דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 205ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קיג - א

ופרכינן: ולימא ליה מדשמואל?

דאמר שמואל: מליח הרי הוא כרותח, וכבוש הרי הוא כמבושל!? ונמצא, שהתבשל בשר השחוטה בדם הטרפה, ופשוט שנאסר.

ומשנינן: אי מדשמואל, הוה אמינא הני מילי דמן שהדם בלבד אוסר, ומדובר בכלי שאינו מנוקב, שאחר שפולט הבשר הכשר את דמו הוא חוזר ובולע מדם הטרפה. אבל צירן שהוא רק זיעה בלבד ורוטבן לא נאסר כשהוא בכלי מנוקב קמשמע לן שציר אסור, שהוא נוח להבלע אפילו בכלי נקוב.

מיתיבי: הרי שנינו: דג טהור שמלחו עם דג טמא - מותר.

מאי לאו, מדובר באופן שהיו שניהן מלוחין. ולא אסר הציר היוצא מהדג הטמא את הדג הטהור כל זמן שעסוקים בפליטה.

ומשנינן: לא. כאן מדובר כגון שהיה טהור מליח וטמא תפל. וכיון שבטמא אין מלח, הוא אינו פולט שום דבר.

ותמהינן: והא מדקתני סיפא "היה טהור מליח וטמא תפל, מותר", מכלל דרישא מדובר בששניהם מלוחין עסקינן!?

ומשנינן: פרושי קא מפרש סיפא את הרישא: טהור שמלחו עם דג טמא, מותר.

כיצד? כגון שהיה טהור מליח וטמא תפל!

הכי נמי מסתברא. דאי סלקא דעתך שמדברת רישא בשניהם מלוחים, אם כן קשה, מה החידוש בסיפא? והרי השתא, שניהם מלוחים, שרי -

טהור מליח וטמא תפל, מיבעיא!?

ודחינן: אי משום הא, לא איריא. כי אפשר לומר, תנא סיפא לגלויי רישא. דלא תימא רישא טהור מליח וטמא תפל, רק אז מותר, אבל שניהם מלוחין אסור, לכן תנא סיפא טהור מליח וטמא תפל. מכלל, דרישא שניהן מלוחין, ואפילו הכי שרי.

תא שמע מסיפא דסיפא: אבל אם היה טמא מליח וטהור תפל - אסור!

ומשמע: טמא מליח וטהור תפל הוא דאסור, הא שניהן מלוחין שרי. ומשום ששניהם טרודים לפלוט.

ודחינן: אל תדייק מזה, כי אפשר לומר: איידי דתנא רישא טהור מליח וטמא תפל, תנא נמי סיפא טמא מליח וטהור תפל.

[סימן בישרא דמנח נפקותא]

אמר שמואל: אין הבשר יוצא מידי דמו אלא אם כן מולחו יפה יפה, ומדיחו יפה יפה.

אתמר: רב הונא אמר: מולח ומדיח. ומשמע, לכאורה, שאין צורך להדיח את הבשר לפני המליחה.

במתניתא תנא: מדיח תחילה, ומולח, וחוזר ומדיח.

ולא פליגי רב הונא והתנא של הברייתא.

הא שאמר רב הונא מולח ומדיח, מדובר דחלליה שרחצו את הבשר במים בי טבחא בבית המטבחיים.

הא שכתב בברייתא שצריך להדיחו קודם, מדובר היכן דלא חלליה, שלא רחצו אותו בי טבחא.

רב דימי מנהרדעא מלח ליה את הבשר במילחא גללניתא, מלח גס, ומנפיץ ליה. למלח הגס מן הבשר, בגלל שהוא בלוע מן הדם.

אמר רב משרשיא: אין מחזיקין דם בבני מעיים. והיינו, שבני מעיים שלא נמלחו אינם בחזקת שיש בהם דם, והרי הם מותרים.

תרגמא להיתר זה אכרכשא ומעייא, והדרא דכנתא. שהם המעיים הדקים מסביב לשומן [החלב] הנקרא כנתא. אבל הכנתא עצמה, וכן שאר בני המעיים, כגון הלב והריאה והכבד חייבים למלחם כדי להוציא דמם.

אמר שמואל: אין מניחין בשר מליח אלא על גבי כלי מנוקב.

רב ששת מלח ליה גרמא גרמא. עצם, עצם, דהיינו כל חתיכה לחוד.

והוינן בה: תרי מאי טעמא לא מלח ביחד? משום דפריש הדם מהאי ובלע האי, אם כן חד נמי, פריש מהאי גיסא, ובלע האי גיסא הצד השני!

אלא, לא שנא. אחד או שתים הם אינם בולעים זה מזה משום שהם טרודים בפליטה.

אמר שמואל משום רבי חייא: השובר מפרקתה של בהמה לאחר שנשחטה, קודם שתצא נפשה, הרי זה מכביד את הבשר, משום שאם לא היה שובר היא היתה נאנחת ומוציאה את הדם ממקום שחיטתה, ועכשו ששבר את מפרקתה, אין בה כח להאנח ולהוציא את הדם אלא היא נחה ושוקטת, ונבלע הדם באבריה, ועל ידי זה הוא מכביד את הבשר.

וגוזל את הבריות, שמוכר במשקל הבשר גם את הדם,

ומבליע דם באברים.

איבעיא להו: היכי קאמר? האם כך הוא אמר: מכביד את הבשר וגוזל את הבריות משום דמבליע דם באברים, הא לדידיה לכשימלחנה - שפיר דמי, ומותר לאוכלה.

או דלמא לדידיה נמי אסור, משום שנבלע בה הדם בצורה שכזאת שאפילו ימלחנה לא יצא הדם.

ומסקינן: תיקו!

מתניתין:

המעלה את העוף עם הגבינה על השלחן - אינו עובר בלא תעשה.

ועיקר הדין פשוט הוא, שאין איסור בתורה להעלות על השולחן עוף עם גבינה, אלא בא ללמדנו שרק על העלאה אינו עובר מהתורה אבל על אכילת עוף שהתבשל בחלב חייב מהתורה, וזה לא כרבי עקיבא הממעט בשר עוף מאיסור בשר בחלב מהתורה.

גמרא:

ודייקינן: הא אוכלו - עובר בלא תעשה!

שמע מינה בשר עוף בחלב דאורייתא!

ודחינן: לא. אלא אימא: המעלה את העוף עם הגבינה על השולחן אינו בא לידי לא תעשה.

כלומר, אין לנו לחשוש שמא יעבור עליו כשיאכלנו, וכרבי עקיבא שאמר בשר עוף מותר מן התורה לבשלו בחלב.

מתניתין:

בשר בהמה טהורה בחלב בהמה טהורה - אסור לבשל ביחד, ואם בשלו הרי הוא אסור בהנאה!

אבל, בשר בהמה טהורה בחלב [71] בהמה טמאה,

וכן בשר בהמה טמאה בחלב בהמה טהורה - מותר לבשל ומותר בהנאה. [72]

רבי עקיבא אומר: בשר חיה ועוף אינם אסורים לבשל בחלב מן התורה שנאמר "לא תבשל גדי בחלב אמו" ג' פעמים, ללמדנו - פרט לחיה ולעוף ובהמה טמאה. רבי יוסי הגלילי אומר: נאמר "לא תאכלו כל נבלה" ונאמר באותו הפסוק גם "לא תבשל גדי בחלב אמו", שמשמע - את שאסור משום נבלה אסור לבשל בחלב.

עוף, שאסור משום נבלה, יכול יהא אסור לבשל בחלב?

תלמוד לומר "בחלב אמו" - יצא עוף, שאין לו חלב אם.

גמרא:

והוינן בה מנא הני מילי שאסור לבשל כל בהמה בחלב?

אמר רבי אלעזר: אמר קרא "וישלח יהודה את גדי העזים",

הערות

[71] כתב רבי עקיבא איגר שבשר בהמה טהורה בחלב חיה טהורה גם כן אינו אסור מן התורה ומותר בבישול ובהנאה. והטעם שכמו שממעטים בהמה טמאה מהפסוק 'בחלב אמו' שמשמע אמא של גדי שהוא בהמה טהורה ולא טמאה, כמו כן נדייק 'בחלב אמו' שהיא בהמה ולא חיה.

[72] כתב הטור בסימן פ"ז 'אבל בשר טהורה בחלב בהמה טמאה, או בשר בהמה טמאה בחלב טהורה ובשר חיה ועוף אפילו בחלב טהורה אינו אלא מדרבנן ומותר בבישול ובהנאה' ודייק הבית יוסף מדבריו שבשר בהמה טהורה בחלב טמאה או להיפך, יש מדרבנן איסור אכילה. והקשה על זה שלא מצאנו בשום מקום שגזרו איסור אכילה מדרבנן על זה ועוד הקשה שאין שום נפקא מינה בגזירה זו, שהרי בין כה וכה אסור מדאורייתא מחמת שזו בהמה טמאה או חלב טמא. וקושיה זו כתבו האחרונים לתרץ (הב"ח והדרישה) שיש נפקא מינה לענין 'חתיכה נעשית נבילה' ולפי הדעות שדין זה נאמר רק בבשר בחלב ולא בשאר איסורים. ואם כן אם תבשיל זה יהיה אסור רק מחמת הבהמה הטמאה לא יהיה בו דין חתיכה נעשית נבילה. אבל עכשיו שחכמים גזרו על זה דין בשר בחלב מדרבנן, יהיה בו דין 'חתיכה נעשית נבילה'. אולם הש"ך חולק על כך ומבאר קושיית הבית יוסף ששאלתו היתה מדוע ראו חכמים צורך לגזור בזה איסור דרבנן אחר שכבר אסור מן התורה ולכן דעת הש"ך וכן הט"ז להקל בזה שאין בזה איסור בשר בחלב וממילא לא יהיה דין חתיכה נעשית נבילה לפי הפוסקים שרק בבשר בחלב אומרים כך וכן משמע בחכמת אדם.

ושואלים: ולימא ליה [ושיאמר לו] רבא לרב מרי בר רחל שאסור בשר השחוטה, מפני שכך עולה מדברי שמואל, שכן אמר שמואל כי המליח (הדבר המלוח) הרי הוא נחשב כרותח, וכמו כן הדבר הכבוש הרי הוא נחשב כמבושל. ולכך בשר השחוטה שנמלח עם בשר הטריפה, נחשב כאילו התבשל איתו!

ומשיבים: אי [אם] היה פוסק לו מתוך דברי שמואל, הוה אמינא [הייתי אומר] כי הני מילי [דברים אלה אמורים] דווקא לענין דמן, וכגון שנמלחו בכלי שאינו מנוקב, שבשר השחוטה אסור משום שלאחר שסיים לפלוט את דמו הריהו חוזר ובולע מדם הטריפה. אבל כאשר נמלח בשר שחוטה עם בשר טריפה בכלי נקוב (שאין חשש לבליעת דם), אף משום צירן ורוטבן של בשר הטריפה, לא ייאסר בשר השחוטה, לכך קמשמע לן [הוא, רבא משמיע לנו] שנאסר בשר השחוטה משום ציר ורוטב בשר הטריפה.

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו בדינו של דג טהור שמלחו עם דג טמא שהוא מותר. מאי לאו [האם אין] המדובר במקרה שהיו שניהן מלוחין, ונלמד שהדג הטהור אינו נאסר מפני הציר של הדג הטמא, ושלא כדברי רבא! ודוחים: לא, מדובר כגון שהיה הדג הטהור מליח והדג הטמא תפל (שאינו מלוח). ולכך הדג הטהור אינו נאסר מפני הציר של הדג הטמא, שכיון שהוא תפל אין יוצא ממנו כלל ציר.

ומקשים על הסבר זה: והא [והרי] אין להעמיד כן את הדברים, שכן מדקתני סיפא [ממה ששנה התנא בסוף, בהמשך דבריו] אבל אם היה הדג הטהור מליח והדג הטמא תפל הרי זה מותר, מכלל הדברים אתה לומד דרישא [שההתחלה] באופן ששניהם מלוחין עסקינן [עוסקים אנו]! ודוחים: לא, אין המשך הדברים עוסק במקרה אחר, אלא פרושי קא [פירוש הוא] מפרש את הנשנה מקודם, וכך יש לקרוא את הדברים: דג טהור שמלחו עם דג טמא — מותר, כיצד? כגון שהיה הדג הטהור מליח והדג הטמא תפל.

ואומרים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר] להעמיד את הדברים, דאי סלקא דעתך [שכן אם עולה על דעתך] לומר שרישא [ההתחלה של הברייתא] מדברת באופן ששניהם מלוחים, והסוף של הברייתא מדבר באופן שהדג הטהור מלוח והדג הטמא תפל — השתא [עכשיו] שהשמיענו כבר בהתחלה שאם שניהם מלוחים — שרי [מותר] הדג הטהור, כאשר הדג הטהור מליח והדג הטמא תפל מיבעיא [נצרך] לומר שהטהור מותר?!

את הראיה הזו דוחים: אי משום הא לא איריא [אם משום זה, לא שייך, אין זו ראיה], שאפשר לומר שבתחילת הברייתא מדובר במקרה ששניהם מלוחים, ובסוף מדובר כשהטהור מלוח והטמא תפל, ובאשר לשאלה מדוע יש צורך לשנות את הסוף אחר שכבר נשנתה ההתחלה של הברייתא — תנא סיפא לגלויי רישא [שנה את הסוף כדי לגלות לנו מה ענינה של ההתחלה], דלא תימא [שלא תאמר] שרישא [ההתחלה] מדברת כשה דג הטהור מליח והדג טמא תפל, ותסיק מכאן: אבל אם היו שניהם מלוחין — אסור, לכן תנא סיפא [שנה התנא את הסוף] בו מדובר בדג טהור מליח ובדג טמא תפל, ומכלל הדברים נלמד דרישא [שההתחלה] מדברת בשניהן מלוחין, ואפילו הכי [כך] שרי [מותר].

ומציעים עוד, תא שמע מסיפא דסיפא [בוא ושמע מסופה של סופה של הברייתא] ראיה שלא כהוראתו של רבא, שכן שנינו בה: אבל אם היה הדג הטמא מליח והדג הטהור תפל — הדג הטהור אסור באכילה. ונדייק בדברים הללו: דווקא באופן זה שהדג הטמא מליח והדג הטהור תפל הוא שאסור הדג הטהור, הא [הרי] אם היו שניהן מלוחין — שרי [מותר] הדג הטהור, ושלא כדברי רבא!

ודוחים: אין ללמוד כן, וטעם הדבר שנשנו הדברים בסוף סופה של הברייתא באופן זה, כי איידי דתנא רישא [מתוך ששנה בהתחלה] טהור מליח וטמא תפל, לכך תנא נמי סיפא [שנה גם כן בסוף] טמא מליח וטהור תפל, ואין מכאן להוכיח שלא כרבא.

א (סימן לזכור על ידו שלוש הלכות שאמר שמואל שתובאנה בהמשך, שהן: בישרא [בשר], בדרך הוצאת הדם מן הבשר; דמנח [שמונח], בדין הנחת בשר מלוח על גבי כלי; נפקותא [יציאה] בדין שבירת מפרקתה של בהמה קודם יציאת נפשה).

אמר שמואל: אין הבשר יוצא מידי האיסור שיש בדמו, אלא אם כן מולחו יפה יפה, ומדיחו (שוטפו במים) יפה יפה. אתמר [נאמר] בדרך המליחה הראויה של הבשר שרב הונא אמר: מולח ומדיח אותו במים, ואילו במתניתא תנא [בברייתא שנה] מדיח ומולח ומדיח. ואומרים כי לא פליגי [אין הם חלוקים] כי הם מדברים במקרים שונים: הא [זה] שאמר רב הונא שמולח ומדיח — בזמן דחלליה בי טבחא [שכבר רחצוהו את הבשר בבית השוחט], ואין צורך להדיחו שוב. ואילו הא [זה] ששנו בברייתא שיש להדיח את הבשר לפני המליחה — בזמן דלא חלליה בי טבחא [שלא רחצוהו בבית השוחט]. ועוד באשר לדרך המליחה, רב דימי מנהרדעא מלח ליה במילחא גללניתא [היה מולח אותו, את הבשר, במלח גס], ומנפיץ ליה [ואחר כך מנפץ, מנער אותו] מן הבשר.

ועוד בהלכות מליחה, אמר רב משרשיא: אין מחזיקין אין מניחים שיש דם בבני מעיים, ולכך אם לא נמלחו, אין הם נאסרים. ומעירים: תרגמא [תרגם, הסבר את דבריו] שהם מוסבים אכרכשא ומעייא והדרא דכנתא [על הכרכשת, ועל המעיים, ועל היקף המעיים הגדול].

ב והלכה נוספת אמר שמואל: אין מניחין בשר מליח אלא על גבי כלי מנוקב, שבאופן זה יכול הדם היוצא מן הבשר על ידי המליחה לצאת אל מחוץ לכלי. אבל בכלי שאינו מנוקב, נאסף הדם בשולי הכלי, ויחזור וייבלע בבשר.

ונמסר כי רב ששת מלח ליה גרמא גרמא [היה מולח אותו, את הבשר, עצם עצם, חתיכה חתיכה בנפרד]. ושואלים: תרי מאי טעמא [שנים יחד מה טעם] לא מלח? הרי זה משום דפריש מהאי ובלע האי [שפורש הדם מזה ובולע זה], אם כן הוא, בחד נמי [אחד גם כן], הדם פריש מהאי גיסא ובלע האי גיסא [פורש מזה הצד ובולע זה הצד]! אלא לא שנא [אין זה שונה], שגם בכמה חתיכות בשר הנמלחות ביחד אין מקום לחשש שיצא הדם מזה וייבלע בזה.

ג ועוד הלכה אמר שמואל, משום [בשם] ר' חייא: השובר מפרקתה של בהמה לאחר שחיטתה אבל קודם שתצא נפשה — הרי זה בכך מכביד את הבשר שכן בשעת שחיטתה הבהמה עסוקה בהוצאת דם, ובשעה שנשברת מפרקתה היא מאבדת את כוחותיה ואינה מוציאה עוד מדמה, ונשאר הדם בתוכה, דבר הגורם לתוספת כובד במשקלה. ובמעשה זה הריהו גוזל את הבריות משום שמבליע דם באברים, והם קונים ממנו בשר במשקל מסויים, שיש בו בתוכו חלק גדול מן הרגיל של דם.

איבעיא להו [נשאלה להם] לחכמי בית המדרש שאלה בהבנת דברי שמואל: היכי קאמר [כיצד הוא אמר] את דבריו, האם אמר שהשובר את מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפשה הריהו מכביד את הבשר, ונמצא שבכך הוא גוזל את הבריות משום שהוא גורם שמבליע דם באברים. ומכאן נסיק כי הרי כאן איסור אחד ומשום גזל הבריות, הא [הרי] נלמד מכאן כי אם הוא עושה כן לדידיה, שפיר דמי [לו עצמו, נחשב הדבר יאה, שמותר לעשות כן]. או דלמא [שמא] שני איסורים לפנינו, שכך אמר שמואל כי השובר את מפרקתה של הבהמה קודם שתצא נפשה הריהו מכביד את הבשר, והדם שוב לא יצא ממנה, והריהו נאסר בכך לאכילה. וכן שגוזל את הבריות. ואם עשה כן לדידיה נמי [לו עצמו גם כן] אסור הדבר. שאלה זו לא נפתרה ותיקו [תעמוד] במקומה ללא פתרון.

ד משנה המעלה את העוף עם הגבינה על השלחן שאוכל עליו — אינו עובר בזה על איסור לא תעשה שמן התורה.

ה גמרא שנינו במשנתנו כי אין בהעלאת עוף וגבינה על שולחן אחד שאוכלים בו משום עבירה מן התורה, ונדייק מכאן: בהעלאה כשלעצמה אין איסור מן התורה, הא [הרי] נדייק מכאן שאם אוכלו לעוף עם הגבינה — עובר בלא תעשה מן התורה, ושמע מינה [למד מכאן] כי איסור אכילת בשר עוף בחלב הוא דאורייתא [מן התורה], ושלא כדעת ר' עקיבא הסבור כי איסור אכילת בשר עוף בחלב אינו אלא מדרבנן! ודוחים: אין זו ראיה, שכן אימא [אמור, פרש] כך את דברי משנתנו: המעלה את העוף עם הגבינה על השולחן אינו בא בכך לידי לא תעשה, שאף אם יאכל את בשר העוף עם הגבינה, אין הוא עובר על איסור מן התורה, וכשיטת ר' עקיבא.

ו משנה כל בשר בהמה טהורה (ולאו דווקא גדי, האמור בתורה) בכל חלב בהמה טהורה (ולאו דווקא בחלב האם) — הרי זה אסור לבשל מן התורה. ואם עבר ובישל — אסור בהנאה. ואולם בשר בהמה טהורה בחלב בהמה טמאה, או בשר בהמה טמאה בחלב בהמה טהורה — מותר לכתחילה לבשל, ומותר בהנאה (שיכול למוכרו לגוי, וליהנות מדמי המכירה). ר' עקיבא אומר: חיה ועוף בבישול בחלב אינם אסורים מן התורה, שכן נאמר באיסור בשר בחלב "לא תבשל גדי בחלב אמו" שלש פעמים (שמות כג, יט. שם לד, כו. דברים יד, כא), והמלה "גדי" הנאמרת שלוש פעמים מלמדת שלושה מיעוטים: פרט לחיה, ופרט לעוף, ופרט לבהמה טמאה, שכל אלה אין בשרם אסור מן התורה בבישול בחלב.

ר' יוסי הגלילי אומר: נאמר "לא תאכלו כל נבלה" (דברים שם), ונאמר באותו כתוב "לא תבשל גדי בחלב אמו", ללמד: את בעל חיים זה שהוא אסור משום (שנוהג בו דין) נבלה, אסור לבשל בחלב. ומעתה, עוף שאסור משום נבלה, יכול שגם הוא יהא אסור לבשל בחלב? לכך תלמוד לומר (מלמדנו הנאמר) "בחלב אמו" — יצא עוף שאין לו חלב אם.

ז גמרא שנינו במשנתנו כי כל בשר בהמה טהורה בכלל איסור בשר בחלב, ושואלים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו]? אמר ר' אלעזר: שכן אמר קרא [הכתוב]: "וישלח יהודה את גדי העזים" (בראשית לח, כ),

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara objects: But let Rava say to him the same ruling by instead citing the seemingly more relevant statement of Shmuel, as Shmuel said: A salted food imparts its flavor like a boiling food, and a marinated food is as absorbent as a cooked food. Clearly, the kosher meat absorbed flavor from the meat of the tereifa as it would have had they been cooked together.

The Gemara explains: Had Rava based his ruling only on Shmuel’s statement, I would say in response: This statement applies only to the absorption of the blood of the meat, but kosher meat is not prohibited if it absorbs only the juices and gravy of the meat of the tereifa. Since in this case the meat is salted in a perforated vessel, the blood from each piece runs out and is not absorbed by the other, and one might think that the kosher meat remains permitted. Rava’s interpretation of the verse in Leviticus teaches us that the juices and gravy of the meat of the tereifa must also be taken into account.

The Gemara raises an objection from a baraita: A kosher fish that one salted together with a non-kosher fish is permitted. What, is it not referring to a case where they were both salted and expel juices? This indicates that the kosher fish is not prohibited by the juices of the non-kosher fish, contrary to Rava’s statement. The Gemara responds: No, this is referring to a case where the kosher fish was salted and the non-kosher fish was unsalted. Since an unsalted fish does not emit juices, the kosher fish does not absorb the flavor of the non-kosher fish.

The Gemara challenges: But from the fact that the latter clause teaches: But if the kosher fish was salted and the non-kosher fish was unsalted the kosher fish remains permitted, it may be inferred that in the first clause we are dealing with a case where they are both salted. The Gemara responds: The latter clause is explaining the halakha of the first clause. The baraita should be read as follows: A kosher fish that one salted together with a non-kosher fish is permitted. How so? This is the halakha if the kosher fish was salted and the non-kosher fish was unsalted.

The Gemara notes: So, too, it is reasonable that this is the meaning of the baraita, as if it enters your mind that the first clause is referring to a case where both of them are salted, one can claim: Now that the baraita has stated that even if both of them are salted the kosher fish is permitted, is it necessary to state that the same applies in the less problematic case where the kosher fish was salted and the non-kosher fish was unsalted?

The Gemara rejects this: If it is due to that reason, there is no conclusive argument. It is possible that the first clause of the baraita is indeed referring to a case where both fish are salted, and the tanna of the baraita nevertheless taught the latter clause to shed light on the first clause, so that you should not say: The first clause is referring only to a case where the kosher fish was salted and the non-kosher fish was unsalted, but if they were both salted, then the kosher fish is prohibited. To rule this out, he taught the latter clause, which explicitly makes reference to a case where the kosher fish was salted and the non-kosher fish unsalted, which by inference indicates that the first clause is referring to a case where they are both salted, and teaches that even so the kosher fish is permitted.

The Gemara further suggests: Come and hear proof against Rava’s ruling from the latter clause of the latter clause, i.e., the third clause of that baraita: But if the non-kosher fish was salted and the kosher fish was unsalted, the kosher fish is prohibited. One can infer from here that it is only if the non-kosher fish is salted and the kosher fish is unsalted that the kosher fish is prohibited. But if they were both salted, then the kosher fish is permitted, contrary to Rava’s ruling.

The Gemara rejects this: Perhaps the last section of the baraita uses this language only since it teaches in the former clause, i.e., the second clause: If the kosher fish was salted and the non-kosher fish unsalted, etc. The baraita therefore taught the last clause as well using parallel language: If the non-kosher fish was salted and the kosher fish unsalted, etc. But nothing can be derived from here with regard to a case where both fish were salted.

§ The Gemara provides a mnemonic for remembering the three halakhot stated by Shmuel below: The manner in which blood is expelled from meat; salted meat that is placed on a vessel; an animal whose neck is broken before its soul departs.

Shmuel says: Meat cannot be rid of its blood unless one salts it thoroughly and rinses it thoroughly in water. It was stated: Rav Huna says: One must salt and rinse the meat in water. And it was taught in a baraita: One must rinse the meat, and salt it, and then rinse it again. The Gemara adds: And these two rulings do not disagree. This ruling of Rav Huna is referring to a case where one already washed the meat in the slaughterhouse before salting, whereas that baraita is referring to a case where one did not wash the meat in the slaughterhouse. The Gemara relates: Rav Dimi of Neharde’a would salt meat with coarse salt and then shake the salt off the meat.

Rav Mesharshiyya says: One does not presume that there is blood in the intestines, and therefore they are not prohibited if they have not been salted. The Gemara comments: The Sages interpreted this statement as referring to the rectum, the intestines, and the spiral colon.

Shmuel says: One may place salted meat only on a perforated vessel, so that the expelled blood can run out. But if the vessel is not perforated then the blood will pool and be reabsorbed by the meat.

The Gemara relates: Rav Sheshet would salt meat one bone, i.e., one piece, at a time. The Gemara asks: What is the reason that he would not salt two together? Could it be because the blood leaves this piece and that piece absorbs it? If so, with regard to one piece as well, one could claim that the blood leaves this side of the piece and that side absorbs it. Rather, there is no difference between one piece and two pieces, and one may salt even several pieces together.

Shmuel says in the name of Rabbi Ḥiyya: One who breaks the neck of an animal after it is slaughtered but before its soul departs thereby makes the meat heavy. The meat expels blood at the time of slaughter, but if one breaks the animal’s neck, excess blood is trapped inside and weighs down the meat. And by this action he robs people, as he causes blood to be absorbed in the animal’s limbs, and since he sells the meat by weight, people will pay extra to acquire the same amount of edible meat.

A dilemma was raised before the Sages: With regard to what case is he speaking? Does Shmuel mean that there is only one problem with this practice, namely, that it renders the meat heavy and robs people since he causes blood to be absorbed in the animal’s limbs? If so, it may be inferred that if one wishes to keep the meat for himself, one may well do so, since he is robbing no one. Or perhaps Shmuel is referring to two prohibitions, first, that the blood trapped in the meat renders it prohibited for consumption, and second, that of robbery. If so, then even if one wants to keep the meat for himself, it is also prohibited. The Gemara concludes: The dilemma shall stand unresolved.

MISHNA: One who places the meat of birds with cheese on the table upon which he eats does not thereby violate a Torah prohibition.

GEMARA: The Gemara suggests: Since the mishna mentions only that placing meat of birds and milk on one table does not violate a Torah prohibition, one may consequently infer that if one eats them together he does violate a Torah prohibition. If so, learn from the mishna that meat of birds in milk is prohibited by Torah law, contrary to the opinion of Rabbi Akiva, who maintains that it applies by rabbinic law. The Gemara responds: Say that the mishna should be understood as follows: One who places bird meat with cheese on the table will not thereby come to violate a Torah prohibition, since eating the two together is a rabbinic prohibition, as Rabbi Akiva maintains.

MISHNA: It is prohibited to cook the meat of a kosher animal in the milk of any kosher animal, not merely the milk of its mother, and deriving benefit from that mixture is prohibited. It is permitted to cook the meat of a kosher animal in the milk of a non-kosher animal, or the meat of a non-kosher animal in the milk of a kosher animal, and deriving benefit from that mixture is permitted. Rabbi Akiva says: Cooking the meat of an undomesticated animal or bird in milk is not prohibited by Torah law, as it is stated: “You shall not cook a kid in its mother’s milk” (Exodus 23:19, 34:26; Deuteronomy 14:21) three times. The repetition of the word “kid” three times excludes an undomesticated animal, a bird, and a non-kosher animal.

Rabbi Yosei HaGelili says that it is stated: “You shall not eat of any animal carcass” (Deuteronomy 14:21), and in the same verse it is stated: “You shall not cook a kid in its mother’s milk.” This indicates that meat of an animal that is subject to be prohibited due to the prohibition of eating an unslaughtered carcass is prohibited for one to cook in milk. Consequently, with regard to meat of birds, which is subject to be prohibited due to the prohibition of eating an unslaughtered carcass, one might have thought that it would be prohibited to cook it in milk. Therefore, the verse states: “In its mother’s milk,” excluding a bird, which has no mother’s milk.

GEMARA: The Gemara asks: From where are these matters derived? Rabbi Elazar said: The verse states: “And Judah sent the kid of the goats” (Genesis 38:20).

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

שהיה טהור מליח וטמא תפל. כלומר טמא שאינו מלוח שממלוח יוצא ציר ומתפל אינו יוצא ציר:

טמא מליח וטהור תפל הוא דאסור. כלומר דתפל בולע הא שניהם מלוחין שרו דאינו בולע:

הא דחללי בי טבחא. כלומר מליח ומדיח. הא דלא חללי בי טבחא מדיח ומליח ומדיח ומה לשון חללי רוחצין כדמתרגם וירחץ את הקרב וחללי ית גוא:

מלח ליה במילחא גללניתא. כלומר מלח ליה מילחא גסה ומניח המלח שעה בתוך הבשר שיוציא הדם ואח"כ מנפץ ליה למלח בהדי דם ולא בעי הדחה אחריתי:

הדרא דכנתא. אלו הדקין אבל כנתא עצמה ששמו אינטריליו בלע"ז בו מחזיקים דם וצריך למולחו יפה ולהדיחו יפה:

דאי בעי למיכל מיניה אומצא אסור כלומר עד שידיחנו וימלחנו:

ואסור בהנאה. כלומר ואפי' להשליכו לכלבו:

מנהני מילי. דכל בשר בכל מיני חלב אסור אע"ג דלא חזינן בקרא אלא גדי:

הא דתניא דג טהור שמלחו עם דג טמא מותר. מדקתני סתמא ולא מפליג בין טהור עילאה או תתאה, פירשו המפרשים ז"ל דלא [שנא] עילאה או תתאה לעולם מותר, ואע"ג דקיי"ל כשמואל דאמר בפסחים (עו, א) דצונן לתוך חם תתאה גבר ובין דתתאה כשר או אסור, לעולם הבשר בולע ואסור, התם הוא דהוי חם מחמת אש שיש בו כח להפליט את חברו, אבל חם מחמת מלח אין בו כח להפליט אלא מבליעו, והיינו דכי טהור מליח וטמא תפל שהוא מותר לעולם, משום דטהור פולט מבליע לטמא אבל אין בו כח להפליט את האסור, וכן נמי סיפא דברייתא דקתני טמא מליח וטהור תפל אסור סתמא קתני, ובין שטהור למטה או למעלה לעולם אסור, לפי שאם הטמא מליח למטה הרי יש בידו כח להבליע את העליון ואסור אפילו הוא למעלה אסור, ואף על גב דקיי"ל תתאה גבר, הכא שאני לפי שטיפות המלח הן חמות ונוטפות תמיד על הטהור ונבלעות בתוכו.
ונמצא לפי פירוש זה דלפעמים שהמליח קל מחם מחמת אש, כגון שטהור מליח וטמא תפל, דלענין חם מחמת אש אי תתאה חם אסור, ולענין חם מחמת מלח אפילו תתאה מלוח מותר, ופעמים שהמלח חמור מחם מחמת אש כגון שהטמא מליח, דבחם מחמת אש אי בשר צונן למטה מותר בקליפה, ובמליח אפילו בשר שאינו מליח למטה אסור, וטעם הענין כמו שכתבנו, דמליח מבליע את התפל הרבה בין שהוא למעלה או למטה אבל אינו מפליטו כלל, וכן אם מלחו בשר בכלי שנשתמשו בו באיסור, כגון קערה של נכרי אם היא מנוקבת דליכא משום דם מותר, שהרי המליח מבליע ואינו מפליטו כלל, וא"כ הללו שעושין גבינות בדפוסי הנכרים ובכליהם מותרין, אלא שאסור לעשות כן לכתחילה, משום הרחק מן הכיעור, דהכא נמי דג טהור שמלחו קתני דמשמע בדיעבד, וכ"כ בספר התרומות, ועוד כתוב שם בשם ר"י ז"ל דרגילות היא לשום מליח בקדרה שהיה בה בשר ונותנין אותו מלח בתבשיל של חלב או בהפך, לפי שהמלח אינו מפליט מה שהוא בלוע בדבר שאינו אוכל.
ולענין בשר שחוטה בהדי בשר נבלה מליח, דינו כעין דג טהור עם דג טמא, וכן לענין בשר מליח עם גבינה או להפך, וכתב הרב בעל התרומות ז"ל דאפילו בשר שנמלח לצלי שהבשר בעצמו נאכל מחמת מלחו, אפ"ה אוסר במגעו את הגבינה, לפי שהציר הנוטף ממנו על הבגינה חשוב רותח, לפי שהציר הנוטף ממנו אינו נאכל מחמת מלחו.
והבשר שנמלח או הגבינה ונתייבשו או שהודחו אינן אוסרים במגען, דאין אוסרים זה את זה אלא כשהן לחין מחמת מלח שקרוי רותח ומפליט הלחלוחית, ואדרבה ההדחה מסירה הלחלוחית והמלח.
ויש לעיין בענין דג טהור שמלחו עם דג טמא, אמאי מותר, דהא מלח דעל גבי דג טהור מודבק הוא גם על הטמא ומפסיק בין שניהם, וה"ל כשניהם מלוחין, דאין סברא לומר דהכא מיירי בשלא נמלחו הפנים של דג טהור הדבוקים לדג טמא, ושמא בשקדם וסילקו קודם שיעור מליחה, דהיינו מיל, דבפחות מכאן לא הוי כרותח דצלי לפלוט ציר, אבל אם (נתערב) [נתעכב] עליו כשיעור מליחתו, הוו להו כשניהם מלוחים ואסורין, וטמא מליח וטהור תפל דאסור, היינו לאחר זמן שיעור מליחת הטמא, אבל קודם לכן אינו אסור, דעד דהוי רותח כרותח דצלי לא פליט טמא ציר, ומשום טמא לא מיתסר, ואינו נכון דדג טהור שמלחו עם דג טמא אף על פי (שנתערב) [שנתעכב] שם הטהור שיעור מליחתו קאמר, דהא מותר סתמא קאמר, ואי דוקא בשקדם וסלקו, לא הוה שתיק גמרא מיניה וצ"ע.
ועוד יש לעיין במה שפירשנו בטמא מליח וטהור תפל שהוא אסור בכל ענין, בין שכשר למטה בין שהוא למעלה תחתון אינו צריך אלא קליפה כדאיתא בפסחים (שם) וברותח דמליח תחתון אסור לגמרי דמבליע טפי, כדמשמע הכא דקתני אסור סתמא, ואם כן תיקשי לן דמצינו מליח שהוא כמבושל (לעיל חולין צז, ב), והנהו אטמתא דאימלחן בבי ריש גלותא בגידא נשיא דאסר להו שפיר קא אסר להו, ואמאי דחינן ליה דמליח אינו כרותח דמבושל, ומשמע דשרו להו לגמרי בקליפה לבד, משום דשומן גיד לא מפעפע בצלי, הא מליח טפי מבליע ומוליך הרוטב וציר מרותח דצלי, ושמא נאמר דהכא לאו אסור לגמרי קאמר, אלא אסור לאצרוכיה נטילה, דכל דבעי נטילה אסור סתמא קרי ליה, כדאיתא התם בפסחים (עה, ב) דאמר חם לתוך חם דברי הכל אסור ובאיסור שאינו מפעפע אפילו חם לתוך חם אין צריך אלא כדי נטילה, והנהו אטמתא דשרינן להו בנטילת מקום, שרינן להו דרבינא לגמרי הוה אסר להו כאלו נתבשל עמו, דאסור לגמרי, דאיהו לרותח דמבושל הוה מדמי ליה, ונראה דהכי אית לן למימר, דהא אפילו כשת"ל דהכא מיירי בשטהור למעלה וטמא מליח למטה כדינא דרותח מחמת אש, מ"מ אכתי תיקשי לן אמאי אסור לגמרי בנטילה סגי, אלא ודאי אית לן למימר דאסור עד כדי נטילה קאמר.
ומיהו איכא למימר דאסור לגמרי קאמר, משום שומנו של טמא שמפעפע שמתפשט בכל ואוסר לגמרי. וכן נמי ברותח מחמת אש, בזמן שהתחתון רותח ויתר עליו רותח מחמת מלח, שאפילו טמא מליח למעלה אוסר לגמרי את הטהור התפל, לפי שמבליע שומנו בכולו, דדג שאני משום דרפי קרמיה ובלע טפי, אבל בבשר נבילה מליח שנמלח עם בשר שחוטה טפל (הזעצער: אולי תפל) אינו נאסר אלא בשטמא מליח למטה אתי שפיר, אלא דלקולא לא אמרינן, ואי לאו דמסתפינא אמינא דמליח קיל מרותח מחמת אש. וכן הוא באמת נראה לעין. ושמואל דאמר מליח הרי הוא כרותח, טובא קמ"ל, וחדית לן טפי ליהוי כרותח דצלי, והיאך נאמר דליהוי עדיף מורתח דצלי, אבל הכי קאמר דג טהור שמלחו עם דג טמא תפל שכבר היה מונח בכלי, דלישנא דקאמר שמלחו עם דג טמא הכי משמע שהטמא היה שם תחלה, והלכך אם מלח הטהור עליו מותר דתתאה גבר כשמואל, ואפשר דמותר בקליפה קאמר, דכל שאינו טעון אלא קליפה מותר, סתמא קארי ליה כדאיתא התם, או דלמא לגמרי קאמר משום דרותח דמליח קיל טפי מרותח דאש טמא מליח, כלומר אבל אם אותו דג טמא שהוא כבר מונח בכלי הוא מליח אפילו היה טהור שנותן עליו תפל אסור, דתתאה גבר ואסור, דקאמר עד כדי נטילה או אסור לגמרי משום שומנו של טמא שמפעפע והשתא לא תיקשי לן בהא מידי דדינא דמליח שאינו נאכל מחמת מלחו, ודינא דרותח דצלי דפליגי ביה רב ושמואל בתתאה גבר ועילאה גבר חדא היא כנ"ל.

רב דימי מנהרדעא מלח במילחא גללניתא ומנפיץ לה. איכא מן דמפרשי דדוקא במלחא גללניתא, אבל בדקה טפי לא, משום שהיא נתכת ונבלעת בתוך הבשר ואינה מפלטת את הדם. והראב"ד ז"ל פירש דבכל מלח מולחין ומכשירין את הבשר בין בדקה בין בגללניתא, דאי לא תימא הכי [וכי לא היו יוצאין במליחה אלא ודאי] עד דאתא רב דימי היו מולחין בכל מלח ובלא ניפוץ, והיו מדיחין את הבשר בכלי מנוקב כדי שלא יפול המלח במים, וכיון דעבר כח המלח מעל הבשר לא יפלוט עוד הבשר כלום, והרי הוא חוזר ובולע מן המים שנבלעו בהם הדם שבתוך המלח, ומשום חשש זה היו מדיחין את הבשר בכלי מנוקב, מפני שהמים הולכין להן ואינן משהין שם כלל כדי שיחזור הבשר ויבלע מהם, עד שבא רב דימי ולימד למלוח במלחא גללניתא ולנפץ לה (קודם הדחה בכלי מנוקב) [ואח"כ מדיחה אפילו בכלי שאינו מנוקב], לפי שאחר שנפיץ הדם לא נשאר על הבשר אלא טיפת דם שהוא משהו ואין בו כדי לאסור ולהבלע בבשר שבטל הוא במים. ועוד כתב הרב ז"ל כי יש עוד להקל בגללניתא, שהבשר די לו בהדחה מועטת, משא"כ בדקה שנדבקת הרבה בבשר וצריכה מריקה ושטיפה וכבוס גודל להעבירה מעל פניו. משא"כ בגללניתא ואינו עיכוב להכשיר הבשר בכך, שאפשר להכשירו בשאר ענינים.

אין מחזיקין דם בבני מעים ותרגום אכרכשא ואהדרא דכנתא ומעי'. ופר"ת ז"ל שצריך למלוח הכרס ומחזיקים בו דם, שהרי אמרו (לעיל חולין נא, א) במחט שנמצא בעובי בית הכוסות אין עליה קורט דם בידוע שהוא לאחר שחיטה וכנתא גופה צריכה מליחה. ורבותינו הצרפתים ז"ל אמרו דכרכשא והדרא דכנתא דאין מחזיקים בהם דם הן עצמן, אבל בשמנן מחזיקים דם (דהאי חזיתא) [דהא חזינא] דאית ביה. ובנמוקי הרמב"ן ז"ל משום בה"ג ז"ל דכנתא גופה אסורה בקדרה, משום שוריקי קטיני דדמא דאית בה, ואע"ג דחתכה פורתא פורתא ומלחה אסירא, ול"ש (דהדרא) [דתורא] ול"ש דשאר בהמה.
ולענין מליחת בני מעים עם בשר אחר, יש מי שאומר שאסור, ואי מלח בני מעים עם בשר אסורין, דהו"ל כדגים ועופות, דכיון דאין דם בבני מעים ואין טרודין לפלוט בולעין הן, ורבותינו בעלי התוס' ז"ל אמרו דמותרין הן, ולא דמי לדגים ועופות, דהני כיון דלית בהו דם אין בולעין הדם הבא עליהם אלא משרק שריק ואזיל ליה בהדי מלחא, אבל דגים כיון דרפו קרמייהו ופלטי דמן הדר בלעי דם העופות, ומעשים בכל יום שאין נזהרים למולחן יחד עם בשר.

ואמר שמואל אין מניחין בשר מליח אלא בכלי מנוקב. כלומר אין מולחין אלא בכלי מנוקב. אבל לאחר זמן שיעור מליחתן מכאן ואילך אינו פולט אלא ציר בעלמא, ואף על פי שמניחו בכלי שאינו מנוקב אין בכך כלום, ואף על פי שהדם טוח על פני הבשר בעוד שהוא פולט ציר אינו בולע הדם, שאם אין אתה אומר כן כי לא הניחו בכלי ליתסר, ומיהו לישנא דקאמר אין מניחין בשר מליח אינו מיושב, דהל"ל אין מולחין את הבשר בכלי שאינו מנוקב. ושמא נאמר דשמואל אפילו לאחר שיעור מליחתו קאמר, לפי שהוא פולט ציר וצירו אינו נאכל מחמת מלחו וה"ל רותח, וכשהוא מתקבץ בכלי שאינו מנוקב מבליע הדם שעל המלח בתוך הבשר, לפי שהוא מתקבץ בתוך הציר,וכבוש הרי הוא כמבושל, ומבושל לא שייך למימר ביה איידי דטריד למפלט לא בלע כנ"ל. ומיהו אינו נאסר אלא מה שעומד ממנו בתוך הציר, אבל השאר מותר בנטילת מקום, לפי שאין הדם מפעפע, ומיהו אם אין מתכנס שם ציר הרבה אלא שטופח תחת הבשר, ראיתי בשם הרב רבינו ז"ל דמולחו פעם שנית וש"ד, כמו שפולט דמו פולט מה שבלע מחמת חום המלח, מידי דהוי אכל מליחת בשר מפליט האי גיסא ובלע האי גיסא ובלע האי גיסא. ואפ"ה שרי, משום דכל זמן שהוא פולט דם עצמו פולט נמי הדם הבא לו ממקום אחר.
ולענין מולח בכלי שאינו מנוקב, כה"ר אלברצלוני ז"ל דאינו אוסר אא"כ נשתהה שם שיעור מליחתו, אבל אם לא נשתהה שם כ"כ מותר, ולולי שאמרה הרב ז"ל היה נראה דאפילו לא נתשהה שם אלא מעט אסור, דהציר והדם מתחילין לצאת מן הבשר מיד, והטיפות עצמן אינן נאכלין מחמת פליטתן, אע"פ שהבשר עדיין נאכל מחמת מלחו וכיון שכן הבשר שהוא מתכבש ומתבשל בתוך הציר והדם שהן מלוחין הוא חוזר ובולע מיד הדם שפולט, ותדע דהציר והדם מיד שהוא נפלט חשבינן ליה כרותח אע"פ שעדיין הבשר אינו [מלוח כ"כ] שאינו נאכל מחמת מלח מדאמר רב נחמן אמר שמואל דגים ועופות שמלחן זה עם זה אסורין, ואמרינן מ"ט עופות קמיטי קרמייהו, ודגים רפו קרמייהו, ובתר דנייחו דגים פלטי עופות והדר בלעי דגים מינייהו, אלמא בתוך שיעור פליטת דם העופות אמרינן דבלעי דגים מינייהו, וש"מ דדם הנפלט בתוך שיעור מליחה חם הוא ונבלע, ועוד דאמרינן עלה ה"ד אי בכלי שאינו מנוקב מ"ש דגים ועופות, דאלמא דאפילו בשיעור שהדגים בולעין מדם העופות ונאסרין, ה"נ דהוו בלעי עופות מעופות בכלי שאינו מנוקב, דאי לא תימא הכי לימא ליה ואיבעית אימא לעולם בכלי שאינו מנוקב וא"ה דגים ועופות דוקא, והא קמ"ל דדגים רפו קרמייהו ובלעי' אפילו בתוך שיעור מליחה, אבל עופות ועופות לאחר שיעור מליחה אין בתוך שיעור מליחה לא, אלא ודאי ש"מ דאפילו עופות ועופות בכלי שאינו מנוקב אסור לעולם, ואפילו לצלי, משום דה"ל כמבושל ובלוע מחמת בשול אינו יוצא ע"י האש.

השובר מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפשה מכביד את הבשר וגוזל את הבריות ומבליע דם באיברים איבעיא להו מבליע דם באיברים וכו' הא לדידיה אי בעי למיכל מיניה באומצא ש"ד או דילמא וכו' ולדידיה נמי אסור למיכל מיניה באומצא. כך היא גירסת הספרים ובהלכות רבינו אלפסי ז"ל, ומשמע דבקדירה אי בעי למיכל מיניה במליחה שפיר דמי, ואף על פי שנבלע בו הדם, יוצא הוא ע"י מליחה, דכל דם שלא נבלע מחמת בשול יוצא הוא במליחה, אבל רש"י ז"ל אינו גורס אומצא, אלא הא לדידיה אי בעי למיכל מיניה, ופי' ז"ל אפילו במליחה, וסלק' בתיקו. א"כ לדבריו יש לחוש לדבר הרבה להניח הבהמה לגנח ועד שתמות לגמרי שלא לשבור מפרקתה, ואפילו בעי לה לקדירה לעצמו.
והרמב"ן ז"ל הכריע כגירסת הספרים, מדלא קאמר ומאכיל דם את הבריות שזו עבירה קשה שבכולן, אלא ודאי מדנקט גוזל את הבריות, ושבקה לאיסור מאכיל דם, ש"מ דלקדרה אי נמי לצלי ליכא למיחש, ומשום [הכי ניחא] דלא נקט ומאכיל דם את הבריות דלמיכל באומצא לא חיישינן, דאומצא לא שכיחא, אלא ודאי הדעת נוטה לגירסת הספרים, וסלקא בתיקו. ובאומצא מיהא אסור, ובצלי נמי עד דנצלה כל צרכו, דאי לא נצלה כל צרכו הו"ל כאומצא.
אלא דתמיהא לי דהא דאיבעיא לן אי שרי ליה למיכל באומצא או לא, בבשר דלית ביה חוטי קא מיבעיא לן, דאי באית ביה חוטי אפילו בלא שבר מפרקתה אסור באומצא, דהא סתם בהמה לא נשחטו הורידין דהא אינה צריכה כדא"ר חסדא לא לכל א"ר יהודה אלא בעוף הואיל וצולהו כולו כאחד, אבל בבהמה הואיל דמנתחה אבר אבר לא צריך, כיון שכן סתם בהמה דאית ביה חוטי אסור באומצא, אלא אם נודע בה שנשחטו הורידים, והכא בסתם בהמה קא מיירינן, אלא ודאי אית לן למימר דבשר דלית ביה חוטי קא מבעיא לן, וא"כ אפילו באומצא אמאי אסור, דהא דם האיברים שלא פירש שרי, וי"ל דבשעת השחיטה דם האיברים מתנודד ממקומו לצאת דרך בית השחיטה, וכששובר מפרקתה הדם חוזר ונבלע בבשר, וה"ל דם שפי' ממקום זה ונבלע במקום זה, ולישנא דקאמר מבליע דם באיברים הכי משמע.

ר' עקיבא אומר חיה ועוף אינו מן התורה שנאמר לא תבשל גדי בחלב אמו שלשה פעמים וכו'. ופרישנא בגמרא (לקמן חולין קטז, א) טעמיה דר"ע משום דקסבר איסור חל על איסור וחלב ומתה לא צריכי קרא, ופסקו הגאונים ז"ל כר"ע דחיה ועוף אינן מן התורה. ואי קשיא לך והא שמואל דהוא אמורא לא דריש כותיה לעיל, דמוקי חד לחלב ומתה וחד לאפוקי טמאה וחד לרבות את השליל. ועוד דהא משמע דתנא קמא לא ממעט אלא טמאה אבל חיה ועוף לא. ועוד דהא לא קיי"ל דאיסור חל על איסור, יש לומר דאע"ג דתנא קמא משמע [ד]לא ממעט אלא טמאה, לא קיימא לן כותיה, דהא סוגיין דעוף אינו מן התורה, ועוד דהא לא שמעינן לרבנן בהדיא דפליגי עליה אלא ר' יוסי הגלילי דהוא יחיד פליג, וקיימא לן כר' עקיבא מחבירו, ועוד דבשר בחלב איסור מוסיף הוא וכיון דטעמיה דר' עקיבא משום דקא סבר איסור חל על איסור, וסוגיין דעלמא כמאן דאית ליה איסור מוסיף וכדמשמע בשבועות (כד, ב) קיי"ל כותיה, ובנמוקי הרמב"ן ז"ל דהא דשמואל דלעיל נמי ל"ק, משום דשמואל גופה תרוצי מתרצינן לה, ולפירוקא בתרא דאמרינן הא דידיה הא דרביה איכא למימר דלדידיה איסור חל על איסור אית ליה, וחלב ומתה לא צריכי קרא, ואי נמי שליל צריך קרא, אייתרו להו תרי חד להוציא חיה ועוף מדרבי יוסי הגלילי שאין לו חלב אם, ודקא נקט שמואל לרבות חלב ומתה כל(ל) דמתרבי נקיט ליה לרבות, וכל דממעיט ליה נקט להוציא ולאו דנפקי מקראי כדאמר בשליא ודם, וכללו של דבר מימרא דמיתרצא לא עדיפא לדחויי כללא דהלכה כר' עקיבא ע"כ.

והא דאמרינן אם היה טהור מליח וטמא תפל מותר פי' לפי שהטמא שהוא תפל בולע ואינו מפליט וכתבו בשם ר"י ז"ל דמיירי אפי' כשנוגעין זה בזה או שנופלין זה על זה ואפי' קליפה לא בעי מדנקיט לה סתמא ושמעינן מהכא דלא אמרינן גבי דבר מליח אע"פ שהיא כרותח דין עילאה גבר ותתאה גבר להצריך שום קליפה ושום נטילת מקום מחמת נגיעה בעלמא אבל מורי הרב ז"ל היה אומר דכיון דההיא דפסחים דאיתמר לענין צלי ומליח שאינו נאכל מחמת מלחו הוא כרותח דצלי אמרי' במליחה נמי דין תתאה גבר ועילאה גבר להצריך קליפה והא דקתני הכא מותר בשאין נוגעין זה את זה אלא ששניהם מונחים בכלי שאינו מנוקב בכדי שפליטתן של זה מגעת בזה ולפיכך ברישא מותר שאע"פ שהציר הולך אל הטמא נבלע בו ואין בו כח להפליט ממנו איסור שיבא ויבלע בטהור המליח ולכך הטהור מותר בלא קליפה ודי לו בהדחה בעלמא כדינו אבל בסיפא שהטהור טפל וטמא מליח אסור כי אעפ"י שהכלי מנוקב וגם הם אינן נוגעין זה בזה מ"מ לא סגיא שלא ילך מפליטתו של טמא אל הטהור הטפל והוא נבלע בו ואסרו עד כדי קליפה כי הטיפות ההולכות שם רותחת הם בשעת מליחה ולא סגיא שלא יהיה כדין חם לתוך צונן דבעי קליפה ומיהו בקליפה או בנטילה סגיא אלא דאיידי דתנא רישא מותר תנא סיפא אסור ע"כ וכיון דקיי"ל דהטהור והטמא שנמלחו ביחד אסור כדברי רבא איכא למיבעי על מה סמכו העולם לאכול דגים מלוחים של א"ה ולא חשו שמא נמלחו ביחד עם הטמאים שהרי פעמים עושים כן ולא אחזוקי איסורא הוא: ובתוס' נתנו טעם בדבר וכן היה אומר מורי הרב בשם רבו הרמב"ן ז"ל לפי שציר דגים טמאים אינו אסור מן התורה אלא מדרבנן ואע"פ שבת"כ דריש מדכתיב גבי דגים טמאין שקץ הם לאסור צירם אסמכתא בעלמא הוא אבל הדרשא שדרשו גבי נבלה ושרצים הוא מן התורה כדמוכח בפ"ק דבכורות דפרכינן למה לי קרא למיסר חלב בהמה טמאה ומאי שנא מצירם דתניא אלה הטמאים לרבות צירם וכו' וכן מוכח בפ"ב דע"ז דציר דגים טמאים מדרבנן דהתם מפליג בין טיבול בצירם לטיבול בגופם וכיון שכן וידענו שיש רבים נמנעי' מלמלוח טמא וטהור ביחד לפי שפגמו קצת מספיקא אזלינן לקולא דספיקא דרבנן הוא אבל בשחיט' ונבלה שהוא ספק אם נמלחו ביחד זה אסור דספיקא דאורייתא הוא: כתב בספר המצות דפוס גבינות עכו"ם אין צריך להגעילו לעשות בו גבינות כשירות ולמלחן דלא שייך מליחה בעץ ולא נעשה העץ רותח ע"י המליחה ואין כח במלח להפליט מה שבולעה בעץ ומתכות וחרס ואבן ומעשים בכל יום שמשימין מלח בקערה של בשר ונותנין מאותו מלח בתוך החלב והמחמיר תבא עליו ברכה וככל הדינין שכתבנו בענין דג טמא ודג טהור כך הדין בבשר שחיטה ובשר נבילה בין לקולא ובין לחומרא ואין ההפרש ביציהם אלא לענין הספק כדכתיבנא לעיל.

אמר שמואל אין הבשר יוצא מידי דמו פי' כשבא למלחו לקדירה אא"כ מולחו יפה יפה פי' שירבה בו מלח מכל צדדי' כדאמרינן ומדיחו יפה יפה כלומר לשפשף בו היטב יפה במים צוננים. ואסיקנא דבעי הדחה קודם מליחה והדחה לאחר מליחה הדחה דקודם מליחה מפני שלפעמים יש דם יבש על פני הבשר ואם לא ידיחנו בתחלה יבוא המלח ויבלענו בבשר שאין המלח מפליט אלא הדם הבלוע בבשר וכן פי' בתוס' וי"א שאפי' בשאין דם על פני הבשר צריך הדחה שאין המלח פועל בבשר אלא ע"י ההדחה שמרכך הבשר ומרטבו והדחה דלאחר מליחה מפני הדם שנפלט שעומד ממנו שום לחלוחי' על פני הבשר ואע"פ שעמד בכלי מנוקב וכתב ריב"א ז"ל כי צריך להדיחו לאחר מליחה שני פעמים הדחה ראשונה להעביר המלח הבלוע מן הדם והדחה שניה להעביר אותן מים האסורין מהדחת המלח שנשאר על פני הבשר: כתוב בתוס' וכן בספר המצות אם גוי שהוא עבדו של ישראל או שפחתו שמו הבשר למלוח בקדירה ולא ראו אותן ישראל אם הדיחו תחלה אע"פ שכתב רבינו האי ז"ל שאין סומכין על דבריו של גוי לא לאסור ולא להתיר מ"מ יש להתיר כאן אם הלה יודע אותו עכו"ם את מנהג ישראל. והוא שיהא שם שום ישראל יוצא ונכנס או שום קטן בר דעת בבית שירא פן יבא זה ויגיד לישראל ועוד אמרינן במסכת עבודה זרה פ' אין מעמידין א"ה נהי דאאיסורא לא קפדי אנקיותא קפדי וזהו נקיות להדיח הבשר לאחר מליחה. וריב"א ז"ל לא היה מתיר זה אלא על ידי טעימות קפילא הבקי בטעימות תבשיל לידע אם יש בקדרה מלח יותר מדאי ע"כ ושיעור המליחה כתבו הגאונים ז"ל שהוא כשיעור צלי והוא כדי מהלך מיל ושורת הדין שאם נתנו בלא מליחה בקדרה רותחת מאוד מותר אלא שכבר גזרו הגאונים ז"ל בדבר ומיהו בדיעבד אם עשה כן בשוגג הרי הוא מותר ומצוה להניחו בקדרה רותחת לאחר מליחה כדי שיתלבן מיד כדברי הרמב"ם ז"ל וטעם דבר זה משום דדם האיברים כל זמן שלא פי' מותר ואין המליחה אלא להפליט הטעם שראוי לצאת בקדירה קודם שתרתיח: ואמר מורי הרב ז"ל שאין לחתוך הבשר לאחר המליחה מפני הדם היוצא במקום החתך שנתגלה פרשו שלא הפליט המלח. ואם עשה כן צריך לחזור ולמלחו במקום החתך ולכך אוסר לעשות דק דק בשר אא"כ מבשר שנמלח מאוד כמו להצניע שכבר פלט כל דמו או מבשר מליח שנתבשל קצת בקדיר' או שיחתוך הבשר בתחלה במקומות הרבה וימלחנו במקום החתך יפה יפה וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל:

רב דימי מנהרדעא מלח במלח' גללניתא ומנפץ ליה יש שפי' שבא ללמדינו שאין מולחין אלא במלח עבה וגס לפי שהמלח הדק נבלע בבשר ואינו מוציא הדם וצריך לנפץ המלח מן הבשר קודם הדח' לפי שהמלח בלוע מן הדם הפולט וכן פי' רב יהודאי גאון ז"ל וכן כ' הרמב"ם ז"ל אין מולחין אלא במלח עבה וגס וצריך לנפץ המלח קודם הדחה. ותימא האיך אפשר כי קודם רב דימי לא היו יוצאין במליחה. ונראה דברי הראב"ד ז"ל שכתב דעד דאתא רב דימי היו מולחין בכל מלח ובלא ניפוץ והיו צריכין להדיח הבשר הרב' אחר מליח' בכלי מנוקב מפני הדם המתבער במים שהיה על פני הבשר והוא חוזר עכשיו ונבלע בבשר לפי שכבר נח מפליטתו דמו וצירו: לכך היו צריכין הדחה בכלי מנוקב שיצאו מימי הדחה דרך הנקבים ער שבא רב דימי ולימד למלוח במלח גסה שאפשר לנפצה יפה ולא יהיה נשאר דם על פני הבשר אלא מעט שאין בו כדי לאסור ויהא מתבטל במים ולכך היו יכולין להדיח אפי' בכלי שאינו מנוקב וכתב עוד ז"ל שבא ללמדינו כי כשהמלח גס הוא קרוב להתנפץ ודי להם בהדחה מועטת מה שאין כן בדקה שנבדקת הרבה בבשר ולמדנו מדברי רבינו ז"ל במלח של מליחה אסור וכן דעת רש"י ז"ל והתוספות ועיקר וסכין שחתכו בו בשר מליח אומר אם אחר שיעור מליחה הוא אסור לחתוך רותח עד שיגעילנה המליח כרותח. וכדאיתא לעיל אבל קודם שיעור מליחה מותר לפי שאותה שעה אינו כרותח ולכן צריך כלי מיוחד לחתוך בשר שבבית המבשלים וכן דעת התוספות. אבל מורי נר"ו היה אומר דאפילו לאחר שיעור מליחה שהוא כרותח אינו צריך הגעלה לפי שבאותה שעה כבר פלט כל הדם שהוא עתיד לצאת במליחה ומזה הטעם חוזרין ומולחין בכלי מנוקב בלא הכשר דקודם שהגיע למליחתו אינו כרותח. ואלו לאחר כן כבר יצא כל דמו ואין טעם זה מספיק דמכל מקום לאחר מליחה יש בו מן הדם שפלט כבר שהוא כרותח מחמת מליחתו והסכין בולע ממנו ונאסר ומה שחוזרין ומולחין בכלי מנוקב כבר כתבנו הטעם לעיל. והמלח שנותנין לצלי כבר אמרנו שהוא מותר לפי כשבלעו ע"י האור מן הדם כך פלטו ולפיכך שפוד שצלו בו מותר לחזור ולצלות בו בלא הכשר פעם שנית כי מה שנבלע בו מן הדם בפעם הראשון כשפולט בפעם השני ונבלע בבשר הב' ע"י האור כבולעו כך פלטו: והשולח בשר מליח ע"י נכרי בחותם בגופו יש אוסרין אותו שמא החליף העכו"ם המלח ההוא במלח אחר שלא היה טוב כמוהו דאלו להעביר לא חיישינן כדאיתא במסכת עבודת כוכבים ונראה שזו מותר שזו חששא רחוקה היא שיחליף מלא במלח משום הנאה פורתא.

אמר רב משרשי' אין מחזיקין דם בבני מעיים פי' שאין חוששין למלחו וכתב הרמב"ן ז"ל דמדלא קאמר אין דם בבני מעיים משמע דאחזוקי הא דלא מחזקי בהו דם מן הסתם אבל היכא דחזינן להו דאסמיק' אסורי דודאי איבלע בהו דם ותרגומא הדרא דכנתא מעי' וכרכשתא: כתוב בספר המצות באלו בני מעים אמרו כרכשתא שקורין טבחייא והבני מעיים כרס ובית הכוסות והמסס ודקין הסובבים הכנתא הנקרא אנטרי"ל אבל הלב והריאה והכנתא גופיה יש בהם דם וצריכים למלוח ודעת רבותיה דכרס בעי מליחה דהא תניא נמצא עליה קורט דם מכלל דיש בו דם: ודעת התוס' דוקא בכרכשתא והדרא דכנתא גופייהו אבל שומן בעי מליחה שהרי יש שם וורידין אדומים ולפי כן מאי שנהגו להפכן בשעת מליחה לאו יאות עבדין ומיהו נראה דאפי' שומן אין בהם דם דאי לא מאי אהני לן דרב משרשיא ועוד דכל כי האי גוונא הוי ליה לפרושי בהדיא ורב יהודה גאון ז"ל כתב דכנתא גופיה אסורה לפי שיש שם וורידין קטנים מאוד ואע"פ שחתכן ומלחן אסורה עד שיוציא הוורדים קטנים ואמר דרבנן סבוראי גזרו בה ואסורה לקרבן. ועכשיו נהגו לסלקן יפה ולמלחן ואוכלין אותה בקדרה: ונראה שאסור למלוח כרכשתא והדרא דכנתא עם בשר דהוי ליה כבשר תפל ובשר מליח דפלט שאר בשרא ובלעי הני דלית בהו דם לא טרידי למפלט וכל זמן שפולטין צירם מותר להשהותן שם אבל אחרי כן אסור דומיא דדגים ועופו' דלעיל אבל יש שהיו אומרים דהני כיון דלית ליה דמא הכי נמי לא בלעי דמא ומותר להשהותם עם הבשר המליח וכן נהגו אבל אינו נראה דבר של טעם.

אין מניחין בשר מלוח אלא על גבי כלי מנוקב הא קמ"ל דאפי' לאחר ששהא שיעור מליחתו אין להניחו בכלי שאינו מנוקב כדי שלא יחזור ויבלע בו דם שעל פניו ומיהו בדיעבד כתבנו לעיל דעת רש"י ז"ל שהוא מותר בהדחה ורבינו היה מפרש דקמ"ל דכלי שאינו מנוקב אף על פי שהוא גדול מאוד אין מולחין בו בקרקעיתו ולא בדפנותיו ואפי אם הי' מניחו מוטה שמא יפול הבשר לתוכו ונשרה שם ויאסור ומיהו בדיעבד כל כי האי גוונא מותר:

אלא לא שנא נראה שרב ששת לא סגיא דלא ידע האי טעמא אלא שהי' רוצה להחמיר ואמרו לו שאין להחמיר בכך כיון דלא אפשר להחמיר בחתיכה אחת כנ"ל.

אמר שמואל משום ר' חייא הסובר וכו' איבעי' להו וכו' ג' רש"י ז"ל או דלמא כיון שמבליע דם באיברים איסורא איכא ולדידי' נמי אסור מיכל פי' הוא ז"ל דאסור למיכל אפילו בחתיכה ומליחה שאין המלח יכול' להפליט ולא איפשט' וכיון דכן אסור ואין לו תקנה אבל גרסת הספרי' שלנו והיא גרסת הריא"ף ז"ל ולדידי' נמי אסור למיכל באומצא ולפי זה למליחה לקדרה או לצלי בלא מליחה הרי הוא מותר וכן בדין דלא חמיר הא מבשרא דאסמיק דשרי בהכי ורבינו הרמב"ן ז"ל הביא ראיה לזה דאם איתא דסבר ליה לרב חייא דלדידי' נמי אסור לגמרי ואין לו תקנה הוי ליה למימר בהדיא ומאכיל דם לבריות שזו עבירה קשה שבכולן: אלא מדקאמר וגוזל את הבריות ולא קאמר ומאכיל דם לבריות שמעינן דבצלי אי נמי לקדרה במליחה לעולם מותר ואין הספק אלא אם הוא אסור באומצא בלא מליחה: דדילמא אינו מפרש דם ממקומו אלא שמבליעו במקומו ודם האיברים כל זמן שלא פי' מות' הלכך גזל איכא אבל מאכיל דם ליכא. דאפי' תימא שמפרישו ממקומו ואסור אין דרך העולם על הרוב לאכול באומצא אלא בצלי או בקדירה וכן עיקר ומיהו ממ"ד לדברי הכל ראוי לכתחלה להניח לבהמה לנגח יפה. ושלא לשבר מפרקתה כלל עד שתמות לגמרי כדי לחוש כפרש"י:

דג טהור שמלחו עם דג טמא אם היו שניהם מלוחים או שהיה הטמא מלוח מ"מ אסור שהמליח מפליט ציר של עצמו ומבליעו לחברו אבל אם היה הטהור מליח והטמא תפל מותר מכאן סמכו קצת מפרשים להתיר ליקח דג מליח מן הגוי שהרי יש כאן שתי ספקות שמא לא נמלח עם הטמא ואם נמלח שמא הטהור מליח והטמא תפל ועוד שהדבר ידוע שאין מולחין אותם כאחד שהטמא צריך מליחה יותר מן הטהור ומ"מ מנהג פשוט לאסור חוץ מן הדגים הקטנים הנקראים שרדש והדג הגדול הנקרא טונינא שידוע בהם שאין מקבלין מליחה עם דג אחר ויש אומרים כן בדג הנקרא ואייראט:

בשר שחוטה שנמלחה בכלי מנוקב עם הנבלה ביחד אין השחוטה נאסרת משום דם הנבלה הואיל וכלי מנוקב הוא שאם כן אף מחמת חתיכת שחוטה תאסר ומ"מ נאסרת היא מפני שחום המלח מפליט הנבלה את צירה ואת שמנה ונסרך בשחוטה ואין כלי מנוקב מועיל לשומן ולטעם ודבר זה בדין איסור והיתר שנצלו ביחד כמו שביארנו שהמליח כרותח של צלי:

דבר זה אינו מוחלט אצל מפרשים אלא יש בו תנאים והוא שהדברים אמורים לדעתם בששניהם מלוחים או שהיה הטמא מליח הן שהיה הטהור מליח הן שהיה הטהור תפל על הדרך שביארנו בדגים הא אם היה נמלח הטהור והיה הטמא המחבר עמו תפל לא נאסר הטהור שהרי חום המפליט בטהור הוא ומבליע את הטמא ואין הטהור בולע מן הטמא שאין כח המליחה חזק כל כך שיהא מפליט את הנוגע בו ונמצא שאין הטמא פולט ולדעתי הכל אסור שהרי הואיל וחתיכה טהורה המלוחה נוגעת בה חום שבה מתפשט בטמאה וכשם שמבליעה שומן הפולט ממנה כך מפליטה שומן של עצמה ואי אפשר לומר שכל שטהורה טרידה לפלוט אינה בולעת שאין טרדת פליטה אלא בדם ומשום פליטת דם אינה נמנעת מלבלוע שומן וטעם האיסור ואין הדבר דומה לדגים שפליטתן מעוטה ואינה מצויה בנגיעת מלח אלא אם כן נמלח הוא עצמו:

חכמי האחרונים פירשו שאף בטהור תפל וטמא מליח לא נאסר הכל אלא בשהטמא למטה והטהור התפל למעלה שתחתון גובר ומחמם את עליונו אבל אם היה הטהור התפל למטה לא נאסר התחתון אלא בכדי קליפה כדין חם לתוך צונן וכן אם לא עמדו זו על גב זו אלא שנגעו זו בזו אף בטמא למטה הם אומרים שלא נאסר עליונו אלא בשהיה התחתון שמן ומפעפע ונבלע בכחוש ואוסר את כלו אבל אם היה כחוש אינו מפעפע ואינו אוסר אלא בכדי קליפה או כדי נטילת מקום שהרי המליח אינו אלא כרותח של צלי וכבר ביארנו הענין כן בצלי כמו שביארנו בפרק גיד הנשה:

כבר רמזנו על דברים אלו שכתבנו ששחוטה זו שנמלחה עם הנבלה בכלי מנוקב היה ואלו היה בכלי שאינו מנוקב אין מקום לצירוף נבלה שהרי אף בשל עצמה נאסרה על צדדים ידועים כמו שיתבאר ומ"מ אם נמלחו ועמדו שיעור שהייה ואחר כך הצניען במלחן בכלי שאינו מנוקב דינן כנצלו שניהם על הדרכים שכבר ביארנו הן בשמן הן בכחוש:

כיצד מולחין את הבשר לקדרה צריך תחלה שידיחנה כדי שתתרכך מעט לקבל את המלח ואם מלח בלא הדחה זו יש אומרין שאינה מלוחה כלל ויש מתירין בדיעבד אלא שמצריכין להשהותה יותר עם מלחה ובנות זריזות מעידות שכל שנמלחה כשלש שעות או ארבע סמוך לשחיטתה הדם נפלט ממנה בלא הדחה אבל כשנתיבשה וניגבה מלחות של עצמה אינה פולטת בלא הדחה אלא מעט ומתוך כך ראוי לאסרה כשיעור זה בלא הדחה אף בדיעבד אלא שאף בלחה אינו יוצא ידי חובת מליחה הראויה אלא אם כן תדיח תחילה וכן שאם נתיבשה ראוי להשהותה במים עד שתתרכך יפה ואחר שהדיחה יפה מולחה ואין ראוי לעכבה במים אחר שנתרככה כראוי שלא יתדבק הדם יותר מדאי בבשר מצד קרירות המים אלא שזה אינו אוסר בדיעבד וכשהוא מולחה התבאר במסכת מנחות שנותן מלח בכל החתיכה ומשני צדדיה ולא שיהא צריך לכסת כל שטח פניה במלח ולעבות את המלח עליה כבנין אלא מפזרה כאן וכאן עד שתתפזר בכלו משני צדדין ואם לא מלח אלא מצד אחד הוכשר:

כתבו חכמי האחרונים שאם היה דבר שאי אפשר למלחו יפה משני צדדין כגון עוף שמבשלו כלו שלם אינו צריך שימלא חללו במלח כמוליאתא אלא מולחו יפה מצדו אחד בחוץ ומצדו אחד בפנים או שידביק המלח בכל דפנותיו בחללו ואחר שנמלח משהא אותו במלחו שיעור ידוע ושיעור זה לא נתבאר בתלמוד ומפורש בדברי הגאונים שהוא כשיעור צלייה וגאוני האחרונים הוסיפו פי' בזו שהוא כדי הלוך מיל ואם הוסיף אין לנו עליו תרעומת אלא אם כן לאחר י"ב שעות לקצת מפרשים כמו שכבר התבאר ובתלמוד המערב התבאר מלוח לשעה מלוח הוא ושמא דוקא אמרוה לקרבן ועל הדרך שאמרו במנחות לענין קרבן מביא את האבר ונותן עליו מלח הופכו ונותן עליו מלח ומעלהו:

שהא כשיעור הראוי לו לוקח את החתיכה ומנפצה ממלחה יפה יפה ומדיח את הבשר לאלתר כדי להעביר מה שנשאר מן המלח ההוא שנתמלא דם וטיחת הדם שעל פני הבשר ולא יניח להתיבש המלח לשם ואם מלח במלח הדק ביותר צריך להפליג בהדחתה שמפני דקותה נדבקת היא בבשר ומתוך כך ראוי למלוח במלח בינונית לא גסה מן הגסה ולא דקה מן הדקה שהגסה ביותר אינה מפלטת יפה והדקה ביותר אי אפשר להעבירה יפה מעל פניה וכל שהיא עשויה קרטין קרטין ואינה כקמח והיא הנקרא מילחא גללניתא יצאה לה מכלל דקה:

גדולי המחברים כתבו שהדקה אינה מפלטת ואם כן מלח בדקה יראה מדבריהם שלא הועיל ואין דברים אלו מחוורים לא החזירו על הגסה מעט אלא שתתנפץ יפה הא אם מלח בדקה יפליג בהדחתה ודיו כמו שביארנו:

ומים אלו שהוא מדיחה בהן אחר מליחה אינו מעכבה בהן שהרי המלח האסור ניתך לתוכה וכן טיחת הדם שעל פני הכלי בתוכה והמלח מחמם את המים וחוזרת ובולעת מהם ומתוך כך אנו מזהירים להיות הדחה זו בכלי המנוקב או במקום שאין הבשר מתעכב בתוכו ואם היא בכלי שאינו מנוקב יאחוז את הבשר בידו באויר הכלי וידיח וישליך את המים וגדולי המפרשים כתבו שכל שנפצה יפה יכול להדיחה בכלי שאינו מנוקב שטיחת הדם אינה אלא משהו ובטל במים:

ואחר שהדיח את הבשר יפה על הדרך שביארנו עושה ממנה מה שירצה הן לחזור ולמלחה הן לבשלה הן שיהיו המים שבקדרה צוננין הן שיהיו רותחין נתנה בלא הדחה בקדרה רותחת של תבשיל רואים את המלח כאלו הוא דם ומשערין אם יש בקדרה עם צירוף חתיכת הבשר ששים כנגד כל אותו המלח וכנגד טיחת הדם שעל הבשר הכל כשר ואם לאו הכל אסור ואם אין בקדרה אלא מים רותחין ונתן שם את הבשר צריך שיהא בין חתיכת הבשר והמים ששים בכדי שיעור כל המלח וטיחת הדם ואם לאו הכל אסור שהרי פלטה וחזרה ובלעה ואם לא הניחה שם אלא שהוציאה לשעתה הרי פלטה אבל לא חזרה ובלעה והילכך אם יש ששים על הדרך שהזכרנו הכל מותר ואם אין שם ששים הבשר מותר שהרי הודח והמים והקדרה אסורין וגדולי המחברים מזהירין שלא להניח את הבשר בקדרה אף לאחר שנעשה בו כראוי אלא אם כן היו מים שבקדרה רותחין ואין דברים אלו מחוורים כלל לא הוזכרו מים רותחין אלא לבשר שלא נמלח ובדורות הראשונים שהיו בקיאים בחליטה כמו שביארנו אבל מאחר שנמלחה יעשה כמה שירצה שאין לאחר מליחה הראויה כלום:

בני מעין אינן בחזקת דם ליאסר בשלא נמלחו ואפי' נתבשלו בלא שום מליחה מותרין ולא אמרו כן אלא בהדורא דכנתא ר"ל דקים הסובבים את הכנתא הנקרא אינטיריל וכן הקיבה ומעיה וכן הכרכשא אבל הכרס וכל שבו והריאה וכל שבה צריכים מליחה:

יש חולקין בכרס לדונו כשאר הדקין ולא יראה כן שהרי מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות תולין את הדבר אם נמצא בו קורט דם:

חכמי התוספות פרשו שאף באלו לא נאמר שאין צריכין מליחה אלא בהן עצמן הא שומן שלהן צריכין מליחה שהרי החוש מעיד לנו שיש בהן דם וכן הכנתא עצמה צריכה מליחה ולא עוד אלא שגאוני ספרד כתבו שאסורה היא בקדרה לעולם מפני חוטין אדומים שבה ואפי' חתכה חתיכות חתיכות ומלחה ועכשיו נהגו בה היתר ומ"מ דוקא אחר מליח וחתוך החוטין כמו שכבר התבאר:

יש מי שאומר אחר שאין המעים מחזיקין דם אין מולחין אותם עם הבשר שהרי הבשר פולט דם והדקין בולעים אחר שאין צריכים לפלוט כלום וחכמי האחרונים מסכימים להתיר מפני שמתוך חלקלקותם הדם נשרק מהם ואינו נבלע כלל ועוד שהרי מ"מ פולטין ציר וכן החוש מעיד:

מאחר שרבותינו הצרפתים מצריכין מליחה למעין מפני שומן שבהם ראוי להזהיר על מליחת החלוחלת ושאר הדקין שתהא מבחוץ על השומן לא כאלו שמולחין אחר שהפכום ומולחין מן הצד הפנימי שהמקום שבו הדם שם ראוי למלוח ומ"מ אם עשה כן הוכשר שהמלח שואב ואין הפרגוד ננעל בפניו:

דבר ידוע הוא שאין מולחין מליחה זו המכשרת לקדרה אלא בכלי מנוקב או בסל או על גבי עצים או קשין וכיוצא בהן כלל הדברים כל כששופכין עליו מים יוצאין המים לחוץ מולחין עליו או בתוכו הא כלי שאינו מנוקב אין מולחין בו שהרי הדם מתקבץ בשולי הכלי והבשר נכבש בתוכו והרי הוא כבשר המתבשל עם הדם ואין לומר שמאחר שפולט אינו בולע שאין אומרין כן בכבוש ומבושל ואין אוסרין אלא אם כן שהתה עד שכלתה פליטת דמה ויש אומרין אף פליטת צירה ואין דברים אלו נראין כלל:

עבר ומלח בכלי שאינו מנוקב הכלי אסור מ"מ וצריך שבירה או הגעלה הכל לפי מה שהוא אבל הבשר יש בו שהוא מותר ויש בו שהוא אסור כיצד מה שנכנס מחתיכת הבשר בתוך הדם והציר שבשולי הכלי אסור וכתבו גאוני ספרד שאין לו תקנה לא במליחה אחרת ולא בצלייה מפני שהוא כבשר שנתבשל עם הדם שהרי נכבש בתוכו והכבוש הרי הוא כמבושל הילכך נוטל כל מה שנכבש בתוך הדם וקולף את הנשאר ומותר שהרי אין הדם מפעפע עד שתאמר שהוא מתפשט בכל החתיכה ואין צריך לומר על חתיכות עליונות שכלן מותרות ומ"מ אם היפך בהן ונעשו עליונות תחתונות הכל אסור:

יש מי ששואל הגע עצמך שיהיה אותו צד הנכבש בתוך הדם שמן והרי השומן שנאסר מצד הדם מפעפע מכח המליחה ומתפשט בכל החתיכה ולא עוד אלא שמוליך בפעפועו את הדם למקום שהוא הולך ויש לך לאסור את כלה ובשמן תדע שיש מי שנוטה לומר כן ומ"מ חכמי האחרונים נוטים לסברת דבר זה אחר שהשומן מותר מצד עצמו מה שמפעפע ממנו אין בו שום עירוב הואיל והוא מפעפע בטבעו והדם אינו מפעפע אין הדם מתנועע בהכרח בתנועת השומן אלא השומן מתנועע לפי טבעו בפשיטותו בלא שום עירוב והדם נשאר בגבולו לפי טבעו:

וחכמי התוספות הכריעו בזו שאם אין אתה אומר כן אין לך הכשר לעולם על ידי קליפה שהרי קליפה זו אסורה והיא הולכת ומתפשטת בקליפה הסמוכה לה וכן מעולם וכן אין לך בשר מליח מותר שהמלח ודאי נתמלא מן הדם ונאסר מחמת בליעתו והרי המלח אף לאחר שנתמלא מן הדם כחו מתפשט בכל הבשר וטעמו נרגש בו ואם כדבריך הרי המלח מוליך דם הבלוע לתוכו למקום שהוא עצמו הולך והיה לך לאסור אלא כל שאין ממשו הולך אלא כחו או פעפועו אינו מוליך את הנבלע בו אלא למקום שטבע הבלוע לילך בו ומצד עצמו והדברים נראין:

קצת חכמי הראשונים כתבו שלא נאסר הבשר כשנמלח בכלי שאינו מנוקב אלא אם כן עומד שם כשיעור מליחה והוא הלוך מיל והם נוטים אחר מה שפירשו הראשונים באינו נאכל מחמת מלחו שאינו נאכל אף לכשיודח מן המלח בתורת בשר שאינו מלוח אלא בתורת בשר מליח והרי כל שלא שהה בשיעור זה נאכל הוא לאחר הדחה וכבר ביארנו שפי' זה אינו כלום אלא כל שאינו נאכל עם מלחו מפליט מיד ולא נתנו שיעור אלא שתגמר הפליטה אבל בשיעור מועט מפליט ואוסר על הדרך שהתבאר נמלח בכלי שאינו מנוקב מליחה מועטת כדרך שאדם מולח לצלי אינו אוסר שאין מליחה זו מפלטת דם וחכמי הראשונים שבגלילות אלו אוסרין בזו הבשר והכלי ואין דבריהם נראין ומ"מ גדולי המפרשים מודים להם שאם עמד במליחה זו יותר משיעור צלייה אוסר שמלח מועט עושה בשיעור גדול מה שמלח הרבה עושה בשיעור מועט ואף זו אין הדברים נראין:

נמלח הבשר בכלי מנוקב ושהא כשיעור אין מניחין אותו במלחו בכלי שאינו מנוקב שמ"מ פולט הוא מטיחת הדם שעל פניו ומלכלוכית שבמלח והרי הבשר פולט ציר עדין והציר אינו נאכל מחמת מלחו ודינו כדין רותח וכשמתקבץ בכלי שאינו מנוקב מבליע הדם בבשר שהוא מתכבש בתוך הציר וכבוש הרי הוא כמבושל ואע"פ שהבשר פולט ציר והיה לנו לומר איידי דטריד למיפלט לא בלע אין אומרין כן בכבוש ומבושל ומ"מ לאחר זמן י"ב שעות מותר שטיחת הדם ולכלוכית המלח יבשים אחר שאין שם פליטת ציר ואין נבלעים בבשר ויש מתירין אף בתוך זמן זה כל זמן שדמו נפלט ומ"מ הלשון מסייע לדעת ראשון שאמרו אין מניחין בשר מליח אלא על גבי כלי מנוקב ואלו לא בא ללמד כן אלא במליחה היה לו לומר אין מולחין אלא בכלי מנוקב אלא שנראה ששתיהן נכללו בה ומ"מ הם מפרשים אין מניחין בשר מליח ר"ל אחר שמלחו בין ידיו ורוצה לתתו בכלי להשהותו במלחו כשיעור הראוי לו אינו מניחו אלא בכלי מנוקב:

כבר ביארנו שהשובר מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפשה הרי זה מכביד את הבשר ונמצא גוזל את הבריות שהוא מוכר להם במשקל ומבליע דם באיברים ונמצא שנבלע בה דם הפורש ואסור לאכלה חיה אלא אם כן במליחה כמו שביארנו ויש אוסרין אותה אפי' במליחה שאין דם הבלוע יוצא על ידי מליחה ואין נראה כן וגדולי המחברים מצריכין חתיכה ומליחה ואח"כ יבשל או יצלה:

כבר ביארנו בפרק גיד הנשה שהמוח וקרומותיו אין נפלטין מדמן במליחת הראש שהרי עצם הגלגולת מקיף ביניהם ואין לדם שבמוח וקרומותיו מקום לצאת ואפי' היה צולה את הראש אין הדם זב אלא על הדרכים שביארנו שם והרי הדם מתקבץ ומתבשל עם המוח אם כן אין תיקון לאכילת המוח אלא על צדדין אלו שנבאר אם רצה להכשירו לקדרה חותך את הראש ומוציא את המוח וקורע קרומו ומולחו ויש אוסרין שלא לבשל מוח לעולם ואין דבריהם נראין:

שמא תאמר מפני מה אין מליחת הראש מועלת להפלטת דם המוח אע"פ שעצם הגולגולת מקיף והרי מוח שבעצמות נכשר על ידי מליחה ואין העצם מעכב והרי טעמה מעיד עליה שטעם המלח נרגש במוח העצמות כשהבשר מלוח תדע שהטעם הוא מפני שמוח העצמות אין בו דם אלא קלוש כדם האיברים ויוצא אף במליחה שבמחיצה אבל המוח יש בו דם הרבה וורידין שיש בהן דם והרי הענין כאלו יש שם דם כנוס ואינו יוצא במליחה שעצם מפסיק בינה ובין המלח:

היה אוכל את הראש כלו בצלי או על הגחלים אינו צריך להוציא את המוח אלא יעשה בו אחד מן הדרכים שביארנו בפרק גיד הנשה והם שיתן בית השחיטה כלפי האור כדי שיצא הדם דרך שם ואם הניחו דרך נחיריו ינעוץ קיסם או קוץ בנחיריו עד המוח ויש אומרים שלא הותר דבר זה לאכילת המוח אלא להשיר את השער שהוא שיעור מועט או לאכילת בשר הראש אבל המוח אינו ניתר לאכילה בדרך זה ואין דבריהם נראין כמו שכתבנו שם ועכשיו נהגו לנקוב את הראש כנגד המוח כשבאים לצלותו כדי שיזוב את הדם דרך שם:

צלאו על הגחלים שלא בדרך זה אלא שהושיבו על צדדיו אסור ומ"מ כתבו גאוני ספרד שלא כל הראש אסור אלא המוח וקרומותיו אבל בשר הראש מותר שאין פליטת הדם עוברת העצם המקיף שהקרום נעשה לה כקדרה ומתבשל בתוכה ואפי' תצא מהם פליטת דם מועטת אף הוא פולטה מיד וכלעמת שבא כן ילך ומ"מ לקדרה אוסר את הכל שכח הבשול מפליט את הדם ומשערין בכל המוח ואם נקב עצם המוח וקרום שלו ורצה לאכלו בצלי והושיבו מצד הנקב או שהיה מגלגל בו תמיד מותר:

מליחת הראש אם לא רצה לחתכו עכשיו מולחו משני צדדיו אחר שהשיר את השער בהבהוב או ברמץ על הדרך שביארנו ואם רצה למלחו קודם שישיר את השער מפני שהוא מתירא שלא יכוין יפה בדרכים שביארנו מולחו על השער שכח המלח עובר את השער ואינו חושש ואם רצה לכוין מלאכתו יפה חותכו לשנים ומולחו מצד פנים והופכו ומולח על השער ואחר כך ישיר את השער ומ"מ הבהוב מעט קודם מליחה להשיר את השער אין בו קפדא אבל בהנחה על הגחלים יזהר שלא יעשה אלא על הדרכים שביארנו מצד דם המוח וקרומותיו שפורש ממקומו על ידי האור ונבלע במקום אחר ולא יבטח על מליחה הבאה אחר כן שהבליעה הבאה על ידי האור אינה יוצאת במליחה:

הוציא את המוח יכול להשיר את השער שבראש על ידי הבהוב או ברמץ אפי' לקדרה קודם מליחה שהאש שואב את הדם וכן התרנגולת כלה מהבהבין אותה כמה שנרצה לנקותה משירי הנוצה שהאש שואב את הדם וכן רגלי הבהמה והעוף להשיר שער וצפרן שלא נאסר בראש אלא מצד דם קרומות של מוח אבל דם של שאר מקומות האור שואב את כלה ואף של רגלי הבהמה אלא שאם רצה לחתוך בטלפים כדי שלא יתעכב הדם לשם יפה הוא עושה וכן במליחה כמו שנבאר למטה אבל ראש העוף יזהר בו על הדרכים שביארנו ויש מתירין בראש העוף לכסותו ברמץ להשיר הנוצה מפני שאין גומות בעצמות לעכב את הדם אבל ראש הבהמה יש גומות בעצמות שבו ומעכבין את הדם:

מה שביארנו שמהבהבין את העוף כלו או מניחין אותו על הרמץ כך כתבו חכמי הצרפתים ומ"מ חכמי הקדמונים שבגלילות אלו אוסרין אלא אם כן בית השחיטה למטה ואף בזו בכדי שלא יוכל הלב ומה שבפנים להתחמם שאם כן יהא דם שבפנים פורש ואינו יוצא בהבהוב זה או ברמץ ויבלע במקום אחר ולא יצא במליחה שהבלוע מכח האור אינו יוצא במליחה ומ"מ לצלי מותר שהרי כל שפירש על ידי האור הוא חוזר ומפליטו ויש מי שמחמיר ומולח קודם הבהוב והשרת שער כמו שביארנו ואף בתוספות כתבוה כן בשני של עבודה זרה בשמועת האי גוי דחריך רישא כמו שכתבנו שם ואין צריך בכך:

חכמי האחרונים שבספרד הורו שהמהבהב את העוף להשיר שערו צריך להדיח בית השחיטה יפה שאם לא כן ישאר שם ויבלע בבשר על ידי בשול זה:

יש מקומות שנוהגין שאין מורטין את נוצת העוף ביד אלא מולגין וכיצד היא המליגה אחר שנשחט העוף משימין אותו ברותחין והנוצה עוברת מאליה וכן עושין בגדיים וטלאים ונשאר העור מופשט מן השער עם שאר הבשר ונאכל עמה ודבר זה נחלקו בו חכמי הדורות יש מי שאסר לעשות כן בכלי ראשון ואם עשה אסור כלו מפני שהוא מבשל ויש כאן בשול חלב ודם עם הבשר והרי הוא חם בחם אבל בשעירה מכלי ראשון לשני עושה כן בשני ומותר ודוקא בתוך כלי השני אבל לא בקלוח הערוי שמכלי ראשון לשני שכל ערוי הוא ככלי ראשון ואם עשה אוסר כדי קליפה כדין חם לתוך צונן וקולף את העור ודיו וקצת חכמי הצרפתים הורו בעירוי זה שאם היה אוחז את התרנגולת וראשה למעלה ונמצאת הנוצה שוכבת והולכת כלפי מטה ומבדלת בין עור לבשר שאין צריך אפי' קליפה אבל כשגב התרנגולת או רגליה למעלה ונמצא שבשפיכת הרותחין נכנסין המים בתוך הנוצה סמוך לבשר אוסר עד כדי קליפה ויש מתירין בעירוי זה שסוברין שאין ערוי ככלי ראשון וכמו שכתבנוה בשלישי של שבת בשם תלמוד המערב ומ"מ חכמי האחרונים אוסרים אף בכלי שני אע"פ שאין כלי שני מבשל מ"מ הרי הוא מפליט ומבליע כמו שהתבאר והרי נפלט הדם ונבלע במקום אחר ואינו יוצא עוד במליחה ומפני זה כל מליגה אסורה אא"כ נקר את הבשר מחלב וגידים ומולחה מבפנים מליחה המכשרת ומה שאמרו בפרק הזרוע שיש מקומות שמולגין את הראש דוקא בדרך זו שביארנו:

מלח את הרגלים של בהמה והטלפים עמהם פרשו הגאונים שיחתוך את הטלפים מעט ומולח והדם יוצא דרך אותו חתך ויזהר שיהא אותו חתך מונח דרך מטה שיהא הדם זב ויוצא לחוץ:

מים מלוחים או מלח שנתך ונעשה מים אין מוציאין מידי דמן לעולם מ"מ אם הניח בשר במים מלוחים או במלח שנתך ונעשה מים בכלי שאינו מנוקב גדולי המפרשים מחמירין בה מספק ומ"מ פירשו שאם צלו מעט ממנה ולא פלט בעבוע של מלח על ידי הצלייה בידוע שלא הרגיש במליחה כלל ומותר:

כתבו חכמי הצרפתים שצריך אדם להזהר כשנתנו הבשר בשפוד שעל האש בלא מליחה שלא יחתכנה על האש בסכין כדי להכניס חום האש לתוכה עד שישער בעצמו שיצא הדם או שיעשה כן בעודה צוננת קודם שיתננה על האש כדי שלא לאסור את הסכין ומ"מ יראה לי שהדם הפורש כבר נפלט ואותו שבבשר עדין לא פרש כמו שכתבנו למעלה:

המשנה החמישית והכונה בה להשלים עניני החלק הראשון ולהודיע שבבשר עוף בחלב אינו עובר אלא מדברי סופרים ואמר על זה המעלה את העוף עם הגבינה על השלחן אינו עובר עליו בלא תעשה אמר הר"מ פי' מה שאינו עובר עליו בלא תעשה ר"ל אינו בא לידי לא תעשה לפי שבשר עוף בחלב עצמו דרבנן הוא כמו שיתבאר:

אמר המאירי המעלה את העוף עם הגבינה על השלחן אינו עובר בלא תעשה פירשו בגמ' שאינו בא לידי לא תעשה שאף אם יאכלנו אין כאן לאו של תורה שבשר עוף בחלב אינו אלא מדברי סופרים הא של בהמה אפשר לבא בהעלאתה לאיסור תורה כגון שיעלה בכלי ראשון רותח עם הגבינה וכמו שהתבאר מ"מ אף העלאת בשר עוף אסורה מדברי סופרים ואין כאן משום גזרה לגזרה כמו שביארנו בראש הפרק:

זהו ביאור המשנה וכולה על הצד שביארנוה הלכה היא ולא נתחדש עליה בגמ' דבר שלא ביארנוהו:

המשנה הששית והכונה בה להשלים גם כן עניני החלק הראשון לבאר באיזה דבר ובאיזה חלב נוהג איסור בשר בחלב ואמר על זה בשר בהמה טהורה אסור לבשל בחלב בהמה טהורה ואסור בהנאה בשר בהמה טהורה בחלב בהמה טמאה או בשר בהמה טמאה בחלב בהמה טהורה מותר לבשל ומותר בהנאה ר' עקיבא אומר חיה ועוף אינן מן התורה שנ' לא תבשל גדי בחלב אמו שלשה פעמים פרט לחיה ועוף ובהמה טמאה ר' יוסי הגלילי אומר נאמר לא תאכלו כל נבלה ונאמר לא תבשל גדי בחלב אמו את שאסור משום נבלה אסור לבשל בחלב עוף שאסור משום נבלה יכול יהא אסור לבשל בחלב ת"ל בחלב אמו יצא עוף שאין לו חלב אם אמר הר"מ פי' דעת ר' עקיבא שחיה ועוף אסור לאכלן בחלב מדרבנן ומותר לבשלן לפי שלא אסר הכתוב אלא בשול בהמה טהורה ודעת ר' יוסי הגלילי שבשר חיה אסור לבשלו בחלב מן התורה כמו שיתבאר מתוך דבריו ובשר עוף מותר לבשלו בחלב ואפי' מדרבנן לפי שאינו מודה בגזרה זו והלכה כר' עקיבא:

אמר המאירי בשר בהמה טהורה וכו' רצה בזה שעקר איסור בשר בחלב האמור בתורה הוא של בשר בהמה טהורה עם חלב בהמה טהורה אע"פ שלא נאמר בתורה אלא גדי אפי' פרה ורחל וכל בהמה טהורה במשמע וכל שהוא כזה אסור לבשלו וכשבשל בדרך זה לוקה על בשולו ואסור בהנאה מפני ששלשה פעמים נאמר בתורה לא תבשל גדי ואחד לאיסור אכילה ואחד לאיסור הנאה ואחד לאיסור בשול אלא שמ"מ אם מכרו אינו לוקה ואינו תופס את דמיו הא בשר בהמה טמאה בחלב בהמה טהורה או בשר טהורה בחלב טמאה וכל שכן בשר טמאה בחלב טמאה מותר לבשל ומותר בהנאה ואלו אכלו אינו לוקה משום בשר בחלב אלא שלוקה משום אכילת טמאה וכן הלכה ולמדת שמותר לבשל לצורך גוים בשר חזיר בחלב לכתחלה אמר ר' עקיבא חיה ועוף אינן מן התורה כלומר אע"פ שנתרבו ממלת גדי אף מה שאינו גדי מ"מ לא נתרבה אלא מינו והוא כל שבמין בהמה הא חיה ועוף אף הטהורים אינם מדברי תורה אלא מדברי סופרים לכך נאמר גדי שלשה פעמים אחד למעט חיה ואחד למעט עוף ואחד למעט בהמה טמאה וכן הלכה ור' יוסי הגלילי וכו' פי' ר' יוסי הגלילי לפי מה שהתבאר בגמ' בא לחלוק על ר' עקיבא באחד משני דרכים אם שיחלוק עמו בחיה והוא שלדעת ר' עקיבא אין איסורה אלא מדברי סופרים ולדעת ר' יוסי אף היא איסורה מן התורה כבהמה אם שיחלוק עמו בעוף והוא שלדעת ר' עקיבא אסור מיהא מדברי סופרים ולדעת ר' יוסי אין בו איסור כלל ומ"מ בשניהם הלכה כר' עקיבא ויש פוסקים בחיה שאף היא אסורה מן התורה ואין דבריהם נראין את שאסור משום נבלה כגון בהמה טהורה שיש בה איסור אכילה משום נבלה יכול אף בעוף כן ת"ל בחלב אמו ועוף אין לו חלב אם:

תד"ה בשר בהמה טהורה כו' ה"ה בשר עוף לרבנן כו' מדדריש לקמן את שאסור משום נבילה כו' עכ"ל בעוף הוצרכו לזה אבל בחיה כיון דסתם גדי אפי' פרה ורחל משמע חיה נמי בכלל בהמה היא ואין להקשות לרבנן ל"ל הך דרשא דסתם גדי אפי' פרה ורחל משמע חיה נמי בכלל בהמה היא הא איכא למילף כולהו מהך דרשא דאת שאסור משום נבילה כו' די"ל דאי הוה גדי דוקא לא הוה מפקינן הקרא ממשמעותיה לדרוש את שאסור משום נבלה כו' ודו"ק:

תד"ה טהור מליח וטמא תפל וכו' דלא שייך מליח בעץ וכו'. ר"ל אין העץ פולט ע"י מליחה אבל בולע הוא שפיר דהא אמרינן לעיל קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח:

ד"ה בשר בהמה טהורה וכו' ונפקא לן. ר"ל רבנן דס"ל דאפי' בשר עוף מן התורה נפקא לן מדדריש לקמן בסמוך במתני' זו כדברי ר' יוסי הגלילי את שאסור משום נבילה אלא שר' יוסי לא מפיק מיניה כ"א בשר חיה ועוף יליף ליה מחלב אמו להיתרא ורבנן נפקא להו מיניה גם בשר עוף:

גמ' תני סיפא לגלויי רישא כו' דלא תימא כו'. באותו ה"א ל"ל סיפא דסיפא ובהכי נמי מסתברא דקאמר דאי ס"ד רישא שניהם מלוחים השתא כו' ול"ל סיפא א"ל אלא מאי שניהם מלוחים אסור ל"ל סיפא דסיפא דאה"נ זה מקשה באמת אח"כ ת"ש אסיפא דסיפא אבל המקשה ת"ש כו' נקשה ולטעמיך דלא ידע איידי ל"ל סיפא לגלויי (*ל) הא גלוי ועומדת מכח סיפא דסיפא דאין זה כלום דכל רישא וסיפא תקשה כן מכח סיפא נשמע רישא ועוד דא"כ תקשה טפי למה לי רישא וסיפא כלל נשמיענה מכח סיפא דסיפא לחודה אלא שכן דרך לשנות רישא וסיפא ובא להורות דינא דרישא בפירוש בהרישא שלא מכח דיוק בחוץ בסיפא ובת"ש האחרון מקשה מכח דלא תני רבותא טפי בסיפא דסיפא:

גמ' אמר שמואל אין הבשר יוצא כו' . באשר"י ובשר שנתבשל בלא מליחה צריך ס' לבטל כל החתיכה דלא ידעינן כמה דמא נפיק מיניה כו' דאילו יודעין א"צ רק ס' נגד הדם היוצא דהיוצא בטל והנשאר הוי דם אברים שלא פירש ואף דלדעת י"א דחתיכה עצמה נעשה נבילה בזה [אף ביש ס'] היה צריך ס' נגד כל החתיכה אף אלו ידעינן מ"מ לבטל טעם החתיכה עצמה מ"מ כתב תחלה טעם שיהיה הדין כן לכ"ע אף למה שהסכים הוא עצמו שלא שייך כאן חענ"נ שהרי לא נעשה נבילה מעולם דכ"ז שלא פירש הדם חוץ לחתיכה הוי דם אברים שלא פירש וכשפירש נתבטל וזה פשוט. ואף שדברי הרא"ש מסתברים מ"מ אפ"ל טעם האוסרין דהוי כאיסור הדבוק דחיישינן שמא יצאה אותה חתיכה חוץ לרוטב ופליט והדר בלע. ועיין בזה בהראב"ן עם רשב"ט חתנו הובא גם בהגהת ש"ד ועיקר טעמו כיון שהדם שבתוך החתיכה נ"ט בחתיכה ע"י בישול אסור גם משום דלמא לא סליק ליה דיקולא דמיא כו' וכמ"ש רק הוא כתב דאותו דם היוצא ממנו הוא מועט ואין בו שיעור לאסור רק משום דמצא מין את מינו שאר הדם שבאותה חתיכה שלא נמלחה וניעור ולכן שאר חתיכות חוץ לדיקולא לא חיישינן שמא פלט מזה לזה שהרי אין בהן דם לומר מצא כו' וזה אינו מחוור לי ודו"ק:

במשנה בין ריה"ג לר"ע א"ב חיה (*מ) ועוד מבואר לקמן בגמ':

ברש"י בד"ה אבל צירן זיעה היא כו' . מדנקיט נמי ורוטבן ע"כ דאיך הה"א משום דאינו בולע דע"י רוטב ודאי בולע (*נ) מיהו טעם גמור היוצא ממנו ע"י רוטב ג"כ אין סברא לחשבו כזיעה ופריך ולימא ליה מדשמואל דע"כ לענין ציר איירי [וש"מ דלא הוי זיעה] דאל"כ לענין מאי מליח כרותח הא לענין דם אמרינן איידי כו' [ומ"מ משני ליה ה"מ דמא וכפרש"י בכשא"מ] מיהו זה דוחק דדלמא לענין חלב ושאר איסורין (*ס) ולענין שאוסר הקערה שמלח בה ולאסור גבינה וחלב הנוגע בה ועוד מאי מבעיא ליה לרב מרי הא משנה שלימה דציר אסור כמ"ש התוס' ומשניות היו שגורין בפיהם כמ"ש התוס' לעיל מיהו ז"א דהמשנה אציר דגים קאי כמ"ש התוס' והטמאים מרבה לענין טריפה ואע"ג דלפי האמת ציר דגים קילי טפי ולא הוי אלא דרבנן וכמ"ש התוס' בד"ה הטמאים וע"ל בתוס' פג"ה (דף צ"ט ע"ב) בד"ה שאני ציר דזיעה בעלמא:
ומפשיטות רבא הטמאים משמע דבאיסורא קמיבעיא ליה ומפרש"י באיבעיא משמע דאם אמרינן כ"ז שטרודה לפלוט כו' מבעיא ליה ודו"ק:

ברש"י בד"ה פרט לעוף חיה ובהמה טמאה כו' גדי פרט לעוף כו'. מהי תיתי עוף אף אילו נאמר בהמה (*ע) לא הוי עוף בכלל:

בתוס' בד"ה טהור מלוח כו' ולא תתאה גבר כו'. דטעמא דתתאה גבר דהחום טבעו לעלות ולפלוט המונח עליו משא"כ במלוח שאינו כרותח מצד חומו שהולך ממנו רק חזק כחו. ועיין בהג"א מחלב שנמצא על דגים מלוחים:

בא"ד דא"צ להגעיל כו' . אף דבגמ' אינו מבואר כ"כ דמותר לכתחלה:

תד"ה מאי לאו. דהא משנה שלמה היא בע"ז כו'. הגרי"פ ציין לתרומות כו'. אבל כבר כתבתי בתמורה (יט ב) שכן דרך הראשונים להביא ממסכת השגורה יותר ע"ש. אמנם לפ"ז ה"ל להביא מלעיל (צט ב):

תד"ה בשר. ה"ה בשר עוף כו' דדוקא ר"ע כו'. אבל הרא"ש כתב דר"ע לא בא אלא לפרש דברי ת"ק. וכ' התוי"ט והא דתנן ר"ע אומר בלשון פלוגתא כו'. כאן י"ל דנקט לשון פלוגתא משום ריה"ג דפליג עליה: מש"כ המהרש"א דאי הוה גדי דוקא לא הוה מפקינן הקרא ממשמעותי' כו'. קשה דהא השתא מפקינן ליה נמי ממשמעותי' לומר דאפי' עוף במשמע. וזה דוחק לומר דאתי היקשא לגלויי דעוף נמי במשמעות גדי:

ד"ה פרט לעוף וחיה כו'. הקדים עוף לחיה. דמיעוט ראשון יותר מסתבר לאוקמיה אעוף שאינו בכלל בהמה:

בא"ד פרה ורחל איתרבאי מקראי כדקתני בברייתא בגמרא. אנכי לא מצאתי מקומו איהו {כאן הערה=נראה כוונת רש"י ללקמן דף קיד תנו רבנן בחלב אמו אין לי אלא בחלב אמו פרה ורחל מניין וכו'. ועי' ברש"י שם ד"ה בחלב אמו דמוכרח דהאי תנא מפיק לפרה ורחל מגדי יתירה. ע"ש.}:

גמרא א"ק וישלח יהודה את גדי העזים. הא דלא מייתי קרא דאנכי אשלח גדי עזים המוקדם. וכן בסמוך בקרא דרבקה לא מייתי קרא דוקח לי משם שני גדיי עזים המוקדם. י"ל משום דהתם כתיב גבייהו צאן ואיכא למימר דלא אתי אלא לאפוקי טלה דהוא בכלל צאן. א"נ י"ל משום תירוצא דתרי מיעוטי כתיבי. מייתי הנך דכתיבי בה המיעוטין:

גמ' הא דחללי בי טבחי. נ"ב עמ"ש שלהי פרק הזהב בס"ד:

רש"י ד"ה אבל צירן וכו׳ וא"כ כשרה. נ"ב כמו ואם לא כן וק"ל שהכל אחד:

ד"ה פרה ורחל וכו׳ איתרבאו מקראי כצ"ל:

תוס' ד"ה ולימא ליה וכו׳ משום דמשריק שריק וכו'. נ"ב אזדו לטעמייהו דלעיל דגבי שמנינית וציר לא אמרי׳ בי׳ משרק שריק ולא כבכ"פ כמ"ש גבי כחל:

אינו בא לידי ל"ת פי' אפי' מעלהו באלפס ראשון כדלעיל ק"ד ע"ב:

פרט לחי' ולעוף ולבהמה טמאה מסידור לשון המשנה ומדקדוק לשון רש"י מבואר דבהמה טמאה יותר ראוי לרבות לאיסור מחי' וכל עוד דלית לן מיעוט אחי' ממעטין בהמה טמאה. והיינו אי אית לן אחע"א ולא ממעטין בהמה טמאה אלא מגז"ה אז יותר סברא למעט חי' אבל אי אין אחע"א פשיטא דיותר סברא למעט בהמה טמאה אפי' מבישול כיון דאאכילה לא לקי ומטעם שיבואר לקמן אי"ה:

דג טהור שמלחו עם דג טמא כו'. כתב הר"ן וז"ל ומיהו משמע דבקליפה סגי דבכל איסור שעל ידי מליחה סגי ליה בקליפה וכן דעת הרא"ה ז"ל אבל דעת הרמב"ן ז"ל מחמיר ואומר דהכא כולה חיים מרוב טפות מלוחות שהם חמות בעצמן ויותר נראין לי דברי הרא"ה ז"ל ומיהו הוא ז"ל מצריך נטילת מקום ואמר דבפסח שני מוכח בהדיא דברותח דצלי בעי נטילת מקום ואיני מודה לו בזה דהתם שאני דנטף מרוטבו וחזר אליו כו' אבל בצלי לא בעינן אלא קליפה בלחוד ומיהו הכא אפשר דכיון דציר זה יצא מן הטמא ועמד בעינו ונבלע אח"כ בטהור הוה ליה כנטף מרוטבו וחזר אליו ובעי נטילת מקום עכ"ל. נ"ל לדקדק מדקאמר דהכא כולה חיים כו' משמע דדוקא הכא הרמב"ן ז"ל מחמיר דלא סגי ליה בקליפה אלא אסור לגמרי אבל בשאר כל איסור שע"י מליחה מודה הרמב"ן לדעת הר"ן דבקליפה סגי דאל"כ מאי דהכא דקאמר וגם הר"ן גופיה מחמיר הכא טפי שהרי הסכים לדעת הרא"ה דבעי נטילת מקום שהוא יותר מכדי קליפה ובשאר כל איסור שע"י מליחה סבר דבקליפה סגי ועוד דהא גבי הנהו אטמהתא דאימליחו בבי ריש גלותא בגידא דנשיא כו' כתב הר"ן בשם הרמב"ן דבמליחה אפילו חלב שמן אינו מפעפע וגריע יותר מצלי וכן כתב שם הר"ן בשמו גבי ההוא כזיתא דתרבא דנפיל לדיקולא דבשרא כו' משמע דס"ל דחלב ובשר שנמלחו יחד סגי ליה בקליפה אע"פ דליכא ס' כדעת ראבי"ה שכתבו הפוסקים בשמו דאפילו חלב הרבה במליחה הרי הוא כחלב מעט בצליה דאינו מפעפע כולי האי כמו צליה הילכך אין צריך ס' רק בקליפה סגי ליה וכן כתבו הפוסקים בהדיא שסברת הרמב"ן בזה היא כסברת ראבי"ה ואם כן כ"ש בשאר כל איסור שעל ידי מליחה דסבר הרמב"ן דסגי ליה בקליפה דאל"כ הוי יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא שהרי הר"ן גופיה וכן שאר פוסקים המפורסמים אע"ג דסבירא להו בכל איסור שעל ידי מליחה דסגי ליה בקליפה אפ"ה מודו בחלב ובשר שנמלחו יחד דלא סגי בקליפה אלא אסור לגמרי עד דאיכא ס' אלא מחוורתא כדכתיבנא ולאפוקי מבית יוסף דמשמע בהדיא מדבריו בסי' צ"א ובסי' ק"ה דלאו דוקא הכא גבי דג טהור שמלחו עם דג טמא מחמיר הרמב"ן דלא סגי ליה בקליפה אלא ה"ה בשאר איסור שעל ידי מליחה דוק ותשכח:

אמר שמואל אין הבשר יוצא מידי דמו אא"כ מולחו יפה יפה כו'. כתב הרי"ף וכמה שיעור שהייה יצטרך להשהות את הבשר במלח אמרו רבנן בכדי שישחוט הבהמה ושתהיה נפשטת ותבדוק הבשר מן החלב ומכל איסורין שיש בה בציר מהאי אסור לאכול מאותו בשר עכ"ל. אמנם בפסקי הרא"ש ובר"ן ובמגיד משנה שדרכם להזכיר בחיבוריהם דעת הרי"ף לא הזכירו כלל סברא זו לכן נראה לי דהג"ה היא ואינו מדברי הרי"ף עצמו שוב עיינתי בשני ספרי הרי"ף של קלף ישן נושן ולא מצאתי בהם לשון זה לא מינה ולא מקצתה ובהלכות גדולות כתבו ושיעור מליחה כשיעור צלייה וכתב המגיד משנה בפ"ו מהלכות מ"א שמצא להרמב"ן ז"ל שכתב ושיעור צלייה פירשו הגאונים כדי הילוך מיל כו'. וכן פסק הרמב"ם וביקש המגיד משנה למצוא סמך לשיעור מיל ע"ש אבל לא שת לבו למצוא סמך מנא לן שצריך שהייה כלל יהיה השיעור שהייה איך שיהיה דהא לא הזכיר שמואל שהייה וכבר ראיתי מי שבנה בנין על זה ופסק הלכה למעשה בהגהות ש"ד שכתב לחד טעמא דיש היו מתירין רגלים שהובהבו ונמלחו ולא שהו כלל ומיד הושמו בקדירה מדלא הזכיר שמואל שהייה והביאו בית יוסף בטור י"ד סימן פ"ט ואע"ג שכתב בית יוסף עליו ואין דבריו נכונים בהיתר זה מכל מקום לא גילה לנו טעם וראיה למה דחה דברי הני רבוותא בגילא דחיטיתא דהא טעמא רבה קאמרי מדלא הזכיר שמואל שהיה אלמא שאין צריך שהיה ועוד דהא בגמרא מקשה על הא דאמר רב הונא מולח ומדיח למה לא הזכיר הדחה ראשונה ובמתניתא תנא מדיח ומולח ומדיח ומשני ולא פליגי הא דחללי בי טבחא הא דלא חללי בי טבחא ואם איתא יותר ה"ל להקשות למה לא הזכיר שום אחד מהם לא שמואל ולא רב הונא ולא הברייתא שהייה ואל תטעה לומר דמאותו סמך עצמו שכתב המגיד משנה לשיעור מיל שכתב הרמב"ם מוכח נמי דצריך שהייה דהא ליתא כי הוא לא נתכוין רק למצוא סמך לאחר שאנו נוהגין להשהות את הבשר במלח למה כתב הרמב"ם דוקא זה השיעור כדי הילוך מיל דוק ותשכח ועוד דהא גרסינן במנחות פרק הקומץ רבה דף כ"ב גבי מליחת בשר קדשים במלח תמלח כיצד הוא עושה מביא את האבר ונותן עליו מלח וחוזר והופכו ונותן עליו מלח ומעלהו ואמר אביי וכן לקדירה ודבר פשוט הוא דבשר קדשים לא היה צריך לשהות במלח מדקתני סיפא ומעלהו ומדקאמר וכן לקדירה משמע דאין צריך שהייה. אמנם כאשר עיינתי בספר עבודה של הרמב"ם בפ"ה מהלכות איסורי מזבח מצאתי שיש לדחות דאין משם ראיה דעל כרחך צריך לומר הא דאמר אביי וכן לקדירה אמולחו והופכו וחוזר ומלחו קאי כלומר שכן צריך למולחו משני צדדים לקדירה אבל לשאר ענינים לא השוה לו מליחת בשר לקדירה שהרי בשר קדשים אינו צריך הדחה ממלחו אלא שצריך להעלותו עם מלחו כמ"ש שם הרמב"ם וזה אינו ראוי לבשל עם מלחו עד שידיחנו וזה אם מלח כל שהו אפילו בגרגיר מלח אחד כשר או אפילו אם הקריב בלא מלח כלל הקרבן כשר והורצה משום דלא נאמר על כל קרבנך תקריב מלח רק למצוה ולא לעכב כמ"ש שם הרמב"ם וזה אינו כשר אפילו בדיעבד עד שימלחנו יפה יפה עד שיהא קרוי אינו נאכל מחמת מלחו וכן יש הרבה חילוקים ביניהם סוף דבר חזרתי על כל צדי צדדים ולא מצאתי הכרח מן הגמרא אם לא שנאמר לרוב פשיטות הדבר לא חששו שמואל ורב הונא והברייתא להזכיר שהייה כי הדבר נראה לעינים דאין המלח יכול להפליט תיכף ומיד הבשר מידי דמו הבלוע בתוכו אם לא ע"י שהייה וכיון שכל עצמה של המליחה אינה רק כדי להוציא הבשר מידי דמו הבלוע בתוכו כדמשמע פשטא דלישנא אין הבשר יוצא מידי דמו כו' א"כ ממילא משמע בפשיטות שיצטרך הבשר להשהות במלח דאל"כ מאי מועיל המליחה אף אם ימליחנו יפה יפה אם ידיחנו מיד ומדאמר שמואל מלוח הרי הוא כרותח ואוקימנא בפרק גיד הנשה דהיינו כרותח דצלי לכן כתבו ה"נ דשיעור שהיית מליחה כשיעור צלייה דלא יהא הטפל עדיף יותר להוציא הבשר מידי דמו מן העיקר ועל זה סמך נמי הרמב"ם שכתב דשיעור מליחה כדי הילוך מיל על פי קבלת הגאונים דשיעור צלייה כשיעור מיל ולשאר פוסקים לא ישר בעיניהם פירוש הגאונים דשיעור הצלייה הוא כדי הילוך מיל לכן כתבו סתם דשיעור מליחה כשיעור צלייה אותה חתיכה עצמה לפי עביה וגדלה. כללו של דבר יסוד ושורש אחד יש להם לכל הפוסקים בענין סמך שיש להם שצריך לשהות הבשר במלחו והיינו כשיעור צלייה כמו שכתבתי רק שהם מחולקים באיכות ומהות שיעור צלייה. כן נראה לי:

אמר שמואל אין הבשר יוצא מידי דמו אא"כ מלחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה כו'. כתב הרא"ש ז"ל וז"ל ובשר שנתבשל בלא מליחה צריך ס' לבטל כל החתיכה דלא ידעינן כמה דמא נפיק מיניה ואם יש ס' בתבשיל אז התבשיל מותר ויש אוסרין הבשר כיון שנתבשל בדמו ויש מתירין לפי שהדם שנפלט נתבטל בס' ואם נשאר בו מקצת דם הוי דם האברים שלא פירש וכן מסתבר דלא שייך הכא איפשר לסוחטו אסור דלא נאסר הבשר מעולם ודמיא לצלי בלא מליחה דמה שנפלט האור שואבו ומה שנשאר בתוכו הוי דם האברים שלא פירש כו' עכ"ל.$ וקשה לי על מה שכתב דלא שייך הכא אפשר לסוחטו אסור דלא נאסר הבשר מעולם דמשמע דאלו היה נאסר הבשר פעם אחת שוב אינו חוזר להיתר לעולם אפילו אחר שנתבטל בס' ועוד מדכתב דלא שייך הכא משמע דוקא הכא אבל בעלמא שייך אפשר לסוחטו אסור אע"ג שאין האיסור מבשר וחלב והלא בסוף פרק גיד הנשה כתב הרא"ש כמה מקומות דניחי לפירוש רבינו אפרים דלא אמרינן אפשר לסוחטו אסור אלא דוקא א בבשר בחלב ולא בשאר איסורין משמע דסבר כותיה דאל"כ לא היה מאריך כל כך במאי דניחא לדבריו ובתשובותיו משמע ודאי שהוא סובר כדברי רבינו אפרים שכתב כ"ט זיתים של היתר שנפל בו זית של חלב ובקדרה אחרת היו ל' של היתר ונפל לתוכה זית של דם ונתערבו יחד אלו שתי תערובות דמותרים דטעם חלב שבו בטל בס' וכן טעם דם שבו בטל בס' ואם איתא דסבר כר"ת דבכל האיסורין אמרינן חתיכה עצמה נעשה נבילה היה צריך ס' כנגד כל הל' זיתים שזית האיסור מעורב בהן וכן כתב הטור י"ד בהדיא בסימן צ"ב שדעת הרא"ש כדברי רבינו אפרים וז"ל ופסק הרבינו אפרים דלא אמרינן אפשר לסוחטו אסור אלא בבשר בחלב אבל בשאר איסורין כגון כזית חלב שנבלע בחתיכה ואין בה ס' לבטלה ונאסרה ואח"כ בשלה עם האחרות אין צריך אלא ס' כדי כזית הראשון ואז אפילו החתיכה עצמה חוזרת להיות מותרת ור"ת פסק דאף בשאר איסורין אפשר לסוחטו אסור כו' וא"א הרא"ש ז"ל הסכים לדעת הרבי אפרים עכ"ל הטור.$ ומיהו בהא כבר היה אפשר לומר דמה שכתב הרא"ש דלא שייך הכא אפשר לסוחטו אסור כו' כדי ליישב אפילו לדעת ר"ת וסייעתו כתב כן אבל לקושטא דמילתא בלאו הכי ניחא שהחתיכה עצמה מותר אחר שנתבטלה בס' כדעת הטור שהבאתי שכתב ואז אפילו החתיכה עצמה חוזרת להיות מותרת ומסיק דכן הסכים הרא"ש וכה"ג ממש צריך לומר מה שכתב הרא"ש בפרק בתרא דע"א גבי יין נסך שנפל לבור ונפל שם קיתון של מים כו' והא דלא אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבילה ואוסרת כל החתיכות היינו לפי שלא נפל מן היין האיסור כדי נתינת טעם בהיתר אלא במשהו נאסר וכל דבר שנאסר במשהו לא אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבילה צריך לומר דליישב אפילו לדעת ר"ת וסייעתו כתב כן אבל לקושטא דמילתא בלאו הכי ניחא דלא אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבילה אלא דוקא בבשר בחלב ולא בשאר איסורין.$ אמנם יותר נכון בעיני ליישב דמה שכתב הרא"ש דלא שייך הכא אפשר לסוחטו אסור כו' לקושטא דמילתא כתב כן מפני דס"ל כמו שכתב הרשב"א בחדושיו בפרק כל הבשר דאפילו רבינו אפרים מודה דבכל איסורין אמרינן אפשר לסוחטו אסור לענין אותה חתיכה עצמה שנאסרה פעם אחת דשוב אינה חוזרת להיות מותרת לעולם לפי שהאיסור שבה אינו נפלט ממנה לגמרי ואינו נכלל לתוך ההיתר שבקדירה.$ וכן כתבו בהדיא רבינו ברוך בספר התרומה סי' נ"ב והרוקח בסי' תנ"ב והמרדכי בסוף פרק גיד הנשה ורוב המחברים לדעת רבינו אפרים דלא אמר דבכל איסורין מלבד בבשר בחלב לא אמרינן אפשר לסוחטו אסור אלא דוקא לענין שאם נפלה אותה חתיכה שנאסרה כבר לקדירה שאין צריך ס' כנגד כל החתיכה אלא כנגד האיסור הבלוע בה אבל מ"מ אותה חתיכה עצמה כיון שנאסרה פעם אחת שוב אינה חוזרת להיות מותרת לעולם ולא כמו שכתב הטור לדעת רבינו אפרים דאפילו החתיכה עצמה חוזרת להיות מותרת ומיהו אכתי קשה מה שכתב הרא"ש ודמיא לצלי בלא מליחה דמה שנפלט האור שואבו ומה שנשאר בתוכו הוי דם האברים שלא פירש כו' מאי תיקן בדמיון זה הלא סברא זו בעצמה שכתב גבי צלי דמה שנשאר בתוכו הוי דם האברים שלא פירש כבר כתבה גבי בישול ומאי אולמיה דהאי מהאי ונראה לי דמשום שהרא"ש הרגיש בעומק חכמתו שיש לשדות נרגא בטעם שכתב הוא בשם המתירין כמו שכתב בש"ד וז"ל ויש שהיו רוצין להתיר אותה חתיכה עצמה אחר שנתבטלה בס' שהדם שיצא מן החתיכה נתבטל ברוטב בס' ואם נשאר מן הדם בחתיכה שלא יצא לחוץ לא נאסר בכך דדם האברים שלא פירש מותר אמנם אנו נוהגין לאסור אותה חתיכה עצמה אף כשיש ס' לבטלה משום דעל ידי בישול פירש הדם ממקום למקום והוי כאלו פירש לחוץ מה שאין כן בצלי ע"כ הרי אתה רואה מפורש איך שהוא סותר טעם המתירין במה שהוא מחלק בין בישול לצלי הילכך הוכרח הרא"ש ז"ל לכתוב ודמיא לצלי בלא מליחה כו' לפי שרצה להזהר מסתירת בעל ש"ד וכל עצמו לא בא ללמד בדמיון זה להשוות בישול לצלי אלא בעבור זה לומר שאין שייך לחלק בין בישול לצלי דכשם דבשר צלי בלא מליחה מותר לאכלו אף על פי דבודאי פירש הדם בתוך החתיכה בפנים ממקום למקום על ידי צלייה שהרי אין נוהגין לדקדק אם נצלה כל צרכו שפלט כל דמו ואפ"ה אוכלין אותו והיינו על כרחך מטעם שכתבו התוספות בפרק כיצד צולין ובפ"ק דחולין גבי השוחט בשבת וביום הכפורים וכן כתב הרא"ש בעצמו שם שאין לאסור לאכול בשר שלא נצלה כל צרכו אף על פי דבודאי פירש הדם בתוך החתיכה ממקום למקום על ידי צלייה לפי שלא חשיב כלל כדם האברים שפירש כל זמן שלא פירש לגמרי חוץ לחתיכה וא"כ ה"ה בבישול לא חשיב כלל כדם האברים שפירש מה שפירש הדם בתוך החתיכה בפנים ממקום למקום וחזר ונבלע בתוכו כל זמן שלא פירש לגמרי חוץ לחתיכה ואל זה כוון רבינו ירוחם ז"ל בספר אדם וחוה בחלק ה' נתיב ט"ו אות כ"ה שכתב וז"ל ויש מתירין וכן עיקר כי מה שנשאר בתוכה שלא נפלט בתבשיל הוה ליה דם האברים שלא פירש כמו בצלי שאפילו שיצא ממנו מה שנשאר בתוך הבשר מותר עכ"ל.$ ודבר ברור הוא דמה שכתב כמו בצלי שאפילו שיצא ממנו ר"ל שאפילו שיצא ממנו ממקום חבורו בתוך החתיכה ממקום למקום מותר כיון שנשאר בתוך הבשר ולא פירש לגמרי חוץ לחתיכה לא חשיב דם האברים שפירש בן נ"ל :

אמר שמואל אין הבשר יוצא מידי דמו אא"כ מולחו יפה יפה כו'. כתב המרדכי וז"ל כתב רבינו שמשון משאנץ וששאלת על תרנגולת שחוטה שנתחבה במחבת רותח על האש כדי למולגה והתיר אותה התלמיד התרנגולת עצמה אם יש במים ס' מכל התרנגולת ותמהתי איך יתיר בשר לקדירה בלא מליחה על חנם תמהת' דודאי אמת הדבר בחתיכת בשר תפל שבשלו בקדרה אם יש במים ס' מכל החתיכה חתיכה עצמה שריא ממה נפשך דאם נפל דם שלה בתוך המים נתבטל במים ואם לא נפל דם האברים שלא פירש מותר אבל תרנגולת ודאי ראוי להחמיר אף על פי שיש במים ס' מפני כבד ובני מעים דכמאן דמנחי בדיקולא דמיא ודם הנפלט מהם נבלע בתרנגולת ואין רגילות להשהותה במים רק כדי מליגה ולא עד שתתבשל כולה ונמצא שבלעה דם הכבד והמעיים ולא חזר ונפלט לתוך המים ואפילו שהתה עד שנתבשל יש לדמותה לכחל בס' וכחל עצמו אסור ואף על פי שיש לחלק בין הלב לדם ולדמותו למולייתא וליתן כרעיו ובני מעיו לתוכו דפרק כיצד צולין לא דמי דהתם דרך צלייה והכא דרך בישול ויש לחוש שהרותחין חולטין דם הנבלע בתרנגולת שנפלט מבני מעיה לתוכה ושוב לא יצאת כו' עכ"ל וקשה לי על דבריו שהרי גמרא ערוכה היא בפרק כל הבשר דאין מחזיקין דם בבני מעים וא"כ איך כתב דאיכא למיחש שנפלט דם בני מעיה לתוכה וצריך לומר דאיירי כשרואין דאסמיק דאז מחזיקין בהם דם כמו שכתב הר"ן בפרק כל הבשר דף תשכ"א ע"א בשם הרמב"ן שדקדק מדאמרינן אין מחזיקין בהם דם ולא אמרינן אין דם בבני מעים ש"מ דדוקא מסתמא אין מחזיקין בהם דם אבל אי רואין דאסמיק חיישינן ובעי מליחה ע"כ. אי נמי מיירי בשומן של בני מעיים דבשומן הדבוק בהם מחזיקין דם כמו שכתב הרא"ש וז"ל אע"ג דאין מחזיקין דם בבני מעים מכל מקום בשומן הדבוק בהם יש בה דאית ביה שוריקי ולכך נהגו למולחם ע"כ. וכן כתב הרב המגיד בפ"ז מהלכות מאכלות אסורות בשם הרשב"א ז"ל וכן כתב הר"ן בשם התוספות ונראה לי דאפילו אם התרנגולת זו היה נמלח מליחה גמורה לקדירה קודם המליגה נמי סבר רבינו שמשון דאסור אף על פי שיש במים ס' כנגד כל התרנגולת דזיל בתר טעמא שכתב מפני כבד ובני מעיה דכמאן דמנחי בדיקולא דמיא ויש לחוש שהרותחין חולטין דם הנבלע בתרנגולת שנפלט מבני מעיה לתוכה כו' וטעם זה שייך אפילו אם התרנגולת היה נמלח ופלט כל דמו לחוץ קודם המליגה משום דאין המלח שעל התרנגולת מפליט לדם של פנימי שיש בכבד ובני מעיה משום דכמאן דמנחי בדיקולא דמיא ויש לחוש שהרותחין חולטין כו' ואין דבר זה צריך הרבה חזוק לפי שכן משמע בהדיא מדבריו מדכתב לא דמי דהתם דרך צלייה והכא דרך בישול הרי אתה רואה בפירוש שהוא מדמה דין זה של תרנגולת למולייתא דרך בישול ואלו גבי מולייתא דרך בישול ליכא מאן דפליג דאסור אפילו אם מלח לבשר החיצון מליחה גמורה ופלט כל דמו מטעם דאין המלח שעל בשר החיצון מפליט דם של בשר פנימי שלא נמלח בפני עצמו וא"כ כל שכן הכא שבשר הפנימי הוא כבד שיש בה הרבה דם ואין להקשות אם כן כיון שהשואל לא היה מתמיה רק איך יתיר בשר לקדירה בלא מליחה דמשמע אבל אם התרנגולת היה נמלח לקדירה קודם המליגה הוה ניחא ליה מה שהתיר התלמיד התרנגולת עצמה ולמה לא השיב לו ר"ש דבתרנגולת ראוי להחמיר אפילו אם התרנגולת היה נמלח לקדירה קודם המליגה מטעם שהוא כתב דיש לחוש שהרותחין חולטין כו' ואי אפשר לומר שלא השיב לו כן מפני שגם השואל לא נתכוין באמרו איך יתיר בשר לקדרה בלא מליחה אלא מפני בשר הפנימי דהיינו הכבד ובני מעיה שלא נמלחו בפני עצמן ואפילו אם התרנגולת היה נמלח לקדירה גם כן יש לתמוה איך יש להתיר דאם כן קשה למה כתב לו ר"ש על חנם תמהת כו' שהרי בדין תמה כיון שר"ש עצמו כתב לאסור מטעם זה שתמה השואל על התלמיד ויש לומר לפי שכל עצמו של ר"ש לא יצא ללמד בנדון זה שנשאל עליו רק כמו שהיה המעשה ולפיכך לא חשש להשיב לו שהיה ראוי להחמיר בתרנגולת אפילו אם היה נמלח לקדירה הואיל שהמעשה שהיה לא כך היה. ועוד נראה לי דלא חילק ר"ש בין חתיכת בשר לתרנגולת אלא דוקא מפני כבד ובני מעים שבתוכה משום דהוי כפורש הדם מחתיכה לחתיכה ולפיכך כתב דבתרנגולת ראוי להחמיר אבל בתרנגולת דליכא בה כבד ובני מעים לא עלה על דעתו לאסור אלא דמיא לשאר חתיכת בשר שנתבשל בקדירה בלא מליחה שמותר ממה נפשך מטעם שכתב ר"ש דאם נפל דם שלה בתוך המים נתבטל במים כו' ולא אמרינן דמאחר שהיא חלולה איכא למיחש דפירש הדם מלמעלה למטה בתוך החלל והרי הוא כפורש מחתיכה לחתיכה מפני דשתי תשובות יש בדבר שאי אפשר בשום פנים לומר כן חדא דא"כ קשה איך כתב דודאי אמת הדבר בחתיכת בשר תפל שבשלו בקדירה אם יש במים ס' מכל החתיכה חתיכה עצמה שריא ממה נפשך כו' שהרי יש לשדות נרגא בהך ממ"נ שאין לו מקום כמו שסתר בעל ש"ד להך ממ"נ וכתב וז"ל משום דעל ידי בישול פירש הדם ממקום למקום והוי כאילו פירוש לחוץ מה שאין כן בצלי עכ"ל אלא מאי אית לך למימר דסבר ר"ש כמו שתירץ הרא"ש ז"ל לסתירת בעל ש"ד שהבאתי שכתב בפרק כל הבשר וז"ל בשר שנתבשל בלא מליחה צריך ס' לבטל כל החתיכה דלא ידעינן כמה דמא נפק מיניה ואם יש ס' בתבשיל אז התבשיל מותר ויש אוסרים הבשר כיון שנתבשל בדמו ויש מתירים לפי שהדם שנפלט נתבטל בס' ואם נשאר בו מקצת הוי דם האברים שלא פירש וכן מסתבר כו' ודמיא לצלי בלא מליחה דמה שנפלט האור שואבו ומה שנשאר בתוכו הוי דם האברים שלא פירש כו' עכ"ל ואיכא למידק מאי חידש לנו הרא"ש בדמיון זה שכתב ודמיא לצלי בלא מליחה כו' שהרי סברא זו בעצמה שכתב גבי צלי דמה שנשאר בתוכו הוי דם האברים שלא פירש כבר כתבה גבי בישול ומאי אולמיה דהאי מהאי ונראה. לי דמשום שהרא"ש הרגיש בעומק חכמתו שאפשר לסתור הטעם שכתב הוא בשם המתירין כמו שכתב בעל ש"ד שהבאתי ולפיכך הוכרח הרא"ש לכתוב ודמיא לצלי בלא מליחה כו' כדי לתרץ סתירת בעל ש"ד שאין שייך לחלק בענין זה בין בישול לצלי ור"ל דכשם דבשר צלי בלא מליחה מותר לאכלו אף על פי דבודאי פירש הדם בתוך החתיכה בפנים ממקום למקום על ידי צליה שהרי אין נוהגין לדקדק אם נצלה כל צרכו שפלט כל דמו ואפ"ה אוכלין אותו והיינו ע"כ מטעם שכתבו התוספות בפרק כיצד צולין ובפ"ק דחולין גבי השוחט בשבת וביום הכפורים וכן כתב הרא"ש עצמו שם שנהגו כן משום דלא חשיב דם האיברים שפירש מה שפירש הדם בתוך החתיכה בפנים ממקום למקום כל זמן שלא פירש לגמרי חוץ לחתיכה כדחזינן בככר שחתך עליו בשר כו' וא"כ הוא הדין בבישול אעפ"י דבודאי פירש הדם בתוך החתיכה בפנים ממקום למקום על ידי בישול לא חשיב כדם האברים שפירש כל זמן שלא פירש לגמרי חוץ לחתיכה וא"כ איך שייך לחלק בין חתיכת בשר שאין בה חלל לתרנגולת שיש בה חלל להיתר אם לא נשאר בה כבד ובני מעיה דהא חד טעמא הוא דכל זמן שלא פירש הדם לגמרי חוץ לחתיכה לא חשיב דם האברים שפירש וכן כתב בית יוסף בהדיא בטור י"ד סימן ע"ו שאין לחלק ביניהם גבי מה שכתב בשם סמ"ג שתרנגולת או אווז צריכים מליחה גמורה לצלי כמו לקדירה הואיל שהם חלולים ופירש הדם מלמעלה למטה בתוך החלל והרי הוא כפורש מחתיכה לחתיכה והוא כתב דאינן צריכין מליחה רק כמו שאר בשר לצלי ונתן טעם לדבר וז"ל משום דכיון שהעוף שלם דם הפורש מלמעלה למטה בתוך החלל הוי כדם הפורש בחתיכה מצד זה לצד זה דשרי כמו שנתבאר בראש הסימן ולא שני לן בין יש חלל בין צד זה לצד זה לאין ביניהם חלל עכ"ל. ושם בראש הסימן הביא דברי התוספות והרא"ש דפ"ק דחולין שהבאתי שכתבו דאין חשיב דם האברים שפירש מה שפירש הדם בתוך החתיכה בפנים ממקום למקום על ידי צליה כיון שלא פירש הדם לגמרי חוץ לחתיכה ואל זה נתכוין בית יוסף במה שכתב כמו שנתבאר בראש הסימן, ועוד יש הכרח אחד דלא אמר ר"ש אלא דוקא בתרנגולת זו שנשאר בה כבד ובני מעיה מלשון ר"ש עצמו שהועתק בתשובות מיימוני והילך לשונו אבל בתרנגולת זו ודאי ראוי להחמיר כו' מדלא כתב סתם אבל בתרנגולת ראוי להחמיר אלא דקדק למינקט זו משמע בהדיא כדפירשתי ואע"ג דפשוט הוא כתבתי לפי שראיתי מי שהביא דברי ר"ש לפסק הלכה וכתב עליו וז"ל ונראה דהוא הדין אי ליכא בה בני מעים דאסור בתרנגולת לכולי עלמא דמאחר שהיא חלולה איכא למיחש דפירש הדם ממקום למקום ואסור כה"ג אפילו בשעת הדחק והפסד מרובה עכ"ל. ואני נפלאתי הפלא ופלא דא"כ למה פסק גבי חתיכת בשר שנתבשל בלא מליחה כדעת המתירין אף אותה חתיכה אם היה שעת הדחק או במקום הפסד מרובה ונסתייע מבית יוסף שפסק סתם בשלחן ערוך דגם אותה חתיכה מותרת אפילו בלא שעת הדחק והפסד מרובה ועוד מאחר שהרא"ש הסכים לדברי המתירין וכדאי הוא לסמוך עליו בשעת הדחק או במקום הפסד מרובה והלא הרא"ש עצמו לא הסכים לדברי המתירין אף אותה חתיכה אלא מטעם שהוא כתב ודמיא לצלי בלא מליחה כו' וכדפירשתי וממילא לפי טעם זה אין שייך לחלק בין חתיכת בשר לתרנגולת וכמו שכתב בית יוסף בהדיא והעתקתי לשונו לעיל וא"כ קשה ממה נפשך אי סבר דאע"פ שלא פירש הדם לגמרי לחוץ מן התרנגולת אלא בפנים ממקום למקום חשיב דם האיברים שפירש א"כ ה"ל לאסור גם כן גבי חתיכת בשר אפילו בשעת הדחק והפסד מרובה מטעם זה עצמו דעל ידי בישול פירש הדם בתוך החתיכה ממקום למקום שלא נפל במים והוי כאלו פירש לגמרי לחוץ ואי סבר דכל זמן שלא פירש הדם לגמרי לחוץ לא חשיב דם האברים שפירש א"כ ה"ל להתיר ג"כ גבי תרנגולת בשעת הדחק או במקום הפסד מרובה והרבה יותר תמיה אני על מה שכתב ונראה דהוא הדין אי ליכא בה בני מעים דאסור בתרנגולת לכ"ע אשתמיטתיה מה שכתב הרוקח בסי' תל"ט בשם הריב"ק וכל רבני מגנצ"א ושפיר"א שהיו מתירין אפילו העוף עצמו שנתבשל עם הכבד שלו ואע"פ שהכבד היה דבוק בעוף אם יש ס' בעוף בצרוף המים והתבשיל שבקדירה כנגד הכבד וכן פסק בהדיא הטור י"ד ומהר"י קארו ז"ל בשלחן ערוך בסוף סימן ע"ג וחלילה לומר שלא תחשב בעיניו דעת הטור בהיותו עטרת תפארת הפוסקים כל שכן בהצטרף עמו הרוקח והריב"ק וכל רבני מגנצ"א ושפיר"א ובפרט שהסכים עמהם מהר"י קארו ז"ל שהוא אב לכל האחרונים וא"כ למה כתב אותה תרנגולת טרפה לכולי עלמא דאטו קטלי קניא באגמא נינהו הני פוסקים הנזכר ואין לומר שאין מדברי הפוסקים הנזכרים סתירה על דבריו משום דשאני התם דמיירי שהעוף היה נמלח מליחה גמורה לקדירה קודם שנתבשל וזה מוכרח דאל"כ לא היה סגי בס' כנגד הכבד בלבד דהא אף לדברי המתירין אותה חתיכה עצמה אחר שנתבטלה בס' מ"מ צריך ס' כנגד כל החתיכה מטעם דלא ידעינן כמה דמא נפק מיניה כמו שכתב הטור י"ד בעצמו בסימן ס"ט אבל אם העוף לא היה נמלח מליחה גמורה לקדירה קודם שנתבשל אז מודו הפוסקים הנזכרים לר"ש משאנץ דהעוף עצמו אסור לעולם דהא ליתא שהרי כבר הוכחתי מדברי ר"ש עצמו דאפילו אם התרנגולת היה נמלח מליחה גמורה לקדירה קודם המליגה נמי אסור מטעם שהוא כתב דיש לחוש שהרותחין חולטין כו' ודמיא למוליתא דרך בישול ולכן אם איתא שהפוסקים הנזכרים ס"ל הך סברא שלר"ש לא היו מתירין העוף עצמו אחר שנתבטל הכבד בס' אף על פי שהעוף היה נמלח מליחה גמורה לקדירה משום דאכתי איכא למיחש דפירש הדם מן הכבד שלא נמלחה בפני עצמה ונבלעה בבשר העוף ואינו יוצא עוד ואסור כי הרותחין חולטין כו' ולא עוד אלא שמפשט דברי כל המתירין אותה חתיכה משמע בפשיטות שאין שום אחד מהם מסכים עם ר"ש משאנץ לחלק בין חתיכת בשר לתרנגולת ודעת יחיד הוא ולכן תמה אני טובא למה פסק כוותיה:

רב דימי מלח במלח גללניתא. כתב הר"ן וז"ל ולענין המלח עצמו שמולחין בו מסתברא דשרי דאי לא הרי אנו רואין שהמלח ניתך על הבשר ונותן טעם בו והיה ראוי לאסרו אלא ודאי משמע דשריא ואמר הרמב"ן ז"ל דטעמא לפי שהדם נשרף במלח ומיהו דוקא בדם הוא דאמרינן הכי אבל בשומן אסור ובצירו לא עכ"ל. ואני אמרתי בחפזי שלא כתב הר"ן אלו דברים אלא דברי תלמיד טועה הם שתלה עצמו באילן גדול הרמב"ן וכתבו מבחוץ וטעה הסופר וכתבו בפנים מפני שהר"ן גופא כתב בהדיא בשם הרמב"ן דהמלח עצמו שמולחין בו נעשה נבילה ולא במקום אחד בלבד אלא בשני מקומות כתב כן בשמו המקום אחד הוא מה שכתב גבי אין הבשר יוצא מידי דמו אא"כ מולחו יפה יפה וז"ל כתב הרמב"ן ז"ל מדיחו יפה יפה שתי הדחות במשמע אחת בכלי מנוקב להעביר המלח ואחת בכלי שאינו מנוקב להעביר טפות דם שעליו ע"כ ואם איתא דסבר הרמב"ן דהמלח עצמו שמולחין בו שרי א"כ קשה למה כתב שצריך הדחה אחת להעביר המלח הלא המלח עצמו היתר גמור הוא ואין כאן איסור אלא טפות דם שעליו ואין לומר דהיינו משום דכל זמן שנדבק המלח בבשר אי אפשר להדיח היטב כל טפות דם שעליו ולכן צריך הדחה אחת להעביר המלח אבל לא מחמת שהמלח אסור דהא ליתא דא"כ קשה למה כתב שהדחה ראשונה להעביר המלח יהיה דוקא בכלי מנוקב והדחה שניה להעביר טפות דם שעליו יהיה אפילו בכלי שאינו מנוקב הלא איפכא מסתברא כי המלח עצמו היתר גמור הוא ואין כאן איסור אלא טפות דם שעליו אלא ע"כ מדכתב אחת בכלי מנוקב להעביר המלח ש"מ דס"ל שהמלח עצמו אסור כמו שכתבו התוספות והרא"ש בפרק כל הבשר ושאר פוסקים המפורסמים וז"ל שהמלח שעל הבשר אסור שהדם מעורב בו ולכך צריך להדיח הבשר יפה יפה כו' ראשונה להעביר המלח והדם ושניה להעביר לחלוחית המים שנשארו בו ע"כ. ומה שהצריך שיהיה הדחה ראשונה דוקא בכלי מנוקב היינו משום שזה תקנה טובה שלא יצטרך לנפץ כל המלח שעליו או לשטפו במים כדי להתיש כח רתיחת המלח קודם שיתננו בכלי שאינו מנוקב שמדיחו בו כדי שלא יהא נאסר הכלי והבשר מהמלח הבלוע מדם וה"ל כרותח והמקום שני הוא מה שכתב אחר שנשלם פרק כל הבשר במשנה טיפת חלב שנפלה בחתיכה כו' וז"ל וכתב הרמב"ן ז"ל ורבינו יצחק ז"ל חולק עליהם ומפרש שלא אמרו חלב נבילה הוא אלא בבשר בחלב ששניהם נעשין איסור כו' עד ולפיכך מלח שמלחו בו בשר שנתנוהו בקדרה או מלח שנמלח בו נבלה אע"פ שהחתיכה עצמה של מלח נעשית נבילה אינה אוסרת אלא בששים כיוצא בה כאלו היתה חתיכה של דם או של נבלה ואלו היה דינה כמלח האסורה מחמת עצמה אוסרת אפילו באלף שהמלח יש בה בנותן טעם אפילו באלף וזו סברא ברורה עכ"ל הרמב"ן ז"ל הרי אתה רואה בפירוש שהרמב"ן הסכים לדעת ר"י דמלח עצמו שמולחין בו בשר נעשית נבילה ואם נתנוהו בקדרה אוסרת עד ס' כיוצא בה ואי אפשר לומר דמה שכתב הרמב"ן וזו סברא ברורה לא קאי למאי דסמיך ליה מה שכתב ולפיכך מלח שמלחו בו בשר כו' אלא קאי דוקא ארישא שכתב שלא אמרו חלב גבינה הוא אלא בבשר בחלב כו' דא"כ קשה למה הביא הרמב"ן סיום דברי ר"י ולפיכך מלח שמלחו בו בשר כו' שלא לצורך אלא ע"כ צריך לומר דס"ל הכי לפסק הלכה ואין להקשות הלא הרמב"ן כתב בתשובותיו סי' קס"ו וז"ל שלא אמרו חתיכה עצמה נעשית נבילה אלא בבשר בחלב וכדעת רבינו אפרים ודרכו ישרה והלכתו ברורה מכמה ראיות וכן אנו נוהגים ועושים מעשה עכ"ל, וא"כ איך אפשר לומר דמה שכתב הרמב"ן וזו סברא ברורה קאי ג"כ למאי דסמיך ליה שהרי לדעת רבינו אפרים אין צריך ס' אפילו כנגד כל המלח דבס' כנגד האיסור הבלוע בו סגי כמו שכתב הסמ"ק וז"ל ואם שמו הבשר בקדרה בלא הדחה אחר המליחה המלח אוסר את כל הקדירה עד ס' מן המלח כאלו היה המלח כולו דם דקי"ל דחתיכה עצמה נעשית נבילה גם בשאר איסורין דלא כפירוש רבינו אפרים שאומר דוקא בבשר בחלב ויש שהיו אוסרין אפילו באלף דלטעמא עבידא וליתא דאין לאסור יותר בדבר הבלוע מאיסור יותר מדבר האוסרו עכ"ל. דיש לומר דאפילו לדברי רבינו אפרים לא משערינן בס' כנגד הדם לבדו הבלוע במלח משום דלא ידעינן כמה דם בלוע במלח הילכך צריך לשער כנגד כל המלח כדאמרינן גבי כחל בפרק גיד הנשה ולא כדמשמע מדברי הסמ"ק שהבאתי וזה מוכרח לומר כן לדעת הרשב"א והטור י"ד שפסקו גם כן בהדיא כרבינו אפרים ואפ"ה פסקו דצריך ס' כנגד כל המלח. שוב מצאתי שכתב הר"ן שם בריש דבור המתחיל תנן בפירקין טיפת חלב שנפלה בחתיכה כו' וז"ל ומה שהביאו ראיה מן המליחה איכא למימר שהדם נשרף וכלה בתוך המלח לגמרי ע"כ. וזה מורה שהר"ן גופיה כתב אלו דברים שהבאתי לעיל ועמדתי מרעיד ומשתומם כשעה חדא פה קדוש יאמר דבר זה חדא שהרי אתה הראית לדעת מתוך דברי הר"ן גופא בשני מקומות שהבאתי שכתב להיפך בשם הרמב"ן דהמלח עצמו שמולחין בו אסור ועוד קשה הלא הקושיא שלו שהקשה דאי לא הרי אנו רואין שהמלח ניתך על הבשר כו' שבסבתה הכריח דהמלח עצמו שריא מעיקרא ליתא דכבר הרגישו בקושיא זו התוספות והרא"ש בפרק כל הבשר ורוב הפוסקים המפורסמים שהם סה"ת בסי' נ"ב וסמ"ג בחלק ל"ת סימן קל"ז והרשב"א בת"ה הארוך ומחו לה מאה עוכלי בעוכלא ומי שרוצה לטעום טעמים לשבח יעיין עליהם ולא עוד אלא בהר"ן גופא הביא שם טעם אחד שכתב ר"י בעל התוספות וז"ל וזהו טעם הכשר מליחת בשר שאע"פ שהמלח בלוע מדם ונעשה חתיכה נבילה והמלח נותן טעם בבשר אפ"ה אין הבשר נאסר בכך שאין הדם האוסר נבלע בבשר דאיידי דטריד למפלט לא בלע זהו דעת ר"י ז"ל אבל אינו מחוור כו' עד ומה שהביאו ראיה מן המליחה איכא למימר שהדם נשרף וכלה בתוך המלח לגמרי ע"כ הרי אתה רואה בפירוש איך שהר"ן תלה עצמו בחגורתו ודחה בגילא דחיטיתא הטעם שכתב ר"י בלי טעם וראיה והקשה אלי יותר מכל הא דלעיל הוא זה שהרי הר"ן גופיה כתב שם טעם למה אין המלח חוזר ואוסר הבשר דכיון דחתיכה עצמה נעשית נבילה מבשר בחלב למדנו אין אומרים כן אלא דומיא דבשר בחלב ואין בבשר בחלב קליפה מן התורה דדרך בישול אסרה תורה ולפי טעם זה ע"כ צריך לומר שהר"ן גופיה ס"ל דהמלח עצמו אסור רק שאין שייך לומר בו חתיכה עצמה נעשית נבילה דומיא לרותח דצלי דמייתי שם לעיל מזה שאסור מיהא כדי קליפה רק שאין שייך לומר שאותה קליפה נעשית נבילה ואם כן למה כתב כאן שהמלח עצמו מותר מטעם לפי שהדם נשרף במלח וצריך נגר דיפרקינהו ומי שדעתו רחבה מדעתי יתרץ דבריו וישא ברכה:

אמר שמואל אין מניחין בשר מליח אלא על גבי כלי מנוקב כו'. כתב הרא"ש בשם נימוקי הר"ר פרץ המולח בשר בכלי שאינו מנוקב אסור אפילו מה שחוץ לציר דכיון שמלח מיד הדם פירש ויוצא ממקום למקום ואינו יוצא לגמרי כיון שאינו מנוקב כו' והרא"ש חולק עליו ומ"מ כל האחרונים הסכימו כדעת מהר"ף וכן נוהגין והקשה הרב מהרא"י בהגהות ש"ד בסי' ט' דהא קי"ל דבשר לצלי א"צ מליחה גמורה ומנהג הכי הוא וגם אין נוהגין לדקדק אם נצלה כל צרכו שפלט כל דמו ואעפ"כ אוכלין אותו אע"פ דפירש הדם בתוך החתיכה עצמה ממקום למקום על ידי צליה כדאיתא בהדיא בתוספות בפרק כיצד צולין בשם ר"ת אלמא שאין אנו חשבינן אותה פרישה שפירש הדם בתוך החתיכה עצמה ממקום למקום ולא פירש לגמרי חוץ לחתיכה וחזר ונבלע בתוכו כאלו הוי דם שפירש וא"כ למה אנו אוסרין אפילו מה שחוץ לציר כשנמלח בכלי שאינו מנוקב מטעם כיון דפירש הדם בתוך החתיכה עצמה ממקום למקום חשבינן ליה כדם האברים שפירש וחזר ונבלע בתוכו ותירץ דכשנמלח בכלי שאינו מנוקב ראוי להחמיר הואיל ולא עשה בתקנת רבנן ולא דמי לצלי שהניח מקום לדם לצאת ובשביל שלא המתין לצלות כל צרכו לא עבר במידי אתקנתא דרבנן וכתב האשיר"י בפרק כל הבשר בשם רשב"ם דהיכא דעביד כתקנתא דרבנן לא הטריחוהו יותר אע"ג דאיכא צד לאסור והוא הדין איפכא כו' ע"ש ואני אומר דאשתמיטתיה מה שכתוב בהגהות מרדכי דסוף חולין בשם מהר"ף מרא דשמעתא שהוא בעצמו הרגיש בקושיא זו ותרצה דמסתמא לא הוה שתיק מלהזכירו מאחר דמהר"ף הוא מרא דשמעתא וז"ל ואם תאמר אם מהאי גיסא להאי גיסא הוי דם האברים שפירש א"כ היכי שרינן בשר צלויה ולא שנמלחה ואפילו כי לא נצלית כל צרכה והא בלע האי בשר על ידי צליה וי"ל כבולעו כך פולטו ואע"ג שעדיין אנו רואים דם בחתיכה אותו לא פירש כלל כי פירש מעט מעט אבל מה שפירש ממקום למקום נפלט מיד ותדע דהא מולייתא שרינן מהאי טעמא ואע"ג שיש בתוכו בשר שלא נמלחה ונבלע בבשר האחר משיטת מהר"ף עכ"ל. והאמת שדבריו צריכין ביאור דהא קי"ל דמליח הוי כרותח דצלי וא"כ למה לא אמרינן נמי דמה שפירש ממקום למקום ע"י המליחה נפלט מיד וצריך לומר דמהר"ף ס"ל דאע"ג דקי"ל דמליח הוי כרותח דצלי ה"מ להחמיר כגון אם נמלחו יחדו נבלה וכשרה דהוי להו כחם בתוך חם אבל להקל לומר במליחה כבולעו כך פולטו לא כמ"ש המרדכי בפרק כל הבשר ושאר פוסקים. ולכל התרוצים נתיישב ג"כ למה אנו אוסרין אם נתבשל בשר בלא מליחה אפילו אם איכא ס' כנגדו מטעם דע"י בישול פירש הדם בתוך החתיכה עצמה ממקום למקום והוי כאלו פירש לחוץ ולמה לא אסרינן ג"כ מהאי טעמא בשר שנצלה בלא מליחה גמורה כן נראה לי:

רב ששת מלח ליה גרמא גרמא כו' אלא לא שנא כתב שם המרדכי וז"ל כתב רבינו ברוך בספר החכמה נשאלתי על חתיכת בשר תפל שנתערבה בין חתיכות מלוחות בכלי שאינו מנוקב וקבלה החתיכה דם מן החתיכות ומצאו אותה מהו שיתירוה על ידי מלח שיוציא הדם ממנה ואסרתי כי אמרתי הדם הנבלע מעצמו בחתיכה ההיא יצא על ידי מלח אבל הדם הנבלע ממש בחתיכה על ידי חתיכות איסור כי הך עובדא אינו יוצא עוד לא על ידי מלח ולא על ידי דבר אחר דאפילו בכלי מנוקב אמרינן דדגים ועופות שמלחם זה עם זה אסורים הדגים משום דרפו קרמייהו ובעידנא דפלטי עופות בלעי דגים מנייהו הרי לך כיון שבלעו דגים מן העופות הדם לית להו תקנתא הכי נמי הכא כו' עכ"ל. לכאורה היה נראה בעיני לפרש האי חתיכת בשר תפל דקאמר רבינו ברוך דלא איירי שהחתיכה בשר לא היתה עדיין מלוחה דבכהאי גוונא ודאי שרי דלא גרע מאם נפלה לציר שכתב בשערי דורא שער ד' ושאר פוסקים המפורסמים דמותר על ידי מלח משום דאיידי דיפלוט דם דידיה יפלוט גם כן דם שבלע ממקום אחר אלא מיירי שהיתה מלוחה והודחה ועכשיו הוא תפל ולכן אסורה כשבלעה מן הציר דשוב אין לו תקנה במליחה כיון דליכא למימר איידי דיפלוט דם דידיה כו'. ועוד דאם איתא דהאי חתיכת בשר תפל איירי כפשוטו שלא היתה עדיין מלוחה א"כ קשה מאי ראיה מייתי מדגים ועופות שמלחם זה עם זה שהדגים אסורים ולית להו תקנתא במליחה הכי נמי הכא שהרי אין הנדון דומה לראיה כלל דאלו דגים בעידנא דבלעי הדם מן העופות אינן תפל שכבר פלטו כל דמן וצירן שבגופן ע"י המליחה ולכן תו לית להו תקנה במליחה כיון דליכא למימר איידי דיפלטו עוד דם דידהו יפלטו ג"כ הדם שבלעו לאפוקי חתיכה זו שלא היתה עדיין מלוחה איכא למימר איידי דיפלוט עוד דם דידיה כו'. ומצאתי און לי בדברי הרשב"א בתורת הבית שכתב אחר שפסק דאסור ליתן בשר שלא נמלח כלל עם בשר שנמלח קודם פליטתו כו' וז"ל ויש מגדולי המורים שהורו שחוזר הוא להכשרו עם מליחתו שכשם שפולט דם של עצמו כך פולט דם שבלע מחוצה לו וזה נכון וגדולה מזו אמרו מקצת רבותינו שאפילו מלחו בשר על בשר שנמלח והודח ובלע דם חתיכה זו שמלחו עליו חוזר הוא ומולחו וכשר דכבולעו כך פולטו וכמו שפולט על ידי מלח דם של עצמו כך פולט דם שבלע ממקום אחר ואין דבר זה נכון בעיני וראיתי סתירת דבר זה ממה שאסרו דגים שמלחן עם עופות ואלו היה להם היתר במליחה לא אמרו אסורים ולא היו שותקים מללמד עליהם את ההיתר עכ"ל הרי אתה רואה בפירוש שלא הביא סתירה ממה שאסרו הדגים שמלחן עם עופות על דין הראשון אלא אדרבה כתב עליו וזה נכון והוא מהטעם שכתבתי אמנם אחר רוב העיון מצאתי שאי אפשר לפרש כן אלא חתיכת בשר תפל דקאמר ר"ב איירי כפשוטו שלא היתה עדיין מלוחה ולית ליה זה הדין שכתב בש"ד שהבאתי חתיכת בשר שלא נמלח ונפל עליה ציר או נפל לתוך הציר יחזור וימלחנו ומותר דאיידי דיפלוט עוד דם דידיה כו' משום דס"ל שאין המלח מפליט אלא דם המובלע באיברים מעצמן אבל דם הבא ממקום אחר אין המלח מפליטו כלל אע"פ שעדיין יש לו לפלוט דם של עצמו ולא אמרינן איידי דיפלוט דם דידיה כו'. ומה שהביא ראיה מדגים ועופות שמלחם זה עם זה שהדגים אסורין היינו משום דס"ל או דאמרינן הך סברא כמו שפולט על ידי מליחה דם של עצמו כך פולט דם שבלע ממקום אחר לגמרי דהיינו אע"פ שכבר נמלח ופלט דם של עצמו אפ"ה פולט דם שבלע ממקום אחר ע"י מליחה כמו שכתב הרשב"א בשם מקצת רבותינו שהבאתי או דאמרינן שדם הנבלע ממקום אחר אין המלח מפליט לגמרי דהיינו אע"פ שעדיין יש לו לפלוט דם של עצמו והשתא שפיר מייתי ראיה מדגים וכה"ג ממש צריכין אנו לומר לדעת הר"ן בפרק כל הבשר גבי דגים ועופות שמלחן זה עם זה שכתב ג"כ דין זה עם הטעם של רבינו ברוך ובסמוך אעתיק לשונו וזה מוכרח דאם איתא דסבר ר"ב כדעת ש"ד ושאר פוסקים שהבאתי והאי חתיכת בשר תפל דקאמר מיירי שהיתה מלוחה והודחה ועכשיו הוא תפל ולכן אסורה כשבלעה מן הציר אם כן קשה טובא למה הוצרך רבינו ברוך ליתן טעם לאסור מחמת שאין המלח מפליט אלא הדם הנבלע מעצמו בחתיכה אבל דם הנבלע בו ממקום אחר אין המלח מפליטו והוצרך להביא ראיה מדגים ועופות כו' שרוב הפוסקים המפורסמים וכמעט כולם חולקים על סברא זו וס"ל דאמרינן איידי דיפלוט דם דידיה כו' שכשם שפולט דם של עצמו כך פולט דם הנבלע בו ממקום אחר והשתא תיפוק ליה דאפילו אי הוה אמרינן כשם שהמלח מפליט דם של עצמו כך מפליט עמו דם שבלע החתיכה ממקום אחר אפ"ה אסור כיון שהחתיכה זו היתה מלוחה ופלטה כל דמה והודחה שוב אינה חוזרת ופולטת הדם שבלע ממקום אחר כיון דליכא למימר איידי דיפלוט דם דידיה כו' כמו שכתב הר"ן טעם זה לדעת רבינו יונה בפרק כל הבשר גבי דגים ועופות שמלחם זה עם זה והילך לשונו וכי תימא דגים שמלחן עם עופות יחזרו אחר מליחה להיתרן הראשון איכא למימר שאין המלח מפליט אלא דם המובלע באיברים מעצמן אבל דם הבא ממקום אחר אין המלח מפליטו ולפי זה יש להזהר שלא להניח בשר תפל אצל בשר מלוח בעוד שמלחו עליו אע"פ שדעתו למלוח התפל לאחר כן לפי שהתפל כיון שאינו טרוד לפלוט בולע הדם שפולט המליח וה"ל דם הנבלע הבא ממקום אחר שאינו נפלט על ידי המלח לגמרי אבל הרב רבינו יונה התיר ואמר דלא דמי לדגים דהתם הוא שאין בהן דם מגופן אלא אותו שבלעו ולפיכך אין כח במלח להפליטו אבל חתיכה זו שדמה בתוכה כשם שהמלח מפליט דם של גופה כך הוא מפליט דם הנבלע בה ממקום אחר ומכל מקום אפילו לפי סברא זו כל שנמלח ויצא מידי דמו והודח אין מניחין אותו אצל בשר אחר בעוד שמלחו עליו ופולט דם לפי שזה בולע דם פליטת האחר ושוב אין לה תקנה במליחה כו' עד דכי ניח מלפלוט ציר בלע מדמה דאידך כדגים ועופות כו' עכ"ל. הרי אתה רואה בפירוש שהר"ן כתב מסברא דנפשיה הטעם שהדגים אסורין כמו שכתב רבינו ברוך ובהכרח צריך אתה לומר דס"ל או דאמרינן הך סברא כמו שפולט כו' כמו שכתבתי לעיל לדעת רבינו ברוך וזהו שדקדק למינקט שאינו נפלט ע"י המלח לגמרי דאל"כ לגמרי למה לי ועוד דאל"כ אין מקום למה שכתב ולפי זה יש להזהר שלא להניח לדגים דהתם כו'. ומ"ש בשם רבינו יונה דלא דמי לדגים דהתם הוא שאין בהם דם מגופן לא בעי למימר דלעולם אין בהם דם מגופן אלא ר"ל עתה שכבר פלטו כל דמן ע"י מליחה לא נשאר בהם דם אלא אותו שבלעו ומדכתב ומ"מ אפילו לפי סברא זו כל שנמלח ויצא מידי דמו והודח כו' משמע בהדיא דבשר תפל דקאמר בתחלה דבריו לא איירי בנמלח והודח ועכשיו הוא תפל אלא איירי כפשוטו שלא היתה עדיין נמלח ואין דבר זה צריך הרבה חזוק שהרי כתב אבל חתיכה זו שדמה בתוכה משמע בפשיטות דמיירי שלא היתה עדיין נמלח ובסגנון זה איירי רבינו ברוך וכבר ראיתי מי שפירש דברי רבינו ברוך שהבאתי כמו שעלה על דעתי מעיקרא ועכשיו הנני יוסיף להפלא הפלא ופלא לפי מה שעלה על דעתו להסכים דברי רבינו ברוך עם דעת בעל ש"ד למה לא פירש שהחתיכה בשר תפל איירי כפשוטו שלא היתה עדיין מלוחה כלל ואיירי שלא הודח הדחה ראשונה והשתא הקושיא שהוקשה לו דכהאי גוונא ודאי שרי דלא גרע מאם נפלה לציר דמותר מעיקרא ליתא שהרי כבר פירשה מהרא"י בהגהות ש"ד דלא כתב בעל ש"ד בשר שלא נמלח שנפל לציר דמותר אלא דוקא כשהודח בתחלה. שוב מצאתי בדרשות מהרי"ל בדיני שריית הבשר ומליחתו שכתב וז"ל חתיכה תפל שלא נמלחה עדיין ונתערבה בין מלוחות ונשתהה ביניהן אותה חתיכה אסורה ולא מועיל למלחה שנים אמנם אם הודחה טרם שנתערבה יחזור וידיחנה וימלחנה עכ"ל. ויראה לי מפשט לשונו ששאב אלו המים מבאר המרדכי והבין את דבריו על סגנון זה שפירשתי אמנם לפי האמת נראה לי ברור דגם פירוש זה אינו נכון ולא עלה מעולם על דעת רבינו ברוך דא"כ קשה גם כן הקושיא שהקשיתי לעיל דלא ה"ל לרבינו ברוך לדחוק עצמו למצוא טעם לאסור לחלק בין דמו לבין דם הנבלע הבא ממקום אחר ולהביא ראיה מדגים ועופות שמלחן זה עם זה כו' שרוב הפוסקים חולקים על סברא זו כנזכר תיפוק ליה דאסור משום דהוי כחתיכה שלא הודחה ונמלחה דאסור אלא מחוורתא כמו שכתבתי שרבינו ברוך פליג בזה על בעל ש"ד וסבירא ליה דאם נפל בשר שלא נמלח לציר אין לו תקנה כלל מטעם שכתב הוא בנדון זה הדם הנבלע מעצמו בחתיכה ההיא יצא על ידי מלח אבל הדם הנבלע ממש בחתיכה על ידי חתיכות האיסור אינו יוצא עוד לא על ידי מלח ולא ע"י דבר אחר. וראיה גלויה ומפורסמת לדברי ממה שכתב בית יוסף בטור י"ד סימן ס"ט וז"ל כתב בש"ד שער ד' חתיכה שלא נמלחה ונפל עליה ציר מבשר מלוח או נפל לתוך הציר יחזור וידיחנה וימלחנה כו' ובסימן שאחר זה יתבאר דלדעת הרשב"א והר"ן כל זה אסור ועיין שם עכ"ל. וכוונתו בזה מה שכתב בסימן שאחר זה בשם הרשב"א והר"ן דאסור ליתן בשר שלא נמלח כלל עם בשר שנמלח קודם פליטתו לפי שהבשר זה שלא נמלח בולע ממה שחבירו פולט וה"ל דם הנבלע הבא ממקום אחר שאינו נפלט ע"י המלח לגמרי כו' וזהו ממש כדעת רבינו ברוך. הרי קמן מבואר לדעת בית יוסף שרבינו ברוך פליג בזה על הש"ד עם היות שכבר שדיתי נרגא בחדושי על דברי בית יוסף שאין דבריו בזה נכונים כלל לפי שי"ל דאף הרשב"א והר"ן מודו לבעל ש"ד ולא אסרו רק לכתחלה להניחו אצל ציר שהרי הרשב"א כתב על סברת בעל ש"ד וסייעתו וזה נכון וגם מדברי הר"ן בפרק כל הבשר גבי אין יוצא מידי דמו אא"כ מולחו יפה יפה כו' וגבי' מה שכתב גבי אין מניחין בשר מליח אלא על גבי כלי מנוקב משמע בהדיא שהסכים לסברת רבינו יונה ז"ל שכתב כסברת ש"ד שחוזר להיות מותר עם מליחתו שכמו שפולט דם של עצמו כך פולט נמי דם שבלע הבא ממקום אחר ומיהו לכתחלה כ"ע מודו דאסור להניחו אצל ציר דוק ותשכח מכל מקום אין שום אדם יכול להכחיש שרבינו ברוך פליג על השערי דורא מטעם שכתבתי וחתיכת בשר תפל איירי כפשוטו ועדיין צריכין אנו למודעי דלענין עיקר הדין לאו דוקא כלי שאינו מנוקב אלא נקט כלי שאינו מנוקב משום דמעשה שהיה כך היה וזה נ"ל ברור:

בשמעתא כשרה שינקה מן הטרפה כו'. כתב המרדכי דף תש"נ ע"ג וז"ל ולפעמים רגילות הוא ליקח הקיבה עם עורה ונותנין אותה בכלי מלא מים ושוהה שם זמן מרובה כדי שיקרוש הצלול ופעמים משהין אותה במים עם עורה יום או יומים ונראה דאסור להשהותו כל כך זמן גדול כו'. ואע"ג דצונן הוא מ"מ בולעין זה מזה על ידי שריי' זמן גדול כדאמרינן בשר בחלב חידוש הוא דאיתרו ליה כולי יומא בחלבה שרי כו' ומהאי טעמא אסור לשרות בשר יבש מליח במים כדי למתק הבשר עד שידיחנו במים תחלה אמנם אם לא הדיחו ושראו במים בדיעבד מותר שאין האיסור רק מחמת מלח שעליו הבלוע מדם והרי יש ס' כנגד הדם שבבשר עיין פ"ב דביצה ספר התרומה וספר המצות עכ"ל המרדכי. והדבר ברור דמה שכתב ומה"ט אסור לשרות בשר יבש מליח במים מיירי במים צוננין והאיסור הוא דוקא לשרותו יום שלם דומיא לשריית הקיבה במים צוננין דאע"ג דצונן הוה מ"מ בולעין זה מזה ע"י שריי' זמן גדול ותדע מדכתב ומה"ט אסור כו'. ועוד דסתם מים הנזכרין בכל מקום היינו צוננין וכן הוא מבואר באר היטב בספר המצות שכתב המרדכי דין זה בשמו וז"ל יש נוהגין בחתיכת בשר מלוח כשרוצין ליתן אותה בקדירה והיתה מלוחה יותר מדאי וצריך לשרות אותה במים שמדיחים אותה קודם השרייה כי שרייה מבלעת דם שבמלח בתוך החתיכה אפס אין שרייה מבלעת הדם שבמלח בתוך החתיכה אם אין שורין אותה יום שלם כאשר בארנו למעלה בענין הקיבה ע"כ כן נ"ל:

תוס' בד"ה בשר בהמה טהורה וכו' הה"ד בשר עוף לרבנן דאסור מן התורה דדוקא ר"ע הוא דאמר חיה ועוף אינן מן התורה ונפקא לן מדדריש לקמן את שאסור משום נבילה וכו' ולפי דבריהם יפלא למה הזכיר ת"ק בהמה בדבריו והוה לי' למימר בשר טהורה בחלב טהורה ואי לאפוקי דגים זה כבר מפורש בריש הפרק כל הבשר אסור לבשל בחלב חוץ מבשר דגים אלא ודאי דבהמה לאפוקי חיה ועוף אתי וכדברי הרי"ף שת"ק היינו ר"ע ועיין ברא"ש אלא דקשיא אי ס"ד דת"ק בהמה לאפוקי חיה ועוף אתי א"כ קשה למה לא נקט ת"ק אכילה בדבריו והוה ליה לומר בשר בהמה טהורה וכו' אסור בבישול ובאכילה ובהנאה ואי משום כיון דנקט הנאה שוב גם אכילה בכלל וק"ו הוא אכתי היה לו לפרשו לדיוקא דבהמה דוקא הא חיה ועוף אפילו באכילה אינו אסור. ואפשר לומר דבשלמא בישול והנאה דיוקא שפיר דחיה ועוף אפילו איסורא ליכא אבל אכילה גם חיה ועוף אף שאינו אסור מן התירה מ"מ אסור עכ"פ מדרבנן ולפי זה מוכח דבישול והנאה ליכא בחיה ועוף אפילו איסור דרבנן ומזה קושיא על דעת הב"ח דגם לר"ע חיה ועוף אסורים בבישול והנאה מדרבנן כמו שאסורים באכילה מדרבנן:

ועכ"פ לשטת התוס' דת"ק סובר גם חיה ועוף מן התורה קשיא למה נקט בהמה ורציתי לומר דכוונת הת"ק למעוטי חלב שאין בו איסור בב"ח משום דאין איסור חל על איסור ולכך נקט בשר ולא נקט סתם בהמה טהורה בחלב בהמה טהורה אסור להורו' דוקא בשר ולא חלב ואף בלשון תורה חלב בכלל בשר וכדמשמע בדברי התוס' ע"ב בד"ה ושאני הכא מ"מ לשון חכמים לחוד. ולפי זה הוצרך לשנות משנתו בבהמה דאי הוה נקט סתם בשר טהורה והיה כולל גם חיה לא היה אפשר למעוטי חלב שהרי בחלב חי' ודאי חל בשר בחלב דלא שייך איסור חל על איסור דחלב חי' לא איתסר כלל אלא דלפי זה קשה כיון דסבר ת"ק אין איסור חל על איסור וסבר היקשא דנבלה א"כ ממילא אימעט טמאה שהרי כשם שדרשינן כל שיש בו משום נבילה יש בו משום בשר בחלב הה"נ דרשינן להיפך שכל שאינו אסור משום נבילה אין בו משום בב"ח ובטמאה ליכא איסור נבילה למ"ד אין איסור חל על איסור וממילא אין בו משום בב"ח אפילו בבישול שהרי ילפינן בב"ח מנבילה. ולפי זה רציתי לומר חוץ לדרכנו מה שיש לדקדק דר"ע דריש הנך גדי ג' זימני למעוטי חיה ועוף וטמאה ורש"י הגיה בדברי ר"ע עוף וחיה וכו' והיינו משום להיות דבריו כסדרן דודאי עוף ממעטינן יותר מגדי ממה דמעטינן חיה דחיה עכ"פ בכלל בהמה וא"כ מגדי קמא ממעטינן עוף וכיון שכבר יש לנו מיעוט על עוף על כרחך אידך גדי למעוטי חיה ועכ"פ טמאה הוזכר בדברי ר"ע באחרונה וא"כ הסברא יותר למעוטי חיה ועוף ממה דנמעט בהמה טמאה שזה עכ"פ הוא בהמה ולכך כל זמן שלא דרשנו הנך קמאי למעוטי חיה ועוף אי אפשר למעט טמאה דמוקמינן המיעוט למסתבר ולפי זה קשה לת"ק דלא ממעטינן חיה ועוף ממה ממעט טמאה ואף דאייתר ליה חד גדי נוקי למסתבר למעוטי עוף ולמימר דלת"ק הסברא יותר למעט טמאה ממה דנמעט עוף א"כ הוא סברות הפוכות בין ת"ק לר"ע. ואמרתי דת"ק ממעט טמאה יותר מחיה ועוף משום דאיהו ס"ל אין איסור חל על איסור וא"כ טמאה בלא"ה על אכילה פטור אלא שעל הבישול לא שייך איסור חל על איסור לכך דרשינן גדי להוציא את הטמאה כדי שישווה דין בישול לדין אכילה משא"כ אם לא נדרוש גדי להוציא טמאה רק להוציא חיה או עוף יהיה בטמאה חילוק דין בישול מדין אכילה ור"ע לשטתו דמוקמינן לקמן. דס"ל איסור חל על איסור א"כ אין חילוק אם מוקמינן המיעוט לחיה או לעוף או לטמאה בכל ענין דין אכילה שוה לדין בישול ואז נשאר על הסברא ואוקמינן קמא קמא למסתבר יותר ולכך קאמר גדי להוציא עוף גדי להוציא חיה וגדי בתרא להוציא טמאה. ובזה מתורץ קושיית מהרש"א שהקשה למה לא קאמר דר"ע ס"ל אין איסור חל על איסור ואיצטריך גדי להוציא טמאה בבישול ולדידי ניחא דא"כ הוה קשה למה נקט גדי בתרא להוציא טמאה והרי חזינן דלת"ק נהפוך הוא דדרשינן יותר להוציא טמאה ממה דנדרוש להוציא חיה או עוף. אלא דלפי זה קשה לשמואל דמוקמינן ליה דסבר איסור חל על איסור ודרש גדי להוציא טמאה וקשה דכיון דס"ל איסור חל על איסור ולדידיה רק חד גדי מיותר דתרי איצטריך חד לחלב ומתה וחד לשליל א"כ הך גדי חד דמיותר יותר ראוי לומר למעוטי עוף או חיה ממה דנמעט טמאה וכסדרו דר"ע. ונראה דגם לר"ע מסתבר טפי להוציא טמאה והא דנקט טמאה באחרונה עכשיו שיש לנו ג' לימודים ואימעטו כולהו סידר דבריו ונקט טמאה באחרונה להורות לנו דין חדש אשר לדעתי נחלקו בו הטור והרמב"ם דהרמב"ם בפ"ט ממ"א הלכה ג' כתב אין אסור מן התורה אלא בשר בהמה טהורה בחלב בהמה טהורה. הרי שגם בחלב התנה שיהיה חלב בהמה ולדידיה בשר בהמה בחלב חיה אינו מן התורה וכן לשון הש"ע בסימן פ"ז הוא כלשון הרמב"ם אבל לשון הטור שם הוא כן ואינו נוהג אלא בטהורה כגון בשר בהמה טהורה בחלב טהורה הרי שלא הזכיר בהמה אלא בתחלת דבריו בבשר אבל בסוף דבריו בחלב לא הזכיר רק טהורה אבל לא הזכיר בהמה ומשמע מדבריו דבשר בהמה טהורה שבשלו בחלב חיה טהורה הוא מן התורה ושום א' ממפרשי הטור לא הרגיש בזה. ודע שבדברי הרמב"ם צ"ע שמתחלה כלל אינו אסור מן התורה אלא בשר בהמה טהורה בחלב בהמה טהורה וממילא כבר שלל הרמב"ם טמאה אפילו בהמה וכן חיה ועוף אפילו טהורה ואעפ"כ חזר ופירש בפירוש וכתב אבל בשר בהמה טהורה שבשלו בחלב בהמה טמאה או בשר בהמה טמאה שבשלו בחלב בהמה טהורה מותר לבשל וכו' הרי שפירש שני הנושאים דהיינו בין שהבשר הוא טמאה והחלב טהורה בין שהבשר הוא טהורה והחלב הוא טמאה ואח"כ בחיה ועוף כתב וכן בשר חיה ועוף בין בחלב חיה בין בחלב בהמה אינו אסור וכו' הרי שלא הזכיר אלא נושא אחד והוא שהבשר הוא בשר חיה אבל הנושא השני דהיינו בשר בהמה שבשלו בחלב חיה לא הזכיר בפירוש. ואולי מפני שדרכו של הרמב"ם שאינו מפרש בפירוש אלא מה שנתפרש בש"ס ובטמאה שני הנושאים נתפרשו במשנה ברישא אבל חיה ועוף בדברי ר"ע נפרש בשר חיה ועוף אבל חלב חיה לא נתפרש בפירוש במשנה ולכך לא פירשו הרמב"ם בפירוש וסמך על תחלת דבריו שכתב בחלב בהמה טהורה וממילא שלל חלב חיה אלא דבדברי שמואל קשה דקאמר בחלב אמו ולא בחלב טמאה למה לא אמר בחלב אמו ולא בחלב חיה שהוא רבותא יותר שהרי בבשר טמאה ליכא שום תנא שיסבור שהוא דאורייתא ובבשר חיה ריה"ג ודאי סובר שהוא דאורייתא כדמוכח במסקנא דשמעתא (דף קטז ע"א) וכן לדעת התוס' ת"ק סובר שהוא דאורייתא וא"כ היה לו לשמואל להשמיענו רבותא יותר ולא בחלב חיה ואם נימא דשמואל פסק כריה"ג דחיה דאורייתא וממילא גם החלב של חיה דאורייתא א"כ היא גופה קשיא איך פסק הרמב"ם כר"ע ואף שהלכה כר"ע מחבירו מ"מ אין אחר הכרעת האמורא כלום וכיון ששמואל הכריע ושום אמורא לא נחלק עליו איך נפסוק דלא כוותיה. ואפשר לומר בזה דשמואל לשיטתיה דדרש חד לרבות חלב וממילא ליכא למעוטי חיה אבל הרמב"ם לשטתו דפוסק שם הלכה ו' שאין איסור בשר בחלב חל על איסור חלב ולא על איסור נבילה וכיוצא והיינו משום דפסק בפלוגתא דר' אמי ורב אסי בהך לישנא דמר אמר חדא וכו' ולא פליגי וממילא להנך אמוראי אייתר הך גדי דדריש שמואל לרבות חלב למעוטי חיה ועוף ס"ל דא"צ מיעוט שכבר נתמעט מדרשא דריה"ג:

ועוד נ"ל דנקט שמואל ולא בחלב טמאה ולא נקט ולא בחלב חיה משום דבאמת יש לדקדק על דינו של הרמב"ם שכתב דוקא בחלב בהמה דהרי כשם שדרשינן גדי להוציא את הטמאה ואפ"ה איצטריך בחלב אמו להוציא חלב טמאה הכי נמי לר"ע דדריש גדי להוציא חיה גדי להוציא טמאה כי היכי דבעי בגדי תרתי חדא למעוטי טמאה וחדא למעוטי חיה הכי נמי איצטריך בחלב תרתי לימודים למעוטי חלב טמאה וחלב חיה וכיון דלא מייתר רק חד בחלב אמו דהרי ג' בחלב אמו כתיבי ותרתי בעינן למעוטי חלב זכר וחלב שחוטה ולא אייתר רק חד מנ"ל למעוטי חלב טמאה וחלב חיה דלמא רק למעוטי טמאה לחוד ולכך לא הזכיר שמואל רק ולא בחלב טמאה. ובני הרבני מוהר"ר יעקבקא השיב לי ע"פ פירוש רש"י בד"ה בחלב אמו משמע שלא נאסר חלב אלא ממין שנאסר בשר וכו' הלכך חלב כגדי דהא אמו כתיב וכו' ומעתה אמר בני הנ"ל דלר"ע כיון דמתרי גדי אימעטו חיה וטמאה שוב מחד בחלב אמו אימעוטי חלב טמאה וחלב חיה דהא אמו כתיב דהיינו מינו והנה אח"כ נרחיב הדבר בסברא הנ"ל. ואמנם כעת אני אומר אף אם דברי בני נכונים מ"מ הוה ליה לשמואל לאחוז בלישנא בחלב אמו ולא בחלב חי' שהוא רבותא טפי. ומעתה אני אומר שהרמב"ם לשיטתו והטור לשיטתו דהנה הרמב"ם בפ"ט מה' כלאים הלכה ז' והלכה ח' פסק שאין העושה מלאכה בשני מיני בהמה וחיה לוקה מן התורה אלא במין א' טמא ומין א' טהור אבל אם שניהם טהורים או שניהם טמאים הוא רק מדרבנן ונחלק עליו הטור ביו"ד סימן רצ"ז דכל שני מינין אפילו שניהם טהורים הוא מן התורה במלאכה כמו בהרבעה. ומעתה לדעת הרמב"ם איכא למימר דמודה שמואל דגם חלב חיה אימעט מחלב אמו וכסברת בני ושמואל נקט ולא בחלב טמאה שאז ממילא ידעינן למעט חלב חיה מק"ו ומה טמאה שנאסרה עמו בגדי בחרישה מן התורה לא נאסר חלבה חיה טהורה שלא נאסרה עמו בחרישה ק"ו שלא נאסר חלבה. ועוד שמהי תיתי לרבויי חלב חיה אי מאמו בק"ו שלא נאסרה בהרבעה מעיקרא דדינא פירכא שכן נאסרה בשחיטה ואי מפרה ורחל ליכא שום ק"ו ואי ביוכיח ותחלת הדין מאמו ואח"כ פרה ורחל יוכיח א"כ הוה חדא מתרתי ואז אפילו לא הדר דינא פרכינן כל דהו כדלקמן (דף קטז) ריש עמוד א' ע"ש וא"כ גם כאן פרכינן מה להנהו שכן מין בהמה כמותו אבל אי הוה נקט שמואל בחלב אמו ולא בחלב חיה הוה אמינא דוקא חיה אימעט אבל חלב טמאה אתיא בק"ו מפרה ורחל שאינן אסורים עמו בחרישה אסורים בחלב ק"ו לטמאה שנאסרה עמו בחרישה וליכא למפרך מידי לכך איצטריך שמואל לומר ולא בחלב טמאה אבל לעולם דגם חלב חיה אימעוט. אבל הטור לשיטתו דגם פרה ורחל אסורים עם הגדי בחרישה דכל שני מינין אפילו טהורים אסורים בחרישה וכמו כן חיה עם בהמה אפילו שניהם טהורים ונסתר כל הנ"ל וא"כ קשה למה אמר שמואל ולא בחלב טמאה ולא אמר רבותא יותר ולא בחלב חיה אלא ודאי שבאמת לא אימעט מחלב אמו רק חדא אבל שמגדי אימעוטי תרתי היינו מתרתי גדי וכיון דלא מפשטא דגדי אימעטו רק מייתורי שוב מחלב אמו לא ממעטינן רק המסתבר יותר דהיינו טמאה אבל חלב חיה לא אימעט. זהו הנלע"ד בדעת הטור. ובגוף סברת בני הרבני שאמר דמחד בחלב אמו אימעטו תרוייהו אומר אני שיש כאן מקום לדין דלא אתיין תרוייהו מחד בחלב אמו דטמאה ודאי אינה אמו דגדי אבל חיה משכחת לה אמו דגדי דלעולם אינו מתעבר טמא מן הטהור כדאמרינן בבכורות (דף ז ע"א) משא"כ חיה ובהמה מתעברים זה מזה לר"א ומחלוקתו וסוגייא דכולי ש"ס כר"א ומחלוקתו ועיין שם בבכורות ומעתה למ"ד חוששין לזרע האב עז שבא על הצביה הולד הוא מין גדי מצד אביו ואמו היא חיה גמורה ומשכחת בגדי ממש חלב אמו חלב חיה משא"כ בטמאה וטהורה לא משכחת בגדי טהור חלב אמו טמאה שהרי אין הטמא מתעבר מן הטהור ועוד כל היוצא מן הטמא טמא ואין איסור בב"ח נוהג בטמאה וא"כ לא נפקא תרווייהו מחדא בחלב אמו ומעתה מסתבר כדעת הטור דבשר בהמה בחלב חיה אסור מן התורה:

ובזה אפשר לתרץ גם דברי הרמב"ם שהתחלתי לדקדק דבריש דבריו כתב בשר בהמה טהורה בחלב בהמה טהורה הרי ששלל חלב חיה כמו ששלל בשר חיה ובסוף כתב בשר חיה וכו' ולא פירש בשר בהמה בחלב חיה. ונלע"ד דאף שכתבתי לעיל דמחד בחלב אמו לא אימעט אלא חלב טמאה ולא חלב חיה מ"מ בקרא אינו מפורש רק חלב מינו ממש או חלב אחותו הקטנה אבל חלב אחותו הגדולה דהיינו פרה לפירוש ראשון של רש"י לקמן או רחל לפירוש שני לא אתי' אלא מדינא א"כ גם אם חלב חיה דאורייתא מ"מ במינה לא משכחת שהרי בשר חיה אינו אסור ולא משכחת אלא שאינו מינו א"כ מדינא אתי ולא מפורש בקרא. וגם זה אם אימעוט מבחלב אמו יחד עם טמאה כסברת בני תליא בפלוגתא דחוששין לזרע האב דלמ"ד אין חוששין א"כ לא משכחת גדי בן צביה וגם בחיה לא משכחת אם גדי כמו בטמאה ושפיר אימעטו תרווייהו מחד בחלב אמו. והנה כבר נודע דרכו של הרמב"ם שכל מה שאינו מפורש במקרא אף דאתי באחד מי"ג מדות לא נקרא אצלו דברי תורה רק דברי סופרים כמבואר בדבריו בפ"א מה' אישות הלכה ג' והנה הרמב"ם עצמו פסק בפ' י"ב מה' שחיטה הלכה י"א שהדבר ספק אם הלכה כחנניא דסבר חוששין לזרע האב ועיין בי"ד סימן ט"ז בש"ך ס"ק י"ד. ומעתה כל דברי הרמב"ם עולים על נכון שבריש דבריו כתב אינו אסור מן התורה אלא בשר בהמה טהורה בחלב בהמה טהורה פירש לך כאן שחלב ג"כ יהיה חלב בהמה ושלל חלב חיה משום שאפילו יהיבנא לך שחוששין לזרע האב שאז לא אימעט חלב חיה מבחלב אמו מ"מ עכ"פ אינו מפורש בקרא ולא אתי רק מדינא דק"ו ולא מקרי לדידיה מן התורה רק מד"ס ובסוף דבריו שכתב שבשר חיה בחלב בהמה מותר לבשל שבקיה לבשר בהמה בחלב חיה ולא פירש בו לא איסור ולא היתר משום דמספקא ליה אם חוששין לזרע האב ולא אמעט חלב חיה ואסור או אין חוששין וממילא אימעט מבחלב אמו נמי חלב טמא ומותר והניחו הרמב"ם על ספיקו ולא אמר בו לא איסור ולא היתר וא"כ גם דעת הרמב"ם כדעת הטור ממש ושמואל לטעמיה דאיהו אמר (בדף עט ע"א) הלכה כחנניה דחוששין לזרע האב לכך לדידיה לא אימעט חלב חיה כלל ומעתה שפירשנו דחלב חיה אסור אף לר"ע דדריש גדי להוציא חיה א"כ איכא למימר דגם לר"ע מסתבר יותר להוציא טמאה מלהוציא חיה ועוף והא דדריש גדי השלישי להוציא טמאה היינו משום דתלת בחלב אמו דרשינן למעוטי זכר ושחוטה ובהמה טמאה והיינו כדפירש רש"י כיון דגדי להוציא טמאה א"כ בחלב אמו היינו מינו דגדי והנך תלתא בחלב אמו קמא למעוטי זכר דלא שייך בו אם כלל ותנינא למעוטי שחוטה שעתה אינו ראוי שוב להיות אם כלל ותליתאי היינו מה שאינה ראוי' להיות אם דגדי ואי הוה דרשינן גדי השלישי להוציא חיה א"כ גם בחלב אמו לא היינו יכולין לדרוש רק להוציא חלב חיה וזה באמת אינו לכך מהפך ר"ע ודריש גדי תנינא להוציא חיה וגדי שלישי להוציא בהמה טמאה ואז דרשינן גם בחלב אמו רק להוציא חלב טמאה. והנה תרצתי דברי הרמב"ם ודברי הטור אבל דברי המשנה לא תרצתי שגם משנתינו אמרה בחלב בהמה טהורה והנה לפי דברי התוס' סובר תנא דידן חיה ועוף דאורייתא וא"כ גם בבשר דנקט בשר בהמה קשה דלא הוה ליה למימר רק בשר טהורה והנה כתבתי לעיל בראשית הדברים דתנא דידן סובר אין איסור חל על איסור ונקט בשר למעוטי חלב ולכך נקט בהמה וכדי שלא נטעה דבהמה דוקא נקט וכר"ע דדריש גדי להוציא חיה להכי נקט גם חלב בהמה ובזה לכ"ע גם חלב חיה בכלל שהרי אין לנו רק בחלב אמו חדא מיותר ודי להוציא חלב טמאה וא"כ ודאי דחיה בכלל בהמה בחלב והה"ד ברישא בבשר בהמה טהורה לאו דוקא:

והנה עתה נחזור לתחלת הדברים כיון דתנא דידן סובר שאינו נוהג בחלב וסובר שנוהג בחיה ועוף לדברי התוס' וא"כ הנך תלתא גדי מה דריש בהו חדא לרבות שליל וחדא למעוטי שליא ואידך מה דריש ביה. ואין לומר להוציא טמאה בבישול או להוציא דם בבישול שכיון דאית ליה הקישא דנבילה וסבר אין איסור חל על איסור וממילא אין איסור נבילה נוהג בטמאה וגם בדם בלא"ה אין איסור נבילה נוהג וכמ"ש התוס' בד"ה דם לאו גדי הוא וממילא אימעטו מבשר בחלב שהרי הוקש לנבילה וגם כן אמרינן כל שאסור משום נבילה אסור משום בב"ח וכן להיפך שכל שאינו אסור משום נבילה אינו אסור משום בב"ח:

ואולי לת"ק לא מייתרי רק תרי גדי וחדא איצטריך לגופיה שהרי בסנהדרין (דף ד ע"ב) פריך למ"ד יש אם למסורת אקרא אני בחלב אמו וקאמר רב אחא אמר קרא לא תבשל דרך בישול אסרה תורה ופירשו התוס' דבלא בישול שרי לאפוקי חלב דגם בלא בישול אסור וא"כ אי לא הוה כתב גדי כלל רק לא תבשל בחלב אמו הייתי אומר אקרא אני בחלב וקרא מיירי בחיה שלא דרך בישול מותר שהרי חלב חיה מותר ואסרו עם הבשר דרך בישול ואיצטריך גדי להורות דגם בבהמה איירי וא"כ על כרחך שלא אקרא בחלב רק בחלב רק תרי חד להוציא שליא וחד לרבויי שליל ור"ע' לשיטתו דסובר בסנהדרין יש אם למקרא ובלא"ה קרינן בחלב ולעולם דת"ק לא צריך קרא לטמאה כיון דסובר אין איסור' חל על איסור וסובר הקישא דנבילה:

ובזה תרצתי קושיית מהרש"א כאן בגמרא דמקשה מנה"מ והקשה מהרש"א ודילמא מהקישא דנבילה ואני אומר דר"ע ודאי לית ליה הקישא דנבילה לפי מה שכתב התוספות בדף קא ע"ב) בד"ה ר"ע דלמסקנא לא אמרינן איפוך ור"ע ס"ל אין איסור חל על איסור. וגמ' דקאמר לקמן סבר איסור חל על איסור היינו אם שמואל סבר בחיה ועוף ובהמה טמאה כר"ע א"כ היכי דריש ומשני דסבר שמואל איסור חל וכו' וא"כ ר"ע עצמו לית ליה איסור חל על איסור וא"כ על כרחך לית ליה הקישא דנבילה דאי אית ליה א"כ למה לי קרא להוציא טמאה והרי טמאה אינה בכלל נבילה וא"כ מקשה לר"ע מנ"ל ומה דמקשה ונילף מיניה היינו לרבנן דאית להו הקישא דנבילה ומקשה ונילף מניה לאפוקי מהקישא דגבילה ומתורץ מה שמקשים העולם דמתחלה מקשה מנה"מ וא"כ הסברא חצונה דגדי דוקא וא"כ איך אפשר דניליף מיניה א"כ קרא למ"ל שהרי בלי שום קרא אמרינן גדי דוקא ומהר"ם שיף נדחק בזה ולדידי ניחא דקושיית מנה"מ היינו לר"ע וקושיית וניליף מיניה היינו לרבנן:

עוד נלע"ד לתרץ מה דנקט בשר בהמה טהורה שהרי לפי דברי התוס' ת"ק ס"ל גם חיה ועוף מן התורה ואומר אני שהרי לכאורה יש לדקדק בדברי התוס' שכתבו ונפקא לן מדדריש לקמן את שאסור משום נבילה וכו' ולכאורה מי הכריחם לזה שהרי כיון דר"ע צריך מיעוט לחיה ועוף מכלל שאי לאו מיעוטא ממילא כלם בכלל גדי הם דמה דאמרו גדי אפילו פרה ורחל לאו דוקא אלא הכל בכלל וגדי הרי כמו אי הוה כתב בהמה ובהמה אפילו חיה ועוף במשמע כדאמרינן במס' ב"ק (דף נד ע"ב) דאין לומר דגם ר"ע איצטריך מיעוטא לאפוקי מהקישא דנבילה שהרי הוכחתי דר"ע לית ליה הקישא דנבילה וכן משמע מפרש"י לקמן (דף קיד ע"א) בד"ה בחלב אמו וכו' דר"ע משום דסובר גדי אפילו פרה ורחל משמע ליה ולפ"ז איצטריך מיעוטא לחיה ועוף [ועוד שאפילו נימא דר"ע דריש מיעוט דלא ליליף מנבילה מ"מ לא איצטריך התוס' לפרש טעמא דת"ק יותר מטעמא דר"ע] וא"כ מה חסר להו להתוס' דת"ק דריש כולהו גדי לכדשמואל וממילא ליכא שום מיעוט לחיה ועוף אלא ודאי כוונת התוס' שאם זה היה טעמא דת"ק א"כ כולהו תלתא גדי בכלם גם חיה ועוף במשמע וממילא אסורים גם בבישול ובהנאה מן התורה א"כ למה אמר תנא קמא בשר בהמה טהורה והוה ליה למימר סתם בשר טהורה ולכן אומר אני דכוונת התוספות רק דת"ק פליג על ר"ע והנה מה דאמר ר"ע חיה ועוף אינם מן התורה על כרחך היינו אכילה שהרי בסוף שמעתא מסיק דלר"ע מדרבנן אסור אפילו בשר חיה ועוף והיינו באכילה דבבישול מותר אפילו מדרבנן וכמ"ש כל האחרונים לאפוקי מדעת הב"ח וא"כ כוונת התוס' דת"ק סובר דחיה ועוף מן התורה היינו באכילה ולא בבישול והנאה וטעם הדבר לחלק בשל תורה בין אכילה לבישול והנאה היינו משום דתלת זימני כתיבי לא תבשל ודריש ר' ישמעאל לקמן חד לאיסור אכילה וחד לאיסור הנאה וחד לאיסור בישול ואומר אני דהך לא תבשל דסמיך לנבילה קאי על אכילה ומענינו דקרא שהרי בנבילה באכילה איירי דלא תאכל כל נבילה כתיב וסמיך לא תבשל גדי בחלב אמו וא"כ מענינו דקרא באיסור אכילה מיירי ובהך הוא דאמרינן כל שיש בו משום נבילה יש בו משום בב"ח לאיסור אכילה אבל בישול והנאה לא איתקש לנבילה כלל וא"כ לבישול והנאה לא איתרבו חיה ועוף ושפיר קאמר ת"ק בשר בהמה וכו' משום דאסור לבשל ואסור בהנאה קאמר ובזה ודאי בהמה דוקא לאפוקי חי' ובזה ג"כ מתורץ קושיית מהרש"א דגמרא מקשה מנה"מ על בישול והנאה שלא הוקשו לנבילה וכאשר אמר דכתיב גדי עזים הקשה וניליף מיניה פירוש לאכילה דגם אכילה גדי דוקא ואיצטריך העזים לסתור הלימוד מנבילה ומתורץ גם קושיית מהר"ם שיף ולת"ק דוקא פרה ורחל במשמע ולא בהמה סתם ולא צריך בבישול והנאה מיעוט על חיה ועוף. ואם תאמר א"כ כיון דלת"ק אף דחד מהני קראי אתרבי חיה ועוף אפ"ה באינך דלא איתרבו לא גמרינן מהאיך א"כ קשה איך דריש ר"ע מתלתא גדי תלתא דרשות והרי כולהו למעוטי טמאה לחוד איצטריך וצריך קרא בבישול ובהנאה ובאכילה וכן שמואל איך דריש תלתא דרשות מגדי. והנלע"ד דת"ק ס"ל כר"י דחד לאיסור אכילה וחד לאיסור הנאה וחד לאיסור בישול. אבל ר"ע ושמואל ס"ל דכולהו קראי בבישול איירי ואכילה והנאה ילפי משאר לימודים דשאר תנאי ואמוראי לקמן (דף קיד ע"ב ודף קטו) עיין שם ולכך דרשי כולהו גדי וא"ת ת"ק איך יליף מבחלב אמו תלתא דרשות למעוטי זכר ושחוטה וטמאה יש לומר דסובר כמו שסובר תנא דברייתא לקמן (דף קיד ע"א) לפרש דמחד בחלב אמו ממעט כולהו:

ובזה ניחא מה שכתב הרמב"ם בפירוש המשנה בפ"ג דכריתות במשנה דיש אוכל וכו' דאיסור הנאה מקרי איסור מוסיף והקשה הרמב"ם מהא דבשר בחלב אינו חל על חלב והרי בב"ח אסור בהנאה והוה ליה איסור מוסיף ותירץ הרמב"ם דבב"ח לא כתב קרא מיוחד להנאה ואיסור הנאה דבשר בחלב מאכילה נפקא דכל מקום שנאמר לא תאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה וכו' וא"כ אם נאסר באכילה אסור בהנאה אבל כל זמן שלא נאסר באכילה אינו אסור בהנאה וכיון שאין איסור בב"ח חל לענין אכילה ממילא אין כאן איסור מוסיף ולא נאסר בהנאה ולפי זה לתנא דבי ר"י דדריש ג"פ לא תבשל אחד לאיסור אכילה וכו' וא"כ יש קרא מיוחד להנאה ושפיר הוה איסור מוסיף אלא שס"ל להרמב"ם שאין הלכה כתנא דבי ר"י בזה ולפי זה מאי מקשה כאן המקשה וסבר שמואל איסור חל על איסור וכו' ומאי קושיא ודלמא שמואל סובר כתנא דבי ר"י וא"כ הוה ליה איסור מוסיף. אמנם לפי מ"ש ניחא דע"כ שמואל לא ס"ל כתנא דבי ר"י דא"כ היכי דריש כולהו גדי וכולהו בחלב אמו כל חד לדרשא בפ"ע וכנ"ל:

אלא דלפי זה קשה לקמן בפליגתא דר' אמי ור' אסי דקאמר באכילה דכ"ע לא פליגי דלא לקי כי פליגי אבישול וכו' ומ"ד לא לקי להכי אפיק רחמנא בלשון בישול כיון דעל אכילה לא לקי אבישול נמי לא לקי והנה כיון דאמר דאפקי' לאכילה בלשון בישול א"כ על כרחך היינו כתנא דבי ר"י דחד לא תבשל לאיסור אכילה וכו' וא"כ היא גופה קשיא אאכילה גופה ללקי דאיסור מוסיף הוא:

ונראה כאשר נשים לב לדברי מהרש"א שכתב בדברי רש"י בד"ה אין איסור חל על איסור ולא נפיק מקרא דלגופיה וכו' וכתב מהרש"א וז"ל פירושו תמוה לפי מה שהוכיח לעיל לדחות הגירסא וכו' ואפשר שזהו מפירוש ששמע אבל לפירושו צ"ל חד לרבויי שליל וחד למעוטי שליא וחד למעוטי טמאה ואיצטרך למעוטי אפילו בבישול דהוה חד איסורא אבל קשה לפי זה לקמן לר"ע נמי המ"ל דסבר אין איסור חל על איסור ואיצטריך לטמאה לבישול דלא הוה אלא חד איסורא עכ"ל מהרש"א. ובני הנחמד החתן שמואל שי' תירץ דהגמרא לקמן רוצה לתרץ דברי ר"ע גם להך לישנא דפליגי אבישול ומ"ד לא לקי כיון דעל אכילה לא לקי אבישול נמי לא לקי וא"כ לדידיה אי הוה סבר ר"ע אין איסור חל על איסור למה צריך קרא למעוטי טמאה ולהכי קאמר דסבר ר"ע איסור חל על איסור ובזה אף שזה שסובר אינו לוקה לא סבר כר"ע היינו משום דאיהו סבר אין איסור חל על איסור וזהו פלוגתא דכמה תנאי והנה שפיר קאמר בני בזה והקשו כמה מבחורי הישיבה א"כ הדרא קושיית המהרש"א לדוכתא דמה יענה רש"י לפירושו להך לישנא כיון דלא לקי אאכילה גם אבישול לא לקי א"כ אייתר חד גדי. ואומר אני לתרץ דברי רש"י בשלשה פנים הפן האחד ונתרץ ג"כ קושיית התוס' בד"ה כיון דעל אכילה וכו' תימא אימא איפכא כדאמר בסמוך ובאמת קושיית התוס' חזקה מאד חדא דלחומרא ראוי להקיש ועוד איך יהיו הנך תרי איכא דאמרי סברות הפוכות לגמרי. ועוד שהרי עיקר הקושיא שאמר לימא בהא קמפלגי היינו משום דבזה נחלקו בו תנאי ואיך יחלקו בו אמוראי והיינו כמו סוגיית לימא כתנאי דכל הש"ס וא"כ היה יכול לומר דפליגי בין באכילה בין בבישול ודכ"ע אין איסור חל על איסור אלא דפליגי בסברא זו דמ"ס הואיל ולא לקי אאכילה לא לקי אבישול ומ"ס להיפוך מדלקי אבישול לקי נמי אאכילה. ונראה דהנך תרתי איכא דאמרי לא פליגי ותרווייהו איתנהו ונקדים מה דאמרינן לעיל (דף קח ע"ב) חצי זית בשר וחצי זית חלב שבשלן זע"ז רב אומר לוקה על אכילתו ואינו לוקה על בישולו ולוי אמר אף לוקה על בישולו וכן תני לוי במתניתין כשם שלוקה על אכילתו כך לוקה על בישולו ואומר משמעות הלשון כשם שלוקה וכו' משמע שמתוך שהם מצטרפים לאכילה לכך מצטרפים לבישול. ומעתה אני אומר למ"ד אין איסור חל על איסור חצי זית חלב וחצי זית חלב שבשלן אינו לוקה שהרי בבישול אין בו שעור ולומר כשם שלוקה על אכילתו הרי לאכילה אין איסור וכו' ולומר מדלקי על בישולו וכו' ג"כ אי אפשר לומר שהרי על בשולו אין בו שעור ומה דאמר להכי אפקה לאכילה בלשון בישול כיון דעל אכילה וכו' הכוונה להכי אפקה לאכילה בלשון בישול להחמיר על הבישול שילקה על חצי זית מזה וחצי זית מזה וכאן מדלא לקי על אכילה לא לקי אבישול ומ"ד לוקה כסבר אף שאינו לוקה בזה על אכילה לאו משום דליכא שעור אלא משום דאין איסור חל על איסור וכו' וכיון דלבישול חד איסור הוא מחשב שעור ולוקה. ואיכא דאמרי אבישול כ"ע לא פליגי וכו' לא לחלוק על סברא הראשונה בא דבחצי זית סברא ראשונה נכונה דליכא למימר להיפך כקושיית התוס' שהרי על בישול ליכא שעור אבל איכא דאמרי מוקי פלוגתייהו בזית שלם מזה וזית שלם מזה ואז ודאי לא אמרינן מדלא לקי אאכילה וכו' שהרי הבישול יש בו בפ"ע שעור הראוי לו ופליגי להיפך אי אמרינן מדלקי אבישול לקי נמי אאכילה:

ומעתה לא קשה מה שהקשו התלמידים על מהרש"א דמה יענה מהך לישנא מדלא לקי אאכילה וכו' א"כ לפירוש רש"י עצמו גדי מיותר שזה אינו קושיא דע"כ לא אמרינן מדלא לקי וכו' אלא כחצי זית מכל אחד אבל בזית שלם מכל אחד ודאי לא אמרינן וא"כ גדי איצטריך להוציא את הטמאה שלא ילקה על בישולו אפילו בזית שלם מכל א'. אלא דלפי זה קשה א"כ מה הקשה הגמרא מפגול וכו' הרי שם שבשלן קתני ולהכי חייב ומה דמשני מהרש"א דפריך להך לישנא מדלא לקי אאכילה וכו' לדידי נסתר זה דאיהו מיירי בחצי זית מכל אחד ודלמא ברייתא מיירי בזית שלם מכל אחד:

הפן השני והוא בהקדים מה דאמרינן לקמן (דף קטז ע"א) הני הא אפקינהו לדשמואל קסבר ר"ע איסור חל על איסור וכו' ומדלא מוקי הגמרא דר"ע לית ליה דשמואל מכלל שכל זמן שהברירה בידינו לאוקמי גדי לרבויי יותר מוקמינן ליה לרבויי מדנוקי ליה למעוטי חיה ועוף וא"כ שפיר מקשה הגמרא ור"ע הא אפקינהו לדשמואל. ואין לומר דלא סבר לדשמואל דהיא גופה קשיא מנ"ל לר"ע לדרוש למעוטי יותר ניחא לדרוש לרבות חלב ולהכי הוכרח לומר דר"ע סבר איסור חל על איסור ולא צריך קרא לרבויי לחלב:

והנה בדברי רש"י יש לדקדק דנדחק במ"ד אין איסור חל וכו' דדריש גדי להוציא שליא שהוא נגד סברת הגמ' ומה חסר לו לומר דהנך אמוראי סברי כר"ע ואיצטרכו כולהו גדי אלא הוא הדבר אשר דברתי דא"כ היא גופה קשיא למה דריש גדי להוציא חיה או עוף יותר נוח לדרוש לרבות חלב ולמה הוא פוטר בחלב ולהכי נדחק רש"י שבאמת הוא דורש גדי גדי לרבות וכל זה בתחלה אבל במסקנא דקאמר דלהכי אפקיה לאכילה בלשון בישול מדלא לקי אאכילה וכו' א"כ ליכא למימר כלל דמרבה חלב מייתורא דגדי שאיסור חל על איסור א"כ למה אפקיה לאכילה בלשון בישול וכיון דליכא למימר לדידיה לרבות חלב ממילא שוב שפיר בידינו לומר דדריש כולהו גדי כר"ע. אלא דלפי זה ממילא נסתר קושיית מהרש"א שהקשה לקמן לר"ע נמי נימא דסבר אין איסור וכו' ולא מרבה חלב דא"כ היא גופה קשיא למה דריש למעוטי חיה ולא דריש לרבויי חלב וכנ"ל:

הפן השלישי הוא ע"פ מה שכתבתי דלתנא דבי ר"י דדריש תלתא לא תבשל כל חד לענין בפ"ע וליכא למדרש מכולהו תלתא גדי רק חד דרשא וא"כ מה דוחקיה דרש"י בההוא מ"ד דסבר אין איסור חל על איסור למימר דסבר דשליא צריכא קרא ומה חסר לרש"י לומר דההוא מ"ד סבר כר' ישמעאל. אמנם ע"פ מה שכתבתי בשם הרמב"ם דלהכי לא מחשב בב"ח איסור מוסיף משום דהנאה לא נאסרה בפני עצמו רק מכללא דאכילה ומעתה אי ס"ד דהך מ"ד סבר כר' ישמעאל א"כ ממילא הוה בשר בחלב איסור מוסיף ולמה אינו לוקה וכל זה בתחלת הסוגיא אבל כדמסיק דלהכי אפקיה לאכילה בלשון בישול דלא לקי והרי אף שבבישול לא שייך כלל אין איסור חל וכו' מ"מ להכי כתבה התורה לשון אחד על בישול ואכילה שיהיה הדין שוה בהם א"כ גם הנאה הנאמרה באותו לשון ואפקיה בלשון שנאמרה בו האכילה ג"כ אינו לוקה עליה ואינה חלה כמו שלא חל איסור האכילה ולא הוה איסור מוסיף כלל אפילו למאן דסבר כר' ישמעאל וא"כ לא דחיק ליה עלמא לההוא מ"ד בהני תלתא גדי כלל דכולהו איצטרכו לרבות שליל וכנ"ל:

ועל פי הקדמתו של הרמב"ם באיסור מוסיף הנ"ל הנה נחזי אנן בבשר בחלב שנחלקו בו כמה תנאי וכמה אמוראי מנין שבשר בחלב אסור באכילה ובהנאה ונשבוק תנאי ונחזי אמוראי כי כללא באמוראי עדיף והנה רב אשי אמר מלא תאכל כל תועבה והנאה יליף כדר' אבוהו דכל מקום שנאמר לא תאכל אחד איסור אכילה וכו' וע"פ זה הוא הקדמתו של הרמב"ם שההנאה עיקר איסורה נפיק מגו אכילה וריש לקיש יליף מאל תאכלו ממנו בשל מבושל וג"כ נפקא ליה הנאה מאותו קרא שדינו כמו הפסח. ור' יוחנן נפקא ליה מזו ששנה רבי לא תאכלנו בבשר בחלב הכתוב מדבר כדלקמן (דף קטו ע"ב) והנאה נפקי לי' מכי עם קדוש הנאמר בבשר בחלב עצמו. ומעתה נחזי אנן הלכתא כמי ולפי ההשקפה הראשונה הלכה כרב אשי דבתרא הוא והיינו טעמיה דהרמב"ם בפירוש המשנה בפ"ג דכריתות ואמנם דברי רב אשי מתקיימים אליביה דר' אבוהו דאמר לא תאכלו איסור הנאה במשמע אמנם לחזקיה בפסחים (דף כא ע"ב) דס"ל בחמץ בפסח מלא יאכל א"כ ליכא למילף איסור הנאה בב"ח מלא תאכל כל תועבה וא"כ לדידיה צריך למילף או מדר"ל או מדר"י וממילא ריש לקיש ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן וילפינן מלא תאכלנו והנאה מעם קדוש וממילא יש להנאה פסוק מיוחד והוה ליה איסור מוסיף. ובזה שוב אין מקום לפלוגתא דר' אמי ורבי אסי במבשל חלב בחלב ופלוגתייהו הוא רק אי איסור בב"ח אינו איסור מוסיף נמצא אליבא דהלכתא אין שום מקום למחלקותם ובזה אתי לי שפיר דעת הרי"ף וכוונתו שהוא השמיט בהלכותיו כל הך פלוגתא דר' אמי ור' אסי ואף דלענין אכילה לא היה לו להביא בהלכותיו לפי שבלא"ה אסור משום חלב והרי"ף אינו מביא מה שנוגע למלקות אבל עכ"פ היה לו להביא לידע אם אסור לבשל חלב בחלב דלמ"ד מדאאכילה לא לקי אבישול נמי לא לקי איסורא נמי ליכא שאין איסור בשר בחלב גם לענין בישול חל על דבר האסור ולמה השמיט הרי"ף ולא הכריע הלכה כמאן ולדידי ניחא שהוא פסק להדיא במסכת פסחים כחזקיה וממילא בב"ח הוא איסור מוסיף כנ"ל:

דף קי״ג ע״א גמר׳ א״ר משרשי׳ אין מחזיקין דם בבני מעיים וכתבו התוס׳ דאין לאסור מכח זה למלוח בני מעיים עם שאר בשר וכו׳ דהכא דם מישרק שריק ואין להתיר מטעם שריקה אם הי׳ שופכין דם בשעת צלי׳ דדוקא דם הנפלט נופל על הציר וכו׳ עכ״ל, כבר מלתי אמורה דלדעת הרמב״ם ז״ל דם הנפלט מן הבשר אין בו איסור תורה, ואם כן הוא שפיר מחלקין עפ״י סברות דקות ושדופות קדים, בין דם הנפלט ע״י צליה ומליחה, לדם הנשפך על הצלי, אבל לדעת התוס׳ ויתר הראשונים דדם הנבלע בבשר אסור מה״ת בלאו לאחר שפירוש, פלא מאד איך סמכינן על סברות כאלו למלוח בשר על בני מעיים ודו״ק.

ע״ש גמר׳ א״ש משום ר״ח השובר מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפשה וכו׳, עיין בפתיחה שהוכחתי דיש בזה בלא״ה קצת איסור כמו יפת תואר, דלא התירה אלא מצד הדוחק נגד יצה״ר עיי״ש היטב.

ע״ש משנה המעלה את העוף עם הגבינה על השולחן אינו עובר בל״ת ופרש״י ז״ל דלדיוקא איצטרך, הא אוכל עוף בחלב עובר, ועיין בראש יוסף ז״ל שכתב דמדלא פירוש כמסקנת הגמ׳, דאינו בא לידי ל״ת וכאשר פי׳ נמי הבע״ט במשניות, משמע דס״ל לרש״י, דרק דרך דחוי׳ בעלמא קאמר אימא אינו בא לידי ל״ת, אבל העיקר דהתנא סותם דבשר עוף בחלב דאורייתא, ולכאור׳ יפה העיר דניהו דדרכו של רש״י ז״ל לפרש המשנה כס״ד שבגמר׳ במקום שהפשטות כן הוא, אע״ג דבמסקנא לא קיימא הכי, מ״מ כאן אי הוה ס״ל לרש״י דבשר עוף בחלב לאו דאורייתא, ע״כ משום דמפרש מתני׳ שאח״ז כרי״ף וכפי׳ הרא״ש ז״ל, דר״ע לפרש דברי ת״ק אתא, וא״כ ליכא שום תנא דס״ל דעוף דאורייתא דהא פשטות דברי ת״ק שבמשנה שאח״ז נמי רק בשר בהמה קאמר ולא עוף, וא״כ יותר הי׳ לי׳ לרש״י ז״ל לשתוק מלפרש המשנה שמתפרשת מיד בגמ׳, ולכתוב דהא גופא לא איצטרך ובגמ׳ מפרש. אלא אחר העיון אני רואה דבאמת ליכא הוכחה מפרש״י דס״ל להלכה דעוף דאורייתא, דהנה על הא דקאמר בגמ׳ אימא אינו בא לידי ל״ת, פרש״י ז״ל כלומר אין לחוש שמא יאכלנו ויעבור עליו דאי נמי אכיל לי׳ לא עבר עכ״ל, והוא לכאור׳ מן התימא דאז קאמר התנא דמותר להעלות עוף עם גבינה על השולחן, והוא כב״ש ודלא כב״ה דמתני׳ בריש פרקן. אבל מזה איכא ראי׳ ברורה למה שכתבתי שם ד״ה ע״ש גמר׳ הא קמ״ל מאן ת״ק ר״י, דלר׳ יוסף דעוף לאו בכלל סתם בשר, לית לן הא דברי ר׳ יוסי דב״ש וב״ה פליגו ב״ש לקולא וב״ה לחומרא, אלא כסתם מתני׳ דעדיות דלא מנא האי בין הני דב״ש לקולא וב״ה לחומרא אלא נהפוך הוא דב״ש לחומרא ואוסרים העלאה וב״ה לקולא דמתירין, ופליגי אי בשר עוף בחלב דאורייתא או דרבנן, ולכן האי סוגי׳ דהכא אליבא דר׳ יוסף אזלה לפרש״י ז״ל ואליבי׳ פליגו ב״ש וב״ה אי בשר עוף בחלב דאורייתא, אלא דאנן לא ס״ל כר׳ יוסי דקאמר זו מקולי ב״ש. אלא כסתם מתני׳ דעדיות דזו נמי מחומרי ב״ש, וממילא להלכתא פסקינן כב״ה ולקולא כמשנה דעדיות, ומשום דלא סתם לן התנא הכא כר׳ יוסי. ולכן הש״ס כאן פריך לפי פשטות המשנה דבאכיל איכא ל״ת דבשר עוף דחלב דאורייתא דאם נפרש משנתינו כן הרי סתם לן התנא כאן כר׳ יוסי דזו מקולי ב״ש ומחומרי ב״ה, וע״ז קמשני אימא אינו בא לידי ל״ת ואשמעינן דמותר להעלות וסתם כאן כמשנה דעדיות ודלא כר׳ יוסי דפרקן, ולכן יפה פרש״י במשנה כפשטות המשנה ודאתי׳ כב״ה דלעיל אליבא דר״י, ולאפוקי מת״ק דעדיות, אלא בגמ׳ במסקנא לא קיימי הכי, והוא ההלכתא דעוף לאו דאורייתא ומותר להעלות, ונדחה אקימתא דר׳ אשי לעיל בריש פרקן דכל הבשר כולל גם עוף ויש מה״ת ויש מדרבנן, ומ״מ אסור להעלות גם עוף דהרי סתם גמר׳ לא ס״ל כן אלא כר׳ יוסף, זו היא שיטת רש״י ז״ל, אולם שיטת הרי״ף והרמב״ם ז״ל דתפסו תירוצו של ר׳ אשי לעיל ופסקו דבשר עוף רק מדרבנן ומ״מ אסור להעלותו עם הגבינה, ע״כ מפרשים הא דמסיק הכא אימא אינו בא לידי ל״ת, דלא להתיר העלאה אתא כפרש״י, אלא דלשמעינן דבשר עוף אין באכילתו איסור תורה וכר״ע, וכדי שלא תטעה לומר דת״ק ס״ל דעוף דאורייתא וכפשטת לישנא דמתני׳ דריש פרקן דכולל עוף בכלל כל הבשר, אשמעינן דיש מהם דאורייתא ויש מהם דרבנן, וממילא גם חיה מדרבנן דכ״ע לפרש דברי הת״ק אתא. שוב עיינתי בפיה״מ לרמב״ם ומצאתי כדברי וז״ל״, ומה שאמר אינו עובר עליה בל״ת ר״ל אינו בא לידי ל״ת לפי שבשר עוף בחלב עצמו מדרבנן הוא כמו שיתבאר״ עכ״ל הרי דרק זאת אתא לאשמעינן דעוף דרבנן ומה דלא קתני כן בפשיטות משום דרצה עוד לאשמעינן דמ״מ אסור להעלותו וכר׳ אשי דלעיל ריש פרקן דגזרינן גזל״ג וזאת נשמע מדקתני אינן עובר דמשמע הא איסורא איכא.

ולפי האמור יש להלכתא זו ג׳ שיטות. דעת הרי״ף והרמב״ם ז״ל דבשר עוף דרבנן, ומ״מ אסור להעלותו, דעת התוס׳ דבשר עוף דאורייתא כר׳ יוסף דמפרש כן משנה דריש פרקן, וכן מתפרש משניות אלו דהמעלה את העוף אינו עובר, אבל על אכילתו עובר, וכן בשר בהמה טהורה וה״ה עוף ולאפוקי רק טמאה, וב״ש וב״ה פליגו בפלוגתא דת״ק ור״ע, ופסקינן כת״ק וכב״ה אליבא דר׳ יוסי ולחומרא, ודעת רש״י דעת שלישית דר׳ אשי נדחה וקיימ״ל כר׳ יוסף, דת״ק ור״ע פליגו בעוף אי דאורייתא אי דרבנן, אלא דב״ש, וב״ה דפליגו נמי בהכא לא קיימ״ל כר׳ יוסי, דזו מקולי ב״ש ומחומרי ב״ה אלא כת״ק דעדיות דב״ה לקולא דבשר עוף לאו מדאורייתא, ונדחה האי ת״ק דהכא ודו״ק היטב.

ע״ש משנה בשר בהמה טהורה בחלב בהמה טהורה אסור לבשל ואסור בהנאה הנה בריש פרקן דקתני נמי לשון דאסור לבשל, מ״מ שם לא דיבר מבישול אלא מאכילה לבד לדעת הרמב״ם ז״ל, דלא נאסר הבישול בחי׳ ועוף אפילו מדרבנן לא, ולישנא דקרא נקט, אבל כוונתו על אכילה, ולכן כולל שם כל הבשר גם חי׳ ועוף וכדאמר ר׳ אשי, דמתני׳ לעולם ר״ע הוא ויש מהן מה״ת ויש מהן מד״ס, אבל כאן דיבור מאיסור בישול ממש ומאיסור הנאה דשני איסורים אלו נלמדו מדכתיב ג״פ האי לאו דלא תבשל ואיסורים אלו אינם נוהגין אפילו מדרבנן בחיה ועוף אלא בבהמה טהורה בלבד, אולם הב״ח ז״ל בריש הלכ׳ בב״ח קמתמה, איך נדחק במשנה דריש פרקן דקתני כל הבשר אסור לבשל דלפי דעת ר׳ אשי אתי׳ כר״ע, ויש מהם מדרבנן דהיינו חיה ועוף דרק אכילה קאמר ולא בישול, והביא דברי הרשב״א בריש פרקן דמפרש בבישול ואכילה קאמר, ועיין בפר״ח שם שדוחה דברי הב״ח ויפה כיון, דאם נפרש דלעיל בישול ואכילה קאמר וממילא ה״ה הנאה א״כ כאן דעיקר דינו אלא לאשמעינן דאינה נוהג רק בטהורה ולא בטמאה לא הוה לי׳ להזכיר כלל בישול והנאה אלא סתם בב״ח נוהג בבהמה טהורה ולא בטמאה, ואם רצה דרך אגב להשמיענו דבב״ח אסור גם בהנאה ונקט אגב הנאה גם בישול אז הי׳ לו לנקוט גם אכילה ובפרט לדעת הרמב״ם ז״ל דאין לוקין על הנאת בב״ח איך השמיט העיקר ונקט הטפל ועיין לעיל בריש פרקן שהארכתי בפירוש המשנה הלזו עפ״י דעת הרמב״ם ז״ל ועכ״פ לדינא ודאי אין לזוז מפסק הרמב״ם, והש״ע דבחיה ועוף אפילו מדרבנן ליכא איסור בבישול והנאה ואע״פ שבהעלאה גזרו גם בחיה ועוף, עיין למעלה מה שכתבתי טעם נכון לזה ודו״ק היטב.

רש״י ד״ה פרט לעוף ולחיה ובהמה טמאה, עיין בהגהות הרש״ש שכתב דרש״י ז״ל הקדים עוף לחיה דמיעוט הראשון יותר מסתבר לאוקמי אעוף שאינו בכלל בהמה ויפה דיבר אלא דאז הוו״ל להקדים גם בהמה טמאה לחיה לכאו׳ דיותר מסתבר למעט דהרי רש״י ז״ל על חיה כתב אע״ג דחיה בכלל בהמה מ״מ אתא קרא יתירא ומפקיע, ואח״כ כתב גדי ולא את הבהמה טמאה ולא קשי׳ לי׳ דהוה בכלל גדי, וא״כ אי רק תרי גדי כתיבי היינו מוקמינן גדי השני להוציא את בהמה הטמאה ולא את החיה הטהורה שהיא בכלל בהמה טהורה, וא״כ למה לא תיקן רש״י ז״ל גם בזה להקדים בהמה טמאה לחיה, אם לא שנאמר דלעולם בהמה טמאה שפיר הוה בכלל גדי כמו חיה בכלל בהמה אלא דמ״מ מסתבר למעטה משום דאסורה בלא״ה וזאת אפילו למ״ד איסור חל על איסור מ״מ במקום דאיכא מיעוטי מסתבר לאוקמי על דבר שנאסר בלא״ה ולפיכך באמת מיעוט דבהמה טמאה באחרונה אתא דכל זמן שיש למעט דבר אחר לא נמעט בהמה טמאה, ורש״י ז״ל לא חש לבאר זאת דבהמה טמאה אע״פ דהוה בכלל גדי יתמעט מיתורא משום דאסורה בלא״ה משום דהאי גלוי לכל ומתבאר מאליו ודו״ק. ועיין עוד לקמן מה שנכתב בהאי מיעוטי דבהמה טמאה בסה״ד וז״ל ״אבל בהמה טהורה דלאו גדי כגון פרה ורחל איתרבאי מקראי כדקתני בברייתא בגמ׳״ עכ״ל, וכתב בהגהות מהרש״ש ז״ל וז״ל. אנכי לא מצאתי מקומו איהו, ולפע״ד ברור דרש״י ז״ל את״ר דלקמן קי״ד ע״א קמכוון, דיליף חלב פרה ורחל מיתורי דקראי דחלב אמו, וכתב שם רש״י ז״ל דהאי תנא ע״כ לית לי׳ דגדי אף פרה ורחל במשמע, אלא גדי דוקא אלא דמיתורא דגדי תלתא זימנא יליף בשר חיה ושאר בהמות (ועיין במה שכתבתי שם) ולכן יליף נמי מיתורא דאמו על חלב פרה ורחל, ולכן שפיר כתב רש״י ז״ל כאן דיליף מיתורא דקראי לרבות גם פרה ורחל אלא דלקמן כתב דמיתורא דגדי גדי יליף לחיה ולשאר בהמות, ודלא כר״ע דיליף מיותרא דגדי למיעוטי חיה ועוף ובהמה טמאה, וע״כ ר״ע סובר דמשמעות גדי כולל גם טלה ועגל, אלא די״ל דגם ר״ע ס״ל גדי דוקא של עזים משמע, ומ״מ ממעט עוף וחיה ובהמה טמאה, דכיון דגדי דוקא, ובעינן לריבוי פרה ורחל, שוב ממילא נתמעטו אלו, אלא דמלשון רש״י ז״ל לא משמע דכיוון לכך, ועכ״פ לדעת רש״י ז״ל הא דקאמר בגמ׳, דגדי גם פרה ורחל במשמע, לאו ד״ה הוא, ודלא כתוס׳ לקמן ד״ה בחלב פרה ורחל, ובאמת גם ריוסה״ג דיליף מנבלה לחיה, וממעט עוף מחלב אם, ע״כ דלית לי׳ דגדי פרה ורחל במשמע דאי ס״ל כן, למה לי׳ היקשא דנבלה כלל, כיון דגדי כולל כל מין בהמה, ועוף לאו גדי הוא, ודו״ק.

גמר׳ מנה״מ א״ר אלעזר, אמר קרא וישלח יהוד׳ את גדי העיזים וכו׳ ויש להעיר והא התם וכן בקרא ואת עורות גדי העיזים, כתיב בפירוש צאן. לך נא אל הצאן. ואשלח גדי מן הצאן, וא״כ א״א למילף מיתורא דעזים אלא דסתם גדי קאי נמי אטלה שהוא מן צאן כי צאן כולל עזים ורחלים, וכמש״כ התוס׳ לקמן קל״ז ע״א ד״ה מנה״מ, שכתבו דעזים נמי אקרו צאן, שנ׳ לך נא אל הצאן וקח לי משם שני גדיי עזים עכ״ל אבל מנין לן לומר דגם פרה דהיינו עגל בכלל גדי, דהוא בקר ולא צאן, ואולי י״ל דלפי מה דמסיק דתרי מיעוטי כתיבי עזים העיזים, יליף מיני׳ דגדי כולל רחל וגם פרה, ומיושב קושי׳ התוס׳ דהקשו ל״ל תרי מיעוטי, דבאמת גם למאן דשני כתובים הבאים כאחד אין מלמדים, נמי איצטרך עוד חד מיעוטי, והש״ס קיצר בלשונו, ועדיין הדבר צריך אצלי תלמוד ודו״ק.

דין טהור מלוח וטמא תפל מותר ואפי' הטהור מלוח מכל צד ונוגעין זה בזה ולא בעי לא קליפה ולא גרירה ומיהו הדחה בעי ואם הטמא מלוח והטהו תפל אסור אפילו אינן נוגעין זה בזה אלא שעומדין בסמוך בכדי שפליטה של זה נוגעת בזה ובארנו דלענין מליחה לא שייך לא תתאה גבר ולא עילאה גבר ועוד בארנו דאפילו הטהור והטמא תפל אם הטמא דבר לח הוא אוסר כי הטהור מצאו אצלו ובולע ומ"מ חלב שאינו מהותך לא חשיב דבר לח:

תניא דג טהור שמלחו עם דג טמא מות' ומוקי לה בגמ' כגון שהיה טהור מלוח וטמא תפל ומ"מ הדחה בעי וכ"כ בהג"ה שמדיח המלוח במים היטיב ולא בעי קליפה ולא גרירה אבל אם היה טמא מלוח וטהור תפל או שניהן מלוחין אסור ואוסר בכולו כאשר כ' הרמב"ן והרמב"ם כמ"ש לעיל גבי דגים וכ' התו' והרא"ש אחריה' היכא שהיה טהור מלוח וטמא תפל דשרי משום דהשתא לא פליט הטמא מידי ולעניין מליח כרותח לא שייך תתאה גבר ולא עילאה ואפילו קליפה לא בעי והא דאמרי' גבי תתאה גבר לעילאה אדמוקרינן ליה בלע היינו דווקא בחום של צלי והסמ"ק כת' בביאו' יפה וז"ל ויש לתמוה כיון דמלוח כרותח א"כ ה"ל להשוות מליחה לחום מחמת האור וי"ל נקט האי כללא בידך דלעולם אין האיסור נפלט ונבלע בהיתר אא"כ יש כח באיסור עצמו או מחמת חמימות האור אך בזה יש חילוק דמחמת האור אותו שהוא גובר מרתיח את חבירו או מצנן את חבירו כי כן הוא דרך תולדות האור אבל מחמת מליחה אין כח באותו שהוא תפל לבטל כח המליחה וכן אין כח במליחה לעשות התפל מליח כי כן הוא דרך המליחה דאינו יכולה להתבטל כ"א ע"י הדחה והש' ניחא דגבי חום מחמת האור אזלינן בתר תתאה אפילו תתאה היתר משום דתתאה גבר א"כ הוא מרתיח ומחמם את העליון והו"ל חם לתוך חם דאוסר את הכל אבל אי תתאה צונן ועילאה חם אפילו אם העילאה חם הוא האיסור אינו אוסר אלא כדי קליפה משום דתתאה שהוא צונן גבר ומצנן את העליון שהוא האיסור ומבטלו מחמימתו וה"ל איסור צונן ולכך אין האיסור יכול ליבלע בהיתר מכדי קליפה וכ"ק מיהא בלע דאדמיקר ליה בלע אבל לעניין מליחה שאין זה מבטל את זה כדפריש' לא אזלינן בתר תתאה אלא בתר האיסור עכ"ל וכ' הרא"ש וז"ל וא"ת כיון שנמלח הטהור ומונח על הטמא או תחתיו או בצידו הרי נמלח גם הטמא ממלח שעל הטהור וי"ל שנמלח מכל צדדין רק במקום שהוא דבוק לטמא א"נ אחר שנמלח הטהור נגע לטמא ובמה שהוא נוגע בטמא אינו נחשב כרות' להיות פולט דהבשר אינו יוצא מידי דמו עד שימלחנו יפה יפה ותירץ האחרון הוא עיקר וכ"כ הרשב"א בח"ה וז"ל אם היה הטהור מלוח והטמא תפל מותר לפי שאין חום המלח גדול שיפלט החתיכה שלא נמלחה אע"פ שהחתיכה המלוחה נוגעת בה אלא החתיכה המלוחה מבלעת את החתיכה התפלה מה שהיא פולטת ואינה מפליט הציר של עצמה אלא מעט ואותו מעט אין בו כח להבליע בחתיכה המלוחה מפני שהחתיכה המלוחה פולטת וכל שהוא פולטת הרבה אינה בולע אותו המיע' ע"כ ומה שנמצא כ' בי"ד סימן ע"ו ז"ל דג טהור וטמא שנמלחו יחד אסור וכ"ש אם הטמא מלוח וטהור תפל אבל אם הטהור מלוח והטמא תפל ונתן הטהור אחר שמלחו על הטמא שרי ואפילו קליפה לא בעי ע"כ לאו דווקא שנתן הטהור על הטמא אלא אפי' נתן הטמא עליו שרי כדמשמע להדיא מדברי האש"רי אלא אדרב' רבותא קמ"ל דאע"פי שנתן המלוח למעלה ונוטף ציר על שלמט' הימנו אפ"ה אינו עושה כרותח א"ל שנמלחה טמא להדיא וכדפרישית לעיל ומ"ש שאין חילוק איזה למעלה היינו בשאר איסורים אבל באיסו' דם אם המלוח שעדיין לא פליט דמו מונח למטה אין אוסר מה שלמעלה הימנו משום דם כמ"ש גבי דגים ועופות וכ"ה דעת כל המחברי' ומ"ש דטהור מלוח וטמא תפל מותר אפי' בנוגעים זה בזה וכ"ה עיקר ולא כדעת הר"ן שכת' דג טהור שמלחו עם דג טמא מותר לאו בנוגעין זה בזה עסקינן אלא שעומד' בסמוך בכדי שפליטה של זה נוגע' בזה וכ' עוד טמא מלוח וטהור תפל אסור משום דטמא מליח פולט ציר וציר זה שהוא רותח מחמת מלח נבלע בטהור ואוסרו ואעפ"י שהטהור אינו מליח כ"כ מחמת בליעתו שלא יהא נאכל מחמת מלחו ולעיל אמרינן דלא אמרינן מליח הרי הוא כרותח אלא בשאינו נאכל מחמת מלחו היינו לומר שאין הבשר רותח אבל מ"מ ציר זה הנופל עליו רותח הוא ונבלע בו ומיהו הבשר צונן חשבינן ליה דמ"ה אמרינן טהור מליח וטמא תפל מותר שאע"פ שנבלעין טיפת רותחו' מן הטהו' אעפ"כ אין מתחמ' כ"כ עד שיפלוט ובהא דאוסר הר"ן בטמא מלוח טהור תפל אע"פ שאין נוגעין זה בזה כל שעומדין בסמוך בכדי שפליטה של זה נוגעות בזה הדין דין אמת וכ"כ בת"ה וכבר נמי כתבנו דציר הנוטף מן הבשר אפילו לא היה מלוח כ"כ שאינו נאכל אפ"ה הציר חשוב כאינו נאכל מחמת מלוח ואוסר והא דאמרינן טהור מלוח וטמא תפל שרי ה"מ בחתיכות שנוגעות זה בזה אבל אם הטהור מלוח מצא דבר לח אצלו בלעז ואסור וההוא גוזל שנפל לכותח דשרי היינו שהגוזל ג"כ לא היה מלוח כל צרכו שאם היה מלוח כל צרכו היה נאסר מן החלב שהיה מוצא אצלו כ"פ הסמ"ג ור"י מדור"א וכ"פ מהרא"י מ"מ דוק' דב' לח כגון חלב או דם והדומ' אבל חלב שאינו מהותך אפי' הוא רך ולח לא קרי דבר צלול שיאסר המלח ממנו וכן מצאתי בהג"ה ש"ד מעשה היה שנמצא חלב צונן על דגים מלוחים והתיר ר"י מפני שהוא מלוח וטמא תפל ואני מסופק דכיון שהחלב לח ורך כ"כ א"א שלא בלע פורת' אבל ר' משולם כ' שגם החלב מותר ע"כ:

דין לכתחילה נכון ליזהר שלא לעשות גבינות בדפוסי העכו"ם ומ"מ אם עשה כן בדיעבד ומלחן בתוך דפוסי עכו"ם אפי' ב"י מותר רק שיהיה הדפום נקי וכן אם בדיעבד עשה גבינות בכלי מנוקב שמלחו בו בשר מותר וגם מותר בדיעבד מלחו בשר בכלי שמכניסין בו גוים יין לקיום ומלח הנתון בקערה של בשר והכלי יבש מותר לכתחילה ליקח אותו מלח ולתת אותו בתבשיל של חלב או איפכא:

פסק כתבו התו' ויש ללמוד מכאן דטהור מלוח וטמא טפל שא"צ להגעיל דפוסי גבינות הגוים ומותר לעשות גבינות הישראל ולמולחן בתוכן דהוי כמו טהור מלוח וטמא תפל דאין שייך מליחה בעץ ולא נעשה העץ רותח ע"י מליחה ומעש' בכל יום דמלח הנתון בקערה שמשתמשין בה בשר לוקחים ממנה לתת בתוך חלב ולא חיישי' שמא בלע מן הקערה והמחמי' תע"ב וכן בסמ"ג ע"כ וכתב המרדכי שראבי"ה פליג עליה ואומר דאין הדפוס נקרא טמא תפל כי הדפוס ברוב המלח של גבינות העכ"ום קבל טעם היינו טמא מליח ומשמכניס בו שוב גבינות כשרות מלוחין נאסרו דבכה"ג לא מהני כלי מנוקב כדמוכח בהך דר"מ בר רחל דדרך הציר למיסרך ולהבלע ואסור אפי' בדיעבד אם הדפוס ב"י ודמי לקערה שנמלח בה בשר דאסור לאכול בה רוחח ור"י מדורא כתב בסוף השערים (סי' פג) וז"ל נוהגין העולם להגעיל דפוסות גבינות של עכו"ם לתקן בהם גבינות של ישראל ולא דמי לטהור מלוח וטמא טפל לפי שהנקבי' של הדפוס נסתמים וה"ל כמו קערה שמלח בה בשר דאסור לאכול בה רותח ועוד דאין כאן טמא תפל כ"א הדפוס ומרוב המלח קבל הטעם של גבינות העכו"ם והוי כמו טמא מלוח וכשמניסין בהן הגבינות של ישראל ה"ל שניהם מלוחים וגבי האי לא מהני כלי מנוקב ואפי' דיעבד אסור וה"מ אם הדפוס של עכו"ם היא ב"י אבל אם אינה ב"י שרי ור"י כתב דמותרין דמלח אינו מפליט מה שבלע העץ עכ"ל וכתב עליו מהרא"י בשערים שלו ה"ל וגבי האי לא מהני כ"מ ואפילו דיעבד אסור יראה דבדיעבד יש לסמוך על דברי תו' פרק כ"ה המתירין דאמר אין הדפוס פולט אלא איסור דרבנן דחלב בהמה טמאה לא שכיחא כלל כו' ומ"ש מהרא"י דמ"מ אין הדפוס פולט כו' אינה מן התו' כי התו' כתבו טעם טהור מלוח וטמא תפל כי אין מליחה לעץ כו' אלא הוא מדברי מהרא"י וק' קצת בעיני איך לא הזכיר נמי דברי הרא"ש עם התו' דיותר יש לסמוך עליו ויש מיישבי' דמ"ה מביא דברי התו' שכתבו להתיר אפילו לכתחילה מה שאין כן בדברי הרא"ש שכתב שאם עשה גבינות בדפוסי העכו"ם שאינו נאסר ומ"מ ק' מאחר שמהרא"י לא בא להית' אלא דיעבד היה לו לומר שיש לסמוך אדברי האשר"י שמתיר בדיעבד ונר' בעיני דמ"ה הזכיר התו' ולא הרא"ש כי בדברי הרא"ש כתב דלא נאסר העץ ע"י מליחה כרותחוא"כ לפי ראבי"ה דפליג ואמר דשפיר הדפוס נקרא טמא מלוח כו' ונותן טעם לדבריו מחמת הצי' שדרך למיסרך כו' א"כ נוטה דברי הראבי"ה לאסור אפילו בדיעבד לכן כ' שיש לסמוך על התו' שכ' בסתם ולא נעשה העץ רותח ע"י מליחה דנוכל לפרש דעת' שאפי' בלע כבר אינו מפליט מה שבלע כבר מן האיסור כמ"ש ש"ד בשם ר"י בהדיא ואינו מפלי' מה שבלע בעץ וכ"כ בסמ"ג ואין כח במלח להפליט מה שבלע בעץ כו' א"כ לפי אילו הדברים יש טעם נכון לסמוך להתיר ואין דברי ראבי"ה שום ראייה לאסור נהי דבלע הדפוס מחמת הציר כמ"ש מ"מ אין כח במלח להפליט האיסור כמו רותח ולא כלשון השערי' שכ' לעיל (שער ט') ואינו מפליט האיסור שהרי אינו נבלע בה ע"כ והיינו דלא ס"ל סברת ראבי"ה כלל וס"ל אפילו ציר אינו נבלע בה אבל מהרא"י כ' להתיר אף לפי סברת ראבי"ה א"נ ה"ק לשם אינו מפליט לענין צור שהרי לענין דם אינו נבלע בו כלל אלא דבציר אמרינן מסרך סריך ולא שריק ונכנס בו ס"ס אין כח במל' להפליטו ומאחר שפירש שהמלח אין בו כח להבליע כ"א ציר ולא דם מ"ה כתב ר"י מדור"א מותר למלוח בכלי מנוקב זא"ז כמה פעמים אפי' לכתחיל' ול"נ אפי' מותר לאכול בה רותח דהא קערה שמלח בה דאסור לאכול בה רותח אוקמי' באינו מנוק' או בכלי חרם וכ"ש דמותר לעשות גבינות לכתחילה בכלי מנוק' שמלחו בו בה בשר וכ"פ נמי רשב"א שמות' לימל' דגים בכלי שמלחו בו בשר עוד נמצא כתוב בשם הרשב"א מותר למלוח בשר בכלי שמכניסין בו העכו"ם יין לקיום מכמה טעמים חדא שאין זה מפליט ועוד שא"א שיפליט כ"כ שיבא לידי נתינת טעם ועוד אגב דטריד לפלוט דמה לא בלע ועוד דלא מבליע אלא דבר המסתרך בשמן או ציר אבל דם דשריק לא וא"כ פליטת יין נמי לא עכ"ל ואני אומר דמ"מ לכתחילה אסור דלא עדיף מדפוסי העכו"ם דאסרינן לכתחיל' וכל הדברי' האילו שהתרנו מן הדין יראה בעיני שכל בעל נפש ירחיק מהם לכתחילה למלו' בו בשר כשר בכלי שנמלח בו דבר האיסור אפי' להוציא בו הדם לחוד ואע"פ שממליחת דם לא נאסר הכלי כלל שהרי אחר שהודח הכלי שרי אפי' לאכול בה רותח מן הדין הוא שרי אבל דבר מכוער הוא שהעולם מחזיק' הכלי לאיסור והאמת שאם הוא כלי חרס נאסר כדפיר' לעיל אבל מ"ש התו' והסמ"ג במלח הנתון בקער' של בשר המחמי' שלא ליתן מאותו מלח בחלב וגם איפכא תע"ב איני רואה טעם הרחק' זו גם הרא"ש שהעתיק התו' לא העתיק סיום דבריהם מ"ש והמחמיר תע"ב דמאחר שהכל הוא יבש אין שייך בו דבר איסור כלל א"נ כי מ"ש התו' והסמ"ג והמחמי' תע"ב שב על דפוסי העכו"ם ולא על המלח הנתון בקערה כו' כי הוא היתר גמור שהרי כ' ומעשים בכל יום כו' וע"פ זה יתיישב שפיר שלא כ' הרא"ש והמחמיר כו' כי כבר כ' לעיל על דפוס הגוים בלשון דיעבד שכ' שאם עשה גבינה בדפוס עכ"ום דמשמע לכתחילה אסור ולא כדברי התו' שכ' והמחמיר תע"ב דר"ל שאין בו איסור אלא שירא אלקים יחמיר על עצמו ובא"ח נמי כתב בש' הרא"ה כלים של גוים שהודחו יפה מותר ליתן בהן תבלין וכן בצל וכיוצא בו חריף שאינו מוציא דבר ק' יבש ביבש ומ"מ בזה אני משבח מנהג אשכנ"ז שיש להם כלים עשויי' למלח אחד לבשר ואחד לחלב דלפעמים בתוך האכילה שידיו מלוכלכות במאכל ולוקח מלח לצרכי הסעודה מן הכלי ואח"כ יבוא ליתן מאותו מלח שקבל טעם בשר בעין מידיו תוך המאכל החלב וכן איפכא:

דין אם נמלח איסור בקערה ואח"כ נשתמשו בה בחמין רותחין צריך ס' נגד כל הקערה אבל לא במליחה שאח"כ:

פסק כתב האגור בשם האשר"י מעשה בשפחה גויה שמלחה טומאה בקערה ואחר שהסיר' הטומאה מהקערה הכניסה אותה הקערה במים רותחין שהיו במחבת על האש ומאותן המי' נתנו בקמח ולשו עיס' ולא היה ס' לבטל הקער' שהיתה ב"י ועתה אם נאמר דקמא קמא בטיל מה שנתנו בעיסה בטל גם לר"א דאמר לא אמרינן דחנ"נ אלא בבשר בחלב א"כ לא בעינן לא בעיסה ולא במים אלא כנג' מה שבלוע הטומאה בקערה ואף לפי' ר"ת ור"י אין דומה המליחה בקערה לכבוש וסגי בס' נגד הקליפה שבלעה הקערה דה"ל כרותח דצלי ולא בעי רק כדי קליפה ע"כ ולפי מאי דס"ל דמליח כבישול ואוסר בכולו וגם ס"ל דלא כר"א וא"כ בכולה משערינן ואע"ג דאין מליחה לעץ בציר של נבלה שהוא חזק דרכו למיסרך מבלע הכלי ואעפ"י שאין נפלט במליחה מ"מ בחמי האור פליט ואוסר ופשיטא דליכא ס' נגד כל הקערה והא לך הכלל כל כלי שנאסר במליחה כגון בציר של נבלה אפי' מנוקב וכגון במליחת דם בכלי חרס אפי' מנוקב אוסר אח"כ בחמין ומשערינן כדי כולה ובמליח' שאח"כ אינה נאסרת והיכא שנמלח בכלי דב' איסור כל זמן שלא הודח אחר המליחה חשוב האיסור בעין לפי שהמלח נדבק בדופני הכלי וגבי דבר בעין לא שייך לומר נ"ט לפגם והיכא שהיא בת יומא מן המליחה של דבר איסור אפי' נשתמש בתוך זמן זה מים חמין זו אחר זו כל אחד במעל"ע של חבירו חשבינן הכל כנבלה ולא כמו שמ"כ שהחמין מפליטין הבלוע כי היא סברת הרשב"א כאשר כת' לעיל בשבעה דינים דבשר וחלב וליתא דכל זמן שלא הוגעל כדינה חשובין כל המים כבישול נבלה ועיין לעיל בסימן ס':

דין דמלוח הבשר צריך לפזר עליו מלח הרבה עד שלא ישאר בו מקום בלי מלח ואוזא ותרנגולת צריך למלחם גם מבפני' ולשפשף במלח בידו מבפני' היטב בכל צדדיו ואחר ששהה שיעור מליח' צריך להדיח ג"פ ומיהו אם לא הדיחו בדיעבד רק פעם א' היטב מותר וכשמדיחין חין הבשר בקער' לאחר מליחה צריך לתת מים בכלי תחילה ואח"כ הבשר ומיהו אם נתן הבשר בקערה תחילה מותר בזמן מועט ואם הודח הבשר בכלי חולבת והוא מלוכלכ' קצת צריך שיהא בבשר ס' נגד הלכלו' והכלי צריך הגעלה ודווקא שהיה בו לכלוך חלב ממש אבל לא היה רק ליכלוכי מאכל חלב א"צ ס' ומותר והיכא שהדיחו הבשר בכלי שני והמים רותחים שהיד סולדת בו לא נאסור בדיעבד ומ"מ ראוי להזהר לכתחלה ועוד בארנו דאם לא מלחו העופו' גם מבפנים או שלא מלחו חתיכת בשר מב' צדדין או לא מלחו הרבה אסור לקדרה ומ"מ אם לא עבר יום שלם שנמלח מצד אחד יחזור וימלח מצד השני אבל אם עבר יום שלם אסור ומ"מ לצלי מותר:

אמר שמואל אין הבשר יוצא מידי דמו אלא א"כ מלחו יפה יפה וכ' הרא"ש שצריך לפזר עליו מלח הרב' שלא ישאר בו מקום בלי מלח ואווזא ותרנגולת צריך למלחם גם מבפנים ובימי חורפי הייתי משתומ' עליו מאין לו חומר' זו הלא מסקינן בזבחי' דתמלח בא לרבות ואמרינן כיצד מולחו הופכו וחזר ומלחו וכן לקדרה אלמא דלא בעינן טפי וזו היא מ"ש יפה ר"ל משני צדדין והרשב"א הפריז על המדה והקיל טפי שאמ' אפילו מצד א' סגי בדיעבד והא דאמר התם מולחו והופכו ומלחו וכן לקדרה לכתחילה עושין כן לקדרה אבל לא שהוא מעכב וכמו שצריכן לפרש לפי מאי דגרסי' וכן לצלי כמ"ש לעיל בפ"ק בסי' כ"ו ול"נ כלל דהא שמואל קאמר אין הבשר יוצא מידי דמו דמשמע דאפי' דיעבד ומה שהקשה הרשב"א א"כ חתיכה עבה ליבעי לחותכה לשני' וזה לא מצינו או אם חתך אח"כ ממנה ליבעי מלח במקום החתך ובעיני לק"מ כי דרך המלח להפליט הדם ומתפשט לחוצ' בכל צדדיו ומ"ה צריך למלוח כנגד כל היכא שהוא פתוח וק"ל לרבנן שאפילו היא עבה ביותר מפליט כל דמו אבל אי לא מכל צדדים אז אותו הצד שלא נמלח עומד הדם על שפתיו לצאת ואין שם מלח שיפליט אותו בכח לחוצה ובמרדכי חדש מ"כ שאם היא חתיכה עבה צריך לבקעה קודם מליחה ושיבוש הוא גם מקצת גדולים ס"ל שצריך לשפשף כדרך שמולחין הבשר לזמן מרובה גם זו ליתא דא"כ הל"ל אין בשר יוצא מידי דמו עד שישפשפנו במלחו ומ"ה נמי חוזרני מסברתי שהייתי סובר שחומרא יתירא הוא דברי הרא"ש במ"ש שצריך לפזר עליו מלח הרבה כו' אין זו חומרא ודינ' הכי דאל"כ הל"ל אין הבשר יוצא מידי דמו עד שימלחנו ויהכדרו ויחזור וימלחנו כלישנא דבריית' דזבחי' אלא יפה יפה ר"ל יותר ממה שצריך במליחת קדשים דהיינו שיפזר עליו מלח הרבה שלא ישאר מקום בלי מלח ומה שאומר התם וכן לקדר' קאי אמה שצריך להפכו משתי צדדין והטע' דבקדשים מליחה אינה להוציא את הדם אלא משום ברית מלח די בזה שהוא נמלח משני צדדין אבל להוצאת הדם א"א להוציא הדם אלא שהוא נמלח מכל צד כדמשמע שלא יהא בו מקום ריקן כ"ש לפי גירסתנו שגרסינן וכן לצלי רווחא שמעתא טפי דבצלי הוא הדרך למלוח ולהפכו ולחזור ולמלחו מצד השני אבל בקדרה שהיא להוצאת דם לא איירי התם כלל דמה לו לאביי להזכיר הא שמואל כבר השמיע לנו דין מליחות קדרה כדפרישי' ומ"ה נראה מי שירצה למלוח אווזות או תרנגולים לקדרה שיבקענ' לשניים כדי שיכול למלוח מצד הפני' ג"כ היטב באופן שביארתי ואם לא יעשה זאת צריך לשפשף במלח בידו בפנים היטב מכל צידי הפנימית חוץ כנגד העצם עד שלא ישאר מקום שלא נשתפשף במלח ומה שאמר צריך להדיח יפה יפה היינו לאחר ששהה כדי צלייה צריך לרחצו ב"פ ראשון להעביר המלח והדם ושניי' להעביר לחלוחי' המים הראשונים שנשארו מהדחה הראשונה והג"א כתב בשם הא"ז דמדיחין אותו ג"פ שניים כמו שמפור' בפנים ושלישים לטהר מים השניי' שנגעו בראשוני' וכה"ג אומר ריב"א גבי נ"י מיהו בדיעבד אם לא הדיח הבשר אלא ב"פ שפיר דמי ע"כ אבל בסמ"ק כתב אם לא הדיחו רק פעם אחת בטוב אין קפיד' וכתב מהרא"י בשערים וכן הורו רבותי והארכתי בזה בפר' ג"ה סי' ל' וגם לשם כתבתי שאם לא הודח כלל שאין לו היתר ואינו בטל בס' דחשבינן כאלו נתבשל בדמה ומ"מ לכתחילה נוהגין להדיח ג"פ כדברי הא"ז ואותן שדרין אצל הנהר רוחצין אותו מתחל' היטב ואח"כ תוחבין אותו במים ב"פ כדי לקיי' המנהג שנהגו להדיח ג"פ ומתחלה שורין שמדיחין בו הבשר ורוחצין אותו היטב מן המלח והדם ואח"כ מערין עליו מים עוד ב"פ ואם אינם רוצי' לערות עליו כגון במקומו' שהמים דחוקי' ואינם מצויים לרוב רוחצים הכל בכלי של מים וצריך להדיח הכלי בין רחיצה לרחיצה ובש"ד כתב וכשמדיחין הבשר בקערה לאחר מליחה צריך לתת מים תחילה בכלי ואח"כ נותן הבשר במים להדיחו ומיהו אם נתן הבשר בקערה רגילין להתיר בזמן מועט כזה וגם שהה כבר שיעור מליחה בכלי מנוקב או על הדף ע"כ ונמצא כתוב בהג"ה דאפילו לפ"ז אם הדיח בשר בכלי חולב' מלוכלכת קצת מן החלב אפשר לאסור ולהצריך ס' נגד הלכלוך והכלי צריך הגעלה ע"כ ויש טעם לדבר מאח' דחשוב הבשר כרותח א"כ מצא הלכלוך של החלב אצלו ובולע וכ"ש הכלי שנאס' אם הוא כלי חרס דבקל הוא בולע משום טמא מלוח וטהור תפל אפי' לא היה בו שום שיור מאכל אלא שהיא חולבת נאסרה מכח טעם בשר שבלעה אבל אם היא הקערה של בש' לא נאסר מכח הדם שבמלח לפי שהמל' אחר שהפליט דמו פסק כחו ולא חשוב עוד כרותח א"ל שהה הרבה עד שהי' בו ציר כעין מעשה דרש"י שכבר כתבנו לאיסור ומה שנאסר הבשר כשהוד' בכלי חולבת שאינה נקיי' דווקא שנשתייר בה מליכלוכי חלב ממש אבל מליכלוכי פירורי מאכל חלב אפי' הוא לח לא אמרינן שמוציא לח אצלו ובולע כ"א דבר לח וצלול כמו חלב דלא עדיף מחלב רך ולח שכתבתי לעיל גבי טהור מלוח וטמא תפל שמותר וזהו סיוע לדברינו מ"ש גבי דגים שנמלחו כו' בסי' ע"ג שנאסרים מיד בלי שיעור מליחה שחום המלח דהוי כרותח פולט ומבליע מיד ומה שאינו נאסר מיד קודם נתינת המים משום שכבר שהה ופלט כל צרכו ומ"ה התיר רש"י אפילו נמצא אח"כ בציר שלו והיכא שהדיחו ברותחים בכלי ראשון נאסר אפילו אחר שהעבירו הרותחין מן האש אפי' הוא בשרא דתורא שאינו מתבשל בכ"ר מ"מ דם והלחלוחת שעליה נתבשל ונכנס בבשר אבל לא נמלח כלל אינו נאסר ולא תשגיח במ"ש מהר"ם בת"ח שלו דאפילו לא נמלח אסור לא דק כאשר כתבתי בפ' כירה סי' כ"ה וא"כ אפי' בשר שנמלח והודח אלא שלא שהה שיעור מליחה ונתנו בקדירה רותחת שהעבירו מן האש ונזכר והוציא אות' ממנ' שאינו נאסר והיכא שהדיחו ברותחין שהן בכלי שני והיד סולדות בו כתב רשב"א לא ידענא מה אדון בזה ואל תשיבני ממה שמולגין תרנגולת בכלי שני דהתם לא נמלח' ואם פלט הדם וחזרה ובלע' מאחר שלא נתבשלה חזר ויוצא הדם ע"י מליחה או ע"י צלייה אבל בש' זה שכבר נמלח ושהה כדי מליחה שוב אין מליחה וצלייה מועילין להפליט ע"כ והמרדכי כ"כ בשם מהר"ם וקצת בלשון אחר ובשר שנמלח' ושהה כדי מליח' וקודם הדחה נתנוהו בכ"ש ברותחין לא ידענא מה אדון ביה משום דא' בירו' פרק כירה תמן תנינן כלי חרס בלוע תבלין אין מתבשל פי' דעירוי כלי ואל תשיבני שמולגין תרנגול בכלי שני שהיד סולדות בו דהתם לא נמלח ואם פלטה דם וחזרה ובולע מאחר שלא נסתלקה הנוצה חוזר ויוצא הדם או ע"י מליח' או ע"י צלייה אבל בשר זה שכבר נמלח ושהה כדי מליחה אין שוב מליחה וצלייה מועילים להפליטה ע"כ והוא נבך וצריך להולמו אם אין כאן טעות סופר כי בסמ"ג ג"כ הביא דבר זה ודייק מיניה דעירוי ככלי ראשון וכ' נמי שמעינן מן הירו' דדווקא ע"י עירוי הוא דאמרי' מתבשל ובולע אבל כלי שני אינו בולע ואינו מבשל כו' וזהו היפך מדברי מהר"ם ונ"ל שדעת מהר"ם מאחר דבעי תלמודא לומר מתחילה דכלי חרס בולע ותבלין אין מבשלין א"כ ס"ל דעירוי ככ"ש שאינו מבשל ואפ"ה היא בולע א"כ ה"ה נמי כ"ש אף שאינו מבשל מ"מ בולע וא"כ ה"נ נימא כלי שני מבליע הדם שבתוך המלח כגון תרנגולים ונאסר' ודו"ק וא"כ לכתחילה ראוי להזהר אבל בדיעבד אינו נאסר לפי מה שכתב לעיל בס"ס ס"ג שכלי שני אינו מבשל וגם אינו מפליט ומבליע הדם שבתוך המלח בבשר דהא המלח לאחר שפסק כחו לא חשוב עוד כרותח ואל תשגיח במ"ש מהר"ם בת"ח שלו לאסור אף בכלי שני בשם או"ה גם דעת מהרא"י שכלי שני אינו מבשל כלל ולא מפליט ומבליע כאחת ולפי מ"ש שצריך למלוח מבחוץ ומבפנים א"כ אם לא נמלח אלא צד אחד או לא מלחו בו במלח הרבה כדפרי' אסור לקדרה דהא שמואל קאמר שאינו יוצא מידי דמו דמשמע דאפי' דיעבד וכן הוא דעת מהרא"י ולא הבאתי את דבריו לפי שהוא תופס שיטה אחרת דגרסינן וכן לקדרה ואני כבר כתבתי דגירסא הנכונה הוא וכן לצלי ומ"ש המר' וז"ל שיש מי שאסר תרנגולת שנמלחה מבחוץ ולא מבפנים וכתב שבא מעשה ליד ר"י שנמלח ראש כבש שנמלח מבחוץ ולא מבפנים והורה שלא למלחו פעם ב' ולא יבשל אותה אלא יצלה אותה דנורא משאיב שאיב וכתב בשם הרוק"ח שהר' שמואל והר' שמרי' מכשירין בעוף שנמלח מבפנים ולא מבחוץ כי מה לי מליחת עוף מבחו' למליחתו מבפנים ובשם הר"ר אביגדור כתב שאם נמלח' מבפנים ולא מבחוץ אם יחזור וימלח מבחוץ למה לא יהא מותר לבשל ומיהו כל שלא מלח אלא מצד אחד משמע דאסור לקדרה ע"כ והנה דעת הר' אביגדור היא עיקר בעיני לאיסור והתיר לאיסור כמו שפירשתי ובהיתר נמי דלא עדיף מחתיכות בשר שלא נמלח' שקבלה דם מבשר שנמלח ולא פלט כל דמו שיחזור וימלחנה כמו שכתבו לעיל בסי' ע"ז ומ"מ דוקא שלא עבר יום שלם שנמלח שעדיין פתוח לפלוט ציר דידיה פולט מה שבולע מצד השני אבל אחר יום א' אסור וכ"כ מהרא"י שכך הדין בראש כבש שנמלח מבפנים ולא מבחוץ וכן איפכא ומכל מקום אפילו אם עבר יום שלם שרי בצלייה ולא דמי לבשר שנפל בציר שאם לא שהה כבר שיעור מליחה שיחזור וימלחנה אבל שהה שיעור מליחה לא מהני ליה אפילו צלייה וכן חתי' שלא נמלחה שקבלה דם מחתיכה שנמלח למאן דלא ס"ל דיחזור וימלחנה לא שרי ליה בצלייה שאני התם שקבל דם ממקום אחר דחיישינן שלא יצא ע"י צלייה והוי דם שפירש ממקום אחר ונאסר משא"כ בחתיכה עצמה שאף אם לא יצא ע"י צלייה הוי דם שלא פירש ושרי:

דין בשר שנתבשל בלא מליחה צריך ס' לבטל כל החתיכה ואפילו אם יש ס' אותה החתיכה אסורה שנתבשלה בדמה:

פסק כ' הרא"ש ובשר שנתבשל בלא מליחה צריך ס' לבט' כל החתיכ' דלא ידעינן כמה דמא נפיק מיניה ואם יש ס' בתבשיל אז התבשיל מותר וי"א הבשר כיון שנתבשל בדמו ויש מתירין לפי שהדם שנפלט נתבטל בס' ואם נשאר בו מקצת דם הוי דם האיברים שלא פירש וכן מסתברא דלא שייך הכא איפשר לסוחטו אסור דלא נאסר הבשר לעולם ודמי לצלי בלא מליחה דמה שנפלט האור שואבו ומה שנשאר בתוכו הוי דם האיברי' שלא פירש ועוד ראוי להתיר יותר במבושל שהרי בצלי שמהפכין בשפוד אצל האש הדם הפורש ממנו מתגלגל סביב הבשר אפ"ה שרי כ"ש במבושל דמה שנפלט ממנו מתבטל מיד במים ומה שנשאר הוי דם האיברים שלא פירש ע"כ אבל ש"ד כ' וז"ל ויש שהיו רוצין להתיר אותן חתיכות אחר שנתבטלה בס' שהדם שיצא נתבטל ברובו בס' ואם נשאר מן הדם בחתיכה שלא יצא לא נאסר בכך דדם האיברים שלא פירש מותר אמנם אנו נוהגין לאסור אותה חתיכה אפילו כשיש ס' לבטלה ע"כ וכתב עליו מהרא"י בשעריו וז"ל הכי נהוג ואע"ג דבאשר"י שדי בזה נרגא והביא ראייה גדולה מצלי דאע"ג דיהיב טעמא ע"י צלייה שרי יש לחלק דהתם גבי צלי מה שהוא נסחט נופל לארץ אבל כאן הנסחט נשאר בקדרה אלא שהוא נתבטל ולא עדיף כמי שאינו לגמרי וחילק זה איתא להדיא בתו' שנ"ץ בפג"ה גבי כחל בסי' ע"ב:

דין בשר ששהה ג' ימים מע"ל בלי מליחה ובלי ניקור אותו בשר אסור לבשלו ומותר לצלייה ואפי' בשר שצריך ניקור הרבה כגון הירך והאליה שיש בהם חלב אפ"ה מותר לנקרו אף אחר ג' ימים ולצלותו ובארנו דאף שמותר לצלייה מ"מ אסור לבשל אותו בשר אחר צלייה ואפי' בדיעבד אסור ועוד בארנו דאף אם הודח הבשר תוך ג' ימים אסור לבשלו וכן אם רוצה אחר ג' ימים לשרותו בפושרין ולמלחו אינו מועיל ואסו' לבשלו:

פסק כתבו הגאונים שכל הבשר ששהה ג' ימים מע"ל בלי מליחה שוב אינו יוצא ע"י מליחה ואסור ומהר"ם כ' אמנם בתלמוד לא מצאנו חומרא זו מה בכך שלא יפלוט הא הוי דם האיברים שלא פירש ומ"ה פסק כל בשר ששהה ג' ימים שלימים בלי מליחה בין בקיץ בין בחורף היה מצוה לאוכלה בצליה ואז יצא הדם דנורא משאיב שאיב אבל לא לבשלו אחרי שיצא הדבר מפי הגאונים וז"ל המר' ור' יואל הלוי קיבל מדורות הראשונים שכל בשר ששהה ג' ימים מע"ל שלא ניקר ולא נמלח ששוב אינו פולט את דמו ומהר"ם כ' שמותר בצלייה ע"כ ומדהזכי' בדבריו שלא ניקר משמע דבשר שצריך ניקור הרבה קאמר כגון האליה והירך ומ"ה אוסרו לגמרי אבל מהר"ם התיר הכל וא"כ מאח' שאנו תופסין דברי מהר"ם א"כ מותר הכל לצלי וכ"כ מהרא"י בשעריו ויש שהיו רוצין להחמיר היכא ששהה הירך והאליה עם כל החלב הכליות ג' ימים בלא ניקור אסור לנקר ולצלותו משום דאיכא רוב חלב חיישינן שנבלע בו ונתקשה בתוכו ויראה כיון דכ' האשר"י החלב אינו נבלע בבשר כיון שהוא קר והך סברא אשכחן בתו' פ"ק דחולין אהא דלא ליסחף אינש כפלי עילוי בשר' ומפר' התו' דווקא מיד אחר נתוח בעוד שהוא חם אבל לאחר שיצטנן שרי כדכתיב קרא וישימו החלבים על החזות עכ"ל תו' אלמא אפילו בחלב הרבה לא חיישינן שמא נבלע אחר שיצטנן והמחמיר יחמיר והמקיל אל יפסיד ע"כ ומנהג פשוט עתה להקל ולהתיר בצלייה למה לנו להחמיר כ"כ מאחר שלא נזכר בתלמוד עוד כתב מהרא"י קבלתי שאין לבשלו אחר צלייה וכן נמצא בתשובת מהר"ח א"ז ואני מצאתיו בשם גדול שנקרא רא"מ שמתיר ויראה לנהוג איסור כקבלתי וכ"מ לשון הרא"ש שכתב שהרי אין מתירין אלא משום דאף אם לא יצא הדם הוי דם האיברים שלא פיר' משמע דלא ברירה ליה שיצא כל דם ע"י צלייה וא"כ אסור לבשלו דאפשר ע"י בישול הרוטב יוצא הדם ואסור ע"כ וצ"ל דאסור אפי' דיעבד אם בשלו אחר צלייתו ובפ"ק דשבת הארכתי בזה סי' ס"ג והא דאסרינן בשר ששהה ג' ימים בלי מליחה כתב הג"ה בש"ד וז"ל אמר לנו הרא"ש בשם רבי יצחק חוזה שאם הודח בתוך ג' ימים אפילו לא נמלח שרי אף לקדירה והטעם כששוהי' ג' ימים בלא הדחה אז מתקשה הדם ואינו יוצא ע"י מליחה אבל אם הודח תוך ג' ימים מתרכך הבשר ויצא ע"י מליחה אפי' לא נמלח שרי אף לקדירה כמדומה לי שקבלתי דלא נהגינן הכי וכ"נ קצת דמהני סברא דפרישית בשם מרדכי דמים מטרשא ליה לסמוך עליה שלא להתיר בכה"ג ע"כ עוד כ' בהג"ה ש"ד שמעתי במקום הגאונים נהגו כששהה הבשר בלא מליחה ג' ימים לשרותו במים פושרין כדי שיתעורר הדם ויפליט ע"י מלח ע"כ וקבלתי מזקן מורה הוראה שקבל כך מזקנים שלפניו שאין לנהוג כך:

דין בשר שלא נמלח ג' ימים שלימו' ונתערבה בשאר החתיכות בטלה ברוב ולא מקרי דשיל"מ וכן חתיכה טפל שנתערבה בחתיכות מלוחות בטלה ברו' וא"צ לחזור ולמלוח כולן וכן כלי שנא' בבליעת איסור ונתערב בין כלים אחרים בטל ברוב ולא מקרי דשיל"ם וא"צ להגעיל כולם:

פסק כתב מהרא"י בת"ה סי' ק"ע וכן בשערים שלו בשר ששהה ג' ימים בלא מליחה ונתערבת אותו חתיכה בחתיכות אחרות יראה דבטלה היא ברוב דשרי כולן לבשל ולא אמרינן דכיון דמותר בצלי דבר שיל"מ היא דלא בטל אפ' באלף משום דכל כה"ג לא מיקרי דשיל"מ דצליי' לא נאסר מעולם ולמה שהוא אסור דהיינו בישול עדיין הוא אסור ולא דמי לביצה שהיום הוא אסורה ולמחר מותרת למה שהיתה אסור כבר ואע"ג דהרי"ף חשוב כה"ג דשיל"מ ראבי"ה לא חשיב ליה ובפ' הערל משמע כוותיה ואע"ג דאפשר לחלק כיון דשיל"מ דרבנן הוא לא דייקינן כולי האי להחמיר ונראה דאפי' היתה חה"ל בטילה היא כיון דאינה אסור' מחמת עצמה אלא מחמת דם ע"כ והנה מוכח מדבריו אעפ"י שכל האיסורים שאינה בטילה אפילו באלף כגון חה"ל ודבר שבמנין וברי' שאין זה נוהג דיניהן אלא כשהן אסורין מחמת עצמן אכן דשיל"מ שאפי' באלף לא בטיל אינו בכלל זה אלא לעולם אינה בטל ועיקר נפקא מינה לעניין חמץ בפסח שאם בלע חתיכה מאיסור חמץ דאפי' באלף לא בטיל להתיר בפסח וכמ"ש לק' ולעניין עיקר דבריו כבר הוכחתי זה בפ' הערל סי' ל"ד וכ"ש חתיכה שלא נמלחה שנתערבה בין החתיכו' המלוחו' ואין לו כ"כ מלח הרבה לחזור ולמולח' כולן מספק או שאינו חשק בזה שיהא כל החתיכות מלוחין יותר מדאי ויפוג טעם הבשר דכולן מותרין מטעם זה דלא נקרא דשיל"מ אלא זה שתלוי בזמן ואחר זמן שרי ממילא וזה לא שרי אלא בעניין זה ולא בע"א ולאותו עניין נאסר מעולם וכ"ש דבר זה שצריך להוצאה ממון כאשר כ' הרשב"א וז"ל כלי שנאסר בבליעות איסור ונתערב באחרים ואינו ניכר בטל ברוב ואעפ"י שאפשר להגעילו ולהחזירו ולהכשירו ע"י כן אין דנין אותו בדשיל"מ לאסור כולם עד שיגעילנו אלא הרי הוא כאיסור יבש שנתערב ביבש ובטל ברוב שכל שאין מתירין שלו באין מאליהן וצריך לפזר מעותיו ולהוציא הוצאה במתירין אינו בכל' דש דשיל"מ ע"כ ומ"מ לא היה צריך לזה הטעם שיפזר מעותיו כי אפילו בלא פיזור נמי כמ"ש דאם לא בא ההיתר ממילא מכח זמן לא חשיב דשיל"מ:

דין דבר שנאסר בתיק"ו ונתבטל אין שייך בו דשיל"ם ובארנו דחמץ בפסח איקרי דבר שיש לו מתירין ואפ' היכא דהמאכל מתקלקל:

פסק דשיל"מ שבא לידנו נימא ביה מילתא. כתב הא"ז חתיכה שנאסרה בתיק"ו ונתבטלה אין שייך כאן דשיל"מ אם יבא אליה ויטהרנו דאם יטהרנו איגלאי מילתא למפרע דמעולם לא נאסרה ולא דמי לביצה שנולדה בי"ט דאסור וודאי ולמחר מותר וכן כל כיוצא בזה ע"כ ובמרדכי כתב לעניין חמץ בפסח דלא נקרא דבר של"מ משום שכתב הר"ר שמואל מפלייזא משום ר"ת דלא שייך דבר שיל"מ היכא שהמאכ' מתקלק' וכן משם ר"ח כ"ץ דדבר החוזר לאיסורו מאליו כגון חמץ שחוזר לשנה הבאה לאיסורו לא שייך דשיל"מ וכ"ש דבר שאין בעין כ"א טעמא בעלמא ע"כ אבל הרמב"ם פסק להדיא דחמץ בפסח נקרא דשיל"מ ולא ס"ל הך סברא דר"ח כ"ץ במה שחוזר לאיסור כו' ומסתמא הרמב"ם לא חילק בין ביום א' של פסח בין ביום האחרון ולא חיישינן במה שיתקלקל המאכל דס"ס אם יהא ראוי לו לאכול יהיה לו מתירין כו' ובדברי הא"ז בתשו' דלעיל שכ' חתיכה שנאסרת בתיק"ו כו' נמי משמע דס"ל דאפי' לאחר זמן קרוי דשיל"מ אף שיש קצת לדחות ולומר דאיירי בעניין שאינו מתקלקל אפי' לזמן רב א"נ ה"ק היום או מחר יבוא אליהו ויתיר מ"מ לפי פשוטו משמע שאין לחלק כדברי הרמב"ם וכן עיקר דמניין לנו להקל מסברת עצמינו בלי ראיי' ומהר"ם בת"ח כתב להקל כדברי המרדכי בלי טעם וראיה ואם היה אומר קבלה הוא בידו החרשתי אלא סמך ארב גוברייה:

דין ביצה שנולד' בשבת או בי"ט או אפי' פסק נולדו בי"ט או בחול אפי' נתערבה באלף ולבנו בה מאכל או מלאו בתרנגולת אסור כל זמן שיש טעם וחזותה אבל היכא שנתערבה במאכל וליכא טעם וחזותה בטל אפילו הוא דבר שיש לו מתירין אם הוא מין בשאינו מינו:

פסק ביצה שנולדה בי"ט או בשבת או אפילו אם ספק אם נולדה בי"ט או בחול אפי' נתערבה באלף ולבנו בה המאכל אסו' דהוי דשיל"מ מאחר י"ט וכן אם מלאו ממנה התרנגולת והן דברי ראבי"ה וכ"פ הר"מ מרוטנבורג אבל ר"ת כתב דלא אמרו דשיל"מ לא בטל אלא דווקא כשהוא בעין ולפ"ז התבשיל מותר כיון שלא נתכוין לבטלה וז"ל מהר"יח בפ' בתרא דע"ז והא דאמר דשיל"מ אפי' באלף לא בטל היינו מין במינו אבל מין בשאינו מינו בטל ודוקא היכא שיש ממשות איסור אבל אין ממשות של איסור בטל אפילו מין במינו ויל"מ ע"כ וז"ל התו' בסוף ביצה גבי הא דפריך וליבטל מים ומלח בעיסה ומשני רב אשי משום דהוי דשיל"מ כו' וא"ת הא פרשינן לעיל דלא שייך דשיל"מ אלא מין במינו וי"ל דהכא גבי תחומין החמירו ועי"ל דכיון דאין העיסה נילוש' אלא ער המים וגם הקדרה נתקנה ע"י תבלין א"כ כשערבו זה עם זה הוי מין במינו ע"כ וכ' עוד התו' בפ"ק דביצה שאם שברו הרבה ונתערבה אותה שנולדה בי"ט בתוכן דאינה בטלה אע"ג דליכא טעמו משום דהוי חשוב מאחר שנשבר מ"מ אסורא מטעם דהוי דשיל"מ ע"כ ובתו' שלנו לא מצאתי אבל בהג"א פ"ק דביצ' מביאו בשם התו' ע"כ וכ' מהרא"י בשערים וז"ל וכן אם לבנו בו מאכל או מלאו בה תרנגולים כו' הכי נהוג אע"פ דלכאורה הרמב"ם ומהרי"ח והרא"ש פליגי עלי' כי במאכל ובתרנגולים מין בשאינו מינו הוא והם ס"ל דלא שייך לומר דשיל"מ כי אם במינו מ"מ נוכל לומר דס"ל כשינוייא בתרא דתו' דהיכא שהקדרה מתוקנת בכך חשיב מין במינו ובליבון הביצה מתקנת התבשיל ואפשר ג"כ התרנגול' חשיב מסקנת בכך דעושין כך כדי לבשלם התרנגולת ויראה מה שהוצרך ראבי"ה לתת טעם אחר לאוסרו משום טעם וחזותה ולא ר"ל משום דהוי מין במינו משום דסבר כשינוייא קמא שבתו' ומהרי"ח ח דמסיק דווקא כשיש ממשות האיסור נוכל לומר דליבון הביצה וכן אם מלאו בתרנגולת וכן כששוברים ביצה ונתערבו כולהו חשיבות ממשות האיסור ולא חשיב נימוח אלא היכא שאינו ניכר במראה אלא בטעם ובדרך זה לא פליגי ש"ד אמהרי"ח עכ"ד ויפה פסק לאיסור אבל מ"מ נ"ל דשינוייא קמא דתו' עיקר דלשינוייא בתרא דתו' שפי' מאחר שמתקנת למאכל קרוי מין במינו צ"ל אע"ג דק"ל כרבא דבתר שמא אזלינן ולא בתר טעמא מ"מ שמתקן המאכל הוי כגוף הדבר בעצמה ומינו ממש הוא וזהו דוחק דתיקון המאכל יהא עדיף מטעמא דלא אזלינן בתריה אלא בתר שמא אזלינן ועוד נראה לסתור דבריהם בזה מהא דשנינו בפ' ב' דערלה ומביאו בפג"ה המחמיץ ומתבל ומדמע להחמיר מין במינו להקל ולהחמיר במין שלא במינו דאלמא דמחמץ היינו שאור לעיסה ותבלין לקדרה אשכחן במין שלא במינו אע"פ שהשאור מתקן העיסה וכן התבלין המאכל ותו חשיב התם מין במינו שאור של חטין שנפל לעיסה של חטין כו' משמע להדיא דעיסה בשל שאור חשיב מין שלא במינו ולא אמרינן מאחר שמתקן העיסה חשיב מין במינו ועוד בפג"ה בשמעתין דמין ומינו וד"א סלק את מינו פירש מין במינו נבילה ושחוטה וד"א כגון רוטב ותבלין אלמא דתבלין מין בשאינו מינו הוא א"ל שתחלק ותאמר לעניין דש דשיל"מ דלא יהא בטל חשבו חכמים כל דבר המתקן המאכל שיהא מינו ולא יהא בטל לחומרא בעלמא ודוחק אלא נראה עיקר כל זמן דאיכא טעמא וחזות' הוי דבר בעי' ולא בטיל ואף היכא שנתערבה אותה ביצה שנולדה ביום טוב בכמה ביצים דליכא חזותא וטעמא מאותה ביצה האסורה מ"מ מתתקן בכך מאח' ששאר הביצי' נאסרו כולן משו' דשיל"מ דאפי' באלף ונעשו כולן כגוף האיסור ואינן בטילות אבל היכא שמתערב ואין כאן טעמא וחזותא אפילו מתקן המאכל קרוי שלא במינו אם אינו מינו הוא ובטל אפי' דשיל"מ:

דין בשר כשמביאו מבית הטבח המנהג לשרותו במים שעה מועטת ולהדיחו אח"כ באותן המים היטב והיכא שהדיחו הטבח בביתו ושוב חתכו לחתיכות קטנות צריך לחזור ולהדיחו:

איתמר רב הונא אמר מולח ומדיח במתנית' תנא מדיח ומולח ומדי' ול"פ הא דחלליה בי טבחי' והא דלא חלליה בי טבחי פירש ר"ה דלא במי הדחה ברישא בדחלליה בי טבחי וכתב המר' היכא שחתכו הטבח לנתחים גדולים אפילו חללינהו ושוב חתך כל נתח לב' או לג' קודם מליח' צריך לחזור ולהדיחו דהכי אמרינן בפ"ק אפילו למ"ד בה"ש צונן אגב דוחקא דסכינא מיבלע בלע וכי היכא דמבליע ה"נ מפליט אגב דוחקא דסכינא ע"כ וז"ל הא"ז כשמביאין הבשר מבית הטבח שורין אותו במים כדי שיתרכך הדם שעל החתיכה וידיח היטב ואח"כ מדיחין אותו באותן מים עצמן ומניחן אותו על הדף כדי שיזובו מימיו מעל גביו לאחר שיזובו ממנו מולחין אותו היטב והופכין כל חתיכה וחתיכה ומולחין אותו מב' צדדין ומשהין אותו במלח כשיעור צלייה ואח"כ מדיחין אותו ג"פ ומשימין אותו בקדרה ומיהו בדיעבד א"ל הדיחו אותו אלא ב"פ שרי ע"כ וכתב מהרא"י בשערי' שלו שכך המנהג לשרותו שעה מועטת ולהדיחו אח"כ באותן מים היטב ומ"ש כאן הטעם כדי שיתרכך הדם שעל הבשר לא מוכח הכי באשר"י פר' כ"ה בפסק דאם מלח בלא הדחה כ' דכתב התם הטעם הוא כדי שיתרכך הבשר עצמו ויוצא הדם ע"י מליחה וא"כ בהדחה מועטת להסיר הדם לא סגי אפילו בדיעבד כדמוכח בתו' אך במרדכי בההיא פרק מסיק אדרבה מיא מטרשא ליה כדאמרינן גבי ריאה ויראה להתיר ע"כ וכבר כתבת אילו ב' הטעמים בפרק השוחט סימן י"ח:

דין בשר ששרוי במים כ"ד שעות חשוב כנתבשל בדמ' ואסור אפי' לצלייה ובפחו' מכ"ד שעות אינו נאסר:

פסק כתב במקנת ש"ד אם שכח בשר בשריית מים כל הלילה יש מפטפטין לאוסרו כי אמרינן שחוזר ובולע דם שפירש ודווקא בבשר בחלב שרו אי תרו ליה כו' דחידוש הוא אך לא שמעתי מרבותינו שהיו אוסרי' וגם אני אין נוהג בה איסור בדיעבד אפילו אם שהה כל הלילה וגם מע"ל אינו אוסרו ע"כ במקצ' ש"ד מצאתי בנוסחא אחרת וז"ל בשר ששרה במים ונשתהא מע"ל רבותינו אוסרי' אותו לפי שהדם חוזר ונבלע בבשר דלא שייך חידוש כ"א גבי בשר בחלב דאי תרו ליה כולא יומא בחלבה שרי כו' אבל גבי דם לא אך אם לא שהה במים רק לינה אחת ומקצת היום אין אוסרין ויש שמתירין לצלייה אפי' שהה מעת לעת שלם עד כאן והנה מה שכתב דאי תרו ליה כולא יומא כו' היינו מדאורייתא משום דדרך בישול אסרה תורה אבל מדרבנן אסור לכולי עלמא וא"כ גבי דם אסור אפי' מדאורייתא דכבוש הרי הוא כמבושל ומשום הכי אין להתיר בצלייה ואף שנמצא כתוב שמהר"ם התיר אפילו לקדירה וכ' שיוצא שפיר ע"י מליחה ממה שאנו מתירין הבשר שנקרש בקרח לשרותו בחמין בכלי שני והאי שרייה לא עדיפא אומר אני עדיפא דכבוש חשיב כמבושל אפי' בשריית מים לחוד כמ"ש לקמן וכ"כ מהרא"י בשערי' שלו וכתב דווקא כששרה מע"ל כ"ד שעות ובפחות לא קפדינן עכ"ל עוד מ"כ בהג"ה חדשה בשם מהר"ם וז"ל מה שנהגו רבותינו לאסור הבשר ששהה במים היינו בבשר הרבה שאין במים ס' כנגד כל החתיכות אבל אם יש ס' במים נגד כל החתיכות אז הדם שיצא בטל במים כבר ואם חוזר ונבלע בבשר אינו מזיק ומה שנשאר בחתיכה יצא ע"י מלח ע"כ ואומר אני שאל תשגיח בזה מאחר דשרייתא הוא כבישול א"כ הוה כנתבשלה בדמה ואין חילוק בין זה לחתיכ' שנתבשלה בלא מליחה שוב מצא' שמהר"ר משה ז"ל כ' בת"ח שלו שהמקיל לא הפסיד וסמך על הג"ה זו ורצה לחלק בין שרייה לבישול דלא ממש כבישול דמי בלי ראייה אל תסמוך עליו להתיר אף שמהר"ם כתב להיתר לא משגחינן ביה כי אפשר מהר"ם היה סובר אף בבשר שנתבשל בלי מליחה החתיכה עצמה מותרת כמ"ש הרא"ש תלמידו ובודאי ממנו קבל אבל אנו דק"ל דאסור בבישול ה"ה הכא בשרייה ובפרט שכתב המרדכי וז"ל דכבוש כמבושל וחמור יותר מרותח דצלי כי הטעם מתפשט בכולו כבישול אלמא שאין לחלק ביניהם:

דין דכבוש כשהוא מע"ל חשוב כמו מבושל ואפי' אינו כבוש בחומץ אלא בכל דבר חשיב כמבושל:

כבוש הרי כמבושל שבא לידנו נימא בה מילתא:

כתב הרא"ש בפ"ב דע"ז גבי עכברא בשכרא תימא דהאי שכרא והלא צונן הם למה נאסרו בנפילת העכבר וי"ל ששהא בו זמן מרובה וה"ל כמין כבוש ונפלט טעמו בשכר ובחומ' ולא פירשה התורה כמה יעמוד בחומץ ובשכר דנחשביה כבוש כמבושל ושמעתי בשם ריצב"א דאם שהה בתוכו יום שלם מע"ל נקרא כבוש ובולע ופולט כמבושל וראייה מדאמרינן בחולין בשר בחלב חדוש הוא דאי תרו ליה כולי יומא בחלב שרי ואי בישול ליה אסור ומה חידוש הוא כל איסור שבתורה נמי דינם כך דצונן בצונ' לא מיתסר ולא בלע אלא ודאי זהו חידשו דכל איסורין שבתורה אע"ג דצונן בצונן לא בלע אם שראו יום שלם נאסרו מטעם כבוש ובשר בחלב חידוש הוא דאינו נאסר אלא דרך בישול ע"כ וז"ל מהרא"י בשערים שלו בשר ששרוי במים כו' כתב מהר"ם בשם ריצב"א דיום ולילה חשוב כמבושל כן המנהג ובפחות לא קפדינן והך יום ולילה ר"ל מע"ל כ"ד שעות ע"כ וכ' המרדכי עוד שם בכל מקום פירש רש"י כבוש בחומץ אבל בלא חומץ אינו כמבושל וא"א לומר כן דתנן פ"ז דשביעית ורד ישן שכבשו בשמן חדש חייב בביעור אלמא בלא חומץ הוא נותן טעם כמבושל ע"כ וכתב עליו מהר"י קאר"ו וזה שלא כדברי הגהמ"י שכתבו בפ' ט"ו בשם הרא"ש דכי אמרינן כבוש הרי הוא כמבושל ה"מ כבוש בחומץ וציר כדפריש' ע"כ וא"י האיך אפשר שהרא"ש כתב כן שהרי הוא מביא ראייה לומר דכבוש הרי הוא כמבושל בשהיית יום מבשר בחלב והא התם אעפ"י דלא הוה חומץ וציר הוה מיתסר אי לאו דחידוש הוא ע"כ ולעניין פסק הלכה ק"ל דבכל דבר שייך לומר כבוש הרי הוא כמבושל וכ"פ מהרא"י לעיל בשריית בשר אבל בשר בציר א"ל כ"א שיעור כדי שתעמוד על האור ותרתיח כמ"ש הרא"ש והבאתי לעיל גבי בשר שנפל בציר מ"מ בחומץ לא מצינו שאוסר פחות משיעור כבישה:

דין שיעור שהיית מליחה נהגו העולם להשהות שעה ומ"מ לכבוד ששבת או לכבוד אורחים דיו בשיעור מיל שהוא שליש שעה פחות חלק ל':

פסק שיעור שהיית מליחה כתב ש"ד וז"ל כתב בה"ג שיעור שהיות מליחה כשיעור צלייה דמליחה מוציא דם כמו צלייה ורמב"ן פירש כמו כן הטעם משום דצלייה בלא מליחה מוציא דם ומלח בלא צלייה מוציא דם הלכך שיעור שהיית מליחה קודם שידיחנו לבשל בקדירה כשיעור צלייה כלומר אותה חתיכה עצמה לפי עוביה וגודלה וכ"פ בא"ז אבל ז"ל המרדכי בהגהות שיעור מליחה כשיעור צלייה וכ"כ בה"ג וכתב ראבי"ה דל"כ דא"כ נתת דבריך לשיעורין דלפעמי' שהמדורה גדולה ונמצאת שנצלה במהרה ונראה כמו שמצאתי בשם רש"י דשיעור מליחה כשיעור מיל והרי"ף פסק בס"פ כל הבשר כמה שיעור שרייה שיצטרך להשהות הבשר במלח אמרו רבנן בכדי שישחוט הבהמה ותהיה נפשטת ותיבדק הבשר מן החלב ומכל איסורין שיש בה בציר מהכי אסור ע"כ ונראה שאינו מלשון הרי"ף שהרי הרא"ש לא הביאו ושוב ראיתי באלפסי מדויק ראיתי שאינו ומהרא"י כתב בת"ה ובשערי' דמרגלא בפומייהו דאינשי שצריך לשהות הבשר במלח שעה אחת וי"ל שנהגו העולם כדברי הא"ז וש"ד דשיעור מליחה כשיעור צלייה אותה חתיכה עצמה לפי עוביה וגודלה והואיל ואין שיעור זה שוה בכל החתיכות קבעו העולם להם שיעור מוגבל ותפסו שעה לשיעור זה וסמך לזה מדאמרינן בפ' תמיד נשחט דאפי' גוף שלם כמו הפסח סגי בשעה אחד לצלייתו אכן נראה בשעת הדחק כגון לכבוד שבת ולכבו' אורחי' יש לסמוך אדברי הרמב"ם שכתב בסתם דשיעור מליחה היא כמהלך מיל דהיינו חלק שלישי' שעה פחות חלק ל' מן השעה כמו שהוכחנו ממהלך אדם בינונית י' פרסאות ביום שהוא י"ב שעות ע"כ ומ"ש מהרא"י שלישית שעה פחות חלק ל' כו' ובתו' פ"ק דפסחים כתבו רביעית השעה וחלק א' מכ' בשעה וכן דרש מהרר"י ווייל והיא היא וחשבון א' הוא ותמה אני על הולכי דרכי' שבע"ש שאין להם שהות כ"כ צולין התרנגולי' חצי צלייתן ואח"כ מבשלין וז"א מן הראוי כאש' כתבתי לעיל בסימן ע"ב וטוב היה להשהו' במלח רביעית שעה ומעט יותר:

דין בשר תפל שמלא קרח וכפור ואין ראוי למולחו עד שיפילו תחילה הקרח ממנו אז מותר לשרותו במים חמים בכלי שני אע"פ שהיד סולדת בו זו היא דין האמת אלא שאין נוהגין כן לכתחילה ובארנו דבשר שנקרש אסור למולחו עד שירפה כמו שהיה מתחילה ואם נמלח ואח"כ נקרש מיד קודם ששהה שיעור מליחה אם נפשר אח"כ טוב למולחו פעם אחרת ואם לא מלחו פעם אחרת ושהה שעור מליחה אחר ההפשר ונתבשל מותר בדיעבד:

פסק בשר תפל שמלא קרח וכפור ואין ראוי למולחו עד שיפילו תחלה הקרח ממנו השיב רשב"א שמותר לשרותו במים חמין בכלי שני אע"פ שהי"ס בו דכיון דכ"ש אינו מבשל אפי' יהא לו כח להפליט ולהבליע כמ"ש ר"ת מאחר שלא נתבש' הדם יוצא הדם ממנו ע"י מליחה או צלייה ע"כ ונמצא בתשו' הרשב"א והדין אמת אלא שאין נוהגין כן לכתחילה ולכאורה יראה דוקא בבשר תפל שעומד למלוח או לצלות ובו יצא דמו אבל בבשר ששהה במלחו ולא הודח הוה אסור שהרי אינו עומד למלוח והוי כבשר שקבל דם בעין אחר ששהה שיעור מליחה דלא מהני ליה שוב מליחה וצלייה וליתא דאנו לא ק"ל כר"ת אלא כלי שני אינו מפליט ומבליע כא' כדלעיל סי' ע"א ומ"מ בכ"ר אסור אף בדיעבד אפי' לאחר שהעבירו מן האש כדלעיל סי' פ"ג ומ"כ בהג"ה ש"ד בשר שנקרש אסור ל' למלוח כי אין ראוי לקבל המלח ולהוציא הדם כיון שנתקשה אלא עד שירפ' כמו שהיה מתחילה אם נמלח קודם שנקרש ואח"כ נקרש מיד קודם ששהה שיעור מליחה ואם נפשר אח"כ טוב למולחו פעם אחרת עכ"ל ר"א וכ"פ במר' והנה מ"ש טוב למולחו משמע מדבריו שאין חיוב גמור א"כ אי בדיעבד נתנוה לקדרה ש"ד וק' הא נראה לעינים מיד כשנקרש שקשה כמו ברזל ואין פולט שום דבר לכנ"ל דה"ק טוב למולחו פעם אחרת אף כשיפש' ולא יועיל מליחה הראשונ' ולשהותה בה כשיפשר וכה"ג בדיעבד ש"ד אבל אם נקרש קודם ששהה שיעור מליחה ובתוך כך שהה שיעור מליחתו תכף אחר שיפשר מקרישתו מדיח ונותנה לקדירה אסורה דודאי מיד כשנקר' אז לא פלט וא"כ לא שהה כשיעור מליחה ואסור:

דין גוי או שפחה שבבית ישראל מלגה תרנגולת ולא ידע הישראל אם בכלי שני ומותר או בכ"ר ואסור או הדיחו בשר מן המלח ולא ראה אם הדיחו כראוי או כל כה"ג אז אם הגוי יודע מנהג הישראל ויש ישראל נער קטן יוצא ונכנס בבית הכל מותר ואם אין הגוי יודע מנהג הישראל הכל אסור אפילו ישראל יוצא ונכנס ובארנו היכא שהישראל הזהיר את הגוי שלא ידיח הבשר שלא בפני ישראל והחציף ולא נטל רשות מישראל אפי' יוצא ונכנס כ' אסור וכל דבר שהוא בחזקת היתר ובא הגוי ואמר שנפל בו דבר איסור אין להאמין לו אפי' מסל"ת וכן קטן:

פסק כתב בש"ד וז"ל אם גוי או שפחה שבבית ישראל מלגו תרנגולת ולא ידע הישראל אם בכ"ש מלגו ומותר או בכ"ר ואסור או הדיחו בשר מן המלח ולא ראה ישראל אם הדיחו ב"פ ונתנו בקדרה או מלח בשר ולא ידע ישראל אם בכ"מ מלחו או אם הדיחו קערו' ולא נודע אם הדיחו קערה חולבת עם קערה של בשר או הדומה לזה אעפ"י שאין סומכין על דבריו של גוי לא לאיסור ולא להיתר לא לאיסור מההיא דיבמות דתניא גוי שהיה מוכר פירות בשוק ואמר פירות הללו של ערלה הן של עזקה הן פירש"י שהו' שם עיר שבא"י שפירותי' משתמרין וצריכין להתעשר ורבותי' פי' ל' גדר כמו ויעזקהו ובשביעית מדבר דתניא אי אתה בוצר מן המשומר של נטע רבעי הן לא אמר כולם כלומר לא נתכוין זה אלא להשביח מקחו לומר שהם מאילן בחור ולא להיתר אליבא דרב דאמר בשר שנתעלם מן העין אסור כו' מ"מ יש להתיר כאן אם גוי יודע היאך היהודים עושין אז הכל מותר אם הישראל יוצא ונכנס או קטן בר דיעה דמירתת הגוי פן ירגיש בו אך אם הגוי אינו יודע מנהג ישראל אז הכל אסור אפילו אם ישראל יוצא ונכנס דנימא הגוי עשה להקל טרחו כמו שרגיל לעשות ובסמ"ג הוסיף וז"ל ועוד יש טעם להתיר שאנו אומרים בע"ז פ' א"מ גוים נהי דאאיסורא לא קפדי אנקיותה קפדי וזהו נקיות להדיחו אחר המליחה וריב"א פירש שלא להתיר זה אלא ע"י טעימת קפילא ארמאה פירש זהו גוי הבקי בטעימת תבשילין לדעת אם יש בקדירה טעם מלח יותר מדאי עד כאן ואנו פוסקין כדעת השערים ומצאתי בהג"ה שאם ישראל הזהיר את הגוי שלא ידיח הבשר אלא בפניו והחציף ולא נטל רשות מישראל אפילו יודע מנהג וישראל יוצא ונכנס אסור שהרי הראה שאינו חושש מיראת רבו ובסמ"ק הקיל יותר וכ' אם יש גוי או גויה משמש' בבית ישראל ושמו הבשר בקדרה ולא ידעינן אם הדיחוה או לא נאמנין במסל"ת וכ"ש אם יודעים בטיב היהודים ואם יש שם נער או נערה יודעין בטיב הדחה או יוצא ונכנס מותר משום דמרתתי ועוד יש לנו לומר דלנקיות' קפדי ע"כ יראה מדעתו שמסל"ת לחוד מהימן אפילו א"י בטיב יהודי' וגם אין שם נער או נערה דא"ל מירתת מינייהו לשקרי והקאר"ו לא הבין כל דעתו והאריך בדברים בל"ט עוד כ' הקאר"ו והא דאמרינן בפ' הגוזל שאין העכו"ם נאמן באיסורים כ"א לעדו' אשה בלבד היינו דווקא באיסור דאורייתא אבל באיסור דרבנן נאמן מל"ת כמ"ש מהרא"י בת"ה סי' ע"ט וה"נ איסור דרבנן הוא כיון דמליח כרותח הוי דם שבשלו ואינו עובר עליו ע"כ ותימא היכי שכח מה שאמרו שם דם שמלחו אינו עובר עליו ולמה היה צריך להבי' דין ממליח כרותח ומ"ש הסמ"ג שמ"ה הגוי אינו נאמן בפירות ערלה משום דא"ל דהגוי להשביח מקחו קמכווין משמע דבלא"ה נאמן היינו בדבר שבידו אבל מה שהו' בחזקת היתר ובא עכו"ם א' ואומר שנפל בו דבר אין להאמין לו אפילו במל"ת להפסיד ממון ולאסור המותר דהא אפילו עד אחד אינו נאמן לאיסור היכא שאינו רוצה להאמין לו א"ל דמהימן לו כבי תרי וכ"ש עכו"ם מל"ת דלא עדיף וכמ"ש הרא"ש בפ' אלו מגלחין הא דעד אח' נאמן באיסורין היינו לסמוך עליו להתיר דגמרינן מוספר' לה לעצמה אבל להחמיר לא מחמירינן ע"פ עד א' ומ"כ נמי בשם מהרי"ל שפעם א' בא תינוק ואמר שנפלו חתיכה של בורית העשוי מחלב לתוך הקדרה ואמר שלא להאמין לו ואם קטן אומ' שמצ' מחט בכרס כתבתי לעיל בשם הרשב"א בא"ט בסימן ס"א:

דין דאין מחזיקין דם בבני מעי' כגון הדורא דכנתא מעיא וכרכשתא ודקין וקיבה אבל הכרס מחזיקין בו דם והמעיים שאין מחזיקין בהם דם אם מלחם בקערה אין בכך כלום ומ"מ לכתחילה יש ליזהר ואע"פ שאין מחזיקין בהם דם מ"מ מותר למולחן עם שאר בשר וגם המנהג למולחן:

אמר רב משרשיא אין מחזיקין דם בבני מעיים תרגמא הדורא דכנתא ומעייא וכרכשתא ומעייא הן הכרס הקיבה והדקין אבל כנתא גופא ולב וכבד וריאה יש בהן דם אין לאסור מטעם זה למלוח בני מעיים עם שאר בשר משום דלא טרידי לפלוט ובלעי כמו דגים דהכ' דאע"פ שאין להם דם אין בולעין דדמא משריק שריק אבל דגים דרפו קרמייהו נוח ליבלע הדם בהם ואין להתיר מטעם דשריק אם נשפך דם רותח על הצלי או אפילו דם צונן היה אסור משום דתתאה גבר ואסור כדי קליפה או אפי' כדי נטילה דדוקא דם הנפלט ונוטף עם הציר ע"י צלייה או מליחה הו' דאמרינן לעיל דשריק אבל בעיניה לא אשכחן דשריק ואע"ג דאין מחזיקין דם בבני מעיים מ"מ בשומן הדבוק בהם יש דם דאית ביה שורייקי ולכך נהגו למלחן עכ"ל הרא"ש והנה מ"ש גבי דם רותח שנשפך על הצלי דדינו בקליפה או בנטילה הוא לפי סברתו דצלי אינו מפעפע כבישול אבל לפי סברתי מליחה וצלייה כבישול א"כ נאסר כולו כמ"ש בפ' ג"ה גבי גדי שצלאו בחלבו כו' ומ"ש הכרס הוא בכלל בני מעיי' שאין מחזיקין בהן את הדם לא ק"ל הכי אלא כמ"ש המרדכי ראב"ן כתב שהראשונים לא היו מולחין כרס של בהמה משום שלא היו מחזיקין בו דם אבל עתה נהוגים למולחו דס"ל דלא הוציא רב משרשיא מחזקת דם כ"א מעים והם הדקים הכחושים אבל הכרס לא הוציא ע"כ וכתב הר"ן בשם ר"ח שהכרס אינו בכלל מעיים ומחזיקין בו דם שהרי אמרו במחט שנמצאת בעובי ב"ה שאם אין עליה ק"ד בידוע שהוא לאחר שחיט' ולדידי מיהא לא איריא דאנן הכי אמרינן שמתוך דמן מועט א"צ מליחה לפי שאותו דם המועט שבהם אינו פורש מהם בבישול וה"ל דם האיברים שלא פירש ושרי אבל לא שלא יהיה בה דם כלל שאפי' בדקין הדבר לעין שהו' יוצא מהם דם ע"י חבורה ע"כ גם אני אומר שאין ראייה מזה אבל מ"מ ראיית המרדכי היא ראייה ברורה עוד איכא ראייה אחרינא כאשר כתב הס"ת שהרי תרגמא הדורא דכנתא מעייא וכרכשתא אלמא כל שאר בני מעיים מחזיקי' בהם דם ע"כ וכתב מהרא"י בשערים שלו דהכי נהוג דכרס יש לו דין כבד לב וריאה כי הראיי' שהביא המר' בשם ראב"ן היא ברורה עוד כ' בס"ת וז"ל דקים שהם בעוגל הקיבה והטבחייא אם מלחן בקערה אין בכך כלום שהרי אין בהם דם וכן אם נתנו בקדרה רותחת בלא מליחה אמנם אין טוב למלחם בקער' ולא לתתם בקדרה קודם מליחה לפי שאינו יודע כמה אורך הטבחייא וגם הקיב' א"י ארוכה וגם שאין יודע לנקותם ונתכווץ כל השומן מעל הדקין שלא ישאר קצת משומן והרי יש דם בשומן כדפרי' ואע"פ שאין דם בטבחייא ובקבה ובדקין אין לאוסרן למלוח עם שאר בשר שיש בו דם וכן הוא מנהג למולחן עם שאר בשר ולא כמ"ש הא"ז ז בשם ר' יהודא משירל"יון לאיסור וכ"ד כל רבותינו להתי':

דין דכנתא גופא וכן שומן אווזא מחזיקין בהן דם ולכן אם נמלחו ולא הודחו באחרונה ובשלם אסור ומ"מ אם יש ס' בחתיכה ובמים נגדם מותר ואע"פ שבארנו דבשר שנתבשל בלא הדחה אחרונה צריך ס' נגד כל החתיכה מ"מ הכא מקלינן ומצרפינן הכל לשיעור ס' גם החתיכה עצמה וכן הדין בכרס ובארנו דצריך למלוח הכרכשתא בצד החיצון ששם שומן דבוק בה ולא בצד הפנ' ואסור להפך הפנים לחוץ ולמלוח ועוד בארנו דאנו נוהגין היתר בבישול הכנת' ע"י חתיכה ומליחה ובלבד שינקר היטב עוד בארנו דהא דאמרינן דאין מחזיקין דם בבני מעים דוקא מסתמא אבל אי אסמיק חיישינן ובעי מליחה:

כתב בה"ג דווקא הדורא דכנתא הוא דאין מחזיקין בהם דם הא כנתא גופא יש בהן דם דהא אית בהו שורייקי דדמא וכן פי' רש"י וכ"כ הס"ת בשם ר"ת דאפי' הדקין שאין מחזיק' בהן דם השומן מחזיקין בהן מ"ה כתב נמי בהג"ה ש"ד מסתמא כשמולחין הכרכשתא אינו מולחין אותה אלא לצד החיצון שהוא מצוי הדם בשומן שהרי אין מחזיקין דם בכרכשתא אלא בשומן ע"כ ובמר' כתב שומן אווזא שנמלחה ולא הודחה והושם בקדרה אסור דהא כנתא גופא יש בה דם ג"כ השומן הוי כבשר וצריך הדחה אחרונ' ע"כ וכ' מהרא"י בשעריו וז"ל כנתא גופא יש בה דם וצריכה למלוח יראה דגם שומן כרכשתא והיינו הטבחייא יש בה דם כיון דחזינן דבמרדכי מדמה שומן אווזא לכנתא משום דהשומן הוי כבשר ולא מחלק משו' דכנתא עינינו רואות דאית בה שורייקי דדמא ה"נ לא מחלקינן לענין שומן טבחייא וא"כ מה שהנשים מהפכין לפעמים הפנים לחוץ לא יפה הן עושין דהא הטבחייא גופא לא מחזיקינן ביה דם וא"כ אין כח במלח להפליט דם השומן שמבפנים מעבר לטבחייא ואפילו למאן דשרי נמלח מבחוץ ולא מבפנים שאני התם כיון דמבחוץ נמי הוי דם כשכליו אותו דם גרר דם שמבפנים אחריו אבל היכא שאין שום דם מבחוץ לא ע"כ ונראה בעיני נהי דנהגינין כדברי הסמ"ק והמרדכי דמחזיקינן דם בכנתא גופא וכן בשומן אווזא מ"מ עינינו רואות דלית ביה דם למראית עין וא"כ בודאי הוא מעט מזעיר ומ"ה ראיי' להקל ולהורות שאם לא הדיח באחרונה לבטל בס' בחתי' ובמים כדברי השערים דמתירין ואף דלא נהיגינן כדברי השערי' כמ"ש לעיל בפרק ג"ה סי' ל' היינו בחתיכה בשר שיש בה הרבה דם וציר דאסרינן משום שנתבשלה בדמה משא"כ בשומן ובכרס נהי דנהיגין כדברי האוסרין דמחזיקין בהן דם מ"מ כדי הוא דברי הרא"ש לסמוך עליו היכא שנמלח ולא הודח דשרי כדברי השערי' וכת' הר"ן וכנת' גופא דשרי במליחה היינו לדין הגמרא אבל בדברי הגאונים נמצא שגזרו עליה ואסרוה אלא לצלי וכן בה"ג אכן מאחר הרי"ף לא הביאה שמא אינה עיקר וכ"כ הטור בשם הרשב"א וז"ל יש גדולים שאסרוה לקדרה אפי' בחתיכה ומליחה לפי שמלאה חוטין קטנים מלאי' דם ועכשיו נוהגין היתר ואותן חוטי דם כשאדם בקי בהן מותחן ונפשלין היטב עד שלא ישאר אחד מהן ע"כ וכן המנהג ולנקר היטב אפי' בצליה וכ"כ ר"ה גאון כי שומן דכנתא יש בו וורידי' קטנים מדם ואע"פ שחתכה ומלחה אסור עד שיוציא הוורידים הקטנים ואע"פ שוורידי הצואר דיין בחתיכה ומליחה מ"מ ורידי הכנתא מרו' דקותן אין דם יוצא מהן אפי' ע"י חתיכה ומליחה כה"ג ע"כ עוד כ' הר"ן דקדק הרמב"ן ז"ל מדאמרינן אין מחזיקין דם בבני מעיים דדווקא מסתמ' הוא דלא מחזקינן הא אסמיק חיישי' ובעי מליח' ע"כ:

דין אם מלח בשר בבש"מ אותו בשר אסור כולו אף מה שחוץ לציר ואפי' לא שהה רק מעט נאסר מיד ומ"מ אם נתערב' בשר זה בין שאר החתיכות בטל ברוב היבש ביבש ודף מידרן מספיק ככלי מנוקב ואם הוחלק בדהימני אפי' אינו מודרן כו':

אמר שמואל אין מניחין בשר מליח אלא ע"ג כלי מנוק' וכ' הרא"ש כת' רב אחא משבחא מלח ע"ג כשא"מ אותו בשר אסור והכלי צריך שבירה והמולח צריך שימלח ע"ג כלי מנוקב או ע"ג קשים או על עצים כללו של דבר שכששופך מים עליו יוצאים מים לחוץ אז הבשר מותר למלוח עליו והרב הברצלוני ז"ל כ' דכי אמרינן מלח ע"ג כשא"מ הבשר אסור דווק' כשנשתהא הבשר שם כשיעור מליחתו אבל לא נשתה' שם כ"כ מותר ועוד כ' שאם מלח בשר ע"ג כשא"מ הבשר אסור ודומה כמי שבשלו בקדרה ואסור באכילה אפ' צלאו אח"כ נ"ל אע"פ שכ' רב אחא בסתמא אותו בשר אסור אינו אסור אלא מה שבתו' הציר אבל מה שחוץ לציר לא דדם אינו מפעפע למעלה וכמ"ש לעיל ולא כמו שנמצא כתב בנימוקי הרב ר"פ המולח בש' בכשא"מ אסור אפי' מה שחוץ לציר ואפי' בלא שומן וכן עשה ר"ת מעשה בתרנגולת שנמלחה בכשא"מ ואע"פ שלא שהתה שיעור מליח' אסר את כולה דלא אשכחן תלמוד' דמפליג בכשא"מ בין שהתה כדי מליחה בין שלא שהתה כדי מליחה וי"א שאין אוסר אלא מה שבתוך הציר כדין חתיכה שנפלה לתוך הציר וליתא מדא' גבי דגים ועופות שמלחו זה עם זה אסורין הדגי' ופריך אי בכשא"מ אפילו עופות ועופות נמי אסורין משמע דאסורין מע"ל קאמר דהא מדמה כשא"מ לדגים ועופות ובדגי' אסור לגמרי מע"ל ולא דמי לחתיכה שנפלה לתוך הציר שאינו אסור אלא מה שבתוך הציר התם נמלחה החתיכה כדינה ופלטה כל דמה הילכך אין אסור אלא מה שבתוך הציר דדם אינו מפעפע למעלה אבל כשנמלחה בכש"מ הכל אסור שלא יצא דמה ממנ' לפי שהמקו' דחוק כיון שאין הכלי מנוקב ואע"פ שדם האיברים שלא פירש מותר היינו דווקא שלא פירש כלל ממקומו אבל פירש ממקום למקום לא כגון הכא דכיון שמלח מיד הדם פירש ויצא ממקום למקום ואינו יוצא לגמרי כיון שאינו מנוקב ואע"פ שנתלה באילן גדול אינם דברים של טעם ומה שהביא ראייה מדגים כשל עוזר ונפל עזור גם דגים אינם אסורין כולן ואעפ"י שאמר בסתם אסור' מ"מ אין אסורין אלא כדין מלוח כרותח קאמר וכן טמא מלוח וטהור תפל אסור ע"כ אסור כדי קליפה קאמר דלא מצינו צלי אסור יותר מכ"ק או כדי נטילה וגם מה שמחלק בין חתיכה שנפלה לתוך הציר להך דהכא אינו כלום דלמה ימנע מה שבתו' הציר את העליון מלפלוט וכי חתיכה גדולה שמלח חציה וכי חציה שאינו מלח ימנע חציה המלוח מלפלוט ה"נ אע"פ שמה שבתוך הציר אינו יכול לפלוט מה שחוץ לציר פולט כדינו ומי הוא הנביא שהגיד שפירש ממקום למקום ואינו יוצא לגמרי אין אלו אלא דרכי נביאות להשחית ממונן של ישראל ומ"ש הרב הברצלוני ז"ל צריך שישהה כשיעור צלייה ובשם ר"ת ז"ל כתוב דנאסר מיד אין אני אומר לא כדברי זה ולא כדברי זה לפי שהאסור הוא מחמת שנכבש בציר ואמרינן כבוש הרי הוא כמבוש' הילכך אני אומר שהכבוש בציר ונטלו מיד א"א שיאסור לאלתר כיון שהוא צונן ושיעור כבישה הוי כאילו נתנו על האור כדי שירתיח ויתחיל לבשל אם נכבש בתוך הציר כשיעור זה נאסר כל מה שבתוך הציר ובפחות משיעור זה לא נאסר אלא כדי קליפה כדין מלוח כרותח עכ"ד והנה מ"ש דאף גבי טמא מלוח אינו אוסר אלא כדי קליפה וכן גבי דגים ועופות כו' כבר כתבתי שנאסר כולו אכן מ"ש שדם אינו מפעפע למעלה ודומה לבשר שנפל בציר הן דברים של טעם ובתשו' הרשב"א כ' ששאל הרא"ש דין זה ממנו והשיב בלשון הזה דדברים שאמר מר דברים שנאמרו למשה מסיני ואינו רואה בזה שום פקפוק שהדם אינו מפעפע ואינו נבלע ביותר מכדי קליפ' ומה שהוא בתוך הציר אינו איסור בלוע אלא מטעם כבוש הוא כמבושל ע"כ אכן מ"כ בא"ו ישן שהכי נהיגין לאסור אף מה שחוץ לציר ולא כפי' התו' והרא"ש קבלת מהרר"ש ע"כ ובתו' שלנו אינו נמצא ואולי בתו' שלו היה נמצא גם בתו' שלנו בפרק כיצד צולין כתב בשר שנפל בציר שנוהגין לאיסור אפילו לצלי ועדיפ' מיניה אוסר ר"ת תרנגולת שנמלחה בכשא"מ ומדכ' ועדיפא מיניה משמע דס"ל דלא חמיר מיניה אלא מה שהוא בתוך הציר אסור מיד אפי' לא שהה אכן מה שלמעלה אינו אסור ע"כ באה הקבלה מגדול של כל האחרונ' שלא לנהוג כתו' והרא"ש אלא מעשה רב ומ"ש הרא"ש בתשוב' וז"ל מה שהביא הרב ראייה מר"ת שעשה מעשה בתרנגולת שנמלחה בכשא"מ ואסר כולה אפשר שר"ת אסר כל התרנגולת מחמת שהוציאה מן הציר ולא נודע איזה צד היה מונח בתוך הציר והשומע שמע וטעה והאוסר עליו להביא ראייה ברורה וחזקה כי התורה חסה על ממונם של ישראל ע"כ ואין דברים אלו שוין לי לומר שכל תלמידי ר"ת טעו ושגו במעשה אשר הורה גם במרדכי כ' להדי' דברי ר"ת וכתב ואותם שבאו לדמות לבשר שנפל בציר לא מצאו ידיהם ורגליהם בבה"מ אלמא שנמנו עליו משנים רבים לאיסור ובפרט שיש להם לסמוך על דברי הגאון וגדולה מזו מצאתי נשאלתי על חתיכות בשר שנמלח בכש"מ אבל לא נמלח כעין מליחת קדירה אלא מעט במלח שבודאי נאכל מחמת מלחו מהו מי אמרי' הא דק"ל דאמר שמואל מלוח הרי הוא כרותח והוא שאינו נאכל מחמת מלחו והכא שרי דהא נאכל מחמת מלחו או דלמא ל"ש ואסרתי כי אמרתי הא דבעינן שאין נאכל מ"מ היינו לעניין זה שיש לאסור זה מחמת זה המלוח דומיא דההוא גוזל דנפל לכדא דכמכא בפרק כ"ה אבל הכא א"א שלא יוציא המלח כל דמו מן הבשר ואותו הדם חוז' ונבלע בבשר ויאס' כיון שהכלי אינו מנוקב ע"כ א"ז:

גם כתב הא"ז וז"ל תרנגולת דר"ת לא שהתה שיעור צלייה גם לא היה בה כ"א מעט ציר מ"מ אוסרת וכן היה נוהג ר"י זצ"ל ע"כ וכתב מהרא"י בשערי' וז"ל אפי' לא שהת' רק מעט מיד נאסר דאין שיעור בדבר הכי נהוג ע"כ ונר' בעיני מה שכתב מהרא"י ואין שיעור לדבר דמ"ה כתב כן לומר אע"פ שס' א"ז אפכא מסיק וגם לא היה בה כ"א מעט ציר א"כ משמ' דשהיית' מעט בעי' וכ"כ באשר"י במעשה דר"ת וז"ל וכן עשה ר"ת מעשה בתרנגולת שמלחו בכשא"מ ואע"פ שלא שהת' כשיעור מליחה דמשמע ששהתה כו' לכן אמר אין שיעור לדבר ומיד נאס' וכן משמע מלשון הרא"ש שכתב וז"ל ומ"ש ר"ת ז"ל דנאסר מיד כו' א"כ משמע דמיד אוסר ואחר כל משא ומתן אני או' נהי דנהיגין לאיסור כדברי ר"ת וכן המעשה של רש"י סי' ע"ה בבשר ששהה כבר שיע' מליח' ואח"כ שמוהו בכלי כו' נוהגין לאיסור לכתחילה ואף בדיעבד בפני עצמו אבל נתערב באחרו' ולא ידעינן אפי' חד בתרי בטל דמאחר דמדאוריית' אין כאן איסור דחד בתרי בטל לעולם אלא שמדרבנן אסור עד ס' כבישול כדאי הם רש"י במעשה שלו והרשב"א והרא"ש במעשה דר"ת להתירם כה"ג מאחר שהאיסור אינו ידוע ופרסות רגלים שלא נחתך שאין לאסור אלא מה שבתוך הקליפ' כבר כתבתי זה בפג"ה סימן י"ב ובשר שנמלח בכש"מ ועל גבי דף שאינו מודרן פסק הא"ז שאסור אפי' שה' מעט צריך הגעלה הכלי והדף והבש' מותר עד שישהה שיעור מליחה ע"כ וכבר כתבתי דלא ק"ל הכי אלא הבשר נאסר מיד וז"ל מהרא"י בשעריו וכ' בא"ז המלוח ע"ג דף שאינו מודרן אסור יראה דאיכא לאוקמי הך כגון שהדף אינו הוחלק ברהיטני שאז אין כח לדם לצאת להיות משריק שריק ונפל אבל אם הוחלק ברהיטני שרי כי היכי דלא ליפלגו הגאונים וכמדומה לי שאין נזהרין כ"כ לעשות הדפין במודרן כשמולחין עליהן בשר כגון לייב' שאז רגילין למלוח על הדפין אע"ג שכת' א"ז יש לעשות בעניין שיצאו המים מיד אפשר ר"ל רוב מים ולא טיפין מעטין דאל"כ אפי' במודרן נדבקים טיפין שלא ישתרקו ונהי נמי שהדם יורד טיפין מ"מ אינו חוזר ונבלע אלא א"כ אינו יכול כלל לצאת ולזוב ע"כ והנה מה שכתב כי היכי דלא ליפלגו הגאונים פי' לפי שהמרדכי כתב וז"ל אמר שמואל אין מניחין בשר אלא ע"ג כלי מנוקב וה"ה ע"ג שלחן ע"כ וכן לשון ס"ה ועל דף פשוט מותר למלוח ע"כ אלמא דהני גאונים ס"ל דשרי למלוח אף שאינן מודרן וכי היכי שלא ליחלקו עם הא"ז דאסור צריך לחלק דמיירי הא"ז כשאינו הוחלק ברהיטני והמנהג כדבריו:

דין בשר ששהה ג' ימים בלי מליחה ומלחו והדיחו וחזרו ומלחו אותו בכלי שאינו מנוק' דאין כאן מיח' כלל:

נשאלתי ממשכיל א' על בשר ששהה ג' ימים בלא מליחה ואח"כ מלחו אותו בכלי מנוקב בשיעור מליח' ואח"כ הדיחו אותו וחזרו ומלחו אותו והניחו אותו בכשא"מ ולא שהה בו כשיעור כבישה מה דין בשר זה אם נאסר בשר זה מיד וגם כולו כדין בשר שנמלח בכשא"מ דק"ל כר"ת לאסור כולו וגם מ"ד או לא דנוכל לומר שהרי כתבו המחברים דהא שר"ת אוסרו כו' היינו משום שהמלח פי' הדם בחתיכה ממקו' למקום וגם מה שאוסרו מיד כת' הרשב"א בת"ה הטעם משום שהצי' שזב נעשה מיד רותח וחוזר נבלע מיד בחתיכה כי הציר מיד שזב הוא רותח וא"כ נוכל לומר בנדון דידן במליחה שנייה לא פי' ממקו' למקום וגם לא זב לכלי כי כל מה שיוכל המלח לפעול בזה הבשר כבר עשאוה במליחה הראשונה כשהיה בו כשיעו' מליחה ומה שלא פעל במליחה הראשונה מפני שנתקשה הדם בבשר גם בשנייה לא יעשה וממ"נ הוא או אמרינן אע"פ שאין כח במליחה להפליט כל דם שבבשר זה מ"מ תמיד יפלי' ויפריש דם שבו מעט מעט בכל מליחה ומליח' ונאסר במליחה שניי' ולא אמרי' ממ"נ דלעי' ואעפ"י שלכאורה נראה פשיטא סבר' אחרונה מ"מ כתבתי זה משום דכי דייקינן חזינן דלאו מילתא פשיטא הוא ובמחלוקת הגאוני' תליא מילתא דכזה ממש מצינו מחלוקת בין ר"ת ואשיר"י אכלי שצריך ליבון אם מותר לאכול בו רותח שר"ת התירו מטעם ממ"נ ואומר שכל מה שאפשר ליצא מן האיסור ע"י אכילת רותח כבר יצא ע"י הגעלה ומה שלא יצא ע"י הגעלה גם ע"י אכילת רותח לא יצא ופליג עליה הרא"ש ואומר אע"פ שהגעלה אינו מוציא כל האיסור שבכלי מ"מ תמיד מעט מעט יפליט וא"כ היה נר' לאסור ג"כ בנדון דידן כדברי הרא"ש דהתם כי אליו הסכימו האחרונים הרשב"א והר"ן גם ראייתם ברורה מכלי חרס שאינו יוצא מדי דפיו כמבואר בדבריהם אכן כיון שכתב הרא"ש קשו' אדברי ר"ת במ"ש שמולח בכש"מ נאס' מיד ואפילו מה שחוץ לציר שהוא חומרא גדולה ושאין לדברים אילו שורש ואליו הסכים הרשב"א בתשובה בפשיטו' רק שאנו קי"ל כר"ת שקבלת האחרונים הכריעו ע"כ כי אסרי' לההוא בישרא עבדינן דלא כמאן לא כר"ת דלדידי' שרי מטעם שכתב גבי הגעל' דלעיל ולא כהרא"ש והרשב"א דלדידהו שרי דלא נאסר מולח בכש"מ מיד ומה שחוץ לציר ואיך נתפס סברת שניהם להחמיר גבי בשר ששהה ג' ימים בלא מליח' שבלאו הכי הוא חומרא יתירא מצד עצמו כי כבר תמהו רבים על זה הדין של הגאונים שאסרו לקדרה בשר ששהה ג' ימים בלא מליחה מאחר שאין לדין זה מבו' בתלמו' גם הריב"ש שדא בה נרג' והביא ראייה גדולה מאומצא דאסמיק דשרי לקדרה אחר מליח' כו' והאריך וקצרתי עוד כתב בסוף השאלה שאם נכבש בתוך הציר דפשיט' בעיניו דנאסר הבשר מכח הציר תשובה יראה לפי ע"ד דאין בו איסור כלל ולאו מטעמיה שכ' המשכיל דלמה נחמיר שתי חומרות כו' זה אינו שהחומרות אינם סותרים אהדדי ולמה לא נוכל להסכים עם סברת הרא"ש שפולט במעט מעט כו' וסברת ר"ת בבשר שנמלח בכשא"מ שנאסר מיד ע"י שפי' הדם ממקומו ואין לו כח לצא' גם מה שפשו' בעיניו שאם יכבש בתוך הציר שאסור לא נהירא בעיני אלא נר' דאינו דומה כלל להא דהגעל' שחולק הרא"ש על ר"ת משו' דהגעלה וליבון הם שני ענייני פליט' מכח חום האש אלא שהאחד מפליט יותר מחבירו כי כח הליבון הוא ידוע שגדול יותר מכח החום הגעלה כמו שחום הגעלה יותר הוא מכח עירוי ומ"ה חיישינן דשמא ע"י הגעלה ראשונה שחלש כחו אינה יוצא כולו ונתוסף עליו חום אחר שחתך בו רותח מפליט יות' לפי שנתוסף עליו חום אח' מה שאין כן במליח' שלא מצאנו כחו' נוספות במליח' ואין חילו' בין שהה שעה אחת במלחו או שנה או נמלח פעם אחת או מאה פעמי' כמו שמצינו בכח חום האש להדיא כחות מופלגות ומ"ה נראה פשוט אם לא יצא במליחה ראשונה שוב אינו יוצא במליחה שנייה ואם יצא במליחה כבר יצא כל דמו ע"י מליחה ראשונה ובפרט מליחה ראשונ' שהיא עיקר להוציא הדם שיותר הוא כרותח ממליחה שנייה כאשר חילק מהררא"י לעניין מלוח הרי הוא כרות' ולכן נראה בעיני שאם הודח אחר מליחה ראשונה אין בו אסור כלל ואפי' אם נמצא בו ציר מוהל בעלמא הוא דהא מעש' של רש"י שחלקו עליו התו' אינו אלא משום שלא הודח אבל הודח לית ביה חשש כלל ה"נ בהאי גוונ':

דין השובר מפרקת של בהמה קודם שתצא נפשה הרי הוא מכביד את הבשר וגוזל את הבריות במכירתה וגם לעצמו אסור לאכול חי בלא מליחה אבל במליחה מותר לבשלו וגם מותר לאכלו בצלי בנצלה כל צרכו ומ"מ לכתחילה אסור לשבר מפרקתא וכל קירוב מיתה אפילו אינו רוצה לאכול באומצא ואפילו אינו רוצה למכור ממנו לבריות:

אמר שמואל משום ר' חייא השובר מפרקת של בהמה קודם שתצא נפשה הרי זה מכביד את הבשר וגוזל את הבריות ומבליע דם באיברים איבעיא להו היכי קאמר מכביד את הבשר וגוזל את הבריו' משום דמבלי' דם באיברים הא לדידי' ש"ד או דילמא לדידיה נמי אסור תיק"ו פי' רש"י תרתי איסורא קא חשיב חדא דגוזל את הבריות וחדא דמבליע דם ושוב אינו יוצא ואוכל דם וא"כ אסור אף במליחה וכן דעת העיטור אבל הרי"ף והרא"ש גורסין איבעי' להו הואיל ומבליע דם באיברי' מי שרי לאכול מיניה באומצא או לא תיק"ו וק"ל כל תיקו דאיסורא לחומרא וכן הוא גירסת ר"ג מאור הגולה כאשר כ' הסמ"ג וכתב הר"ן דלפי גירס' זו דוקא באומצ' דהיינו חי בלא מליחה הוא דמיבעיא לן אבל לצלי א"נ לקדרה ע"י מליחה פשיטא דשרי דנורא שאיב ונורא מפיק לה שאע"פ שאין לו כח להוציא דם הנבלע הבא ממקום אחר מוצ' הוא את זה ע"כ וז"ל הרשב"א בחידושיו אבל רש"י ז"ל אינו גורס באומצא אלא הא לדידיה אי בעי למיכל מיניה ופי' ז"ל אפי' במליחה וסלקא בתיקו וא"כ לדבריו יש לחוש לדברי הרב להניח הבהמה לגנח ועד שתמות לגמרי שלא ישבו' מפרקתה ואפי' בעי לה לקדרה עצמה והרמב"ן ז"ל הכריע כגירסת הספרים מדלא קאמר ומאכיל דם את הבריות שזו עבירה קשה שבכולן אלא ודאי מדנקט גוזל את הבריות ושבקיה לאיסור מאכל דם ש"מ דלקדרה וא"נ לצלי ליכא למיח' ומשום דלא נקט ומאכיל דם את הבריות דלמיכל באומצא לא חיישינן דאומצא לא שכיחא אלא ודאי הדעת נוטה לגירסת הספרים וסלקא בתיק"ו ובאומצ' מיה' אסור ובצלי נמי עד דנצל' כל צרכו דאי לא נצלה כל צרכו ה"ל באומצא אלא דתמיה אלי דהא דאיבעי' לן אי שרי למיכל באומצא או לא בבשר דלית ביה חוטי קא מבעיא לן דאי באית ביה חוטי אפילו בלא שבר מפרקת אסור באומצא דהא סתם בהמה לא נשחטו הוורידין דהא אינה צריכה כדאמ' רב חסדא לא לכל אמר ר' יהודא אלא בעוף הואיל וצולהו כולו כאחד אבל בבהמה הואיל ומנתח' אבר אבר ל"צ וכיון שכן סתם בהמה דאית ביה חוטי אסור באומצא אלא נודע בה שכשחטו חתך הוורידין והכא בסתם בהמ' קא מיירינן א"ו אית לן למימר דבשר דלית ביה חוטי קא מיבעי' לן וא"כ אפי' באומצא אמאי אסור דהא דם האיברים שלא פי' שרי וי"ל דבשעת השחיטה דם האיברים מתחיל ממקומו לצאת דרך בה"ש וכששובר מפרקת הדם חוזר ונבלע בבשר וה"ל דם שפי' ממקום זה ונבלע במקום זה ולישנא דקאמר מבליע דם באיברים הכי משמע ע"כ ודברי הרמב"ן מוכרעין שאם היה בה איסור בכל עניין א"כ א"א דהוי מישתמיט תלמודא מיניה אלא ודאי שרי לבשל במליחה וכן בצלייה לפי' ריב"א שפי' לעיל בפ"ק דבעי מליחה מועטת ה"נ הכי ולשאר גדולים החולקים עליו אפי' בלא מליחה אלא לאכול באומצא הוא דאסור בלא מליחה וכמו שפי' הרשב"א ועיקר ומ"מ לכתחילה אל יעשה כך לשבר את מפרק' קודם שתצא נפשה אע"פ שאין דעתו לאכול באומצא ובפרט האידנא שאין דרך לאכול בשר באומצא מ"מ ראוי לחוש לדברי רש"י לכתחילה דס"ל שנאסר הבשר אפי' במליחה לקדרה ולצלי וכ' בשה"ל על הא דשובר מפרקת של בהמה וכיון שכן אסור לקרב מיתת הבהמה לאחר השחיטה ע"י הושט' סכין בלבה מפני שמתה ואין בה כח להתאנח ולהוציא דמא והרי הוא נבלע באיברים ע"כ וכן נראה עיקר דלאו דוקא שובר מפרקת קאמר ולא כמ"ש הא"ז והוא הג"ה ברא"ש דוקא שובר המפרקת כי מחמת יסורי שבירה אין בה כח להתאנח ולהוציא דם אבל חותך לא אסור ע"כ וליתא אלא שכן הדרך וה"ה כל קירוב מיתה:

דין דבשר היה ועוף בחלב דאורייתא ובארנו דבשר בחלב אסור בין בבישול בין באכילה ואסור בהנאה ומן התורה אינו אסור באכילה אלא דרך בישול ומיהו מדרבנן אסור אפי' אינו דרך בישול וא' נשרה יום שלם או ע"י מליחה אסור מדרבנן ואסור בהנא' ובארנו דבש' בהמה טהורה בחלב בהמה טמאה או בשר בהמה טמאה בחלב טהורה מותר לבשל ומותר בהנא' ובארנו דאיסור בשר בחלב ל"ש בחלב אמו ול"ש בחלב אחרת והמבשל שליל בחלב חייב וכן האוכלו והמבשל בחלב שחוטה או בשר שבשל בחלב של זכר בכולן פטור ואין לוקין משום בשר בחלב ודם או שליא שבשלו בחלב פטור:

מתני המעלה את העוף עם הגבינה על השלחן אינו עובר בלא תעשה ופריך תלמודא הא אוכלו עובר בלא תעש' ש"מ בשר עוף בחלב דאורייתא אימא המעלה את העוף עם הגבינה על השלחן אינו בא לידי לא תעש' ואף דבגמרא דחיה כי משום דבתחילת פרקין בעי לאוקמי כולה מתני' ר' עקיב' אבל אין זה הכרח כדפרי' לשם וא"כ האי נמי דיחוי הוא אבל הלכה דבשר חיה ועוף בחלב דאורייתא ונחזור למשנה בשר בהמה טהורה בחלב בהמה טהורה אסור לבשל ואסור בהנאה בשר בהמה טהורה בחלב בהמה טמאה בשר בהמה טמא' בחלב בהמה טהורה מותר לבשל ומות' בהנאה ר' עקיבא אומר חיה ועוף אינה מן התורה שנאמר לא תבשל גדי בחלב אמו ג"פ פרט לחיה ועוף ובהמה טמאה רבי יוסי הגלילי אומר נאמר לא תאכלו כל נבלה ונאמר לא תבשל וגו' את שאסור משום נבלה אסור לבשל בחלב עוף שהוא אסור משום נבלה יכול יהא אסור לבשל בחלב ת"ל בחלב אמו יצא עוף שאין לו חלב אם ואין הלכה כר' עקיבא ולא כר' יוסי הגלילי לפי מ"ש ומסיק אמר שמואל ג"פ כתוב גדי חד לרבות שאם בשל חלב בחלב וכן בשר נבלה בחלב ופליגי בה בסוגיא ר' אמי ורב אסי חד אמר לוקה וחד אמר אינו לוקה ובמסקנ' הסוגיא אומר דלא פליגי דמ"ד לוקה על בשולו קאמר ומ"ד אינו לוקה באכילתו לפי שאין איסור חל על איסור והכי ק"ל דאין איסור חל על איסור היכא דליכא איסור כולל או מוסיף וחד לרבות את השליל וחד למעוטי בהמה טמאה אבל להוציא את הדם ולהוציא את השליא לא צריך קרא דדם לאו בשר נינהו ושליא פירשא בעלמא גם מכאן ראייה דאין הלכה כר' עקיבא דהא שמואל לא ממעט אלא בהמה טמאה ולא חיה ועוף אלא כמו שאמרינן בברייתא דבכלל גדי נכלל ולד השור ולד העז עד שיפרוט ויאמר גדי העזי' ולא נאמר גדי בחלב אמו אלא שדיבר הכתוב בהוה א"כ ה"ה נמי לחיה ועוף שהרי אף הן בשר ועוד דרשינן בחלב אמו ג' פעמים בחלב אמו ולא בחלב זכר אם נשתנה הוא והיו לו דדין בחלב אמו ולא בחלב שחוטה שאינה ראויה להיות אם בחלב אמו ולא בחלב טמאה ואין לי אלא בחלב אמו גדי בחלב פרה ורחל מניין ת"ל בחלב אמו דמאח' שכתו' באחד מהן בחלב אמו היה יכול לכתוב בשנים האחרים באמו והייתי יודע שר"ל בחלב אמו היא עצמה בחלבה מנין ת"ל בחלב אמו וכתב הסמ"ג כל הדברי' שנאמרו בתורה שבעל פה נמסרו והסמיכום על המקרא ועיקר המקרא דרשינן ג"פ לא תבשל אחד לאיסור אכילה ואחד לאסור בישול ואחר לאיסור הנאה וכתב הטור מדברי הרשב"א שנכתב אכילה בלשון בישול להודיע דלא חייב משום איסור בשר בחלב אלא אחר בישול ומ"ה אמרינן בשר בחלב חידוש הוא דאילו תרו ליה כולא יומא בחלב' שרי פי' מדאורייתא אבל מדרבנן אסירי בכל עניין והרמב"ם כתב וז"ל שתק הכתוב מלאסור האכילה אלא מפני שאסר הבישול כלומר אף בישולו אסור ואין צריך לומר אכילתו כמו ששתק מלאסור הבת מאחר שכתב בת הבת והוא תפס מדרש דויקרא רבא ושתיהן אמת דבודאי סמך הכתוב באיסור אכילה אאיסור בישול אבל מ"מ צ"ל אמאי לא כתב לא תאכל גדי בחלב אמו אלא לאשמועינן דאינו נאסר אלא דרך בישול וכתב בא"ז יש להסתפק בשר בחלב שאמרו חכמים כגון ששהה בצונן יותר מיום א' או ע"י מליחה אסרוהו בהנא' אם לאו והמתיר בהנא' אין מוחין בידו כל כמה דלא אשכחן ראיי' לאיסור' כ"כ המר' והרמב"ם כתב להדיא דשרי בהנאה ובבישול כל אותן שהן דרבנן ולא נהיר' דלא מצינו שחלקו חכמים בדבריה' כ"א ביין נסך שאסרו איזה נגיעה בשתייה ואיזו נגיעה בהנאה כפי אשר נמנו עליו בתחלה וקבעו כך איסורא אבל בשאר איסורא דרבנן אין לחלק ומ"ה לא מחלקינן באיסור חמץ בין דאורייתא ודרבנן ועוד מאחר דבשאר דוכתין חשבינן שרייה כבישול וכן מליחה אלא דגזירת הכתוב הוא דגבי בשר בחלב שרי משום דדרך בישול אסרה תורה ואפ"ה אסרו רבנן ולא חילקו בין בשר בחלב לשאר איסורים וא"כ חוזר לדוכתא והוי כאלו נתבשל ואסור בהנאה אבל מ"מ אני מורה שמותר לבשל בשר בהמה טהורה בחלב של טמאה או איפכא וליהנות הימנו שהרי לא גזרו עליו חכמי' מידי שכבר אסורה באכילה:

הני מילי דמן. כלומר הני מילי לגבי דם וכגון בכלי שאינו מנוקב דבתר דפלט הדר בלע: אבל צירן. זיעה הוא ולא מיתסר והכא לדם ליכא למיחש דמנוקב הוא וא''כ כשרה וכשרה נמי: קמ''ל. דציר אסור וציר נוח ליבלע הוא: מאי לאו שניהם מלוחים. ושמע מינה ציר נמי לא מיבלע כל זמן שעסוקים בפליטה וש''מ צירן מותר לא גרסינן: תפל. מבלי מלח דהשתא לא פליט טמא מידי אבל שניהם מלוחים דטמא נמי פליט אסור וכ''ש טמא מליח וטהור תפל: הא שניהם מלוחים שרי. דשניהם טרודים בפליטה: רב הונא דלא בעי הדחה ברישא בדחלליה בי טבחא כל רחיצת הבשר מתרגמינן חילול: מילחא גללניתא. מלח גסה שלמי''א: ומנפיץ ליה. למילחא לאחר זמן מפני שהדם נבלע בה אבל מלח דקה אין צריך לנפץ שהיא נתכת מעצמה: אין מחזיקין דם. אינן בחזקת דם ליאסר אם לא נמלחו: הדרא דכנתא. דקין שסביב הכנתא אנטרי''ל: ומעיא. קבה וכרס ושאר הדקין: וכרכשא. טבחייא אבל הלב והריאה והכבד וכנתא גופה יש בהן דם וצריכין לימלח: אלא ל''ש. ומותר וטעמא כדפרשינן לעיל (דף קיב: ד''ה ועופות) דכל זמן שטרודים לפלוט אינן בולעים וכשנח זה כבר נח זה: הרי זה מכביד את הבשר. לפי שבשעת שחיטתה היא טרודה להוציא דם וכששובר מפרקתה מתוך צרתה אין בה כח להתאנח ולהוציא דם והיא נחה ושוקטת והדם נבלע באבריה ומכביד הבשר ונמצא גוזל את הבריות כשהוא מוכרה במשקל והדם שוקל: איבעיא להו היכי קאמר. האי ומבליע דם דקתני כוליה חד איסורא הוא וה''ק מכביד את הבשר ונמצא גוזל את הבריות הוא משום דמבליע דם שמכביד את משקלה והבלעת דם לפרושי גוזל את הבריות נקט לה: הא לדידיה. דליכא למימר משום גזילה שרי לפי שהוא חוזר ויוצא ע''י מלח: או דילמא לדידיה נמי אסור. ותרתי איסורי קחשיב חדא דגוזל את הבריות וחדא דמבליע דם ושוב אינו יוצא ואוכל דם: מתני' אינו עובר בלא תעשה. היא גופה לא איצטריך דהעלאה לאו דאורייתא אלא דיוקא דילה איצטריך למידק מינה הא אוכל עוף בחלב עובר ולאפוקי מדרבי עקיבא דאמר פרט לעופות: גמ' אינו בא לידי לא תעשה. כלומר אין לחוש שמא יאכלנו ויעבור עליו דאי נמי אכיל ליה לא עבר: מתני' מותר לבשל ומותר בהנאה. דאין בו משום בשר בחלב כדיליף בגמרא ובאכילה מיהא אסור משום איסור טמאה: פרט לעוף וחיה ובהמה טמאה. גדי פרט לעוף שאינו בהמה גדי פרט לחיה שאינה בהמה דאע''ג דחיה בכלל בהמה אתא קרא יתירא ומפקיע גדי ולא את הבהמה טמאה אבל בהמה טהורה דלאו גדי כגון פרה ורחל איתרבאי מקראי כדקתני בברייתא בגמרא: נאמר לא תאכלו כל נבלה ונאמר. באותו פסוק עצמו לא תבשל גדי בחלב אמו דמשמע כל שנוהג בו איסור נבלה יש בו משום בשר בחלב: גמ' מנהני מילי. דכל בהמה במשמע:

ולימא ליה מדשמואל. אע''ג דברייתא עדיפא בברייתא לחוד לא סגי אלא מכח מילתיה דשמואל דמייתי בהדה אבל בדשמואל לחוד סגי ומשני הוה אמינא הני מילי דמן וכאן אין שייך לאסור משום דמשרק שריק או כבולעו כך פולטו: מאי לאו שניהם מלוחין. אלמא לא בלע ולא גרסינן וש''מ דצירן מותר דהא משנה שלמה היא במסכת ע''ז (דף לה) דדג טמא צירו אסור ובסיפא דהך ברייתא נמי קתני טמא מליח וטהור תפל אסור: טהור מליח וטמא תפל מותר. גבי מליח כרותח לא שייך לא עילאה גבר. ולא תתאה גבר ואפילו קליפה לא בעי אע''ג דאמרינן (פסחים דף עו.) גבי עילאה ותתאה אדמיקר ליה בלע ויש ללמוד מכאן דא''צ להגעיל דפוסי גבינות העובדי כוכבים ומותר לעשות בהם גבינות לישראל ולמולחן בתוכן דהוי כמו טהור מליח וטמא תפל דאין שייך מליחה בעץ ולא נעשה עץ רותח ע''י מליחה ומעשים בכל יום דמלח בקערה שמשתמשין בה בשר לוקחים ממנו לתת ממנו בחלב והמחמיר תבא עליו ברכה: אין מחזיקין דם בבני מעיים. לאסור מטעם זה למלוח בני מעיים עם שאר בשר משום דלא טרידי לפלוט דבלעי דם כמו דגים דהכא דם משרק שריק אבל דגים רפו קרמייהו כדפי' לעיל (דף קיב: ד''ה ודגים) ואין להתיר מטעם שריקה אם היו שופכין דם על הבשר בשעת צליה דדוקא דם הנפלט נופל עם הציר ע''י צליה או ע''י מליחה כדאמר לעיל (דף קיא.) דשריק אבל היכא דהוי הדם בעיניה לא אשכחן: אלא ל''ש. ומותר בכל ענין אע''פ שמניח השניה על אותה שנמלחה תחלה כדפרישית לעיל: בשר בהמה טהורה בחלב בהמה טהורה כו'. הוא הדין בשר עוף לרבנן דאסור מן התורה דדוקא ר''ע הוא דאמר חיה ועוף אינם מן התורה ונפקא לן מדדריש לקמן את שאסור משום נבלה אסור לבשלו בחלב:

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מומלץ להירשם על מנת לשמור את התגובה בחשבון הפרטי שלך.
הערה אישית

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד