חולין קיד ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קיד - א

ואיכא דאמרי: אבישול - כולי עלמא לא פליגי דלקי.

כי פליגי - אאכילה.

מאן דאמר אינו לוקה, דהא אין איסור חל על איסור.

ומאן דאמר לוקה, משום שסבר, להכי אפקה רחמנא לאכילה בלשון בישול לומר לנו - כיון דאבישול לקי, אאכילה נמי לקי.

ואיבעית אימא: מר אמר חדא, ומר אמר חדא ולא פליגי.

והיינו, זה שאמר לוקה דיבר על בישול, כי בחלב אין איסור בישול ואין פה איסור חל על איסור.

וזה שאמר אינו לוקה דיבר על אכילה, שאם התרו בו רק משום אכילת בשר בחלב ולא התרו בו משום איסור אכילת חלב, אין הוא לוקה כלל משום שלא יכול לבוא איסור בשר בחלב ולחול על איסור חלב.

מיתיבי: המבשל בשר במי חלב מים הנפרדים מהחלב - פטור.

דם שבשלו בחלב - פטור.

העצמות והגידים והקרנים והטלפים שבשלן בחלב - פטור. ^[76] הפגול והנותר והטמא שבשלן בחלב חייב על אכילתן גם משום אכילת בשר בחלב!

ורואים שחל על פיגול ונותר וטמא איסור בשר בחלב וכפי שהגמרא למדה קודם מהריבוי "גדי" שחל איסור בשר וחלב על איסורים אחרים!?

ומשנינן: לא מהריבוי של "גדי" לומדים זאת, אלא האי תנא סבר, איסור חל על איסור בכל האיסורים, ואינו אוחז מהכלל של אין איסור חל על איסור.

וזה שלמדנו בברייתא זו "המבשל במי - חלב פטור", מסייע ליה לריש לקיש.

דתנן: מי חלב - הרי הן כחלב.

והמוחל שהוא המשקה הזב מן הזיתים - הרי הוא כשמן.

ועל משנה זו אמר ריש לקיש: לא שנו שיש למי החלב חשיבות של משקה כמו לחלב עצמו אלא להכשיר את הזרעים, לקבל טומאה אבל לענין בישול בשר בחלב - מי חלב אינן כחלב.

תנו רבנן: "לא תבשל גדי בחלב אמו".

אין לי שאסור לבשל גדי אלא בחלב אמו שהיא עז.

גדי שאסור לבשל בחלב פרה ורחל - מנין?

אמרת קל וחומר: ומה אמו, שלא נאסרה עמו בהרבעה, שהרי הגדי והעז מין אחד הם, נאסרה עמו בבשולו. פרה ורחל, שנאסרו עמו בהרבעה שהם שני מינים - אינו דין שנאסרו עמו בבשולו!?

תלמוד לומר מפסוק שני - "בחלב אמו".

ותמהינן: מדוע צריך את הפסוק השני של "בחלב אמו"?

והא למה לי קרא, הא אתיא ליה בקל וחומר!?

אמר רב אשי: משום דאיכא למימר - מעיקרא דדינא פירכא!

מהיכא קא מייתית לה - מאמו של הגדי, שיש בה קולא, שלא נאסרה עמו בהרבעה.

ועל כך אפשר להקשות: מה לאמו, שכן נאסרה עמו בשחיטה, כדכתיב "ושור או שה, אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד" [וכוונת הפסוק לאם ובנה], תאמר בפרה שלא נאסרה עמו בשחיטה! שאין הפרה יכולה להיות אמו של "גדי" אלא של "עגל".

הילכך, תלמוד לומר "בחלב אמו". ולומדים מריבוי הכתוב לאסור בשר פרה ורחל בחלב גדי [תוספות]. [ועיין ברש"י].

תניא אידך: "בחלב אמו" השלישי שכתוב - למה בא?

אין לי אלא בחלב אמו כשעדיין לא נכנסה לדיר למעשר בהמה, והרי היא נכנסת עמו לדיר להתעשר.

בחלב אחותו גדולה שכבר התעשרה - מנין?

רש"י הביא בתחילה ביאור שהמדובר בפרה, ולמסקנא [בעמ' ב'] ביאר שהמדובר בבהמה שכבר התעשרה. הביאור בהמשך הוא לפי מסקנת רש"י.

אמרת קל וחומר: ומה אמו, שנכנסה עמו לדיר להתעשר, נאסרה עמו בבשול. אחותו, שלא נכנסה עמו לדיר להתעשר, מחמת שהתעשרה מכבר, אינו דין שנאסרה עמו בבשול!?

הילכך: תלמוד לומר כתוב שלישי - "בחלב אמו"! ותמהינן: והא, למה לי קרא, הא אתיא ליה בקל וחומר!?

אמר רב אשי: משום דאיכא למימר - מעיקרא דדינא פירכא!

מהיכא קא מייתית לה, מאמו.

מה לאמו, שכן נאסרה עמו בשחיטה, תאמר באחותו גדולה, שהיא כאמור, עיזה אחרת, שכבר התעשרה, שלא נאסרה עמו בשחיטה.

ולכן תלמוד לומר "בחלב אמו".

אשכחן אחותו גדולה שכבר התעשרה.

אחותו קטנה שעדיין לא נתעשרה - מנין?

אתיא מביניא - מאמו ומאחותו הגדולה.

ופרכינן: מהי תיתי?

אם תיתי מאמו,

איכא למפרך: מה לאמו, שכן נאסרה עמו בשחיטה!

אחותו גדולה תוכיח שלא נאסרה עמו בשחיטה ובכל זאת נאסרה עמו בבישול.

מה לאחותו גדולה שלא נכנסה עמו לדיר להתעשר, שהרי התעשרה כבר.

אמו תוכיח!

וחזר הדין. לא ראי זה כראי זה, ולא ראי זה כראי זה,

הצד השוה שבהן שבאמו ובאחותו הגדולה שהוא בשר ואסור לבשל בחלב,

אף אני אביא אחותו קטנה, שהוא בשר, ואסור לבשל בחלב.

ופרכינן: אי הכי שאחותו הקטנה נלמדת משניהם, מאמו ואחותו הגדולה, אחותו גדולה נמי תיתי מביניא מאמו ופרה ולא צריך פסוק, אלא נלמד כך: ומה אמו שנכנסת עמו לדיר להתעשר נאסרה עמו בבשול, אחותו הגדולה שאינה נכנסת עמו להתעשר מפני שכבר נתעשרה לא כל שכן שתאסר עמו בבישול. ואם תדחה ותאמר מה לאמו שכן נאסרה עמו בשחיטה, הרי פרה תוכיח שלא נאסרה עמו בשחיטה באותו יום שהרי אינה אמו ובכל זאת נאסרה עמו בבשול, וכפי שלמדנו מ"בחלב אמו" השני.

ואם תקשה מה לפרה שנאסרה עמו בהרבעה ואינה מתעשרת עמו, אומר לך - אמו תוכיח, שמותרת עמו בהרבעה ומתעשרת עמו, ובכל זאת אסורה בבשול עמו. וחזר הדין, ונלמד משתיהם בין בשר אחותו גדולה ובין קטנה!?

ומשנינן: אין הכי נמי!

אלא, "בחלב אמו" השלישי למה לי?

מבעי ליה לכדתניא. "בחלב אמו". אין לי אלא גדי שאסור לבשלו בחלב אמו.

הערות

^[76] דעת הרא"ש היא, שנסיובי דחלבא נחשב חלב מן התורה, ומי חלב נחשב חלב רק מדרבנן וכן פסק השלחן ערוך סימן פ"ז סעיף ח' בשם 'יש מי שאומר', והפרי חדש כתב שיש סוברים שגם נסיובי דחלבא זה רק דרבנן. וכן משמע מתוספות [דיבור המתחיל המבשל] שמוכיחים מכותח שיש איסור דרבנן, וכותח מבואר בגמרא בפסחים [מב א] שעושים אותו מנסיובי דחלבא. וכן כתב כאן הריטב"א וכמו כן הרשב"א בתורת הבית, וכן הרמב"ן והר"ן כתבו כתוספות, ואם כן מצאנו הרבה ראשונים שאוחזים כפרי חדש. וכתב עוד הרא"ש בשם רבי אליעזר ממיץ שמי חלב אסורים בשתיה מן התורה. שהרי בעצם חלב עצמו הוא יוצא מן החי והיה צריך להיות אסור בשתיה, אלא שיש פסוק מפורש להתירו, ומי חלב כיון שאינם כלולים בהיתר של חלב, אם כן הם חוזרים לכלל שהיוצא מן החי אסור. ומקשה על עצמו, איך יתכן שכשהיו המי חלב בתוך החלב היו מותרים וכשנפרדו נאסרו, ומתרץ על זה שמצאנו כך בדם האיברים שכל זמן שבלוע בבשר הרי הוא מותר וכשפורש - נאסר. אולם כתב הרא"ש שרבינו שמחה חולק ודעתו שאף שלגבי איסור בשר בחלב, מי חלב לא נחשבים כחלב, מכל מקום לגבי ההיתר של יוצא מן החי הרי הם בכלל חלב ומותרים. והובאו שני הדעות בשלחן ערוך סימן פ"ז סעיף ה' וכתב הרמ"א שהמנהג כסברא הראשונה שמי חלב מותרים [צדק אברהם].

כיון שעל אכילה של חלב שהתבשל בחלב לא לקי [אינו לוקה] משום איסור בשר בחלב (שהרי אין איסור בשר בחלב חל על איסור חלב), אף על הבישול של חלב בחלב נמי לא לקי [גם כן אינו לוקה].

ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] בהסבר דעותיהם של ר' אמי ור' אסי להיפך: על הבישול של חלב בחלב — כולי עלמא לא פליגי דלקי [הכל אינם חלוקים שלוקה], שהרי יש כאן רק איסור בישול אחד, של בשר בחלב (שכן החלב אינו אסור בבישול), כי פליגי [כאשר הם חלוקים] על האכילה אם לוקים עליה משום איסור אכילת בשר בחלב, ובכך נחלקו: מאן דאמר [מי שאמר] שאינו לוקה, טעמו דהא [שהרי] אין איסור חל על איסור, וכבר אסור הדבר משום חלב. ואילו מאן דאמר [מי שאומר] שלוקה, סבור כי להכי אפקה רחמנא [לכך הוציאה, כתבה התורה] לאיסור אכילה של בשר בחלב דווקא בלשון בישול ("לא תבשל גדי בחלב אמו". שמות כג, יט; שם לד, כו; דברים יד, כא), להשמיענו כי כיון שעל הבישול באופן מסויים של בשר בחלב (וכגון זה שלפנינו במבשל חלב בחלב) הוא לקי [לוקה], על האכילה של אותו דבר נמי לקי [גם כן לוקה].

ומציעים דרך שלישית להבנת דעותיהם של ר' אמי ור' אסי, איבעית אימא [אם תרצה אמור] כי מר [חכם זה] אמר הלכה חדא [אחת] העוסקת במקרה מסויים, ומר [וחכם זה] אמר הלכה חדא [אחת] העוסקת במקרה אחר, ולא פליגי [ואינם חלוקים] זה על זה. שזה שאמר שלוקים על חלב שהתבשל בחלב דיבר על הבישול, ואילו זה שאמר שאין לוקים דיבר על האכילה. שלדעת הכל אין איסור חל על איסור, ולכך אין איסור בשר בחלב חל על איסור חלב.

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו כי המבשל בשר במי חלב (המים הנשארים מהחלב לאחר שנחמץ ונעשה גבינה) — פטור ממלקות, שאין אלה נחשבים כחלב לענין איסור בשר בחלב. וכן דם שבשלו בחלב — פטור, שאין הדם נחשב כבשר לענין איסור בשר בחלב. ובדומה לכך העצמות והגידים והקרנים והטלפים שבשלן בחלב — פטור.

ואולם הפגול (בשר קרבן שהתפגל, וכגון ששחטוהו על מנת לזרוק את דמו או לאכול מבשרו או להקטיר את אימוריו מחוץ לזמנו הראוי), והן הנותר (מבשר הקרבן לאחר זמן אכילתו הראוי), וכן הקרבן הטמא, שכל אלה אסורים באכילה, שבשלן בחלב — חל עליהם איסור בשר בחלב, ולכך חייב מלקות אף משום בשר בחלב. הרי רואים אנו כי איסור בשר בחלב חל על איסור פיגול נותר וטמא, שכך מלמדנו הריבוי של המלה "גדי" (כמובא בעמוד הקודם בדברי שמואל). אם כן מעתה נאמר שכך הוא גם באיסור חלב, ושלא כדברי ר' אמי ור' אסי!

ומשיבים: אין הלכה זו שבברייתא מתבססת על דרשת "גדי", אלא האי תנא סבר [התנא זה סבור] שאיסור חל על איסור, ולכן לדעתו חל איסור בשר בחלב על איסור פיגול ונותר, ולשיטתו גם יחול איסור בשר בחלב, על איסור חלב. ואילו הם סבורים כי אין איסור חל על איסור. ואין בדבר זה משום מחלוקתם של אמוראים כנגד תנאים, שכן הרבה מן התנאים סבורים כי אין איסור חל על איסור.

א למעלה הובאו בתוך דברי הברייתא כי המבשל בשר במי חלב פטור ממלקות. ומעירים: הרי זה מסייע ליה [לו] לשיטת ריש לקיש, דתנן [שכן שנינו במשנה לענין המשקים המכשירים את האוכלים לקבל טומאה, שבכללם החלב והשמן: מי חלב הרי הן כחלב, והמוחל (המוהל, המיץ) היוצא מן הזיתים הרי הוא כשמן. ועל כך אמר ריש לקיש כי לא שנו שמי חלב נחשבים כחלב אלא לענין להכשיר את הזרעים (או שאר דברי מאכל), אבל לענין בישול בשר בחלב — מי חלב אינו כחלב.

ב ומביאים עוד בהגדרת ה"חלב" האמור באיסור בשר בחלב. תנו רבנן [שנו חכמים בברייתא] על הכתוב "לא תבשל גדי בחלב אמו": מן המלים "גדי בחלב אמו" — אין לי איסור בשר בחלב אלא רק בשר גדי המתבשל בחלב אמו (היא העז), בשר גדי המתבשל בחלב פרה ורחל מנין לנו שאף הוא אסור?

אמרת, קל וחומר הוא, ובאופן זה: ומה אמו, שקלה היא בדין ביחס לגדי, שהרי לא נאסרה עמו בהרבעה, שכן מותר להכליא מין במינו — נאסרה עמו בבשולו כמפורש בתורה. פרה ורחל, שחמורות הן, שהרי נאסרו עמו בהרבעה, שהוא מין בשאינו מינו — אינו דין שנאסרו עמו בבשולו! לכך תלמוד לומר (מלמדנו הנאמר) בפסוק נוסף "לא תבשל גדי בחלב אמו" — לרבות אף את אלה.

ותוהים על הדברים: והא [והרי] למה לי קרא [פסוק] ללמדנו כן? הא אתיא ליה [הרי כבר באה, נלמדה לו ההלכה] מהקל וחומר המובא לפני כן!

אמר רב אשי בתשובה: עדיין נצרכים אנו לדרשה זו, משום דאיכא למימר [שיש מקום לומר] כנגד הקל וחומר כי מעיקרא דדינא פירכא [מעיקרו של הדין, הקל וחומר, יש עליו פירכה], מהיכא קא מייתית לה [מהיכן אתה מביא, משתית אותה, את הקל וחומר]? מאמו, שקלה היא בדין ביחס לגדי, ואולם ניתן לדחות ולומר באופן הפוך: מה לאמו — שחמורה היא בדין ביחס לגדי, שכן נאסרה עמו בשחיטה, שאסור לשחוט את שניהם באותו יום (ככתוב "ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד". ויקרא כב, יח), תאמר בפרה שהיא קלה בדין ביחס לגדי, שהרי לא נאסרה עמו בשחיטה ביום אחד! לכך תלמוד לומר "בחלב אמו".

ג למעלה הובאה ברייתא שעניינה בדרשת שני הכתובים "בחלב אמו", ועתה מביאים עוד ברייתא שעניינה דרשת הכתוב "בחלב אמו" השלישי. תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת]: הכתוב "בחלב אמו", מה בא ללמדנו — שהיה מקום לומר כי אין לי באיסור בשר בחלב אלא הבשר המתבשל בחלב אמו הצעירה, זו שילדה את בנה בשנה זו, ועדיין לא נכנסה לדיר לצורך לקיחת מעשר בהמה. ואולם איסור בשר בחלב בחלב אחותו גדולה (כלומר, זו שכבר נכנסה לדיר לצורך מעשר בהמה) מנין לנו?

ומשיבים: אמרת כי נלמד הדבר ממידת קל וחומר, ובאופן זה, מה אמו הקלה בדין ביחסה לגדי, שהרי היא נכנסה עמו לדיר להתעשר (שלא נתעשרה כבר) — נאסרה עמו בבשול, אחותו החמורה בדין, ביחסה לגדי, שהרי היא לא נכנסה עמו לדיר להתעשר (כיון שהיא כבר היתה בכלל זה, ושוב אין היא חוזרת ומתעשרת) — אינו דין שנאסרה עמו בבשול! לכך תלמוד לומר (מלמדנו הנאמר) "בחלב אמו", שאף זו בכלל איסור בשר בחלב.

ותוהים: והא [והרי] כבר נלמדה הלכה זו מקל וחומר, ולמה לי קרא [מקרא] לזה, הא אתיא ליה [הרי כבר באה, נלמדה לה ההלכה מקל וחומר]! אמר רב אשי בתשובה: נצרכים אנו לדרשת הכתוב, ואין הקל וחומר מלמדנו זאת, משום דאיכא למימר [שיש מקום לומר] כי מעיקרא דדינא פירכא [מעיקרו של הדין, קל וחומר, יש עליו פירכה], שהרי מהיכא קא מייתית לה [מהיכן אתה מביא, מוכיח אותה, את הקל וחומר]? מ"אמו" שאתה מניח שהיא קלה בדינה ביחס לגדי, ואולם יש לומר את הדברים באופן שונה: מה לאמו שחמורה היא ביחס לגדי, שכן נאסרה עמו בשחיטה ביום אחד, תאמר באחותו גדולה שקלה היא ביחס לגדי, שהרי לא נאסרה עמו בשחיטה ביום אחד! לכך תלמוד לומר "בחלב אמו".

ודנים עוד בדבר: אשכחן [מצאנו] איפוא שאחותו גדולה (שכבר התעשרה) היא בכלל איסור בשר בחלב, ואולם אחותו קטנה (שעדיין לא התעשרה) מנין לנו שאף היא בכלל איסור זה? ומשיבים: אתיא מביניא [באה, נלמדת היא מביניהם, משתיהן, אמו ואחותו הגדולה].

ומבררים: מהי תיתי [ממי היא תבוא, תילמד]? אם תיתי [תבוא] מאמו — יש להקשות על ההשוואה: מה לאמו שיש בה צד חומרה, שכן נאסרה עמו בשחיטה, מה שאין כן באחותו קטנה! ואולם אפשר לדחות כי אחותו גדולה תוכיח, שאף שאין בה חומרה, שהרי זו לא נאסרה עמו בשחיטה ביום אחד, בכל זאת היא בכלל בשר בחלב. אף על ההשוואה לאחותו הגדולה יש להקשות: מה לאחותו גדולה שיש בה צד חומרה, שהרי לא נכנסה עמו לדיר להתעשר, תאמר באחותו קטנה שנכנסת עמו לדיר! ואולם אפשר לדחות כי אמו תוכיח, שאין בה צד חומרה זו, ובכל זאת היא בכלל איסור בשר בחלב.

ומעתה חזר (סובב) הדין (דרך הלימוד) מצד לצד, ויש לסכמו כי אמנם לא ראי זה כראי זה, ולא ראי זה כראי זה, שאין הם דומים זה לזה, כי בכל אחד מהם יש צד חומרה שאין באחר. ואולם הצד השוה שבהן: שהוא בשר, והריהו אסור לבשל בחלב. אף אני אביא (אוסיף) בשר אחותו קטנה, שגם הוא בשר, ויהיה גם הוא אסור לבשל בחלב.

ואומרים: אי הכי [אם כך] הוא דרך הלימוד לענין אחותו קטנה, מעתה אחותו גדולה נמי תיתי מביניא [גם כן תבוא מביניהן, מאמו ופרה שהן בכלל איסור זה, כנלמד למעלה], ואין צורך בלימוד מיוחד מן הכתוב לעניינה!

ומשיבים: אין הכי נמי [כך הוא גם כן]. ושואלים: אם כן אלא "בחלב אמו" הכתוב פעם נוספת למה לי? ומשיבים: מבעי ליה לכדתניא [נצרכה לו לכמו ששנויה בברייתא]: מן הכתוב "בחלב אמו" — אין לי לאסור אלא את הגדי בבישול בחלב אמו,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

This link between cooking and eating indicates that since one is not flogged for eating forbidden fat cooked in milk, as agreed upon above, one also is not flogged for cooking the two together.

And some say the opposite: With regard to cooking, everyone agrees that one is flogged for this act, since the principle of a prohibition not taking effect where another prohibition already exists is not relevant. When they disagree, it is with regard to eating. The one who says he is not flogged applies the principle that a prohibition does not take effect where another prohibition already exists, and the fat was already prohibited for consumption in its own right before being cooked with milk. And the one who says he is flogged holds that it was for this reason that the Merciful One expressed the prohibition of eating meat cooked in milk using the language of cooking, to teach that since one is flogged for cooking forbidden fat in milk, one also is flogged for eating the product.

The Gemara suggests a third explanation of the dispute between Rabbi Ami and Rabbi Asi: And if you wish, say that one Sage said one statement and one Sage said another statement, and they do not disagree, as they are referring to different cases. The Sage who said that one is flogged is referring to the transgression of cooking forbidden fat with milk, whereas the one who said one is not flogged is referring to the consumption of forbidden fat with milk. Everyone agrees that a prohibition does not take effect where another prohibition already exists, and therefore one is flogged only for cooking forbidden fat in milk, but not for eating the two together.

The Gemara raises an objection from a Tosefta (8:3): One who cooks meat in whey, the liquid leftover after milk has been curdled, is exempt from lashes, as whey is not defined as milk for purposes of the prohibition. Likewise, for blood that one cooked in milk, he is exempt, as blood is not considered meat. Similarly, with regard to the bones, the tendons, the horns, and the hooves that one cooked in milk, he is exempt.

The Tosefta continues: By contrast, with regard to prohibited piggul meat, i.e., meat from an offering that was sacrificed with the intent to sprinkle its blood or partake of its meat beyond its designated time, and similarly prohibited notar, meat from an offering whose period for consumption has expired, and the prohibited impure meat of an offering, that one cooked in milk, he is liable to be flogged for violating the prohibition of meat cooked in milk. This indicates that the prohibition applies to items already prohibited for consumption, contrary to the above opinion attributed to Rabbi Ami and Rabbi Asi.

The Gemara answers: This tanna of the baraita maintains in general that a prohibition takes effect where another prohibition already exists, whereas Rabbi Ami and Rabbi Asi are of the opposite opinion. It is conceivable that these Sages, who are amora’im, disagree with that tanna, as the issue of whether a prohibition takes effect where another prohibition already exists is a well-known dispute among the tanna’im themselves.

§ It was stated in the above baraita: One who cooks meat in whey is exempt from lashes. The Gemara comments: This ruling supports the opinion of Reish Lakish, as we learned in a mishna, with regard to liquids that render food susceptible to ritual impurity (Makhshirin 6:5): The halakhic status of whey is like that of milk, which is one of the liquids that render food susceptible to impurity, and the halakhic status of olive secretion is like that of oil, which also renders food susceptible to impurity. With regard to this mishna, Reish Lakish says: They taught this halakha only with regard to rendering seeds, i.e., produce, susceptible to impurity. But with regard to cooking meat in milk, the halakhic status of whey is not like that of milk.

§ The Sages taught in a baraita: From the phrase “in its mother’s milk” I have derived only that the prohibition applies to the mother goat’s milk. From where do I derive that it also applies to the milk of a cow and a ewe?

You can say an a fortiori inference: Just as a kid’s mother, which is not prohibited for mating with the kid, as they are of the same species, is nevertheless prohibited for cooking with it, as stated in the verse, is it not right that a cow or a ewe, which are prohibited for mating with it, as they are of different species, should be prohibited for cooking with it? Therefore, the verse states elsewhere: “In its mother’s milk,” a second time, to include a cow and a ewe.

The Gemara challenges the conclusion of the baraita. But why do I need a verse? It was just derived through the a fortiori inference.

Rav Ashi said: It is needed because one can say that the refutation of the a fortiori inference is present from the outset, i.e., there is a difficulty with the comparison: From where do you derive the inference? It is derived from its mother goat, which the baraita presents as being treated more leniently than a cow or ewe since it may be mated with a kid. But there is a stringent aspect of the mother goat not shared by a cow or ewe: What is unique about its mother? It is unique in that it is prohibited for slaughter with it, since one may not slaughter an animal and its mother on the same day (see Leviticus 22:28). Will you say the same about a cow, which is not prohibited for slaughter with it? Therefore, the verse states: “In its mother’s milk,” to include a cow and a ewe.

§ The above baraita accounts for two of the Torah’s three mentions of the phrase “in its mother’s milk.” The Gemara now addresses the third. It is taught in another baraita: From one instance of the phrase “in its mother’s milk” I have derived only that the prohibition applies to the milk of its mother, if the mother is less than a year old and has not yet entered the pen for the purpose of its owner’s separating the annual animal tithe. From where do I derive that it also applies to the milk of its older sister, i.e., one that is more than a year old that has already entered the pen for the animal tithe in the previous year?

You can say an a fortiori inference: Just as a kid’s mother, which enters the pen to be tithed with it, is nevertheless prohibited for cooking with it, is it not right that its sister, which does not enter the pen to be tithed with it, should be prohibited for cooking with it? Therefore, the verse states elsewhere: “In its mother’s milk,” a third time, to include the older sister in the prohibition.

The Gemara asks: But why do I need a verse? It was just derived from the a fortiori inference. Rav Ashi said: It is needed because one can say that the refutation of that a fortiori inference is present from the outset. From where do you derive the inference? It is derived from its mother. But one may respond: What is unique about its mother? It is unique in that it is prohibited for slaughter with it on the same day. Will you say the same halakhot apply to its older sister, which is not prohibited for slaughter with it? Therefore, the verse states: “In its mother’s milk,” including the older sister.

The Gemara continues: We have found a source for the halakha that its older sister is included in the prohibition of meat cooked in milk. From where is it derived that the same applies to its younger sister, one that has not yet entered the pen for the tithe? The Gemara responds: It is derived from between them, i.e., from the combination of the mother and the older sister.

The Gemara elaborates on the need for both cases in order to derive the third: From which of the two cases should it be derived? If it should be derived from its mother, one can claim: What is unique about its mother? It is unique in that it is prohibited for slaughter with it on the same day, unlike the younger sister. One may respond: Its older sister can prove the point, since it is not prohibited for slaughter with the kid, but it is still included in the prohibition of meat cooked in milk. But this can be refuted as well: What is unique about its older sister? It is unique in that it does not enter the pen to be tithed with it, unlike the younger sister. One may respond that its mother can then prove the point, as it can enter the pen to be tithed with the kid and is still included in the prohibition.

And consequently, the inference has reverted to its starting point: The aspect of this case is not like the aspect of that case and the aspect of that case is not like the aspect of this case; their common element is that both the mother and older sister are meat and it is prohibited to cook them in milk. If so, I will also include its younger sister in the prohibition, since it is also meat, and therefore it is prohibited to cook it in milk.

The Gemara challenges: If so, the inclusion of its older sister in the prohibition can also be derived from between them, i.e., from the combination of the kid’s mother and a cow. Although both a cow and the mother possess unique stringencies not shared by the older sister, i.e., the prohibition of mating and of slaughtering with the kid, respectively, neither possesses both stringencies, and the halakha with regard to the older sister can be derived from their common element, i.e., that they are both meat and prohibited to cook in milk, as stated above. If so, what need is there to derive this halakha from the verse?

The Gemara responds: Yes, it is indeed so; the halakha with regard to the older sister is derived from the common denominator of the mother and a cow. Rather, why do I need the verse’s additional mention of the phrase “in its mother’s milk?” It is necessary for that which is taught in a baraita: When the verse states: “In its mother’s milk,” I have derived only the prohibition to cook the kid in its mother’s milk;

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

והמוחל שמרים של שמן כו' פ"א מוחל שבא תחלה כשדורכין הזיתים לעשות שמן מה שבא תחלה כמים הוא ואין שמן גמור. תאמר בפרה ורחל שלא נאסרה עמו בשחיטה הואיל ואינו נאסרה עמו בשחיט' עם הגדי לא יאסר עמו בבישול ת"ל בחלב אמו כל שיש לו חלב אסר. בחלב אחותו גדולה מנין כגון פרה. אחותו גדולה שלא נכנסה עמו לדיר להתעשר כלומר כל מעשר בקר וצאן בקר בפ"ע וצאן בפ"ע. מה לאמו שכן נאסרה עמו בשחיטה תאמר באחותו הקטנה ברחל שלא נאסרה עמו בשחיטה אחותו גדולה תוכיח שלא נאסרה עמו בשחיטה ואסורה עמו בבשול אף אני אוסר אחותו קטנה מה לאחותו קטנה כו' אי הכי אחותו גדולה נמי תיתי מבינייא כו' כלומר מאמו מה לאמו שכן נאסרה עמו בשחיטה תאמר באחותו גדולה שלא נאסרה עמו בשחיטה אחותו קטנה תוכיח שלא נאסרה עמו בשחיטה ונאסרה עמו בבישול ואם נקשי מה לאחותו קטנה שלא נכנסה עמו לדיר להתעשר אין אנו יכולין להקשות שהיא נכנסה עמו לדיר להתעשר. במקום שלא נאסר פרי עם פרי בשחיטה שני בנים מותר לשחוט ביום אחד אבל אותו ואת בנו אסורין. מקום שנאסר פרי עם פרי בבישול חלב עם הגדי. סוס בן סוסה אחי פירדה יוכיח שאסור פרי עם פרי כלומר דסוס בן סוסה אסור עם פרדה שבא חמור על סוסה וילדה פירדה שכן הסוס אסור עם אחותו הפירדה שבת חמור היא משום כלאים ומותר עם אמו שהוא סוס והוא סוסה דהא פרד בן סוסה אחי פירדה יוכיח שמותר פרי עם פרי כו' כלומר חמור שבא על סוסה וילדה פרד ובא גם עליה והוליד פירדה שמותר פרד עם פרדה ואסור פרד עם האם. כלאי זרעים יוכיח שאסור פרי עם פרי חטה עם שעורה ומותר פרי עם האם זה בעצמו לזרוע בקרקע וזה בעצמו לזרוע בלא כלאים. כלום נאסר פרי עם פרי כלומר אלא ע"י קרקע בזריעה מה לפרי עם פרי שכן שני גופין חלב וגדי תאמר בפרי עם האם כלומר היא עצמה בחלבה:

המבשל במי חלב פטור. כלומר דאינו נקרא חלב, וכן הא דאמר ר"ל דלענין בשול מי חלב אינו כחלב, בשם רבותינו בעלי התוס' ז"ל דמ"מ [אסור] הוא מדרבנן, דהא כותח הבבלי משום נסיובי דאית ביה נאסר כדאיתא בפסחים (מב, א).

כי היכי דאאכילה לא לקי אבישול נמי לא לקי וק"ל אדרבה נידון לחומרא כי היכי דלקי אבישול לילקי אאכיל' דקולא וחומרא לחומרא דיינינן. וי"ל דבהאי לישנא קמא סבי' לן דעדיף למדרש לקולא כדי שלא נסתר הכלל שבידינו דסבירא לן דלכ"ע אין אחע"א ומיהו בלישנא בתרא סברי' דלמידן לחומרא עדיף דלהכי שני' קרא לאפוקי בלשון בישול כדי שלא נדון זה כפי הכלל כנ"ל:

אבל לענין בישול מי חלב אינו כחלב וא"ת והא כותח אין בו אלא נסיובי דחלבא כדאי' במס' פסחים ואפ"ה אמרי' בכמה דוכתי' אסור לאכול בשר בכותח: וי"ל דהכא דאורייתא אבל מדרבנן אסור לבשל ואסור לאכול: תוס':

הא דאמרינן לעיל ומ"ד אינו לוקה קסבר אין אחע"א הקשה רש"י ז"ל א"כ תלתא גדי ל"ל דאלו למעוטי דם וטמאה לא צריך קרא ותירץ דדריש חד להוציא את השני' ולית ליה פרשא בעלמא הוא וחד לרבות את השליל וקשה דהא אכתי חד גדי מיותר לדרשא דהא כולהו תלתא לדרשא אתו כדמוכח לעיל: וי"ל דשמא מחד גדי נפקא ליה דאין אחע"א דגדי ולא טמאה ולא חלב ולא מתה ואתו כולהו להיתרא:

תנו רבנן בחלב אמו אין לי אלא בחלב אמו פירש"י ז"ל אין לי אלא עד שיהא אמו של גדי. בחלב פרה ורחל מנין וכו' עד ת"ל בחלב אמו פי' ת"ל מקרא שני דמייתר לרבות חלב בהמה טהורה והאי תנא לא איצטרך להו חלב אמו לכדשמואל דלעיל. דחלב זכר וחלב שחוטה וחלב טמאה מחד קרא דלגופי' נפקא דהא אמו כתיב ולא זכר ולא שחוטה: ולא טמאה דהא גדי בטהורה משתעי כדאמרינן גדי להוציא את הטמאה ולשליל לא צריך קרא דממשמעות יליף ליה כדאשכחן לקמן גבי ר"ע דאמר שליל גדי מעליא כי' דאי סבר ליה גדי הכל במשמע אפילו עגל וטלה: למה ליה לרבויי חלב פרה ורחל הא אמו כתיב ולקמן דמשמע לן יתורא דגדי לר"ע למעוטי חיה ועוף ה"מ למאן דמשמע ליה גדי ואפילו עגל וטלה אתי קראי יתיר למעוטי אבל למאן דמשמע ליה גדי דוקא קראי יתירא לרבויי אתו דאי למעוטי לא איצטרך עכ"ל ז"ל. וזה תימא דא"כ הא ברייתא פליגא אדשמואל ואדרבי אלעזר דלעיל הוי לן למימר הכי בגמרא ולפרושי אינהו דאמרי כמאן: ועוד קשה לפ"ז כיון דהאי תנא דרש חד גדי מיותר ללמד על שאר בהמה טהורה דלא גדי דוקא ל"ל תו בחלב אמו בחלב פרה ורחל. דההוא מגדי תנינא נפק' כיון דכתיב ביה אמו: והנכון כמו שפי' תוס' דהאי תנא לא פליג אדשמואל ודר"א לעיל וכל מקום שנאמר גדי סתם טלה ועגל במשמע: ואפ"ה איצטרך בחלב אמו דלא נימא דוקא חלב בבשר אמו ממש שהוא ממינו אבל לא במין אחר ואפי' של בהמה טהורה: ולהכי איצטרך בחלב אמו מיותר לרבות כל מה שיש בו חלב אם כיון שהוא ממין בהמה טהורה דומיא דגדי דא"ג דפשטא דבחלב אמו מיעוטא משמע אם אינו ענין למעט דהא אמעטו מגדי קמא כל שאינו אמה תנהו ענין לרבות ואע"ג דשמואל דריש להו להני חלב אמו כדלעיל. התם מאמו לאמו יתירא משמע ליה והכא דרשי' חלב חלב דכיון דכתיב בחלב אמו מי לא סגיא דלכתוב באידך לא תבשל גדי באמו וילמוד סתום מן המפורש דבחלב אמו קאמר. ועוד דסברא הוא שלא אסור לבשל בשר עם בשר אמו הילכך אתו להאי דרשא לרבות איסור בשר גדי עם חלב פרה או רחל או שור או בשר טלה או עגל או בשר עז ומאי דכתב רחמנא גדי גדי תלתא זימני אתא לכדשמואל דלעיל א"נ לכדר' עקיבא דלקמן:

ומה אמו שלא נאסרה עמו בהרבעה וכו' פי' ומה אמו שהיה קרובה לו שלא נתרחקה ממנו להרבעה. נתרחקה ממנו לבשול פרה ורחל שנתרחקה ממנו להרבעה אינו דין שיתרחקו ממנו לבישול: והא מוכח דאנן לא איצטריכן לרבויי איסור בפרה ורחל אלא כשהוא מין עם שאינו מינו. וא"ת ואמאי לא פרכינן להאי ק"ו דחיה תוכיח שנאסרה עמו בהרבעה ולא נאסרה עמו בבישול למ"ד חיה ועוף אינו מן התורה. וי"ל דאידך פירכא דפריך תלמודא עדיף ליה דהא לא ידענא אי סבירא ליה להאי תנא דחיה ועוף אינו מן התורה דאפשר דכי מרבי פרה ורחל לאו דוקא אלא ה"ה לכל חיה טהורה וכל מקום שנאמר גדי ואפי' חיה במשמע ומשני מעיקרא דדינא פירכא. פי' מתחלת ק"ו כדפירש רש"י ז"ל וזה הכלל בידך כל היכא דפרכינן מה לפלוני הוי פירכא מעיקרא דינא וכל היכא דפרכינן פלוני' יוכיח הוי פירכא לסוף דינא מה לאמו שכן נאסרה עמו בשחיטה פי' וכשם שנתרחקה ממנו לענין שחיטה נתרחקה ממנו בבישול וא"ת וניפרוך דלרבנן חיה תוכיח שלא נאסרת עמו בשחיטה שאין אותו ואת בנו נוהג בחיה ונאסרה עמו בבישול. וי"ל כדפרישנא לעיל דאנן לא ידעינן האי תנא כמאן ס"ל לענין חיה בבישול:

תניא אידך אין לי אלא בחלב אמו בחלב אחותו גדולה מנין פירש"י ז"ל בחד לישנא דאחותו הגדולה היינו פרה שהיא בהמה טהורה כמותה והוא מין גדול ממנה ואחותו קטנה היינו רחל שהיא מין קטן ממנה ומהאי קרא גופי' דלעיל דריש לה אלא דשני בלישנא. ועוד דהאי תנא לא נפקא ליה מהאי קרא אלא פרה לחודה דחלוקה מן הגדי בשני דרכים חדא בהרבעה וחדא שאין נכנסת עמו לדיר להתעשר אבל רחל שאינה חלוקה ממנו אלא לענין הרבעה בלבד דהא נכנסת עמו להתעשר דהא מעשר בקר וצאן כתיב וכל צאן במשמע לא נפקא ליה מיניה שתיאסר בבישול הילכך יליף ברישא פרה והדר אתיא ליה רחל בהצד השוה כדלקמן. ומה אמו שנכנסה וכו' כלו' ומה מי שהוא קרוב לו לענין אחר נתרחק לו בכאן. מי שהוא רחוק במקום אחר לא כ"ש. והא דאמרינן לקמן אחותו גדולה נמי תיתי מביניא ה"פ דתיתי מאמו ואחותו קטנה בחצי הדין דנימא הכי ומה אמו שנכנסת עמו לדיר להתעשר וכו' כדלעיל פרש"י ז"ל גדי' יולדת בתוך שנת' כדאיתא בבכורות ונכנסה עמו לדיר להתעשר וכו'. וכי אמרת מה לאמו שכן נאסרת עמו בשחיטה אמרינן אחותו קטנה תוכיח שלא נאסרה עמו בשחיטה ונאסרה עמו בבישול ושוב אין להשיב כלום ליכא למיפרף כדהוה פרכי' מה לאחותו שלא נכנסה עמו לדיר כדהוי פרכי' לעיל מה לאחותו גדולה וכו' דאלו אחותו קטנה נכנסה היא עמו לדיר להתעשר והקש ז"ל על פי' זה דהיכי מצי לומר אחותו קטנה תוכיח דהא אכתי לא אפי' לן אחותו קטנה לאיסורא. וכתב ז"ל שיש מתרצים בזה דאגב הכי פרכינן מנא לך דבחלב אמו לרבות אחותו גדולה ודתיתי אחותו קטנה מביניא. דילמא איפכא דאחותו קטנה אתיא מקרא ואחותו גדולה מביניא וכדאמרינן והשיב הוא ז"ל על פי' זה חדא דסברא הוא דנוקים קרא לאסור אחותו גדולה שנאסרה עמו במעשר משא"כ בקטנה. ועוד דלמאי דקא מותיב נמי דריש בחלב אמו לאחותו קטנה וא"כ מאי האי דמהדרי' ליה דת"כ בחלב אמו ל"ל. דהא דריש ליה לאחותו קטנה כדדרשינן ליה אנן לאחותו גדולה ועוד קשה דלפירוש זה מ"ש דאחותו גדולה ואחותו קטנה דאמאי סגיא ליה להאי תנא דלא לינקוט בהדי' פרה ורחל: לכך נראה לרש"י ז"ל כפי' האחר שפי' הגאונים זיל דאחותו גדולה ואחותו קטנה היינו אתותו ממש וגדולה זו היא זקנה של שנה אחרת שכבר נתעשרה וקטנה זו היא של שנה זו שלא נתעשרה. והאי תנא היינו תנא דלעיל דאתי' ליה פרה ורחל שנאסרה עמה בהרבעה ובעי לאתויי לאיסורא אפי' אחותו שלא נאסרה עמו בהרבעה ומייתי אחותו גדולה מקרא: לפי שנאסרה עמו במעשר. והדר אייתי מביניא אחותו קטנה אפי' שלא נאסרו עמו לא בהרבעה ולא במעשר ולא בשחיטה. והא דפרכי' אחותו גדולה נמי תיתא מביניא ה"פ דאפי' לאחותו גדולה נמי לא ליבעי קרא ותיתי בהצד השוה מאמו ופרה דנימא הכי ומה אמו שנכנסת עמו לדיר להתעשר וכו': ומה לאמו שכן נאסרה עמה בשחיטה פרה ורחל תוכיחו שלא נאסרה עמם בשחיטה ונאסר' בבישול מה לפרה ורחל שכן נאסרה עמו בהרבעה אמו תוכיח וחזר הדין וכו' הצד השוה שבהן שהוא בשר ואסור לבשל בחלב וכו'. ומהדרי' דאה"נ והיינו דפרכינן דא"כ דבין אחותו גדולה ובין קטנה תרווייהו אתי' מביניא קרא תליתאה דבחלב אמו דמיותר למה לי. ודרשינן ליה דאיצטרך לרבות איסורא אפי' לבשל היא עצמה בחלבה שיצא ממנה בעודה חיה ומכאן אנו למדין דאפי' לאחותו ממש מצריך תלמודא לאתויי ראיה לאיסורא או מב"ח או מביניא דהא אפי' להיא עצמה מצריכין השתא דרשא:

כל שתיעבתי לך הרי הוא בבל תאכל. שאלו איך אנו אוכלים דבורים ושאר עופות ובהמות המסורסין דהא תיעבתי לך הוא משום ובארצכ' לא תעשו אפי' כשנעשה ע"י עכו"ם הוא בכלל כל שתיעבתי כמו שפירש"י ז"ל בכאן לענין בשר וחלב דמייתי לה רב מהכא ותרצו דנפקא לן מדאסר רחמנא סירוס לגבוה ומעוך וכתות מכלל להדיוט שרי:

המבשל בשר בפסולת הנשאר מן החלב אחר שנתחבץ והוא שנקרא בלשון תלמוד קום של חלב או מי חלב פטור בין על הבשול בין על האכילה ומ"מ כתבו חכמי הצרפתים שמדברי סופרים אסור לאכלו ואע"פ שלא נתבאר דבר זה בכאן כבר התבאר בפסחים שאסור לטבל בשר בכתח הבבלי ואין שם אלא קום החלב והוא שאמרו שם משום נסיובי דאית ביה:

עצמות וגידין וקרנים וטלפים אינן בדין בשר ואם בשלן בחלב פטור בין על האכילה בין על הבשול:

הפגול והנותר והטמא שבשלו בחלב לוקה על הבשול אבל אינו לוקה על האכילה משום בשר בחלב:

אע"פ שביארנו במי החלב שאינן כחלב מ"מ לא פקע שם משקה ממנו לענין הכשר זרעים וכשם שהחלב והשמן קרויים משקה לענין הכשר זרעים שהרי כתוב בחלב ותפתח את נאד החלב ותשקהו שמן כתוב משקה שמנים כך הקום היוצא מן החלב והמיחל היוצא מן הזיתים יש להם דין משקה לענין זה ומכשירים את הזרעים:

אע"פ שאמרה תורה באיסור בשול בחלב אמו לא סוף דבר אמו אלא בין בחלב אמו בין של אחותו בין בשאינו מינו כפרה והיא הנקראת כאן אחותו הגדולה וכיוצא בה בין במינו כגון רחל והיא הנקראת כאן אחותו הקטנה ואין צריך לומר בעז בין שבשל בשר גדייה או פרה בחלב של עצמה הכל אסור מן התורה:

המעשן או המבשל בחמי טבריה וכיוצא בהן כתבו גדולי המחברים שאין לוקין עליו:

ענין מעשר בהמה הוא שהיו מכניסין את הגדיים או את הטלאים או את העגלים לדיר והוא רחבה המוקפת ועושין פתח קטן לדיר שלא יצאו שנים כאחד ומעמידין האמהות מבחוץ שיהיו גועות ויצאו הוולדות לקראתם אחד אחד כמו שיתבאר במקום אחר וכשיוצאין מונה עד שיגיע לעשירי וסוקרו בסיקרא כמו שיתבאר במקומו ואין עגלים נכנסים לדיר עם הטלאים מפני שאין מעשרין מן הבקר על הצאן ומן הצאן על הבקר אבל הטלאים עם הגדיים נכנסים לדיר כאחד ומתעשרין זה על זה שכלם ר"ל בין רחל בין עז נקראין שה:

כבר ידעת שאין מעשרין מן הנולדים בשנה זו על הנולדים בשנה האחרת ושאחד באלול הוא ראש השנה לענין זה כמו שביארנו במסכת ראש השנה מעתה אם ילדו הוולדות בתוך שנתן שהרי הגדייה יולדת בתוך שנתה כמו שהתבאר בבכורות הרי היא נכנסת עם בנה לדיר להתעשר למדת שיש שהבהמה מתעשרת עם אמה ויש שאין מתעשרת עמה וכן יש שמותרת עמה בהרבעה ויש נאסרת כמו שיתבאר בסמוך בפרד בן חמור וסוסיא וכל שהיא טהורה אסורה עם אמה בשחיטת יום אחד ופרי עם פרי מותר בשחיטה כגון שני בני פרה וכן פרי עם פרי אסור בבשול כגון בשר בחלב אחותו וכל שכן פרי עם האם כגון בחלב אמו סוס שהוא בן סוס וסוסיא ויש לאמו בת מן החמור גם כן שמותר באחותו כמו שהתבאר ואסור באמו ויש חולקים בקצת דברים בענין זה כמו שהתבאר בפרק אותו ואת בנו:

גמ' מיתיבי המבשל כו' הפיגול והנותר והטמא שבשלן בחלב חייב כו' אע"ג דאיכא לאוקמא דוקא בבישול דלא הוי אלא חד איסור מכל מקום איכא לאותיב ללישנא קמא דאיכא מאן דסבר דאבישול נמי לא לקי וק"ל:

תוס' בד"ה בחלב פרה ורחל מנין כו' ובחנם דחק בקונטרס עכ"ל לפי' הקונט' דהך ברייתא ס"ל גדי דווקא ומהאי ק"ו ליכא למילף בחלב פרה ורחל אלא כשאינו מינו צ"ל דפרה ורחל במינו יליף ליה במה מצינו מפלגא דדינא משאינו מינו וכי פרכת מה לשאינו מינו שנאסרה בהרבעה מינו דגדי יוכיח ותו ליכא למפרך מידי דהכי *) בדפו"י הגי' אבל אי בעלמא [אין] איסור חל על איסור דלא יליף וכו' נמי צ"ל לפי' הרר"י הטעם דיליף לקמן קטנה במה מצינו מיהו אי לאו הכא ק"ו לפרה ורחל לשאינו מינו לא הוה ילפינן מינו דפרה ורחל במה מצינו ממינו דגדי דהא גדי דוקא הוא ודו"ק:

בד"ה פרה ורחל כו' וא"ת חיה ועוף יוכיחו לר' עקיבא כו' עכ"ל ולא תקשי להו בהמה טמאה תוכיח לכ"ע משום דאיכא למימר דמה לבהמה טמאה דאין איסור חל על איסור ומדלא לקי אאכילה אבישול נמי לא לקי וק"ל:

בד"ה מה לאמו שכן כו' תימה לרבנן חיה תוכיח כו' עכ"ל היינו לשיטתם שכתבו דבמינו בפרה ורחל לא אצטריך ליה הכא דבכלל גדי סתם הם וה"ה חיה דבכלל בהמה היא והמ"ל חיה תוכיח וה"ה מחיה גופא במינו ה"מ למיעבד הק"ו ודו"ק:

תד"ה בחלב פרה וכו' אבל פרה בחלב עצמה וכו'. לאו דוקא בחלב עצמה אלא ר"ל פרה בחלב פרה שהיא מינה דהא לקמן בסמוך קאמר היא עצמה בחלבה מנין וכו':

ד"ה ת"ל בחלב אמו וכו' ור' יוסי דממעט עוף שאין לו חלב אם מוי"ו דאמו קדריש. וצ"ל דיש לו עוד שום דרשות דדריש מווי"ן הנשארים דהא ג' פעמים כתיב אמו:

גמ' כיון דעל אכילה לא לקי כו' . לקיים דין החיצונה דאין אחע"א [מיישב בזה קושית תוספות ד"ה כיון]:

גמ' מיתיבי כו' . למ"ד אינו לוקה לתירוץ ראשון דוקא פריך [דלאידך תירוצים] דלמא התם בבישול איירי (*ק):

גמ' משום דאיכא למימר מעיקרא דדינא פרכא כו' . למאי דעושה בברייתא הק"ו בסגנון זה עדיפא פריך אתחלת הדין אבל מצינו לעשות ק"ו מקום ומה במקום שלא נאסר עם אמו נאסר עם מין אחר דהיינו בהרבעה מקום שנאסר עם אמו אינו דין שיאסר עם מין אחר דהיינו בבישול ויהיה שחיטה יוכיח אסוף הדין שנאסר עם אמו ולא עם מין אחר:

גמ' הצד השוה כו' שהן בשר כו'. חלב הול"ל שחלב באנו ללמוד אבל בשר שאר בהמה פסיקא ליה מיתורא דגדי ומרש"י בסמוך משמע שגריס חלב. מיהו יש לראות באמת אמאי לא נוכל ללמוד בשר מק"ו כמו חלב גם כיון דאיתרבי מגדי שאר בהמה אמאי לא קרינן ביה נמי אמו [כמ"ש רש"י בד"ה בחלב אמו כו' דאי ס"ל גדי הכל במשמע כו' למה ליה כו' הא אמו כתיב כו'] וזה יש ליישב קצת [דדוקא אי גדי כולל הכל שפיר כתב רש"י דאמו נמי אכל מה דנכלל בגדי קאי אבל אי גדי דוקא רק מחמת יתורא דגדי מרבינן בהמה וחיה באם אינו ענין לא קאי אמו רק אפשטא דקרא דהיינו גדי. וכן כתבו המפרשים] וק"ל:

ברש"י בד"ה אין לי אלא בחלב אמו כלומר עז. משמע אבל בחלב עז אפילו שאין אמו אסור ולא פריך רק גדי בחלב פרה ורחל מנין ולכן פירש רש"י כלומר עז ועוד דאח"כ בד"ה בחלב אמו פירש דהאי תנא משמע ליה גדי דוקא כו' דאי ס"ל גדי הכל במשמע כו' למה ליה כו' והא אמו כו' א"כ כל עזים שיש במשמע גדי אסור אפילו שלא בחלב אמו דלא כמ"ש התוס' וא"כ נילף פרה ורחל בק"ו מחלב עז שאינו אמו דליכא למיפרך שכן נאסרה עמו בשחיטה ודוחק למיפרך שכן מצינו במינו דאסור עמו בשחיטה. וא"ל דהכי פירושו בברייתא באמת ואיצטריך קרא לעז שאינו אמו וק"ו לפרה ורחל שאינו אמו ונשאר ק"ו וקרא [דאי לאו קרא לעז שאינו אמו לא הוי ידעינן מק"ו בחלב פרה ורחל דמעיקרא דדינא פירכא. ולזה קאמר הברייתא ת"ל בחלב אמו לעז שאינו אמו ושפיר נשאר גם הק"ו לפרה ורחל]. דמנ"ל לרבויי מקרא עז שאינו אמו נוקמי אמסתבר אפרה שאסור עמו [בהרבעה]. ובלא רש"י היה אפשר לפרש דהך ברייתא אכתי קיימא דשלא בחלב אמו לא נלמד עדיין לאיסורא ומוקמי ריבוי הראשון אמסתבר אפרה ורחל וברייתא שניה בא ללמוד איסור אחותו דהיינו עז שאינו אמו ודו"ק:

ברש"י בד"ה בחלב אמו כו' . א"ל לכתוב פעם אחת בהמה דכולל חיה ושאר בהמות ואפילו טמאה ופעם אחת גדי למעוטי (עופות) [טמאה] י"ל דה"א גדי לא לסתור מה שקאי במשמעות בהמה רק להוסיף עופות. באותו ה"א לכתוב בשר (*ר) אך עתה לא לסתור בא רק גדי משמע דוקא גדי בא גדי שני לרבות ה"א לרבות הכל בא גדי שלישי להוציא טמאה ודו"ק:
מ"ש ברש"י בד"ה מעיקרא דדינא כו' דהומ"ל בהמה טמאה תוכיח כו' ובתוס' חיה ועוף כו' רק דעדיפא פריך אתחלת דין. סוף סוף לפי האמת דיליף מבינייא ואזדא פירכא דרב אשי היאך יליף תחלת הדין מה אמו שנכנסת עמו לדיר נאסרה עמו בבישול אחותו גדולה לא כ"ש בהמה טמאה יוכיח שאינה נכנסת עמו לדיר ואין נאסרה עמו בבישול וכן חיה ועוף. לכן נ"ל דאין מקום לומר כן דהברייתא לומד בק"ו מה שיש בו איסור דבשר בחלב דבשר פרה ורחל איתרבי לאיסורא מגדי וחלב דפרה ורחל עם בשר עצמה איתרבי נמי לאיסורא ממשמעות דחלב אמו וכמ"ש התוס' רק שלא תימא עז בחלב פרה ורחל מנין דדלמא דוקא בחלב מינו ע"ז יליף ק"ו השתא אמו שנכנסת עמו לדיר אסור כ"ש בחלב שאינו מינו אבל בהמה טמאה וחיה ועוף לר"ע מיעטיה קרא דלא שייך איסור בשר בחלב גביה הן בשרו בשום חלב או חלבו עם שום בשר אין לעשות מזה יוכיח על היכא שנוהג איסור בשר בחלב. וכעין סברא זו מפורש לקמן (חולין דף קט"ו ע"ב) אצל חורש וחוסם יוכיח ע"ש וק"ל. ובזה א"ש דלא יליף בשר של פרה ורחל נמי בק"ו כמו חלבו ואי משום דמייתר לה גדי [ולהכי לא נקיט הברייתא למילף בשר פרה ורחל בק"ו משום דמייתר גדי להכי ולפי האמת ל"ק ל"ל גדי דהא מעיקרא דדינא פרכא כדאסיק לענין חלב] ה"נ מייתר לה בחלב אמו [ואפ"ה נקטינן ברייתא למילף בק"ו] רק לבתר דנלמד מגדי דנוהג בו איסור בשר בחלב שייך לעשות ק"ו ואין לומר טמאה יוכיח משא"כ אילו לא איתרבי לאיסור כלל פשיטא דאין לעשות ק"ו דטמאה וחיה ועוף יוכיח ודו"ק:

ברש"י בד"ה אי הכי אחותו גדולה נמי כו' מה אמו שנכנסה כו' לא כל שכן כו'. וכן בס"ד בפירוש ריט"ע מה אמו כו'. וכ"ת היאך נלמד אחותו קטנה מבינייהו [לפירוש ריט"ע] הא ליכא ק"ו בתחלת הדין י"ל לרווחא כתב ק"ו והיכא דאיכא ק"ו ילפינן במה מצינו גם סתם אחותו ילפינן מבינייהו או כדילפינן מקרא דבחלב אמו אחותו סתם ילפינן מיניה ואם תקשי אחותו קטנה אינה מובדלת לענין מעשר נאמר אמו תוכיח אבל תחלת הדין על כל אחותו ילפינן [דנכלל בו גם אחותו גדולה דאיכא ק"ו]:
בפשט דריט"ע דאתיא לפרה ורחל מחד קרא כו' נוקי קרא אמסתבר אפרה לחודא דאין נכנסת עמו להתעשר וכ"ת רחל אתיא מבינייהו דפרה ואמו אם כן מאי קאמר באידך ברייתא אחותו גדולה מנין כו' נילף נמי מבינייהו והיאך מקושר האי הכי כו' [דבל"ז קשה מכח רחל דאתיא מבינייהו] ואם ר"ל רחל שכבר נתעשרה א"כ למה פריך בברייתא שניה אחותו (גדולה) [קטנה] מנין אף שאינו מינו דנאסר עמו בהרבעה והיא (גדולה) [קטנה] תקשי מנין ומנ"ל לרבויי אחותו גדולה דלמא אמסתבר (אגדולה) [אקטנה] שאינו מינו [דכיון שאינו מינו מסתבר יותר לאיסור] ואפ"ל שהמקשה אי הכי לא הו"מ למפרך אברייתא ראשונה דדלמא מן ב' בחלב אמו דמייתרי ילפינן לפרה ורחל ועוד דדלמא ר"ל רחל שכבר נתעשרה והתנא גופיה סברתו היה כיון דנלמד רחל גדולה ה"נ קטנה כיון דסוף סוף מצד מינו אינו מובדל לענין מעשר. וגדולה שאינה נכנסת משום שכבר נתעשרה. מיהו מנ"ל לרבות גדולה גופיה. (*ש) וכן בברייתא שניה סברתו כיון דנלמד אחותו גדולה ה"נ אחותו קטנה [כיון דמצד מינו אינו מובדל] ודו"ק:

ברש"י בא"ד מה לפרה שכן נאסרה עמו בהרבעה ובמעשר. ר"ל מצד מינו לא מצד שכבר נתעשרה משא"כ אחותו גדולה מה שנאסרה עמו במעשר לא מצד מינו רק משום שנתעשרה:

בתוס' בד"ה המבשל כו' איסורא מיהו איכא כו'. הכי משמע להו פטור ולא מותר גם נקיט המבשל ולא מותר לבשל כו' ולהכי לא ערבינהו ותנינהו שלא תימא משום שארא נקיט לשון פטור. ועיין באשר"י באורך ולפירושו מאלק"ן [שקורין סעראוויטקי] עדיין חלב מקרי רק לאחר שבישל המאלק"ן ושאב המעט חלב שמאסף ע"ג אז מקרי מי חלב. ומ"מ אסור לאכול אפילו מי חלב עם בשר כמ"ש בש"ע:

רש"י ד"ה בחלב אמו. דהא גדי בטהורה משתעי כו'. כצ"ל:

בא"ד דאי ס"ל גדי ואפי' עגל וטלה ל"ל לרבויי חלב פרה כו'. ואף דסוף סוף מרבינן פרה וטלה מגדי יתירה. מ"מ אי לא הוה כתיב גביה אמו ה"א דרק בחלב גדי אסרן רחמנא כמו בחלב אמו הראשון דמשתעי בגדי:

תד"ה פרה. וא"ת חיה כו' לר"ע. לכאורה י"ל מה לחיה שלא נאסרה אף במינה:

תד"ה מה. תימה לרבנן חיה תוכיח כו'. לכאורה י"ל שכן שם אם אסורה בשחיטה עם בנה. וכמש"כ לעיל (קיג ב) בתד"ה וש"ה:

גמ' שנאסרו עמו בהרבעה אינו דין שנאסרו עמו כצ"ל:

רש"י ד"ה בחלב אמו וכו׳ לא הוי איהו טהור. נ"ב שכל היוצא מן הטמא טמא:

ד"ה ומה אמו וכו׳ חלקה הכתוב ממנו לאסרה כצ"ל:

גמר׳ מיתיבי המבשל וכו׳ הפגול והנותר והטמא שבשלו בחלב חייב וכתב המהרש״א ז״ל דאע״ג דאיכא לאוקמא דדוקא בבישול דלא הוה אלא חד איסור חייב, מ״מ איכא לאותיב לל״ק דאיכא מאן דסבר דאבישול נמי לא לקי עכ״ל, והנה לפי מה שביארנו למעלה בפרק גה״נ בחלב בחלב אמרינן דלא דיבר הקרא רק מבשר הגדי ולא מחלב, ולכן גם אבישול לא לקי, אבל באיסור שבא על הבשר דרך הזדמנות ליכא מ״ד דלא ילקה על הבישול דאינו אלא חד איסורא, לא הועיל המהרש״א כלום בתירוצו, דכאן בפגול נותר וטמא לכ״ע לקי אבישול, אבל צ״ל דהש״ס לא מצי לתרץ דאבישול ולא אאכילה קאי, משום דאז פשיטא, ומה קמ״ל דחייב אבישול כיון דליכא אלא חד איסורא, ואי שלא תאמר מדלא לקי אאכילה אבישול נמי לא לקי, וה א לאיסורא חל גם לענין אכילה לקברו בין רשעים גמורים, ומהיכי תיתי לא ילקה אבישול. ולא עוד אלא דלפי סברתנו דלעיל גם אאכילה מצי לקי, באוכל כזית מתערובות הבשר והחלב באופן דליכא שיעור בשר לגבי פיגול ונותר וטמא, אלא ודאי דמה דקתני בבריית׳ גם אאכילה, והיינו באוכל כזית בשר מפיגול ומ״מ חייב תרתי אפיגול ואבב״ח ומשום דאחע״א ועיין בהגהות ביאור מהר״ם שיף ז״ל שכ׳ דמפרש״י נמי משמע דלא כמהרש״א והוא אמת ודו״ק.

רש״י ד״ה, ומר אמר חדא וכו׳, דאם לא התרו בו משום אכילת חלב אלא משום בב״ח, אינו לוקה דלא אתי איסור בב״ח וחייל אאיסור חלב עכ״ל, גם מכאן איכא ראי׳ דאפילו לאיסורא לא חייל דאם נאמר דלאיסורא חל אם לא התרו בי׳ משום חלב למה לא ילקה משום בב״ח. אלא דלפ״ז בכל הני איסורים שבאו רק דרך הזדמנות יחד כמו בשר פיגול בחלב אי לא אתרו בי׳ משום פיגול ילקה משום בב״ח, ודבר זה לא הזכיר שום פוסק וצ״ע ודו״ק.

גמר׳ ת״ר בחלב אמו אין לי אלא בחלב אמו, בחלב פרה ורחל מנין, אמרת ק״ו וכו׳, ת״ל בחלב אמו וכו׳ עכ״ל. הנה הן לפרש״י והן לתוס׳ האי שקיל וטרי׳ לפלא בעיני כל רואה ולא נמצא כעין זה בש״ס, וגם קשה מאד לדרוש מחלב אמו אפילו מייתורא לפרה ורחל, היפך משמעות הלשון מכל וכל, וגם לשון ר״א דקאמר מעיקרא דדינא פירכא משונה מאד הגם שרש״י ז״ל רצה לתקנו, אבל לפע״ד לא תיקון כלום, דלא מצינן לשון זה בש״ס הגם דפריך אתחלת דינא דו״ק ותשכח.

אבל לפע״ד לפרש הסוגי׳ עפ״י מה שהזכרנו בריש פרקן, וכן לעיל בדף הקודם דיש שני טעמים בענין איסור בב״ח או כמש״כ הראב״ע והרמב״ן ז״ל דמצד אכזריות נגעה בה וכעין שחיטת אותו ואת בנו, או מצד תערובות מינים וכעין כלאים ושעטנז.

והנה אם נאמר דמצד אכזריות נגעה בה, אז עיקר האיסור הבישול כי הוא המעשה המתועבת לפני המקום, ואז לא ידענו טעם לאיסור אכילה, כי אותו ואת בנו ושילוח הקן ודאי אית בי׳ יותר אכזריות, ומ״מ לא אסרה התורה אחר המעשה את הנשחט ואת הניקח כדלקמן בדף הסמוך. ואיך יאסר הכא המתבשל, שנית אם מצד מעשה אכזריות אסרה התורה הבישול, אז ודאי מסתבר לומר דאמו דוקא ואפילו מינו לא, וכאשר כתב באמת האבן עזרא ז״ל בתורה עיי״ש. אולם אם מצד תערובות מינים וכעין כלאים נאסר, אז עיקר האיסור הוא האכילה והבישול נאסר רק אגב אכילה ומצד הרחקה מאכילה, וכדעת המדרש רבה שהביא הרמב״ם ז״ל, ואז מסתבר לומר דכש״כ גדי בחלב אחרת ואפילו שאינו מינו, כמו פרה ורחל, דהרי כל שרחוקים יותר, מסתבר יותר לאסור וממילא צ״ל גדי בחלב אמו דכתיב הוא משום דדיבר הכתוב בהווה. דרק גדי דרך לבשל בחלב, משום שהוא רך ומתבשל בבישול קל כמו החלב ומסתמא מתבשל בחלב אמו שמוכנת לפניו. ובזה השקיל וטרי׳ מתפרש כמין חומר דהכי קאמר, בחלב אמו אין לי אלא בחלב אמו, ר״ל אמו דוקא ואפילו מינו לא, דלפום פשטות הלשון שהוא דוקא הרי טעם כמו אותו ואת בנו וכמו דהתם דוקא אם ובנה, ולא זקנה וילדה דעלמא ה״נ דוקא גדי בחלב אמו ולא בחלב אחותה ומכש״כ לא בחלב מין אחר, ולכן פרה ורחל מנין, ע״ז משיב דאיכא ק״ו דאם בקרובים שלא נאסרו בהרבעה אסרה התורה משום תערובות מינים שונים מכש״כ ברחוקים שנאסרו בהרבעה דאסרה התורה תערובות בשר בחלב. ע״ז קאמר דמעיקרא דדינא פירכא ר״ל דק״ו דידך נבנה על הקדמה מוטעת, דאת סברת דהטעם משום תערובות מינים, ואז יותר מסתבר לאסור הרחוקים מן הקרובים, דדילמא הטעם משום אכזריות של מעשה הבישול, ואז נהפוך הוא דדייקו גדי בחלב אמו שנאסרה עמו בשחיטה משום אותו ואת בנו, נאסר עם חלבה בבישול וחד טעמא אית לאותו ואת בנו ולבישול בב״ח, ולכן קאמר הלשון דמעיקרא דדינא פירכא דמה שאתה מחזיק לקל הוא החומר, ומה שאתה מחזיק לחומר הוא הקל, דהא דנאסר עמה בהרבעה קולא הוא לגבי בב״ח, וע״ז קאמר ת״ל בחלב אמו פעם שנית והוא אתא לאיסור אכילה, וכדדרש תדבר״י לקמן, וכיון דזכינו דאכילה נמי אסרה תורה ע״כ דלאו מטעם ענין אכזריות אמרה תורה לא תבשל רק הבישול נאסר אגב האכילה וכדעת הרמב״ם בשם המדרש רבה שוב אמרינן דגדי בחלב אמו לאו דוקא וכש״כ בחלב אחותה ובחלב פרה ורחל ולא דיבר הכתוב רק בהווה כנלפע״ד נכון וברור בס״ד.

שוב ראיתי בחדושי ק״ז בעהחת״ס זצ״ל שהעיר קצת במה שכתבנו וכתב דהאי ברייתא אתי׳ כר״ש דדורש טעמא דקרא וציין גמר׳ ערוכה קידושין דף כ׳ ע״ב. ובעיני יפלא לפי מה שכתב ק״ז ז״ל בעצמו בתשובותיו ליו״ד סי׳ רנ״ד, דפשיטא דלקולא דוקא לא דרשינן טעמא אבל לחומרא ודאי חיישינן אטעמא דקרא עיי״ש. וא״כ שם דמיירי בדיני ממונות בבתי ערי חומה לגאול לחצאין, איך נסמוך אק״ו דניפרך עפ״י טעמא דקרא, להוציא מזה וליתן לזה. וכאן בב״ח דרוצין ללמוד חלב פרה ורחל מק״ו, הלא בלא״ה קשה וכי עונשין מה״ד, עד שפריך והא אתי׳ ולמה לי קרא, אלא ודאי דהאי ק״ו לא אתא אלא לגלות לן פירוש הקרא, אי גדי בחלב דוקא וכפשטות משמעותי׳ או דלמא דיבר הכתוב בהווה, וכל הבשר בכל החלב אסרה תורה, ולפשוט ספק זה גם לדידן דלא דרשינן טעמא דקרא, צריכין אנו לחקור אחר הטעם, כי רק ע״י הטעם מצינן לידע פירוש האמיתי ודו״ק היטב.

דין המבשל במי חלב דהיינו אחר שהוציאו ממנו כל המאכל כגון שכבר עשו הגבינה שבשלו החלב ואוכל צף למעלה ולא נשאר בו אלא מים אם בשל באותן מי חלב אסור מדרבנן ופטור מן התור' וכן עצמות וגידין וקרנים וטלפים שבשלן בחלב פטור:

תנו רבנן המבשל במי חלב פטור דם שבשלו בחלב פטור העצמות והגידין והקרנים והטלפים שבשלן בחלב פטור הפגול והנותר והטמא שבשלן בחלב חייב ומסיק דהאי תנא סבר איסור חל על איסור ואנן לא ק"ל הכי כדפרישית וכתבו התו' דמי חלב פטור הא איסור מיהא איכא דהא כותח מנסיובי דחלבא עבדי' כדאמרינן בריש אלו עוברין ואמרינן לעיל דאסור לאכול בכותח והרא"ש הביא דברי התו' וכ' אח"כ ואני אומר דנסיובי דחלב' אסור מדאוריית' ומי חלב דפטור היינו שהוציאו ממנו כל האוכל כגון לאחר שעשו הגבינ' מבשלי' החלב והמאכל צף למעלה ולא נשאר בו אלא מים בעלמ' והוא הנקר' מי חלב ואעפ"י ששאר רבותינו לא חילקו בזה מ"מ ראוי לחו' לדברי' להחמי' שהרי דברי טעם הן ואפ"ה איסור דרבנן איכא אף באותן מי חלב הרא"ש דלא הוי אלא מיא בעלמ' מאחר דאמרי המבשל במי חלב פטור דמשמע אבל אסור אע"ג שלא אמרו כלל זה דפטור אבל אסור כ"א בפטורי שבת מ"מ מסתבר לומר הכי ובפרט לפי' שחזינן דלאו דווק' חלב אמרה תור' שהרי נסיובי דחלבא שאנו קורין מי חלב אסורא א"כ ראוי לגזר הא אטו הא דהאי נמי מי חלב איקרי וכן נוטין לשון הר"ן שכת' מי חלב אסור' כדברי התו' דכותח הבבלי משו' נסיובי דחלב' דמיתס' ואעפ"י שאין זו ראייה דמי חלב לאו היינו נסיובי דחלבא מסתברא כוותייהו ע"כ ולפי זה מה שמצאתי כ' בהג"ה וז"ל מעשה בא לפני מורי ר"ש בבני מעיים שנמלחו ושהו כדי מליח' וקוד' שהודחו נפלו במי חלב שקורין מוגא בלעז שנתבשלו האש והסירו החלב הקרו' ונשא' הצלול וקורין דיפיריא וצונן היה והתי' הבני מעיים ע"י הדחה מטע' טהור מלוח וטמא תפל שאין כח בדם של בני מעיים לכנוס בחלב ולחזר ולאסור הבני מעיים אמנם אוסר המי חלב ואני דנתי לפניו דבלא זה הטעם יש להתיר מאחר שאין מחזיקין דם בבני מעיים א"כ אין כח בדם עוד להחזי' ולאסור הבני מעיים ע"כ ובודאי ס"ל דאותו מי חלב מותר לגמרי כדעת כל המפרשי' דמפרשי הא דקתני המבשל במי חלב פטור דמשמע אבל אסור וכמ"ש התו' וכן כתב הרמב"ם פטור ואין לוקין עליו דמשמע להדי' שאסור והיינו בנסיובי דחלבא אבל אחר שבשלו אותו אין בו אפי' דין מי חלב אלא כמיא בעלמא הוא ומ"ה כתב לאסור משום דם וא"כ לפי פי' הרא"ש שאפי' לאחר שנתבשלו על האש והוסר הקרוש מהן שעדיין דין מי חלב עליהן ואסור א"כ נאסרו הבני מעיים כל זמן שלא הודחו כרותח כמו שפי' לעיל גבי בשר וגבינה שנגעו זה בזה כו' וא"כ כל דבר מלוח שמצא דבר לח וצלול אצלו אפי' הוא תפל לגמרי בולע כמו שכתבנו לעיל גבי טמא מלוח וטהור תפל עוד כתב הרא"ש וז"ל והרמב"ם ז"ל היה אוסר באכילה דהא בפ"ק דבכורות הצריך פסוק להתיר חלב משום דכל מידי דאתי מחי אסור והכא אמרינן דמי חלב אינו כחלב וליכא קרא למישרי כיון דאתי מחי אסור ולא תתמה שהרי מותר עם האוכל וכשפירש מן האוכל נאסר דהכי אשכחן בדם האיברים דכשהוא מובלע בבשר מותר וכשפירש אסור והר' שמחה ז"ל השיב דדוקא לעניין בשר בחלב אין חשוב כחלב דקרא דקאמר בחלב אמו כמו שיוצא מן האם מעורב עם האוכל אבל לכל שאר מילי הוי בכלל חלב דתנן מי חלב הרי הן כחלב ואמר ר"ל ל"ש אלא להכשיר את הזרעים אבל לעניין בישול מי חלב אינו כחלב ע"כ ואפש' שסברתו של הרמב"ם מדקאמר ל"ש אלא להכשיר כו' דמשמע אבל לא לד"א ומ"מ ל"כ דמאי חזית דדייקת מרישא נידוק מסיפא איפכא דקאמר לענין בישול כו' ולא קאמר לעניין אבר מן החי אינו כחלב וא"כ מאחר דליכא לדייקי מיניה א"כ ניזל בתר סתמא דמתניתן דקתני מי חלב הרי הן כחלב ועוד ליכא לדיוקא מרישא הא דקאמר ל"ש אלא להכשיר זרעים דמשמע למילי אחרינ' לא משום דהתם עיקרא אהכשר זרעים קאי ומ"ה נקט לה וה"ה למילי אחריני וא"ל א"כ מאחר שרוב המפרשים שפירשו דמי חלב הוא נסיובי דחלבא ועלה קתני מי חלב הרי הוא כחלב אבל אותה מי חלב שאחר שבשלו על האש דלא נקרא מי חלב מנ"ל דשרי דלמא אבר מן החי נינהו זה אינו דממ"נ אי מיא בעלמ' חשבינן להו א"כ כמיא בעלמא הוא ואין שם אבר מן החי הוא ואם חשבינן נמי חלב אם כן הרי הוא כחלב ושרי:

דין המבשל בחמי טבריא ומעושן פטור ואין לוקין על אכילתו ואיסור מיהא איכא ואסור לבשל בשר בחלב אשה מפני מראית העין ומ"מ לרפוא' אפילו אין בו סכנה הכל מותר:

פסק כתב הרמב"ם והטור הביאו בסי' פ"ז המבשל בחמי טבריא ומעושן פטור ואין לוקין על אכילתו והנה מ"ש הא דמעושן פטור בעייא היא בירושלמי ומשום ספיקא כ' פטור ממלקות אבל אסור והמבשל בחמי טבריא למד ממ"ש בפ' כל שעה המבשל בשבת בחמי טברי' פטור אבל אסור דגזרו תולדות חמה אטו תולדות האור וכ"כ בפ' כירה כ' הרשב"א בתשובה מסתברא שאסור לבשל בשר בחלב אשה מפני מראית עין אם נפל לתוך התבשיל בטל ואין צריך שיעור ומ"מ נראה דאם לרפואה שרי אפילו אין בו סכנה כלל מאחר דאין בו איסור כלל אלא משום מראית עין ולעיל בפרקי' סי' נ"ב כ' שאסור לאכול בפורי' תרנגולת בחלב של שקדים משום מראית עין א"ל שהשקד' קליפים מונחין בשפת הקערה:

ומר אמר חדא כו'. מ''ד לוקה קאי אבישול דחדא איסורא הוא ומ''ד אין לוקה קאי אאכילה דאם לא התרו בו משום אכילת חלב אלא משום בשר בחלב אינו לוקה דלא אתי איסור בשר בחלב וחייל אאיסור חלב: במי חלב. מישג''א בלע''ז: הפגול והנותר. אלמא אע''ג דאסירי וקיימי אתי איסור בשר בחלב וחייל עלייהו והוא הדין נמי אם בשל חלב בחלב אלמא מרבויא דגדי נפקא לן דחייל על כל איסורין: האי תנא. נמי סבר בכל איסורין דאיסור חל על איסור ואינהו סברי לה כמ''ד אין איסור חל על איסור ותנאי טובא איפליגו בה: הרי הן כחלב. להכשיר את הזרעים וחלב נקרא משקה דכתיב (שופטים ד) ותפתח את נאד החלב ותשקהו: והמוחל. משקה הזב מן הזיתים: הרי הוא כשמן. ושמן איקרי משקה דכתיב (ישעיהו כה) משתה שמנים: אין לי אלא בחלב אמו. כלומר עז: ת''ל. מקרא שני: בחלב אמו. דמייתר לרבויי כל חלב בהמה טהורה דהאי תנא לא מצריך ליה לכדשמואל דחלב זכר וחלב שחוטה וחלב טמאה מחד קרא דלגופי' נפקי דהא אמו כתיב ולא שחוטה ולא זכר ולא טמאה דהא גדי כתיב ובטהורה משתעי כדאמרן להוציא את הטמאה ועל כרחיך אמו נמי טהורה דאי אמו טמאה לא הוי איהו טהור הלכך להכי לא אתא וגדי משמע ליה גדי דווקא ובשר חיה ושאר בהמות מגדי יתירא נפקי לאיסורא דאי סבירא ליה גדי הכל במשמע אפילו עגל וטלה למה ליה לרבויי חלב פרה ורחל והא אמו כתיב ולקמן (דף קטז.) דמשמע לן יתורא דגדי גדי לר''ע למעוטי חיה ועוף הני מילי למאן דמשמע ליה גדי ואפילו עגל וטלה אתי קרא יתירא למעוטי אבל למאן דמשמע ליה גדי דווקא קראי יתירי לרבויי אתו דאי למעוטי לא איצטריך וחד למעוטי טמאה ולשליל לא איצטריך קרא דממשמעות יליף ליה כדאשכחנא גבי ר''ע לקמן דאמר שליל גדי מעליא: הא אתיא ליה. שפיר בק''ו: מעיקרא דדינא. מתחלת הדין דקתני מה אמו שלא נאסרה עמו בהרבעה נאסרה עמו בבשול זהו תחלתו של ק''ו ויש להקשות מה לאמו שכן נאסרה לישחט עמו ביום אחד ולהכי נקט מעיקרא דדינא פירכא משום דפעמים מקשה על סוף הדין כגון דקתני סיפא פרה ורחל שנאסרו עמו בהרבעה אינו דין שנאסרו עמו בבשול זהו סוף הדין ואם היה מקשה ואומר בהמה טמאה תוכיח שנאסרה עמו בהרבעה ולא נאסרה עמו בבישול אף אתה אל תתמה על פרה ורחל כו' זו היא פירכא על סוף הדין: חלב אחותו גדולה מנין. אני שמעתי דהיינו פרה שהיא מין בהמה כמותה אבל מין גדול הוא ומהאי קרא גופיה דריש ותנא אחרינא הוא ולישניה הוא דשני ועוד דלא נפק ליה פרה ורחל מיתורא דחד קרא אלא פרה לחודה דחלוקה מן הגדי בשני חילוקין חדא דנאסרה עמו בהרבעה וחדא דאין נכנסת עמו לדיר להתעשר אבל רחל שנכנסת עמו לדיר להתעשר דהא מעשר בקר וצאן כתיב (ויקרא כז) וכל צאן במשמע לא נפקא ליה מיניה שתאסר עמו בבישול הלכך יליף ברישא פרה והדר אתיא ליה רחל בהצד השוה כדלקמן בקר אינו נכנס עם הצאן להתעשר בפרק בתרא דבכורות (דף נג.): ומה אמו. שאינה חלוקה ממנו לענין מעשר דהא מינה היא ואע''פ שכבר ילדה עדיין היא ראויה ליכנס עמו לדיר להתעשר דגדייה יולדת בתוך שנתה ונכנסת עם בנה לדיר להתעשר כשעדיין לא נכנסה להתעשר כדתניא בבכורות (דף כ:) גדייה שילדה שלש בנות וכל בנותיה ילדו שלש [שלש] כולן נכנסות לדיר להתעשר ואפ''ה חלקה הכתוב ממנו לאוסרה עמו בבישול: אחותו גדולה. פרה שאינה נכנסת כו': תלמוד לומר בחלב אמו. קרא יתירא לרבויי כל חלב וממילא איתרבאי פרה דאשכחן דנחלקה ממנו לענין מעשר תיחלק ממנו לבישול: אחותו קטנה. רחל: מביניא. מאמו ומאחותו גדולה: תיתי מאמו. דמה אמו שלא נאסרה עמו בהרבעה נאסרה עמו בבישול אחותו קטנה שנאסרה עמו בהרבעה אינו דין שנאסרה עמו בבישול: מה לאמו כו': אי הכי אחותו גדולה נמי תיתי מביניא. מאמו ומאחותו קטנה ומחצי הדין שהרי אין להשיב עליו והכי דנינן מה אמו שנכנסת עמו לדיר נאסרה עמו בבשול אחותו גדולה לא כל שכן וכי פרכת מה לאמו שכן נאסרה עמו בשחיטה תאמר באחותו גדולה אחותו קטנה תוכיח ותו ליכא למיפרך מה לאחותו קטנה שכן לא נכנסה כו' אלמא מפלגי דינא נפקא לן כך שמעתי וקשיא לי היכי נימא אחותו קטנה תוכיח הא אכתי לא קיימא לן אחותו קטנה לאיסורא ואני שמעתי דהכי פריך מאי חזית דאחותו גדולה נפקא לן מקרא וקטנה מביניא תיפוק ליה אחותו קטנה מרבויא דקרא וגדולה מביניא וקשיא לי חדא דמסתברא קרא כי רבי לאחותו גדולה

כיון דעל אכילה לא לקי. תימה אימא איפכא כדאמר בסמוך כיון דאבשול לקי אאכילה נמי לקי: המבשל במי חלב פטור. איסורא מיהא איכא דהא כותח מנסיובי דחלבא עבדי ליה כדאמר בריש אלו עוברין (פסחים דף מב.) ואמרינן לעיל (דף קיא:) דאסור לאכול בשר בכותח: בחלב פרה ורחל מנין. לא איצטריך ליה אלא לרבות בשאין מינו כגון פרה בחלב גדי או גדי בחלב פרה אבל פרה בחלב עצמה הא דרשינן לעיל (דף קיג:) כל מקום שנאמר גדי אפילו פרה ורחל במשמע ובחנם דחק בקונטרס: פרה ורחל שנאסרו עמה בהרבעה. וא''ת חיה ועוף יוכיחו לר' עקיבא או עוף לחודיה לר' יוסי הגלילי דנאסרו בהרבעה עם שאינו מינו כדאמרינן בסוף שור שנגח את הפרה (ב''ק דף נה.) ולא נאסרו בבשול וי''ל דעדיפא פריך: מה לאמו שכן נאסרה עמו בשחיטה. תימה לרבנן חיה תוכיח דאין אותו ואת בנו נוהג בחיה: תלמוד לומר בחלב אמו. עוד דריש מינה בסמוך היא עצמה בחלבה אע''ג דשמואל דריש ליה למלתייהו לעיל (דף קיג:) הכא דריש מבחלב דתרי מינייהו מייתרי דהוה מצי למכתב באמו ואנא ידענא דבחלב אמו קאמר כיון דבחד מינייהו הוה כתיבא בחלב אמו ורבי יוסי הגלילי דממעט עוף שאין לו חלב אם מוי''ו דאמו קא דריש:

דף קיד - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד