חולין קלו ע"ב

דף קלו - ב

ואמרינן: מתניתין  דלא כרבי אלעאי. כי לרבי אלעאי גם בראשית הגז, הגדל בחיוב - חייב, גדל בפטור - פטור, דילפינן מתרומה.

אי מה תרומה ממין על שאינו מינו - לא ניתנת, אף בראשית הגז נימא דממין על שאינו מינו לא?

וגבי תרומה מנלן שאין תורמין ממין על שאינו מינו?

דתניא: היו לו שני מיני תאנים, שחורות ולבנות ^[1], וכן אם היו לו שני מיני חטין, אין תורמים ומעשרים מזה על זה. רבי יצחק אומר משום רבי אלעאי: בית שמאי אומרים: אין תורמין ממין על שאינו מינו, ובית הלל אומרים: תורמין! דסבירא להו דלא חשיב תרי מיני כיון דחד פירא הוא [ותנא קמא סבר דלא נחלקו בית הלל בדבר זה, אלא לכולי עלמא תרי מיני נינהו].

מי נימא דאף בראשית הגז ממין על שאינו מינו לא?! ^[2]

ואמרינן: אין! והתנן [בניחותא]: היו לו ב' מינים, שחופות ולבנות, מכר לו שחופות אבל לא לבנות, הואיל ומכר לו כל השחופות ולא שייר גבי דידיה, זה נותן לעצמו וזה נותן לעצמו [ואף על גב דלא לקח צאן אלא רק גיזין, הרי לקח מתנות הכהן ולהכי חייב ליתן]. חזינן דאין מפרישין ממין על שאינו מינו, דאי מפרישין, אם כן, כולה גיזה - דשחופות ולבנות - חדא גיזה חשיבא, והרי שייר הלוקח גבי המוכר חלק מהגיזה דהיינו הלבנות, ותנן "לקח גז צאנו של חבירו, אם שייר - המוכר חייב".

ותמהינן: אלא מעתה, סיפא, דקתני: מכר לו זכרים אבל לא נקבות, זה נותן לעצמו וזה נותן לעצמו, הכי נמי נימא דמשום דתרי מיני נינהו הוא, הא זכרים ונקבות ודאי חד מינא נינהו? אלא על כרחך דודאי חשיב שיור גבי מוכר, ועליו מוטל ליתן ראשית הגז על כל הגיזה.

והכא עצה טובה קא משמע לן תנא, דכיון דגיזת הנקבות רכיך וגיזת הזכרים אשון [קשה], לא ליתיב ליה לכהן ראשית הגז אגיזת הזכרים שמכר מגיזת הנקבות שברשותו, אלא ליתיב ליה מהאי - גיזת הנקבות דרכיך - אנקבות, ויקנה מהלוקח גיזת זכרים כדי שיעור ראשית הגז שחייב ליתן אזכרים, וליתיב ליה לכהן מהאי דאשון ^[3]. הכא נמי בשחופות ולבנות, דגיזת הלבנות טובה משל שחופות, עצה טובה קא משמע לן תנא, שלא יתן ראשית הגז מלבנות אשחופות, אלא יקנה מהלוקח גיזת שחופות כשיעור ראשית הגז דבעי ליתן אשחופות, וליתיב להו לכהן מתרוייהו, מלבנות אלבנות ומשחופות אשחופות.

אם כן הדרא קושיין לדוכתה, דאדרבה, חזינן ממתניתין דמפרישין ממין על שאינו מינו, ורק עצה טובה קא משמע לן!

ואמרינן: האי לאו קושיא היא, דהא אוקימנא למתניתין דלא כרבי אלעאי! ^[4] אי מה תרומה בעינן ראשית ששיריה ניכרין, דאם אמר כל גרני תרומה - לא אמר כלום, שהרי אין שיריים כלל אלא הכל תרומה ! אף ראשית הגז נימא דבעינן שיהו שיריה ניכרין? ^[5] ואמרינן: אין! באמת בעינן שיהו שיריה ניכרין. והתנן [בניחותא]: האומר כל גרני תרומה וכן האומר כל עיסתי חלה, לא אמר כלום. משמע, הא אמר כל גזיי ראשית הגז, דבריו קיימין ^[6]. ותניא אידך דאי אמר כל גזיי ראשית - לא אמר כלום. וקשיין אהדדי ! אלא לאו, שמע מינה: הא דתנן לא אמר כלום - רבי אלעאי היא דמקיש ראשית הגז לתרומה, והא דתניא דבריו קיימין - רבנן היא, שמע מינה! ^[7] אמר רב נחמן בר יצחק: האידנא נהוג עלמא כהני תלת סבי:

כרבי אלעאי - בראשית הגז ^[8]. דתניא: רבי אלעאי אומר: ראשית הגז אינו נוהג אלא בארץ ^[9].

וכרבי יהודה בן בתירה - בדברי תורה. דתניא: רבי יהודה בן בתירה אומר: אין דברי תורה מקבלין טומאה, ולהכי אין בעל קרי צריך טבילה ללמוד תורה.

וכרבי יאשיה - בכלאים. דתניא: רבי יאשיה אומר: לעולם אין חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן ביחד במפולת יד [שיפיל את שלשתן יחד בשעת זריעה].

שנינו במשנתינו: חומר בזרוע [וכו'].

והוינן בה: וליתני עוד מילתא דחמיר ראשית הגז ממתנות: חומר בראשית הגז שנוהג גם בטריפות, מה שאין כן במתנות שאין נוהג בטריפות, דאמר קרא "ונתן לכהן", משמע דבעי ליתן לאכילת כהן עצמו ולא לאכילת כלבו? ^[10]

אמר רבינא: הא מני מתניתין - רבי שמעון היא ^[11]. דתניא: רבי שמעון פוטר את הטרפות מראשית הגז! ולדידיה שוו ראשית הגז ומתנות.

מאי טעמא דרבי שמעון? יליף גזרה שוה "נתינה" - "נתינה" ממתנות כהונה. מה במתנות - טרפה לא מחייבא, אף בראשית הגז נמי - טרפה לא! ^[12]

ומקשינן: ואי יליף גזרה שוה ד"נתינה" - "נתינה" ממתנות, לילף הך גזירה שוה ד"נתינה" - "נתינה" נמי מתרומה, דהתם נמי כתיב נתינה, ונימא הכי: מה תרומה בארץ אין - נוהגת, בחוצה לארץ - לא, אף ראשית הגז נמי, בארץ - אין, בחוצה לארץ - לא!?

וכי תימא דהכי נמי, דבאמת כך הוא הדין, אלמה תנן: ראשית הגז נוהג בארץ ובחוצה לארץ! אם כן מוכח דלא דרשינן האי גזירה שוה?!

אלא, היינו טעמא דרבי שמעון, דיליף גזרה שוה "צאן" - "צאן" ממעשר. מה במעשר - טרפה לא מיחייבא [כדלקמן], אף ראשית הגז - טרפה לא ^[13].

והתם, במעשר, מנלן דאינו נוהג בטרפה?

דכתיב בעניינא דמעשר: "כל אשר יעבור תחת השבט". ודרשינן: פרט לטריפה שאינה עוברת, דהיינו שאינה יכולה לעבור תחת השבט משום שאינה יכולה ללכת, כגון שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה. ומינה יליף לכל הטרפות שאין חייבות במעשר ^[14].

והוינן בה: ולילף בגזרה שוה "צאן" - "צאן" מבכור, מה דין בכור נוהג אפילו בטרפה [שהרי נתקדש ממעי אמו, ואי אפשר להקריבו והוא טעון קבורה], אף ראשית הגז נימא דנוהג אפילו בטרפה?

ומתרצינן: מסתברא דממעשר הוה ליה למילף ראשית הגז, שכן ראשית הגז שוה למעשר בפרטים אלו:

שניהם נוהגים לאו דווקא בזכרים ^[15], אלא גם בנקבות. מה שאין כן בכור שנוהג דווקא בזכר ^[16].

שניהם לא נהגו בטמאים [בהמה טמאה]. מה שאין כן בכור שנוהג גם בטמא, דהיינו פטר חמור.

שניהם נהגו דווקא בצאן מרובים. מעשר בעשרה דווקא, וראשית הגז בחמש רחלות. מה שאין כן בכור שנוהג בבהמה יחידה.

בכור קדוש מרחם. מה שאין כן מעשר וראשית הגז שאינם קדושים מרחם.

שניהם לא נהגו באדם אלא רק בבהמה. מה שאין כן בכור, שגם בכור אדם קדוש וטעון פדיון.

שניהם נהגו גם בפשוט. מה שאין כן בכור, נוהג דווקא בבכור הנולד ראשון ולא בפשוטים הבאין אחריו.

שניהם לא נהגו לפני הדיבור דהיינו לפני מתן תורה. מה שאין כן בכור, שנהג כבר במצרים.

ומקשינן: אדרבה! מבכור הוה ליה למילף ראשית הגז, שכן הם שוים בפרטים אלו:

שניהם, בכור וראשית הגז, נוהגין ביתום דהיינו שמתה אמו בשעת לידתו. מה שאין כן במעשר שאינו נוהג ביתום, שלמד בכור בגזרה שוה מקדשים דכתיב בהו "שבעת ימים יהיה תחת אמו" והתמעט יתום.

שלקחו בשותפות נתנו - דהיינו שנוהגין שני דינים אלו גם בלקוח ובשותפות ובמה שניתן במתנה. מה שאין כן מעשר, שאינו נוהג בלקוח ^[17], ולא בשותפות, דכתיב "יהיה לך" - ולא שותפות, ולא לקוח, ולא במה שניתן במתנה.

שניהם נוהגין אף שלא בפני הבית, מה שאין כן מעשר שנוהג רק כשבית המקדש קיים.

שניהם מתנות הניתנות לכהן הן, מה שאין כן מעשר שנאכל לבעלים.

---

הא דאמרינן: הא אוקימנא מתניתין דלא כר' אלעאי. נ"ל דה"פ הא אוקימא אידך מתניתין דהלוקח גז צאן מן הנכרי דלא כרבי אלעאי, כלומר וכי היכי דאוקימנא ההיא דלא כר' אלעאי כי היכי דלא תקשי לן נוקי נמי הא מתניתין דשחופות ולבנות דלא כר' אלעאי.

וגבי תרומה מנ"ל וכו'. (קמ"ל) [וק"ל] מידי הוא טעמא, אלא לר' אלעאי הא בהדיא קתני רב יצחק אומר משום רבי אלעאי ב"ש אומר אין תורמין וב"ה אומרים תורמין, וי"ל דת"ק דרבי יצחק סבר לא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה מעולם ורבי אלעאי נמי לא אמרה מעולם כנ"ל.

הא דאמרינן: נהוג עלמא כר' אלעאי בראשית הגז. כתב רש"י ז"ל וה"ה למתנות דר' אלעאי תרוייהו מנתינ' נתינה גמר להו מתרומה, וכן נמי כתב לקמן (חולין קלח, ב) בריש פרק שילוח הקן דאמרינן התם כל היכא דתנן בארץ ובחוצה לארץ שלא לצורך חוץ מראשית הגז לאפוקי מדר' אלעאי, וכתב הוא ז"ל דה"ה למתנות, והא דנקט ראשית הגז, משום דעלה א"ר אלעאי בהדיא, וראשית הגז אינו נוהג אלא בארץ, ובודאי לכאורה הכין משמע, דכיון דר' אלעאי תרוייהו מתרומה גמיר להו ונהגו כותיה בראשית הגז, על כרחין כותיה סבירא להו בנתינה נתינה, וא"כ אף במתנות כן, אלא דאיכא למידק דא"כ אמאי נקט הכא ובריש פרק שילוח הקן ראשית הגז לימא נהגו עלמא בראשית הגז ומתנות ואי משום טעמא דכתב רש"י ז"ל דעלה א"ר אלעאי בהדיא ובראשית הגז אינו נוהג אלא בארץך, ליתא, דאדרבה במתנות פתח בברייתא דר' אלעאי וכדתניא ר' אלעאי אומר מתנות אינן נוהגות אלא בארץ כן היה ר' אלעאי אומר ראשית הגז אינו נוהג אלא בארץ, ולפיכך י"א דדוקא בראשית הגז דנהוג כותיה נהיג ובמתנות לא נהיג, ומתנות נוהגות אפילו בח"ל, והיינו דאמרינן לעיל (חולין קלב, ב) רבא (קניא) אטמא ורב נחמן (קניא) [קניס] גלימה, ותרוייהו דרבנן דת"ל הוו, ורבא דא"ל לשמעיה כהנא זכי ליה מתנתך אלמא נוהגות הן בח"ל, ובמס' יבמות (סג, ב) אמרי אתי חבריה לבבל וגזרו שלש בשביל שלש וחד מינייהו על הבשר מפני המתנות.
ומיהו קשה שהרי נהגו עכשיו בכל המקומות האלו כר' אלעאי אף במתנות, ומנהגן של ישראל תורה היא שאע"פ שאינן נביאים בני נביאים הם, ולפיכך י"ל דבבל ובמקומות שבח"ל שתקנו חכמים לנהוג בהן תרומה ומעשרות הוא שתיקנו ליתן מתנות כתרומה ואפילו באותן המקומות במתנות הוא שתקנו, אבל בראשית הגז לא תקנו אלא נהגו כר' אלעאי, אבל בשאר מקומות חוצה לארץ כל שאין תרומות ומעשרות נוהגות שם אף מתנות כן.
ועוד יש לו לומר דכיון דקי"ל כרבי אלעאי, ולפיכך היכא דנהוג בראשית הגז נהוג אף אנו שנהגנו כותיה אף במתנות נהגנו, ואין כאן איסור של כלום דדבר תורה נתינה גמרינן מתרומה כותיה כין דשבקיה להו בראשית הגז למיעבד כותיה.

הכי גריס רבינו חננאל זצ"ל: שכן זכרים כהנים. ופי' כהנים דאפילו בהמה של כהנים חייב בבכורה, אבל במעשר בהמה ובראשית הגז פטורה, ואיכא דמקשו עליה דהא ר' אלעזר בן עזריה מעשר תריסר אלפי עגלי, ורש"י ז"ל פי' כהן שהבכור נהגו ליתנן לכהן, אבל המעשר נאכל לבעלים כשלמים, וכן נראה מדבריו ז"ל שהוא גורס בפני כהן, ומפרש בפני הבית, משא"כ במעשר שאינו נוהג לאחר הבית. אינו מחוור דמדרבנן הוא דבטל כדאיתא התם בפרק בתרא דבכורות (נג, א) וג"ז במקומה. אלא הכי גרסינן לפני, ופירושו שמעשר בהמה קדוש לפניו ולאחריו שאם קרא לתשיעי עשירי ולעשירי תשיעי ולאחד עשר עשירי שלשתן מקודשים, משא"כ בבכור ובראשית הגז, אלא שעדיין ק"ל דא"כ לימא לפני ולאחר שלפניו הוא מקדש.

הא אוקימנא למתני דלא כר' אלעאי פי ההיא דלוקח גז צאנו של גוי וכיון דכן הא נמי דהויא סיפא דההיא דלא כר אילעי.

אמר רב נחמן בר יצחק נהוג עלמא כתלתא סבי כר' אלעאי בראשיה הגז. וכתב רש"י ז"ל דה"ה למתנות דלא נהגו בחוצה לארץ כרבי אלעאי דתרווייהו מנתינה נתינה גמר' להו ומאן דל"ל בחדא מנייהו כר' אלעי ה"ה באידך. וכן הא דאמרינן לקמן בפ' שילוח הקן כל היכא דתנן בארץ ובח"ל שלא לצורך חוץ מראשית הגז לאו דוקא דה"ה למתנות דכי הדדי והא דנקט הכא והתם ראשית הגז משום דעלה אמר ר' אלעאי בהדיא שאינו נוהג אלא בארץ זו הוא שיטתו של רש"י ז"ל ולדבריו רבנן דאכלו בשביל נשותיהן ואביי דשקיל מתנתא ורבא דזכי ליה שמעי' מדת חסידות היתה למפרשי' ולאו מדינא. וכן כתב הרב בעל המאור ז"ל ולא מחוור שפיר דהא חזינן דמיקנס קניס ומשמתיה עליה והנהו טבחי דהוצל קמו בריתחא עלה עשרי' ותרתין שנין והא ליכא למיעבד מפני שלא היה נוהגין במדת חסידות ובמס' יבמות פרק הבא על יבמתו אמרינן גבי חבראי דאתו לבבל גזרו על שלש בשביל שלש על הבשר מפני המתנות ומאי דכתב רש"י ז"ל דעלה א"ר אלעאי אינו נוהג אלא בארץ הא ליתא ואדרבה עיקר מימרא במתנות ועלה פתח בכריתות כדתניא ר' אלעאי אומר מתנות אינו נוהג אלא בארץ וכן היה ר' אלעאי אומר ראשית הגז אינו אלא בארץ וכן מוכח שמעתתא דאמרי דבראשית הגז נהגו כרבי אלעאי ולא אמרו נהגו במתנות כמותו ואע"ג דטעמיה דר' אלעאי בתרווייהו משום נתינה נתינה טעמא דמנהגא משום ראשית דגנך וראשית גז צאנך דהדר וערביה כההיא לישניה דלעיל ולפיכך נהגו בראשית הגז כר' אלעאי וכדברי' ולא כטעמי' זה נר' לפום סוגיא דשמעתתא אלא שקשה עלינו שהרי לא נהגו העם בכל הדורות האלו להפריש מתנות ונהגו בהם כר' אלעאי ומנהגן של ישראל תורה היא וזה מסייע לשיטתן של רש"י ז"ל והר"ן ז"ל ויש לנו לומר דאלבא דהלכתא כר' אלעאי סביר לן אף במתנות וגמר נתינה נתינה אלא שכשם שתקנו חכמים לנהוג תרומות ומעשרות בח"ל תקנו ג"כ שינהגו במתנות שלא תשתכח תורת מתנות שכבר החזיקו בה ובלבד בבל ומקומו' הסמוכים לארץ שנהגו בה והתם קנסי עלייהו ומשמת' עלייהו: אבל בשאר חוץ לארץ דלא נהגו בה והם מקומות רחוקים מן הארץ הניחו הדבר בדין תורה. ואף בבבל שלא נהגו בראשית הגז לא תקנו והעמידוהו על דינו וזה נר' נכון וברור ונשאר מנהגינו על הדין והמחמיר על עצמו להפריש מתנות בח"ל תבא עליו ברכה.

כל אשר יעבור תחת השבט פרט לטריפה שאינה עוברת פרש"י ז"ל כגון נחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה ומינה גמרינן לשאר טריפות ויש שפי' שאינה עוברת שנתה וכמ"ד טרפה אינו חיה ולא נהירא דלא שייך בכל אשר יעבור ופריך בגמרא ולילף מבכור ומשני מסתברא ממעשר ת"ל למילף זכרים טמאים מרובים מרחם אדם פשוט פי' דמעשר וראשית הגז נוהגים בזכרים כבנקבות משא"כ בבכור שאינו נוהגין אלא בזכר ובחמור ואין נוהגין אלא במרובין מעשר בי' וראשית הגז בה' ובכור נוהג ביחיד ואינן קדושים מרחם ואין נוהגין באדם ונוהגין בפשוטין משא"כ בבכור ופרכי' אדרב' מבכור ה"ל למילף שכן יתום שבכור וראשית הגז נוהגין ביתום שמת' אמו קוד' לידתו כגון זה פורש למיתה וזה פורש לחיים משא"כ במעשר דכתי' תחת אמו פרט ליתום ונוהגין בלקוחות ובשותפות וכן בשניתן לו מתנה: ומעשרות להקדיש משא"כ בבכור דקדושתו מרחם וראשית הגז אין קדושה חלה עליו. וגי' רש"י ז"ל בפני כהן ופי' בפני הבית משא"כ במעשה שנוהג אפי' לאחר הבית ולא נהירא דהא מדרבנן הוא דבטל כדאי' בפ' בתרא דבכורות וגם במקומ' היא ור"ת ז"ל גרס לפני ופירושו כך שמעשר בהמה קדוש לפניו ולאחריו משא"כ בבכור ובראשית הגז. ור"ח ז"ל גרס שכן זכרים כהנים טמאים ופי' דבכור אפי בבהמה של כהנים הוא קדוש בבכורה. ואלו בהמת כהן פטורה ממעשר ומראשית הגז. ולא מחוור דהא אמרי' התם דר"א בן עזריה דהוה כהן הוה מעשר תריסר אלפי עגלי והא נמי איכא למיפרך לפירושו של רש"י ז"ל. גרסת רש"י ז"ל אדרבה מבכור ה"ל למילף שכן יתום שלקחו בשותפות נתנו בפני הכהן בקדושה ובמכירה והנך נפישן: ופריק פשוט מפשוט עדיף ליה: ובנוסחא ישנות גרסי' הנך נפישן: אי אימא פשוט מפשוט עדיף ליה וכזו שיטת התלמוד בכל מקום ושותפות ומתנה כחדא חשיבי וכן פי' בתוס':

כבר ידעת שבתרומות ומעשרות אין תורמין ומעשרין ממין על שאינו מינו ואם תרם אין תרומתו תרומה ומ"מ כל שאינו כלאים בחברו תורם ומעשר מזה על זה היו לו שני מיני חטים שחמתית ולבנה תורם מזה על זה וכן תאנים שחורות עם לבנות וכל כיוצא בזה:

היו לו שני מיני גיזה כגון גיזה לבנה וגיזה שחורה או גיזות של זכרים וגיזות של נקבות הרי זה נותן מזו על זו ואינו חושש:

יתבאר במשנה האחרונה שהלוקח גז צאנו של חברו אם שייר המוכר מקצת צאנו להגזז חייב המוכר להפריש ממה ששייר על הכל ואם מכר את כלן הלוקח חייב להפריש ומ"מ אם היו לו שני מיני גיזה ומכר את המין האחד ושייר את המין השני ואע"פ שרשאי ליתן מזו לזו לוקח נותן לעצמו ממין שלקח והמוכר נותן לעצמו ממין ששייר ומ"מ אם רצה למחול בזו ולפרוע בעבורו רשאי שנותנין גיזה משחורות על לבנות ומנקבות על זכרים אע"פ שגזת הנקבות רכה משל זכרים ואע"פ שגיזת הלבנות רכה משל שחורות:

מי שהרבה בתרומות יותר מן הראוי הואיל ושייר מקצת חולין תרומתו תרומה שהרי באומד היא ניטלת ואין שיעורה מן התורה אבל אם אמר כל גרני תרומה או כל הפירות האלו תרומה לא אמר כלום התורה אמרה ראשית אין ראשית אלא ששיריה ניכרין וכן הענין בחלה שהרי אין לה שיעור מן התורה:

במעשרות אינו כן שהרי במדה או במשקל או במנין הוא צריך לעשר ולא באומד ומתוך כך המרבה במעשרות יתר מן הראוי הפירות מתקנין אבל המעשר מקולקל שהרי הטבל מעורב בו הואיל והתורה נתנה בהם שיעור:

ראשית הגז אע"פ שאין לו שיעור מן התורה ואע"פ שכתוב בו ראשית אם אמר כל גזותי ראשית דבריו קיימין:

טבילה שתקן עזרא לבעלי קריין עמדו האחרונים ובטלוה וכבר ביארנו בענין זה הטעם בפרק מי שמתו במסכת ברכות מפני שאין דברי תורה מקבלים טומאה:

אין הזורע כלאים בכרם חייב משום כלאי הכרם עד שיזרע חטה ושעורה בתוך הכרם והוא הדין אם זרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד וכבר ביארנו ענין זה במסכת ברכות:

המשנה השניה והכונה לבאר בה ענין החלק השני ואמר על זה חומר בזרוע ובלחיים ובקיבה מראשית הגז הזרוע והלחיים והקיבה נוהגים בבקר ובצאן במרובה ובמועט ראשית הגז אינו נוהג אלא ברחלים ואינו נוהג אלא במרובה וכמה הוא מרובה בית שמאי אומרים שתי רחלות שנ' יחיה איש עגלת בקר ושתי צאן ובית הלל אומרים חמש שנ' חמש צאן עשויות ר' דוסא בן הורכנוס אומר חמש רחלות גוזזות ופרס חייבות בראשית הגז וחכמים אומרים חמש רחלות גוזזות כל שהן אמר הר"ם פי' ואינו נוהג אלא ברחלים שנ' גז צאנך ונאמר באיוב מגז כבשי יתחמם וצמר אחר זולתי צמר כבשים אינו ראוי למלבוש אצלם מפני שהוא קשה וצמר הכבשים הזכרים והנקבות רך והוא שיהיו לובשים אצלם ואמרו שהוא ניתן לו לצורך מלבוש והראיה הזאת על דרך רמז כמו שידעה בגדר כונתם כפי מה שביארנו בתחלת חבור זה ומה שהן יש לו שיעור והוא משקל ששים סלעים וכבר ביארנו בתחלת קדושין שמשקל הסלע עשרים וארבעה דרכמונים מהדרכמונים שמשקל אחד מהם ששה עשר גרגרי שעור והלכה כחכמים כמו שביארנו:

אמר המאירי חומר במתנות מבראשית הגז שהמתנות נוהגות בבקר וצאן ובכללם עז ותיש כמו שהתבאר במרובה או במועט ר"ל אפי' בבהמה אחת וראשית הגז אינו נוהג אלא ברחלים בלבד הן זכרים הן נקבות שהזכרים ונקבותיהם הם הם שצמרו ראוי ללבוש וכבר ביארנו שאין מתנה זו ניתנת אלא כדי ללבוש ואינו נוהג אלא במרובה כמו שהוא מבאר עכשיו וכמה הוא מרובה ר"ל כמה כבשים יהיו לו ויהיו חייבים בראשית הגז בית שמאי אומרים שתים אבל לא אחת שהרי גז צאנך כתוב ואין אחת נקראת צאן ובית הלל אומרים חמש והלכה כדבריהם ור' דוסא מוסיף עוד לומר שאף בחמש אינו חייב אלא אם יש גיזה בכל אחת מהם משקל מנה וחצי שכך שיעורה של פחותה מן הגיזות ופחות מכאן אין קרויה גיזה וחכמים אומרים חמש רחלות גזוזות כל שהו פירשו בגמ' מנה ופרס בין כלם ולא מנה בין עשרים וחמש סלעים כמנה סתם האמור בתלמוד אלא מנה בן ארבעים סלעים שכן מצינו לפעמים במשנה מנה שיש בו ארבעים סלעים כמו שיתבאר בגמ' והלכה כחכמים ונמצא שכל חמש צאן שיש בחמש גזותיהם משקל ששים סלעים חייבות בראשית הגז ופירשו בגמ' דוקא שיהו מחומשות ר"ל שתהא בכל אחת משקל י"ב סלעים הא אם היתה באחת מהו פחות מכן אע"פ שחברתה ממלאה חסרונה או יותר פטורות:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שכתבנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הם:

ראשית הגז נוהג אף בטרפה אבל לענין מעשר בהמה אין הטרפה נכנסת לדיר להתעשר כלל:

אע"פ שביארנו בראשית הגז שהוא נוהג בטרפה אם גזז את המתה פטור ומ"מ נוהג הוא בכלאים:

הבכור אפי' נולד טרפה קדוש והרי הוא לכהן ונכסי כהן ואם לא נודע טרפותו עד שנשחט אם תם היה העור נשרף והבשר יקבר ואם במומו נשחט יקבר הבשר ויהנו הכהנים בעורו כמו שיתבאר במקומו:

מעשר בהמה נוהג בין בזכרים בין בנקבות וכן ראשית הגז מה שאין כן בבכור:

מעשר בהמה אינו נוהג אלא בבקר וצאן וכן ראשית הגז בכבשים ורחלים ובכור נוהג אף בבהמה טמאה ובלבד בחמור וכן נוהג באדם וכן מעשר בהמה וראשית הגז אין להם מקום אלא בפשוטים אבל לא בבכורות וכן לא הוקדשו אלו אלא לאחר הדבר ר"ל מתן תורה והבכורות הוקדשו במצרים:

היתום והוא שמתה אמו עם לידתו קדוש בבכורה אבל אינו מתעשר כמו שהתבאר ובכורה וראשית הגז נוהגות בו:

הלוקח טלאים שנולדו בשנה זו או ניתנו לו במתנה פטורין מן המעשר עד שיולדו ברשותו וכן שותפין שהביא זה מאה טלאים וזה מאה טלאים ונשתתפו בהן כל אותם המאתים פטורים מן המעשר שכל אחד מהם כמכור או כנתון ובכורה וראשית הגז נוהגין באלו השלש:

בכור בהמה טהורה גדולי המחברים כתבו שאינו נוהג אלא בארץ אף שלא בפני הבית וגדולי האחרונים שבספרד מגיהין עליהן בכך לומר שהוא נוהג אף בחוצה לארץ וזהו שאמרו כאן בפני הבית כלומר שהבכור נוהג אף שלא בפני הבית מה שאין כן במעשר בהמה וראשית הגז ומ"מ לענין פסק מעשר בהמה נוהג בחוצה לארץ מן התורה אלא שחכמים גזרו שלא לעשר בחוצה לארץ ולא אף בארץ אלא בקיום הבית גזרה שמא יאכלוהו בתמימות ואם עבר ועשר הרי זה מעשר ויאכל במומו אבל ראשית הגז כבר ביארנו שאין נוהג בחוצה לארץ אלא בארץ אף שלא בפני הבית:

הבכור נכסי כהן על הדרך שביארנו למעלה וכן ראשית הגז אבל מעשר בהמה הרי הוא שלמים:

בכור אע"פ שמצוה להקדישו בפה ולומר הרי זה קדוש אם לא עשה כן קדוש הוא מאליו:

מעשר אפי' עשר והקדיש בפה אינו מועיל אלא כונס כל הנולדים לשנה זו לדיר ופותח פתח קטן ומעמיד אמותיהן מבחוץ ויוצאין לקראתן אחד אחד ועוברים מאליהם תחת השבט ומונה והיוצא עשירי בין זכר בין נקבה בין תמים בין בעל מום סוקרו בסיקרא ואומר הרי זו מעשר ואם לא אמר הואיל והזכירו עשירי מ"מ הרי זה קדוש וראשית הגז אין בו אלא הפרשתו:

בכור יכול למכרו לכל אדם אם נפל בו מום ואפי' לא נפל בו מום יכול למכרו למי שאוכלו בקדושתו והמעשר אסור למכרו תם לעולם ואף בבעל מום אסור מדברי סופרים:

הבכור וכל קדשי מזבח בין קדשי קדשים בין קדשים קלים אסורין בגיזה ועבודה שנאמר לא תגוז בכור צאנך ולא תעבוד בבכור שורך אע"פ שלא הזהירה תורה אלא בגזת הצאן ובעבודת השור הוא הדין אם גזז את השור או עבד בבכור צאן שהוא חייב אלא שדבר הכתוב בהווה:

תוס' בד"ה ונילף צאן כו' וא"ת א"כ גז"ש ל"ל כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה שכן יתום תימה כו' ובבכור המ"ל נמי כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה לפני בקונט' כו' ופי' שמעשר מקודש לפניו ולאחריו כו' עכ"ל והיינו שאם אומר על תשיעי שהוא לפניו עשירי וכן אם אמר על י"א שהוא לאחריו עשירי קדושים הם וק"ל:

ד"ה בפני וכו' כדמפרש בגמ' דבכורות בפרק בתרא גזירה משום לקוח וכו'. ע"ש דף ל"ג דלא קאי האי טעמא אלא עיקר הטעם הוא משום דחיישינן לתקלה כדאיתא התם:

בתוס' ד"ה שכן יתום וכו' ה"מ למימר נמי וכו'. בספר ח"ש כתוב שכאן מתחיל דבור חדש אבל לי נראה שיש להגיה וה"מ וכו':

ד"ה לפני וכו' ופי' שמעשר מקודש לפניו ולאחריו. צ"ע מה ר"ל בזה שאין לומר שר"ל שמעשר מקודש קודם הפרשה זה אינו דהא דקאמר בתר הכי מקודש ר"ל שבכור מקודש מרחם משא"כ במעשר אלא נראה שר"ל שמעשר דכל עשירי עשירי הוא קודש א"כ יש קדושה לפניו ולאחריו שגבי עשירי הראשון יש קדושה לאחריו שהעשירי שאחריו ג"כ קודש והעשירי האחרון יש קדושה לפניו וק"ל:

גמרא אי מה תרומה ממין על שא"מ לא כו' רי"א משום ר' אלעאי כו' ובה"א תורמין כו'. תימה כיון דר' אלעאי עצמו אמר דלב"ה תורמין א"כ מאי פריך אליבי' אי מה תרומה ממין עשא"מ לא. וזה דוחק לומר דפריך לדידן דנהגינן כר' אלעאי ברה"ג כדלקמן. ולענין תרומה ודאי הלכה כת"ק דידי' דלא נחלקו ב"ה בזה דא"ת ממין על שא"מ. לכן ה"נ לכאורה דט"ס כאן וצ"ל כמו דאיתא בתוספתא דתרומות פ"ב רי"צ משום ר' אליעזר (וכן שם בפ"א איתא רי"צ משום ר' אליעזר תרומת חרש כו' והובא כן בגמרא דשבת (קנג) וביבמות קיג). ושפיר פריך מת"ק דרי"צ דמסתמא ל"פ ר' אלעאי עלי'. אבל מ"מ קשה דהא סתם מתניתין בפ"ב דתרומות מ"ד כוותי' דרי"צ משום ר"א אליבא דב"ה דתורמין דתנן התם כל מין חטים אחד כ"מ תאנים כו' אחד ותורם מזע"ז וע"ש בר"ש ושנ"א. ועוד שם במ"ו זה"כ כו' וכל שאינו כלאים בחברו תורם כו'. ועוד דבתוספתא שם איתא דת"ק דרי"צ משום ר"א אית ליה דתורמין מן תאנים שחורות על לבנות וכן בב' מיני חטים. ואם היא גי' אמיתית ודלא כגי' ספרינו כאן. תמוה טובא מאי פריך הכא: ע"כ נלע"ד דבת"ק צ"ל כאן כגי' התוספתא דתורמין מזע"ז וכסתמי דמתניתין דתרומות שהבאתי. ובדרי"צ משום ר' אלעאי. (כגי' שלפנינו ולא כגי' התוס' ר' אליעזר) צ"ל איפכא בש"א תורמין ובה"א אין תורמין (דלגי' שלפנינו תיקשי וכי טעמא דב"ש אתי לאשמעינן כדפריך הגמרא בשבת (קלה). ותירוץ התוס' בכזה בעירובין ספ"ק בד"ה אר"ה והביאו כזה מגמרא דסוף יבמות. נראה דלא שייך זה אלא על אמורא אבל לא על תנא). והשתא פריך כאן שפיר מר' אלעאי גופי' ונכון בס"ד: ונפלאתי על הרמב"ם שבפ"ה מה"ת ה"ג פסק כל מין חטים אחד כ"מ תאנים כו' אחד ובפ"י מהל' בכורים הלי"א כתב היו ב' מיני גיזות כגון גיזה לבנה וגיזה שחומה כו' זה נותן לעצמו וז"נ לעצמו. והכ"מ בסיום דבריו כ' דלא גרעי מתאנים שחורות ולבנות דחשיב התם תרי מיני לענין תרומה תמוה דמזכה שטרא לבי תרי וצע"ג: ואגב עיוני ראיתי בבאורי הגר"א לאו"ח סי' רכ"ה סק"י שכ' וז"ל וגם אין ראיה מפ' רה"ג דקאמר שם ב' מינים שחופות ולבנות דשם קאמר לדברי הס"ד כו' ע"ש. והוא תמוה דהלא מסיק שם דמתניתין דלא כר' אלעאי משמע דלדידי' דיליף רה"ג מתרומה דמין על שא"מ לא. ה"נ דאין מפרישין משחופות אלבנות או איפכא משום דתרי מיני נינהו. וכן ה"ל לדחות דבריהם דהלא קי"ל כסתמי מתניתין דתרומות שהבאתי דהכל מין אחד וצע"ג:

רש"י ד"ה טרפה אינה בכלל מתנות דכתיב ונתן לכהן ולא לכלבו. כצ"ל וכ"ה בר"ן. ויש לתמוה דשבקי דרשה דספרי מאת זובחי הזבח פרט לטרפה ונקטי דרשה מלבייהו. ונ"ל דסתם ספרי ר"ש סנהדרין (פו) (וכן סתם שם בפיסקא קס"ו דרה"ג א"נ בטרפה כוותי') והוא אזיל לשיטתי' בכ"מ דשחיטה שאינה ראויה ל"ש שחיטה ויליף לה מוטבוח טבח והכן לעיל (פה) ע"ש (ודלא כהמפרש ז"א שבדא מלבו קרא דוזבחת ואכלת). ולכן הוצרכו ללימוד אחר לרבנן דר"ש. וגם י"ל דאף הספרי לא יליף מן זובחי הזבח אלא דסמיך אדרשה דונתן לכהן כפרש"י והר"ן. וכמו ברה"ג דאמר ראשית גז פרט לטרפה. וכאן מסקינן משום דיליף צאן צאן ממעשר:

רש"י ד"ה ה"ג אדרבה וד"ה והנך נפישן. צ"ל דבור אחד:

בא"ד ביתום אע"פ שמתה אמו קודם לידתו כגון זה פירש למיתה כו'. הן ב' דברים דסתרן אהדדי עי' לעיל (לח ב). ונ"ל להגיה בשעת לידתו כלשונו לעיל בר"פ הזרוע ד"ה תאמר בקדשים:

בסה"ע דנאכל הוא לבעלים כשלמים. עדיפא הל"ל דאפי' חזה ושוק אין ניתנין ממעשר לכהן:

תד"ה שהמתנות. וא"ת וליתני נמי הא דתניא לעיל כו'. הוא בסוף ד' קלג. ובתוי"ט הוגה הא דתנן כו'. ואולי תלמיד טועה הוא שהגיה כן. דעיקר כוונתם לסיומא דזה חומר בזרוע כו' דאיתא בברייתא שם. ובמתניתין ליתא:

תד"ה שכן. תימה כו' שלא ינהוג יתום ברה"ג. לכאורה גם לקוח מצינו למילף שלא ינהג ברה"ג. בשלמא שותפות י"ל דל"מ לפטורא דא"כ גז צאנך למעוטי שותפות עובד כוכבים ל"ל:

תד"ה כרבי אלעאי וכו׳ וה"ה במתנות נ"ב צ"ע הא תנן חומר במתנות והו"ל למנקטי רבותא. ונ"ל אע"ג דמ"ה אין מתנות נוהגות בח"ל כתרומה דלעיל מיהו מנה מה תרומה נוהגת בחו"ל נמי מדרבנן כבשלהי כדי ספ"ד דביצה ה"נ מתנות דכוותי'. אחמירו ועלמא נהיג קולא:

בא"ר ולא מצי למימר וצוונו. נ״ב לא נתיישב לי פירוש זה דאם לא נצטוה לטבול קודם שטבל היאך יתכן שיאמר וציונו על הטבילה אחר שכבר טבל. ומאי דק"ל היכי מצי למימר וצונו כל זמן שלא טבל דאכתי לאו ישראל הוא. לק"מ דכיון שקבל עליו להתגייר וגם כבר עשה מעשה גדול שמל מעתה ודאי מצווה להשלים חובתו לעשות המוטל עליו כל המצטרך אל הנכנס תחת כנפי השכינה:

שחופות ולבנות הקשה רשב"א הא ר' אילעי אמר לבית הלל כל מין חטים א' הם. וי"ל דאין ראי' מחטים לגיזה אע"ג דכל מין חטה א' מ"מ אין כל מין צמר א' וכן פסק רמב"ם דכל מין חטים א'. ובצמר פסק אין מפרישין משחופות ולבנות זע"ז ולא עוד אלא שכ' כן גם בזכרים ונקבות שאין מפרישין בזה מזה על זה ונ"ל דלמסקנא לקמן קל"ז ע"א כבשים שצמר קשה פטורים מראשית הגז מפני שאין ראוי להתחמם א"כ עכ"פ יש הפרש בין דרכיך ודאשון אע"ג דאינם קשים כל כך שלא יהיו ראוי להתחמם מ"מ תרי מיני הוה. ובזה יתישב היטב דברי רמב"ם עכ"מ ועיין ת"ח מ"ש:

עצה טובה קמ"ל נ"ל מ"מ משנתינו דינא קאמרו זה נותן לעצמו דהלוקח מחוייב למכור להמוכר מצמר שלו כדי ליתן לכהן:

כר' אילעי בראשית הגז. עיין ר"ן שהסביר סברות אמנהגא שהנהיגו כר' אילעי וכיון שניתן רשות גם אני אומר יען בס' החנוך משמע דתלי' בבפני הבית ושלא בפני הבית והקשה מעין חכמה דהא בזה אין שום פלוגתא אלא בארץ ובח"ל. ולכאורה י"ל סבירא לן כיון דכתיב לעמוד לשרת בזמן דאיכא שירות אין בזמן דליכא שירות לא ועוד לפמ"ש רמב"ם דהקב"ה נתן לכהנים לחמם ויינם ושמנם בתרומת דגן תירוש ויצהר ובשר לאכול ממתנות זרוע לחיים וקיבה הזמין להם מלבושיהם מראשית הגז ומוצא כסף לשאר צרכיהם מחרמים ושדה אחוזה כיון שאין להם חלק ונחלה. וא"כ בזמן דליכא חלק ונחלה בעו"ה לכל ישראל בשלמא אותן מתנות דטבלי כגון תרומות ומעשרות ע"כ צריכים ליתן להתיר הטבל אבל אותן שאינן אלא מתנות להחיות הכהן מאי אולמי דידי' משארי ישראל. ועוד דכ' הר"י קורקס הביאו כ"מ דלפי הנ"ל שהקב"ה רצה ליתן להם בגדים ללבוש א"כ אפי' נוצה של עזים נמי ותי' דוקא באותן בגדים שרגילים בהם וחשובים בעיניהם היינו אבנט לשרת ע"ש א"כ בזה"ז ליכא כל הנ"ל היו לנו לומר שפטורים כר' אילעי אך אדרבה נילף להחמיר מתרומה או מהקישא או נתינה נתינה שנוהג גם בזה"ז ע"כ מחוייב בזה"ז במתנות וגז. אך בח"ל בזה"ז פטור ממ"נ אי משירות ילפת פטור בזה"ז אפי' בא"י אי מתרומה ילפת פטור בח"ל אפי' בזמן הבית וא"כ בח"ל בזה"ז פטור ממ"נ. ודע דברי מהר"י קורקס דאבנט הואיל ורגילים בהם הכהנים חשוב הוא בעיניהם זה נוטה לדברי רב במס' שבת יוד ע"ב מילתא אלבושיהו יקירא ועפ"י הנ"ל יש ליישב כל המאמר ההוא ובדרוש יש להאריך ופה אקצר. מיהו למ"ד ס"פ הזרוע דמתנות ניתן לפנחס בשכרו א"כ אין לחלק בין זמן לזמן ובין מקום למקום וא"כ תלי' בפלוגתא דהני תנאי הנ"ל וק"ל:

הא מני ר"ש דתני' ר"ש פוטר טריפה מראשית הגז לפמ"ש המרדכי גבי מתנות דהשוחט אצל נכרי שאם תהי' טרפה יהי' הבהמה לנכרי פטור ממתנות מפני שאינו מבורר בשעת שחיטה שהיא בהמת ישראל ואי משום רובא אין הולכין בממון אחר הרוב לא שייך הכא לומר דלפטר כל ראשית הגז דלמא טרפה הוא ואין הולכין בממון אחר הרוב לפמ"ש לעיל בפ' הזרוע דדברים הללו לא נאמרו אלא במתנות דכתיב זובחי הזבח ודרש ספרי שיהיו מבורר בשעת זביחה כמ"ש פר"ח סי' ס"א וס"ל למרדכי כיון דבעלמא אין הולכין בממון אחר הרוב ש"מ רובא לא הוה בירור גמור א"כ הכא לא מיקרי מבורר בשעת זביחה. אבל הכא בראשית הגז לא בעינן מבורר בשעת גיזה א"כ שפיר סמכינן ארוב בהמות כשרות ולא שייך הכא אין הולכין בממון אחר הרוב כיון דאתמול אכלנו מחלבה וכבר החלטנו שהיא כשרה עמ"ש לעיל בזה להרב הגאון מה' מאיר אבדק"ק ארמוט אמר בפשיטות דלא אמרינן כן אלא בספק אם הבהמה של נכרי או של ישראל אבל בשל ישראל בוודאי וס' כשרה וס' טרפה שפיר הולכין אחר הרוב ואי משום חזקת ממונו של ישראל לומר אין הולכין בממון אחר הרוב לזה נאמר צדק משלך ותן לו דאין מועיל חזקת ממונו של בעה"ב נגד העני:

מ"ט דר"ש יליף נתינה נתינה ממתנה. צ"ל דהוה ס"ד דהגז"ש מופנה ולא מידרשא לשום דבר אלא לכך דאלת"ה ק' איך אפשר למילף ממתנות אטו התם טריפות ממועט. הלא לא כתיב אלא תתן לו הראוי לו ולא מה שאינו ראוי לו וממילא אימעט טרפה א"כ בגז נמי תתן לו ולא מה שאינו ראוי לו כגון צמר קשה וכדומה ומנ"ל למעט גז טרפה אע"כ הוה ס"ד דגז"ש מופנה רק לכך וע"כ הקישן הכתיב ועל זה פריך א"כ מ"ט נהג בח"ל אדרבא ה"ל למילף מגז"ש למיפטר ח"ל וממילא אינה מופנה למעט טרפה וע"כ חזר בו ומסיק לא קיבל כלל גז"ש דנתינה אלא גז"ש דצאן. ובזה מיושב מה שק' לי אהרמב"ם דפסק כרבנן דמחייב טרפה וק' אמאי נהי גז"ש דצאן צאן לא גמרינן מ"מ נתינה נתינה נגמור דהא רמב"ם פסק כר' אילעי דאינו נוהג בח"ל. ולהנ"ל ניחא והיא הנותנת הואיל וס"ל נתינה למעט ח"ל ולא אייתר גז"ש שוב אינו יכול למעט כקושיתינו הנ"ל. אמנם ברמב"ם פ"ט מבכורים משמע דטרפה חייב נמי במתנות וכן משמע בראב"ד שם דלא ממעט אלא נוחר ומעקר וכן הוא להדיא בתוס' רפ"ט דחולין דמ"ש רש"י תתן לו אינו פסוק אך ונתן לכהן וכן מייתי ר"ן ר"פ ראשית הגז וצ"ע בתוס' פסחים ל"ג ע"א מבואר דאיסור אכילה שמותר בהנאה נמי מיקרי נתינה רק בתרומה מיותר לו ולא לכלבו אבל הכא לכהן אינו מיותר לכן מייתי ב"י מספרי זובחי הזבח והיינו למ"ד שחיטה שאינה ראוי' לא שמה שחיטה אבל למאי דראה רבי דבריו של ר"מ בכיסוי הדם דשמה שחיטה וה"ה במתנות א"כ לרבנן בין מתנות בין ראשית הגז נוהג בטריפות וש"ס דשמעתין ודנדה נ"א ע"א שקלא וטרי' בעלמא הוא עיין:

אלמה תנן ראשית הגז נוהג בארץ ובח"ל. נ"ל משו"ה אמרינן לקמן ר"פ שלוח הקן דתני בח"ל בראשית הגז לאפוקי מדר' אילעי ולא קאמר במתניתין כן משום דהכא הוה סד"א מדלא תני חומר וכו' דנוהג בטרפה והוה סד"א דיליף נתינה נתינה וממילא לא נהג בח"ל קמ"ל לאפוקי מדר' אילעי ואפ"ה אינו נוהג בטרפות מגז"ש צאן צאן ומיושב ק' מהרש"א אפירש"י ר"פ הזרוע ע"ש. וזה סותר קצת למ"ש לעיל בדבור הסמוך בדעת הרמב"ם:

פרט לטרפה שאינה עוברת לעיל ר"פ א"ט כתבתי דנחתכו רגלי' מארכובה ולמטה כיון שראוי לבילה ע"י שפופרת של קנה ותהי' עוברת מיקרי יכול לעבור תחת השבט משא"כ מארכובה ולמעלה שאינה חי' יב"ח עיין הך שפופרת של קנה לעיל נ"ז ע"ב. אך הכא בשמעתין לר"ש דדריש טעמא דקרא וראיתי בס' החנוך הסביר שהקב"ה רצה שיהיו העשירי קודש כמו ע"י גורל שיעברו זא"ז וכל היוצא באחרונה היא קודש והיינו טעמא לפע"ד בכל שאינה עוברת כהוגן היא ממילא תשאר באחרונה ולא יהי כמו גורל. וא"כ ה"ה מארכובה ולמטה ושפופרת של קנה מ"מ מתעצלת בהעברתה ושפיר כ' תוס' בשמעתין דלר"ש אה"נ דגם מן הארכובה ולמטה אינה נכנסת לדיר להתעשר. ער"פ הזרוע תוס' ד"ה תיתי וכו' ומ"ש שם בחידושינו:

השוטף את הרחלים. הרמב"ם פסק כרבנן דתולש ביד חייב בראשית הגז עכ"מ וממילא ה"ה השוטף וצע"ג א"כ ריש פרקין דפריך למה לי קרא למעט קדשים הא אסור בגיזה ועבודה ומאי קושיי' הא אצטריך למעט התולש ביד דמותר בקדשים ורמב"ם פסק פ"א ממעילה תולש לאו היינו גוזז ובראשית הגז חייב מיהו לזה י"ל מ"מ אסור לתלוש משום דכחשי טפי אבל אכתי ק' לוקמא בשטפה בנהר ואפי' תימא ש"ס בעי לשנויי אפי' לר' יוסי דפוטר שוטף מראשית הגז מ"מ ק' אהרמב"ם דמייתי אוקמתא קמייתא דר' מני בר פשיט דלעיל ולמאי דקיי"ל כרבנן לא צריך לכך וי"ל בדוחק. ולזה עוררני בני היניק המשכיל שמעון שיחי':

עשויות שמעשות בעליהן וכו' נראה אביגיל כיבדה לדוד ה' צאן עם גיזותיהן כדי לזכותו לקיים בהם מצות ראשית הגז וצ"ל שיעור זה הלכה למשה מסיני ככל שיעורין ואתו נביאים ואסמכוהו אקרא. אלא דצל"ע מאי דקאמר רבי אלמלא דבריהם דברי תורה וכו' בשלמא בית שמאי יליף משמעות צאן מדברי קבלה לזה עדיף משמעותי' מדברי תורה ד' צאן אעפ"י שהוא להקל. אך ב"ה הי' ילפי מיתורא דקרא שכך היו השיעור מקובל ממרע"ה לדהע"ה וא"כ מה יועיל זה דכתיב בתורה ד' צאן. ואולי יש לדחוק ולומר ס"ל כר"ש לעיל דפוטר טרפה מגז"ש צאן צאן וה"נ ילפינן גז"ש מקובלת מארבע צאן דקרא והוא עדיף מיתורא דעשויות וע"כ לפרש כפשוטו עשויות נגמרות ושחוטים וראוים לאכילה. אמנם רמב"ם לא פסק לעיל כר"ש בגז"ש דצאן לענין טרפה משו"ה פסק נמי הכא דלא כרבי ועדיין צ"ע. ונ"ל משו"ה דקדק ר' יוחנן למיתני רחלות ולא רחלים בלשון תורה לומר דילפי' מלשון דברי קבלה חמש צאן ולא מדברי תורה ד' צאן ודלא כר' יוסי:

ע״ב גמר׳ חומר בזרוע וכו׳, וליתני חומר ברה״ג שנוהג בטרפות משא״כ במתנות, אמר רבינא ה״מ ר״ש היא, דתני׳ ר״ש פוטר את הטרפות מרה״ג.

הנה הרמב״ם ז״ל פסק דרה״ג נוהג בטרפות, וכתב הר״ן ז״ל דלכאור׳ הוו״ל למיפסק כר״ש מאחר דתנא דמשנתינו סתם כוותי׳, ועיין בלב ארי׳ מה שהאריך בזה להצדיק את הרמב״ם, דמכח סוגי׳ דנדה דחה תירוצו של רבינא עיי״ש מה שהאריך, ויפה דיבר לפי דעת הר״ן שהקשה ולפי דעת כל הפוסקים שהעבירו עינם משיטת הרמב״ם כאן ובהלכ׳ כיסוי הדם, כי אני אומר דדעת הרמב״ם ז״ל דגם במתנות חייב בטרפה כבכשרה. דהנה הרמב״ם לא הביא דין זה דפטור בטרפה במתנות הגם שהוא דין מפורש כאן בגמ׳ ובספרי דדרש מאת זובחי הזבח ולא את הטרפה, ולעומת זה משטחיות לשונו משמע דגם בטרפה חייב, דכן כתב בריש פ״ט מבכורים מ״ע ליתן כל זובח בהמה טהורה לכהן, ואם דוקא בשחיטה ראוי׳ לאכילה קאמר, מה לו להוסיף האי טהורה על מגן דהלא אין זביחה בטמאה, אם לא שכוונתו ללמדינו דכל שזובח בהמה טהורה אע״פ שהיא טרפה כיון שהיא טהורה, ומה שלא קאמר זה בפירוש משום דגם בתוספתא שממנה לקח הרמב״ם ז״ל מקורו לא קתני בפירוש דחייב בטרפה כמו דקתני ברה״ג שהתחיל התוספתא בו דרה״ג נוהג בטרפה, אבל במתנות קתני דהשוחט ונתנבלה בידו והנוחר והמעקר פטור מן המתנות, ומכלל זה מוכרח הא בטרפה חייב למ״ד שחיטה-שאינה ראויה ש״ש, שהוא ר״מ דסובר כן בכל מקום, והתוספתא סובר כמותו וכהלכתא דידן דחוץ מכיסוי הדם פסקינן כר״מ, דששא״ר ש״ש, ושאני כיסוי הדם דכתיב בי׳ אשר יאכל וראה רבי דברי ר״ש דפוטר כבסוגי׳ דלעיל פ״ה ע״א. ופלא שלא נתעורר על זה שום פוסק או מפרש ורק בתורה תמימה על התורה ראיתי כי המחבר מתמיה על הרמב״ם שלא הביא דין זה דטרפה פטור מן המתנות השנוי׳ בספרי, וכן בסוגי׳ שלפנינו בפשיטות, עד דפריך בלי להביא האי ספרי וליתני חומר ברה״ג מבמתנות כאלו היא משנה שא״צ דבטרפה פטור ממתנות.

והנה רש״י ז״ל מפרש דטרפה אינה בכלל מתנות דכתיב תתנו לו ולא לכלבו, והר״ן ז״ל מגיה ונתן לכהן לו ולא לכלבו. ולכאור׳ גם רש״י ז״ל העביר עיניו מהאי ספרי, אבל עיין לעיל בריש פרק הזרוע בהגהות מלא הרועים שיפה כתב בזה דסתם ספרי ר״ש דס״ל ששא״ר לש״ש וממילא מתמעט מזובחי הזבח שחיטת טרפה, אלא דהש״ס כאן דפריך על סתם מתנ׳ דאתי׳ כר״מ ע״כ דס״ל דגם לר״מ איתמעט טרפה ממתנות ומנ״ל דהוא ס״ל ששא״ר ש״ש ולא מצינן למעט מזובחי זביחת טרפה, לכן הוכרח רש״י ז״ל להמציא האי דרשה דלו ולא לכלבו, דגם ר״מ ס״ל. אלא דבאמת לא הועיל כלום בזה דאם נאמר דהוא דרשה פשוטה עד שהגמ׳ סמך עליה בפשיטות ליפרך וליתני וכו׳ למה לי׳ לספרי שהוא ר״ש לדרוש זאת מזובחי ובפרט שזובחי הוא נדרש לכמה דרשות, וגוף התיבה בלא״ה אינה מיותרת כלל ולמה לדרוש דרשה שר״מ בר פלוגתא לית לי׳ אם מצי למידרש ונתן לכהן, לו ולא לכלבו. ולא עוד אלא דבאמת אנן לית לן דרשה זו דגם בתרומה רצה הש״ס פסחים ל״ג ע״א לידרוש תתן לו ולא לאורו, ופריך עלי׳ והא התורם מן הטמא על הטהור תרומתו תרומה ומכש״כ מן הטמא מני׳ ובי׳ דלכתחלה צריך לעשות כן, דאסור לתרום מן הטהור על הטמא, ומשני ע״ז דלא ממעטינן אלא דבר שלא היתה לה שעה״כ וכגון דאחמיץ במחובר ועיין תוס׳ יבמות פ״ט ע״א, ועיין ברמב״ם דלא פסק האי דינא כלל, דבנטמא קודם חיוב הפרשה שאין תורמין ממנו, כי נדחה האי תירוצו דלו ולא לאורו, ממה שדרש שם ר״ה ברדר״י׳ אמר קרא ראשית שיהי׳ שירייה ניכרין עיי״ש וא״כ איך אפשר דהש״ס סמך להקשות בפשיטות דפטור ממתנות מונתן לכהן דרשה שהיא דחוי׳ גבי תרומה. ולכן אין לנו מנוס אחר אלא לומר דאדרשה דספרי קסמך להקשות וליתני וכו׳, והגמ׳ לא נחות בהאי שקיל וטרי׳ דהאי דרשה דספרי דיחידאי דהיינו ר״ש. ותנא דמתני׳ שהוא ר״מ לית לי׳ דרשה זו וממילא ליכא חומר בזה ברה״ג מבמתנות, דבשניהם חייב בטרפה כך היתה שיטתו של הרמב״ם ז״ל ברור כשמש בצהרים וחילי׳ מן התוספתא.

דהנה התוספתא בפ״ה הביאה פלוגתא דר״מ ור״ש בשוחט את הטרפה או שוחט ונמצא טרפה, דר״מ אוסר משום אוא״ב, ור״ש מתיר, ואח״כ קתני השוחט לרפואה לאכילת עכו״ם ולאכילת כלבים אסור משום אוא״ב, השוחט ונתנבלה בידו מותר משום אוא״ב, ובפ״ו קתני השוחט לרפואה וכו׳ חייב לכסות, השוחט ונתנבלה בידו וכו׳ פטור מלכסות עכ״ל כאן לא הביאה פלוגתת ר״מ ור״ש בשוחט את הטרפה כתנא דמשנתינו, מזה מוכח דבעל התוספתא לא סבר כהאי הכרעה של רבי דשנה באוא״ב בלשון חכמים כדברי ר״מ, ובכסה״ד בלשון חכמים כדברי ר״ש, ולכן קסמך שלא להביא גבי כסה״ד פלוגתת ר״מ ור״ש על מה שכבר תנא בפ׳ הקודם באוא״ב, כי משם נלמד גם לכאן כי בשוחט את הטרפה פליגו ר״מ ור״ש, דאל״כ אלא דהתוספתא ידעה וסברה כהאי הכרעה דרבי, איך תנא השוחט ונתנבלה בידו דפטור מלכסות, אשר מני׳ משמע אבל בנמצאת טרפה חייב לכסות, והקדמה זו אמת לאמתה ואין לפקפק עליה בשום אופן, אמור מעתה בפ״ט שהביאה התוספתא כמו כן ממש כלשון שבפ׳ כסה״ד ״השוחט לרפואה וכו׳ חייב במתנות השוחט ונתנבלה בידו וכו׳ פטור מן המתנות״ אם כאן במתנות לכ״ע בין לר״מ ובין לר״ש פטור בשוחט את הטרפה, הלא הי׳ מוכרח לשנות דהשוחט את הטרפה פטור ולא השוחט ונתנבלה בידו. הרי ברור דגם כאן פליגו ר״מ ור״ש כמו באוא״ב ולא הביאה פלוגתא זו כאן כמו שלא הביאה בפ׳ כיסוי הדם משום דקסמכה על מה שהביאה פלוגתא זו בפ׳ אוא״ב כי חד טעמא וחד דינא בכל הני שלשה אוא״ב כסה״ד ומתנות, דבשוחט את הטרפה פליגו ר״מ ור״ש. וע״כ האי שקיל וטרי׳ שבגמ׳ כאן לאו דסמכא הוא. ואל תתמה על הדבר שהרמב״ם דחה השקיל וטרי שבגמ׳ לומר, דשלא בדקדוק פריך הש״ס וליתנא וכו׳ דראה זה בהאי ענינא ממש דכוותי׳ הפלא ופלא, שכל הפוסקים הראשונים העבירו עיניהם משיטת הרמב״ם הלזה. והוא שביו״ד סי׳ כ״ח הביא הטור והמחבר הדין דנצמח מתוספתא מובאה בגמ׳ לעיל פ״ה ע״ב ובפ׳ השוחט כ״ז ע״ב דהשוחט וצריך לדם חייב לכסות, כיצד יעשה או נחרו או עקרו. ולא ראיתי בשום אחד מן המפורשים והפוסקים שירגישו, כי הרמב״ם ז״ל השמיט האי דינא שהוא תוספתא מפורשת בפ׳ כסה״ד ומובאה בגמ׳ בשתי מקומות. ובעין משפט ציין הרמב״ם בפי״ד בין שני חצאי לבנה. והוא פלא והפלא דלא הביא לא האי דינא דהשוחט וצריך לדם, וגם לא הא דשוחט לרפואה לעכו״ם ולכלבים דחייב לכסות, שנשנית ג״כ בתוספתא דשם וכאן בפ״ט מבכורים לענין מתנות הביא הרמב״ם האי דינא שבתוספתא. והראב״ד ז״ל כתב עליו דנלמד מדין דהשוחט וצריך לדם חייב לכסות, והכ״מ תמה עליו דלמה צריך ללמוד משם, כיון דהוא מפורש כאן בתוספתא, ולא חלי ולא הרגיש דבכסה״ד גופא אשר גם שם מפורש בתוספתא השוחט וצריך לדם וכן השוחט לרפואה וכו׳ דחייב לכסות, לא הזכיר הרמב״ם ז״ל כלום מדינים אלו, ואני אומר דאע״פ דהרי״ף ז״ל הביא ג״כ האי תוספתא דהשוחט וצריך לדם חייב לכסות אשר מזה נראה דפסק כמותה, ומשום דגם הש״ס לעיל פ״ה ע״ב הביאה ומקשה ממנה על רבי דא״ל לר׳ חייא שקול עופא ושחוט על בוביתא דמיא, והוצרך לתרץ דאמר צא וטרוף לחד מ״ד, או צא ונחור לאידך מ״ד. מכל מקום הרמב״ם שלא הביא לא דין זה ולא דין דהשוחט לרפואה, ע״כ דחאה מהלכה ולגבי כסה״ד דייקי והדין עמו כי ד׳ עמו שהלכה כמותו בכ״מ וכל הפורש ממנו ומהלכותיו כאלו פורש מן החיים.

דהנה כבר ביארתי לך לעיל דהתוספתא לא ידעה ולא סברה האי הכרעה דרבי ששנה באוא״ב כר״מ ובכסה״ד כר״ש. ושם בכסה״ד ביארתי דבאמת עיקר פלוגתתם ר״מ ור״ש לאו בדרשות הני קראי הוא, אלא דפלוגתתם תלוי בפלוגתא ישנה של ר׳ ישמעאל ור״ע דר״מ כרי״ש דלא הותר נחירה מעולם, רק שחיטה היתה גם במדבר ומזה נצמח דלית לי׳ ג״כ היתר מפרכסת, אלא ס״ל דבעינן מיתה שע״י שחיטה, ולא מתרת השחיטה איסור אבמה״ח אלא מטהרת מידי נבלה, ומזה נצמח ג״כ סברתו דבין שחיטה ראוי׳ לאינה ראוי׳ אין שום חילוק, דשניהם מטהרים מידי נבלה, ובשניהם איכא איסור אבמה״ח כ״ז שמפרכסת, אבל ר״ש כר״ע ס״ל דבמדבר הותר להם הנחירה, ואז היתה תלוי במיתה אבל כשנכנסו לארץ ונצטוו על מצות וזבחת ואיתסר להם הנחירה נתחדש להם ההיתר לאכול מיד בעודה חי כיון שנשחטה אבל היתר זה לא ניתן להם אלא בשחיטה הראוי׳ דאיכא מצוה, אבל לא בשוחט את הטרפה דאין כאן מצוה לזבוח, וממילא איכא חילוק בין שחיטה הראוי׳ שמתרת מיד איסור אבמה״ח ובין ששא״ר שאינה מתרת מיד עד שתמות עיי״ש, ובפתיחה עיקר א׳ באריכות.

ולפ״ז אנן דקיימ״ל כר״ע נגד רי״ש הוה לן למיפסק כר״ש נגד ר״מ בששא״ר דהרי תלויין זב״ז ופלא ראיתי כי בתוספתא ב״ק פ׳ מרובה קתני בשוחט שחיטה שא״ר דחייב בד׳ וה׳ דברי ר״מ אבל חכמים אומרים עד שישחוט שחיטה הראוי׳ לאכילה. הרי לך דתוספתא הכריע להלכה כר״ש בכ״מ ושנאו בלשון חכמים. היפך מסברת רבי שהכריע בכ״מ כר׳ מאיר ורק בכסה״ד כר״ש אבל רבי מ״מ פסק כר״מ ולא מטעמי׳ אלא משום דראה לפסוק כמותו וללמוד מש״ח דששא״ר ש״ש, ומ״מ פסק כר״ש בכסה״ד ג״כ לא מטעמיה דר״ש דס״ל ששא״ר לש״ש, אלא משום דכתיב אשר יאכל וראה רבי לפרש האי אשר יאכל לא למיעוטי עוף טמא דוקא, אלא ה״ה טרפה שא״ר לאכילה, וא״כ גם כל שאין כוונת השוחט לצורך אכילה נמי יש למעט דהרי בטרפה לאו מצד ששא״ר קאתינן עלה, דהרי אנו למדין מש״ח דשמה שחיטה, אלא משום דלא לצורך אכילה שחטה, ומ״ש אי מצי אכל ממנו או לא מצי אכל ממנו, ולכן קושי׳ הגמ׳ על רבי איך אמר לר״ח שקול עופא ושחוט על בוביתא דמי׳ מתוספתא הנ״ל לא קשה מידי, דהרי התוספתא לא ס״ל האי הכרעה דרבי אלא דר״מ ור״ש בכ״מ פליגו, אי ששא״ר ש״ש או לא, וליכא שום חילוק בין כסה״ד לאוא״ב דהאי לא יאכל גם לר״ש רק למיעוטא עוף טמא הוא דאתא דאין במינו שחיטה, וא״כ שפיר סבירא לי׳ לתוספתא דבשוחט וצריך לדם או בשוחט לרפואה לכ״ע חייב לכסות, וכמו שחייב באוא״ב בשוחט לרפואה כדמפורש בתוספתא אולם לרבי דפסק בכסה״ד כר״ש ולא מטעמי׳, אלא משום דדרש אשר יאכל דאע״ג דשוחט את הטרפה שמה שחיטה כמו שילפינן מש״ח, אבל כאן לא חייבה תורה בכיסוי אלא השוחט כדי לאכול ולא כדי להשליך לכלבים, א״כ מה לי אם משליך לכלבים משום שהוא טרפה או משום דהוא שחטה לצורכם. ולא צריכנא לתרץ דברי רבי, דצא וטרוף או צא ונחור אמר לר״ח. והש״ס לא נחות לזה אבל האמת כן הוא דרבי צא ושחוט אמר דהוא לשיטתי׳ דדרש אשר יאכל כנ״ל כל שלא לצורך אכילה לא בעי כיסוי. וכן לעיל כ״ז ע״ב דפריך מהאי תוספתא על המ״ד דאשלעמה״ת עיי״ש בתוס׳ ד״ה בשפיכה, ובראש יוסף שם דהאי ברייתא ע״כ כר״מ אתי׳ דהרי קאמר כיצד יעשה נחרו או עקרו, ולא קאמר יטרפנו, וכאן לא נוכל לתרץ כמ״ש בגמ׳ פ״ו ע״א דלא מבעי טרוף דלא בעי כיסוי, אלא אפילו נחור לאפוקי למ״ד אשלעמה״ת דהרי קאמר או עקרו ותמורתו ודאי הוול״ל טרפו עיי״ש, וכבר ביארתי דר״מ ע״כ כר׳ ישמעאל ס״ל, וממילא גם עוף בעי שחיטה דוקא ולא נחירה, והיינו דגמר ר״מ שפיכה שפיכה מש״ח, ומה פריך הש״ס למ״ד אשלעמה״ת דרק אליבא דר״ע מצי אמר כן, מהאי תוספתא דאתי׳ כר״מ, אלא דגם שם צ״ל דהש״ס שקיל וטרי בלי לשום עין ממי על מי פריך ובאמת הקושי׳ בלא״ה לק״מ, ועיין שם במה שכתבתי. ומה״ט השמיט הרמב״ם האי תוספתא בכסה״ד.

ויש לי עוד ראי׳ נפלאה לדעת הרמב״ם. ממה דרבנו הקדוש השמיט במשניות דאוא״ב וכסה״ד את הדין דשוחט לרפואה וכו׳ דבאמת איכא בזה רבותא שלא תאמר דר״מ ור״ש פליגו גם בזה מטעם הנ״ל, דהנה כל השוחט שלא לצורך אכילה אין כאן מצות וזבחת, וכן כתבו התב״ש והפר״ח דאין צריך לברך ברכת השחיטה, והי׳ מקום לומר דבשחיטה שאינה של מצוה, אין כאן היתר איסור אבמה״ח, וממילא הוה כשוחט את הטרפה דפליגו בה ר״מ ור״ש, ולכן יפה עשה התוספתא להשמיענו דבזה ליכא פלוגתא, דכל שסכ״ס מותר לאכול ממנה מתרת גם מיד, והדבר מובן דכל שיאכל ממנה אגמל״מ דשחיטתו מצוה הוה, וממילא דינה כשחיטה הראוי׳ גם לענין אוא״ב, וכל שאר מילי.ואם כן קשה למה השמיט תנא דידן את האי רבותא להשמיענו, ואל תשיבנו דתנא דמשנתינו לא חש להשמעינו זאת מרוב פשיטתו הרי אראך דבב״ק דף ע׳ ע״א במשנה קתני לה בזה״ל: ״גנב וטבח לרפואה או לכלבים והשוחט ונמצאת טרפה השוחט חולין בעזרה משלם תשלומי ד׳ וה׳, ר״ש פוטר בשני אלו״, עכ״ל. ומי לא יודה שהוא תמיה רבתא, דאם רבי מצא בו צורך להשמיענו דר״ש דפוטר משום דס״ל ששא״ר לש״ש מודה בשוחט לרפואה ולכלבים דאינו בכלל ששא״ר, למה משמיענו זאת בב״ק שאין עיקר עסקו בעניני שחיטה רק דרך אגב, והשמיט זאת כאן במכילתן שהוא עיקר עסקו בדיני שחיטה. אולם אם נאמר דלרבי דדרש בכסה״ד אשר יאכל פוטר גם בשוחט לרפואה ולכלבים השמיט מדעת האי דינא, דאי הוה קתני לי׳ במכילתן הוו״ל למיתני באוא״ב כמו בב״ק לגבי גנב וטבח דר״ש פוטר בשני אלו, ובמשנה דכסה״ד וחכמים פוטרין בכל אלו ובאמת ר״ש ששנה כאן בלשון חכמים לא הזכיר זאת בפירוש כלל דהרי בכסה״ד לא הי׳ מחולק עם ר״מ מעולם כ״א באוא״ב, ומשם אנו למדין דפליגו גם בכסה״ד וכאשר באמת בתוספתא לא נזכר פלוגחתם רק באוא״ב ואנן ידעינן ממילא דגם בשאר דיני תורה לר״מ בכ״מ ששא״ר ש״ש, ולר״ש בכ״מ ששא״ר לש״ש. וא״כ רבי דחידש דכסה״ד בלא״ה פטור מכיסוי משום דאשר יאכל כתיב, לא רצה לתלות דבר זה בחכמים דבר דר״ש גופא לא אמרה, דמנ״ל לרבי דס״ל לר״ש דהאי אשר יאכל אתא למיעוטא כל ששוחט שלא לצורך אכילה ולשנות דין דשוחט לרפואה באוא״ב ולהשמיטו בכסה״ד ודאי לא רצה דאז נשמע מזה דשוחט לרפואה חייב בכיסוי כמו באוא״ב לכן שיכל את ידיו והשמיטו הן באוא״ב והן בכסה״ד. ואחריו נמשך הרמב״ם והשמיט האי דינא בכסה״ד וכן השוחט וצריך לדם, משום דלדעת רבי פוטר בכל הני מכיסוי, וזה אמת לאמיתו שכן דעת הרמב״ם. והטור והשו״ע אלו הי׳ נוחתים לזה ודאי לא העמידו דין זה לחייב בכיסוי, ובברכה אשר לדעת הרמב״ם הוא ברכה לבטלה. ומקום הניחו לי להתגדר בו ודו״ק היטב.

אחרי כתבתי כ״ז, ראיתי בחי׳ ק״ז ז״ל שכתב ג״כ דהרמב״ם וגם הראב״ד משמע דס״ל דבטרפה חייב במתנות, אלא שכ׳ דתתן לו דדרש רש״י ליתא והר״ן שמגיה ונתן לכהן אין כאן ייתור לדרוש עיי״ש ואין צריך לכל זאת, דתתן לו בתרומה נמי לא דרשינן כנ״ל ודו״ק.

ע״ש גמר׳, וכל אשר יעבור תחת השבט פרט לטרפה שאינה עוברת, ופרש״י ז״ל כגון נחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה, ומני׳ ילפינן שאר טרפות, ובתוס׳ התמיהו דגם מן הארכובה ולמטה אינה עוברת, וכתבו שמא באמת גם היא אינה נכנסת לדיר להתעשר, וכל זאת פלא והפלא דאם נימא כמו שעלה ע״ד התוס׳ דאף מן הארכובה ולמטה נתמעט, מה ענין זה אצל טרפות דהרי הכל תלוי ביכולתה לעבור, ואם כפרש״י דוקא מן הארכובה ולמעלה התימא שבתוס׳ במקומה עומדת, דלמה דוקא מן הארכובה ולמעלה וה״ה שאר טרפות, דלמא כפשוטו דגם מארכובה ולמטה וממילא דאין לו ענין לטרפות כלל, אבל דע דגם מכאן איכא ראי׳ נפלאה לדעת הרמב״ם ז״ל שביארנוהו בפתיחה לטרפות, דטרפה המפורשת בקרא היא שהוכתה מכה שאינה יכולה להתרפא ממנה ואינה יכולה לעמוד מחמתה על רגליה, כי רק אז היא ראוי׳ לכלב דאינה עומדת לכלום רק לכלב, אבל בהוכתה מכה שאין לה תרופה וסופה למות ממנה אחר עידן ועידנין, אבל הולכת ואוכלת כשאר בריאות אינה אסורה בלאו דטרפה, אלא מכח העשה דחיה אכול שא״ח ל״ת, שעליה בא ההלכה של חי״ט וא״כ בכל מקום שהקרא אתי למעט טרפה לא על טרפות של הלכה אתא אלא על הטרפה המפורש בקרא אשר מה״ט כתב ג״כ הרמב״ם דטרפה אסורה לגבוה מקרא דהקרבהו נא לפחתיך, אע״פ דבגמ׳ ממעטינן את הטרפה מקרא דמן הבקר משום דהאי מיעוטא אטרפה המפורשת בתורה אתא, אבל לאסור מה שאנו קורין טרפה צריך קרא דדברי קבלה דהקרבהו נא לפחתיך עיי״ש אריכות דברים בזה. וא״כ הכא דכוותי׳ הוא דהנה חז״ל בכל דרשותיהן השתתפו עכ״פ הסברה, וכאן דכל אשר יעבור, אמת דיש שני דרכים לפנינו או למעט טריפה המפורשת בתורה שהיא אינה עוברת, או נא׳ קרא כדכתיב דאפילו אינה עוברת מחמת חתיכת רגל למטה מן הארכובה והיא זולת זאת שלמה ובריאה נמי אינה מתעשרת, אלא דפירוש האחרון הלזה הוא נגד הסברה, דהרי אין בחתיכות רגל כזה אלא מום בעלמא, והרי במעשר בהמה לא הקפידה תורה על המומין דבפירוש אמרה לא יבקר בין טוב לרע, וכל מום רע נכנס לדיר להתעשר, ולמה נוציא דווקא פיסח, ולכן פשיטא לחז״ל דעל הטרפה אתא, ומה שכתוב לעבור לאפוקי אינה עוברת משום דכל טרפה אינה עוברת.

ומה מאד מיושבת בזה ג״כ קושי׳ התוס׳ ד״ה למילף צאן צאן מבכור, שהקשו דל״ל גז״ש לחייב טרפה ברה״ג דמהיכי תיתי לא ינהג בטרפה, ותירוצם לא זכיתי להבין דאם נאמר דאין זה גז״ש רק גילוי מלתא בעלמא היאך פוטר ר״ש מכח האי גילוי מלתא טרפה מרה״ג נגד הסברא החיצונה. אבל לפי האמור למעלה דמטרפה שאינה יכולה לעמוד מחמת שהיא גוססת ועומדת למות ממעטינן ניחא, דהנה בתוספתא קתני רה״ג נוהג בטרפה אבל לא במתה ומסתמא הטעם דמתה לאו צאן מקרי אלא בשר, וכדדרשינן בב״ק דלא יאכל את בשרו דשוה״נ אתא בעבדי׳ כעין בשר, הרי שור או צאן לא מקרי אחר המיתה, וא״כ הוו״א דה״ה טרפה הגוססת שעומדת למות מיד, נידון כמתה ויפטור מרה״ג, דבאמת אין דרך לגוז אלא צאן העומד על רגליו, אבל לא המושכב על הארץ לכן שפיר בעינן גז״ש לרבות דטרפה שאינה עומדת על רגליה אינה חשובה כמתה לענין זה. וכאשר ביארתי בפתיחה לדעת הרמב״ם טרפה ונבלה חד לאו הוא, ובפ׳ משפטים דכתיב טרפה ולא נבלה משום דטרפה שהיא תחלת נבלות כולל נבלה ג״כ, ובמשנה תורה דכתוב נבלה ולא טרפה משום דכל, מרבה את הטרפה כדשנינו בספרי. וכיון דנבלה פטורה מרה״ג, שפיר בעינן גז״ש לרבות דטרפה חייבת, ודו״ק היטב.

דין ראשית הגז האידנא אינו נוהג בח"ל אבל מתנות נוהג אף האידנא וירא שמים יפרישנו כששוחט בהמה לעצמו אכן לוקח בשר טבחים א"צ להרי':

אמר ר"נ בר יצחק האידנא נהוג עלמא כתלתא סבי כר"א בראשית הגז דתניא ר' אלעאי אומר ראשית הגז אינו נוהג אלא בארץ כר"י ב"ב בדברי תורה דתניא רי"א אין ד"ת מקבלין טומאה כר' יאשיה בכלאי הכרם דתניא ר' יאשיה אמר לעולם אינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפילת יד וכ' הרא"ש מדברי התו' וז"ל ופירש"י כיון דנהוג עלמא כר"א בראשית הגז ה"ה נמי במתנות דחד טעמא נינהו משום דיליף נתינה נתינה מתרומה ואע"ג דלעיל בפרק הזרוע סברי כולהו אמוראי דמתנו' נוהגין בח"ל גם בראשית הגז היו נוהגין בו באותן הדורות ושוב בדורות האחרונים חזרו לנהוג כר' אלעאי בשניהם ולהכי קאמרי האידנא נהוג עלמא אע"פ שעד עתה לא נהגים וכן לענין כלאים ברוב מקומות בתלמוד סוברים האמוראים דלא כר' יאשיה בשבת בפר' חולין שלחו לה בני בשך ללוי כשות' בכרמא מהו שלח להו כשותא בכרמא עירובא ולישלח להו כר"ט דאמר כשות' בכרמא אינו כלאים ולא פריך לישלח להו כר' יאשיה וכן קאמר התם בפ' תולין מכריז רב עמרם האי מאן דזרע כשותא בכרמא ליזרע כרבי טרפון אבל כר' יאשיה לא קאמר וכן בפ' מי שמתו רוב תנאים ואמוראים סברי דלא כר"י ב"ב ואפ"ה פסק הכ' הלכתא כר' יאשיה וכר"י ב"ב ור"נ בר יצחק חיבר אילו שלשה יחד לפי שנשתנה בהו המנהג ואיהו גופא קאמר לעיל (בפ' הזרוע סי' י') דקניס אטמא כי כן היו נוהגין בתחילת ימיו וע"ז סמכו ונהגו כן בדורות האחרונים והרמב"ם ז"ל כתב דנוהגין בזמן הזה וכ"כ ר"מ מרוטנ"בורג והעולם לא נהגו כן ע"כ והקאר"ו כתב וט"ס יש בדבריו וצריך להגיהן לכתוב הרמב"ן במקום הרמב"ם שהרי הרמב"ם כתב שאינו נוהג אלא בארץ והוא טעה דדברי הרא"ש אמתנו' קאמר ולא אראשית הגז ואמתנות כתב הרמב"ם שנוהג אף בח"ל וכדברי הר"מ מרוטנ"בורג בורג רק שחילק ביניהן ועל עיקר הדין יש לי לתמוה למה לא נהגו כן הלא מהר"ם הוכיח בראייה ברורה דלא נהוג כוותיה אלא בראשית הגז ולא במתנות מדאמרינן פרק שלוח הקן כל היכא דתניא בין בא"י בין בח"ל שלא לצורך לבד מבראשית הגז לאפוקי מדר' אלעאי דאמר אין ראשית הגז נוהג אלא בארץ ואדרבא טפו הל"ל ממתנות דפרק הזרוע והלחיים נשנית קודם ראשית הגז וכיון דפרק הזרוע תני בארץ ובח"ל לאפוקי מדר' אלעאי א"כ הדר קתני בארץ ובח"ל דראשית הגז שלא לצורך דמפרק הזרוע שמעינן לאפוקי מדר' אילעאי כיון דאידי ואידי חד טעמא הוא ומאן דפליג עלי' בהאי פליג נמי בהאי וכתב עוד ואע"ג דהתם מפרש דר' אלעאי דיליף נתינ' נתינה מתרומה ואיהו סבר בין במתנו' בין בראשי' הגז מ"ה איצריכנא להאי טעמא מיהו אנן לא ק"ל כותיה אלא בראשית הגז ולא במתנות כמו שאפרש הטעם ע"כ ולא אוכל למצוא הטעם בדבריו אכן בדברי הר"ן מ"כ כמה טעמים שאינן עולין על הדעת והדבר המחוור בעיני מ"ש וז"ל ואפשר לי לומר שראו דבריו של ר' אלעאי בראשית הגז ולא ראו אותה במתנו' משום דראשית הגז מעורב עם חלקו של ישראל דומה לתרומה וראוי ללמוד הימנו בנתינה נתינה מש"כ במתנות שהן מובדלות ועומדות דמ"ה נמי פרכינן עליה דר' אלעאי בגמרא אי מה תרומה טובלת אף ראשית הגז טובלת ומפרקינן עליך אמר קרא וראשית גז צאנך תתן לו אין לך אלא מראשית ואילך לא פרכינן הכי במתנות דפשיטא לן דמתנות לא דמו לתרומה אע"ג דר' אלעאי מתנות נמי יליף מתרומה בנתינה נתינה ומ"ה נמי אנן כיון דראשית הגז דמו לתרומה טפי ממתנות מסתברא לן טעמא דר' אלעאי בראשית הגז דונתן אמר רחמנא בתרומה לאגמורי אראשית הגז דדמי ליה כתביה ולא מסתברא לן במתנות דלא דמו לתרומה וכ"ד הרמב"ם ז"ל שהמתנו' נוהגת בכ"מ אע"פ שראשית הגז אינו נוהג אלא בארץ ע"כ ואני אומר דבודאי לא ק"ל ג"ש דנתינה נתינה ולא גמרי להו מרבותא אכן תרומה וראשית הגז דכתיבי בחד קרא וחד נתינה אתרווייהו ילפינן מהדדי דכתיב ראשית דגנך ותרושך ויצהרך וראשית גז צאנך תתן לו אלמא דכייל תרווייהו בחד נתינה וילפי' מהדדי אבל מ"מ קשה בין לטעם של הר"ן ובין טעמא דידי א"כ כל שאר הדינין דילפינן ראשית הגז מתרומ' כגון שלא להפריש מחדש על הישן וממין זה על מין אחר וכל הני דלעיל בסימן שלפני זה לר' אליעאי ואנו ק"ל דלא כר' אלעאי כמ"ש לעיל אלא דוקא בהאי דינא לחוד שאינו נוהג אלא בארץ ואמת שדעת הר"ן מאחר דפסקינן בראשית הגז כר"א לענין שאינו נוהג אלא בארץ כתרומה ה"ה לכל שאר דינין דינו כתרומה ולא כדברי הרמב"ם שפסק בכולן כרבנן ומ"מ נ"ל דל"ק אפי' לפי מ"ש לעיל דק"ל כרבנן דר"א כדברי הרמב"ם ותורמין מן החדש על הישן וממין זה על מין אח' והיינו טעמא דלא מקשינן אי מה תרומה אלא היכא דאיכא ג"ש כמו שאומר יליף נתינה נתינה מתרומ' ואין ג"ש מחצה אבל לפי מה דס"ל דלא גמרינן ג"ש דנתינה נתינה אלא דוקא ראשית הגז דכייל בתרומה בחד נתינה מוקמינן בדבר המסתבר למידרש במקומות שניתן תרומ' ינתן ראשית הגז ולא לכל שאר מילי ותדע דלפי האמת תרומ' חייבת בשותפות הגוי וראשית הגז לכ"ע מיפט' בשותפות הגוי א"כ היכא דהוא מסתבר מדמינן להדדי ולא לכל מילי ומהשתא צריכא לטעמא אמאי נהגו העם להקל במתנות ובפרט מאחר שכתוב נמי בתשובת רב האי גאון כל מי שאינו נותן חייב נידוי כדאמר ר"ח בפ' הזרוע האי טבחא דלא יהיב מתנתא להוי בשמתא דה' אלהי ישראל נראה בעיני מאחר שאינה טובלות הבשר והמזיק מתנות כהונה פטור אלא שמצוה ליתן לכהן והאידנא אין לנו כהן מבורר לסמוך עליו שהוא כהן ודאי ע"כ נהגו להקל כמ"ש לעיל בריש פרק כ"ה (בסי"ד) גבי חלה בזמן הזה ומ"מ נראה דכל ירא שמים השוחט לעצמו יתן המתנות לכהן ויכול אח"כ לפייסנו שיחזור לו אם אין כאן כהן עני דלא עדיף מפדיון בכור אבל הקונה בהמה מן הטבח שהחיובא על הטבח א"ל להחמיר בשלו שאם יתן יפסיד שהרי לא ינכה לו הטבח מדמיו ואף שמתחילה ג"כ היה דינא הכי שאינו מנכה לו מן הדמים היכא דלא מכר לו במשקל ואפ"ה היה מחוייב הלוקח ליתן היינו משום שא"ל המוכר לא מכרתי לך המתנות שאינו שלי שהרי הן של כהן וא"כ בודאי הלוקח קנה הבשר חוץ מן המתנות משא"כ האידנא שאין רגילין ליתן המתנות והמוכר מוכר הכל אין להפסיד מעותיו מאחר שהמצוה על הטבח:

דין דנותנין ראשית הגז אף לכהנת הנשוא' לישראל ונוהג בכוי הבא מן הרחל והצבי אבל בכוי שהוא בריה בפני עצמו אין חייב בראשית הגז המפריש ראשית הגז ואבד חייב באחריותו אם נשאר בידו מאותה גיזה שהפריש מהן אבל אי לא נשתייר מאותה הגיזה פטור:

פסק נראה בעיני נהי דלא ק"ל ג"ש דנתינה ולא דמיא מתנות לראשית הגז מ"מ כמה דמסתברי' מדמינן וכמ"ש הרמב"ם ז"ל וז"ל ראשית הגז חולין לכל דבר לפיכך אני אומר שנותנים אותה לכהנ' אף על פי שהיא נשואה לישראל כמתנות בהמה ונ"ל שדין שניהם אחד הוא עוד כת' הרמב"ן שנוהג ראשית הגז בכלאים ובכוי וסדרתו שמדמה למתנות ואפשר דס"ל דחייב בחצי ראשית הגז כמו שחייב לשם בחצי מתנות אם לא בכוי שהוא בריה בפני עצמו דחייב בכל המתנות וכמ"ש לעיל בפ' הזרוע סימן ד' והראב"ד השיג וז"ל נ"ל לענין ראשית הגז כוי הבא מן החי' ומן הבהמה פטור מפני שצימרו קשה ונ"ל בשתיהן בכלאים ובכוי פטור שהרי ראשית הגז אינו נוהג אלא ברחלים ולא בעזים משום דבעינן צמר הראוי לשירות וכמו שנפר' לקמן וא"כ כוי שהוא בריה בפני עצמו פשיטא שפסול לבגדי כהונה דאף תאמר שבהמה היא מאן לימא לן שצמרה הוה צמר הא לא איקרי צמר אלא של רחלים ולא של עזים אע"פ שראויים למלבוש וה"ה כוי הבא מן כלאים אפילו הכל מן בהמה כגון מרחלים ועזים וכ"ש מבהמה וחיה אכן שוב ראיתי שכתוב בתוספ' ראשית הגז נוהג בכלאים ובכוי ר"א אומר כלאים מן הרחל ומן הגדי נוהגין בו ומן הכוי אין נוהגין בו וא"כ פסק הלכה כת"ק ומ"מ נראה דוקא בכוי הבא מן הרחל והצבי וס"ל כמו שאמרינן מקצת שה ה"ה מקצת רחל לענין צמר ותכלת ואיסור שעטנז נוהג בו וה"ה שחייב בראשית הגז אבל בכוי שהוא בריה בפני עצמו פשיטא דאין חייבים בראשית הגז כדפי' עוד כ' הרמב"ם והסמ"ג אחריו הוא מדברי תוספתא המפריש ראשית הגז ואבד חייב באחריותו עד שיתן לכהן ע"כ ונראה בעיני כגון שנשאר עוד בידו מאותו גיז' שהפריש מהן דאז אמרינן כל זמן שלא בא ליד כהן לא יצא ידי נתינה ועדיין שיורא איכא גביה וחיובא עליה רמיא אבל אם נאבד כל אותה גיזה שהפריש מהן פשיטא שאינו חייב באחריותו דלא עדיף אבד ממזיק בידים דפטור דהא פסקינן המזיק מתנות או אכלן שפטור מלשלם כ"ש באבידה אפי' בפשיעה לא עדיף ממזיק בידים:

דלא כר' אלעאי. דמקיש גז לתרומה: ממין על שאינו מינו. כגון שחורות ולבנות ואע''ג דחד פירא הוא: וב''ה אומרים תורמין: דכולו מין תאנים ות''ק פליג אדרבי יצחק ואמר לא נחלקו ב''ה בדבר זה דתרי מיני נינהו: שחופות. פלנ''ש: מכר לו. ישראל לישראל: זה נותן לעצמו וזה נותן לעצמו. הואיל ולא שייר לעצמו מאותו המין כלום אין עליו להפריש על אותן גיזים שמכר ואע''פ שהצאן לא מכרום על הלוקח להפריש שלקח ממתנות הכהן אלמא תרי מיני נינהו ואין מפריש מזה על זה דאי מפרשי הוה ליה שיורא גבי מוכר ותנן לקח גז צאנו של חבירו אם שייר המוכר חייב: סיפא דקתני נמי מכר זכרים אבל לא נקבות זה נותן לעצמו כו': ה''נ דתרי מיני נינהו. ולא הוי שיורא: אלא. ודאי שיורא הוא ואמוכר רמיא למיתב כולהו והא דקתני זה נותן לעצמו וזה נותן לעצמו עצה טובה קמ''ל אשמעינן תנא למוכר שלא יתן לו מן הנקבות המשומרות לו על הזכרים שמכר משום דהאי דזכרים אשון קשה והאי דנקבות רכיך לפיכך יקנה מן הלוקח כדי ראשית הגז של זכרים מצמר הזכרים: ה''נ. גבי שחופות ולבנות משום עצה טובה הוא דגיזת הלבנות טובה משל שחופות ויקנה מן הלוקח כשיעור השחופות ויתן לו לכהן: ששיריה נכרין. דאם אמר כל גרני תרומה לא אמר כלום: אין והתנן. בניחותא: ה''ג ותניא אידך לא אמר כלום: כר' אלעאי בראשית הגז. וה''ה למתנות: אין דברי תורה מקבלין טומאה. במסכת ברכות דקתני גבי בעל קרי דצריך טבילה לדברי תורה: חטה שעורה וחרצן. שלשתן יחד כדאמר באותו ואת בנו הזורע כלאים לוקה ואוקימנא לאפוקי מדרבי יאשיה: חומר בזרוע כו'. כדפרישית לה במתניתין: טרפה אינה בכלל מתנות דכתיב תתנו לו ולא לכלבו: ואי יליף. תנא דידן נתינה נתינה לילף. כו' דהא מתני' כר' שמעון אוקימתא: ממעשר. כל מעשר בקר וצאן: יש טרפה שאינה עוברת תחת השבט. כגון נחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה ומינה יליף שאר טרפות: בבכור קדוש אפילו טרפה ובעי קבורה דהא קדישתיה רחם: מעשר וראשית הגז לא בעינן זכרים ואין נוהגים בטמאים אבל בכור אינו אלא זכר ונוהג בחמור מעשר וראשית הגז אינו אלא במרובים מעשר בעשרה ראשית הגז בחמש ואינן קדושים מרחם ואין נוהגים באדם אבל בכור נוהג ביחיד וקדוש מרחם ונוהג באדם מעשר וגז אינן נוהגים אלא בפשוטין ואינן לפני הדבור אבל בכורות קדשו במצרים: ה''ג אדרבה מבכור הוה ליה למילף שכן יתום שלקחו בשותפות נתנו . בפני כהן בקדושה ובמכירה והנך נפישין. בכור וראשית הגז נוהגין ביתום אף על פי שמתה אמו קודם לידתו כגון זה פירש למיתה וזה פירש לחיים אבל מעשר לא דגמר תחת תחת מקדשים דכתיב תחת אמו פרט ליתום אבל בכור קדוש ואפילו יתום וירעה עד שיסתאב ויאכל במומו לכהן בכור וגז נוהגים בלקוח ובשותפות אבל לקוח פטור מן המעשר. וכן השותפות דכתיב יהיה לך ולא של שותפות (בכורות דף נו:) וכן שנתנו לו במתנה במסכת בכורות בפ' בתרא (דף נה:): בפני. בכור וגז נוהגים אף שלא בפני הבית אבל מעשר לא כדמפרש בגמ' דבכורות בפרק בתרא (דף נג.) גזרה משום לקוח ומשום יתום בכור וגז ממתנות כהונה הן ולא מעשר דנאכל הוא לבעלים כשלמים:

כרבי אלעאי בראשית הגז. וה''ה במתנות כדפי' בקונט' אע''ג דכולהו אמוראי בפרק הזרוע (לעיל דף קלב.) סברי שנוהג בחו''ל דהוו יהבי מתנתא בבבל אפילו הכי הלכה כר' אלעאי וה''נ קאמר כרבי יאשיה בכלאים ורוב אמוראין לית להו דר' יאשיה כדמוכח בפ' תולין (שבת דף קלט.) גבי כשותא בכרמא וכן נמי הא דקאמר כר' יהודה בן בתירא בדברי תורה וטובא אמוראי ותנאי סברי בפרק מי שמתו (ברכות דף כב.) דבעל קרי אסור בדברי תורה וא''ת דרב נחמן בר יצחק קאמר הכא דנהוג עלמא כרבי אלעאי וה''ה במתנות ובפ' הזרוע (לעיל דף קלב:) אמר דרב נחמן בר יצחק קניס גלימא ושמא קודם דנהוג הוה קניס גלימא פי' רב האי גאון דהא דאמר בפסחים (דף ז:) כל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן חוץ מן הטבילה היינו בטבילת גר דלא הוי ישראל אלא כשטבל ולא מצי למימר וצונו אבל בשאר טבילות אף על פי שהוא טמא מברך דנהוג עלמא כרבי יהודה בן בתירא בדברי תורה וי''מ דאכל טבילות קאמר דאע''ג דנהוג עלמא כר' יהודה בן בתירא הרבה מהם היו מחמירין לטבול: שהמתנות נוהנות בין במרובה בין במועט כו'. וא''ת וליתני נמי הא דתניא לעיל לקח גז צאנו של עובד כוכבים פטור זה חומר בזרוע ולחיים מראשית הגז וי''ל דלא תני אלא דברים שזה נוהג וזה אין נוהג אבל זה פטור וזה חייב לא קתני: פרט לטרפה שאינה עוברת. תימה מן הארכובה ולמטה נמי אינה עוברת ושמא דאין הכי נמי דאין נכנסת לדיר להתעשר ודוחק: לילף צאן צאן מבכור. וא''ת א''כ ג''ש ל''ל דבלא ג''ש ממילא ידעינן דראשית הגז נוהג בטרפה דמהיכא תיתי למעט וי''ל דצאן לא הויא ג''ש אלא גילוי מילתא מה צאן זה דינו בכך אף צאן זה דינו בכך דבדלא צאן לא אפשר שלא לכותבו דאיצטריך לגופיה: שכן יתום. תימה דהיא גופה נילף שלא' ינהוג יתום בראשית הגז בבכור ה''מ למימר נמי שכן צאנך מצאנך דבמעשר כתיב וכל מעשר בקר וצאן: לפני. בקונט' מגיה וגרס בפני ופי' בפני הבית משא''כ במעשר שבטלו וקשה וכי מפני שבטל מדרבנן יש לבטל ג''ש אלא לפני גרסינן בכל הספרים ופירוש שמעשר מקודש לפניו ולאחריו משא''כ בבכור וראשית הגז: