חולין קטז ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קטז - א

חדא מחדא - כגון זה שרצינו ללמוד מתחילה מערלה בלבד, בזה קולא וחומרא - פרכינן, אבל כל דהו - לא פרכינן.

חדא מתרתי - כפי שרצינו ללמוד כשפרכנו על הלימוד מערלה, שחמץ בפסח יוכיח, באופן זה, אפילו כל דהוא פרכינן.

חדא מתלת - כגון זה שאמרנו כלאיים יוכיחו, בזה, אי היינו פורכים משהו על כלאים שאינו דומה, והיינו אומרים שאי הדר דינא ואתי במה הצד - פרכינן כל דהו על מה הצד. ואי לא, חזר הדין, דווקא קולא וחומרא - פרכינן, אבל כל דהו - לא פרכינן, אף על גב שלומדים משלש. שכך הן המידות המסורות בידינו מסיני.

ולכן, כיון שלא לומדים בשר בחלב מאלו השלש בבמה הצד, שהרי לא חזר הדין ולא אמרנו הצד השוה שבהם, אי אפשר לפרוך שגידולי קרקע הם.

ומקשינן: ולפרוך כך מה לכלאי הכרם שכן לא היתה להן שעת הכושר מעולם, שסברנו עכשו שאין הזרעים נאסרים, אלא רק הגידולים שגדלו מהם. והרי לגידולים לא היתה שעת הכושר, שמיד כשיצאו מהקרקע - נאסרו, מה שאין כן בשר בחלב שהיתה להם שעת הכושר לפני שנתבשלו יחד!?

אמר רב אדא בר אהבה: זאת אומרת, מכאן מוכח, דכלאי הכרם, עיקרן - הזרע שהשריש בקרקע - הוא עצמו נאסר. והרי היתה להן לזרעים שעת הכושר קודם השרשה, שמשבאו לעולם היו מותרים עד שהושרשו בכרם.

מתיב רב שמעיה בר זעירא: המעביר עציץ נקוב שיש בו זרעים בכרם, וכיון שהעציץ נקוב, יונק הוא מן הכרם, אם הוסיף חלק מאתים בזמן שהיה בכרם, דהיינו שהיו מאה תשעים ותשעה חלקי היתר, וחלק המאתיים נוסף בזמן שהיה העציץ בכרם - אסור. שאין כלאי הכרם מתבטלים עד שיהיו מאתיים של היתר ואחד של איסור.

הוסיף מאתיים - אין, רק אז הוא נאסר. לא הוסיף - לא! ורואים שהזריעה עצמה אינה נאסרת אלא רק הגידולים שנוספו והם אוסרים את העיקר מפני שמעורבים בו!?

אמר אביי: תרי קראי כתיבי בכלאים. כתיב "פן תקדש המלאה", שמשמע שדווקא מילויו ותוספתו נאסר. וכתיב "הזרע", שמשמע שהזריעה עצמה נאסרת. וסותרים שני פסוקים אלו זה את זה!?

הא כיצד? ומה התשובה?

זרוע מעיקרו, שהושרש בתוך הכרם - בהשרשה נאסר, שגם הזריעה נאסרת.

זרוע ובא, שהושרש מחוץ לכרם, כגון זה שהעביר עציץ נקוב בכרם, הוסיף - אין, לא הוסיף - לא. וכשהוסיף נאסר גם העיקר, ולא רק התוספת נאסרת כפי שהבנו קודם.

ואמרינן: מתניתין שתנן שבשר בחלב אסור באכילה ובהנאה - דלא כי האי תנא.

דתניא, רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון: בשר בחלב אסור באכילה, ומותר בהנאה. שנאמר בענין של בשר בחלב "כי עם קדוש אתה", ונאמר להלן בענין טריפה "ואנשי קדש תהיון לי". מה להלן - אסור באכילה ומותר בהנאה, שהרי כתוב בטרפה "לכלב תשליכון אותו", אף כאן, אסור באכילה ומותר בהנאה.

שנינו במשנתינו: רבי עקיבא אומר חיה ועוף [וכו'] אינם מן התורה שנאמר "לא תבשל גדי בחלב אמו ג' פעמים - פרט לחיה ולעוף ולבהמה טמאה.

ומקשינן: הני שלשת הפעמים שכתוב "לא תבשל גדי", הא אפקינהו לכדשמואל. שדרש אותם כך: אחד - לחֵלֶב ולמתה. שאם בישל חֵלֶב בחָלָב או בבשר נבלה, עובר משום בשר בחלב. ואחד - לרבות שליל, שאסור לבשלו בחלב. ואחד - להוציא טמאה. שאם בישל בשר בהמה טמאה אפילו בחלב בהמה טהורה, אינו עובר!?

ומתרצינן: חלב ומתה - מעצם משמעות הפסוק של "לא תבשל גדי" משמע ואין צריך יתור מיוחד לרבותם, שאין בזה חידוש. שאם משום שכבר אסורים עוד לפני שבשלם בחלב משום איסור חלב ונבלה, והרי אין איסור חל על איסור, קסבר רבי עקיבא: איסור חל על איסור. ואם כן פשוט שעובר, ולכן חלב ומתה לא צריכי קרא.

שליל גם כן לא צריך פסוק שגדי מעליא הוא.

אם כן אייתרו להו כולהו הפסוקים [וכל שלשת "לא תבשל גדי" מיותרים לדרשה, שהיה יכול הפסוק לכתוב "לא תבשל בהמה"], ודורשים מהם פרט לחיה ועוף ולבהמה טמאה.

שנינו במשנתינו: רבי יוסי הגלילי אומר נאמר לא תאכלו.

והוינן בה: מאי איכא בין רבי יוסי הגלילי שממעט עוף מזה שכתוב "לא תבשל גדי", לרבי עקיבא שממעט מזה שכתוב "בחלב אמו" - פרט לעוף שאין לו חלב אם, סוף סוף שניהם ממעטים עוף?

ומבארינן: איכא בינייהו חיה.

רבי יוסי הגלילי סבר, שבשר חיה בחלב דאורייתא, שהרי הפסוק ממעט רק מי שאין לו חלב אם, ולחיה הרי יש חלב אם.

ורבי עקיבא סבר, חיה דרבנן, שהתמעטה מזה שכתוב "לא תבשל גדי" שלש פעמים.

ואיבעית אימא: בעוף איכא בינייהו נפקא מינה.

רבי עקיבא סבר: חיה ועוף אמנם אינן מן התורה, אבל מדרבנן אסורים. שמזה שאמר ש"אינן מן התורה", משמע, הא מדרבנן, אסירי!

ורבי יוסי הגלילי סבר, עוף, אפילו מדרבנן נמי לא אסיר.

תניא נמי הכי, שלרבי יוסי הגלילי אפילו מדרבנן אין עוף אסור בחלב.

ששנינו: במקומו של רבי אליעזר, היו כורתין עצים לעשות פחמין לעשות ברזל לסכין של מילה. שסבר רבי אליעזר שמכשירי מצוה - כגון סכין של מילה - דוחים את השבת במצוה שדוחה בעצמה את השבת.

ועוד תניא בברייתא ההיא: במקומו של רבי יוסי הגלילי, היו אוכלין בשר עוף בחלב!

לוי איקלע לבי יוסף רישבא [צייד עופות], אייתו לקמיה רישא דטיוסא [טווס] מבושל בחלבא [בחלב], ולא אמר להו ולא מידי, שלא מחה בידם.

כי אתא לוי לקמיה דרבי, אמר ליה רבי: אמאי לא תשמתינהו משום שאוכלים בשר בחלב? וצריך לנדותם על כך.

אמר ליה: מקומו של יוסף רישבא - אתריה [מקומו] דרבי יהודה בן בתירא הוא. ואמינא, אולי דרש להו רבי יהודה בן בתירא לאנשי מקומו כרבי יוסי הגלילי, דאמר: יצא עוף שאין לו חלב אם, והוא סובר שאין בו איסור אפילו מדרבנן.

מתניתין:

קבת בהמת עובד כוכבים, דהיינו החלב הקרוש שבתוך הקבה, ושל נבלה [ובגמרא פריך של עובד כוכבים ושל נבלה - היינו הך] - הרי זו אסורה.

דרך לימוד של הלכה חדא [אחת] הנלמדת מהלכה חדא [אחת] המלמדת, כלימוד זה של בשר בחלב מערלה בלבד — פירכה המצביעה על צד של קולא [קלות] שיש בהלכה זו וצד של חומרא [חומרה] שיש בהלכה זו, האחרת, פרכינן [פורכים אנו], ואילו פירכה כל דהו [שהיא] לא פרכינן [אין אנו פורכים]. ואילו דרך לימוד של הלכה חדא [אחת] הנלמדת מתרתי [משתי] הלכות המלמדות, וכדרך שהוצעה למעלה ללמוד בשר בחלב מערלה ומחמץ בפסח — אפילו פירכה כל דהו פרכינן [כל שהיא אנו פורכים], ודרך לימוד של הלכה

חדא [אחת] הנלמדת מתלת [משלוש] הלכות, כגון זה שהצענו למעלה ללמוד בשר בחלב מערלה וחמץ בפסח וכלאי הכרם, אי הדר דינא ואתי [אם חוזר הדין ובא], שניתן לומר בשלושתן מידת במה הצד, שאמנם לא ראי זו כראי זו ולא ראי זו כראי זו, ואולם יש דבר המשותף לכולן — פרכינן [פורכים אנו] פירכה כל דהו [שהיא], ואי [ואם] לא חוזר הדין, שאין לנו אפשרות למצוא צד משותף לכולן — פירכה המצביעה על צד של קולא [קלות] שיש בהלכה זו וצד של חומרא [חומרה] שיש בהלכה זו, פרכינן [פורכים אנו], ואילו פירכה כל דהו [שהיא] לא פרכינן [אין אנו פורכים]. ומעתה כיון שאין אנו לומדים איסור אכילה בבשר בחלב משלוש ההלכות הללו (ערלה, חמץ בפסח וכלאי הכרם) במידת במה הצד (שכן אין הדין חוזר בהן), שוב אין מקום להקשות על שלושתן "מה לכולם שכן גידולי קרקע".

ושואלים: ולפרוך [ונקשה] באופן זה: מה לכלאי הכרם — שכן לא היתה להן שעת הכושר, שכן סברה היא שאין התבואה הנזרעת בכרם נאסרת עם זריעתה, אלא הגידולים שצמחו מעל פני הקרקע בעקבות הזריעה. ומעתה הרי אלה מעולם לא היתה להם שעה של היתר, שמשעה שצמחו הריהם אסורים. והרי זה שלא כבשר בחלב, שהיתה לכל אחד מאלה זמן של היתר, בטרם התבשלו ביחד! אמר רב אדא בר אהבה בתשובה על כך: זאת אומרת שלא כפי שסברנו שבכלאי הכרם נאסרים רק הגידולים שצמחו בעקבות הזריעה, אלא כבר בעיקרן (בשורשם, בהיותם זרעים שהכו שורשים בקרקע) נאסר הזרע, ונמצא איפוא כי היתה להן לזרעים הללו שעת הכושר (זמן היתר אכילה) קודם השרשה.

מתיב [מקשה] על דברי רב אדא בר אהבה רב שמעיה בר זעירא ממה ששנינו בדינו של זה המעביר עציץ נקוב שזרע בו מין תבואה או ירק, בתוך הכרם, שלא הניח את העציץ על הקרקע אלא העבירו מתחת לעצי הכרם, אם בזמן שהעביר אותו בכרם הוסיף הזרע שבעציץ כדי אחד ממאתים — אסור הזרע. ונדייק: רק אם הזרע הוסיף כדי השיעור הזה — אין [כן] הוא נאסר, אבל אם הזרע לא הוסיף כדי השיעור הזה — הוא לא נאסר, שאין נאסרים באיסור כלאי הכרם אלא מה שגדל באיסור (ויש בו כשיעור האוסר), והרי זה שלא כרב אדא בר אהבה שאמר שעצם זריעתם בקרקע אוסרתם!

אמר אביי בהסבר דברי רב אדא בר אהבה: תרי קראי כתיבי [שני מקראות כתובים] בתורה בדין כלאי הכרם, שכן כתיב [נאמר] "לא תזרע כרמך כלאים פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם" (דברים כב, ט). והרי יש בדברים כעין סתירה: שכתוב אחד אומר "פן תקדש המלאה" — הרי זה מורה שהגידולים הנוספים ("המלאה") הם הנאסרים. ואולם עוד כתיב [ונאמר] בפסוק "הזרע אשר תזרע" — והרי זה מורה שהזריעה עצמה נאסרת, ואף בטרם הצמיחה תוספת.

הא [הרי] כיצד יתיישבו שני המקראות הללו? כל אחד מהכתובים עניינו במצב שונה: שאם היה מין התבואה או הירק זרוע מעיקרו (מתחילתו) בתוך הכרם — הרי הוא נאסר מיד בהשרשה, והוא שאמר בו הכתוב "הזרע אשר תזרע". ואם היה זרוע ובא, שבתחילה נזרע והשריש בהיתר מחוץ לכרם, בזה אומרים אנו שאם הוסיף — אין [כן] נאסר, ואם לא הוסיף — לא נאסר, והוא שאמר בו הכתוב "תקדש המלאה".

א שנינו במשנתנו כי בשר בחלב אסור אף בהנאה, ומעירים: מתניתין [משנתנו] היא שלא כי האי תנא [כמו שיטת תנא זה], דתניא [שכן שנויה ברייתא], ר' שמעון בן יהודה אומר משום [בשם] ר' שמעון: בשר בחלב אמנם אסור באכילה ואולם מותר בהנאה. וטעמו: שכן נאמר בדין בשר בחלב "כי עם קדוש אתה לה' אלהיך לא תבשל גדי בחלב אמו" (דברים יד, כא), וכן נאמר להלן [שם, בספר שמות] באיסור טריפה "ואנשי קדש תהיון לי ובשר בשדה טרפה לא תאכלו לכלב תשליכון אותו" (שמות כב, ל).

מה להלן באיסור טריפה — אסור באכילה ומותר בהנאה, שהרי נאמר כי אפשר ליתנו לכלב, אף כאן באיסור בשר בחלב — אסור באכילה, ומותר בהנאה.

ב עוד שנינו במשנתנו כי ר' עקיבא אומר שחיה ועוף בבשר בחלב אינם אסורים מן התורה, שכן נאמר "לא תבשל גדי בחלב אמו" שלוש פעמים (שמות כג, יט; שם לד, כו; דברים יד, כא), ובאו שלושה מיעוטים אלה להשמיענו שאין בכלל האיסור בשר של חיה ועוף ובהמה טמאה. ושואלים: הני [אלה] שלוש הפעמים שנכתב האיסור, הא אפקינהו [הרי הוציא אותם, נדרשו] ללמדנו הלכות אחרות, וכדרך שאמר

שמואל (לעיל קיג,ב), שאחד בא לענין בישול חלב בחלב ולענין בשר בהמה מתה (נבילה) בחלב, שאף אלה בכלל איסור בשר בחלב. ואחד בא לענין בישול עובר (שליל) בחלב, שאף הוא בכלל בשר בחלב. והאחר בא לענין בשר טמאה בחלב, שאין היא בכלל איסור בישול בשר בחלב! ומשיבים: קסבר [סבור הוא] ר' עקיבא כי משמעות הכתוב "לא תבשל גדי" היא שאף חלב ונבילה בכלל זה, ואין צורך בכתוב מיוחד (כשמואל) להשמיענו כן. ובטעם הדבר שאיסור בשר בחלב חל על הדבר שאסור כבר באיסור קודם (חלב או נבילה) — סבור ר' עקיבא כי איסור חל על איסור, ולכן חלב ומתה לא צריכי קרא [אינם צריכים מקרא]. וכיוצא בזה גם לענין שליל בבשר בחלב אין צורך בכתוב מיוחד להשמיענו כן, כי גדי מעליא [מעולה, גמור] הוא השליל. מעתה אייתרו להו כולהו [נשארו להם כולם, כל שלוש הפעמים הכתובות], ובאים הם ללמדנו שלוש דרשות: פרט לחיה, ופרט לעוף, ופרט לבהמה טמאה.

ג עוד שנינו במשנתנו כי ר' יוסי הגלילי אומר כי נאמר בתורה "לא תאכלו כל נבילה" (דברים יד, כא), וכן נאמר באותו כתוב "לא תבשל גדי בחלב אמו", והרי זה בא ללמדנו כי הדבר שאסור משום נבילה אסור לבשלו בחלב. ומעתה היה מקום לומר שאף עוף, שאסור משום נבילה, יהא אסור בבישול בשר בחלב, לכך אמר הכתוב "בחלב אמו" — יצא העוף שאין לו חלב אם. ושואלים: מאי איכא [מה יש], מה ההבדל בין ר' יוסי הגלילי הממעט עוף מאיסור בשר בחלב מן הכתוב "בחלב אמו" לבין ר' עקיבא שממעטו מן הכתוב "לא תבשל גדי"?

ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל] לענין בישול בשר חיה בחלב. שר' יוסי הגלילי סבר [סבור] כי בשר חיה בחלב אסור דאורייתא [מן התורה], שהרי אף החיה היא בכלל "בחלב אמו". ואילו ר' עקיבא סבר [סבור] כי בשר חיה בחלב אינו אלא דרבנן [מדברי סופרים], שהרי התמעט בשר חיה מן הכתוב "לא תבשל גדי".

איבעית אימא [אם תרצה אמור] הבדל נוסף שבין ר' יוסי הגלילי לר' עקיבא, דין בשר עוף בחלב איכא בינייהו [יש ביניהם], שר' עקיבא סבר [סבור] כי חיה ועוף אינן אסורות בחלב מן התורה, הא מדרבנן אסירי [הרי מדברי סופרים הם אסורים], ואילו ר' יוסי הגלילי סבר [סבור] כי בשר עוף בחלב אפילו מדרבנן נמי לא אסיר [מדברי סופרים גם כן לא אסור].

ומעירים: תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך, כהסבר השני שהוצע]: במקומו של ר' אליעזר היו כורתין עצים בשבת, לעשות פחמין לעשות ברזל כדי למול. במקומו של ר' יוסי הגלילי היו אוכלין בשר עוף בחלב. שסברו שאף מדרבנן מותר הדבר.

ובענין זה מסופר כי החכם לוי איקלע לבי [הזדמן לביתו] של יוסף רישבא [הצייד], אייתו לקמיה רישא דטיוסא בחלבא [הביאו לפניו ראש טווס בחלב], ולא אמר להו [להם] ואף לא מידי [דבר], כי אתא לקמיה [כאשר בא לוי לפני] רבי וסיפר לו, אמר ליה [לו] רבי ללוי: אמאי [מדוע] מדוע שתקת על כך, ולא תשמתינהו [נידית אותם]?

אמר ליה [לו]: אתריה [מקומו] של ר' יהודה בן בתירא הוא, ואמינא [ואמרתי בלבי] שמא ר' יהודה בן בתירא דרש להו [להם, לבני מקומו] בהלכות בשר בחלב כר' יוסי הגלילי שאמר שאין בשר עוף בכלל איסור בשר בחלב, כי יצא עוף מכלל איסור זה כיון שאין לו חלב אם, ומותר לכתחילה לאכול אותו בחלב.

ד משנה קבת בהמתו של גוי וקיבתה של נבלה, החלב הקרוש הנמצא בתוכן — הרי זו אסורה. המעמיד (מקריש את החלב לעשותו גבינה) באמצעות עור של קבה של בהמה כשרה הניתן לתוך החלב, והריהו מעמידו בכך.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

As stated above, for any a fortiori inference of a single source from a single source, one can refute the derivation by invoking a unique leniency in the supposedly stringent case and a stringency in the lenient one, but one cannot refute it by simply mentioning any aspect unique to the first source. And for inferences of one source from two other sources one can even refute the derivation by mentioning any aspect unique to the first source.

For inferences of one source from three other sources, as suggested here, only if the inference reverts to its starting point, as each source possesses its own unique stringency, and the halakha is then derived by analogy from the common element of all of them, can one refute the inference by mentioning any factor unique to the source cases. But if the inference does not revert, one can refute the derivation only by invoking a leniency and a stringency, but one cannot refute it by mentioning any unique factor. The suggested inference does not revert, since the prohibition of diverse kinds in a vineyard possesses no stringent element that the other sources lack. Therefore, the fact that all the source cases involve produce is immaterial, and the inference from diverse kinds in a vineyard stands.

The Gemara suggests: But let one refute the inference as follows: What is unique about diverse kinds in a vineyard? They are unique in that they had no time that they were fit. The produce is forbidden as soon as it begins to grow, whereas meat and milk are prohibited only when they are cooked together. Rav Adda bar Ahava said: If this suggestion was not employed, that is to say that even the roots of diverse kinds in a vineyard are prohibited, including the seeds and saplings from which the hybrid plants grow. And they too had a time when they were fit, before taking root. Consequently, the premise of the question must be false.

Rav Shemaya bar Zeira raises an objection to this conclusion from a mishna (Kilayim 7:8): If one transfers a perforated pot with seeds in it into a vineyard, if the size of the plant growing in the pot increases by one two-hundredth of its previous size, such that the permitted original plant is less than two hundred times the amount of the prohibited growth and insufficient to nullify it, the produce is prohibited, due to the prohibition against planting diverse kinds in a vineyard. One may infer: If it increases, yes, it is prohibited; but if it does not increase, no, it is permitted. Apparently, only the additional growth is prohibited, not the planted seeds or saplings.

Abaye said: Two verses are written, i.e., two separate terms in one verse indicate two separate prohibitions: The verse states: “You shall not sow your vineyard with two kinds of seed, lest the growth of the seed that you will sow be forfeited together with the increase of the vineyard” (Deuteronomy 22:9). It is written: “Lest the growth be forfeited,” indicating that it is prohibited only if it has grown, and it is written: “Of the seed,” from which it can be inferred that it is prohibited immediately when it is planted and takes root.

How can these texts be reconciled? Abaye explains: If it was planted initially in the vineyard, it becomes prohibited immediately upon taking root. But in a case where it was planted elsewhere and brought into the vineyard later, e.g., in a perforated pot, then one must distinguish: If its size increases in the vineyard, yes, the growth is prohibited; if its size does not increase, no, it is not prohibited.

The Gemara notes: The mishna, which states that meat cooked in milk is prohibited for benefit, is not in accordance with the opinion of this tanna, as it is taught in a baraita: Rabbi Shimon ben Yehuda says in the name of Rabbi Shimon: It is prohibited to eat meat cooked in milk but it is permitted to derive benefit from it, as it is stated: “For you are a holy people to the Lord your God; you shall not cook a kid in its mother’s milk” (Deuteronomy 14:21). And the verse states elsewhere: “And you shall be holy people to Me; therefore you shall not eat any flesh that is torn by animals [tereifa] in the field; you shall throw it to the dogs” (Exodus 22:30).

The use of the word “holy” in both verses indicates that just as there, with regard to a tereifa, it is prohibited to eat it but one is permitted to derive benefit from it, as one may give it to the dogs, so too here, with regard to meat cooked in milk, it is prohibited to eat it but one is permitted to derive benefit from it.

§ The mishna states: Rabbi Akiva says: Cooking the meat of an undomesticated animal or a bird in milk is not prohibited by Torah law, as it is stated: “You shall not cook a kid in its mother’s milk” (Exodus 23:19, 34:26; Deuteronomy 14:21), three times, excluding an undomesticated animal, a bird, and a non-kosher animal. The Gemara raises a difficulty: Other halakhot have already been derived from these mentions of the word “kid,” in accordance with the statement of Shmuel (see 113b).

The Gemara answers: Rabbi Akiva maintains in general that a prohibition takes effect even where another prohibition already exists, and therefore forbidden fat and the meat of a dead animal, which are already prohibited, do not require a verse to teach that the prohibition of meat and milk applies to them. Furthermore, there is no need to derive from a verse that a fetus is included, as it is a full-fledged kid. Consequently, all three mentions of the word remain for him to expound that they serve to exclude an undomesticated animal and a bird and a non-kosher animal.

§ The mishna further teaches that Rabbi Yosei HaGelili says: It is stated: “You shall not eat of any animal carcass” (Deuteronomy 14:21), and in the same verse it is stated: “You shall not cook a kid in its mother’s milk.” This indicates that the meat of an animal that is subject to be prohibited due to the prohibition of eating an unslaughtered carcass is prohibited to cook in milk. Consequently, one might have thought it is prohibited to cook in milk the meat of a bird, which is subject to this prohibition. Therefore, the verse states: “In its mother’s milk,” to exclude a bird, which has no mother’s milk. The Gemara asks: What difference is there between the opinion of Rabbi Yosei HaGelili, who excludes a bird from the prohibition of meat and milk due to the phrase “in its mother’s milk,” and the opinion of Rabbi Akiva, who comes to the same conclusion as Rabbi Yosei HaGelili based upon the phrase “You shall not cook a kid”?

The Gemara explains: There is a difference between them with regard to an undomesticated animal. Rabbi Yosei HaGelili maintains that the prohibition of cooking the meat of an undomesticated animal in milk applies by Torah law, as an undomesticated animal has mother’s milk, but Rabbi Akiva maintains that the prohibition of cooking the meat of an undomesticated animal in milk applies only by rabbinic law, as it is excluded by the phrase: “You shall not cook a kid.”

If you wish, say instead that there is a difference between them with regard to the meat of a bird itself: Rabbi Akiva maintains that the prohibitions of an undomesticated animal and a bird do not apply by Torah law; but it may be inferred from his statement that they are prohibited by rabbinic law. And Rabbi Yosei HaGelili maintains that a bird is not prohibited even by rabbinic law.

The Gemara notes: That distinction is also taught in a baraita: In the locale of Rabbi Eliezer, where his ruling was followed, they would cut down trees on Shabbat to prepare charcoal from them with which to light a fire to fashion iron tools with which to circumcise a child on Shabbat. In Rabbi Eliezer’s opinion, not only does the mitzva of circumcision override Shabbat, but also any action required for the preparation of the tools necessary for the circumcision likewise overrides Shabbat. The baraita adds: In the locale of Rabbi Yosei HaGelili they would eat bird meat cooked in milk. Evidently, Rabbi Yosei HaGelili maintains that the prohibition of meat cooked in milk does not include birds.

The Gemara relates: Levi happened to come to the house of Yosef the bird hunter [rishba]. They served him the head of a peacock [tayvasa] in milk and he did not say anything to them. When Levi came before Rabbi Yehuda HaNasi, Rabbi Yehuda HaNasi said to him: Why did you not excommunicate these people who eat bird meat cooked in milk, contrary to the decree of the Sages?

Levi said to him: It was in the locale of Rabbi Yehuda ben Beteira, and I said: Perhaps he taught them that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei HaGelili, who said that the phrase “in its mother’s milk” serves to exclude a bird, which does not have mother’s milk. If so, I could not prohibit it to them, and I certainly could not excommunicate them for following their ruling.

MISHNA: The congealed milk in the stomach of the animal of a gentile and of an unslaughtered animal carcass is prohibited. With regard to one who curdled milk by using the skin of the stomach of a kosher animal as a coagulant to make cheese, which may then have the taste of meat cooked in milk,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

חדא מתרתי פרכינן אפי' כל דהו. אע"ג דלא הדר דינא:

חדא מתלת. כגון הכא דמפקינן בשר בחלב דאסור בהנאה מתלת מערלה וחמץ וכלאי הכרם אי הדר דינא ואתי מן הצד פרכינן אפי' פירכא אחרינא אע"ג דלית חומרא וקולא כגון מה לכולהו שכן גדולי קרקע אבל אי לא אתי במה הצד כגון הכא דלא אתי במה הצד קולא וחומרא פרכינן פרכא אחרינא לא פרכינן מה לכולהו שכן גדולי קרקע דהיא לא קולא ולא חומרא הוא:

ולפרוך מה לכלאי הכרם שכן לא היתה להן שעת הכושר כו'. כלומר תאמר בבשר וחלב שהיתה להן שעת הכושר דהיא קולא וחומרא:

זאת אמרת כלאי הכרם עיקרן נאסר כלומר. משעה שנשרש עיקרו נאסר ולא נאסר קודם השרשה והיתה לו שעת הכושר קודם השרשה:

מתיב רב שמעיה כו' המעביר עציץ נקוב בכרם כלומר עציץ נקוב שיש בו זרע והוא כלאים בכרם:

אם הוסיף במאתים כלומר שהוסיף בכרם במאה ותשעים ותשע חלקים כלומר אצבעות והתוספת משלים למאתים הרי זה [אסור] עד שיהא במאתים בכרם לבד תוספת הזרע שהוא מאתים ואחד:

הוסיף^א)נראה דצ"ל הוסיף אין כלומר אם הוסיף אז נאסר לא הוסיף לא. ודאי בטל לא הוסיף לא וכיצד אמרת דנאסר משעת השרשה:

אמר רבא תרי קראי כתיבי פן תקדש המלאה וכתיב הזרע. כלומר המלאה משמע עד שתוסיף. הזרע משמע משעה שיזרע דהוא משעת השרשה:

הא כיצד זרוע מעיקרו בהשרשה. כגון^ב)נראה דצ"ל כגון שזרע בתוך הכרם דהוא זרוע מעיקרא בהשרשה זרוע ובא כגון המעביר עציץ נקוב בכרם הוסיף אין וכו': המעביר עציץ בכרם דהוא זרוע מעיקרא זרוע ובא הוסיף אין לא הוסיף לא:

מתניתין דלא כי האי תנא כו' כלומר מתניתין דקתני בשר בחלב אסור בהנאה דלא כי האי תנא. קא סבר ר' עקיבא איסור חל על איסור כו' כלומר ולא צריכי לכדשמואל בין ר' יוסי הגלילי לר' עקיבא איכא בינייהו חיה כו'. כלומר לר' יוסי הגלילי חיה (חייב בבהמה) [נוהג בשר בחלב כבהמה] שהיא אסורה משום נבלה כבהמה:

רישבא צייד:

מתני': קיבת נכרי ושל נבילה הרי זו אסורה. ופירש שמואל בגמרא דחדא קתני קיבת הנכרי נבילה היא ואסורה, המעמיד בעור קיבה, כלומר בעור קיבת כשירה, אם יש בנותן טעם הרי זו אסורה, ותמיה לי מאי קא משמע לן, פשיטא דבשר בחלב בנתינת טעם אסור. ושמא הא קא משמע לן דדוקא אם יש בה בנותן טעם אסור, ומשום בשר בחלב, הא אין בו בנ"ט מותר, דאע"ג דמעמיד הוא בשר בחלב בטעמיה תלא ליה רחמנא כדאמר רבא לעיל (חולין קח, א) דרך בישול אסרה תורה מה שאין כן במעמיד בעור נבלה דאזלינן בתר מעמיד, ואע"ג דלית ביה נותן טעם, רואין אותו כאלו הנבלה קיימת בעין.

זאת אומרת כלאי הכרה עיקרן נאסר וכו' וא"ת והא אמרי' במנחות דאי ממשקה ישראל ה"א ה"מ דבר שלא היה לו שעת הכושר כגון ערלה וכלאי הכרם. וי"ל דהתם ערלה נקט דוקא וכלאי הכרם כדי נסבה.

מפני שמעמידין באור קיבת נבילה. במסכת עבודת כוכבים פרשתי למה הוצרך לומר קיבת נבילה. ולא אסרוהו אפילו משום שחוטה ומשום בשר בחלב.

והלכתא אין מעמידין בעור קיבת נבילה. אבל מעמידין בקיבת נבילה כשירה שינקה מי הטריפה וכו' כך הגרסא במקצת הספרים. ולאותו גרס משמע דסביר' להו דאמרינן לאחר חזרה דקיב' פירשא בעלמא היינו פרש ממש שאין עליו תורת חלב כלל וזהו שכתב הרי"ף ז"ל דהא תני דתניא קיבה שבשלו בחלבה אסורה קודם חזרה נשנית ותימא דהא סיפא דמתני' לאחר חזרה אוקמינא. ואפ"ה קתני דכשרה שינקה מן הטריפה קיבתה אסורה. והרמב"ן ז"ל תירץ בספר המלחמות דסיפא דסיפא דהיינו טריפה שינקה מן הכשרה דקתני כשירה אוקמינא לאחר חזרה דאלו סיפא דרישא תשלים רישא דמתני' היא וקודם חזרה. ומרן ז"ל ממשכן נפשי' אדרבי' אלפסי ז"ל אמנם דלא סביר' ליה דאם איתא להך סברא אדפרכינן בגמרא על פסקי' דסיפא מרישא דקתני קיבת עכו"ם הוי לן למיפרך סיפא גופא ולומר הא גופא קשי': ועוד היכי כיילינהו תנא להנהו תרתי בבי דסיפא בחדא בבא הוי ליה למתני זו משנה ראשונה חזרו לומר כך וכו' ועוד דההיא שבשלה בחלבה לא דחאוהו בתלמוד כלל לומר דקודם חזרה נישנית. ור"ת ז"ל פי' דכי אמרינן דקיבה פירשא בקיבה קרושה אבל בצלול חלב גמור הא והא באיירי סיפא דמתני וההיא דקיבה שבשלה בחלבה: ואינו מחוור דההיא דקודם חזרה בקיבה צלולה פרכינן לה מדקתני שורפה חיה. והנכון כדברי רש"י ז"ל דהא דאמרינן פירשא היא לומר שהוא כפרשה הכנוס בה ממקום אחר: ואין הולכין אחר בהמה שנמצא בה אלא אחר מקום שינקה ממנה ולפי' כשינקה מן הטריפה אסורה וכשינקה מן הכשירה כשירה כדקתני סיפא ולעולם קיבה גופא חלב גמור הוא ולפיכך קיבה שבשלו בחלבה אסורה. והכא לא גרסינן דמעמידין בקיבת כשירה שינקה מן הטריפה וליתי בעיקר נוסחי ולשון גאונים הוא דפתקוהו ספרי בנוסחי. ורש"י לא גריס ליה ואותן שנוהגין למלוח הקיבה בעורה הרי זה אסור משום בשר וחלב כדברי רש"י ז"ל ואסור להעמיד בקיבה ההיא ואם העמיד הכל אסור ואע"ג דלא יהיב טעמא: ולאו משום דסבירא לן דמין במינו במשהו כדברי רש"י ז"ל אלא משום דכיון דמוקים כמאן דאיכא אסורה בעיניה דמי. ולכך אסרו גבינת עכו"ם מפני עור קיבת גבינה דאלו עור קיבת שחיטה בנותן טעם הוא כדאית' במתני' וגזרת הכתוב בעיקר בשר וחלב שלא יהיה נדון בבשר וחלב אלא בטעמא בדרך בישול ואע"ג דמוקים אוקמוה נמי מותר כל היכא דליכא טעמא והרי זה נכון: עד כאן ממהדורא בתרא. מכאן ואילך ממהדורא קמייתא: סליק פרקא בס"ד.

אע"פ שהמילה דוחה שבת מכשירי מילה אין דוחין את השבת לפיכך אם לא היה בידם איזמל אין עושין אותו ולא עוד אלא שאף אין מביאין אותו ממקום למקום כמו שיתבאר במקומו ואין צריך לומר שאין כורתין עצים לעשות פחמין להוציא מהן ברזל לצורך איזמל:

המשנה השביעית והיא מענין החלק הראשון להודיע חלב שבתוך הקיבה אם יש לו דין חלב אם לאו ויצטרף בה ענין החלק השלישי מענין תערובת בשר בחלב והוא במעמיד בעור הקיבה על איזה צד יאסר ואמר על זה קיבת הנכרי ושל נבלה הרי זו אסורה המעמיד בעור של קיבה אם יש בה נותן טעם הרי זו אסורה כשרה שינקה מן הטרפה קיבתה אסורה וטרפה שינקה מן הכשרה קיבתה מותרת מפני שכנוס במעיה אמר הר"מ פי' קיבה ידועה וכבר ביארנו בששי מעבדה זרה שפסק ההלכה בקיבה שהיא כמו זבל ומותר להעמיד לכתחלה בקיבת נכרי ובקיבת נבלה מפני שהיא פירשא בעלמא ודע שאינו מותר להעמיד לכתחלה החלב בעור קיבת שחוטה ואם עבר והעמידו רואין אותו בנותן טעם כשאר כל בשר בחלב ואם לא היה הגוי מצוי משערין אותו בששים כמו שזכרנו ולא נאמר הכל הולך אחר המעמיד שהמעמיד עצמו מותר בעינו לפי שהוא בשר שחוטה והאסור שנתחדש בו הוא מצד התערובת בלבד אבל חלב שהעמיד בעור קיבת נבלה אותה גבנה אסורה ואין טועמין אותה לפי שהדבר המעמיד אסור בעצמו והכל הולך אחר המעמיד וזו היא איסור גבנת הגוים כמו שבארנו שם:

אמר המאירי קיבת הנכרי ושל נבלה וכו' הקשו בגמ' והלא של נכרי ושל נבלה אחד הוא ופרשו שכך היא שנויה קיבת בהמה ששחטה נכרי נבלה היא ואסורה הקיבה משום נבלה וקיבה זו היא חלב המתכנס בקיבת היונק ונקרש לשם ובא לומר שיש לה דין נבלה ואינו נידון כפרש בעלמא ואחר שכן אסור להעמיד בה את הגבינה ואע"פ שהוא מינה מ"מ אסור משום נבלה ואין הלכה כן כמו שיתבאר:

המעמיד בעור הקיבה שהוא בשר בחלב אם יש בה בכדי ליתן טעם בחלב הרי הגבנה אסורה מתורת בשר בחלב ואם אין בה בנותן טעם מותר ואין הלכה כן אא"כ היא קיבת שחוטה שהיא היתר בפני עצמה ואין כאן אלא איסור בשר בחלב הא בעור קיבת נבלה אפי' אין שם בנותן טעם אסור כל שהוא מעמיד והוא של איסור אף כשהוא בפני עצמו אין בו שיעור נתינת טעם אלא הואיל והעמיד אסר:

כשרה שינקה מן הטרפה קיבתה אסורה אע"פ שנתעכלה בגוף הכשרה שהרי היא כמו שנתכנס בקערה ואחר שכן טרפה שינקה מן הכשרה קיבתה מותרת ואין הלכה כן:

תד"ה חדא מתרתי כו' ועוד דהמ"ל בשר תקרובת ע"ז יוכיח וכ"ת מה לתקרובת שכן מטמא כו' עכ"ל קושטא קאמרי דאינו מטמא אלא מדרבנן מיהו א"נ דהוה פרכינן שכן מטמא הוה מצינן למילף מינייהו בהדר דינא ונראה דניחא ליה טפי למיעבד הק"ו בכה"ג למפרך פירכא מעולה בחמץ דהוה שפיר כלאי כרם יוכיח מלמפרך מיד פרכא כל דהו שכן גידולי קרקע ולומר תקרובת ע"ז יוכיח וצ"ל נמי הכא דה"נ ה"מ למילף מבשר תקרובת ע"ז גרידא במה מצינו אלא דניחא ליה למיעבד תחלת דין בק"ו כמ"ש התוס' לעיל לגבי כלאי הכרם מיהו קשה דה"מ למיעבד ק"ו חדא מתרתי בפלגא דדינא תחלת דין מערלה ובשר תקרובת ע"ז ליוכיח דתו ליכא למיפרך מידי ואפשר לומר דלא קשיא ליה לתלמודא למיעבד ק"ו במילי אחרנייתא דנקט בברייתא אלא בהנהו מילי גופייהו קשיא ליה לימא ערלה תוכיח דהוה חדא מתרתי מערלה וחמץ דנקט בברייתא ודו"ק:

בגמ' מתיב רב שמעיה בר זעירא וכו' הוסיף אין לא הוסיף לא. פירוש הואיל וצריך הוספה ש"מ דאין הזריעה בעצמה נאסרה דהיא היתר והא דנאסרה כשהוסיף מאתים הוא מטעם שנתערב התוספות שהוא האיסור בהזריעה שהיא היתר לא מטעם שהזריעה אסורה מצד עצמה וק"ל:

שם מאי איכא בין רבי יוסי לרבי עקיבא. פירוש הא תרוייהו ס"ל דבשר עוף אינו מדאורייתא אלא דמר יליף מגדי ומר יליף לה מבחלב אמו וק"ל:

בתוס' ד"ה עיקרן נאסר וכו' וי"ל דקשין ועץ שהיו קודם וכו' רוב פעמים שהפירי מוסיף מאתים ונאסר והקשין והעץ שהיו מקודם כבר גדולים שוב לא יוסיף כצ"ל. ור"ל דשם בפרק האשה מיירי בזמורות וקשין שהיו גדולים כבר קודם שנזרע כלאים:

ד"ה והיתה להם שעת הכושר כו' וי"ל דהתם איירי ביין וכו' והגרעינין שנזרע וכו'. ר"ל הכא דקאמר דעיקרן אסור ואין לה שעת הכושר איירי בגרעינין שנזרעו:

רש"י בד"ה הא דרשינהו לכדשמואל חד לחלב ומתה כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה עיקרן כו' מאתים ונאסר והקשין והעץ כו' כצ"ל:

גמ' ולפרוך מה לכלאי הכרם כו' זאת אומרת כו'. ואע"ג דהו"מ למפרך גידולי קרקע מיד שאמר חמץ בפסח יוכיח וצ"ל דהיה יכול לומר חמץ וכלאי כרם יוכיח [כמ"ש תוס' בד"ה חדא מתרתי וא"כ תו ליכא למיפרך דהא חמץ בפסח היה לו שעת הכושר] אין זה כלום דמ"מ הוה פרכינן מה לכלאי הכרם שכן לא היתה לו שעת הכושר וצ"ל חמץ יוכיח א"כ חוזר הדין מכח פירכא חשובה ותו פרכינן שפיר פירכא כל דהו שכן גידולי קרקע משא"כ למיפרוך מיד שכן גידולי קרקע כיון שלמדנו כבר מתלתא אין חוזר הדין משום פירכא כל דהו [ר"ל לא נסתר הדין משום פירכא כ"ד] וזה פשוט. גם א"ל לועוד [שבד"ה חדא] מאי פריך ולפרוך כו' זאת אומרת כו' נימא בשר תקרובת יוכיח ז"א השתא דקאמרת כלאי הכרם יוכיח מה דעתך הא חוזר הדין ע"כ מכח פרכא דשעת הכושר ולפרוך תו כ"ד וצ"ל תקרובת יוכיח א"כ מה יתן ומה יוסיף כלאי כרם ולענין מאי הזכירו מערלה וחמץ נמי היינו יכולין ללמוד ובמה הצד אי לאו פרכא דגידולי קרקע וכיון דלבתר כלאי כרם צ"ל תקרובת יוכיח יאמר בקצרה כן לז"א זאת אומרת כו' והשתא על פירכא זו דכרת כמו שהזכיר הברייתא יכולין ללמוד מאלו הג' לחודיה בלא תקרובת וק"ל:

גמ' לא הוסיף לא כו' . וכיון שהוסיף דוקא נאסר אותו לא הו"ל שעת הכושר מעולם ומה שהיה בעולם מקודם ההוספה מותר באמת ואינו נאסר רק מכח תערובות וכמ"ש התוס' ואף אותו שנתוסף כ"ז שאין בו חלק ר' לא אמרינן אחרי שבא גידולו לתשלום חלק ר' נאסר כל אותו ההוספה מדינא וא"כ הו"ל שעת הכושר דגם אותו ההוספה מכח תערובות נאסר אח"כ ומשני זרוע מעיקרא בהשרשה קודם שהוסיף מאומה ואותו הו"ל שעת הכושר:

גמ' קסבר ר"ע אחע"א כו' . לאני שמעתי שברש"י לעיל בשמואל (חולין דף קי"ג ע"ב) בד"ה אחע"א לא הו"ל למימר קסבר ר"ע כו' דשמואל נמי ס"ל כן:
שם אחע"א כו'. עיין לעיל בריש פרקין במוקדשין מ"ש התוס':

גמ' חלב ומתה לא צריכי קרא כו' . אף לבתר דאיתמעיט טמאה בבשר בחלב אין לנו לטעות משום דאין אחע"א וא"כ חלב ומתה נמי לא דטעמא משום דחלב טמאה ובשרה לא איקרי חלב ובשר או אינו בכלל גדי ואין זה מחוור דאי אינו בכלל גדי למה מצריך קרא כמו דם:

גמ' איכא בינייהו חיה כו' . לא קאמר טמאה איכא בינייהו דאיתמעט מגדי כשמואל:

במשנה המעמיד בעור של קיבה כשירה כו' . אפילו כשירה. או דוקא כשירה בנ"ט כיון שאין איסורו רק מחמת תערובת בשר בחלב וכ"ז שאינו נ"ט כ"א באפי נפשיה קאי אבל בעור קיבת נבילה דאסורה מחמת עצמה דבר המעמיד אינו בטל וכמ"ש הרמב"ם עיין בב"י באורך. ומיושב בזה תמיהת תוס' שבד"ה המעמיד:

בתוס' בד"ה חדא מתרתי כו' וכ"ת מה לתקרובת כו'. קשה ס"ס ערלה תוכיח וליכא למיפרך גידולי קרקע י"ל דיש לפרוך מה לשניהם שכן מין אחד תאמר בשר בחלב שהן ב' מינים כדלעיל בשמעתין ואף דאין חומר להיות נאסרין ע"י כן אפ"ה אמרי' כמ"ש רש"י בגידולי קרקע וכיון דמכח פירכא שכן מטמא יחזור הדין נפרוך תו כל דהו אתלתא כיון דחזר הדין ותו לא מידי. ובהכי ניחא נמי דבתקרובות ועוד א' ליסגי את"ל שבתקרובות לחוד לא משום שרוצה לעשות ק"ו בתחלת הדין אף שי"ל דאה"נ דבתרי סגי רק השתא דלא פריך פירכא דגידולי קרקע [ולא איצטריך להך דתקרובות] יליף מדברים אחרים ומתלת דס"ס כיון שאפשר ללמוד מתרי ל"ל תלת ובהכי ניחא דאתרתי הוי פירכא כל דהו שכן מין אחד להכי הוצרך לומר כלאי הכרם דהוי נמי ב' מינים וכ"ת לימא כלאי כרם ובשר תקרובת א"כ לא היה כאן ק"ו ומכלאי כרם לחודיה נמי היה יכול ללמוד אי לאו דניחא ליה ללמוד בק"ו וק"ל:

בתוס' בד"ה עיקרן נאסר משמע שאין הקשין והעץ כו' תנור שהסיקוהו בקליפי ערלה כו'. דהפירי דוקא ערלה וקליפיהן לא העץ:

גמרא איכא בינייהו חיה כו'. אבל בהמה טמאה לא פסיקא ליה. דהרי ריה"ג סבר אין אחע"א לעיל (קא). ואף דאמרינן שם דבאיסור חמור אית לי' אחע"א. ובב"ח הוה איסור חמור דמיתסר בהנאה. שם לא אמרינן אלא איסור כולל באיסור חמור ובב"ח לא הוי איסור כולל. אך למ"ד טעם כעיקר לאו דאורייתא. א"כ משום טעם בשר טמאה לא הוה נאסר החלב. ואיכא למימר מיגו דחייל איסור בב"ח על החלב חייל נמי אבשר דטמאה. אמנם י"ל מאן לימא לן דבב"ח חמיר דלמא טמאה חמירא שכן מטמאה ואכמ"ל:

רש"י ד"ה לא הוסיף. דהוי איהו אחד מאחד ומאתים מותר. כצ"ל:

רש"י ד"ה עציץ נקוב וכו׳ והאחד של איסור כצ"ל. ותי׳ ומאתים נמחק:

תוס׳ ד"ה והיתה וכו' והגרעין שנזרע כצ"ל:

דף קט״ז ע״א גמר׳ רשב״י אומר משום ר״ש בב״ח אסור באכילה ומותר בהנאה שנא׳ כי עם קדוש אתה ונ׳ ואנשי קודש תהיו לי וכו׳ ויש להעיר למה לא דרש ולא יהי׳ קדש בב״י כרבי דלעיל, ולאסור בהנאה, ואפילו לפי מה שכתבו התוס׳ לעיל דמג״ש זו לא נדע אלא הנאת הגוף בלא אכילה עיי״ש באחרונים מ״מ נדע אכילה מק״ו מערלה וכ״כ, דתו לא מצי למידחי חורש בשור וחמור יוכיח, דהרי אסור בהנאה שאינה של כליי׳ מכח הגז״ש, וצ״ל דלא משמע לי׳ לדרוש האי גז״ש, משום דהאי קדש בעריות הגם דחד הוא במבטא עם כי עם קדוש אתה, אבל טעמו הוא היפך קדושה, ודרך סגי נהור נקרא קדש וקדשה. ואולי גם בזה אזיל ר״ש בתר טעמא ולא בתר שמא כדכתיב ודו״ק.

ע״ש גמר׳ מאי איכא בין ריוסה״ג ור״ע וכו׳. עיין בראש יוסף דלאב״א דעוף דרבנן א״ב, אז חיה לריוסה״ג מדרבנן כר״ע וממועט מגדי עיי״ש, והוא בעצמו קמתמה מהיכי תיתי נימא כן, ואיה מרומז במשנה דריוסה״ג על עוף דרבנן פליג. ולפע״ד דלעולם בחיה פליגו כדמוכח מדרשותיהן בפשיטות, אלא דאב״א אתא לחדש דבעוף דרבנן נמי פליג ריסה״ג אר״ע, וזה תלוי בפלוגתת הראשונים בפירוש המשנה, אי ר״ע לפרש דברי ת״ק אתא או לחלוק עליו, שהוא באמת פלוגתת האמוראים ר׳ יוסף ור׳ אשי בריש פרקן כאשר ביארנו במקומו, דאם נאמר דלת״ק כל הבשר ואף עוף מדאורייתא אסור, ויליף לי׳ מהקישא לנבלה כמש״כ התוס׳ לעיל במשנתינו, וא״כ הרי דורש כריוסה״ג אלא דריוסה״ג ממעט אח״כ עוף מחלב אמו, הי׳ לי׳ להעמיד דברי ריוסה״ג אחר הת״ק שהוא קרוב לו, אלא עוף א״ב, ואח״כ דברי ר״ע דחולק עם כולם ולא מקיש בב״ח לנבלה כלל, אלא דרש ג״פ גדי למעט חיה ועוף ובהמה טמאה, ולכן כדי לתרץ זאת צריכין לומר דלהכי שינה התנא הסדר והעמיד דברי ריוסה״ג אחר ר״ע כדי להשמיענו דיש פלוגתא מיוחדת בין ר״ע וריוסה״ג בעוף דרבנן אבל אי ר״ע לפרש דברי ת״ק אתא, אז ריוסה״ג נמי לפרש ת״ק אתא ואז הסדר מכוון דר״ע מפרש דת״ק בהמה דוקא וגם לאפוקי חיה קאמר ומשום דדרש ג״פ גדי, וריוסה״ג מפרש דרק לאפוקי עוף קאמר, אבל חיה בכלל, ומשום דאיתקש לנבלה וממילא לא צריכין לומר דיש עוד פלוגתא מיוחדת ביניהם בעוף דרבנן. ומ״מ הביא אח״כ ברייתא מפורשת דריוסה״ג פליג נמי בעוף דרבנן, ואע״פ דלמאן דמפרש דר״ע וריוסה״ג לפרש דברי ת״ק אתו וכדפסקינן כן להלכתא ליכא הוכחה לזה במשנה מ״מ כן הוא כדקתני בברייתא.

אלא באמת לשון הגמ׳ לא משמע כן, דהרי על האי מעשה דלוי דאייתו לקמי׳ רישא דטווס בחלבא. קאמר ואמינא דאחרי׳ דריוב״ב הוא, ודרש להו כריוסה״ג דאמר יצא עוף שאין לו חלב אם, - משמע בהדיא דממה דממעט מקרא עוף הותר גם מדרבנן, ועיין בלב ארי׳ שרוצה לומר דהאי מיעוט דריוסה״ג מקרי מפורש בקרא להיתר, ואין כח ביד חכמים לאסרו וכדברי הטו״ז הידועים. ואינני יודע איך עלה על דעת קדשו לומר כן דהרי לדעת התוס׳ הת״ק באמת סובר דעוף אסור מה״ת, וכן לדעת ר״ע עכ״פ לא דרש האי בחלב אמו למיעוטי עוף, אלא ממעטו מגדי יתירא, וא״כ איך יקרא זאת מפורש בקרא וצע״ג ודו״ק.

תוס׳ ד״ה המעמיד בעור של קיבה, תימא דבגמ׳ מפרש טעמא דאסרו גבינות עכו״ם מפני שמעמידין אותו בעור קיבת נבלה. מאי ארי׳ נבלה אפי׳ כשרה נמי וכו׳ עכ״ל. וכתב מהרמ״ש ז״ל דלפי מה שכתב הרמב״ם ויתר ראשונים ז״ל, דאיסור מעמיד ליכא בב״ח משום דהיתר בהיתר הוא לק״מ, דבעור כשרה ליכא איסור אלא בנ״ט אבל בנבלה אסור משום מעמיד. והנה כפי הנראה התו׳ לא גרסו במתני׳ תיבת כשרה, וכן הוא בהגהות הב״ח דתיבת כשרה נמחק, וא״כ מתני׳ דקתני סתמא דמעמיד בעור של קבה שהוא בנ״ט בין כשרה ובין נבלה קאמר ועכ״פ פשיטא דגם נבלה קאמר, דהרי דיבר ברישא מקבה של נבלה שהיא אסורה, ואח״כ קתני המעמיד בעור של קבה, ומסתמא אדסליק מני׳ קאי, אלא דה״ה בכשרה דינא הכי הוה. ולכן סברו התוס׳ דאין חילוק בין עור נבלה לכשרה, דבשניהם בנ״ט אסור ובלא נ״ט מותר, אלא דהקשה המהרש״א ז״ל לקמן בסוף הסוגי׳ דקבע הלכתא, אין מעמידין בעור קבת נבלה, דהא בכשרה נמי אין מעמידין, וכאן לא שייך תירוץ התוס׳ עיי״ש, ועיין בלב ארי׳ מה שרצה לתרץ בזה, וכפי אשר כתבנו דלגירסת התוס׳ דקתני סתמא בעור קבה במתני׳ וכולל גם קבת נבלה, הרי מוכח גם להיפך ממתני׳ דאפילו בקבת נבלה אם אין בה בנ״ט לית לן בה וזו תימא גדולה דהא מעמיד של איסור לכ״ע אוסר אף בלא נ״ט.

אבל דע דהא מלתא דמשום מעמיד קאסרינן גבינת עכו״ם לא נזכר בגמ׳ אלא שהרמב״ם ז״ל כתב כן בפ״ג הי״ג ממ״א וז״ל: ״אבל בימי חכמי המשנה גזרו על גבינת עכו״ם וכו׳, ואם תאמר והלא עור הקיבה דבר קטן הוא עד מאד בחלב שעמד בו, ולמה לא יבטל במיעוטו, מפני שהוא המעמיד הגבינה וכו׳״ ובפ״ט הט״ז מחלק בין מעמיד בעור קיבת נבלה לעור קיבת כשרה, דלגבי מעמיד בעינן דלהוי איסור, ולכן נאסרה הגבינה משום נבלה ולא משום בב״ח, אבל הראב״ד ז״ל משיגו שם וסובר דשאני גבינות עכו״ם דלא הלכו בו חכמים אחר נתינת טעם, משום דלא יפרוצו להתחבר עם העכו״ם. וקושיתו, למה לי טעמא דמעמידין בעור נבלה תפ״ל דה״ה בכשרה, אינה צריכה תירוץ עיי״ש, ועיי״ש בכ״מ ובלח״מ שפירשו דבריו בדרך דחוק ורחוק. ויהי׳ פירוש השגת הראב״ד איך שיהי׳, לפע״ד נראה דלעולם ליכא כאן מעמיד מצד הבשר, כי הבשר אין בו שום כח להעמיד החלב להיות גבינה, אלא דבעור קיבת עגל יונק יש בו עוד טור הנקרא בלשון אשכנז שליימהויט, והיא נבלעת מן אותו תמצית החלב שהעגל יונק, וכשמייבשין את העור אותו השליימהויט נקלפת כעור שלם, והוא כנגד כיס הקורקבן בעוף, וכן בדקין יש עור כזה, וביו״ד ריש סי׳ מ״ו פסק דלא כרשב״ג דס״ל בגמ׳ חולין דף נ׳ ע״א דסותם, דשם איקבע הלכתא דלא כוותי׳, ובסי׳ מ״ט לענין קורקבן יש פלפול באחרונים, אם אותו הכיס שקולפין הנשים עם המאכל שבקורקבן הוא העור השני עיין בפ״ת שם בשו״ת ק״ז בעהחת״ס סי׳ נ׳. ולפע״ד אפילו למ״ד דהיינו העור השני מ״מ ודאי פשיטא דאין לעור זה דין בשר, לא לענין נבלה ולא לענין בב״ח, והוא המעמיד את הגבינה, ולכן לא שייך כאן לאסור מצד מעמיד באיסור, והא דאמרו בע״ז ל״ה ע״א דמשום דאיקום איקומי חשוב לי׳ כבעינא היינו בקיבת עגלי ע״ז, ומשום דגם הפרש איסור, אבל על עור הקיבה לא הזכיר בש״ס בשום מקום דאית בי׳ משום מעמיד בנבלה או בבשר ומצד בב״ח, רק אסרו גבינת עכו״ם מפני שמעמידים בעור בנותנים בתוך החלב כל עור הקבה ואית בי׳ משום נבלה, ואע״פ שבטל גזרו משום הרחקה ממאכליהון ולא גזרו משום כשרה, אע״פ דאית משום בב״ח כמש״כ התוס׳ ע״ז שם, דכיון דהוא בלא בישול ואין בו אלא איסור דרבנן אפי׳ בנ״ט, לכן לא שייך כאן גזירת הרחקה, ואולי גם כיון דהיתר בהיתר הוא לא שייך לגזור משום הרחקה מעכו״ם כמובן, והא דקתני והלכתא אין מעמידין בעור קיבת נבלה, לכתחלה קאמר אבל בדיעבד כשר, וה״ה בכשרה אלא משום סיפא נקט נבלה או אולי בכשרה אפי׳ לכתחלה כשרה משום דאין בו בישול וגם נ״ט ליכא ואין כאן איסור שמתבטל דהכל היתר, ואם כנים הדברים אז אין באותו קונסטלאב אע״פ שנעשה מעור נבלות איסור, כיון דליכא מצד מעמיד, דרק בגבינות עכו״ם אסרו הגבינה אבל לא האי קונסטלאב דאין בו אלא אותו תמצית השליימהויט שהוא המעמיד, ולא באתי בזה אלא לעורר ולהלכה ולא למעשה קאמינא ודו״ק.

(קטז סע"א) לוי איקלע לבי יוסף רישבא אייתו לקמיה רישא וכו' אתריה דר' יהודה בן בתירא הוא.—עי' איכ"ר פ"ג יז: ר' אבהו אזיל לבוצרה ואיתקבל גבי יוסף רישא וכו' ולמה קרי ליה יוסף רישא דהוה כל תבשיליה מוחין דעוף וכו'. נראה שהוא יוסף רישבא דהכא.

דין דהמנהג לאסור להעמיד בקיבת נבלה ובקיבת טריפה ומותר להעמיד בקיבת עגלים שאנו לוקחי' מן הגוים ולא חיישי' שמא ינקה מן הטמא:

מתני' קבת נכרי ושל נבלה הרי' זו אסור' המעמיד בעור של קבה אם יש בה בנ"ט הרי זו אסור' פי' הר"ן הא קמ"ל אע"פ שעור הקבה מעמי' החלב לא מיתס' בכל שהו אלא הרי הוא כשאר איסורי' שהן בנ"ט וכ"ד כל המפרשי' ולא כמ"ש רשב"א והמר' הביאו הא דקאמר בנ"ט מפני שהי' דבר היתר המסייע לו להעמידו אבל היכא שיש בעור הקבה לחוד להעמידו אפילו יש יותר מס' כנגדו אסור אלא עיקר כדפי' דלישנ' דבנ"ט משמע כפשוטו ולקמן סי' ק"ו נאריך בזה כשרה שינקה מן הטריפה קיבת' אסורה טריפה שינקה מן הכשרה קיבתה מותרת מפני שכנוס במעי' ומסיק תלמודא אטו קבת נכרי לאו נבלה היא אר"ה הכא בלוקח גדי מן הגוי עסקינן וחיישינן שמא ינק' מן הטריפה ומי חיישי' שמא ינק' מן הטריפה והא תנן לוקחין ביצים מן הגוים ואין חוששין לא משום נבלות ולא משום טריפ' אלא אימא חיישי' שמא ינק' מן הטמא וכו' ושמואל אמר חדא קתני קבת שחיטת נכרי נבלה ומי א"ש הכי פי' מדמפרש מתני' אלמא דהכי ס"ל והא"ש מפני מה אסרו גבינת הגויים מפני שמעמידין אותה בעיר קבת נבלה הא קיבה גופא של נבלה שרי ל"ק כאן קודם חזרה כאן לאחר חזרה כדתנן שאל ר' ישמעאל את ר"י מפני מה אסרו גבינת הגוים א"ל מפני שמעמידין אותה בקיבת נבלה והלא קיבה עולה חמור' מקיבת נבלה ואמרו כהן שדעתו יפה שורפה חיה חזר ר"י וא"ל מפני שמעמידין אותה בקיבת עגלי ע"ז וה"פ דאע"ג דלאו מגופא הוא אפ"ה אסורה דאפילו פירשא דבהמת ע"ז אסור כדמפרש התם דניחא ליה בנפחיה אבל קיבת נבלה דלאו מגופא שרי ומ"ה איצטריך שמואל למימר שמעמידין אותה בעיר קיבה של נבלה הא קיבה גופא של נבילה שרי ומתניתין דקתני קבת נכרי ושל נבילה אסורה קדם חזרה נשנית וכיון שנשנית שוב לא חזרה וכה"ג משנינן נמי מה דקתני בסיפא טריפה שינקה מן הכשרה דקיבתה מותרת דמ"ש קיבת טריפה מקיבת נבלה אלא סיפא דמתני' לאחר חזרה נשנית וכ' התו' הא דמשני בתחלת הסוגיא שמא ינק' מן הטמאה לא ק"ל הכי דהלכה כשמואל דמשני מתני' בשינוייא אחרינ' ומ"ה אנו מעמידי' בקיבת עגלים שאנו לוקחים מן הגוים ולא חיישינן שמא ינק' מן הטמאה וכ"ד הרי"ף כשמואל שהרי לא הביא אלא דברי שמואל לחוד ועוד כ' התו' אהא דמשני כאן לאחר חזרה ולפי זה שריא קיבת נבלה אלא עכשיו נהגו העולם הדבר' לאסור ואין להקל ליקח קיבת נכרי ובדיעב' מותר דאפי' לכתחיל' שרי היכי דידעינן שלא נמלח' בעורה אלא שמכוער הדבר הואיל והחזיקו בו איסור וכ"כ הסמ"ג דעכשיו אין להקל וליקח קיבת נכרי וקיבת טריפה דנראה כאוכל נבלות וטריפות וכתב נמי מהרא"י בשערי' שלו שכן המנהג לאסור להעמי' בקבת טריפה וכ"ש בקיבת נבלה:

דין חלב הנמצא בעור הקיבה אפי' היא קרוש ומלחו אותה בעוד' אסור כבשר בחלב ואוסר הגבינה עד ס' וכן אם עמד יום שלם תוך הקיבה חשו' כמו בישול ואסור:

פסק כתב רש"י חלב הנמצא קרוש בעור הקיבה שימלחי' אותה בעיר' בין שנותנין עמו חלב אחר ובין שמולחין אותו עמה נראה בעיני איסור גמור כבשר בחלב ממש לאסור הגבינה איסור גמור ואין בידי כח להתיר משום דחלב הנמלח בבשר משנתנו טעם זה בזה נעשו שניהן איסור כדק"ל חנ"נ וכל טעם היוצא עוד מן החלב בין טעם חלב שבו בין טעם בשר שבו הכל אסור לפי שכולה נבלה וכשמערב חלב זה עם חלב הגבינה ה"ל מין במינו חלב נבילה בחלב היתר וכבר פסקנו דחנ"נ ואוסרים כל החתיכות כולן ולא אמרינן בר נ"ט הוא מפני שאף טעם החלב שבו שהיה מתחילה נעשה כולה נבילה וכך הלכה כרב וגם פסקנו בפסחים דמין במינו בכל שהוא ואני הייתי נוהג היתר עד הנה ובלבד שלא יתנו בה חלב אחר וטועה הייתי בכך שהייתי סבור מדאמרינן גבי' קיבת עולה כהן שדעתו יפה שורפה חיה שמע מינה פירשא בעלמא ולא מיתסרא ולא היא חלב גמור הוא מדתנן במתניתן כשרה שינקה מן הטריפה קיבתה אסורה ש"מ חלב הוא ותניא נמי קיבה שבשלה בחלבה אסורה וקבת עולה דשרי משום דלאו גופא הוא אלא שינקתו מאמו וה"ל כנוס במעי' כנתון בקער' ומותר' כדתניא טריפה שינקה מן הכשרה קיבתה מותרת מפני שכנוס במעי' וכו' ע"ש ברש"י דף קי"ו ע"ב עד כך מצאתי בנימוקי ר' שלמה ב"ר מאיר ע"כ והרא"ש הביא דבריו והא דמין במינו לא הביא והיינו משום דס"ל דמין במינו נמי בס' כדברי ר"ת ולא כרש"י וכמ"ש לעיל בפרקי' ובפרק ג"ה וג"כ לא כתב בדבריו חלב הנמצא קרוש אלא חלב לבד והיינו טעמא דס"ל כר"ת שמחלק בין קרוש לצלול ולקמ' נכתוב דאין נראה לחלק בזה וכ"ש שאין סברא לדברי הרי"ף דחשיב כל החלב שבתוך הקיבה כפירשא בעלמא אלא דין חלב עליו לכל דבר כדברי רש"י ולאו דוקא מלחו אלא ה"ה אם עמד בו יום שלם דחשוב כמבושל אפילו בבשר בחלב מדרבנן ור' ירוחם כתב ה"ה אם תלו בעשן ליבשו דאסור כל היכא דהוי ביה יום שלם ומ"ש מהר"י טרוי"שין וז"ל וכן קבלתי מר"א הקבה ששהה במים עם העור דאין לאסור משם חלב רק במ"ל ע"כ דמשמע בלא מים לא נאסר נראה בעיני דלאו דוקא קאמר כי החלב עם העיר מקבלי טעמא מהדדי ואוסר כל אחד חבירו וכן איתא בהדיא בסמ"ג ולא נקט במים אלא משום דמעשה כך היה אי נמי משום שדרך הוא לעשות וכמ"ש השערים וז"ל ומיהו אסור להניח החלב ולהשים במים יום או ימים כדי שיקרוש היטב החלב שבתוכו לפי שהחלב קולט טעם עור של קיבה דהוי בשר אעפ"י בצונן הוי מ"מ בולעים זה מזה ע"י שהיית זמן גדול:

חדא מחדא. כגון בריש מילתא דבעי לאתויי מערלה לחודה פרכינן קולא וחומרא ולא כל דהו: חדא מתרתי. כגון שהשבנו מה לערלה שכן לא היתה כו' וסייעתנו ראיית דברינו בדבר אחר כגון חמץ בפסח יוכיח פרכינן אפילו כל דהו אם לא היה בידינו תשובת קולא וחומרא שהשבנו מה לחמץ בפסח שכן כרת והיה בידינו תשובה כל דהו השוה בשני המלמדין היינו משיבין אותה אע''פ שלא חזר הדין ולא באנו להצד השוה: אבל חדא מתלת. כגון זו שאמרנו כלאים יוכיחו אי הדר דינא ואתי במה הצד אם היה בידינו תשובת קולא וחומרא להשיב על כלאים כגון מה לכלאים שכן כך וכך דליצטריך מיהדר דינא ומייתי במה הצד פרכינן כל דהו על מה הצד אבל כל כמה דלא הדר דינא לא פרכינן כל דהו אפילו שוים בכולהו כך המדות מסורות בידינו מסיני: ולפרוך מה לכלאי הכרם שכן לא היתה להם שעת הכושר. דקס''ד אין הזריעה נאסרת אלא הגידולים ולהם לא היתה שעת הכושר מעולם: זאת אומרת. מדלא פריך הכי ש''מ כלאי הכרם עיקרן נאסר אפילו הזריעה עצמה נאסרת משנשרשה: עיקרן. השרשתן נאסרת ולזריעה הזאת היתה לה שעת היתר כל ימיה משבאה לעולם עד שנשרשה: עציץ נקוב. וזרעים בו והעבירו בכרם וכיון דנקוב הוא יונק מן הכרם: הוסיף מאתים. הוסיף בתוך הכרם אחד ממאתים שגדל הירק או גרעיני הזרעים בתוכו דהוו להו מאה ותשעים ותשעה דהיתר וחלק המאתים הוי איסור אסור וכל שכן אם הוסיף יותר דכלאי הכרם אין בטלים עד שיהו בו מאתים דהיתר והאחד (ומאתים) של איסור: לא הוסיף. מאתים אלא פחות כל דהו וכגון שיש בהיתר מאתים בו דהוי איהו אחד ומאתים מותר: המלאה. משמע מילויו ותוספתו: וכתיב הזרע. דמשמע זריעה עצמה: זרוע מעיקרו. בתוך הכרם נאסר מיד בהשרשה: זרוע ובא. שהיה נשרש כבר בהיתר חוץ לכרם בעינן מלאה: מתניתין. דקתני בשר בחלב אסור בהנאה דלא כי האי תנא: מה להלן מותר בהנאה. דכתיב ביה לכלב תשליכון אותו: הא דרשינהו לכדשמואל. חד לחלב ומתה וחד לרבות שליל וחד להוציא טמאה (לעיל דף קיג:): קסבר ר''ע כו'. וכל הני גדי קראי יתירי נינהו לדרשה מדהוה ליה למיכתב בכולהו לא תבשל בהמה וכתב גדי שמע מינה לדרשה פרט לבהמה טמאה ולחיה ולעוף וחלב ומתה ממשמעותיה דגדי משמע נמי חלב ומתה ואי משום דאסירי וקיימי ואין איסור חל על איסור אי לא כתיב רבויא קסבר ר''ע איסור חל על איסור הילכך חלב ומתה לא צריכי קרא לרבויי ואתו ממשמעותא וכן שליל: מאי איכא בין ר''ע. דנפקא ליה מגדי פרט לעוף ובין רבי יוסי הגלילי דנפקא ליה מבחלב אמו: רבי יוסי הגלילי סבר חיה דאורייתא. דכל שהוא אסור משום נבלה נוהג בו בשר בחלב חוץ מן העוף שאין לו חלב אם: עוף איכא בינייהו. ר''ע דפריש דאינו מן התורה משמע הא מדרבנן יש לו אבל רבי יוסי הגלילי דלא פריש האי לישנא שרי ליה לגמרי: תניא נמי הכי. דלרבי יוסי הגלילי אפילו איסורא דרבנן לית ליה בעוף: רבי אליעזר אית ליה מכשירי מצוה דוחין את השבת במצוה שדוחה את השבת ואם אין לו אזמל למולו בשבת כורתין עצים לעשות פחמין ועושין אזמל: רישבא. צייד עופות רישבא לשון אין פורסין רישבין ליונים: טווסא. פואו''ן: מתני' קבה. זהו חלב קרוש שבתוך הקבה: ושל נבלה. בגמרא פריך אטו דעובד כוכבים לאו נבלה היא: המעמיד. חלב: בעור הקבה. דהוא בשר:

חדא מתרתי אפילו כל דהו פרכינן. משמע אע''ג דלא הדר דינא וא''ת א''כ מיד כשאמר חמץ בפסח יוכיח נפרוך שכן גדולי קרקע ושוב לא יוכל לומר כלאי הכרם יוכיח וי''ל דמתחלה היה יכול לומר חמץ בפסח וכלאי הכרם יוכיחו דהוו להו תלתא ועוד דהוה מצי למימר בשר תקרובת עבודת כוכבים יוכיח וכי תימא מה לתקרובת שכן מטמא הא דמטמא היינו מדרבנן כדפרישית בפ''ק (לעיל דף יג: ד''ה תקרובת): עיקרן נאסר. משמע שאף הקשים והעץ נאסרין וכן משמע בפרק כל שעה (פסחים דף כו:) דאמרינן תנור שהסיקוהו בקליפי ערלה או בקשים של כלאי הכרם חדש יותץ ותימה דבפרק האשה שנפלו לה נכסים (כתובות דף פ.) משמע דשרו גבי המוציא הוצאות על נכסי אשתו עבד רב יהודה עובדא בחבילי זמורות רב יהודה לטעמיה דאמר אכלה ערלה שביעית וכלאים הרי זו חזקה פירוש דאז אינו יכול לאכול אלא זמורות וי''ל דקשין ועץ שהיו קודם שנזרע כלאים מותר עד שיוסיף מאתים ורוב פעמים שהפרי הוסיף מאתים ונאסרו הקשין והעץ שהיו מקודם כבר גדולין ושוב לא יוסיפו מאתים אבל ודאי כל מה שגדל אחר שנזרע כלאים אסור אף הקשין והעץ: והיתה להם שעת הכושר קודם השרשה. הקשה הרב רבי משה כהן דבפ''ק דמנחות (דף ו.) אמר אי ממשקה ישראל ה''א היכא דלא היתה להן שעת הכושר דומיא דערלה וכלאי הכרם והכא משמע דהיתה להן שעת הכושר וי''ל דהתם מיירי ביין שעושין ממנו נסכים למזבח דבעי שיהיה ממשקה ישראל ואותו לא היה לו שעת הכושר דמה שגדל לאחר זריעת הכלאים הוא אסור (ואותו לא היתה לו שעת הכושר) ומה שגדל קודם מותר ואינו נאסר כשהוסיף מאתים אלא משום תערובת שנתערב עם מה שגדל אח''כ והגרעינים שנזרעו הוא דהיתה להן שעת הכושר: מה להלן אסור באכילה ומותר בהנאה. אע''ג דאיכא למילף איסור הנאה בקל וחומר כדלעיל קא סבר אין ג''ש למחצה ויליף מיניה אף היתר הנאה וההוא דלעיל סבר דאהני ג''ש ואהני ק''ו אי נמי משום דבההוא קרא דטרפה איירי נמי בקדשים שיצאו חוץ למחיצתן כדאמר פרק בהמה המקשה (לעיל דף סח:) דאסירי אף בהנאה וגלי לן ק''ו דילפינן מינייהו ור''ש דהכא סבר דפשטיה דקרא בטרפה מיירי: המעמיד בעור של קבה אם יש בה כו'. תימה דבגמרא מפרש טעמא דאסרו גבינות העובדי כוכבים מפני שמעמידין אותם בעור קבת נבלה מאי איריא נבלה אפילו כשרה נמי ויש לומר דמשום בשר בחלב לא היו אסורין מספק משום דליכא אלא איסורא דרבנן דדרך בישול אסרה תורה:

דף קטז - א

מתניתין:

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד