חולין קלח ע"ב

חולין קלח ע"ב - Steinsaltz

Evidently, a person does not sell the gifts belonging to the priest, and therefore they are not included in the sale of the innards unless they were sold by weight. Here too, with regard to the first sheared wool, a person does not sell the gifts belonging to the priest. Therefore, if the seller left wool in his possession, the seller is obligated to give the first sheared wool from the remaining wool for that which he sold, as the buyer can say to the seller: The gift of the priest is in your possession, since you did not sell me everything. If the seller did not leave any wool in his possession, the buyer is obligated to give the first sheared wool and he does not deduct its value from the price, as the seller can say to him: I did not sell the gift of the priest to you, i.e., there was no obligation to give the gifts to a priest when I sold the wool to you, and therefore the buyer is required to give the gifts to the priest.

MISHNA: The mitzva of sending away the mother bird from the nest applies both in Eretz Yisrael and outside of Eretz Yisrael, and in the presence of the Temple and not in the presence of the Temple. It applies to non-sacred birds, but it does not apply to sacrificial birds. There are more stringent elements in the covering of the blood than in the sending away of the mother bird from the nest, as the covering of the blood applies to undomesticated animals and birds, to animals and birds that are readily available in one’s home, and to animals and birds that are not readily available and are hunted in the wild; and the sending of the mother bird from the nest applies only to birds, and applies only to birds that are not readily available.

What are considered birds that are not readily available? They are any birds, even domesticated, that may fly away at any time, such as geese or chickens that nested in the orchard [pardes]. But if geese or chickens nested in the house, and likewise, with regard to domesticated pigeons [yonei hardisei’ot], one is exempt from sending away the mother bird. With regard to the nest of a non-kosher bird, one is exempt from sending away the mother bird. In a case where a non-kosher bird is resting upon the eggs of a kosher bird, or a kosher bird is resting upon the eggs of a non-kosher bird, one is exempt from sending away the bird. With regard to a male pheasant [korei], which is known to sit upon the eggs like the female of its species, Rabbi Eliezer deems one obligated to send it away, and the Rabbis deem one exempt from sending it away.

GEMARA: The mishna contains several phrases related to the mitzva of sending away the mother bird from the nest that also appear in the first mishna of several other chapters of this tractate. With regard to this, Rabbi Avin and Rabbi Meyasha made the following statements. One of them said: Anywhere in this tractate that we learned in a mishna that a particular mitzva applies both in Eretz Yisrael and outside of Eretz Yisrael, it is stated needlessly, as those mitzvot are not related to land, such that there is no need to teach that they apply outside of Eretz Yisrael as well. This is true except for the mitzva of the first shearing of wool, which one must give to a priest. It was necessary to teach that that mitzva applies even outside of Eretz Yisrael, to exclude the opinion of Rabbi Ilai, who said: The first shearing is in effect only in Eretz Yisrael.

And the other one said: Anywhere in this tractate that we learned in a mishna that a particular mitzva applies both in the presence of the Temple and not in the presence of the Temple, it is stated needlessly, as these mitzvot are requirements of the object itself, and there is no need to teach that they apply even after the destruction of the Temple. This is true except for the prohibition against slaughtering an animal itself and its offspring on the same day. It was necessary to teach that this mitzva applies even after the destruction of the Temple, because it might enter your mind to say: Since this prohibition is written in a passage in the Torah discussing the matter of sacrificial animals (see Leviticus, chapter 22), at a time when there are sacrificial animals, i.e., when the Temple is standing, we will abide by it, but at a time when there are no sacrificial animals, after the destruction of the Temple, we will not abide by it. Therefore, that mishna teaches us that this is not so.

And both of them said: Anywhere in this tractate that we learned in a mishna that a particular mitzva applies both to non-sacred animals and to sacrificial animals, it is stated necessarily. This is the case except for the mishna discussing the sciatic nerve, as it is obvious that the prohibition applies to sacrificial animals as well. Can it enter one’s mind to say that because it was consecrated, the prohibition of eating the sciatic nerve is abrogated from the animal?

The Gemara asks: But didn’t we establish that the mishna there (89b) is referring to offspring of sacrificial animals? Without the mishna, one might have thought that since the offspring was already prohibited as a sacrificial animal before its sciatic nerve was even formed, the prohibition with regard to the latter does not take effect where the former prohibition already exists. If so, it was in fact necessary to teach this halakha.

The Gemara responds: But what is the reason we interpreted that mishna as referring to offspring of sacrificial animals? Is it not due to the fact that the question: Let the mishna not teach that the prohibition applies to both non-sacred and sacrificial animals, is difficult for us? It is in response to this question that Rabbi Avin and Rabbi Meyasha stated that even from the outset, this should not pose a difficulty for you. Rather, since the phrase: Applies to both non-sacred and sacrificial animals, is taught necessarily with regard to the prohibition against slaughtering an animal itself and its offspring, it is also taught needlessly with regard to the prohibition against eating the sciatic nerve, to parallel the formula of the other mishna.

§ The mishna states that the mitzva of sending away the mother bird from the nest applies to non-sacred birds, but not to sacrificial birds. The Gemara asks: Why does this mitzva not apply to sacrificial birds? The Gemara responds: As the verse states: “You shall send the mother” (Deuteronomy 22:7). The verse refers only to a bird that you are commanded to send away, i.e., a non-sacred bird; that excludes this sacrificial bird, which you are not commanded to send away, but rather to bring it to the custody of the Temple treasurer.

Ravina says: Therefore, with regard to a kosher bird that killed a person and must now be executed, one is exempt from sending it away. What is the reason for this? It is as the verse states: “You shall send the mother.” The verse is referring only to a bird that you are commanded to send away, which excludes this bird that you are not commanded to send away, but rather to bring it to court. The Gemara asks: What are the circumstances of this case, i.e., how is this bird that killed a person now resting on its eggs? If this is a case where its verdict of execution was issued,

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קלח - ב

אלמא, מוכח מהרישא, כי מתנות דכהן לא מזבין איניש. כי אין המוכר רוצה להפקיע מצוותו לתת מתנות. ^[22] הכא נמי לגבי מתנת ראשית הגז, מתנות דכהן לא מזבין איניש. ומסתבר שהשאיר בידו גם את "ראשית הגז", על גיזת הלוקח. הלכך, אם שייר המוכר, המוכר חייב, דאמר ליה לוקח: מתנה דכהן - גבך היא ולא קניתיה ממך. לא שייר - לוקח חייב, שהרי קנה את כל הצאן עם ראשית הגז. ואינו יכול לתבוע מהמוכר שיחזיר לו דמים בשווי ראשית הגז. דאמר ליה מוכר: מתנה דכהן לא זבני לך! וכל מעותיך היו תשלום בעד הגיזה הנותרת.

הדרן עלך פרק ראשית הגז

הערות

^[22] רש"י פירש שראיית רבא מהרישא שמכר לו סתם, ומסתמא לא מכר את המתנות, ולפיכך אין המוכר מנכה לו את דמי המתנות שלא נטלן מעולם. ולכן בראשית הגז מסתבר שהמוכר הניח את המתנות בידו, ולכן עליו לתת ראשית הגז גם על חלק הלוקח. ואף על פי שבמתנות מתחייב בעת השחיטה קודם שמכרן לישראל ואילו בראשית הגז לא התחייב עד שנגזזה ביד הישראל שלקחה, סבר רש"י שאין רבא מחלק בין הפקעת מצוה שכבר חלה עליו למצוה העתידה לחול. ויתכן שהכרחו לבאר כך, הוא משום שרבא סבר שהמוכר חייב אפילו אם לא התחיל לקצור או לגזוז. אולם תוס' ביארו שהראיה מהסיפא, שהלוקח במשקל אינו רוצה לקנות את המתנות, וכן לוקח המשייר גז אצל המוכר, אינו רוצה לקנות את ראשית הגז, וכיון שהשיור מצד הלוקח אין סברא לחלק את המצוה שחלה כבר על המוכר או כך עתידה לחול. ואולי הרמב"ם למד כתוס', שחיוב השיור אינו מצד האיסור למוכר להפקיע המצוה, אלא מצד הלוקח שאינו רוצה לקנות מתנות, וכיון שפסק כרבא חילק בין פאה לראה"ג, שרק מתנות כהונה שחיובם בבהמה אין הלוקח רוצה לקנות אפילו קודם שחלו. אך מתנות עניים שאינם חלים בקמה עד שיתחיל לקצור, מסכים הלוקח לקנותם. וצ"ע. והחזו"א [רי"ד לתוד"ה אלמא, נדפס בטעות בתחילת שילוח הקן] כתב שנחלקו אם כוונת רבא שהמוכר חייב את עצמו ע"י השיור, וכתנאי שהתנה עם הלוקח שישאר הגז ברשותו בשביל חיוב ראשית הגז [כמבואר בע"א הערה 18] וזו דעת רש"י שמצד השיור עצמו אינו חייב אילולי נחשב כתנאי. אך תוס' סברו שגם לרבא המוכר חייב בראשית הגז מדינא, כי מה שגוזז הלוקח נחשב כגזיזה בשליחות המוכר וחייב כאילו גוזז בעצמו. והיה הגז והצאן של אחד. ולכן כשמכר חלק מסתבר שהניח חלק בידו כדי לתת ראשית הגז. אך כשמכר הכל ולוקח בר חיובא חייב הלוקח ליתנם כי מתנות הכהן בידו [וידע שהמוכר יצטרך ליתנם וכמתנות זלו"ק] ונמצא שהוא גוזז גיזה המחויבת, וחל עליו חיוב מצד המוכר, [אך אינו חיוב של הלוקח עצמו, כי הצאן של ישראל וכן אם מכר לנכרי שאינו בר חיובא לא חל חיוב אף על המוכר].

פרק שנים עשרה - שילוח הקן

מתניתין:

שילוח ^[1] הקן ^[2] נוהג בארץ ובחוצה לארץ, בפני הבית, בזמן שבית המקדש קיים, ושלא בפני הבית.

ונוהג בחולין דווקא, אבל לא במוקדשין.

חומר יש בכיסוי הדם משילוח הקן, שכסוי הדם נוהג בחיה ובעוף, במזומן ובשאין מזומן [כפי שיבואר להלן במתניתין], ושילוח הקן אינו נוהג אלא בעוף ולא בחיה, ואינו נוהג אלא בשאינו מזומן.

איזהו שאינו מזומן? כגון אווזין ותרנגולין שברחו מהבית וקננו בפרדס, ואינן חוזרות משם מעצמן, וכיון שיכולות לברוח משם, לא חשיבי מזומן לו וחייב. אבל אם קננו בבית, וכן יוני הרדיסאות [יבואר בגמרא] שדרכן ליגדל עם בני אדם - פטור משילוח, משום דהוי מזומן.

עוף טמא - פטור מלשלח כדיליף לה בגמרא.

עוף טמא הרובץ על ביצי עוף טהור, וכן עוף טהור רובץ על ביצי עוף טמא - פטור מלשלח כדיליף בגמרא.

קורא זכר שהוא עוף טהור, ודרכו לרבוץ על ביצי עופות אחרים, רבי אליעזר מחייב בשילוח, וחכמים פוטרין. וטעמא מפרש בגמרא.

גמרא:

רבי אבין ורבי מיישא מפרשי להנך מתנייתא דכיסוי הדם, אותו ואת בנו, גיד הנשה, הזרוע והלחיים, ראשית הגז, שלוח הקן, כדלהלן:

חד מינייהו אמר: כל היכא דתנן בהנך מתנייתא דנוהגין בארץ ובחוצה לארץ - שלא לצורך הוא, שהרי אינן חובת קרקע אלא חובת הגוף, ומהיכא תיתי לפטור בחוץ לארץ? לבד מראשית הגז, דבהא איכא חידוש: לאפוקי מדרבי אלעאי דאמר דראשית הגז אינו נוהג אלא בארץ, דיליף לה מתרומה [והוא הדין דמתניתין דמתנות נשנית לצורך דהא יליף לה מראשית הגז].

וחד אמר: כל היכא דתנן בהנך מתנייתא דנוהגין בפני בעל הבית ושלא בפני הבית - שלא לצורך הוא, לבד ממתניתין דאותו ואת בנו, דבהא איכא חידוש, דסלקא דעתך אמינא, הואיל ובעניינא דקדשים כתיב דינא דאותו ואת בנו, נימא: בזמן דאיכא קדשים - ננהוג האי דינא, אבל בזמן דליכא קדשים - לא ננהוג, קא משמע לן.

ותרוויהו, רבי אבין ורבי מיישא, אמרי: כל היכא דתנן בהנך מתנייתא שנהגו בחולין ובמוקדשין, לצורך הוא.

לבד מגיד הנשה, שהרי פשיטא, דבר פשוט הוא, שהוא נוהג במוקדשין, מהטעם: וכי משום דאיקדש, פקע ליה איסור גיד הנשה שהיה עליו קודם מיניה!?

ותמהינן: וכי לאו אוקימנא לההיא דתנן בגיד הנשה שנוהג אף במוקדשין, בולדות קדשים, אשר לגביהם סלקא דעתך אמינא, כיון שאיסור מוקדשין קדם, לפי שיצירת הולד קודמת ליצירת הגידין, והוה אמינא שלא ליחול איסור גיד הנשה על איסור מוקדשין משום שאין איסור חל על איסור, קא משמע לן שבכל זאת נוהג.

ואם כן, הרי צריכא למימר שנהגו במוקדשין?

ומהדרינן: ומאי טעמא אוקימנא בולדות קדשים, לאו, האם לא משום דקשיא לן, לא ליתני לה, כי שלא לצורך הוא?!

ועל כך אמרו רבי אבין ורבי מיישא כי מעיקרא נמי לא תקשי לך. כי היות דאיכא מילי טובא דתני שלא לצורך אגב חד מילתא שלצורך הוא, הכא נמי, איידי דתנא "בחולין ובמוקדשין" לצורך, תנא ליה נמי בגיד הנשה, אף על גב דשלא לצורך הוא.

שנינו במשנתנו: בחולין אבל לא במוקדשין.

והוינן בה: אמאי לא נהוג מצות שילוח הקן במוקדשין? ^[3] ומבארינן: דאמר קרא "שלח תשלח את האם" - במי שאתה מצווה לשלחו דווקא, יצא זה, צפור המוקדשין, שאי אתה מצווה לשלחו, אלא להביאו לידי גזבר.

אמר רבינא: הלכך, עוף טהור שהיה בבית, שהרג את הנפש, ואחר כך ברח, ונמצא בקן בדרך, פטור משלוח. מאי טעמא? דאמר קרא "שלח תשלח את האם" - במי שאתה מצווה לשלחו. יצא זה שהרג את הנפש, שאי אתה מצווה לשלחו אלא להביאו לבית דין! ^[4]

הערות

^[1] הרמב"ם במורה נבוכים [ג מח] כתב שטעם מצות שילוח הקן היא כמו שנצטוונו שלא לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד, משום שגם לבעלי חיים יש צער בשחיטת בנם לעניהם, ואף ששנינו [בברכות לג: ועוד] שהאומר "על קן צפור יגיעו רחמיך" משתקין אותו - ואמרו בגמרא, דהיינו, משום שעושה מדותיו של הקב"ה רחמים ואינן אלא גזירות, אך להלכה אין הלכה כמשנה זו, כי היא כדעת הסובר שאין טעם למצוות, אך האמת היא כדעת האומרים שיש בכל מצוה טעם, וכן משמע במדרש רבה דברים ו א] עי"ש. וראה לשונו בהלכות תפילה [פ"ט ה"ז] ובפיה"מ לברכות [פ"ה מ"ג] ובתוי"ט שם, ובמלחמות ה' להרמב"ן [חולין עט.] ובתוס' במגילה [כה. ומהרש"א שם] ובברכי יוסף יו"ד [ט"ז ב']. והרמב"ן [דברים כ"ב ו'] נקט שציוונו בשילוח הקן כדי שלא נתאכזר, ואין הטעם משום רחמנות על בעלי החיים, כי אילו כן היה אוסר השחיטה, ולכן אמרו ש"אינם רחמים אלא גזירות", דהיינו, שאינו מרחם במצוות אלו על בעלי החיים, אלא מלמדנו מדת רחמנות ושלא נתאכזר, [וכן כתב בכל בו קי"א וראה גם באבן עזרא שמות כ"ג י"ט], וראה שם טעם נוסף על פי סוד ממדרש רבי נחוניא בן הקנה. ובחינוך [תקמה] כתב שמצוה זו ניתנה כדי ללמדנו שהשגחת ה' על בעלי חיים היא השגחה כללית על קיום המין, ואינה כהשגחתו על בני האדם שהיא השגחה פרטית, [וכדעת הרמב"ם במו"נ ג' י"ז, ראה רבינו בחיי בראשית יח יט] ולפיכך התיר שחיטתם לצורך האדם, אך לא לשחטם אב ובנו או נטילת אם ובניה יחד. וכשיתן דעתו על השגחת ה' לקיום המינים יזכה גם הוא שיפנה אליו ה' לטובה ויקיים אותו. ראה שם באורך. וראה ברבינו בחיי שכתב כעין זה, ונקט שלטעם זה חיוב שילוח הוא רק בביצים שלמות, וראה בסוף הפרק בענין שכר מצוה זו. ורבינו בחיי כתב טעם נוסף, שמתוך צער האם על בניה מתעוררים רחמי שמים להשפיע שפע רחמים על כל העולם, ומקור דבריו מתיקוני זוהר [ו'] וזוהר חדש [רות] הביאום הש"ך בפירושו על התורה וביסוד ושה"ע [שער הכולל פ"ב] וראה בביאור הגר"א למשלי [ל יז] ובאמרי נועם [ברכות לג:] שהעלה מדברי הזוהר כי שילוח הקן הוא אכזריות, וזו כוונת הגמרא שאין מידותיו רחמנות אלא גזרות, והיינו שהקב"ה מלא רחמים אך מצוה זו אין בה רחמים. עי"ש. ובחוות יאיר [ס"ז] הובא בפתחי תשובה [יו"ד רצב] כתב שחיוב שילוח הקן הוא אפילו אם אין לו צורך בבנים, ובשם חכם צבי הביא שעובר בעשה אם אינו משלח וטעמם על פי טעם הזוהר שבשילוח הקן מעורר רחמים על ישראל ובפשטות נראה שלדבריהם נאמרו שתי מצוות בשילוח הקן, עצם מצוות השילוח והיא מצוה חיובית, ואיסור נטילת הבנים ללא שילוח, אך הגר"ח קנייבסקי כתב [במכתב שבמשמר הלויים ס"ס נ"ג] שפירשו לא תקח האם בעודה רובצת על הבנים, עי"ש. והביא עוד, שיש שכתבו שהנמנע מצות שילוח דינו כנמנע ממצוות ציצית שנענש עליה בעידן ריתחא, וראה ברכי יוסף [יו"ד שם] בשם האר"י להשתדל לקיים מצוה זו. אך ראה להלן [קל"ט:] שמיעט קרא שאין צריך לחזר אחרי קן בהרים וגבעות, ועיין חזו"א [יו"ד קעה ב'] שהוכיח מכך שאין חיוב לשלח אף אם פגע בקן, וראה עוד בשל"ה פרשת כי תצא, ובמגילת ספר [לאוין ק"נ] שאינו חייב בשילוח אלא כשרוצה ליקח הבנים, אך גם נטילתן לצורך מצוה נחשבת צורך. ובחתם סופר [או"ח ק'] כתב שאם אינו צריך את הבנים, לא רק שאין לו מצוות שילוח אלא מעשה אכזריות הוא, ולא כתב הרמב"ן שאין רחמי ה' על בע"ח אלא באופן שנשחטים ונלקחים לצורך האדם, [ולדבריו מה שאמרו "שאינם רחמים" היינו שבמקום צורך אין חיוב רחמים, ומביאור הרמב"ן ל"מ כן וראה להלן [קמא. במשנה] לענין חיוב נטילת הבנים מהקן]. ולפי זה לכאורה אין ענין להשתדל לקיים מצוות שילוח, כי אין שילוח לקיום המצוה נחשב לצורך האדם, אך מדבירו להלן [קמ"ב. ד"ה ומה] משמע שצורך מצוה נקרא צורך, וצ"ע. וראה בדרכי תשובה [א' סס"ק א'] שדן כעין זה לגבי השתדלות לקיים מצוות שחיטה. ועיין במנחת שלמה [סוף ח"ב] שהוכיח מתוס' בקידושין [לב.] שאין חיוב לשלח אלא כשרוצה ליקח הבנים, עי"ש. וראה עוד במקנה [קידושין מ.] ובאבני נזר [או"ח תפ"א].

^[2] בחינוך [תקמ"ה] כתב שילוח הקן - לשלח האם מן הקן. והסמ"ג כתב "לשלח את הקן" והיינו כמו שפרש"י [בשמות ט' כ"ט] כצאתי את העיר - מן העיר. [ומשמע שהקן היינו האפרוחים ולא האם, וראה קלט. הערה 3]. אולם הגרי"פ פערלא על הרס"ג [ל"ת קל"ז] כתב שהביאור הוא "שילוח [האם] שמתיר את הקן" וראה בנחל איתן [ה' ג' ??] שהביא שיטות ראשונים ואחרונים אם לברך "על שילוח הקן" או "לשלח הקן" אך ודאי אין לומר "לשלח מן הקן".

^[3] הקשו הראשונים [רמב"ן רשב"א ריטב"א ר"ן] איך סלקא דעתך שישלח את האם במוקדשין, והרי של הקדש היא, ותירצו שלולי המיעוט סלקא דעתך שאינו יכול ליטול את הבנים כיון שאסור לשלח את האם מפני שהיא הקדש, וקא משעמ לן שנוטל הבנים לעצמו אות האם נותן לגזבר. ובחזו"א [יו"ד רי"ד, לחולין קל"ט א'] כתב שגם בהקדש נוהגים מצוות, ולולי המיעוט היה הדין נותן שישלח ולא יביאנה לגזבר, [וראה להלן קלט. הערה 7], ולכאורה שלא כדברי הראשונים הנ"ל שלולי קרא היה אסור לשלחה, וממילא היה אסור ליטול הבנים, ואולי זו כוונת הרמב"ן שכתב תירוץ נוסף "שלא יקח אם על הבנים אפילו לדבר מצוה", וראה בשיח השדה [ליקוטים ט'] שכתב הגר"ח קנייבסקי כי כוונת הראשונים דסלקא דעתך שלא יטול הבנים כדי שלא יתחייב בשילוח והוא אסור. [וראה להלן קלט. ביאורו בדברי הר"ן]. ומדברי החוות יאיר הנ"ל מוכח שהבין כי נידון הגמרא רק לגבי היתר נטילת הבנים ללא שילוח, שהרי לגבי חיוב מצוות שילוח פשיטא לן שאי אפשר לקיימה בהקדש, והיא מצוה בפני עצמה אף כשאינו רוצה ליטול הבנים, וראה באור שמח [פ"ג מיו"ט ה"ח] שדקדק מדברי הרמב"ן והריטב"א בקידושין [לד.] כדעת החוות יאיר, שכתבו שם כי בשילוח הקן הלאו מחזק את העשה. [והיינו הלאו של נטילת האם, שאינו קיים אלא במקום עשה דשילוח, אך האיסור ליטול הבנים יש לדון שיחול אף כשאין מצוות שילוח באם]. ומה שנקטו הראשונים הנ"ל שאסור מן התורה ליטול את הבנים כשאינו משלח את האם, [לכל הפחות באגופן שיכול לשלח האם], כתבו הבית יוסף [חו"מ רי"ג] והמנחת חנוך [תקמ"ה] שדעת הרמב"ם [פכ"ג ממכירה ה"י] שהוא רק איסור מדרבנן גזירה שמא יטול האם על הבנים. [ויש לבאר דבריו באופן אחר, שגזירת חכמים היא שלא תקנה לו החצר את הגוזלות, משום איסור דאורייתא של לא תקח, עי"ש וראה בשטמ"ק ב"מ קב. בשם הראב"ד. ובש"ם יו"ד רצ"ב ס"ק י"ד שפסק בספק לחומרא, וצ"ע. ועיין בדף קמ: הערה 4 ובדף קמא: הערה 8].

^[4] הרמב"ם [פי"ג משחיטה ה"כ-כא] כתב: המקדיש עוף לבדה"ב ופרח מודו וכו' ומצאו רובץ על האפרוחים או על הביצים, נוטל הכל ומביאו לידי גזבר שאין שילוח האם נוהג במוקדשין שנא' ואת הבנים תקח לך ואלו אינן שלך, עוף שהרג את הנפש פטור מפני שהוא מצווה להביאו לבי"ד. ומשמע מדבריו שחלוק הפטור בעוף שהרג שנלמד מ"שלח תשלח", ואינו אלא פטור מהעשה לשלח, אך אסור ליקח האם על הבנים, משא"כ בקדשי בדק הבית שהתמעט מ"תקח לך" ונפטר גם מהלאו ויכול לקחתם כלם ולהביאן ליד גזבר. ולהלן [קלט. הערה 8] יבואר שהרמב"ם סבר כי רק קדשי בדק הבית נפטרו משילוח מצד הקדושה שבהן, אך קדשי מזבח פטורין רק משום שצריך להביאן ליד גזבר, [ובדעת שמואל] וגם בפירושי המשניות העמיד את המשנה דוקא בקדשי בדק הבית, ונמצא שאין צורך לדרשת שלח תשלח להתיר לקיחת האם על בנים [כמבואר בהערה הקודמת] כי קדשי בדה"ב נלמדו מ"תקח לך", ואולי קדשי מזבח באמת לא נפטרו אלא מחובת שילוח, אך אסור ליטלם על בנים.

אלמא [מכאן] שמתנות של כהן לא מזבין איניש [אין אדם מוכר], כלומר, אינו יכול למכור, הכא נמי [כאן גם כן] מתנות של כהן לא מזבין איניש [אין אדם יכול למכור]. הלכך [על כן]: אם שייר המוכר — הרי המוכר חייב, דאמר ליה [שאמר לו] הלוקח: מתנה של הכהן גבך [אצלך] היא, אבל אם לא שייר שום דבר לעצמו — לוקח חייב, דאמר ליה [שאומר לו] המוכר: מתנה של הכהן לא זבני [מכרתי] לך, אלא אתה צריך להפריש אותם משלך.

א משנה דין שילוח הקן האמור בתורה נוהג בין בארץ ובין בחוץ לארץ. וכמו כן נוהג דין זה בין בפני הבית (בזמן שבית המקדש קיים) ובין שלא בפני הבית. ואולם נוהג דין זה דווקא בעופות של חולין אבל לא בעופות המוקדשין. ומציינים: יש חומר (חומרה) בדין כסוי הדם מדין שילוח הקן, שכן דין כסוי הדם נוהג גם בחיה וגם בעוף, בין שהיה בעל חיים זה מזומן לו, שגדל ברשותו, ובין שאין מזומן לו. ואילו דין שילוח הקן אינו נוהג אלא בעוף בלבד ולא בחיה, וכן אינו נוהג אלא בשאינו מזומן.

ומפרטים: איזהו (מיהו המוגדר) שאינו מזומן? כל עופות, ואפילו אלה שהם עופות ביתיים כגון אווזין ותרנגולים שברחו מן הבית וקננו בפרדס, שנחשב כמי שאינו מזומן, שכן יכול הוא לפרוח משם. אבל אם קננו בבית, וכן יוני הרדסיאות (סוג יונים הגדל בבתי אדם) — הרי אלה נחשבים כמזומנים, ולפיכך הריהו פטור משילוח האם. וכן אם היה זה עוף טמא — הוא פטור מלשלח את האם. ואף אם היה זה עוף טמא הרובץ על ביצי עוף טהור, וכן עוף טהור הרובץ על ביצי עוף טמא — פטור מלשלח את האם. סוג העוף הנקרא קורא, שדרכו של הזכר שגם הוא דוגר על הביצים, כדרכה של הנקבה — ר' אליעזר מחייב לשלח את הקורא הזכר, וחכמים פוטרין.

ב גמרא שנינו במשנתנו וכן בכמה פרקים קודמים ביטויים זהים בדינים אלה שהם נוהגים בכולם, "בארץ ובחוצה לארץ"; "בפני הבית ושלא בפני הבית"; "בחולין ובמוקדשין", ועל כך אמרו ר' אבין ור' מיישא, חד [אחד] מהם אמר כי כל היכא דתנן [מקום ששנינו] במשניות הללו שנוהג הדין האמור בהם בארץ ובחוצה לארץ — הרי זה שלא לצורך. כיון שמצוות אלה אינן חובות הארץ אלא חובות הגוף, שברור שנוהגות אף בחוצה לארץ. לבד [חוץ] ממה ששנינו בענין ראשית הגז, שהיה צורך לשנות כן, כדי לאפוקי [להוציא, לשלול] מדעת ר' אלעאי, שאמר כי דין ראשית הגז אינו נוהג אלא בארץ בלבד.

וחד [ואחד] מהם אמר כי כל היכא דתנן [מקום ששנינו] במשניות הללו את הלשון "בפני הבית ושלא בפני הבית" — הרי זה שלא לצורך, שהרי חובות הגוף הן, וברור שהן נוהגות אף לאחר החורבן. לבד [חוץ] מאיסור "אותו ואת בנו", שנצרכה לשון זו בעניינו, שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] כי הואיל ובענינא [ובענין, בפרשת] קדשים כתיב [נאמר] איסור זה (ויקרא פרק כב), מעתה יש לומר כי דווקא בזמן דאיכא [שיש] קדשים, כשבית המקדש קיים — ננהוג [ננהג] באיסור זה, ואולם בזמן דליכא [שאין] קדשים, בעת שאין בית המקדש קיים — לא ננהוג [לא ננהג] איסור זה, לכך קא משמע לן [התנא משמיע לנו] שנוהג איסור "אותו ואת בנו" אף בזמן שאין בית המקדש קיים.

ותרוייהו אמרי [ושניהם אמרו] כי כל היכא דתנן [מקום ששנינו] במשניות הללו "בחולין ובמוקדשים" (בדין "אותו ואת בנו" ובדין גיד הנשה) — הרי זה לצורך, שכן לא היינו יודעים כי נוהג דין זה אף במוקדשים אלמלא השמיעתנו כן המשנה, לבד מגיד הנשה, שלא היה צורך להשמיענו שנוהג אף במוקדשים, שהרי פשיטא [פשוט] שכן הוא! וכי משום דאיקדש פקע ליה [שהוקדש פקע לו] איסור גיד הנשה מיניה [ממנו]?

ומקשים: ולאו אוקימנא [והאם לא העמדנו] (לעיל פט,ב) את דברי אותה משנה שבענין גיד הנשה שהריהי עוסקת בולדות קדשים, ובאלה איסור מוקדשים קודם לאיסור גיד הנשה. והיה איפוא מקום לומר שאין נוהג בהם איסור גיד הנשה, שאין איסור חל על איסור, ונצרכה המשנה להשמיענו אף בגיד הנשה שהריהו נוהג במוקדשים!

ומשיבים: מאי טעמא אוקימנא [מה טעם העמדנו] את דברי המשנה בולדות קדשים? לאו [האם לא] משום דקשיא לן [שהיה קשה לנו] על דברי המשנה שלא ליתני [שלא ישנה] כלל דין זה שנוהג בחולין ובמוקדשים, שהרי זה שלא לצורך. לכך אמרו ר' אבין ור' מיישא כי קושיה זו שהיתה קשה לנו על דברי אותה משנה מעיקרא [מתחילה] כשסברנו שמדובר בה בבהמה שהוקדשה נמי לא תקשי [גם כן לא יקשה] לך, שכן איידי דתנא [מתוך ששנה] התנא את הלשון "בחולין ובמוקדשין" לצורך (לענין "אותו ואת בנו") תנא נמי [שנה גם כן] לשון זו שלא לצורך (לענין גיד הנשה).

ג שנינו במשנתנו כי מצות שילוח הקן נוהגת דווקא בחולין אבל לא במוקדשים, ושואלים: אמאי [מדוע] לא נוהגת המצוה אף במוקדשים? ומשיבים: שכן אמר קרא [הכתוב]: "שלח תשלח את האם" (דברים כב, ז) — אין המדובר אלא במי (בעוף) שאתה מצווה לשלחו, יצא (התמעט) זה העוף המוקדש שאי (שאין) אתה מצווה לשלחו אלא להביאו לידי גזבר.

אמר רבינא: הלכך [משום כך], לפי נימוק זה, עוף טהור שהיה בבית ויש לו בעלים, שהרג את הנפש, והריהו עתה חייב מיתה — פטור משלוח, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? שכן אמר קרא [הכתוב]: "שלח תשלח את האם" — דווקא במי שאתה מצווה לשלחו, יצא זה העוף שהרג שאי אתה מצווה לשלחו אלא להביאו לבית דין. ושואלים: היכי דמי [כיצד בדיוק היה דבר זה] לגבי העוף שהרג והיה רובץ על הביצים? אי דגמר דיניה [אם שכבר נגמר דינו למיתה] —

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ואינו נוהג אלא בשאינו מזומן. וא"ת ליתני נמי חומר בכסוי הדם שנוהג בזכרים ונקבות ושלוח הקן אינו נוהג אלא בנקבות, י"ל משום דהא איכא ר' אליעזר דמחייב בקורא זכר.

גמרא: לבר מראשית הגז לאפוקי מדרב אלעאי. פרש"י ז"ל וה"ה דהוי מצי לומר ולבר ממתנות, אלא משום דבראשית הגז אמר ר' (אלעזר) [אלעאי] בהדיא וכבר כתבתי למעלא (קלו, ב) בפרק ראשית הגז דאינו מחוור, דאדרבה רישא דברייתא דרבי אלעאי במתנות פתח ברישא, אלא יש לפרש משום דנהוג עלמא כותיה דרבי אלעאי בראשית הגז נקיט ליה תנא לאפוקי מינה.

ומאי טעמא אוקימנא לה לאו משום דקשיא לן. ואם תאמר והא איצטריך לאשמועינן דולדות קדושים ממעי אמן קדשים, יש לומר אי משום הא לישמעינן בעלמא בלא גיד הנשה.

מוקדשין מאי טעמא לא. איכא למידק והיכי סלקא דעתך למימר דמשלח האם דהא של הקדש היא, יש לומר דהוה אפשר לומר דלא יקח הבנים כיון שאינו יכול לשלח את האם קמשמע לן קרא שלא תשלח פרט לזו שאתה מצווה להביא לידי גזבר.
ואיכא דקשיא ליה ותיפוק ליה מתקח לך פרט לזה שאי אתה יכול ליקח לעצמך כדמפקינן מינה לקמן (חולין קמ, ב) טהור רובץ על ביצי עוף טמא. ויש מתרצים דכי איצטריך קרא לקדשי מזבח שאין מועלין בהן ומדרבנן בלחוד הוא דאסרי ביציהן, אבל בשל בדק הבית שמועלין בהן לא צריך קרא, וברייתא לכולי עלמא בקדשי מזבח מיתוקמא, עוד נראה לי דנפקא מינה ביונה של הקדש הרובצת על ביצי חסיל דעלמא חייב לשלח כדאסיקנא לקמן.

פרק שילוח הקן
מתני' שילוח הקן נוהג בארץ ובח"ל וכו' ואומר בכיסוי הדם משילוח הקן שכיסוי הדם נוהג בחיה ובעוף וכו'. וכ"ת אמאי לא קתני נמי שכיסוי הדם בזכרים משא"כ בשילוח הקן: ואיכא למימר היינו דלא מתני ליה שהרי שילוח הקן נוהג לר"א בקורא זכר:

גמ' רבי אבין ור' מיישא חד אמר כל היכי דתנן בארץ ובח"ל שלא לצורך בר מראשית הגז דאיצטרך למתני לאפוקי מדר' אלעאי וכו': עד ולא תיקשי לך פי' דאלו לאשמעי' דולדות קדשים במעי אמו קדושים לא הוה האי דוכתיה וה"ל למתני בעלמא:

מוקדשין מאי טעמא לא איכא למידק והיכי אפשר דנהוג במוקדשין וכי יש לו לשלח מה שהוא הקדש ואפשר לומר משום דכתיב קרא שלח תשלח אח האם והדר את הבנים תקח לך. הוי אמינא גזירת הכתוב היא שכ"ז שלא ישלח האם שלא יקח את הבנים והכא כיון דלא מצי לשלח האם מפני שהוא של הקדש לא יטול את הבנים קמל"ן קרא שלח תשלח את האם פרט לזה שאתה מצווה להביא ביד גיזבר. ואיכ' דקשי' ליה אכתי תיפוק ליה מדכתיב תקח לך פרט לזה שאין אתה יכול ליטול בעצמך דאית בהו מעילה: וכדאמרי' לקמן בטהור רובץ על ביצי עוף טמא: ומתרצי' דכי איצטרך קרא היינו לקדשי מזבח דלית בהן מעילה מדאוריתא אלא מדרבנן הוא דאסירי בציהם אבל בשל בדק הבית שיש מעילה בבציהם מן התורה לא צריך קרא וברייתא לכ"ע בקדשי מזבח מתוקמא ואיכא דמפרשי דאיצטריך קרא להיכא שרובצת על ביצי חולין שאינו שלה וכגון יונה על ביצי חסיל דאמרי' לקמן דדכותי' בחולין חייב לשלחו וזה יותר נכון:

פרק שנים עשר בעזר הצור:

שלוח הקן וכו' כונת הפרק לבאר ענין מצות שלוח הקן על תכלית השלמות ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לארבעה חלקים:

הראשון לבאר שלוח הקן באיזה מקום נוהג ובאיזה זמן השני באיזה מין נוהג ובאיזה שבאותו המין השלישי לבאר אף במין שהוא נוהג בו איזה מפקיע מצוה זו ממנו ואיזה צד אינו מפקיע הרביעי בעונש העובר על מצוה זו זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו קצת דברים כמו שיתבאר:

והמשנה הראשונה אמנם תיוחד לבאר באיזה מקום ובאיזה זמן ובכלל זה אם בחולין אם במוקדשין ואמר על זה שלוח הקן נוהג בארץ ובחוצה לארץ בפני הבית ושלא בפני הבית בחלין אבל לא במוקדשין אמר הר"מ פי' אפשר שיהא זה במוקדשין כמו שאני אומר והוא שאם הקדיש עוף לבדק הבית והוא ברשותו ואחר כך עף ויצא מרשותו והיה מכירו ואחר כך מצאו רובץ על הביצים חייב להביא הכל על ידי גזבר שאינו נוהג במוקדשין זו הלכה היא שנאמרה בתלמוד והוא שאפשר להיות ואי אפשר זולתו כפי העיקר שבידינו שאין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו מוסף על מה שהתבאר בפרק הזה:

אמר המאירי מצות שלוח הקן נוהג בארץ ובחוצה לארץ בין בפני הבית ר"ל במציאות הבית וקיומו בין שלא בפני הבית בחולין אבל לא במוקדשין פי' בין בקדשי מזבח בין בקדשי בדק הבית כמו שיתבאר בגמ':

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:

עוף שהרג את הנפש ואחר כך הלך ונמצא על הקן והוכר שהוא הוא שהרג ונטל את הבנים פטור מלשלחו ואע"פ שלא נגמר דינו עדין שהרי מצוה להביאו לבית דין לדונו ליהרג:

בפרש"י בד"ה לבד מראשית הגז כו' דהא רבי אילעאי יליף מתנות מראשית הגז כו' משום דעלה אמר רבי אילעאי בהדיא כו' עכ"ל מפירושו זה נראה דלא הוה גרס לעיל בפ' ראשית הגז בברייתא אין מתנות נוהגין אלא בארץ אלא ראשית הגז גרס לחוד בברייתא ויליף ראשית הגז מתרומה בנתינה נתינה והדר יליף מתנות מראשית הגז דסגירת לישנא דתלמודא הוא לעיל לגבי בהמת שותפין וק"ל:

בד"ה לצורך דאותו כו' אבל לא במוקדשין לצורך כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה כל היכי דתנן כו' אם כן ה"נ המ"ל איפכא שלא לצורך כו' עכ"ל ונראה ליישב דנקט בכה"ג משום דהשתא כולהו הוו לצורך לבד מגיד הנשה ונקט בהנך דתני חולין ומוקדשין לצורך ומכ"ש בהני דתני בחולין ולא במוקדשין כפרש"י כולהו שלא לצורך לבד מאותו ואת בנו לא הוה מצי למפרך דבכל הני דקתני ולא במוקדשין ודאי דהוי לצורך כפירוש רש"י וק"ל:

בד"ה מאי טעמא אוקימנא לאו כו' ולדות קדשים במעי אמן כו' עכ"ל הכי הוה בעי למימר מעיקרא התם אבל במסקנא התם לא מתוקמא אלא כמ"ד בהוייתן הן קדושים ע"ש:

בד"ה יצא זה כו' פ"ה דטעמא משום דלא כו' לכולי עלמא ולא פליגי כו' עכ"ל כצ"ל קצרו בפירוש הקונט' דלפירוש זה היינו טעמא נמי בעוף שהרג הנפש ואהכי קשיא להו ועוד דמסיק כו' וכל זה אינו בפרש"י שלפנינו ומהרש"ל הביאו מפירוש ישן ע"ש:

בתוס' ד"ה אלמא מתנה דכהן וכו' כמו לא זבני וכו' טעמם של התוס' דמפרשי הכי משום דהא גמרא אהא דקתני מתני' דכי שייר המוכר חייב והלוקח פטור אתא לפרש ולומר דמשום הכי הלוקח פטיר משום דאמר לא לקחתי מתנותיו של הכהן על זה צריך להביא מההיא מתני' דמכור לי בני מעיה וכו' דהלוקח אינה קונה מתנותיו של כהן וכדאמר ה"נ כו' הלכך שייר המוכר חייב דאמר ליה לוקח כו' אלא הא דמסיים בסוף דאמר ליה מוכר מתנה דכהן לא זבני לך לא א"ש משום דאינו דבר והפוכו של מעלה דאדברי דלוקח קאי וגם לישנא דזבני לא יתיישב אמוכר וק"ל:

רש"י בד"ה וגבי ראשית כו' לאו מילתא היא והכא היא כדרבא כצ"ל והס"ד והד"א:

ד"ה זכר פטור מלשלח. כדיליף טעמא בגמרא. בגמרא ליתא שום לימוד ע"ז. רק רש"י בעצמו פי' לקמן בגמרא דהאם רובצת כתיב:

שילוח הקן וכו' חומר בכיסוי הדם. הקשו תוס' דה"ל למתני נוהג בזכרים ונקבות עיין יפה בס' תורת חיים. והו"מ למיתני' גיד הנשה נוהג בבהמה חי' ולא בעוף. וכיסוי הדם נוהג בחי' ועוף ולא בבהמה. אותו ואת בנו והזרוע ולחיים נוהג בבהמה ולא בחי' ועוף וכן בב"ח. ונוהג בעוף ולא בבהמה. וראשית הגז רק ברחלות:

ר' אבין ור' מיישא וכו' צ"ע ממ"ש תוס' ר"פ ג"ה דעכ"פ צריך להיות א' דוקא ואז מתני' כולהו אגב חד משום דכבר תני בכל הני אחריני ואי לאו דהוה תני כן בכל הני מתנייתא הכא לא הוה תני תני תרתי אגב חדא ואי לאו דהוה נמי חד באותה משנה דוקא לא הוה תני כל המשנה שלא לצורך אגב אחריני דהרי לא תנן בר"פ כל הבשר כן אע"כ כמ"ש תוס' שם וש"ס דהכא צ"ע ועיין בחידושינו ר"פ כל הבשר:

כל היכי דתנן בחולין ובמוקדשים מפירש"י משמע דכל דתנן דינא דחולין וכולל גם המשניות דתנן בהם אבל לא במוקדשים וכמ"ש מהרש"א. וכן מוכרח לפמ"ש תוס' כתובות ח' ע"א סוף ד"ה שהכל וכו' דבפחות משלשה לא שייך לשון כולהי והכא קאמר כל היכי דתני וכו' משמע טפי משנים:

אלא להביאו לגזבר עיין פי' הקונטרס שבתוס' וכן נראה לכאורה דהיכן מצינו שמי שלא נדר רק מוציא הקדש בשדה שמחוייב להביאו לגזבר כל אבידת אחיך ולא הקדש. אלא שמחוייב להציל מתקלת רבים אחרים שיבואו אחריו ולא יכירו שהוא הקדש ויבואו להנות ממנו ע"כ מצוה להביאו לגזבר משום תקלה ואין זה כמו שלח לתקלה בעלמא שהתקלה באה ע"י המשלח אלא הכא הוא לסלק התקלה. וא"ש נמי דאמר רבינא לפיכך וכו' דלא נימא פשיטא היינו הך אלא משום דהא ובערת הרע נמי אינו מצוה בשום מקום כיון שעדיין לא נגמר דינו. אלא להסיר תקלת המזיק עוף ההורג נפשות וש"ס מיירי מתקלת מכשול עבירה ורבינא מוסיף תקלת מכשול היזק גוף. וכן מוכרח מדאמר רבינא שהרג הנפש ולא אמר סתם עוף הנסקל וכולל גם רובע ונרבע אע"כ בהא לא אמר אלא במזיק רבים ולהתוס' ק' מנ"ל לרבינא למילף מהכא עוף שהרג הנפש דלמא באמת הכא הטעם משום שלח לתקלה דבר האסור בהנאה משא"כ בעוף שלא נגמר דינו ולא נאסר בהנאה אע"כ כמ"ש ע"ד פירש"י:

ובחי' ר"ן מייתי ק' בשם י"מ ליתי עשה ול"ת ולדחי עשה דובערת הרע מקרבך ותמה הר"ן על קושייתם. ולפע"ד ק' צריכא לפנים דוודאי אי הוה אמרינן שלא יזדקק כלל ליקח הבנים ולא יקיים עשה ול"ת כדי שלא יעבור על ובערת הרע לא הוה ק' מידי קושייתם. אבל איך נאמר קום ועבור על ל"ת ועשה וקח הבנים והבא האם לב"ד מהיכי תיתי נאמר כן. על זה תירצו ונ"ל כוונתם כיון דע"כ מתחייב לבער הרע א"כ ליתא בשלח תשלח וכל שישנו בשלח תשלח ישנו בלא תקח וכל שאינו בשלח תשלח ליתני' בלא תקח ואין כאן לא לאו ולא עשה. וזה לא שייך אלא בעשה המוטלת על עוף זה דוקא להביאו לב"ד או לגזבר ע"כ ליתא בשלח ולא בלא תקח אבל עשה שאין על העוף כגון לטהר מצורע לא שייך זה והבן. ומדברים אלו מוכח דלא כחו"י סי' ס"ז די"ל אפי' אינו רוצה בבנים מחוייב לשלח האם ובחי' ר"ן כאן מבואר דליתא ע"ש:

לקיומא בי' ובערת הרע מה שק' מכאן אה"ה פ"י מנזקי ממון הל' ז' כתבתי לקמן ק"מ ע"א:

דף קל״ח ע״ב משנה שילוח הקן נוהג וכו׳ בחולין אבל לא במוקדשין ופרש״י בגמ׳ מפרש היכי דמי מוקדשין. ור״ל דמפרש איזה מציאות איכא דיהי׳ שייך מצות שה״ק במוקדשין ויפטור, משום דבעי להביאו לידי גזבר ולא לשלחו, וכדפריך אח״כ הש״ס בדף הסמוך הני מוקדשין היכי דמי. אבל אין לפרש אבל לא במוקדשין משום דבאמת ליכא מציאות שיתחייב במוקדשין. דהרי לא משום מוקדשין אינו חייב אלא מטעם אחר וכדמפרש בגמ׳ ודו״ק.

ע״ש חומר בכה״ד משה״ק וכו׳, ולכאור׳ מה ענין כסה״ד לשה״ק עד שהתנא מעמיד זה כנגד זה. אבל ניחא לפי מה שכתב הרמב״ן ז״ל בפ׳ כסה״ד דהטעם ג״כ מצד אכזריות כי אין לאדם לשפוך דם בע״ח גם לצרכו, ובקושי התירה התורה אכילת בשר לאדם, ובשר בהמה על הרוב נזרק הדם על המזבח ומשולחן גבוה קזכי בבשר לאכול, וחיה ועוף שאין במינו זולת תורים וב״י שמקריבים ציותה התורה עכ״פ לכסות דם הנשפך מהם עיי״ש. וא״כ הוא דומה מצות כסה״ד בטעמא למצות שה״ק שהוא ג״כ מצד שלא נתאכזר ליקח ולאכול האם על הבנים, וכמש״כ ג״כ הרמב״ן ז״ל במקומו. ולכן קאמר דכסה״ד נוהג בין במזומן ובין באינו מזומן, אבל שה״ק רק באינו מזומן, והא דקאמר דשה״ק אינו נוהג אלא בעוף ולא בחיה, ולכאור׳ איך שייך שה״ק בחיה, אבל ר״ל דבחיה לא הקפידה התורה לשפוך דם דחיה ובניה בב״א, כי אוא״ב לא אסרה התורה אלא בשור ושה, ושה״ק הוא כעין אוא״ב, וכאשר מדמה הש״ס לעיל דף ע״ח ע״ב. ועל מה שהקשו התוס׳ דליתני חומר בכסה״ד דנוהג בין בזכרים בין בנקבות, ושה״ק אינו נוהג אלא בנקבות כתב הלב ארי׳ ז״ל דאין זה קולא בשה״ק, דכיון דמצוה בשנים אם ובנים הא אב ובנים ליכא בעופות. ותמהני עליו הרי אם רובצת על ביצי עצמה דוקא, הלא גם על ביצי חברתה נמי, וא״כ אם אירע שעוף זכר רובץ על ביצים הי׳ אפשר במצות שה״ק, ומ״מ פטור דבעינן נקבה דוקא ולא זכר ודו״ק.

ע״ש גמ׳ במוקדשין אמאי לא, דאמר קרא שלח תשלח את האם במי שאתה מצווה לשלחו, יצא זה שא״א מצוה לשלחו אלא להביאו לידי גזבר. התוס׳ הביאו בשם רש״י דטעמא משום דלא אמרה תורה שלח לתקלה. והקשו דלישנא לא משמע הכי ור״ל דהוול״ל כל שאתה רשאי לשלחו יצא זה שאינך רשאי לשלחו לתקלה. ויותר הי׳ להם לתמוה, דלמה מביא קרא דשלח תשלח לזה, דבלא שום דרשה מקרא, הוול״ל דמוקדשין לא, דלא אמרה תורה שלח לתקלה. ועוד זאת דלפירושם דפשטי׳ דקרא קדריש, דמשמע דבמידי דיכול לשלחו ולא במה דמצוה להביאו ליד גזבר סכ״ס למה לי האי דרשה כיון דגם איסורא איכא ומסתמא לא אמרה תורה שלח לתקלה. אבל מה שנראה לפע״ד דבלא״ה קשה למה לא נימא בקדשי בה״ב, דיפרקנהו וישלחנו וכאשר פריך כן בריש פרק רה״ג, ליפריק וליתיב ה״נ ליפרק ולשלח, ולכן צריך גם כאן דרשה לאפוקי שלא מחויב ליפרק תחילה וקדרש שפיר משלח תשלח שהמקור בחיבור הציווי מורה שעומד לשילוח ולא להביאו תחלה ליד גזבר או בעצם או לפדותו, ואי דנימא שישלחנה אף שהוא הקדש, ע״ז כתב רש״י ז״ל דפשיטא דלא אמרה תורה שלח לתקלה, אבל הדרשה בעינן דלא נימא ליפרק ולישלח, ומיושב שפיר דבעוף הורג את הנפש סגי לי׳ בהא דמצווה להביאו לבי״ד בלי דאית בי׳ שלח לתקלה, דבהקדש באמת ליכא עליו שאינו בעליו, לא מצות פדיי׳ ולא מצוה להביאו ליד גזבר אלא משום מצות שה״ק קאמר דהי׳ עליו מצוה לפדותו כדי לקיים מצות שה״ק כמו ברה״ג אי לאו קרא דמחוסר פדיי׳ ודו״ק.

משנה חומר בכסוי הדם וכו'. עמ"ש לעיל בריש פרק כסוי הדם ועמ"ש הרב מהר"י איסקאפא בחידושיו דף ל"ב ודוק בדבריו:

דין במקומות שנהגו שפטורים מראשית הגז אין לו ליתן לכהן ומ"מ במתנות כבר כתבתי שראוי להחמיר בבהמות שלו:

כתב הרא"ש בסיום הפרק וז"ל ואע"ג דאמר ר"נ ב"י האידנא נהוג עלמא כר"א בראשית הגז ופרשינא דה"ה במתנות הא האריכו רבנן בהלכותיהן משום דר"נ ב"י לא פסק בהדיא הלכתא אלא אמר דנהוג עלמא הכי ואי איכא דוכתא דלא נהוג שידעו הלכו' א"כ משמע מדבריו במקום שנהוג כותיה לא צריכין לידע הלכותיהן ואף שלכאורה היה ראוי לידע הלכותיהן בכ"מ כדי שאם יבא להחמי' ולצאת ידי מצות נתינה שידע איך יעשה המצוה כהלכת' ובפרט לפי דברי רש"י אשר כ' בתשובה והמרדכי הביאה וז"ל נאמנין עלי דבריכ' מי ימחה ביד הנותנין כל הנותן תע"ב אלא נהגו העם כר"א דכש' שפטר מראשית הגז בזמן הזה ה"ה מתנות דחד טעמא הוא דגמרינן נתינה נתינה מתרומה והנותן יטול שכר דכל היכא דאמרינן נהגו לא מיבעיא דלא דרשינן לה בפירקא אלא אפי' אורויי לא מורינן ואי עביד לא מהדרינן בהו ע"כ אלא שדעת הרא"ש אינו כן אלא פסקו הלכותיהן מדאמר נהוג עלמא כתלתא סבי כו' וכיילינהו בהדי הדדי ש"מ שכך נמנו עליו במקומות שנהגו לפסוק הלכה כמות' נגד כל האמוראים שהיו חולקים עליהם כמ"ש לעיל וכ"נ דהא קאמר נמי כר' יאשיה בכלאים כו' והתם לא מנהגא הוא הלכות פסוקות הן ומ"ה כל הבא לנהוג ולחייב עצמו בדבר שפטרוהו חכמים כגון מקומות שנהגו נקרא הדיוט כדאיתא בירושלמי כל הפטור מן הדבר ועושה נקרא הדיוט ומ"מ במתנות כתבתי כבר שראוי להחמיר ולנהוג מתנות בבהמות של עצמו:

הדרן עלך ראשית הגז

דין שלוח הקן נוהג בארץ ובחוצה לארץ בחולין אבל לא במוקדשין שאם הקדיש עוף לבדק הבית ופרח מידו ומכירו ומצאו רובץ על אפרוחים או על בצים לוקח הכל ומביאם לגזבר ומיירי באומר תרנגולתא זו אבל אם אמר הרי עלי וברחה פקעה קדושתה אווזין ותרנגולין של חולין שמרדו בבעליהן וברחו להם הרי הם הפקר והמחזיק בהם זכה ועוף טהור שהרג את הנפש פטור משלוח קן אפילו לא נגמר דינו:

שלוח הקן נוהיג בארץ ובחוצה לארץ בפני הבית ושלא בפני הבית בחולין אבל לא במוקדשין ופריך בגמרא מוקדשין אמאי לא דאמר קרא שלח תשלח את האם במי שאתה מצוה לשלחו יצא זה שאי אתה מצווה לשלחו אלא להביאו לידי גזבר אמר רבינא הלכך עוף טהור שהרג את הנפש פטור משלוח מ"ט דאמר קרא שלח תשלח את האם במי שאתה מצווה לשלחו יצא זה שאי אתה מצווה אלא להביאו לב"ד לא מבעיא היכא דגמר דיניה בר קטלא הוא אלא אפי' היכא דלא גמר דיניה משום דבעי לאתויי לבי דיני לקיומי ביה ובערת הרע וכן הלכה ופריך הני מוקדשין ה"ד אילימא דה"ל קן בתוך ביתו ואקדשיה מי מחייב כי יקרא קן צפור פרט למזומן אלא דחזא קן בעלמא ואקדשיה ומי קדוש איש כי יקדיש את ביתו קודש אמר רחמנא מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו אלא דאגבינהו לאפרו' ואקדשיהו והדר אהדרינהו האי אפי' בחולין נמי לא מיחייב דתניא נטל את הבנים והחזירן לקן ואח"כ חזרה האם עליהן פטור מלשלח אלא דאגבהה לאם ואקדשיה והדרא מעיקרא איחייב ליה בשלוח מקמיה דאקדשיה דתניא ר"י בן יוסף אומר הקדיש חיה ואח"כ שחטה פטור מלכסות שחטה ואח"כ הקדישה חייב לכסות שכבר נתחייב בכיסוי קודם שיבא לידי הקדש רב אמר במקדיש פירות שובכו פירש גוזלות שראוין להקרבה דהא בני יונה כתיב ושמואל אמר במקדיש תרנגולתו לבדק הבית ומרדה ומסיק דבהכי פליגי דרב סבר דוקא פירות שובכו דקדשי מזבח נינהו וכיון דקדשי קדושות הגוף לא פקע' קדושתייהו אכל בקדיש תרנגולתו לבדק הבית דלאו קדשי מזבח דקדושת דמי בעלמא הוא כיון דמרד' פקעה נה קדושתייהו ושמואל אמר כל היכא דאיתא בבי גזא דרחמנ' איתא דכתיב לה' הארץ ומלוא' וכן אר"י במקדיש תרנגולתו לבדק הבית ומרדה א"ל ר"ש ב"ל וכיון שמרדה פקעה ליה קדושתא א"ל בבי גזא דרחמנא איתא דכתיב לה' הארץ ומלואה והלכה כר"י לגבי רב כדאיתא בפ' מי שהוציאו וכן כתב הרמב"ם בפ' י"ג דה"ס המקדיש עוף לבדק הבית ופרח מידו והרי הוא מכירו ומצאו רובץ על האפרוחים או על הביצים לוקח הכל ומביאה לידי גיזבר שאין שלוח האם נוהג במוקדשין שנ' ואת הבנים תקח לך ואלו אין שלך ע"כ ותלמודא דלעיל לא דריש מהאי קרא משום דאיירי בקדשי מזבח לכ"ע ובקדשי מזבח אמרינן בסוף תמורה דחלב המוקד' ובצי' תורין לא נהנין מדרבנן אבל אין מועלין בהן בד"א בקדשי מזבח אבל הקדיש תרנגולת מועלין בביצה כן פי' התו' בשם הקו' דמ"ה דריש תלמודא בע"א תו מסיק בסוגייא דפליגי ר"י ור"ל באומר מנה זו לבדק הבית ונגנב או נאבד רי"א חייב באחריותו עד שיבאו לידי גיזבר ור"ל אמר כל היכא דאיתא בבי גזא דרחמנא איתא דכ' לה' הארץ ומלואה ומפרש ר"ל אדר"ל ל"ק דהכא איירי בתר דשמעינן מר"י רביה דאמר כל היכא דאיתא כו' ור"י נמי לא קשה הא דאמר הרי זו א"כ כל היכא דאיתא בבי גזא דרחמנא איתא הא דאמר הרי עלי א"כ היה ברשותו עד דאתא לידי גיזבר וא"כ ממילא תרנגולת דאקדש לבדק הבית ומרדה איירי באומר הרי זו אבל באומר הרי עלי כיון שמרדה פקעה קדושתה מאחר דלא קדיש קדושת הגוף כתבו התוס' דשמעינן מהכא דאווזים ותרנגולי' של חולין שמרדו בבעליהם והלכו להן הוי הפקר והמחזיק בהן זכה דהא הכא היינו טעמא כיון דמרדו הוי הפקר ע"כ והר"ן הביא נמי דברי התו' והוסיף וז"ל ואע"ג דלא ק"ל כרב היינו דוקא לגבי הקדש משום דכל היכא דאיתא בבי גזא דרחמנא איתא אבל מרשות בעלים מיהו משמע דנפיק דהוה לה כשיירא שעמד עליה גייס וטרפה דכל היכא דאין הבעלים יכולים להציל יכול לומר מהפקיר קא זכה ה"נ כיון שמרדה וא"א לבעלי' להחזיר' יצאה מרשו' וכל הקוד' זכה:

דין דשלוח הקן אינו נוהג אלא בשאינו מזומן כגון יוני שובך ועלייה וציפורין שקננו בטפיחין ובבירי' ואווזין ותרנגולין שקננו בפרדס בכ"מ שימצאם בין בר"ה בין בר"י בין באילן בין בארץ או בבורו' שיהין ומערו' ואפי' שמצאו בים או על ראשו של אדם אסור ליקח האם ואין חילוק בין רובצת על אפרוחים או על ביצים ואפי' אפרוח אחר או ביצה אחת ויוני הדרסאות ואווזים ותרנגולים שקננו בבית פטור מלשלח:

מתניתי' חומר בכיסוי הדם משלוח הקן שכיסוי הדם נוהג בחיה ובעוף במזומן ובשאינו מזומן ושלוח הקן אינו נוהג אלא בעוף ואינו נוהג אלא בשאינו מזומן ואיזהו שאינו מזומן כגון אווזים ותרנגולי' וקננו בפרדס קננו בבית וכן יוני הרדסיאו' פטור מלשלח ת"ר כי יקר' קן צפור לפניך מה ת"ל לפי שנ' שלח תשלח יכול לחזור בהרים ובגבעות עד שימצא וישלח ת"ל כי יקרא במאורע לפניך קן מ"מ אפילו ביצה אח' או אפרוח אחד בו חייב לשלח כדלקמן במתני' צפור טהורה ולא טמאה לפניך זו רשות היחיד פי' כגון בפרדס ובשדה שאינה משתמר דלא קנייה ליה חצירו בדרך זו ר"ה באילנות מנין ת"ל בכל עץ בבורות שיחין ומערות מנין ת"ל על הארץ וכי מאחר שסופינו לרבות כל דבר מה ת"ל לפניך בדרך בכל עץ לומר לך מה דרך שאין קינוייו ביד' אף כל שאין קינוייו בידך מכאן אמרו יוני שובך פי' יוני מדבריות שקננו בשובך שלו וכן יוני עלייה וציפורין שקננו בטפיחין פי' שנותנין בהן קדרות קטנו' בחומה ובבירות שהן מגדלין תרנגולים ואווז' שקננו בפרדס חייב לשלח קננו בתוך הבית וכן יוני הרדסאות פי' כך שמם ודרכן לגדל עם ב"א פטור מלשלח אר"י המוצא קן בים חייב לשלח שנ' כה אמר ה' הנותן בים דרך אבל מצא קן בשמי' כגון עוף נושא קן באויר לא אע"ג דכתיב דרך נשר בשמים דרך נשר איקרי סתם דרך לא אקרי מה שא"כ בים דכתיב הנותן בים דרך ולא כתיב הנותן דרך ים א"ל רב פפונ' לרב מתנה מצא קן בראשו של אדם מהו א"ל ואדמה על ראשו אלמא אע"פ שהוא בראשו לא משתני שמיה לקרות עפר אל' ש"מ דחד גופיה אדמה הוא א"כ שפיר קרינן ביה על הארץ:

דין עוף טמא פטור מלשלח קורא זכור הרובץ על ביצים פטור מלשלחו וכ"ש זכר דעלמא ועוף טמא הרובץ על ביצים עוף טהור או טהור רובץ על ביצי עוף טמא פטור מלשולח:

מתניתין עוף טמא פטור מלשלח עוף טמא רובץ על ביצי עוף טהור וטהור רובץ על ביצי עוף טמא פטור מלשלח קורא זכר הוא עוף טהור ודרכו שהוא רובץ על ביצי אחירים ר"א מיחייב וחכמים פוטרין מנה"מ אר"י דאמר קרא כי יקרא קן צפור לפניך עוף משמע לן בין טמ' בין טהור צפור טהור אשכחן דאקרי צפור טמא לא אשכחן דאיקרי צפור ת"ש כל צפור טהור מכלל דאיכא טמא לא מכלל דאיכא אסורה מאי היא אי טריפה בהדיא כת' ואי בשחוטה דמצורע מסיפא דקרא נפקא וזה אשר לא תאכלו מהם לרבו' שחוטה מצורע לעולם בשחוטה דמצורע ולעבור עליו בעשה ובל"ת ת"ש שני צפרים חיות טהורות מכלל דאיכא טמאות לא מכלל דאיכא טרפות טרפות מחיות נפקא אלא אר"נ ב"י למעוטי צפרי עיר הנדח' למאי אי לשלוח לא אמרה תורה שלח לתקלה שיכשלו ב"א אלא לשחיט' רבא אמר למעוטי שלא לזווג לה אחרת קודם שלוחה פי' שאם בא לידו מצורע אחר לאחר שיטהר לה לא יאמר הכהן הבא אחר וזווגה לחיה של מצורע הראשון דהכי משמע טהורו' מכלל דאיכא אסורות ומאי ניהו הנשארת חיה במצור' ולמאי אי לשחיטה הא בעי שלוח ממצורע קמא אלא לשילוח דלא תיפוק ליה לשילוח דתרווייהו רפ"א לצפרים שהחליפן בע"ז פי' לקחן מן הגוי בדמי ע"ז שמכר לו דכתיב והית' חרם כמהו כל מה שאתה מקיי' אחריו כמהו למאי אי לשילוח לא אמר' תורה שלח לתקלה אלא לשחיטה רבינא אמר הכא במ"ע בעוף שהרג את הנפש היכי דמי אי דגמר דיניה בר קטלא הוא אלא קודם גמר דיניה ולמאי אי לשלוח בעי לאתויי לבי דינא לקייומי ביה ובער' הרע מקרבך אלא לשחיטה וכל האי שמעת' סלקא אליבא דהלכתא וכולהו ממעטינהו מטהורות ולא אסורות והרמב"ם הזכיר כולן חוץ מהא דר' שלא לזווג לה כו' לא הזכיר ואפשר דס"ל דאין הלכה כרבא אלא כר"פ ורבינא דבתראי הוו ותו דרשי קראי טהורו' ולא אסורות ר"ל כל אותן שהן אסורות באכילה ממש כגון החליפן בע"ז או שהרגו הנפש ובכלל דבריהם נמי הא דר"נ ב"י למעוטי צפרי עיר הנדחת אבל שלא לזווג לה שאינה אסורה ממש שהרי צפור המשתלחת מותרת לאחר שלוחיה כדאית' בפ"ב דקדושין שלא אמרה תורה שלח לתקלה והרמב"ם כתב שיכול לטהר בה מצורע אפי' אחר ששלחה וא"כ מאחר שאינ' אסורה מנ"ל למעוטי שלא לזווג עמה אחרת ואף על פי כ' הרמב"ם שאין מטהרים שתי מצורעים כאחת לפי שאין עושין מצות חבילות היינו לטהרם כאחת אבל הכא שכבר נגמרה עיקר טהרתו אלא דבעי שילוח למצוה מה בכך שישלחנו בעבור שניהם שהרי מזווג לה אחרת א"כ אין זו חבילות וכשיבא אליה יאיר עינינו בהלכה אי שרי לזווגה או לא:

דין אם שהיא טרפה חייב לשלח אבל האפרוחים שהם טריפה פטור מלשלח ואפי' לקח האם קודם שנטרפו ואח"כ נטרפו פטור מלשלח שחט קצת סימנים בתוך הקן חייב לשלח ואם לא שילח אינו לוקה ואם מטלית וכנפי נוצה מעוף אחר או ביצים מוזרות מפסיק בינה לקן או שיש סדרי ביצים שנים זה על גב זה או שזכר על הביצים ונקבה על גביו או אם על גבי אם בכולהו חייב לשלח ואינו לוקה וקורא נקבה הרובצת אפי' על ביצים שאינה שלה חייב לשלח וכן כל אם הרובצת על בצים שאינה שלה חייב לשלוח אלא שאינו לוקה:

פיסקא עוף טמא רובץ על ביצי עוף טהור בשלמא עוף טמא רובץ על ביצי טהור בעינן צפור וליכא אלא עוף טהו' רובץ על ביצי עוף טמא הא צפור הוא כדא' ר"כ תקח לך ולא לכלביך הכא נמי תקח לך ולא לכלביך ואהיכא אתמר דר"כ אהא דתניא אם שהיא טרפה חייב בשילוח אפרוחים שהן טרפות פטור משלוח מנה"מ אמר ר"כ תקח לך ולא לכלביך בע' רב הושיעא הושיט ידו לקן ושחט מיעוט סימנין מהו מי אמרי' כיון דאלו שביק להו מיטרפי בעינן לך ולא לכלביך ולא חייב בשילוח או דילמא כיון דבידו למיגמר שחיטה תקח לך קרינן ביה וחיי' בשילוח תיקו והרמב"ם כתב וז"ל היתה האם טריפה חייב לשלח שחט מקצת סמנים בתוך הקן קודם שיקחנה חייב לשלח ואם לא שלח אינו לוקה ע"כ ולכאור' משמע דקאי אאם ששחט בה מקצת סימני' וכ"כ הטור וז"ל הרמב"ם שחט קצת סימני' בתוך הקן כו' ומ"ה השיגו גם הר"ן וז"ל ונרא' מדבריו דאאם קאי וק' דמ"ש מאם טרפה ואם לאפרוחי' נתכווין לא הו"ל לסתו' אלא לפרש ע"כ וכדי דלא נשוה אותו טועה מוכרחין אנו לפרשו דאאפרוחין קאי והא דממעטי' אפרוחי טריפי לאו דוקא שנטרפו קודם שנטל האם אלא לא הספיק ליטול את הבני' עד שמתו או שנטרפו פטור מלשלח וכן אי' בתוספתא בעי ר' ירמיה מטלית מהו שתחוץ בינה לבין הביצים או האפרוחים וכן כנפים תלושים פי' נוצות או בצים מוזרות מהו שיחוצו בינה לבין שאר הבצים טובים שתחתיהן אבל בצים מוזרות לחוד פשיטא שפטור בשילוח כדלקמן במתני' תו קא מבעיא שני סדרי בצים זו על גב זו מהו שיכול ליטול התחתונים קודם השילוח וכן זכר על גבי ביצים ונקבה על גבי זכר מהו וכולן עמדו בתיקו ואזלינן לחומרא שחייב בשילוח ואינו לוקה אם לא שלחן והרמב"ם הוסיף נמי אם על גבי אם וז"ל הר"ן והרמב"ם הזכיר עמהן או שהיתה האם על גבי אם אע"פ שלא הוזכרו בגמ' ונ"ל שלמדה משני סדרי ביצים זה על גב זה דכיון דמספק' לן בשני סדרים של בצים אע"ג דתרווייהו בני שילוח ה"נ אית לן לספוקי באם על אם דמאי שנא ולפי זה כי נקט בעייא זכ' ונקב' היינו לומ' דאפי' בכה"ג איכא לספוקי שמא חייב בשילו' ומאי דליכא לספוקי בנקבה על גבי נקבה דדילמא לא מיחייב בשילוח עליונה מספק' דשני סדרי בצים שמעינן ליה ע"כ עוד נ"ל לפרש דעת הרמב"ם בכה"ג שהאם הרובצת על הבצים אינה אם ממש אלא תרנגולת רובצת על בצים של בר אווז או איפכא והאם שיושב למעלה היא אם של הבצי' תו בעי ר' זירא יונה על ביצי תסול הוא עוף טהור דומה ליונה וכן תסיל על ביצי יונה מהו אמר אביי ת"ש עוף טמא רובץ על ביצי עוף טהור וטהור רובץ על ביצי עוף טמא פטו' משילוח דאי טהור וטהור חייב ודחי דלמא בקורא שדרכו בכך אבל עוף אחר לא תו מסיק אר"א מחלוקת בקורא זכר אבל בקורא נקבה דברי הכל חייב פשיטא קורא זכר תנן מהו דתימא רבנן אפי' קורא נקבה פטרי והא דקתני זכר להודיעך כחו דר"א קמ"ל ואר"א מחלוקת בקורא זכר אבל בזכר דעלמא דברי הכל פטור פשיטא קורא זכר תנן מהו דתימא ר"א אפי' זכר דעלמא מיחייב והאי דקתני קורא זכר להודיעך כחן דרבנן קמ"ל תנ"ה זכר דעלמא פטור קורא זכר ר"א מחייב וחכמים פוטרין והרי"ף לא הביא אלא הא דר"א בתרייתא שאין בו נ"מ לפסק הלכה מאחר דהלכ' כרבנן והרא"ש השיגו בזה וכתב וז"ל תמיהני למה לא הביא רי"ף ז"ל מימרא קמייתא דר"א דלכאורה משמע דאיתנהו לתרווייהו דתרי מילי נינהו ול"פ אהדדי ואני לא הייתי כותב מימרא דר"א בתרייתא משום דלית בה נפקותא לפסק הלכה ולא כתבתיה אלא לדקדק בדברי רי"ף ז"ל דנר' שהיה כתוב בספרו וא"ד אר"א ופליגי תרי לישנא דר' אליעזר אהדדי דללישנא קמא נקט קורא זכר משום רבנן א"כ לר"א זכר דעלמא נמי חייב ופסק הוא הלכה כלשון אחרון דר"א משום דתניא כוותי' ולאפוקי מל"ק ולאשמועינן דלא מחייבי רבנן בקורא נקב' ואין נראין לי דבריו דבספרים שלנו אין בהן איכ' דאמרי וגם לכאורה משמע דל"פ אהדדי דאע"ג דנקט קורא זכר משום רבנן היינו למעוטי נקבה דרבנן מודו בה מדלא תנן קורא סתם והוי משמע בין בזכר בין בנקב' אבל קורא דתנן היינו אף משום ר"א ולאפוק' דעלמ' וזכר דתני משום רבנן למעוטי נקבם דלר"א הוה ליה למתני קורא סתם ע"כ ואני אומר חלילה לנו להשוות הגדול בטוע' ובודאי כיון לדבר הלכה כי ראו' לדקדק בהלכה דבעיא דר"ז דלעיל דיונ' ותסיל כו' דלא נפשטה ממתני' דעוף טמ' כו' משום דדחינן דילמא בקור' איירי דמשמע להדיא דקורא עדיפ' משאר עופות לפי שדרכו בכך וא"כ לפי מימרא קמייתא דר"א דקא משמע דבקורא נקבה כ"ע מודו דלא תימ' רבנן אפי' קורא נקבה פטרי דקמ"ל דחייב א"כ בעייא דר"ז נפשטה דשאר עופות באינה מינם דפטורה דאי הם חייבים א"כ מאי קמ"ל ר"א בקורא נקבה ומדאיצט' ר"א לאשמעינן בקורא נקבה דרבנן ל"פ עליה דר"א אף שדרכה בכך א"כ שאר עופות ליכא לסלוקי אדעתין דחייב ולפ"ז מאי דדחינן דילמא בקורא אינו דחייה אלא קושטא דמילתא הוא דבהכי איירי דוקא מתני' ואפש' דר"א גופא עיקר דמילתא בא להשמיענו דבר זה דבשאר עופות הרובצי' על בצים אחרים שאינן מינן דפטורים אם לא בקורא נקבה דאי לגופא כדאמר מהו דתימא רבנן אפי' קורא נקבה פטרי הלא זה א"א מדיוקא דמתנית' עוף טמא כו' הא טהור על טהור חייב בשילוח ולכל הפחות בקורא איירי א"נ ה"ק אי לאו דיוק' דמתני' ה"א דרבנן פטרי אפי' בקור' ונ"מ דלפי האמת לא תוקמ' דיוקא דמתני' אלא בקור' ע"כ דחה הרי"ף לדבריו מקמא בעייא דר"ז ולא הביאה כאילו מילתא דפשיטא היא דקורא נקבה כ"ע מודו ול"צ לאשמועינן ואדרבה הביא מילת' אחריתי דר"א דש"מ איפכא דלא תימא ר"א אפי' בזכר דעלמא פליגי אבל בקורא נקבה ליכא לספוקי ובריית' מסייע ליה להך סברא אבל סברא ראשונ' ליתא אלא שר"א היה חושש בה וא"כ נוכל לומר דאף שאר עופות על בצים אחרים חייבי' בשילוח כדיוקא דמתני' ובכל ענין איירי ואף שהרי"ף גופא השמיט כל הבעייות אין זו קושיא שרצונו לקצר וממילא קיימא באיסורא וחייב לשלחם אבל היה חושש הרי"ף דלא תידוק מדברי ר"א בהדיא לקולא דפטירי שאר עופות משילוח באינה מינה ובודאי שדעת הרא"ש שבעייא זו נפשט' דליכ' איסור' אלא כקורא ומ"ה השמיט הרא"ש בעייא דנ"ז ותסיל כו' אע"פ שהביא כל הבעייות משום דס"ל דליתא להאי בעייא מקמא דר"א כמ"ש וכן כתב הטור להדיא שהאם רובצת על בצים שאינן שלה שפטו' משילוח אבל הרמב"ם תפס אותה בעייא ככל שאר בעייות הראשונות שלא נפשטו ואזלינן לחומרא וחייבים בשילוח ואם לא שלח אינו לוקה ובודאי שהרמב"ם כיון לדעת הרי"ף וכמ"ש ומעתה נסתלקה תמי' הרא"ש:

וכי לא שייר חייב הלוקח ולא משום דחיוב המצוה עליה דלאו צאנך הוא אלא משום דזה לא מכר לו חלקו של כהן: נותנו. לוקח לכהן ואין הטבח מנכה לו כלום לפי שלא מכר לו את המתנות מסתמא: לקח הימנו במשקל. דהשתא ודאי זבין ליה: מנכה לו מן הדמים. משנשחטה זכו הכהנים במתנותיהן והדין על הטבח וגבי ראשית הגז ודאי אם פירש לו הכל אני מוכר לך אין כאן לכהן כלום על זה הואיל ועד . שלא נגזזה נמכרה לא חל עליה חובת ראשית הגז דלא קרינא ביה גז צאנך וטעמא דמתני' משום דלא זבניה ולטעמיה דרב חסדא אפילו פריש ליה יהיב ליה ולאו מילתא היא: מתני' שילוח הקן. אבל לא במוקדשין. בגמ' מפרש היכי דמי מוקדשין: ואינו נוהג אלא בשאינו מזומן. דכתיב (דברים כב) כי יקרא: שקננו בפרדס. שמרדו ויצאו מן הבית ואין חוזרות לבית ונעשו מדבריות ופרדס לאו מזומן הוא שיכולים הם לברוח אבל אם בבית קננו פטור: קננו בתוך הבית. שלא מרדו: וכן יוני הרדסיאות. שדרכם ליגדל עם בני אדם פטור: עוף טמא פטור. כדמפרש בגמרא צפור טהורה ולא טמאה: עוף טמא רובץ על ביצי עוף טהור. אע''ג דמינא דאפרוח בר שילוח הוא: פטור. דקן צפור בעינן שתהא האם המקננת צפור טהורה ועוף טהור הרובץ על ביצי עוף טמא נמי אע''ג דקן צפור הוא פטור כדמפרש בגמרא ואת הבנים תקח לך ולא לכלביך ובגמרא פריך מכלל דעוף טהור הרובץ על ביצי מין אחר כמותו טהור חייב: קורא. עוף טמא הוא ודרכו לרבוץ על ביצי אחרים: זכר פטור מלשלח. כדיליף טעמא בגמ': גמ' רבי אבין ורבי מיישא. מפרשי הך מתניתין דכסוי הדם ואותו ואת בנו וגיד הנשה והזרוע והלחיים וראשית הגז ושלוח הקן דתנן בכולהו בארץ ובחו''ל בפני הבית ושלא בפני הבית בחולין ובמוקדשין מר פריש חדא ומר פריש חדא ולא פליגי ותרוייהו קא מפרשי לאידך וצריכין אנו לומר דבר בשם אומרו: כל היכא דתנן בארץ ובחו''ל. בהנך פרקין: שלא לצורך. הוא דלאו חובת קרקע נינהו אלא חובת הגוף ונוהגת בכל מושבות כדיליף בפ''ק דקדושין (דף לז:): לבד מראשית הגז לאפוקי מדרבי אלעאי. דמקיש לה לתרומה וה''ה נמי במתנות נשנית לצורך דהא רבי אלעאי יליף מתנות מראשית הגז והא דנקט ראשית הגז משום דעלה א''ר אלעאי בהדיא כדאמר לעיל רבי אלעאי אומר ראשית הגז אינה נוהגת אלא בארץ: וכל היכא דתני בחולין ובמוקדשין. דהיינו גיד הנשה ואותו ואת בנו: לצורך. דאותו ואת בנו אי לאו דאשמועינן ליה הוה אמינא דאינו נוהג אלא במוקדשין דהא בקדשים כתיב הילכך אשמועינן דנוהג הוא בחולין כדאמר התם ושור הפסיק הענין וכ''ש הנך דתנן אבל לא במוקדשין לצורך הוא דאשמועינן חילוק: בר מגיד הנשה. דשלא לצורך תנייה דנוהג הוא דפשיטא לן דמשום דאקדשיה לא לפקע איסור גיד הנשה מיניה: ולאו מי אוקימנא ליה. בפרק גיד הנשה (לעיל דף פט:): בולדות קדשים. דאתא לאשמועינן דחייב משום גיד ומוקדשין דכיון דאיסור מוקדשין קדים כדמפרש התם שיצירת הולד קודמת לגידין איצטריך לאשמועינן דאתי איסור גיד וחייל עלייהו: ומשני מ''ט דוחקת. לאוקמה בהכי משום דהיה קשיא לך למאי הלכתא תנינהו והשתא אתו רבי אבין ורבי מיישא להנך למימר לא תדחק לאוקמה בהכי דמעיקרא כי מקשת התם פשיטא לאו קושיא היא דהא איכא טובא דמתני שלא לצורך ואיידי דתנינהו כל חדא וחדא בחדא לצורך תנא נמי בהן באידך שלא לצורך וה''ה למוקדשין איידי דתנייה בכולהו לצורך תנייה נמי בהן שלא לצורך וכן בפני הבית משום אותו ואת בנו תנייה בכולהו וכן חו''ל משום ראשית הגז: שהרג את הנפש. ואח''כ מרד ונמצא בקן: פטור מלשלח. הואיל ובר קטלא הוא והכי דרשת ליה דקא בעי לשלח למקום הצלה והפקר והאי לאו בר הכי הוא והכי דריש קרא שלח תשלח את הראוי לשלחו ואת שאין ראוי לשלחו אל תשלחנו:

אלמא מתנות דכהן לא מזבני אינשי. פירוש לא מזבני כמו לא זבני דכי היכי דכשלקח ממנו במשקל מנכה לו משום דכשאמר ליה מכור לי ליטרא בשר לא רצה לקנות מתנות ה''נ מתני' שייר אצל מוכר הוי כלוקח הימנו במשקל ולא זבין מתנה דכהן אבל בשלא שייר כלום לא שייך לומר לא זבין שהרי קנה הכל ומיהו הא דקאמר דא''ל מוכר מתנה דכהן לא זבני לך לא א''ש: מתני' שילוח הקן. לבד מראשית הגז. וה''ה לבד ממתנות וחדא מינייהו נקט: כל היכא דתנן בחולין ובמוקדשין לצורך כו'. תימה כיון דאין חילוק בין חולין ומוקדשים אלא בגיד הנשה ובאותו ואת בנו א''כ הכי נמי הוה מצי למימר איפכא שלא לצורך לבד מאותו ואת בנו וי''ל דכיון דחדוש הוא באותו שהוא שלא לצורך כדמפרש ואזיל ולאו מי אוקימנא כו' ניחא טפי לומר לבד מאותו דבר שהייתי סבור שהוא לצורך והוא שלא לצורך: מאי טעמא אוקימנא לאו משום דקשיא לן כו'. דהא דאשמועינן דולדות קדשים במעי אמן או בהוייתן הן קדושין הוה מצי לאשמועינן בעלמא בלא גיד הנשה אלא איידי דתנא לצורך תנא נמי שלא לצורך ומ''מ מוקמינן לה בולדות קדשים כיון דמצינן לפרושי דאשמועינן חדוש קצת: יצא זה שאין אתה מצווה לשלחו אלא להביאו ליד גזבר. פ''ה דטעמא משום דלא אמרה תורה שלח לתקלה וקשה חדא דלישנא לא משמע הכי ועוד דמסיק ומוקי לה בלא נגמר דינו וא''כ אין בו תקלה ונראה דפשטיה דקרא דריש דמשמע דבמידי שיכול לשלחו משתעי אבל הקדש מצוה להביאו ליד גזבר ופירש בקונטרס מתקח לך לא מצי לאתויי דהא ביצי תורים לא מועלים ולא נהנים ואע''ג דבקדשי בדק הבית מועלים מתניתין איירי בקדשי מזבח לכ''ע ולא פליגי בסמוך אלא בקדשי בדק הבית ולהכי לא מצי ממעט מתקח לך ומיהו לשון להביאו ליד גזבר אין מיושב כל כך דגזבר לא שייך אלא בקדשי בדק הבית:

חולין קלח ע"ב