כמו שכתבנו אסור להשהותה עוד במליחה הואיל ונחה מכל פליטתה חוזרת היא ובולעת מלכלוכית טיפת הדם שעליו ומן המלח שנתמלא מן הדם וחוזר ופולטו ואם עבר והשהא צריך קליפה ודיו בכך שאין הדם מפעפע ומתוך כך ראוי לבנות זריזות להדיח את הבשר קודם השלמת זמן זה ואחר כך ימלחוה במלח אחר אם ירצו:

היתה חתיכה זו הראשונה סמוכה לסוף זמן פליטת צירה מ"מ עדיין היא פולטת ציר ומלחו עליה חתיכה אחרת מחדש כתבו חכמי הצרפתים שחוזרין ומולחין על זו השניה כל י"ב שעות משעה שנמלחה זו השניה שפליטת השניה הואיל והשיגה את הראשונה קודם שתכלה פליטתה אין פתחי הראשונה נסגרים עד שחכלה פליטת זו השניה הבאה עליה וכן ימים על דרך זה ורבים חולקין בזו:

חתיכת בשר שנמלחה ולא נגמרה פליטת דמה והניחו בצדה או אפי' תחתיה בשר תפל שלא נמלח עדין הרי דם זו המלוחה הואיל ולא נגמרה עדין פליטת דמה הוא נבלע באותה חתיכה ואסור לאכלה אפי' חיה ומ"מ כתבו חכמי הצרפתים שהוכשרה במליחה הואיל ולא יצא עדין דם עצמה כשיצא דם עצמה במליחה יצא עמה דם הבלוע הבא מחברתה:

יש חולקין לומר שכל בשר תפל שנמלח עליו בשר אחר אסורה ולא די לה במליחה מפני שדם הבא מחוץ כבר פרש ונאסר ושמא המלח אינו יכול למשוך את כלו ומה שנשאר שם כבר נאסר ואוסר אבל הדם שלא בא מחוץ אלא שהוא מעצמו המלח יוציא מה שיוכל ואם נשאר שם מעט אין קפידא אחר שלא פרש שלא הוזקקנו למליחה אלא שמא תפלוט בשעת בשול כמו שכתבנו:

תד"ה הלכתא דגים כו' ולא סגי בקנוח אין ראיה משם דנתבשלו אסור כו' עכ"ל ולא ניחא להו לתרץ ולפלוגי דהתם בתנור ליכא מים משא"כ הכא שיש בקדירה מים והוי טעם שלישי דהא כיון דהדגים נוגעות ג"כ במחבת ונפלט טעם מזה לזה לא הוי אלא טעם שני בהיתר וכדכתבנו לקמן לגבי קערות ומה"ט נמי כתבו בפשיטות בההיא דבישל בה חטאת דהוי טעם שני באיסור ולא הוי טעם שני בהיתר על ידי מים משום דהשלמים נוגעות בקדירה ונפלט הטעם מזה לזה ודו"ק:

ד"ה הלכתא דגים שעלו בקערה וכו' ויש לדקדק שאפי' נתבשלו שרי כדאמרינן פרק דם חטאת דבכל יום וכו' ומותר לבשל שלמים האידנא וכו'. ר"ל דשם פ' דם חטאת קאמד דבלי בית המקדש לא היו בלועים מנותר משום דכל יום היו מבשלין בהן וא"כ כל יום הוא ניעול ליום שלפניו ודייקו מיניה התוס' דא"כ מותר לבשל שלמים ששחטו היום בקדרה שבשלו בה שלמים של אתמול ולא אמרינן דיהיה אסור לעשות כן מטעם דשלמים של אתמול אין מותרין באכילה כ"א היום ושלמים דהאידנא אם היו מבשלים אותם בקדרה חדשה היו מותרין באכילה ב' ימים היום ומחר ומחמת שמבשל אותם בקדרה שבשל בה שלמים דשל אתמול שזמנן כל היום ואותה בלוע שנבלעה בקדרה תפלוט בשלמים דשל היום ומחמת זה יהיו ג"כ אסורים לאכלן למחר כמו השלמים דשל אתמול וא"כ ממעט באכילת שלמים אלא ודאי משום הכי מותר לבשלן בקדרה דשל אתמול משום דטעם הנבלע בקדרה משלמים דשל אתמול אינו אוסר שלמים דהאידנא באכילה למחר משום דאותו טעם הוא נותן טעם בר נ"ט משום דטעם של השלמים דאתמול בקדרה והקדרה בשלמים דהאידנא ועדיין היתר הוא דהיום אין כאן עדיין שום איסור:

בא"ד ומיהו ע"כ אין ראיה משם דהא אפי' בישל בקדרה הטאת מותר לבשל בה מיד שלמים. ונבלע טעם החטאת בשלמים ומיד טעם השני נפלט מהקדרה ונבלע בשלמים הוא אוסר השלמים מיד היום באכילה לזרים ולנשים ואין כאן נ"ט בר נ"ט דהיתרא אלא ע"כ התם לא הוי טעמא משום נ"ט בר נ"ט וא"כ אימא לך דלעולם הכא בדגים שעלו בקערה בנתבשלו לא מקרי נ"ט בר נ"ט כך הם המשך דברי התוס' אלא שיש לעיין א"כ דזה מותר אפי' לכתחלה מן התורה מטעם מין במינו בטל מדאורייתא ברוב א"כ לא משכחת נותר מדאורייתא בכלי הנבלע מבשר קדשים ולמה באה המצוה בתורה וכל כלי נחשת אשר יבושל בו ומורק ושוטף במים ונו' וצ"ע שם בתוס' דזבחים:

בא"ד ואם הא' אינו בן יומו אז אותו שהוא בן יומו מותר. הלשון אינו מדוקדק דהא לפי הדין נראה דגם אותו שאינו בן יומו נמי מותר משום דכיון שהא' אינו בן יומו לא נקרא טעם שני באיסור ולא נאסרו המים דהא הטעם של דבשר או של החלב הוא פגום ודו"ק ועיין בפוסקים:

גמ' דחלא מאי כו' ומ"ש כו'. א"כ מאי הקשה מעיקרא דחלא מאי ועיין בב"י שהרמב"ם פירש בע"א עיין עליו:

גמ' אבל צלי. צונן מיהו ברותח נמי דינו כן. או אולי כדי נטילה:

גמ' ואי אית ביה פילי כולו אסור. אצלי קאי כדפרש"י ועיין בפוסקים די"א אפילו בצונן ועיין ברא"ש. ולפ"ז חתיכת בשר [צלי] צונן שנפל לחלב צונן אסור דלכאורה אין אנו יכולין לשער כ"כ איזה חלק ואיזה מקרי יש בו פילי ושמא דוקא אם החלב מלוח קצת דומיא דכותח אף שנאכל מחמת מלחו מ"מ זה וזה גורם המליח והבקעים וצ"ע. ובש"ע משמע דוקא מלוח קצת ודוקא בצלי או אפוי ומבושל צונן:

גמ' אמר ר"נ כו' אין מניחין כלי כו' אלא מישדי ביה תרתי גללי כו'. ובי דוגי עצמו הכלי אסור כמ"ש הרא"ש והקשה הר"ן לאסור הכלי לשומן ועיין בב"י באורך ולכאורה אין קושיא דהמלח שואב הדם אצלו ומבדיל בין שומן לדם עד שאפילו אין טעם בו ולמה יאסור הדם הנבלע טפי מאילו היה בעין ואפילו הכלי עצמו היה אפשר להתיר מטעם זה וק"ל:

בתוס' בד"ה אגב חורפיה כו' לבטל טעם הבלוע בירק ונפלט כו'. דאין חתיכה עצמה נעשה נבילה כיון דהוי דהיתירא:

תד"ה הלכתא (שבדף הקודם). דהא אפי' בשל בה חטאת כו' דהוי טעם שני באיסור. מש"כ המהרש"א דלא הוי טעם שני בהיתר ע"י מים כו'. נראה דלענין איסורא לזרים כו' הוי כמו שאר איסורים שאוסרים עד העולם כמש"כ לעיל בשם הר"ן. דהא החטאת בעצם רבעא עלה איסור לזרים כו'. רק לענין לאיפסולי ביוצא צריכין אנו לדבריו:

תד"ה תרי. דכך היו בקיאין בדבר מותר. כצ"ל ולמחוק הה':

ואי פתיך בהו דליפתא שפיר דמי פי' בין בשרא לסילקא פתיך ליפתא שפיר דמי שכבר נתקנח בליפתא ולכאורה הא דליפתא שרי וכן הא דסילקא אסור משנה שאינה צריכא דכל הדומה לקישות שאין שייך בו הדחה אסור אלא בגרירא. וכל דבר יבש סגי בהדחה. ולא אתי לאשמעינן אלא הך דאי פתיך בהו דליפתא כי כך הי' דרך אכילתם אחר בשר לפת וכשחתך אח"כ סילקא מותר לאוכלו בכותח וקמ"ל טובא דהא כמה פוסקים ס"ל לעיל גבי צונן אמרי לה בעינן הדחה דכל הנוגע בכלי איסור אפי' צונן והודח מ"מ בעי' אותו דבר הדחה. וא"כ לפ"ז לא יועיל כאן פתיך ליפתא דנהי דנתקנח בלפת מ"מ כשחותך בו אח"כ סילקא צריך להדיח הסילקא ואם א"א להדית צריך גרירה קמ"ל דלא אמרינן הכי. וא"כ למאי דקיי"ל דצריך הדחה צונן בצונן יפה עשה ריף ורמב"ם שהשמיטו להך דהכא:

דף קי״ב ע״א גמר׳ ומ״ש לכי תיכול עלה כורא דמלחא, ופרש״י כשתמדוד לי כור של מלח בשכרי וכו׳ ולעיל דף י״ב ע״א הוסיף רש״י ז״ל דבדיחותא בעלמא הוא, אולם לפע״ד נראה דהאי תיכול אכילה קאמר, וכוונתו כי יש שני מיני שואל אחד המסתפק בסברא ושואל על ענין הדומה, משום דמסתפק מפני שיש לחלק בסברא, שני שואל סתם ואע״פ שלא ידע שום סברא לחלק בין הנושאים, מ״מ שואל על שני דברים הדומים אולי יש חילוק ביניהם והוא לא ידע, והנה בכל מקום שתמצא האי לכי תיכול עלה כורא דמלתא, הוא על אופן ששאל בזא״ז על שני ענינים הנראים לדומים, ומ״מ יש חילוק ביניהם, וכאשר השיב המשיב באחד לאיסור ובשני להיתר, חזר ושאל ומ״ש. מזה נשמע דהשואל שאל סתם בלי שעלה על דעתו שיש חילוק ביניהם, וא״כ קשה מה עלה על דעתו לשאול, ולא פשט לעצמו מן הראשון על השני, ועיין במהר״ם שיף ז״ל שנתעורר ע״ז, אבל הוא מה שהשיב לו לכי תיכול עלה כורא דמלתא, כי יש שואל ע״ה שלא נסמך על עצמו לדמות מלתא למלתא אולי יש הפרש בין הנושאים, והוא לא ידע, ואם אח״כ באמת השיב המשיב משונה בשני ממה שהשיב על הראשון, שואל ומ״ש, כי לא מחכמה שאל על השני, אבל אם הי׳ השואל בעצמו מסופק בסברא אם יש לדמותם או לחלק ביניהם, לא הי׳ חוזר ושואל ומ״ש. והנה השואל בלי טעם הוא כמאכל טפל בלי מלח, כי המלח ממתיק ונותן טעם במאכל, ולכן כאשר שאל ומ״ש ונתגלה שהוא שואל כסתם ע״ה, בלי להסתפק בסברא אלא משום שאינו סומך ע״ע לדמות מלתא למלתא, הרי שאלתו היתה כמאכל טפל בלי מלח, לכן השיבו לו לכי תיכול עלה כורא דמלתא, לרמז לו ששאלתו היתה חסורה מלח ששאל בלי טעם ודו״ק.

ובגוף איסור לאנוחי כדא דמלתא גבי כדא דכמכא אני תמה דהחשש שיפול מן הכמכא לתוך המלח ואח״כ ימלוח קדרתו, אינו מביאו לשום איסור דמסתמא איכא ס׳ בקדרה נגד המלח שנותנים לתוכו, ומכש״כ נגד הכותח שנתערב במלח, ואפילו לפי מה שכתבו התוס׳ שימלוח בשר, עיין בלב ארי׳ שגם בזה מסתמא ס׳ נגד הכותח, ואיך יאמר על דבר כזה שבשום אופן א״א לבוא לידי איסור, דאסור להניח זה אצל זה. ואולי משום מבטלין איסור לכתחלה נגעה בה דהאי איתי׳ לאיסורא בעינא, אלא דגם זאת אין כאן, דהרי לא ידע ולא כיון לבטל, ובפרט בב״ח דשניהם היתר לא שייך כ״כ אין מבטלין זה בזה לכתחלה, עיין לעיל בסוגי׳ דטיפת חלב מה שכתבנו בזה. ואולי מה״ט הי׳ לרמב״ם ז״ל שיטה וגירסא אחרת בזה, והוא דאין להניח זה אצל זה בסמוך ממש, מפני שהמלח שואב טעם הכותח, ונמצא מבשל בשר במנא שיש בו טעם חלב, וניהו דודאי בטל טעם החלב בקדרה, אבל הלא אנן אסרינן ליתן אפי׳ מעט חלב בתוך הקדרה לכתחלה, והאי ודאי הוא ששואב טעמו ואינו חשש שמא יפול, כמו לפי׳ רש״י ודו״ק.

דין דאסור להניח כד של כותח אצל כד של מלח אבל אצל כד של חומץ מותר ובארנו דאסור ג"כ לכתחילה להניח כד של בשר אצל כד של חלב בתיב' א':

בעא מיניה רב דימי בר יוסי מר"ט מהו לאנוחי כדא דכמכא גבי כדא דמילחא א"ל אסור דחלא מאי א"ל שפי' דמי ומ"ש האי איתא לאיסורא בעינ' פירו' שהו עב ולא בטיל והאי ליתא לאיסורא בעינא פי' ובטל בס' והרמב"ם בפ"ט מהמ"א מפר' דלאנוחי כדא דכמכא גבי כדא דמילחא בסמוך ממש קאמר משום דמשאיב שאיב ליה מילחא לכותחא אבל חלא שרי משום דלא שאיב ומ"ש בספרו אין מניחין כד של מלח בצד כד של קמח מפני ששואב ממנו ונמצא מבשל הבשר במלח זה שיש בו טעם החלב אבל מניח כד החומץ בצד כד הקמח שאין החומץ שואב ממנו וכ' הר"ן שכן פי' ר"ח ובוודאי דלהאי פירושא לא שייך מאי דאמרינן האי איתא לאיסורא בעינא אלא גי' אחרת היתה להם וככר כתבתי כל היכא שאין הכרע לגירסא אזלינן לחומרא שאין להניח כדא דכמכא גבי כדא דמילחא בתיבה אחת אפילו אינם נוגעים ממש מטעם גירסא שלנו שמעינן מדברי הרמב"ם דכדא דחלא אצל כדא דכמכא מותר אפילו נוגעים הכלים ממש להדדי דהא לא בלעי וכ' התו' והרא"ש ואין לאסור מטעם זה לתת בתוך תיבה אחת כד של בשר אצל כד של חלב דמזהיר זהירי שלא יפול מזה לזה אבל הכא לא מסקי אדעתייהו ליזהר שלא יפול מן הכותח במלח ויתן ממנו לתבשיל אבל הא"ז כ' וז"ל שריב"י כתב בשם רש"י שיש להחמיר שלא להניח ב' תבשילין של בשר וחלב סמוך זה לזה בתיב' אחת שמא יתערבו ולא ידע א"ל שיכסנו בטוב ומיהו בדיעבד אי הניחם שרי דלא מחזקינן איסורא ע"כ ומהרא"י כ' בשערים שלו דהכי נהוג שאין לאסור כו' כדברי התו' ושרי לאנוחי דבשל סופרים הלך אחר המקיל דמדאורייתא ודאי שרי לאנוחי ותו מאחר דכתבו התו' ואשר"י להתיר ליתא לר"י שירלייאן מקמייהו ע"כ וא"י למה בא להקל דלכאורה יראה מ"ש התלמוד דלא לאנחי כדא דכמכא גבי כדא דמילחה כ"ש שלא להניח בשר אצל חלב דחיישינן לתערובות ואין זה קרוי בשל סופרים כי דרר' דאורייתא אית ביה שקרוב לודאי שיבא לידי קלקול ומ"ש דליתא לר"י שירלייאן הלא הא"ז שהיה בעל הוראה מן האחרוני' הביא דבריו א"כ למה לא ניזיל בתריה לחומרא בפרט מאחר שיש להם במה ליתלות שהרי כ"כ בשם רש"י ע"כ יש לחוש להוראתו והעולם נזהרים שלא להניח שום מאכל של שומן עם מאכל של חלב בתיבה אחת א"ל שיש הפרש מחיצה ביניהם ולא זו בפעם אחת אלא אפילו בזא"ז שלא יפול מן המאכל לתוך התיבה ויעמוד בו אח"כ המאכל של חלב ואע"פ שצונן לא בלע אפ"ה החמירו בדבר דלפעמים תהיה הקדירה חמה ולאו אדעתיה:

דין דאף המליחות שדרך לעשות בבשר שצולין בשפוד נמי מיקרי אינו נאכל מחמת מלחו ובארנו דגוזל שנפל לכותח והכותח והגוזל שניהם אינם מלוחים מותר:

מסקינן ההוא בר יונה דנפל לכדא דכמכא שרייה ר"ח בר אבא מפשרוניא א"ר מאן חכים למישרי כה"ג אלא ר"ח מפשרוניא דגברא רבה הוא וקסבר כי קאמר שמואל מליח הוא כרותח ה"מ דאינו נאכל מחמת מלחו וכו' פי' רש"י אינו נאכל מחמ' מלחו עד ששורין ומדיחין אותו כעין מליחת בשר להצניע והר"י ז"ל אומר דלא חשיב אינו נאכל מחמת מלחו אלא א"כ נמלח כעין עיבו' כדאמרינן בפ' כ"ג האי מאן דמלח בשרא חייב משום מעבד ומוקי לה דבעי לה לאורחא וק' לר"ת דאטו הני אטמהתא דאימלחו בי ריש גלותא בגידא נשיא דמייתי עלה מליח כרותח וכן קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח וכן ההיא פינכא דר' אמי וכן רב מרי אימלח ליה שחוטה בהדי בשר נבילה אטו כל הני מליחות הוי לאורחה או להצניע והיה או' ר"ת דכל מליחה שעושין לקדירה חשיב אינו נאכל מחמת מלחו שהרי פי' בה"ג דשיעור מליחה כשיעור צלייה משום דיוצא הדם ע"י מליחה כמו ע"י צלייה ולכן חשיב מליח כרותח וא"כ מליחה שאנו עושין לקדרה כדי להפליט הדם הוי מליח כרותח ומסקי' נמי בפ' הקומץ טעמא דמעטי' קרא דם ממליחה האל"ה דם לבעי מליחה והא נפקא ליה מתורת דם דאר"י דם שמלחו אינו עובר עליו וכן דם שבשלו אינו עובר עליו אלמא מליחת קדשים קרי להו אינו נאכל מחמת מלחו דהוי כרותח ממש מדפטר דם שמלחו כמו דם שבשלו ומליחת קדשים הוי כעין מליחת קדירה שלנו כדמסיק התם במלח יכול תביננו פירוש מעט מלח להסיר טעם התפל כבינה המיישרת את האדם ת"ל במלח תמלח לרבות שיהא רוב המלח מקלקל הטעם וכיצד יעשה מביא האבר ומולחו והפכו וחוזר ומולחו א"ר וכן לקדירה הרי לך שמליח' הקדירה היינו אינו נאכל מחמת מלחו א"ל שידיחו יפה יפה להסיר המלח שעליו כ"כ התו' והרא"ש לפי גי' ר"ת דג' וכן לקדרה אבל לפי מ"ש לעיל בפ"ק דגירסת ריב"א שג' וכן לצלי עיקר שמעינן דאף המליחות שדרך לעשות בבשר שצולין בשפוד שמולחין הבשר מכל צד קרוי אינו נאכל מחמת מלחו שאם היה בא לאכול עתה באומצא או שהיה כבר מבושל ונמלח כעין מליחת צלי לא היה נאכ' בלא הדחה ומ"ש מרדכי והסמ"ג דמליחה מועטת דלצלי לא הוה הבשר כרותח ע"י כן אבל הציר הנוטף ממנו הוי כרותח דהציר מיהו אינו נאכל מחמת מלחו כדפירש' ר"ב ע"כ וכן השערים היינו משום דס"ל דגרסינן וכן לקדרה התם הוא דאמרינן מולחו והופכו וחוזר ומלחו אבל לא בצלי אבל גירסתנו אף בצלי מולחו והופכו וחו' ומולחו אלא שבמליחה מועטת סגי ולקמן נפרש מה חילוק בין מליחת קדירה למליחת צלי:

דין בשר או גבינה שיש זמן מרובה קצת שנמלחו ועדיין הם לחים ויש בהם ליחלוחית מלח או ציר ולא הורחו אחר המליחה יש לחושבם כרותח לעניין דברי' שיפלו בהם או שיפלו עליהם אבל אם הם יבישי' וניכר לעינים שאין בהם ליחלוחי' כלל אפילו חזרו ונתלחלחו ע"י מים לא נחשב עוד כרותח והא דחשבינן כרותח היכא דלא נתייבש היינו משו' דאמרינן גוף החתיכה חשובה רותח אע"פ שהמלח פסק כחו ותשש כחו לאחר שיעור מליחה מ"מ גוף החתיכה חשיבה רותח כל זמן שהיא לחה אעפ"כ אינה נאסרת מכח ציר שבגומות דלא שייך לומר שהבשר שהוא רותח בולע דבר לח שמוצא אצלו דלא אמרינן הכי אלא בשאר איסורין או בבשר בחלב אבל לא לגבי פליטת דם עצמו:

פסק כ' בא"ז בשר או גבינה שיש זמן מרובה קצת שנמלחו ועדיין הן לחין ויש בהן ליחלוחית מלח או ציר שעליהם יש לחושב' כרותח לענין דברים שיפלו בהן או שיפלו עליהן אבל אם הם יבישים וניכר לעינים שאין בהן ליחלוחת כלל אין לחוש ואם חזרו ומתלחלחות ע"י מים יש לחוש וגבינה שנמלחו חושב ר"י אין נאכלין מחמת מליחה אבל לאחר שנרחצו תו לא חשבינן אין נאכלין מחמת מולחן ע"כ וכ"כ בסמ"ג ובשערים דבשר וגבינה שנוגעים כשהם לחין אם שניהם מלוחים ואינם יבישים שניהם אסורים ומהשתא צריך לחלק ולומר אע"פ שהמלח אחר שפסק כחו דהיינו אחר זמן פליטתו לא חשיב כרותח מ"מ גוף הבשר כל זמן שהוא לח לא פסק מרתיחתו וחשוב כרותח ואוסר אפי' הגבינה ואע"פ שכתב הסמ"ג מדברי התו' דעיקר הטעם מה שאנו מתירין בחתיכות המלוחות זו ע"ג זו ותמצא בהן לאחר ימים או יותר גומות מלאות ציר בין חתיכה לחתיכה והמלח נימוח בתוכו וכבר נגמרה כל פליטתו והיה לו לאסו' כדי קליפת בחתיכה אלא משום דאמרינן דלאחר שנתן המלח כחו בבשר והפליט דמו פסק כחו ומחמת אותו המלח לא יחשב כרותח עוד ועל אותו הטעם כ' הסמ"ג שהוא הגון וא"כ משמע דאפי' גוף הבשר לא חשיב כרותח דאל"כ מה מהני שהמיחוי לא חשיב כרותח מה בכך לא יהא אלא בצונן מ"מ הבשר המלוח אם יחשוב כרותח בולע הו' דבר לח שמוצא אצלו כדאיתא להדיא בש"ד דאם היה הגוזל מלוח כל צרכו אפילו לא היה הכותח מלוח הוי אסור מה"ט אלא בע"כ צ"ל דלהך שינוייא גם גוף החתיכ' שנמלח לא חשיב כרותח לאחר שיעור מליחה ומ"ה כ' מהררא"י בת"ה בסי' קנ"ט דלכך נראה שאין למחות ביד המקיל בכה"ג לצורך סעוד' מצוה ששמו בשר הרבה מבקר וצאן בכלי מנוק' אחד ומלחו ג"כ בכלי אחר אווזות ואחר ששהו הכל שיעור מליחה ויותר כמו חצי יום לקחו האווזות ושמו אותו על הבשר והפכו כל הבשר עם האווזות מלמעל' למט' ולמט' למעל' עד שנגעו הכל זה בזה ונמצא אח"כ שאווזא אחת היתה טריפה ואין ס' בכל הבשר אפילו כנגד אווזא אחת אפ"ה יש להתיר בכה"ג מאחר דלא חשיב כרותח והיו כדבר צונן שנגע בצונן ולא בעי אלא הדחה וק' דלפי דבריו ק' דברי הסמ"ג אדברי עצמו שאוסר בשר וגבינה שנגעו זה בזה כל זמן שהן לחין אפי' אחר זמן פליטת הבשר אלמא דחשיב גוף הבשר כרותח ואף שמהרא"י הרגיש בקושיא וכתב דאין להתיר אלא לצורך גדול דקשה לסתור דברי הא"ז דחשיב להדיא כרות' אפי' לאחר זמן מרובה מ"מ דברי הסמ"ג אינם מיושבים אהדדי דא"א לומר דאיירי קודם שפליט הבשר דמו שהרי לא חילק אלא בין לחין ליבישים אבל כל זמן שהם לחין לא חילק א"כ בודאי ס"ל כדברי א"ז אלא צ"ל דלא אמרינן האי סברא שמוצי' דבר לח אצלו ובולע אלא בבשר וחלב או שאר איסורין אבל דם שדרכו להיות שריק אם אינו בעין נהי דהכא לא שריק לגמרי שהרי הציר מונח בגומא מ"מ מהני סברא זו שאינו נבלע בבשר מאח' שפס' כח המלח שיבלע בבשר וא"כ נהי שהבשר הוא רותח עדיין מחמת מליחה מ"מ אינו בולע דם פליטתו מעצמו היכא דליכא דבר אחר שגורם לכך או מלח או היה חם מחמ' המלח ולא בעניין שהוא רותח בעצמו ומ"ה דברי הסמ"ג ישרים ומה שבנ' עיקר יסודו שאין לחלק בזה דאי ל"ת הכי מאי מקשה לעיל הגאון ששינוי דידהו אההוא בר גוזלא שנפלה לכדא דכמכא דשרי תלמודא משום דהכותח לא היה נמלח כל הצורך הא אם לא היה נאכל מחמת מלחו היה אסור אע"ג דהכותח היה נמלח מימים רבים אלמא אפי' לאחר זמן שיעור מליחה מליח הרי הוא כרותח ומתרצינן דש"ה דהכותח לא פסק כחו שהרי לא פלט כלום ולכך אי הוה מלוח כל צרכו הוי חשובה כרותח לעולם ע"כ ומאי קושיא התם הכותח היה גוף החתיכה שנמלח ולכך אי הוה מליח כל הצורך הוה חשיב כרותח אפי' לאחר ימים רבים אלא בע"כ אין לחלק ולזה הבניין אין לו יסוד כלל דבודאי בתחילת הקושיא דעדיין לא ידעינן בין היכא שפסק כחו כגון שפלט דמו להיכא דלא פליט א"כ כ"ש שאין לחלק בין מלח לבשר אבל לפי התירוץ דמחלקינן בכה"ג בין היכא דפלט להיכא דלא פלי' נוכל לומר נמי ולחלק בין המלח והבשר שהמלח פסק כחו לפי שמפלי' דמו אבל בשר שבלע כח המלח לא נח מרתיחתו ועדיין חשוב כרותח ומה שכתוב התו' שהכותח לא פסק כחו ולא כ' משום שגוף הכותח חשיב כרותח היינו שהאמת תפסו שלא פסק כחו כלל וחשוב ודאי כרותח ועוד יש לומר דאין לחלק בין המלח לגוף הדבר כ"א בבשר שהמלח פסק כחו אחר שהפליט ונבלע כח רתיחתו בבשר אבל בכותח אין לחלק בהכי שאם המלח אינו כרותח אף הכותח אינו כרותח אלא בע"כ חשוב הכל כרותח עוד אני אומר דכי דייקאו אשכחת להדיא שיש לחלק בין המלח שפסק כחו ובין הבשר דהא לקמן כתב הרא"ש להדיא בסימן ע"ד גבי ציר שנמצא בגומות בין החתיכות אמאי אינה אוסרת הבשר דא"ל דלא אמרינן מליח כרותח אלא בשעת פליטתה אבל אחר גמר פליטתה לא חשיב כרותח דהא גבי גוזלא שנפל לכותח אמרינן מליח כרותח אלמא דמשוה ליה ואח"כ בסי' ע"ז במעשה של רש"י כ' להדיא דלא דמי לגוזל שנפל לכותח משום דהתם לא פסיק כחו שהרי הכותח לא פליט מידי וגם הסמ"ג לא כתב האי שינויי' דתו' דיש לחלק דלאחר זמן פליטה לא חשיב כרותח אלא בענין מעשה של רש"י כתב כדברי הרא"ש אלא בוודאי צריך לומ' דדוקא גבי מלח יש לחלק ולומר שאחר שגמר כחו שוב אינו חשוב כרותח להפליט או להבליע הדם שבתוכו בתוך הבש' כמו מעשה של רש"י אבל בציר שבין החתיכות דומה דחשוב כרותח לעולם שהרי הציר לא פליט מידי אלא עומד בכחו ברתיחתו וה"ה הבשר גוף הבשר חשוב כרותח ועומד ברתיחתו ומ"ה ראוי לאסור לחשוב הבשר לעניין בליעת איסור כרותח כל זמן שהוא במלחו ולא הודח בין מליחה ראשונ' שהיא להוצאת דם בין מה שמולחין הבשר להצניע כמו הכותח דהוי חשיב כרותח אי הוי אינו נאכל מחמ' מלחו אע"ג שאין המלח פולט מידי ולעניין בשר וגבינ' כו' שכ' הא"ז אפילו הם יבישים וחזרו ונתלחלחו ע"י מים שיש לחוש ל"נ דאין קרוי לחין אלא מחמת עצמן שאז הוא קרוי כרותח ומפליט הלחלוחי' ולא בע"א וכן איתא להדיא במרדכי פ' כ"ה וכן עיקר הנראה בעיני כתבתי:

דין גוזל שהוא צלי אפי' צונן שנפל לכותח אפי' לא נמלח לא הכותח ולא הגוזל אסור כדי קליפה ואם הוא צלי וגם אית ביה בקעים או מתבל בתבלין אסורא כוליה אבל חי לא ואפייה ובישול כצלייה דמו:

נחזור לעניין הגוזל שנפל לכותח:

דמסקינן וה"מ חי אבל לצלי בעי קליפה אפי' צונן דע"י צלייה רכיך הוא ובולע ואי אית ביה פילי אסור כוליה ולא סגי לה בקליפ' וכ' הרא"ש לכאור' משמע דאצלי קאי ובס"ה כת' דאפי' חי ואי מתובל בתבלין אסור אע"ג דלית ביה פילי אבל דעת רש"י דאית ביה פילי אצלי קאי וכ"כ א"ז והיכא דמתובל בתבלין פרש"י נמי קאי אהיכא שנתבשל כבר שכת' התבלי' שתבשלו עמו מרככין אותו והטור בסי' צ"א כ' דמתוב' בתבלין ג"כ אפי' חי נאסר שכ' וז"ל ודוקא בבשר חי יש חילוק בין נאכל מחמת מלחו בין אינו נאכל אבל בצלי אי' חילוק אפי' נפל למליחה שנאכל מחמ' מלחו בעי קליפה ואם יש בו בקעים או מתובל אפי' אין בו בקעי' והוא חי כולו אסור והר"ן והרשב"א יש להם שיטה אחרת שפי' חי וצלי דקאמר היינו צונן ורותח דחי הוא צונן וצלי הוי רותח אבל צונן לעולם סגי בהדחה אפי' היה צלי או מתובל בתבלין וכ"ד הראב"ד וכ' הרשב"א שכ"ד רש"י וכתב עוד ואי ק' לך לדברי רש"י כיון דצלי רותח הוא אפילו כי לית ביה פילי היאך מספיק לו בקליפה והלא הכמכ' רך וחזר הבר יונה שנפל לתוכו חם כמתבשל בתוכו י"ל כל שנפל הבר יונה לתוך הכמכ' ה"ל כחם לתוך צונן וק"ל כשמואל דאמר תתא' גבר ואע"פ שהב"י שוקע לתוך הכמכא והכמכא צף על הב"י אינו כצונן לתוך חם וכל שהוא במקומו הוא הגוב' ומקרר הבר יונה דנפל לגביה הלכך בקליפה סגי ליה כנ"ל עכ"ל והנה מ"ש שאפילו רותח אינו אסור אלא בכדי קליפה ולא יותר מ"כ בהג"מ וז"ל מ"ש ואם היה צלי קולפו היינו דוקא בצלי צונן אבל רותח לא סגי בקליפה לחוד אלא צריך להניח כדי נטילת מקו' בעומק ע"כ משמע דלא ס"ל דאמרי' תתאה גבר דאל"כ למה לא סגי בקליפה ונראה ליישבה מאחר דבלא רותח בעי קליפה מחמת שכבר צלוי ורכיך ובולע דבר צלול שאצלו אפי' היה צונן ועתה שהוא רותח אמרינן אדמיקר ליה בלע בכדי נטילה ומ"ש דלדעת רש"י איירי בצלי רותח ולבי אומר שלא עלה על דעת רש"י שצלי איירי ברותח דא"א שלא היה מפרש וכ"נ דא"כ לא הל"ל חי וצלי אלא צונן ורותח גם שאר כל המחברי' לא ס"ל הכי וכ' שאפי' בצונן מיירי והטעם מאח' שהבש' הוא צלוי ורך ומצא דב' צלול אצלו בקל הוא בולע ולעניין פסק הלכה אי פילי קאי אצלי נר' כמ"ש מהרא"י וז"ל ובא"ז כ' דחי אין פילי אוסרת כן יראה דהכי נהגינן דהא כששורין הבשר קוד' מליחה ויש עליו דם בעין הרבה שמתערב עם המים ולא דייקי מידי אי אית ביה פילי בבשר שיאסר מדם והמים שמעורבין ביחד ולפעמים שורה זמן מרובה ודוחק לחלק בין דם לשאר איסור ע"כ ובימי חורפי הייתי משתומ' עליו שפסק להקל נגד הרא"ש והשערים גם ממה שהביא ראייה מבשר ששורי' כו' שפיר יש לחלק בין איסור דם לאיסור חלב כדלעיל בסי' שלפני זה גם התם תפל לגמרי משא"כ בנדון דידן דלב"ה היה הכותח מלוח קצת וכ"ש לפי' רשב"א שאף הגוזל היה מלוח קצת ומדברי הי"ד לעיל משמע דאיירי אם נמלח קצת שכ' אפי' נפל למליחה שנאכל מחמ' מלחו אכן נ"ל דשפיר כתב לנהוג הכי מאחר דכמה רבוותא שריוה אפי' בהדחה בעלמא היכא שהוא צונן כגון הראב"ד והרשב"א והר"ן א"כ לכל הפחות מהני לן סברא דידהו דלא אסרינן פילי בבשר חי וכן מתובל אי לא דרכיך ע"י צלייה או בישול כמ"ש מהרא"י וז"ל ונראה בעיני שהבישול והאפייה נמי מרככין המאכל גם יש להוכיח הסברא מדברי רבותי' ע"כ והא דקאמר יש להוכיח מדברי רבותינו היינו מדיני שבת שיש בישול אחר אפייה וצלייה אלמא דדמי' בריכוך וגם הסמ"ג כ' הלכך יזהר שלא ליתן פת אפויה כו' וגם מצלי יזהר אלמא דיותר רך בטבעו אפי' מן הצלי וכן מסתבר אכן מה שיראה מדברי מהרא"י דאפילו לא היה הצלי וגם הכותח נמלח כלל יש לאסור דהא מייתי ראייה מבשר ששורי' כו' לא יראה בעיני ובודאי צונן לא בלע מצונן ולא בעי אלא הדחה אפי' מתובל בתבלין שהרי לפי' רש"י אינו אלא שמרככין הבשר ומה מועיל הריכוך כשהו' טפל לגמרי ולכן אין לנו לאסור אלא מה שאסרו חכמים דהיינו שעובדא דגוזל שנפל לכותח שהכותח הוה מלוח בולע הצלי מחמ' כח המלח אעפ"י שאינו כרותח גמור ואוסר בכדי קליפה בצלי שהוא רך לבלוע והיכא שאית ביה נמי פילי או מתובל אוסר כולו אבל בלא נמלח כלל לא הבשר ולא הכותח לא נראה לאסור כלל וכדמשמע מדברי י"ד ואף שיש לחלק ולומר דאי אית ביה פילי או מתובל בתבלין מאחר שבנמלח קצת אוסר כולו א"כ בלא נמלח כלל אוסר לכל הפחות בקליפה אבל מ"מ הי"ד לא הזכי' שום חלוק ביניהם וכ' סתמא שבעי מליחה קצת משמע שבכל עניין בעי מליחה ובפרט מאחר שכל אלו הגדולים התירו בהדחה כל היכא שהוא צונן אפי' שניהן נמלחו רק שנאכלין מחמת מלח כ"ש שיש לנו להקל בצונן ולא נמלח כלל אבל מה אעשה שס"ת והסמ"ג והג"מ כ' להדיא שכך הדין אפי' לא נמלח לא הבשר ולא החלב והרמב"ם נמי כ' סתם בשר שנפל לחלב או לכותח וסתם חלב אינו מלוח ואף שבעל השערי' כ' סתמא וה"ה שאר בשר אם הוא צלי ונפל בחלב או נוטף החלב עליו צריך קליפה ואע"ג דשניהם צונן ואי אית בהו פילי הכל אסור ולא נאמר שאני גוזל דרכיך משמע סתמא אפי' שתיהן אינם מלוחים מסתפינא לחלוק עליהם לכתחילה ולהתיר מה שהם אוסרים:

דין איסור צונן לתוך היתר צונן אי איפכא מדיח איסור חם לתוך היתר צונן או היתר חם לתוך איסור צונן בעי קליפה ולא יותר דאמרי' תתאי גבר ובדבר דלא שייך קליפה כגון בשר רותח לתוך חלב צונן צריך ס' בחלב נגד הקליפה והבשר לעולם צריך קליפה אבל חם תוך חם או אפי' צונן לתוך חם באופן שהתחתון חם בין הוא האיסור או ההיתר אמרינן תתאי גבר ואסור כוליה ולא סגי אפילו בנטילת מקום ואין חילוק בין חם ע"י בישול לחם ע"י צלי והיכ' שהאיסור וההיתר נוגעין זה בזה באופן שאין שום אחד מהם לא עילאה ולא תתאה אז דינו כטהור מלוח וטמא תפל להחמיר אבל לא להקל ולהתיר איסור קר והיתר חם בלא קליפה:

גרסינן בפ' כ"צ איתמר חם לתוך חם דברי הכל אסור צונן לתוך צונן ד"ה מותר חם לתוך צונן צונן לתוך חם רב אמר עילאה גבר ושמואל אמר תתאה גבר ואמרינן ת"כ דשמואל חם לתוך חם וכן צונן לתוך חם אסור צונן לתוך צונ' וכן חם לתוך צונן מדיח ופריך חם לתוך צונן מדיח אדמיקר ליה בלע אלא אימר חם לתוך צונן קולף צונן לתוך צונן מדיח תניא אידך בשר רותח שנפל לתוך חלב רותח וכן צונן שנפל לתוך חם אסור וכו' וכ' הרא"ש מדברי ר"ת דפריך בפ' כ"צ תימא למה הביא התלמוד' הברייתא שנייה שהיא לגמרי כמו הראשונה וי"ל דקמ"ל דבשר רותח לתוך חלב צונן שרי החלב ואע"ג דחם לתוך צונן בעי קליפה בדבר דלא שייך קליפה מותר ואשמועינן דבר זה מדאיירי ברישא בבשר בחלב וסיפא לא איירי אלא בקליפה והדחה דשייך בדבר יבש ואם איתא דאיכא שום איסורא גבי חלב ה"ל לפרושי מאי דיניה וריב"א היה מצריך ס' לכדי קליפה עכ"ל וכ' על מהרא"י בשערי' שלו וריב"א היה מצריך ס' לכדי קליפה אף דבשאר דוכתא אין קליפה אוסרת קליפה וכן כל אחת חברתה אפילו אם הקליפות כולן שומן כדפי' הטעם בשערים דאין כח לנאסר במקום שאין האיסור יכול לילך לשם וה"נ אין טעם הבשר שולט בכל החלב אפ"ה צריך ס' נגד הקליפה דשאני הא דדבר לח הוא ומתערב הכל יחד ולכן בעינן ס' ויראה דהכי נהוג כריב"א לחומרא אע"ג דאשר"י מייתי שם ראיי' לר"ת ושרי החלב לגמרי ע"כ והנה מ"ש מהרא"י להחמי' ולהצרי' ס' היינו להתיר החלב אבל הבשר לעולם בעי קליפה אפי' יש שם ס' בבשר נגד החלב דמאחר דתתאה גבר א"כ לא בלע דרך כולו ולא שייך אלא קליפה בין רב ובין מעט ומ"ש מהרא"י להחמיר כריב"א ולא פסק כדעת הראשונה של הרא"ש שהוא דעת ר"י גם הטור פסק כן להקל מדברי הרמב"ם היינו משום שאין לבנות יסוד על קושיא ולתרצה ולבנות ממנה היתר חידוש להתיר החלב בלא קליפה ומ"ה הביא הרא"ש דעת ריב"א באחרונה וגם איכא לתרוצי איפכא דהכי ק"ל דדוקא גבי דבר יבש הוא דשייך קליפה אבל בחלב לפעמים הכל אסור אם אין ס' כדי הקליפה והיכא שנשפך חלב רותח על בשר צונן כ' הטור דג"כ הוא דינא כמו בשר רותח בחלב צונן וקולף הבשר והחלב מותר וא"צ ס' נגד קליפת' ואזיל לסברתו דפסק כר"י ולא כריב"א והא דאמרינן תתאה גבר ואדמיקר ליה בלע אין חילוק בין האיסור למעלה או למטה וכ"כ מהרא"י בשערים שלנו וז"ל יראה אפי' כשהאיסור צונן למטה אמרינן אדמיקר ליה לעליון מפליט ובולע וראייה מהגעלה ע"י עירוי ע"כ והא דחם לתוך חם או צונן לתוך חם אין חילוק בין הוא חם מחמת בישול כמו שנפל לקדרה או חם מחמת צלי כאשר כ' השערים ולא כמו שחילק הי"ד כשחם מחמת צלי שאין אוסר אלא כדי נטילה אלא דאמרינן דצלייה כבישול וכן במליחה אלא שאין שייך בו תתאה גבר אלא תלוי הכל בטמא מלוח וכמ"ש לקמן ס' ע"ט ואף לפי סברת הטור דס"ל חם דצלי דיו בכדי נטילה מ"מ יראה להחמיר מאחר שהוא מודה בחתיכה שהיא שמינה שמפעפע בכול' איכא נמי למיחש בכל החתיכות דאין אנו בקיאין איזה היא שמינה או כחושה ופעמים שהיא שמינה בפני' ונר' ככחוש' ומאחר דגבי שמינה בין האיסור שמינ' בין ההיתר שמינה אוסר' בכולו אפי' בצלי היכא שהתחתון חם מ"ה לא מפלגינן ואסרינן הכל בכולו ודומה לזה תמצא בהג"מ פרק ט"ו בשם ר"פ ע"ש והרשב"א נמי פסק דצונן לתוך חם אוסר בכולו אם אין ס' כנגדו אלא שהוא מחמי' ומצריך בכל דבר שמפעפע נמי בכדי נטילה אפי' איכא ס' וראייתו מהא דנטיף מרוטבו של חרס וחזרו אליו יטול את מקומו אכן כל שאר המחברים לא ס"ל הכי אלא כל היכא דבטיל בס' ל"צ לא נטילה ולא קליפה ומהתם אין ראייה דגזירת הכתוב הוא צלי אש ולא מחמת ד"א וא"כ אותה מקום נצלה מד"א ואין שייך ביטול ס' כנגדו ע"כ יטול אותו מקום משא"כ בבליעת איסור וע"ז ראוי לסמוך ולהחמיר ולאסור צונן לתוך חם בכולו כמו חם לתוך חם וכ"מ דעת השערי' וברוב המקומות פסקינן כשערי' ובפרט שהסמ"ק נמי פסק כן וכן מורין ואל תסמוך על בעל ת"ח שהעתיק דברי י"ד להקל ולהתיר בכדי נטילה והיכ' שהאיסור וההית' נוגעים זה בזה דלא הוי שם לא עילאה ולא תתא' נ"ל פשוט דדינו כמו טהור מלוח וטמא תפל בפרט לפי טעם הסמ"ק שמחלק בין חום שע"י אש דאמרי' תתאי גבר ובין חום ע"י מליחה דאמרי' שמא מלוח כו' נמצא היכא שאין אחד גובר על חבירו שדינו כמליחה שוב מ"כ בהג"ה ש"ד בשם ת"ה דאם מונחים זה אצל זה סגי להו בקליפה ע"כ מ"מ סברתי חזקה וישרה בעיני לכל הפחות להחמיר באיסור חם והיתר קר שמונחים זה אצל זה לאסור בכולו אכן אם ההיתר הוא חם והאיסור קר שמונחים זה אצל זה לא סמכתי אסברתי לדמו' לטהור מליח ולטמא תפל ולהתי' אפי' בלא קליפ' אלא מחמיר אני כדברי הרשב"א להצריך קליפה וכ"ז כשאח' חם והשני קר אבל בשניה' חם לכ"ע אין חילוק בין מונחו' זה על זה בין מונחו' זה אצל זה:

דין שכלי שני אינו מבשל אפי' היד סולדת בו וגם אינו מפליט ומבליע באחד כגון דבר אסור ודבר היתר שבאו בכ"ש אין נאסרים זה מזה אבל בדבר האסור שנפל להיתר וההיתר הוא חם מכ"ש או היתר לאיסור חם בכ"ש שפיר בולע ואוס' עד כולו אם היד סולד' בו וכ"ש בערוי ולא שייך תתאה גבר אלא בחתיכה ולא ברוט' ובדבר צלול המתערב ומסבב אותה מכל צד והיכא שהוא כ"ש ואין היד סולדת בו לא בעי רק הדחה:

פסק כ' הטור כתב הרשב"א י"א שאין מפליט אלא חום של כ"ר שהוא מבשל אבל כלי שני וכן עירוי שהוא ככ"ש אינו מפליט ול"נ שהרי חום של בה"ש וחום חלב הכסלים מפליט שהן פחותים מכ"ש אלא כל חום שע"י האש מפליט אפי' אין היד סולדות בו ע"כ ונ"ל שאין הנדון דומה לראייה שאין חום בה"ש וחום חלב הכסלים מפליט אלא כדי קליפה אבל להבליע בכל ההיתר לא חשיב חום אלא א"כ היד סולדת בו אפשר שר"ל דחום לתוך חום אינו אוסר ג"כ אלא כ"ק וכן ראיתי למקצת מהמחברים ואינו כן אלא אוסר כולו אם היד סולדת בו לפיכך נפל איסור חם לתוך היתר חם או אפילו איסור צונן לתוך היתר חם הכל אסור ותימא מאי השיג עליו דלמא הרשב"א נמי ה"ק דע"י כלי ראשון אוסר הכל וע"י כלי שני אוסר בקליפה וכת' רק נגד החולקים שאומרי' שכלי שני אינו מפליט וי"ל דדייק מלשונו מדכתב י"א שאין מפליט אלא חום כלי ראשון כו' כי לא היה לו לומר אלא י"א שאין כ"ש מפליט כלל א"ו ה"ק יש שמחלקין בין כ"ר לכלי שני לעניין פליטתה ול"נ אלא כל חום שע"י האש מפליט ר"ל בשוה ולא חלקו חכמים בין כ"ר לכ"ש אלא לעניין בישול כו' כך הבין הטור מדעת הרשב"א אבל ב"י ראה בת"ה שמוכח שם להדיא שלא עלה על דעתו להצריך יותר מקליפה ולא כ' זאת אלא כנגד אותם שלא הצריכו אלא הדחה בלחוד ולעניין פסק הלכה כתבתי בפ' כירה סי' כ"ד נהי דכלי שני אינו מבשל אפי' יד סולדת בו וגם אינו מפליט ומבליע כאחת כגון דבר איסור שנאסר כבר ודבר היתר שבאו בכ"ש אין נאסרין זה מזה (וכ"כ לעיל סי' ס"ד) אבל בדבר איסור שנפל לכלי שני של היתר או היתר לאיסור שפיר בולע ואוסר עד כולו מאחר שהיד סולדת בו כמו בכ"ר וכ"ש בעירוי ולא שייך לומר תתאי גבר להקיר מה שלמעלה כ"א בחתיכה אבל לא ברוטב ודבר צלול המתער' עליו מכל צד ומסבבו ואסרו כדפי' לשם אבל היכא שאין הי"ס בו נראה בעיני דלא בעי אלא הדחה ולא דמי לחום בה"ש שהוא חום הטבעי אפי' אין הי"ס בו טבעו חזק ובולע ומבליע בכדי קליפה דומיא דמלח דמרתיח אף שאין הי"ס בו אבל חום האש כל זמן שאין הי"ס אפילו בכ"ר ועומד על האש אין בו כח להבליע כלל וגם אינו בולע אלא דמסתפינ' להקל בכ"ר שעומד על האש כל זמן שהוא חם אפי' אין הי"ס בו ראוי לאסור דעשו הרחקה לכ"ר כדאיתא בירו' ס"ד דברי הגדולים שחולקים על הרשב"א עיקר וכן המנהג להתיר כ"ש היכא שאין הי"ס בו ודע שאין שייך כ"ש אלא בדבר המתערב אבל חתיכת בשר או דג או אורז או דוחן שמערין חם מן הקדירה אם הי"ס בו דינו ככ"ר עיין לעיל בפ' ג"ה סימן מ"ד:

דין בשר שנצלה כל צרכו הראוי לאכול וחתכו אותו בשר ע"ג ככר הבשר ודאי מותר לאכול וגם הככר מותר אפילו אסמיק ואפילו ניכר שעבר המוהל משני צדי הככר ודוקא מוהל הקלוש אבל אם הוא עב אסור ודוקא כשנצלה כל צרכו אבל אם לא נצלה כל צרכו אסור הככר וכ"ז איירי כשלא שהה במלחו שיעור מליחה המוכשר לקדירה אבל אם שהה שיעור מליחה קודם צלייה מותר הככר בכל עניין ובמקום שאין מלח מצוי ורוצה לצלות הבשר כדי לבשלו אח"כ צריך לצלותה מקודם צלייה הראויה לאכול לרוב בני אדם דהיינו כל צרכו באופן שיזוב כל דמו ועופות שרוצין לטגן במחבת קודם שיצלו כל צרכן צריך למלוח תחילה ולשהו' שיעור מליחה קודם הצלייה:

אמר ר"נ א"ש ככ' שחתך עלי' בש' אסור לאוכלה פי' הככר אבל הבש' שרי בכל עניין כמ"ש הסמ"ג וכ"כ מהרא"י להדי' וה"מ היכ' דאסמיק וה"מ דאבריה פי' שנראה משני צידיו וה"מ דאסמכיה אבל קלישתא לית לן בה שמואל שדיא לה לכלבא ר"ה יהיב לה לשמעיה ממ"נ אי שרי לכ"ע שרי אי אסיר לכ"ע אסיר שאני ר"ה דאנינא דעתיה רבא אכיל ליה וקרו ליה חמר בשר ופסקו כל המחברים דהלכה כרבא לכאורה משמע דבכל הני גוונא דאסור שמואל דהיינו דאסמי' ודאבריה ודאסמכיה שרי ר"ה ורב' דאל"כ מאי בינייהו וכ"כ הרשב"א בהדיא בת"ה וכ' הר"ן הא דשרי דוקא בשנתבשל הבשר כמאכל בן דרוסאי אבל הרשב"א כ' בחידושים דאיירי דוקא בצלי הראויה לאכילה לרוב ב"א והמ"מ הביא שני הדעות ולא הכריע ונ"ל דברי הרשב"א בזה עיקר דבעינן צלי הראוי לאכול לרוב ב"א ופחו' מזה לא שרינן אפי' הוא כמוהל בעלמא שהרי בהג"א כתב בשם א"ז וז"ל וכן המנהג בכל ישראל כל המוהל היוצא מן הבשר פיר' שלא נמלח במליחת קדרה קודם שנצלה כל צרכו אסור לכ"ע ורבא דאכיל לה איירי בבשר שנצלה כל צרכו ואעפ"כ כשחותך בסכין יוצא ממנו מוהל אדום כדם ומותר ע"כ ומדקאמר מוהל אדום כדם משמע דקלישתא דוקא ולא דאסמכיה שהוא עב שהרי רבא קרי ליה חמר בשר דהיינו קלישתא ולא הבי' רבא לאפלוגי אל' רבא אכיל ליה בכה"ג ולא בע"א והיינו דס"ל כר"נ רביה דרבא וכ"נ עיקר דבספק דאורייתא אין להקל א"ל בראייה והכא אדרבא משמעות דחמר בשר מסייע לנו דהחמיר כדפי' וכ"ז איירי בלא שהה כדי מליחה שהותר לקדירה אבל היכא ששהה כבר שיעור מליחה עד שהיא ראויה לקדרה שרי בכל עניין ועל הציר אין לחוש שהאור שורף את הציר כדפי' בפ"ק סי' כ"ז אלא שמ"מ לכתחילה צריך עתה להדיח וה"ה דשרי בכה"ג להניח בי דוגי והאי דבי דוגי כו' כבר כ' לעיל בסי' נ"ז ולעניין לצלות כדי לבשל אח"כ בלא שהה שיעו' מליחה כתב הרא"ש בפג"ה בשם הגאונים שדרו ממתיבת' באתרא דלית להו מילחה לטוי טויה דשייב ליה נור' וכתב דמטוי פלגא אי בעי לבשולי בקדירה שפיר דמי והטור כ' נמי בשם רש"י שהורה במקום שאין מלח מצוי יצלו הבש' עד חצי צלייתו ואח"כ יבשלוהו והיינו דס"ל דבחצי צלייתו זב כל דמו דלא מסתבר לבשל קודם שזב כל דמו וכ"כ בא"ז כן הוא בשערים שלו שער ה' דאסור לבשל עד שיזוב כל דמו ואף שהשערים לא כ' כל דמו אלא עד שיזוב דמו בודאי כל דמו קאמר דאל"כ איך יבשלנו דשמא יפליט דמו דלא מסתב' לסמוך ע"ז לכתחיל' שיתבטל מעט דם הנשא' בתוכו בתוך הרוטב דהא אין מבטלין איסור לכתחילה הא אם אין מבשלין אותה הוי דם שלא פי' וליכא איסו' כלל א"ו כל דמו קאמר והנה מ"ש רש"י והרא"ש דבחצי צלייתו סגי ס"ל כדעת הר"ן דאפילו לא נצלה אלא כמאכל בן דורסאי סגי ול"נ אלא כמ"ש הא"ז עד שנצלה כל צרכו דאין סברא שיזוב כל דמו קודם שנצלה כל צרכו ועוד מאחר שאמר בה"ג שיעור צלייה מסתמ' כדי צלייה הראויי' קאמר ולא חצי צלייה ובא"ח כ' בשם הר"ן כשצולין יונים וכיוצא בהן שרגילין לטגן במחב' אח"כ קודם שיצלו כל צרכן שצריך למלוח ולהשהות כדי מליחה לקדירה לפי שמטגנים אותם קודם גמר צלייתן עכ"ל:

קישות. מתוקה היא ואינו נבלע בתוכה אלא השמנונית צף ועומד על מקום החתך הלכך גריר לבי פסקיה למקום חתך גורר מעט בסכין ואכיל אף בכותח הלכך דגים שעלו בקערה מותר לאוכלן בכותח כדאמר דאין נותן טעם הבא מן הממש אלא נותן טעם הבא מנותן טעם דסתם קערה מקנחין אותה משומן הקרוש עליה משום מיאוס אבל לסכין פעמים שהשמנונית קרוש עליו ואינו ניכר וכשחותך בצנון הוי נותן טעם הבא מן הממש ועוד דמשום חורפיה בלע טפי מדגים הרותחים ואגב דוחקא דסכינא פליט סכינא ובלע צנון: קלחי. קלחים: ליפתא. לפת אינו חריף אלא מתוק ואין טעם שומן ניכר בו: דסילקא אסירי. לפי שנותן טעם בהן: ואי פתך בהו דליפתא. ערבן בעת חתוכן שחתך אחת של לפת ואחת של תרדין הלפת מבטל טעם השמנונית מן הסכין ואין התרדין מקבלין טעם הימנו: כמכא. כותח מי חיישינן שמא יפול מן הכותח במלח והוא לא ידע וימלחו ממנו קדרת בשר: דחלא מאי. דרך לתת חומץ לתוך התבשיל מי חיישינן שמא יפול מן הכותח בחומץ ויחזור ויתן ממנו לתבשיל: לכי תיכול. כשתמדוד לי עליה כור של מלח בשכרי אומר לך טעמו של דבר: האי. כותח הנופל במלח נראה וניכר מפני שהוא עב ולא בטיל אבל כותח הנופל בחומץ ליתיה בעיניה וטעמא נמי לא יהיב כותח בחומץ: שרייה רב חיננא. אע''פ שהכותח מליח הוא: דאינו נאכל מחמת מלחו. אינו נוח ליאכל מרוב מלח שבו עד ששורין ומדיחין אותו במים כעין מליחת בשר להצניע: נאכל מחמת מלחו הוא. כלומר נאכל במלחו הוא: קליפה. מלמעלה סביב: ואי אית ביה פילי. בקעים והוא צלי לא סגיא ליה בקליפה לפי שבולע דרך הנקבים וכולו אסור: ואי מתבל בתבלין. התבלין שנתבשלו עמו מרככין אותו ונוח לבלוע וכשנפל לכותח היה צמא לבלוע ובלע: שחתך עליה בשר. כשהוא חותך מן הצלי: אסור לאכלה. מפני שהדם יוצא ונבלע בו: וה''מ דאסמיק. שהיה הבשר אדום שנקטרוד''א: והני מילי דאבריה. שנקב הדם את הככר כלומר עבר מצדו לצדו עד שנראה משני צדדין: הכי גרסינן והני מילי דאסמכיה. שהיה אותו מוהל היוצא מן הבשר עבה אבל צלול לאו דם הוא: שדי ליה לכלביה. לההוא ככר: מה נפשך. דאיהו לא בעי למיכליה ולשמעיה ספי ליה איסורא: דאנינא דעתיה. האי דלא אכיל ליה משום דאיסטניס הוה ולאו משום איסורא: חמר בשר. יין הבשר: אין מניחין כלי. בי דוגי דלעיל (דף קיא:): עד שיכלה. שיהא כל דמו כבר נפלט ממנו: משתעלה תימרתו. שהבשר מעלה עשן לישנא אחרינא שיהו הגחלים מעלין עשן שכל זמן שהדם שותת עליהן אינן אלא כבין והולכים אבל כשהשומן נוטף הן מעלין עשן. לשון מורי: ודילמא תתאה מטא. צד התחתון של צד גחלים נצלה והעליון לא נצלה: תרי גללי דמלחא. בין על הבשר ובין בתוך הכלי והדם נגרר אצל המלח לשוליים:

והא דאמרינן פרק כל שעה (פסחים דף ל:) אין טשין התנור באליה ואם טש כל הפת אסורה עד שיוסק התנור ולא סגי בקנוח אין ראיה משם דנתבשל אסור מדלא חשיב ליה בקנוח נותן טעם בר נותן טעם דאומר ר''ת דאי אפשר לתנור להתקנח יפה כשנדבק בו השמנונית והוי בעין עד שיוסק ויש לדקדק דאפילו נתבשלו שרי כדאמרינן פרק דם חטאת (זבחים דף צז.) דכל יום ויום נעשה גיעול לחבירו ומותר לבשל שלמים האידנא בקדרה שבשל בה שלמים אתמול דלא אמרינן דקא ממעט באכילת שלמים דהאידנא משום דטעם שני הוא ונתבטל קודם שיבא לידי איסור ואין לומר דשאני התם דהוי טעם שלישי לפי שיש מים בקדרה מטעם זה יהיו נמי הביצים מותרים שנתבשלו במים בקדרה ועוד דגבי שפוד ואסכלה מייתי בסוף מסכ' ע''ז (דף עו.) ההיא דכל יום ויום נעשה גיעול לחבירו ומיהו ע''כ אין ראיה משם דהא אפילו בשל בה חטאת שרי לבשל באותה קדרה שלמים בסוף מסכת ע''ז (שם) והרי ממעט באכילתה דמתסרי לזרים ולנשים ולעבדים דאין נאכלת אלא לזכרי כהונה וגם מפסלי ביוצא דהוי טעם שני באיסור ועל כרחיך התם הוי טעמא משום דמין במינו מדאורייתא בטל ברוב ובכלי מקדש אוקמוה אדאורייתא וקערות שמשתמשין בהן בשר שהודחו במחבת של חלב בכלי ראשון ושניהם בני יומן יש לאסור אפילו אם נאמר לאו דוקא עלו אלא אפילו נתבשלו אם השמנונית בעין על הקערות דהוי כסכין שלא נתקנח דאסר בקונטרס ללשון אחר ואפילו אין שמנונית בעין אסור דהקערות נוגעות במחבת ונפלט טעם מזה לזה והוי טעם שני באיסור ועוד דלא דמי כלל לדגים שעלו בקערה דהא כשהטעם שני של בשר ושל חלב נכנס במים מיד נאסרו המים וחוזרין ואוסרין הקערות והמחבת ואם האחד אינו בן יומו אז אותו שהוא בן יומו מותר. אגב חורפיה בלע. יש ליזהר שלא לחתוך שומין כרישין ובצלים בסכין חולבת משום דחריפי טובא והיכא דחתך ונתנן בקדרה מלאה מים רותחת מותר בששים לבטל טעם הבלוע בירק ונפלט מן הסכין אבל חתכו בסכין של עובד כוכבים נעשה הירק כולו נבלה וצריך ששים לבטל הירק וצריך עיון אם הסכין מקונח ואין בן יומו אי חורפא דידהו מחליא לשבח כדאמר גבי חלתית פרק אין מעמידין (ע''ז דף לט.): מהו לאנוחי כדא דמלחא בהדי כדא דכמכא א''ל אסור. אין לאסור מטעם זה להניח בתבה אחת כד של בשר אצל כד של חלב דהתם נזהר יפה שלא יפול מזה על זה אבל הכא לא מסקי אדעתייהו ליזהר שלא יפול מן הכותח במלח ולא ידע וימלח ממנו בשר וכן דחלא כי דרך לתת חומץ בתבשיל וחיישינן שמא יפול מן הכותח לתוכו ויחזור ויתן לתוך התבשיל: הני מילי דאינו נאכל מחמת מלחו. הר''ר יעקב ישראל התיר פעם אחת גיגית מלאה בשר שנמלחה יפה עם חתיכת נבלה ואמר דלא חשיב אינו נאכל מחמת מלחו אא''כ נמלח כעין עבוד כדאמר פרק כלל גדול (שבת דף עה:) האי מאן דמלח בישרא בשבת חייב משום מעבד ומוקי לה דבעי לאורחא אבל לביתא לא משוי איניש מיכליה עץ ובקונטרס נמי פירש אינו נאכל מרוב מלח שבו עד ששורהו ומדיחו במים כעין בשר שמולחים להצניע וקשיא לר''ת דאטו הנהו אטמהתא דאימליחו בגידא דנשיא בי ריש גלותא בפרק גיד הנשה (לעיל דף צז:) דמייתי עלה מליח הרי הוא כרותח וכי נמלחו לאורחא וכן (לעיל דף קיא:) קערה שנמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח וההיא פינכא דהוה בי רבי אמי וכן רב מרי דאימלח ליה בשר שחוטה בהדי טרפה בסמוך אטו כל הני הוו לאורחא או להצניע כפי' הקונטרס ואור''ת דכל מליחות שאנו עושין לקדרה חשיבי אין נאכלין מחמת מלחן מדפירש בהלכות גדולות דשיעור מליחה כשיעור צלייה משום דמליח הרי הוא כרותח דצלי וכן משמע בהקומץ רבה (מנחות דף כא.) דקאמר טעמא דמעטיה קרא הא לאו הכי [הו''א] דם ליבעי מלח והא נפק ליה מתורת דם דאמר רב יהודה דם שמלחו אינו עובר עליו אלמא מליחת קדשים הוי אין נאכל מחמת מלחו מדפטר דם שמלחו כמו דם שבשלו דאמרינן התם דאין עובר עליו וקאמר התם רבה על מליחת קדשים וכן לקדרה אלמא למליחת קדרות צריך שלא יהו נאכלים מחמת מלחן: תרי גללי דמלחא ומשפייה. שהדם נגרר אצל המלח בשולים ואפילו למ''ד (לעיל דף קח:) אפשר לסוחטו אסור יש להתיר כאן ולא אמרינן מיד כשנוטף השומן מן הבשר נאסר מחמת דם המעורב בו ושוב לא יועיל לו תרי גללי דמלחא דכיון שהדם נפרש ממנו לגמרי אין נשאר בו טעם ואפילו משהו דכך היו בקיאין בדבר המותר ולא דמי לאפשר לסוחטו דלעיל דהתם אין האיסור יוצא לגמרי אלא שמתבטל ועכשיו אין להתיר על ידי תרי גללי דמלחא לפי מה שפירש בהלכות גדולות דדוקא נקט תרי גללי אבל הרבה מלח פוסק כח הדם ואין אנו בקיאין בדבר שלא להרבות ושלא למעט:

דף קיב - א

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד