ובגמרא יתבאר דעצה טובה קא משמע לן התנא, שהרי גיזת הלבנות טובה מזו של שחופות, ושל נקבות רכה משל זכרים, וכדאי למוכר לקנות מחלוקת גיזת שחופות בשיעור שחייב ליתן ראשית הגז על השחופות שנותרו בידו, ויתן מגיזה זו לכהן, וירויח שלא יתן מגיזת הלבנות הטובה יותר על השחופות [וכן בזכרים ונקבות].
הערות
[1] רש"י [ד"ה ראשית] שאפילו גוזזן מאה פעמים נותן ממנה מתנה לכהן, וכן כתב החינוך [תקח], ולשון המאירי [על המשנה] שיתנו ראשית הגז כל זמן שהוא גוזזם, ובדרך אמונה [ביכורים פ"י הי"ג בה"ל ד"ה כמה] דקדק מדבריהם שאפילו גזזן כמה פעמים בשנה אחת חייב ליתן בכל פעם. אולם הביא מאידך רש"י בכתובות [קה:] "בכל שנה שגוזז אותן חייב ליתן". וכ"כ רש"י עה"ת [דברים יח, ד] "כשאתה גוזז צאנך בכל שנה". [אמנם בשפתי חכמים שם אות ז פירש שכוונת רש"י שיתן בכל פעם ראשית, ולאפוקי שלא יתן בפעם ראשונה את כל הגיזה ואח"כ יפטר. וראה רש"י לעיל [קל. ד"ה ראשית] "כל השנה כשהוא גוזז צאנו"]. וביאר, שכוונת רש"י שאם גזז ונתן מתנה מתחייב שוב בגיזה הבאה אפילו באותה שנה, אך כל עוד לא נתן מתנה על הגיזה הראשונה מצטרפת לחיוב ולפטור עם כל הגיזות שבאותה שנה [לר' אלעאי שאי אפשר להפריש משנה לחברתה], ואם נתן לפני שגזז כשיעור לא יצא ידי חובתו, כי אף ש"מצוותה בתחילה" [כדלהלן] היינו שיתן מה שגזז בתחילה, אך שעת הנתינה היא אחר שגזז כשיעור. והוכיח כן מדברי הרמב"ן להלן [קלז:] שאם גוזז צאנו ב' פעמים בשנה מצטרפין שתי הגיזות לשיעור, והיינו שכל גיזה מחייבת אך החיוב תלוי בשנה אחת, ומתנה מועילה על מה שכבר התחייב ולא על גיזה שאחר המתנה. [וראה טור יו"ד שלג ש"חייב בכל שנה" ובב"ח שפירשו כרבי אלעאי].
[2] הרמב"ם [ה"א] כתב שנוהגת בין בפני הבית בין שלא בפני הבית כראשית הדגן. וביארו הר"י קורקוס ומנחת חנוך [אות ג] שכוונתו לדמות חיוב ראשית הגז לתרומה, שדעתו [תרומות פ"א הכ"ו] שבזה"ז חיובה רק מדרבנן. וכן מדוייק משינוי לשונו שלגבי זרוע לחיים וקיבה כתב [פ"ט ה"א] שנוהגת "תמיד" בין בפני הבית וכו', כי אינם תלויות בחיוב תרומה, ותמיד הן מדאורייתא [ראה מנ"ח תקו, טז שאין דינם תלוי בזמן], אך בראשית הגז לא כתב "תמיד" כי בזמן שתרומה מדרבנן גם ראשית הגז רק מדרבנן. אולם המנחת חנוך [שם] דקדק מדברי החינוך שהזכיר דעת הרמב"ם לגבי תרומה [תקז] והשמיטו לגבי ראשית הגז, ומוכח שנקט כי ראשית הגז בזה"ז חיובו מן התורה. וגם המהרי"ט [ח"א כה] נקט שאף לדעת הרמב"ם מצוות ראשית הגז אינה תלויה ב"ביאת כלכם" כי היא חובת הגוף. ובטעם החילוק ביאר הגרי"ש אלישיב לפי המבואר באבן האזל [בית הבחירה פ"ו הט"ז] ש"ביאת כלכם" אינו מעלה ומוריד בקדושת הארץ, אלא הוא רק תנאי לחיוב תרומה, ולא פסקו כר' אילעאי אלא שאינו נוהג בארץ. ולא למדו מתרומה אלא לענין חיוב התלוי בארץ, ואילו ביאת כלכם הוא דין נפרד. ודעת הסוברים שחיובו דרבנן הוא כהגר"ח [שמיטה ויובל פי"ב הט"ז] ש"ביאת כולכם" קובעת בקדושת הארץ, ואם כן כשם שראשית הגז נלמד מתרומה לענין זה שחיובו רק בארץ, הוא הדין שנלמד מתרומה שחיובו רק בזמן "ביאת כלכם". אמנם לכאורה אף לדבריהם אין החיוב תלוי בבנין הבית וחורבנו, אלא בביאת ישראל ובגלותם. אולם בחתם סופר [קלו:] שכיום לא נהגו ליתן ראשית הגז משום שהמתנות שמתנות כהונה נתנו לכהנים חלף עבודתם [וראשית הגז ניתן חלף האבנט] ולכן הקלו בהם בזמן שחרב הבית ובטלה העבודה, ולטעם זה דין ראשית הגז תלוי רק בבנין הבית. וכבר הבאנו לעיל [קלה. בהערות] שהנצי"ב כתב שלא נאמר "חלף עבודתכם" אלא במתנות לויה ולא במתנות כהונה. [וראה בחת"ס שם שכתב עוד, שניתנו חלף הנחלה שלא קבלו בארץ, וכיום שגם לישראל אין נחלה אין הכהנים עדיפים ולפ"ז נמצא טעם נוסף שהחיוב והפטור אינו תלוי כלל בבית אלא בביאת כלם ובגלותם.
[3] הרמב"ם [ה"א] כתב שהלויים בכלל ישראל במצוה זו, וגם מדברי הטור [ריש סי' שלג] "חייב כל ישראל לתת מראשית הגז" דקדק הב"ח שכוונתו ב"כל" לרבות לויים, ומהר"י קורקוס ציין שמפורש כן לעיל [קלא:] שמוציאין מלוי לכהן דבר שהוא "זרוע ולא זרוע" ומסקינן דהיינו ראשית הגז. ואין להקשות אם כן למה לא שנינו שחומר בראשית הגז מבתנות כהונה שהלויים חייבים בה, כי גם במתנות כהונה לא נפטרו אלא מספק אם נחשבים "עם", ובראשית הגז לא נאמר "עם", וכבר ביאר בחידושי רמ"ש [להלן קלו.] שאין ללמוד ראשית הגז ממתנות ולפטור לויים, כי עדיף ללמוד מתרומה שיש בה קדושה ולויים נותנים לכהן. ב. מהרי"ט אלגאזי [בכורות אות פב] הקשה לדעת הרמב"ם [ה"ח] שהמפריש ראשית הגז ואבד חייב באחריותו, למה לא שנינו במשנתו שדינו חמור בזה יותר ממתנות שאם אבדו אינו חייב באחריותן. והביא דברי היש"ש [סי' ו] ומשנה למלך שחלוק דין מתנות שמצוותן רק בנתינת הזרוע לו"ק ואם אבדו אין לו אלא חיוב דמים, וכיון שאין להם תובעים פטור. אך כשנאבד ראשית הגז שהפריש יכול לתת חלק אחר מהגיזה. [וראה בסמוך אם שייכת הפרשת בראשית הגז] אכן אם נאבדה כל הגיזה דינו שוה למתנות כהונה שאבדו, שפטור כי אין לו תובעים [וכיון שאבדו ולא הזיקן, אינו חייב אפילו לצאת ידי שמים]. ובשם הרדב"ז [ח"ה א' תקמח] הביא שהפטור במזיק מתנ"כ הוא רק כשמכוון להפקיעם ממצוה [וכדעת הר"ן ר"פ הזרוע], אך כשאבד ראשית הגז חייב באחריותו אפילו כשנאבדה כל הגיזה, משום שלא התכוון להפקיע עצמו, ואין זה חומרא בראשית הגז, אלא אופן שונה של חיוב אחריות.
[4] רש"י [ד"ה עד] פירש שצבעו "ישראל זה", ומשמע שאם צבעו אחר לא יפטר, אך הרמב"ם בפיה"מ כתב אם "נצבע" מראשיתה גז, ומשמע שנצבע מאליו. והאחרונים דנו בזה [ראה צפנת פענח תניינא, ועוד] ולכאורה דין זה תלוי במחלוקת הראשונים לעיל [קל:] שהר"ן כתב שמזיק מתנות כהונה פטור אף דמשתרשי ליה משום שהתכוון לגזול, והיינו משום קנין שינוי ששייך רק במעשה הגזלן, אך אילו הטעם כתוס' שנפקע חיוב המתנות כשהשתנו, מסתבר שגם שינוי על ידי אחר יפטור. וראה הערה הבאה, ולהלן [קלז:] בהערה 1 לתוס'.
[5] רש"י [ד"ה פטור] פירש דקנייה בשינוי, והוקשה לו למה לא יתחייב לשלם שוויו כדין הגוזל חפץ ומשנהו שהחפץ נקנה לו ומשלם דמיו, ולכן הוסיף: דהוה ליה כמזיק מתנות כהונה או שאכלן [והלכה כרב חסדא שאמר לעיל קל: שמזיק מתנות כהונה פטור, וכן כתב הרא"ש בסי' ב, ותמה מו"ר הגראי"ל שהרי בב"ק פ"ט סי' ג כתב הרא"ש שבגיזה אינו מתחייב על שינוי כגזלן ששבר חבית, משום שאינו מזיקה ומאבדה מהעולם, אלא רק משנה את צורתה ומוציאה מהבעלים, ולמה הוצרך להוסיף טעם זה, ושמא הרא"ש נקט שהשינוי מועיל רק לקנין, והוסיף טעם לפוטרו ממצוה]. ובתוס' [נדפסו להלן קלז:] הקשו, אילו זו כוונת המשנה מה חידש רב חסדא, והביאו שרש"י פירש בתחילה שכוונת המשנה לאופן שצבעו קודם שבא לידי חיוב, דהיינו לפני שגזז ה' רחלים, ולכן אינו מתחייב. ואחר כך חזר בו ופירש שזה גופא השמיענו רב חסדא שכוונת המשנה לפטור מזיק מתנות כהונה מתשלומין באופן שקנאם בשינוי גם אם צבען אחר שהתחייב במתנת ראשית הגז. ורש"י בב"ק [סו.] נתן טעם אחר שפטור מתשלומין והוא משום שאין לו תובעין שיכול לומר לאחר אתננו. ולכאורה טעמים אלו תלויים בשני הלשונות לעיל [קל:] בטעמו של רב חסדא, אם פטורו משום שאין לו תובעים, וכדעת הר"ן [מד:, מז:] שטעם זה מועיל גם לפוטרו ממצות הנתינה, וכך נקט רש"י בב"ק. וכאן נקט את הלשון השני שהתמעט מ"זה" שאין חיוב אלא על מתנות שבעין, וכשהשתנו פקעה מצוותו, וכדעת תוס' לעיל [שם] שכתבו כי מצד הפטור שאין לו תובעים עדיין חייב בדיני שמים ורק "פטור מלשלם", ובמשנתנו משמע שפטור לגמרי, ולכן נקטו כאן את הטעם שאין לו תובעין אמנם טעם זה אינו תלוי בקנין שינוי של גזילה, אלא עיקרו שאין שמו עליו ונפקעה המצוה, ואילו הרא"ש [שם] כתב ש"צבעו והתכוון לגזלן" ומשמע שלולי התכוון כך חייב לשלם, וצ"ע. וכבר תמהו האחרונים איך יועיל שינוי והרי לא נעשה מעשה גזילה, וביותר שהרי כל קנין שינוי תלוי בחיוב השבה וכאן לא התחייב בהשבה, [וכמו שכתב רש"י ב"ק צג: טעם אחר שאינו משלם דמים "דלאו גזל גמור הוא דלא מטא לידיה [של הכהן] ובכפתור ופרח [סי' טז] כתב שאינו משלם דמים כי הגיזה באה לידו בהיתר שהיתה שלו בתחילה, וראה בתורי"ד ב"ק שם ששינוי קונה בכל מתנות כהונה ועניים לפני שבאו לידם, ותמוה כנ"ל]. וברימון פרץ [קלז:] כתב שכיון שמחויב לתת לכהן, נתנה התורה חלק לכהן אף שאינו מבורר, ובצביעתו גוזל וקונה חלק זה, וראה תשובת הנתה"מ בשו"ת חמדת שלמה [לב, ה] שנקט כי "גוף הנכסים של כהן" אולם הגר"ח [פ"י מבכורים הי"ד] כתב שראשית הגז כיון שאינה טובלת את שאר הגיזה בהכרח שאין חיוב הפרשה בחפצא של הגיזה אלא חיוב נתינה הוא על הבעלים, ובקובץ שיעורים [ב"ק אות כ] הוכיח כדבריו מדברי תוס' [בב"ק שם ד"ה עד] שלא מועילה הפרשה בראשית הגז, וביאר דהיינו משום שאין ההפרשה מועילה לעשותה ממון כהן, אלא חיוב נתינה חל על הגברא עד שיזכה הכהן בחלקו. ולדעת האחרונים הנ"ל צריך לבאר דברי תוס' כמו שכתב באיילת השחר [ריש הגוזל עצים] שהטעם שלא שייכת הפרשה, הוא משום שכבר נעשה ממון כהן בעת שגזז כשיעור המחייב, וכתב שזה טעמו של הרא"ש שצריך לכוון לגזול, כי אף שהצביעה משנה את הצמר אינו מוציאתו מרשותו אחר שכבר נעשה ממונו. ובעונג יו"ט [כט, קלה] כתב שאין צריך מעשה גזילה אלא בכדי להוציא מרשות אחר, אך כאן שהיתה ברשותו שינוי קונה אף כשלא עשה מעשה גזילה. אלא שעדיין תקשה קושית החזו"א שהרי קיי"ל שמתנות כהונה אינן נגזלות ואיך יקנה, ובהכרח צריך לבאר כמו שכתב הגרי"ז [הל' גזילה] שיש שני אופנים בשינוי, שקנין גזילה נעשה ע"י שינוי שמגרע בחפץ וגורם שלא יוכל לקיים בו השבה גמורה, וזה אינו צריך שיעשה את החפץ לחפץ אחר, ושינוי זה מועיל גם אחר שחל חיוב ראשית הגז, אך אינו שייך אלא למ"ד שמתנות כהונה נגזלות, אולם למ"ד שאין נגזלות בהכרח הנידון הוא על שינוי שמשנה את החפץ משמו הראשון, ומפקיע ממנו את חיובים, כשם שמצינו שינוי באתנן זונה שמתירו לקרבן, ושינוי זה מועיל רק קודם שהצטרף לשיעור גיזה המחויבת, וגורם שלא יחול עליו חיוב ושם ממון כהן [וראה שו"ת חת"ס או"ח לט].
[6] המשנה למלך [ה"ו] כתב שחייב לצאת ידי שמים, כמו שמצינו לגבי מתנות כהונה [יו"ד ס"א טו] שפטורן רק משום שהם ממון שאין לו תובעים. ולכאורה חיוב זה שייך רק לדעת האחרונים שיש לכהן זכות בגוף הגיזה אף שלא שייך בה הפרשה [או כפירוש מו"ר שזכות זו חלה משום שאין בו הפרשה], אך אילו אינו נעשה ממון כהנים, הרי הוא כמזיק בהמה קודם שהופרשו מתנותיה, או שדה קודם שהופרש ממנה פאה, ועיין דרך אמונה [פ"א ממתנ"ע פ"ג כ"ג] וצ"ע.
[7] רש"י [ד"ה הלוקח] פירש שקנה את הגיזה כשעדיין היתה מחוברת בצאן, כי אילו קנאה אחר שנגזזה פשיטא שפטור, [וראה להלן קלח. ד"ה תנן שכתב "אפילו שלא נגזזה"]. אולם הרמב"ם בפיה"מ כתב שלקח ממנו גיזה תלושה, וכן פסק [בה"ט], וכן הוא בשו"ע [ס"ז]. וביאר הרדב"ז שלדעת הרמב"ם דין זה נכתב רק בכדי לדייק ממנו שאם קנה צאנו לגזוז חייב [כדלהלן קלח.]. ובאור שמח [ה"י] תמה הרי לעיל [קלג:] אמרו חומר בזרוע לחיים וקיבה מראשית הגז, שהלוקח צאנו של עכו"ם פטור מראשית הגז, ופרש"י דהיינו אם קנה קודם שחיטה, ולהרמב"ם שהפטור בראשית הגז הוא רק בקונה אחר גזיזה הרי אינו חמור ממתנות שגם הלוקח מעכו"ם אחר שחיטה פטור. ובדרך אמונה [ד"ה הלוקח] הביא גירסא בלשון הרמב"ם "אע"פ שגזזן העכו"ם, וביארה שגזזן העכו"ם בשביל הישראל ובכל זאת פטור כי אין הצאן שלו ואף אם הקנה לו את הגיזה מקודם [אך אם גזזן הישראל חייב משום שנחשב כקונה צאן לגיזתה] ונמצא שדעת הרמב"ם כרש"י, ובאופן זה במתנות יתחייב כיון שהמתנות שלו. ובבית הלוי [ח"א מט] כתב שהרמב"ם אינו מחלק אם קנה הצאן או לא, כי דעתו שקנין פירות לאו כקנין הגוף, ואף אם לקח הצאן לגיזתו אינו שלו, ובהכרח שהחיוב תלוי רק אם הגיזה שלו בעת הגיזה. [וכדלהלן]. אך רש"י סבר שראשית הגז אינו תלוי בקנין הגוף, ואף אם קנין פירות אינו כקנין הגוף אם קנה את הצאן לגיזתה מתחייב, כי די בקנין זה לחייב ראשית הגז. וראה ביתרון האור [להגדול ממינסק] שכתב כי ממשנתנו מוכח שבקנין לזמן נחשב כ"צאנך" ותמה על הרא"ש [סוכה פ"ג סי' ל] שכתב כי אם קנה אתרוג לזמן אינו נחשב "לכם", והביא דברי תוס' בב"ב [קלו. ד"ה מביא] שבביכורים נאמר "אדמתך" ובקנין לזמן חיובו רק מדרבנן, והוא הדין בלוקח מעכו"ם צאן לגיזתו חיובו רק דרבנן, וכן נקט במנחת ברוך [סי' צב], וראה קצוה"ח [רמ"א סק"ד] ומנחת חנוך [תקח, טז].
[8] השו"ע [ס"ח] מבואר שכוונת המשנה אפילו באופן שלקח מחברו את הגיזה כשעדיין לא גזז, והמוכר חייב כי שייר מעט מצאנו להגזז [ולהלן קלח. נחלקו רש"י ותוס' בטעם שיור המתנות למוכר, ואם צריך שישאר בידו כשיעור חיוב]. ובאור שמח [ה"י] ביאר שהמוכר חייב ליתן על גיזת הלוקח אף שיצאה הגיזה מרשותו קודם שעת החיוב, משום שהחיוב חל על הצאן אף שהגיזות אינם שלו, אך חיובו רק כששייר לעצמו, כי אם מכר את כל הגיזה אינו חייב לקנות חזרה מעט מהלוקח כדי ליתן לכהן, שהרי במכירתו הוא נחשב כמזיק מתנ"כ ומכרן, שפטור מתשלומין. [לדעת הרמב"ם שמכרן כמזיק, אך לדעת תוס' חייב משום דמשתרשי ליה, ראה לעיל קל הערה בהרחבה]. ולענין חיוב הלוקח כתב האור שמח שדינו תלוי בנמחלוקת רש"י והרמב"ם בלוקח גז צאנו של נכרי [הובאה בהערה הקודמת], שלדעת רש"י שפטורו אפילו כשלקח במחובר משום שאינו צאנו, גם כשלוקח מחבירו אינו מתחייב. אך לדעת הרמב"ם שהלוקח מעכו"ם פטור רק כשלקח אחר גיזה, הוא הדין בלוקח מחברו במחובר יתחייב הלוקח בראשית הגז, אלא שאם המוכר שייר אמרינן שלא מכר את המתנות ונמצא שהמוכר נותן את המתנות שחייב הלוקח. אולם החזו"א [רד א] כתב שלדעת רש"י שהלוקח גז צאנו של עכו"ם פטור בהכרח שהמוכר גיזתו לחברו אין דעתו להפקיע זכות הכהן, ומשייר את כל הגיזה לעצמו עד שעת החיוב שהיא בעת הגזיזה, ורק אחר הגיזה זוכה הלוקח בשאר, ולכן המוכר חייב במתנות ראשית הגז. וגם לדעת הרמב"ם צריך לפרש כן אין המוכר יכול לתת על חיוב הלוקח כי הבעלים מחלקים לראשית הגז. ובדרך אחרת כתב שגם לדעת רש"י רק הלוקח מעכו"ם נפטר משום שאינו "צאנך", אבל בלוקח מישראל מצרפין את חיוב הלוקח מצד הגיזה וחיוב המוכר מצד הצאן, ולכן יכול המוכר לתת על גיזה זו. ב. הטור כתב "אם שייר המוכר קצת גיזה לעצמו", והרמ"א הביאו כהוספה על דברי השו"ע וביאר הגר"א [ס"ק ח] שהבין בדברי הטור כי גם אם קנה אחר שנגזזה והתחייבה, המוכר חייב וכן ביאר בבאר הגולה. וכן מדויק בחילוק שבין דברי השו"ע והרמ"א באופן שלא שייר, שהשו"ע נקט שהלוקח חייב להפריש, כי התחייב בגיזה, ואילו הרמ"א נקט "חייב ליתן" כי רק המוכר התחייב, והלוקח צריך "לתת" את המתנה שקבל בתוך הגיזה שקנה, [ואינו מוכרה לכהן, כי המוכר לא נטל ממנו דמים אלא על שאר הצמר חזו"א ליקוטים לזרעים סק"א]. וראה עוד בסוף הפרק.
[9] הרמב"ם [ה"ו] כתב היה הצמר שלהן אדום או שחור או שחום חייבות בראשית הגז. וכתב הכסף משנה שמקורו מלשון משנתנו "צבעו" פטור. ולכאורה דין זה מפורש כאן שהרי "שחופות" בפני עצמן חייבות בראשית הגז, והרמב"ם פירש בפיה"מ שהן "בין שחור ובין אדום או זולתם מן הגוונים", ולפירוש רש"י היה ניחא, שפירש "לא שחור ולא לבן", וביאר התפארת ישראל דהיינו אפור, ואין מכאן מקור לחיוב אדום ושחום.
[10] במנחת חנוך [תפד] הקשה עוד הרי אפשר לומר שהמיעוט נצרך באופן שגזז גוי, שחייב בראשית הגז כי הצאן של ישראל, ואין על הגוי איסור גיזה במוקדשין [אלא משום שבות]. וראה אבן האזל [סוף מעה"ק] שאיסור עבודה בקדשים אינו על העובד דוקא אלא על הגורם שתעשה עבודה, ויתכן שגם כשניתן לגוי לגזוז נחשב כגורם, וצ"ע. אולם מסתבר כי אף אם גזז הנכרי שלא בשליחותו, פטור משום שאינו גז העומד לגזיזה, וגז כזה לא התחייב, וכדלהלן. והחזו"א [ריד, לסוגיין] הקשה למה לא תירצה הגמרא שהמיעוט נצרך באופן שעבר וגזז [וראה להלן הערה 15]. ותירץ שלא חייבה התורה בראשית הגז אלא גיזה שנמצאת בעולם כדין, אך גיזה שהביאה בעבירה אין עליה שם גז להתחייב במתנה. [וזו היא כנראה כוונת תוס' הרא"ש בסמוך בד"ה אי הכי והמאירי כתב שהגיזה קדושה בקדושת מזבח וא"א לפדותה ולתת לכהן]. עוד תירץ החזו"א שאין הגיזה הראשונה מצטרפת לשיעור החיוב משום שבעת הגיזה אינו עתיד לגזוז עוד שהרי אסור לגזוז קדשים, ולפיכך אין צירוף ביניהם. [ומסתבר שאף אם שאר הרחלות הן של חולין עדיין חסר בצירוף של כל חלק וחלק מגיזת הרחל הראשונה, וכוונתו שחסר בצירוף לשיעור בכמות הצמר ולא לצירוף חמש צאן בדוקא. וראה ברימוץ פרץ שכבר עמד על קושיא זו וכתב שראשית הגז הוא חיוב ממון מישראל לכהן וכיון שהוא חל בגזיזה שחייב עליה מלקות נמצא שנפטר ממתנה משום קלבה"מ. ותמוה, שאינו נפטר מהמצוה. ויתכן שכוונתו להמבואר, שגז שאינו עומד להגזז מפני האיסור אינו חייב ברה"ג. עוד הקשו המנחת חנוך וחתם סופר שהרי אמרו [בבכורות כה.] שהתולש צמר מקדשים פטור, ואם כן מצינו חיוב ראשית הגז באופן זה [וכמבואר ברמב"ם ה"ו] שגם תולש חייב בראשית הגז], ובזרע אברהם [כ, מ] כתב ליישב לפי דברי הקרית ספר [פ"י מביכורים] שחיוב תלישה הוא רק בראוי לגיזה [ולכן אין חיוב על התולש מבהמה מתה, כי אין דרך לגוזזה, וכדלהלן] וכיון שאין דרך לגזוז מוקדשין מפני האיסור אין תלישתן מחייבת. ודקדק כן מלשון הגמרא בקושיא, "והא לאו בני גיזה נינהו" ולא נקטה "והא אסור לגוזזן" כי אף תלישה המותרת אינה מחייבת.
[11] במנחת חנוך [תפד] הקשה הרי אפשר להעמיד שהמיעוט נצרך באופן שגזזו כמה אנשים וכל אחד גזז פחות משיעור "סיט כפול" האסור בקדשים. והנה המרדכי [ר"פ ט"ז דשבת] הביא ירושלמי שהקשה למה אין מוכרין לנכרי דוקא בהמה גסה מחשש שמא יעשה בה מלאכה בשבת, והרי גם בהמה דקה יכול לגוזזה בשבת, ותירץ שבגיזה אין הבהמה עושה את המלאכה אלא הנכרי עושה בה וזה לא נאסר, ותמה המרדכי מסוגיין דמשמע שתזבח ולא גיזה הוא מצד איסור עבודה בקדשים ובספר תקנת עזרא [למעילה יג.] הקשה שבהמשך סוגיין משמע שכל הנידון הוא מצד הכחש שחל בגיזת הבהמה ולא מצד איסור העבודה עצמו. ועוד שאם הגיזה נאסרת רק מצד עבודה, למה הוצרך הפסוק לכפול ולומר לא תעבוד בבכור שורך ולא תגוז בכור צאנך, והרי זה וזה הוא איסור עבודה. [ובפשטות נראה שהמרדכי גרס כגירסא המובאת בתוס' רא"ש ובדק"ס הא לאו בני גיזה נינהו דכתיב לא תעבוד]. ויתכן שראית המרדכי היא מקושית המנחת חנוך, שבסוגיין מוכח שיש חיוב גם על פחות משיעור גיזה והיינו מצד איסור העבודה שבגיזה. ומה שהוצרך הכתוב לומר "ולא תגוז" לאסור גיזה גם במתה, יתכן לפרש שהוא משום שאיסור עבודה אינו שייך במתה, ואילו איסור גיזה במוקדשין נוהג גם במתה, כדמוכח בספרי פר' ראה ובתוס' בכורות [כה:] שהביאו מקרא שהותרה גיזה לאחר זביחה, ומשמע שהיתרה תלוי בשחיטת הקרבן ואילו מתה גיזתה אסורה. אמנם במנחת חינוך [תפד] כתב שאין איסור גיזה במוקדשין אחר מיתה וראייתו שהרי ראשית הגז אינו נוהג אחר מיתה וכתב הכסף משנה [ה"ז] שהטעם לכך כי אחר שמת לא גז מקרי ולא צאן מקרי, ומסתבר שהוא הדין לגיזת קדשים, וחילק בין איסור גיזה בשבת שנאסר גם במתה דהיינו רק משום עוקר דבר מגידולו, אף שאינו נחשב "גז". ובדעת תוס' צריך לומר כטעם הרדב"ז שאין ראשית הגז במתה משום שהוקש לבכור או למעשר, אבל בקדשים אפילו במתה אסור לגזוז אלא במקום שיש היתר שחיטה. או שיפרשו כמש"כ בקרית ספר [הנ"ל] שאין מצות ראשית הגז אלא בגיזה כדרכה, ומתה אין דרכה לגזוז, אך ודאי נקראת גיזה ואסורה בקדשים. [ודברי הכ"מ תמוהים מיומא מט: ששה שחוט נקרא שה].
[12] הרמב"ם [ה"ב] הביא את מסקנת הגמרא ת"ל צאנן ואין אלו צאנו, והיינו כפשוטו, שאף על פי שאסורין מדרבנן, הוה אמינא שיתחייב מן התורה כי אין עליהן איסור דאורייתא שיעכב את החיוב לתת. ולכך הוצרך קרא למעט מטעם אחר. וראה בארצות החיים [יג ס"ק א] שהוכיח מסוגיין שאיסור דרבנן מעכב דאין דאורייתא, ומשמע שביאר בסוגיין שהפסוק מלמד כי האיסור דרבנן שלא לגזוז בדה"ב מעכב שלא יתן גיזת בדק הבית, ולכאורה אף כהבנתו אין זו ראיה, שהרי יתכן לבאר שהפסוק מלמד שהאיסור דרבנן מעכב את צירוף הגיזה לשיעור, וכמבואר בהערה 10 שאיסור גורם שלא יעמדו לצירוף, ומסתבר שלשם כך אין צורך באיסור דאורייתא דוקא, אלא כל שאין דרכו להצטרף, מעכב.
[13] בלב אריה כתב שסוגיין עוסקת באופן שכל הבהמות של הקדש, שאם לא כן הרי אפשר להפריש על גיזת ההקדש גם בלא פדיון באופן שיגזוז עם בהמות ההקדש גם בהמת חולין ויפריש ממנה, [ולכך צריך למעט הקדש מצאנך, ללמד שאין עליו חיוב נתינה כלל]. וראה להלן הערה 18.
[14] הבית מאיר ביאר שכוונת הגמרא שמשייר לעצמו חלק בבהמה שממנו יונקת הגיזה ואינה נאסרת כדין גידולי הקדש, שהרי אמרו [בב"ב עא: קמח.] שצריך לשייר מקום היניקה כשמשייר לעצמו אילן בקרקע שמוכר לחברו עי"ש. והגרעק"א [תניינא פח] כתב שבסוגיין מדובר בגיזה שכבר עומדת ליגזז וכבר אינה צריכה לינוק מהבהמה, ולכן צריך קרא לפוטרו מראשיתה גז אף אם שייר רק את הגיזות שאינן הקדש, [וראה קהילות יעקב נדרים כח ובחידושי ר' מאיר שמחה כאן, ובזרע אברהם יא, כז, ובהערה הבאה].
[15] רש"י פירש שקושיית הגמרא היא כי גם בקדשי מזבח צריך מיעוט באופן ש"עבר וגזז", ומהרש"א ומהר"ם מחקו תיבות אלו, שהרי כעת מדובר כגון שאמר "חוץ מגיזותיה" ובודאי מן התורה אין איסור גיזה. ובתוס' רא"ש כתב שנדחק לפרש כך כי מסתבר שהאיסור לגזוז הקדשים אינו מצד נטילת הגיזה אלא משום בזיון קדשים, וכשהגוף קדוש עובר על לא תגוז אף אם הגיזה אינה קדושה. אך לפי זה הוקשה לו תירוץ הגמ' "כחשי", כי למה ימנע מלהכחישה יותר מאיסור בזיון קדשים, וכן כתב מהרש"ל ולכן דחה פירוש זה. ובספר מקור ברוך [כו] כתב שדעת רש"י, כהמרדכי, שאף על פי שעצם הגיזה אינה קדושה אסור לגוזזה משום שהגוף קדוש ועושה עבודה בקדשים, וביאר שזו כוונת המרדכי להוכיח מסוגיין. ולפי זה פירש שתירוץ הגמ' "כחשי" ביאורו שהגיזה הכחישה את הבשר ביניקתה והיא קדושה אף על פי שאמר "חוץ מגיזתה", ולכן אין צריך למעטה מחיוב מתנות, אך אין לפרש שמתרץ שאסור לגזוז כי עבודת הגיזה מכחשתה, שהרי הנידון באופן שכבר עבר וגזז, וראה שם שהראה מכמה דוכתי שהתורה אסרה גיזה משום עבודה, וביאר את הפס' לפי דרכו. ובדבר אברהם [ח"א ז, ג] תמה על הוכחת הרא"ש ומהרש"ל שסוגיין אינה עוסקת בעבר וגזז שהרי לא העמידה בקדשי מזבח משום דכחשי, והרי לעיל העמידה הגמ' בקדשי בדה"ב ובאופן שעבר על איסור דרבנן וגזז, והוכיח ששני נידונים בסוגיין, לגבי מיעוט הכתוב אמרו שנחשב בר גיזה בבדק הבית כי מדאורייתא מותר לגוזזו, ולכן צריך מיעוט, ועל כך אמר רבי ינאי שאי אפשר להעמידו בקדשי מזבח ובעבר על איסור דאורייתא וגזז. אך תנא דמתני' שנקט "ולא במוקדשין", אף שכבר נאסרה גיזת בדה"ב, בהכרח כוונתו אף בעבר וגזז.
[16] במרדכי המשנה הוכיח שלהלכה קיימא לן שאין גיזה מכחשת את הבשר, שהרי הרמב"ם פסק שאיסור גיזת בדה"ב הוא רק מדרבנן, ואילו הגיזה מכחשת הוה בזה איסור דאורייתא, וכן משמע בסוגיין שהוצרך לשייר גיזה וכחישה, ואילו איסור הכחשה הוה רק מדרבנן לא היה מעכב בחיוב ראשית הגז כשהגיזה עצמה אינה קדושה. אך בלב אריה כתב שרק כאשר הגיזה מועילה להקדש, כגון גיזת בדה"ב שאינה אסורה, אין חוששין לכחישת הבשר, אך במקדיש חוץ מגיזתה שהיא גיזת חולין ואינה מועילה להקדש, ודאי אסור להכחיש בשר.
[17] רש"י [בד"ה אפילו] פירש שלא מועיל השיור בגיזה, ונשארת בקדושתה כיון שקדושת הגוף חמורה ופשטה בכל המחובר לבהמה. ובתוס' רא"ש תמה מי הכריחו לפרש כן, והרי אף אם אין פשטה בגיזה - כי אינה שייכת לגוף הבהמה, שהרי דרך לגוזזה - מכל מקום אי אפשר לגוזזה מפני שאינו יכול לשייר הכחש שבגוף הבהמה [ולשיטתו, שאין נידון הגמרא בעבר וגזז, אך רש"י לא יכל לפרש מצד איסור הגיזה מפני הכחש, שהרי ביאר לעיל שהנידון בעבר וגזז]. וראה בשער המלך [פ"ה מערכין הי"ז] שדקדק מלשון הרמב"ם [ה"ב] הקדיש בהמות לבדה"ב וכו' או שהקדיש בהמה חוץ מגיזתה, דמשמע שאין חילוק בין קדשי מזבח לבדק הבית כי אין פשטה בגיזה, והוכיח כך מהסוגיא בתמורה [יא:] שחלקה על הסוגיא כאן [והסברא כמבואר בתוס' רא"ש], ולפי"ז אין צורך לומר "חוץ מכחשה" כיון שאין הגיזה מכחשת. וראה יש"ש [סי' א'] ור"י קורקוס [ה"ב] שלמסקנת הגמרא שיש חילוק בין קדשי מזבח שאומרים בהם "פשטה" לקדשי בדה"ב שאין בהם פשטה, הגמרא חוזרת מההנחה שגיזה מכחשת, ולכן צריך את הפסוק "בחוץ מגיזתה" וכן דייקו מלשון רש"י [בא"ד] והרמב"ם [שם] שלא הזכירו "חוץ מכחשה". [ובאור גדול דחה כי כיון שאי אפשר לגזוז אלא כשמשייר גם כחושה מסומא משייר גם כחישה, וסוגיין סברא כמאן דפליג בב"ב קמח.]. אך מלשון רש"י [בד"ה רבא] ותוס' [ד"ה במקדיש] מבואר שגם למסקנא חידוש הפסוק נזרק רק כשאומר "חוץ מגיזתה וכחישתה". והחזו"א [ליקוטים ז, א] כתב שגם דעת הרמב"ם כן, ומה שהצריך פסוק באופן שלא אמר חוץ "מכחשה", הוא משום שביאר בגמרא שבאופן שאסור לגזוז אין צריך למיעוט "צאנך" ודי לכתוב "צאן". אך גם מצאנך מתמעט צאן שאסור בגיזה. וראה בדבר אברהם [ח"א ז, ג] שביאר דברי הרמב"ם לפי דרכו [בהערה 15].
[18] בספר זרע אברהם [יא, כט] הקשה על ראית הגמרא, שהרי אילו תחסר רגלה של בהמה לא יהיה הקרבן תמים, ולכן יש בה "פשטה" אולם גיזה אינה מצרכי הקרבן ולמה יחול עליה דין פשטה, והלא אפילו אם לא היה עליה צמר כלל הקרבן כשר, ומה החילוק בינה לקדושת דמים שלא אומרים בה "פשטה" [כמבואר בתמורה יא:]. אמנם ביאור הגמרא תלוי אם גיזה נחשבת חלק מהבהמה או לא, ואילו כל עוד שהגיזה עדיין על הבהמה אי אפשר להקדיש בלעדיה, אפשר לומר עליה גם פשטה, אך אילו היא דין נפרד, ואפשר להקדיש קרבן גם בלי גיזה, או גיזה בלי קרבן לא שייך בה דין פשטה. וראה תוס' בבכורות [כה. ד"ה שער] שצמר הנתלש מקרבן מותר מדאורייתא, וכבר דינו האחרונים [משנה למלך פ"א ממעילה ה"י, נודע ביהודה יו"ד קצג, משיב דבר ח"ב נחל אם כוונתם שהוא מותר בהנאה על ידי פדיה, או שקדושתו פוקעת בגזיזה [ואולי נחשב כקדשים שמתו, כי אין הצמר ניתר ע"י זריקת הדם כשאר חלקי הבהמה]. ועוד הקשה [יד, יז] מסוגיין על מש"כ הרמב"ם [פ"א ממעילה הי"ג] הקדיש אבר אחד מן הבהמה וכו' הרי הדבר ספק אם אסורה כולה בגיזה ועבודה, ומשמע שדין הגיזה תלוי בבהמה, ואילו בסוגיין משמע שאף אם כל הבהמה קדושה יכול לשייר את הגיזה, ולולי דין פשטה שייך שתהיה בהמה קדושה ללא גיזותיה. ומשמע שדין גיזה הוא נפרד, ולמה תאסר כולה כשמקדיש אבר אחד והשאר חולין, עי"ש. ולכאורה החילוק פשוט בין מקדיש חלק מהבהמה דהיינו גוף בלא גיזות - שחלה קדושת הגוף על חלקה כי בידו להקדיש כולה, ולכן אילו פשטה קדושה בכולה אין צורך בפסוק למעט גיזה זו מחיוב ראשית הגז. אך אם אין בידו להקדיש את שאר הקרבן כגון שהיה שותף בבהמה אינו יכול להחיל בחלקו אלא קדושת הגוף, ואז יתכן שחלק השני חייב בגיזה וצריך קרא למעטו כי לא שייך בו "פשטה", שהרי אף בחלק המקדיש לא חלה אלא קדושת דמים. והיינו משום שגיזה היא חלק מהקרבן, כי אילו היא דין בפני עצמו הרי חלה קדושת הגוף בבהמה וצריך קרא להשמיענו באופן שהגיזה שייכת לשותפו, שפטור אפילו אם חזר וקנאה, אף שלא אומרים פשטה באופן זה.
[19] כתב החזו"א [יו"ד ריד לסוגיין] שלדעת רבא אפילו אם לא הקדיש את כל הגיזה, פטור, ואף על פי שיכול לתת גז שאין מחוסר פדיה, כיון שחלק מהגז אינו ראוי למצוות נתינה אלא אחר פדיה, אינו מצטרף להשלים שיעור החיוב. אך בלב אריה כתב שאם שייר חייב להפריש מהחולין על ההקדש. [ומדבריו אלו הבאנו לעיל הערה 13 לענין חסרון העמדה והערכה]. ובספר גז צאנך דן לדעת החזו"א, אם גם גז בהמה של בדק הבית אינו מצטרף לשיעור משום שאי אפשר לפדותו בהעמדה והערכה, ואף אם יש עמו בהמת חולין, יפטר, או שרק גז המחוסר פדיה, יש חסרון בגוף הגז שלא חייבה תורה אלא כשיכול ליתנו מיד, אך מחוסר העמדה והערכה הוא דין צדדי בהלכות פדיה ואינו מגרע בגז עצמו להצטרף לשיעור. וראה שו"ת בית יצחק [יו"ד קיב יד] שכל שאינו ראוי לנתינה אינו ראוי להפרשה, ואפילו אם רק דבר צדדי מעכב ל??.
[20] להלן [קלח.] יש הוה אמינא שחיוב הישראל ללבן הצמר קודם שיתנו לכהן, ותמה התפארת יעקב שאם נמצא שכל ראשית הגז מחוסר ליבון לפני הנתינה, ובפשטות אינו דומה, כי הליבון הוא הכשר הנתינה ורק דין נוסף שאינו מצד חיוב ראשית הגז נחשב מחוסר דבר. ובספר יד אליהו [כללים מ ס"ד] הקשה מסוגיין על הר"ן בגיטין [כב:] שתמה איך אשה כותבת גיטה והרי דרשינן וכתב ונתן שלא יהא מחוסר דבר בין נתינה לכתיבה, וגט זה מחוסר הקנאה לבעל, וכתב שרק קציצה שהיא בגוף הגט נחשבת "מחוסר דבר" ולא הקנאה שאינה בגופו, ולכאורה פדיה שוה להקנאה שאינה בגוף הגז. ובחזון יחזקאל [גיטין פ"ב ה"ו] חילק בין גט שהחסרון עושה בו פסול, ולכן צריך שיהיה חסרון מעשה בדבר שהוא בגוף הגט, ולא בהקנאתו, אך בראשית הגז החסרון גורם פטור, שלא חייבתו תורה אלא בנתינה ולא בפדייה, ולפיכך אין חילוק אם החסרון בגופו או לא, כי לא חייבתו תורה במעשה נוסף. ולפ"ז פשוט שליבון אינו חסרון, שהרי חייבתו תורה בליבון, ובודאי אינו עושה פסול בראשית הגז, ואף אם יכל לעשותו קודם, אין חסרון מעשה פוטרו אלא כשהוא מעשה שאינו מחויב בו מדיני ראשית הגז.
[21] הרמב"ם לא הזכיר אוקימתא זו של רבא, וכתב הר"י קורקוס שפסק כרבי מני שחולק על רבא [ודלא כדעת תוס' בד"ה במקדיש שרב מני סובר גם את דברי רבא] ואינו פוטר אלא כשאין הצאן שלו, אך כשהקדיש רק את הגיזה מתחייב בראשית הגז כי נקרא "צאנך". ובשו"ת הרדב"ז [אלף תקצד] כתב להיפך, שדעת הרמב"ם כתוס', ולפיכך לא הזכיר את האוקימתא של רבא, כי רבא חולק על רב מני בר פטיש ואילו רב מני בר פטיש מודה לרבא, ואם פוסק כרב מני בר פטיש נדע בקל וחומר שהלכה כרבא. והחתם סופר ביאר לפי דברי תוס' [ד"ה ראשית] שקושית הגמרא שייכת רק בכהן שיפדנו בעצמו בפרוטה וירויח את ההפרש בין שווי הגיזה לפרוטת הפדיון, ותירוץ רבא שמחוסר פדיה שייך רק למ"ד שצריך לפדותו בכדי שויו ואז ודאי מוטל על הישראל לפדותו, שאם לא יפדנו מה קיבל הכהן, וכיון שלהלכה קיימא לן שיכול לפדותו בשוה פרוטה, בהכרח אי אפשר לפסוק כאוקימתא דרבא. ובדרך אמונה [בה"ל סד"ה כיצד] כתב שהרמב"ם נקט שהסוגיא בסנהדרין [מו:] דלא כרבא, שרק חסרון מעשה חשוב מגרע ולא חסרון פדיה. וראה חת"ס לסוגיין ד"ה המוקדשין.
[22] האחרונים נחלקו באיזה אופן עסקו רבי אלעאי ורבנן, המנחת חינוך [אות יז] נקט שנחלקו באופן שאין לכל אחד מהשותפין שיעור גיזה שלם, אך אם יש שיעור לכל אחד מודה רבי אלעאי שכל אחד חייב, כי אין חלות פטור ע"י השותפות, אלא שאין מצטרפין להתחייב יחד בשיעור אחד. וביאר שזו כוונת הרמב"ם לפסוק כרבי אלעאי, ולכן כתב [הי"ד] השותפין חייב והוא שיהיה בחלק כל אחד מהן כשיעור, [וראייתו ממה שפסק הרמב"ם לענין חלה [פ"ו] שעיסת השותפין חייבת אף אם אין שיעור לכל אחד, כי רב אלעאי מודה שבחלה אי"צ שיעור לכל אחד וכדלקמן]. אולם הרדב"ז והגר"א [אות יג] כתבו שהרמב"ם פוסק כרבנן שבהמת שופין חייבת בראשית הגז, [אך לרבי אלעאי השותפות פוטרת אף כשיש לכל אחד שיעור חיוב בפני עצמו, וראה ביאור הגר"א לחו"מ תכז ס"ק ב' וצ"ע] והטעם שצריך לפי רבנן שיהא שיעור לכל אחד ביאר הגר"ח שהוא משום שאין חיוב ראשית הגז על עצם הצאן ועל הגיזה, כי כיון שלמדו מקרא שחיוב מתנה זו אינה טובלת את הגיזה, בהכרח שהוא חיוב רק על הגברא, ולפיכך אי אפשר לצרף צאן של שני בעלים לחיוב. וכתב שזה טעם החילוק בין חלה שחיובה על החפצא של העיסה ולכן מצטרף בה השיעור גם בעיסת שותפין, משא"כ בצאן שותפין שכל אחד אינו מתחייב בצירוף צאן חברו. והחזו"א [בגליונות וביו"ד רד ב, וליקוטים לזרעים ז] כתב כי אף אם ראשית הגז היתה טובלת הרי אין שום תנאי לצירופן, כי צריך שיהיה בעלות על ה' צאן לאיש אחד ולא לשותפו, [וכשיש לכל אחד מחצית מעשר צאן חייבין כי העיקר הוא הבעלות על ה' צאן וכיון שאילו כל אחד יודע באיזה צד חלקו לא היו מצטרפין, גם כשלא התברר אם אין לכ"א חלק כשיעור בפני עצמו אלא לא' יש ה' ולשני ד' והם מעורבין גם הא' לא יתחייב. אך בחלה החיוב על הכמות של ה' רבעים בעיסה אחת, ולכן גם כשכל אחד מכיר את חלקו אם אינו מקפיד שלא יצטרפו, מצטרפין ע"י כלי לעיסה אחת וחל חיוב. [ובלשון הרמב"ם נראה לדקדק שכתב שיהיה בחלק כל אחד כ"שיעור", אבל "ה' צאן" בלבד וכו', ללמד שצריך שיהיה גם כמות גיזה לחיוב וגם בעלות על שיעור ה' צאן, וראה דברי הגרעק"א להלן קלו. הערה 5]. ובזכר יצחק [עא ד"ה אמנם] כתב שבחלה כשיש שיעור בעיסה חל החיוב על כל משהו בעיסה, ושוב אין צורך לצירוף שאר העיסה, משא"כ בראשית הגז אין החיוב חל אלא על מי שיש לו שיעור, ובשותפין שאין לכל אחד שיעור בחלקו אין חיוב על אף אחד מהם, וכעי"ז כתב באבי עזרי [פ"ג מיו"ט ה"ח]. וגם הגר"ח הוסיף בדבריו וכתב ש"לא שייך שיהא אחד מסייע לחבהירו בחיובו" כי אין עליו חיוב בפני עצמו. ובאמרי בינה [או"ח ח] ובאבי עזרי [פ"י מבכורים הי"ד] כתבו שהחילוק בין חלה לראשית הגז מתפרש לפי דברי רש"י [ד"ה למעוטי] שבראשית הגז נאמרה המצוה לכל יחיד, שיתחייב על "צאנך" שלו, ולכן צריך שיעור בפני עצמו. אך בחלה ותרומה נאמר "תרומותיכם" ו"עריסותיכם" ומבואר להלן שאף רבי אלעאי מודה ששותפין חייבין בהן, ולפיכך גם לרבנן שמחייבים שותפין בראשית הגז כשיש לכל אחד שיעור, מכל מקום בחלה אין צריך שיהא שיעור לכל אחד [וראה עוד בהערות להלן בעמ' ב].
[23] דין שותפות עכו"ם תלוי במה שהובא בהערה הקודמת, כי לדעת המנחת חינוך שאין השותפות פוטרת לרבי אלעאי אלא משום חסרון שיעור, נמצא שגם בשותפות עכו"ם לרבנן אם יש לישראל חלק בפני עצמו יתחייב בראשית הגז. וכתב שלכן השמיט הרמב"ם דין שותפות עכו"ם כי דינו שוה לשותף ישראל. אולם בכתבי הגרי"ז [בכורות ג:] נקט כי לביאור הגר"ח והחזו"א שרק לרבנן חייב שותף על חלקו, נמצא ששותפות עכו"ם עושה חלות פטור בין לרבי אלעאי ובין לרבנן, ונפטר הישראל מראשית הגז אפילו אם יש בחלקו שיעור ה' צאן. וראה בסוף הסוגיא שנברר דעת הרמב"ם. ויש נפקא מינה בטעמי פטור שותפות לגבי שותפות חש"ו שאינם פטורים אלא שאי אפשר להוציא מהם שאינם בעלי דעה, ואם החיוב על הצאן יתכן שהשותף חייב בכולו [לרבנן] ועל כל פנים אם יש בחלקו שיעור אינו נפטר ע"י השותף, אך בשותף כהן כתב המנ"ח שפוטר לדעת הרמב"ם גם את חלק השני כי אינו בר חיובא. ובשותף בעל כהנת כתב המרחשת [ח"א כז] שאינו פוטר, כי גם הוא אינו פטור אלא שנחשב כנותן לאשתו כהנת, וכבר הארכנו בזה לעיל [קלא. בהערות] וראה גם בדרך אמונה [הי"ב בה"ל ד"ה השותפין]. ובכסף משנה כתב שהמקור שצריך שיהא שיעור לכל אחד מהשותפין [בשותפות ישראל] נלמד מדין שיעור חלה בנשים שנתנו להם שאור כתב הרמב"ם [פ"ו ה"כ] שאם אין לכל אחת שיעור בפני עצמה פטורה מחלה. והגר"א כתב [ס"ק י"ד] ש"דבריו תמוהים וצ"ע", והיינו הרי פטורן רק משום שנתנו להם על מנת לחלק, אך סתם עיסת שותפין חייבת אפילו בשיעור אחד [עי"ש ה"ו], והוסיף שצ"ע לדינא למה לא יתחייבו שותפין ישראל בשיעור אחד, וכן ביאר בהערות עמודי אש לספר פסקי הגר"א [יו"ד שלג], ובחדרי דעה כתב שחלוק בזה דין שותף ישראל שדי בשיעור אחד לכולם משותפות עכו"ם שצריך שיהא לו שיעור בפנ"ע, והיינו שאף לרבנן מתחייב כשיש לו שיעור בפני עצמו, אף שיש עמו שותף עכו"ם. ורק כששותפתן עם העכו"ם בשיעור אחד פטרוהו. ובע"ב נרחיב בזה.
205ימים לסיום הש״ס