בכורות לז ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לז - א

ומבארינן: ג' מתירין את הבכור במקום שאין מומחה. היינו לאפוקי מדרבי יוסי דמתניתין דאמר אינו נשחט אלא על פי מומחה.

והא דאמרן שלשה מפירין מתירין ^[33] את הנדר במקום שאין חכם - לאפוקי מדרבי יהודה.

דתניא: הפרת נדרים בג' הדיוטות.

רבי יהודה אומר: דוקא כשאחד מהם מהשלשה חכם אבל אם שלשתן הדיוטות, אין מתירין אפילו במקום שאין חכם.

והא דאמרינן "במקום שאין חכם", כגון מאן? כמו מי הוא אותו חכם שאין מתירין במקומו ג' הדיוטות.

אמר רב נחמן: כגון אנא!

רבי יהודה אומר: צריך שיהא אחד מהן חכם.

ותמהינן: מכלל דהנך, תרי, כל דהו? ואפילו עמי הארץ. והרי עמי הארץ אפילו להצטרף אינם יכולים דכמו דליתנהו דמי ^[34].

אמר רבינא: דמסברי להו וסברי, שצריכים להיות לפחות בדרגה כזאת שאם יסבירו להם הלכות נדרים הם יבינו, והחכם שביניהם יסביר להם.

שנינו במשנה: רבי יוסי אומר: אפילו יש שם כ"ג אינו נשחט אלא על פי מומחה.

אמר רב חננאל אמר רב: אין הלכה כרבי יוסי!

ומקשינן: פשיטא?! דהא יחיד ורבים שנחלקו - הלכה כרבים.

ומתרצינן: מהו דתימא, רבי יוסי נמוקו עמו, טעמו עמו שמביא טעם לכל דבריו ^[35].

קא משמע לן דהלכה כרבים.

ומדייקינן: תפשוט מהא דאמר רב חננאל משמיה דרב אין הלכה כרבי יוסי, דהך קמייתא דאמר רב יהודה ג' מתירין את הבכור במקום שאין מומחה, וספק משמיה דרב ספק משמיה דשמואל - דמשמיה דשמואל איתמר. דאי משמיה דרב, תרתי למה לי למימר הא דשלשה מתירין את הבכור והא דאין הלכה כרבי יוסי?

ודחינן: חדא מכלל דחבירתא איתמר. שרב אמר רק פעם אחת ומדיוקא דההוא איתמר נמי המימרא השניה.

מתניתין:

השוחט את הבכור, ומכר מבשרו, ונודע אחר כך שלא הראהו לחכם שיבדוק את מומו - מה שאכלו הקונים, אכלו, ויחזיר להם את הדמים. דאף על פי שנהנו קנסינן ליה שיחזיר את הדמים על שהאכילם איסור. ומה שלא אכלו, הבשר יקבר דבכור תם אסור בהנאה, ויחזיר להם את הדמים.

וכן השוחט את הפרה, ומכרה. ונודע אחר כך, שהיא טרפה - מה שאכלו אכלו, ומחזיר להם הדמים, ומה שלא אכלו, הם הלוקחים יחזירו לו את הבשר. שהוא יכול למוכרו לנכרי, והוא יחזיר להם את הדמים.

מכרוהו הלוקחים לעובד כוכבים, או הטילוהו לכלבים - ישלמו לו דמי טרפה, שנמכרת בזול. כלומר, שהמוכר מחזיר להם רק את ההפרש הואיל ולא גרם להם שיעברו על איסור.

גמרא:

תנו רבנן: המוכר בשר לחבירו, ונמצא שהוא בשר בכור. או שמכר לו פירות, ונמצא שהן טבלים. או יין, ונמצא שהוא יין נסך. הדין הוא: מה שאכלו אכלו. ויחזיר להם את הדמים.

רבי שמעון בן אלעזר אומר חילוק בדין זה:

אם מכר להם דברים שהנפש קצה בהן, יחזיר להן את כל הדמים. דלאחר שנודע להם שאכלו דבר איסור אין להם הנאה מאכילתם.

ואם מכר להם דברים שאין הנפש קצה בהן, ינכה להם את הדמים. שלא יחזיר להם הכל אלא יקח מהם תשלום מועט, שהרי נהנו.

ואלו הן דברים שהנפש קצה בהן: נבילות, וטריפות, שקצים, ורמשים.

ואלו הן דברים שאין הנפש קצה בהן: בכורות, טבלים, ויין נסך.

ותמהינן: וכי המוכר בכור רק ינכה מהדמים, ולא יחזיר להם הכל? ולימא ליה הלוקח למוכר שהוא כהן - מאי אפסדתך? והלא אם היה הבשר בידך היה טעון קבורה כיון שנשחט תם.

ומתרצינן: לא צריכא, כגון דזבין ליה לישראל ממקום מומא, את האבר שהיה בו מום [לדבריו], דאמר ליה כהן המוכר: אי לאו דאכלתיה הוה מחזינא ליה לחכם ושרי ניהליה. וכרבי יהודה דאמר [לעיל כח, א] השוחט את הבכור והראה את מומו לאחר שחיטה, רבי יהודה מתיר.

ותו מקשינן: טבלים - אמאי מנכה להם, לימא ליה - מאי אפסדתך?

ומתרצינן: דאמר ליה מוכר: אי לאו דאכלתנהו הוה מתקיננא להו ואכלנא להו.

יין נסך מאי טעמא לא יחזיר להם את כל הדמים?

ומתרצינן: דלא זבין ליה יין נסך גופיה, אלא על ידי תערובת שערבו עם יין כשר. דאמר ליה המוכר: אי הדרתיה ניהלי הוה מזבנינן להו לעובד כוכבים והיה משלם לי עבור היין הכשר שבתוכו.

וכרבן שמעון בן גמליאל, דתנן: יין נסך שנפל לבור ונתערב שם עם יין כשר כולו אסור בהנאה. רבן שמעון בן גמליאל אומר: ימכר כולו לעובדי כוכבים חוץ מדמי יין נסך שבו, שעבורו לא יקח תשלום שהוא אסור בהנאה.

הדרן עלך פרק כל פסולי המוקדשין

הערות

^[33] עיין תוד"ה מפירין

^[34] עיין תוס' שביארו דלכאורה מה הקושיא דלמא השנים אינם בדרגת החכם שנאמר קודם "כגון אנא" אבל אינם עמי הארץ.

^[35] ובערובין נא, א פירש"י: "נימוקו" - נים וקו. דבר ישר כקו המשקולת.

פרק שישי - על אלו מומין

מתניתין:

על אלו מומין שוחטין את הבכור:

נפגמה אזנו מן הסחוס, החלק הסחוסי של האוזן, שנחסר ממנו,

אבל לא מן העור, והבשר שמקיפים את הסחוס ^[1] שאינו נחשב מום כיון שמתרפא.

נסדקה האוזן, אף על פי שלא חסרה.

ניקבה האוזן, נקב שיש בו שיעור מלא כרשינה גרגיר של קטנית ^[2].

או שיבשה האוזן.

איזהו יבשה?

כל שתנקב האוזן ואינה מוציאה טיפת דם, הרי זה מום.

רבי יוסי בן המשולם אומר: איזהו יבשה? שתהא נפרכת. שמתפוררת כשממשמשים בה.

גמרא:

ומקשינן: אמאי הנך הוי מומא? הא "פסח ועור" כתיב בבכור, דהוי מום אבל מומין אחרים לא.

ומשנינן: כתיב נמי ברישא דקרא: "וכי יהיה בו מום". דמשמע נמי שאר מומין.

ומקשינן: ואימא, "כי יהיה בו מום" - כלל, "פסח או עור" - פרט, והוי ליה כלל ופרט, ודרשינן: אין בכלל אלא מה שבפרט. "פסח ועור" - אין. אבל מידי אחרינא לא. ושאר מומין לא יפסלו.

ומשנינן: כתיב בתריה: "כל מום רע" ובכך חזר הכתוב וכלל. ואם כן הוי ליה כלל ופרט וכלל, שאז אי אתה דן אלא כעין הפרט. מה הפרט "פסח ועור" מפורש, שהם מומין שבגלוי, ואינן חוזרין שאינם מתרפאים. אף כל מומין שבגלוי, ואינן חוזרין הם מומין הפוסלים.

ותו מקשינן: ואימא, נדרוש הכי: מה הפרט מפורש מומין שבגלוי, ובטל ממלאכתו, דפסח בטל מהילוך, ועור בטל מראיה, ואינו חוזר - אף כל מומין שבגלוי ובטל ממלאכתו ואינו חוזר. אלמה תנן: נפגמה אזנו מן החסחוס, ולא מן העור. והא נפגמה אזנו בסחוס אינו בטל משמיעה!?

ומתרצינן: אלא לא בכלל ופרט דרשינן ליה אלא מדכתיב "כל מום רע" - ריבויא הוא, לרבות כל המומין.

ומקשינן: אי הכי, ד"כל" ריבויא הוא - מומין שבסתר נמי ייחשבו מום ונשחוט הבכור עליהם? אלמה תנן לקמן: חוטין, חניכיים, החיצוניות, שבאמצע הפה שנפגמו, שחסרו מעט, או שנגממו, שלא נחסרו אלא נסדקו, וכן הפנימיות החניכיים של השיניים הטוחנות שנעקרו לגמרי.

הערות

^[1] חזו"א סי' כה ס"ב

^[2] נסדקה וניקבה היינו נמי בסחוס, רמב"ם.

בא לאפוקי [להוציא] מדברי ר' יוסי במשנתנו, שאמר שאין מתירים כלל בהדיוטות. ומה שאמר ששלשה מפירין את הנדר במקום שאין חכם שיכול להתיר לבדו — לאפוקי [להוציא] מדברי ר' יהודה, דתניא [ששנויה ברייתא]: הפרת נדרים בשלשה, ר' יהודה אומר: רק אם אחד מהם חכם. אבל במקום שאין חכם — שלושה אינם מתירים את הנדר.

ועל מה שנאמר ששלושה מתירים את הנדר במקום שאין חכם, ומשמע שחכם מתירו לבדו, שואלים: כגון מאן [מי]? מיהו החכם שיכול להתיר נדר לבדו? אמר רב נחמן: כגון אנא [אני]. וביחס למה ששנינו, ר' יהודה אומר: אחד מהן חכם, שואלים: מכלל זה יש להבין דהנך כל דהו [שאלה, האחרים, הם אנשים כל שהם] ואפילו הדיוטות גמורים? אמר רבינא: כל אחד מהם צריך להיות אדם דמסתברי ליה וסבר [שמסבירים לו את ההלכה והוא מבין].

א שנינו במשנה, ר' יוסי אומר: אפילו יש שם עשרים ושלשה, אין הבכור נשחט אלא על פי מומחה. אמר רב חננאל אמר רב: אין הלכה כר' יוסי. ותוהים: פשיטא [פשוט] שכך הוא! הלא כל מקום שנחלקו יחיד ורבים — הלכה כרבים! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] שר' יוסי יש לו מעמד מיוחד, משום שנמוקו עמו, ואולי הלכה כמותו במקרה זה גם נגד הרבים, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] שלא.

ואומרים: תפשוט מהא [תפתור משמועה זו] שנאמרה בשם רב, דהך קמייתא [שאותה שמועה ראשונה] שנאמרה לעיל (לו,ב) ספק בשם רב ספק בשם שמואל, ששלושה מתירים את הבכור במקום שאין מומחה, ובניגוד לדעת ר' יוסי — משמיה [משמו] של שמואל איתמר [נאמרה], דאי משמיה [שאם משמו] של רב נאמרה, תרתי [שתי פעמים] לפסוק הלכה למה לי?

משיבים: אין מכאן הוכחה, ואפשר לומר ששתיהן נאמרו בשמו של רב, אלא חדא מכלל דחבירתה איתמר [אחת מכלל חבירתה נאמרה], שמכלל ההלכה שפסק רב ששלושה מתירים במקום שאין מומחה, למדו שהוא פוסק שאין הלכה כר' יוסי, וכך אמרו כאן בשמו.

ב משנה השוחט את הבכור, ומכר את בשרו, ונודע שלא הראהו מתחילה לחכם שיתירנו, ומכר להם איפוא דבר האסור בהנאה, שטעון קבורה (ראה לעיל כח,א), ומיקח טעות הוא — מה שאכלו הקונים מבשרו — אכלו, וקנסו את המוכר שיחזיר להם את כל הדמים ששילמו. ומה שלא אכלו — הבשר יקבר, ויחזיר את כל הדמים לקונים.

וכן השוחט את הפרה ומכרה, ונודע שהיא טרפה, ואסורה באכילה — מה שאכלו אכלו, והוא יחזיר להם את הדמים. ומה שלא אכלו — הם יחזירו לו את הבשר, ואם ירצה ימכרנו לגוי או יתננו לכלב, והוא יחזיר להם את הדמים. מכרוהו הקונים את בשר הטריפה לגוים, או הטילוהו לכלבים — ישלמו לזה שמכר להם דמי טרפה, שמחירה זול, והוא יחזיר להם את שאר הכסף שקיבל מהם.

ג גמרא תנו רבנן [שנו חכמים]: המוכר בשר לחבירו ונמצא שהוא בשר בכור שלא התיר חכם לשוחטו, או שמכר לו פירות ונמצא שהיו טבלים, פירות שאינם מעושרים, או שמכר לו יין ונמצא יין נסך — מה שאכלו הקונים אכלו, ויחזיר להם את כל הדמים.

ר' שמעון בן אלעזר אומר: אם מכר להם דברים שהנפש קצה (מואסת) בהן — יחזיר להן את כל הדמים, שאין להם הנאה במה שאכלו. ואם מכר להם דברים שאין הנפש קצה בהם — לא יחזיר להם את כל הדמים ששילמו, אלא ינכה להם את הדמים של מה שאכלו, שהרי נהנו. ואלו הן דברים שהנפש קצה בהן: נבילות וטריפות שקצים ורמשים. ואלו הן דברים שאין הנפש קצה בהן: בכורות שלא הותרו, טבלים ויין נסך.

ושואלים: לשיטת ר' שמעון בן אלעזר, בכור מדוע מנכה לקונה את הדמים על מה שאכל? ולימא ליה [ושיאמר לו] הקונה: מאי אפסדתך [מה הפסדתי לך]? הלא אף אתה לא היית רשאי ליהנות ממנו!

ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] הלכה זו, אלא כגון דזבין ליה ממקום מומא [שמכר לו חתיכה ממקום שהיה בו המום], שהרי היה בבכור זה מום, אלא שלא הראהו לחכם. דאמר ליה [שאומר לו] המוכר: אי לאו דאכלת הוה מחזינא ליה [אם לא שאכלת כבר את הבשר הייתי מראה אותו] לחכם, והיה רואה שיש בו מום, ושרי ניהליה [ומתיר לי] לאוכלו. ומעירים: והוא כדעת ר' יהודה (לעיל כח,א), שאפשר להתיר את בכור בעל מום גם לאחר שנשחט.

וכן לגבי טבלים, יכול המוכר לטעון: אם לא היית אוכל אותם, הוה מתקיננא להו ואכלנא להו [הייתי מתקן אותם, מפריש מהם תרומות ומעשרות, ואוכל אותם]. וכיוצא בזה לגבי יין נסך — אין מדובר שמכר לו יין נסך לבדו, אלא שמכר לו יין שנאסר על ידי תערובת יין נסך. ואם לא היה שותה אותו הקונה, היתה לו תקנה ליהנות ממנו, כדברי רבן שמעון בן גמליאל,

דתנן [ששנינו במשנה]: יין נסך שנפל לבור — היין שבבור כולו אסור בהנאה. רבן שמעון בן גמליאל אומר: ימכר היין שבבור כולו לגוים, חוץ מדמי יין נסך שבו.

א משנה על אלו מומין שוחטין את הבכור (בכור הבהמה הטהורה) מחוץ למקדש? ותחילה מביאים את רשימת המומים שבאוזן: נפגמה (חסרה מעט) אזנו מן החסחוס, מן החלק הקשה יותר של האוזן, אבל לא אם נפגמה מן העור בלבד. וכן נסדקה האוזן, אף על פי שלא חסרה. וכן אם ניקבה האוזן, וגודל הנקב הוא לפחות מלא כרשינה (מין קיטנית), או שיבשה האוזן. איזהו יבשה, שאמרו חכמים שהוא מום? כל שתנקב ואינה מוציאה טיפת דם. ר' יוסי בן המשולם אומר: יבשה היא זו שתהא נפרכת (מתפוררת) כשממשמשים בה.

ב גמרא על רשימת המומים שבמשנה זו ובמשניות שלאחריה, שואלים: אמאי [מדוע] מותר לשחוט בגללם את הבכור ולאוכלו? הלא רק פסח ועור כתיב [נאמר] בענין זה — "וכי יהיה בו מום פסח או עור כל מום רע לא תזבחנו לה' אלהיך. בשעריך תאכלנו" וכו' (דברים טו, כא—כב)!

ומשיבים: כתיב נמי [נאמר גם כן] מתחילה "כי יהיה בו מום" (דברים טו, כא—כב), ומשמע — גם מומים אחרים. ומקשים: ואימא [ואמור] ונדרוש כך את הכתוב: "כי יהיה בו מום" — הרי זה כלל, "פסח או עור" — פרט, והרי לפי כללי מדרש ההלכה, כלל ופרט — אין בכלל אלא מה שבפרט; פסח ועור — אין [כן], מידי אחרינא [דבר אחר] — לא!

ומשיבים: מה שנאמר בהמשך "כל מום רע" הרי בזה חזר וכלל, ונמצא שיש שם כלל ופרט וכלל (מום, פיסח ועיוור, מום), ולפי כללי מדרש ההלכה — אי אתה דן מן הכללים אלא לדבר שהוא כעין הפרט; מה הפרט מפורש פיסח ועיוור — הם מומין שבגלוי, ואינן חוזרין, אינם מתרפאים, אף כל שאר המומים — מומין שבגלוי ואינן חוזרין.

ומקשים, ואימא [ואמור] כך: מה הפרט מפורש, פיסח ועיוור — הם מומין שבגלוי, ובעל חיים בוטל ממלאכתו בגללם, ומום זה אינו חוזר (מתרפא), אף כל שאר המומים — מומין שבגלוי, ובוטל ממלאכתו, ואינו חוזר. אבל מום שאין בו הגדרות אלו — אין שוחטים בגללו את הבכור! אלמה תנן [ומפני מה שנינו] במשנה: נפגמה אזנו מן החסחוס ולא מן העור? והרי אין זה מבטל אותו מעבודה!

ומשיבים: מה שנאמר בפסוק זה "כל מום רע", לשון ריבויא [ריבוי] הוא, לרבות כל מום, גם כשאינו כעין הפרט המפורש. ומקשים: אי הכי [אם כך], שיש פה ריבוי כולל, מומין שבסתר, שאינם גלויים, נמי [גם כן] ייחשבו כמומים לענין זה! אלמה תנן [מפני מה שנינו] ברשימת המומים ששוחטים עליהם: חוטין (חניכיים) החיצונות שנפגמו ונחסרו, ושנגממו (שיש בהן חתכים), והחניכיים הפנימיות שנעקרו לגמרי;

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

is to the exclusion of the opinion of Rabbi Yosei in the mishna, who prohibits any number of laymen to deem a firstborn animal permitted. The ruling that a group of three laymen may dissolve a vow in a place where there is no Sage is to the exclusion of the opinion of Rabbi Yehuda, as it is taught in a baraita: Dissolution of vows requires a court of three. Rabbi Yehuda says: This is the halakha only if at least one of them is a Sage. If no Sage is available, laymen may not dissolve a vow.

Rav Ḥiyya bar Amram stated above that a group of three may dissolve a vow in a place where there is no Sage. This indicates that if there is a Sage, he alone may dissolve a vow. The Gemara asks: Who, for example, is considered such a Sage? Rav Naḥman said: For example, one such as me. The baraita further stated that Rabbi Yehuda says: At least one of the three laymen must be a Sage. The Gemara asks: Should one conclude by inference that those other two members can be anyone, even complete ignoramuses? Ravina said in explanation: Each member of the group must be one to whom the halakhot of vows is explained and he is able to comprehend them.

§ The mishna teaches that Rabbi Yosei says: Even if there is a court of twenty-three Sages there, it may be slaughtered only on the basis of the ruling of an expert. Rav Ḥananel says that Rav says: The halakha is not in accordance with the opinion of Rabbi Yosei. The Gemara challenges: This is obvious, as there is a principle that in a dispute between an individual Sage and many Sages, the halakha is in accordance with the opinion of the many Sages. The Gemara answers: Rav’s statement is necessary, lest you say that Rabbi Yosei is an exception to the principle, as his reasoning [nimmuko] is with him, i.e., his logic is sound. Rav Ḥananel therefore teaches us that this is not so, and the halakha does not follow his opinion.

Earlier (36b), the Gemara cited a ruling, which was issued either by Rav or Shmuel, that three regular Jews may deem a firstborn animal permitted in a place where there is no expert, in contrast to the opinion of Rabbi Yosei. The Gemara suggests: Resolve that dilemma from this statement in the name of Rav, that the halakha is not in accordance with the opinion of Rabbi Yosei. It can be inferred from here that that first, uncertain ruling was stated in the name of Shmuel. As, if it was stated in the name of Rav, why do I need two identical rulings?

The Gemara answers: This is insufficient proof, as it is possible that Rav did not issue two identical rulings. Rather, one ruling was stated from the other, by inference. Rav issued only one of these statements explicitly; the other was reported by his students in his name based on an inference from what he had said.

MISHNA: In the case of one who slaughters a firstborn animal and sells its meat, and it was discovered that he did not initially show it to one of the Sages, the halakha is that it was actually prohibited to derive any benefit from the meat. In that case, what the buyers ate, they ate, and the Sages penalized the seller in that he must return the money to them, which they paid for the meat that they ate. And with regard to that which they did not eat, that meat must be buried, and he must return the money that they paid for the meat that they did not eat.

And likewise, in the case of one who slaughters a cow and sells it, and it was discovered that it is a tereifa, what the buyers ate, they ate, and what they did not eat, they must return the meat to the seller, who may sell it to a gentile or feed it to the dogs, and he must return the money to the buyers. If the buyers sold it to gentiles or cast it to the dogs, they pay the seller the value of a tereifa, which is less than the value of kosher meat, and the seller refunds the balance to the buyers.

GEMARA: The Sages taught in a baraita: In a case where one sells meat to another and it was discovered that it is the meat of a firstborn animal, which was not deemed permitted for consumption by an expert, or if one sells produce to another and it was discovered that it is untithed produce, or if one sells wine to another and it turns out that it is wine that was used for a libation in idol worship, the halakha is that what the purchasers ate, they ate, and the seller reimburses them all their money.

Rabbi Shimon ben Elazar says, qualifying this ruling: If he sold them items from which one is generally repulsed, he must reimburse them all their money, as they are presumed to not have derived benefit from the consumption of such items. But if he sold them items from which one is not generally repulsed, he deducts for them the value of the benefit from those items and reimburses them the balance. And the following are items from which one is generally repulsed: Carcasses and tereifot, repugnant creatures, and creeping animals. And the following are items from which one is generally not repulsed: Firstborn animals, untithed produce, and wine used for a libation in idol worship.

The Gemara asks: Why does the seller deduct the value of the meat of a firstborn animal eaten by the purchaser and reimburse him the difference? Let the purchaser say to the seller: What loss have I caused you by eating the meat? Had you not sold it to me, you would have had no rights to partake of it, as this is an unblemished firstborn animal from which deriving benefit is prohibited.

The Gemara answers: No, this ruling is necessary in a case where he sold him a cut of meat from an area on the animal that contained a blemish, but the seller had not yet brought the animal to be examined and deemed permitted by a Sage. In that instance, the seller can say to the purchaser: Had you not eaten the meat, I would have shown the animal to a Sage and he would have deemed it permitted to me. The Gemara notes that this is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda (28a), who permits a firstborn animal to be examined and deemed permitted even after it has been slaughtered.

The Gemara adds that with regard to untithed produce, although one could claim that the purchaser did not cause a loss to the seller, as untithed produce is prohibited for consumption, the seller can say to the purchaser: Had you not eaten my produce, I would have remedied it, i.e., separated its tithes, and eaten it. Similarly, with regard to wine used for a libation in idol worship, which is also prohibited to be consumed, this is referring to a seller who sold it in a mixture of permitted wine. In this case, had the purchaser not consumed the wine mixture, the seller could have derived benefit from it, in accordance with the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel.

As we learned in a mishna (Avoda Zara 74a): In the case of wine used for a libation in idol worship that fell into a wine cistern, it is prohibited to derive benefit from all the wine in the cistern, even if the volume of the wine used for a libation was small in comparison to the volume of the rest of the wine in the cistern. Rabban Shimon ben Gamliel says: All of the wine in the cistern may be sold to a gentile, and the money paid for it is permitted, except for the value of the wine used for a libation that is in it.

MISHNA: For these blemishes, one may slaughter the firstborn animal outside the Temple: If the firstborn’s ear was damaged and lacking from the cartilage [haḥasḥus], but not if the skin was damaged; and likewise, if the ear was split, although it is not lacking; or if the ear was pierced with a hole the size of a bitter vetch, which is a type of legume; or if it was an ear that is desiccated. What is a desiccated ear that is considered a blemish? It is any ear that if it is pierced it does not discharge a drop of blood. Rabbi Yosei ben HaMeshullam says: Desiccated means that the ear is so dry that it will crumble if one touches it.

GEMARA: With regard to the blemishes mentioned in this mishna and in the subsequent mishnayot, the Gemara asks: Why is it permitted to slaughter and eat a firstborn that sustained these blemishes? Only a lame animal and a blind animal are written in the verse that discusses this halakha. That verse states: “And if there be any blemish therein, lameness, or blindness, any ill blemish whatsoever, you shall not sacrifice it to the Lord your God. You shall eat it within your gates” (Deuteronomy 15:21–22).

The Gemara answers: It is also written in the beginning of the verse: “If there be any blemish therein,” which indicates that other blemishes are also included. The Gemara asks: But why not say that the phrase “if there be any blemish therein” is a generalization, while “lameness, or blindness” is a detail. According to the principles of midrashic exegesis, if a generalization and a detail are mentioned, the generalization includes only that which is specified in the detail. Therefore, it should be concluded that in the event of lameness and blindness, yes, one may slaughter the firstborn, but in the event of another matter, one may not slaughter it.

The Gemara answers: By subsequently stating: “Any ill blemish,” it then generalized again. Consequently, it is a generalization and a detail and a generalization, represented in the phrases “any blemish,” “lameness or blindness,” and “any ill blemish,” and according to the principles of midrashic exegesis, you may deduce that the verse is referring only to items similar to the detail. Just as the items mentioned in the detail, i.e., in the phrase “lameness or blindness,” are clearly defined as blemishes that are exposed and do not regenerate, so too, all blemishes that are exposed and do not regenerate are considered blemishes with regard to a firstborn.

The Gemara suggests: But say instead that just as the items mentioned in the detail, i.e., in the phrase “lameness or blindness,” are clearly defined as blemishes that are exposed and that cause an animal to desist from its normal labor, and they are blemishes that do not regenerate, so too, all blemishes that are exposed and that cause an animal to desist from its labor and do not regenerate are included in this halakha. If so, a blemish that does not fit these criteria would not render the firstborn permitted to be slaughtered. Why then did we learn in the mishna that if the firstborn’s ear was damaged and lacking from the cartilage, but not if it is lacking from the skin, it is considered a blemish, despite the fact that this does not cause the animal to desist from its labor?

The Gemara answers: The word “any” in “any ill blemish” is an amplification, and it includes even blemishes that are different from those defined by the detail. The Gemara challenges: If so, blemishes that are hidden should also be included. Why then did we learn in the mishna (39a) that animals with external gums that were damaged and lacking or that were scratched [veshenigmemu] and likewise animals with internal gums that were entirely extracted are considered blemished?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

לאפוקי מדר' יהודה דלא בעינן אחד מהם חכם:

דמסברי להו וסברי דלא ליהוו עמי הארץ גמורין:

תיפשוט מהא דמדהא איתמר משמיה דרב ש"מ דהך קמייתא דאמרינן ספק משמיה דרב ספק משמי' דשמואל דודאי דשמואל היא דאי ההיא נמי משמיה דרב והכא נמי אמר רב הלכה כר' יוסי אלא דאפי' ג' בני כנסת מתירין היינו קמייתא תרי זימני למה לי למימר. לא ודאי לא איתמר אלא חדא משמיה דרב ואידך מכללא. מדוקיא דההיא איתמר ואליבא דרב:

ויחזיר להם את הדמים. דקנסוהו רבנן:

הן יחזירו לו את הבשר שמותר בהנאתו שרשאי למוכרו לעובד כוכבים:

מכרוהו הלוקחין את הבשר לעובד כוכבים ביוקר או הטילוהו לכלבים ועדיין לא נתנו הדמים ישלמו לו דמי טרפה שהיא בזול ולא ישלמו לו כל הדמים שנטלו ממנה לפי שהוא מכר טרפה מדעתו:

ינכה להם מן הדמים כנגד מה שאכלו והשאר יחזיר:

בכור אמאי ינכה לו מן הדמים לימא ליה הלוקח מאי אפסידתך דאכלתיה והא אי אהדרתיה ניהלך לא הוי תקנה אלא יקבר. כגון דזבין ההוא אבר דהוה ביה מומא ואכליה ומשום הכי ינכה ליה מן הדמים:

דאמר ליה אי לאו דאכלתיה הוה מחזינא ליה לחכם ושרי לי ניהליה:

כר' יהודה. דמתיר לראות מום לאחר שחיטה כדאמרינן בפרקין דלעילא:

טבלים. מצי א"ל אי לאו דאכלת מתקנינא להו הלכך ינכה. ויין נסך שאינו נסך גרידא אלא ע"י תערובת נתנסך וזבני ניהליה ואי הוה מהדר ליה הוה מותר בהנאתו כדרשב"ג דתנן וכו' הלכך ינכה:

סליק פירקא

על אלו מומין. הסחוס שלועזים טנדרוס:

מלא כרשינה. כמלא הכנסת גרגר של כרשינין:

אמאי נשחטו על אלו מומין:

פסח ועור. בלבד כתיבי:

כתיב נמי כי יהיה בו מום סתם ריבה את אלו:

ובטל ממלאכתו פסח ועור שאינו ראוי למלאכה:

אלמה תנן נפגם אזנו דמשום הכי אינו בטל וקא הוי מום:

כל מום רע ריבויא הוא ומרבי הני:

חוטין. חניכים החיצוניות הוי מום כי נגממו משום דלא הוי בסתר דמיתחזי כדאכיל:

בד"ה ר"י כו' כל דהו אימא לא אלא כו' דיחיד מומחה מתיר כו' ובד"ה כיין נסך אע"ג דבפ"ג דהוריות כו' כמו בנבלות מ"מ כו' כצ"ל:

גמ'מה הפרט מפורש מומין שבגלוי כו' ואימא מה הפרט כו' ובוטל ממלאכתו כו' כל מום רע ריבויא הוא ורש"י בחומש הביא דרשת כלל ופרט כדבעי למימר הכא מעיקרא ולא ידענא למה הניח תלמוד ערוך דהא לא קאי הכי במסקנא ויש ליישב דלמאי דמסיק נמי כל מום רע ריבויא קאי נמי הכלל ופרט לרבות כל הדומה לפרט ולא נמעטי' נמי מפסח ועור כדממעטין לקמן מום עובר והכי משמע דקאי הכלל ופרט מדלא קאמר אלא כל מום רע ריבויא הוא וק"ל:

תוס' בד"ה מן החסחוס כו' בפרק כיצד צולין וכו' ובד"ה מה הפרט כו' לא הוי הכא כו' שבגלוי ואינו חוזר כו' מכלל דבבהמה כשר כו' אפי' גבי אדם לא מפסיל בשן א' כו' ודוקא כו' כצ"ל:

תד"ה רי"א. וכאן דלא איירי במומחה כו'. נראה דצ"ל וכיון דלא איירי כו':

שם בגמ' (בסה"ע) א"ה מומין שבסתר נמי אלמה כו'. נפגמו ונגממו לא. ק"ל דהא משמע בכ"ד דמומין שבסתר שוחטין לכתחלה במקדש. ועיין לקמן (לט) בסוגיא דחסרון מבפנים. והשלש מחלוקת דלקמן (לט) בחוטין הפנימים שנעקרו ע"ש. נ"ל טעמם משום דאמרינן לעיל (לה) דכי אכיל לא מיחזי וכי פעי מחזי (הגמרא זו נראה שנעלמה מהתוי"ט לקמן במ"ד שהביא זאת מהרמב"ם) דמ"ד דמותר לשחוט עליהם במדינה סבר דכיון דכי פעי מיחזי הוי מומין שבגלוי. ולמ"ד דשוחטין במקדש סבר הואיל דכי אכיל לא מיחזי הוי מום שבסתר. ומ"ד דאין שוחטין לא במדינה ולא במקדש סבר דכיון דכי פעי עכ"פ מיחזי גזרינן אטו מומין שבגלוי. והשתא אמאי פסלינן לקמן נפגמו (או נגממו לגירסת התוספות כאן ולקמן (מא ב) ד"ה אילימא וכן הרמב"ם בפ"ב מהלכות א"מ ה"ח. ותימה על התוי"ט שלא העיר בזה לפי דרכו) הלא מום שבסתר הוא לכ"ע עיין פרש"י לעיל (לה) ואולי משום גזירה אטו חיצוניות או אטו שנעקרו. אבל יקשה א"כ נגזור נמי נעקרו דלא לשחוט במדינה אטו נפגמו וכן בנפגמו חיצוניות אטו פנימיות. והרמב"ם שם כתב אין מקריבין אותן לפי שאינן מן המובחר כו' ואם הקריבן יראה לי שהורצו. ונכון מאד:

רש"י ד"ה ואמאי פסח ועור כתיב. דכתיב כו' פסח או עור כו'. כצ"ל:

תד"ה מן. בדל אוזן מתרגם חסחוס דאודנא. כצ"ל וכן העתיקו רש"י ורד"ק שם ודלא כהתוי"ט:

דברים שהנפש קצה בהם נבילות וטריפות וכו' שאין הנפש קצה בהם בכורות טבלים ויין נסך וכו'. עמ"ש הרב באר שבע על הוריות דף י"א ועמ"ש אני הדל בספרי הקטן שער יוסף דף צ"ח ע"ש:

(לז א רש"י) ד"ה פגימה וכו' סדק משמע נמי בלא חסרון.—יש להוסיף, שגם נקב הוא בלא חסרון, דאם לא כן היינו נפגם, וכדמוכח נמי לקמן, דנקב דכאן הוא כרציעת אוזן העבד.

רש״י ד״ה ינכה והוא יטיל קצת מדמים הס"ד ואח״כ ד"ה בכור בתמי' ולימא ליה כו' כצ״ל:

ד"ה טבלים אמאי יטול קצת לימא ליה כו'. דברי רש"י בדיבור זה ובדיבור שלאחריו ד"ה יי״נ כו' דכתב נמי בלשון קושיא קשה להולמן ונראה לי דהכי גרסינן טבלים אמאי יטול קצת לימא ליה מאי אפסדתך ומשני דאמר ליה מוכר ללוקח אי כו' כצ"ל:

ד"ה יין נסך אמאי יטול קצת ומשני כגון דלא כו׳ כצ"ל:

בא"ד ומכרן דאמ' ליה אי כו' כצ"ל:

תוס' ד"ה ר״י אומר כו' דלעיל דאיירי במומחה כו' כצ״ל:

בא"ד במומחה כו' פריך שפיר מה שיעור כו' כצ"ל:

ד"ה יין נסך כו' לא חשיב נפש קצה בו כו'. ורש"י דכתב התם דיי"נ נפש קצה בו אפשר דס"ל כתירוץ שני דתוספת דהכא איירי ע"י תערובות כשר ומשום הכי אין נפש קצה בו:

הדרן עלך כל פסולי המוקדשין.

על אלו פרק ששי.

גמ' כל מום רע ריבויא הוא. וכתב מ"ו מהרש״א בחומש הביא רש"י דרש׳ כלל ופרט למה הניח תלמוד ערוך דהא לא קאי הכא במסקנא ויש ליישב דלמאי דמסיק נמי כל מום רע ריבוי׳ קאי נמי הכלל ופרט לרבות כל הדומה לפרט כו' והכי משמע דקאי נמי הכלל ופרט מדלא קאמר אלא כל מום רע כו' עכ"ל. ותמיה לי על מ"ו מהרש"א שלא ראה מה שכתב רש"י הכא בד"ה רבוי׳ הוא כו' וז"ל דכתב כל ולא דרשינן ליה בכלל ופרט משמע דרש"י ס"ל דלא קאי במסקנא דרשת כלל ופרט אלא ריבוי ומיעוט. ומה שדייק מדלא קאמר אלא כל מום רע דהא בקדושין (דכ"ד) דרשי' נמי כה"ג כמו שכתבו תוספת ומסקינן התם ישלחנו ריבוי׳ הוא ופרש"י נמי התם אין לשון כלל להיות נידון בכלל ופרט אלא בריבוי ומיעוט וריבוי וריבה הכל והתם לא קאמר נמי אלא ישלחנו ריבה ואפ"ה כתב רש"י בפירוש דלא דרשי׳ בכלל ופרט אלא בריבוי ומיעוט. ונראה לי ליישב בדרך אחר דהא בלאו הכי יש לדקדק דפריך ואימא מה הפרט מפורש כו'. מהיכא תיתי לומר דבעינן שיהא דומיא דפרט מג' צדדים שיהא נמי בוטל ממלאכתו אלא ע"כ צ"ל דאדרבא מ"ה פריך כיון דבכל מקום דדרשינן בכלל ופרט אי איכא פרטא דדמי ליה אפילו בחד צד מרבינן ליה כדאמרינן במסכת נזיר (דל״ה ע"ב) והשתא דאמרת דבעינן שיהא דומיא דפרט בשני צדדי' שיהא מום שבגלוי ואינו חוזר משמע דלא דמי לשאר כללי ופרטי פריך שפיר ואימ׳ בעינן נמי שיהא דומיא דפרט ממש בג' צדדים שיהא בוטל ממלאכתו נמי ומסיק השתא דלא דרשי' בכלל ופרט אלא בריבוי ומיעוט דכל ריבויא הוא ופריך השתא דדרשי׳ בריבוי ומיעוט אימא לא ממעטינן אלא חדא מום עובר ומרבינן מום שבסתר ומשני מום רע ממעט מום שבסתר דלא מיקרי מום רע ופריך ואימא מרבינן מום עובר וממעטינן מום שבסתר ומשני מפקא מק״ו ובשנוי' בתרא משני אליבא דאמת איבעית אימא לעולם דדרשי' בכלל ופרט וכלל ולא בריבוי ומיעוט וריבוי והא דבעינן דומיא דפרט מב׳ צדדים שבגלוי ~ואנו~{צאן קדשים: ואינו} חוזרים לאו משום דלא דמי לשאר כללי ופרטי אלא משום דכתי׳ תרי פרטי פסח ועור וכל היכא דכתיב תרי פרטי בעינא דומיא מב׳ צדדים לכל פרט מצד א׳ כדאמרי׳ במסכת נזיר (דל"ה ע"ב) ולפ״ז צדקו דברי רש"י שהביא בחומש דרשת כלל ופרט אליבא דמסקנא דהכא ובזה נמי מיושב קושית מ"ו מהרש״א מה שהניח בצ"ע על תוספת ע"ב ד״ה השתא מיפרק כו' ע׳ שם כנ״ל ברור ונכון:

רש"י ד"ה אלמא כו' משמיעה הס״ד וכצ״ל:

תוס׳ ד"ה מה הפרט כו׳ משום מראית העין דאינו שוה בזרעו של אהרן כו'. יש לדקדק דמשמע הא דפסלינן ניטלו שיניו גבי אדם משום מראית העין היינו משום דאינו שוה בזרעו של אהרן וחד טעמא הוא ולקמן (דמ"ג ע״ב) עביד איכא בינייהו בין מומין הפסולי' באדם משום מראית העין ובין מומין הפסולים משום דאינו שוה בזרעו של אהרן וצ״ע:

בא"ד בחוטין החיצונות כו' כצ"ל:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

גמרא תרתי למה לי. פי׳ ל"ל הא דרב הלכה כר"י דהא שמעינן מהא דלעיל אבל הא דלעיל איצטרך לאשמעינן דוקא במקום שאין מומחה הא יש מומחה לא:

על אלו פרק ששי.

תוס' ד"ה מה הפרש כו׳ משום מראית עין דאינו שוה כו'. זה הלשון אינו מדוקדק קצת דמראית עין הוא מדרבנן ואינו שוה כו׳ הוא מדאורייתא כמ"ש לקמן ובאמת בשינים שחסרו אי׳ במשנה לקמן משום מראית עין וה"פ כיון דאשכחן קרא דפסול כמה דברים משום דאין שוים בזרעו של אהרן פסלינן נמי הא משום מראית עין משא"כ בבהמה לא שייך זה:

תוס' ד"ה נעקרו כו' אלא ניחא כו'. פי׳ דמרישא ה"א דניפג' או נגמם לא הוי מום כלל לכך אמר דבחצונות הוי מום וממילא בפנימית הוי טעמא משום מום שבסתר אע"ג דהא הוי מצי לאכוחי נמי מהך דתני הפנימית שנגממו משמע אבל חיצונות הוי מום מ"מ כיון דמדיוקא שמעינן לה טוב לן לדייק מרישא וזה שכתבו לשון ניחא לי׳ דמשמע דמסיפא נמי מצינו למידק רק ניחא כו':

ד״ה השתא מפרק כו'. עיין במהרש"א שכתב צ"ע דהיינו תירוץ בתרא דגמרא ונ"ל דבתירוץ ראשון נמי סמיך אפסח ועור רק עיקר הלימוד הוא מק"ו ואי לאו פסח ועור לא הוי אמרינן דרע אתי למעוטי מום שבסתר רק אתי לרבויי מום עובר דלא נימא ק"ו ואף שהוא דוחק לומר דהקרא סותר הק״ו מ"מ הוי אמרינן הכי כי היכא דניהוי כל דוקא היינו אף מום שבסתר ואף מום עובר אבל השתא דכתיב פסח ועור א"כ ע"כ ממעט חד מינייהו או מום עובר או מום שבסתר א"כ כל דקר׳ בלא"ה לאו דוקא שפיר אמרינן דמסתבר טפי למימר דרע אתי למעוטי מום שבסתר ולא לרבויי מום עובר כי היכא דניקו ק"ו אדוכתי׳ ולא נימא דקרא סותר הק״ו ונמצא לתירוץ הראשון מכח דק"ו אמרינן כן ואי לאו הק״ו הוי אמרינן דרע אתי לרבויי מום עובר לאפוקי מק"ו ופסח ועור אתי למעוטי מום שבסתר לכך אמר בגמרא דאין לומר כן דהא באמת איכא ק"ו ולית לן למימר דקרא אתי לאפוקי מק"ו משא"כ לתירוץ בתרא דאמרינן מפסח ועור מפקינן שפיר מום עובר בלא הק״ו דאין לומר דלמא פסח ועור אתי לאפוקי מום שבסתר ורע אתי לרבויי מום עובר דא"כ ל"ל קרא לרבויי דהא בלא״ה מכל מרבינן דאין לומר לאפוקי מק"ו דלתירוץ בתרא לא אמרינן ק"ו כלל כן נראה לי נכון בע"ה:

ד״ה כדי שינטל כו׳ משום דהוי טרפות דאדם כו'. פי' אם אדם נטל מחברו וחסרו בגלגלתו לב"ש הוי רוצח דוקא כמלא מקדח ובזוטר מהכי אין נעשה רוצח ואינו נהרג עליו ולב״ה אף בבציר מהכי היינו כסלע גם כן חייב על רציחתו והיינו מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

לאפוקי מדרבי יוסי. דמתני': במקום שאין חכם. הא יש חכם הוא לבדו מתירו: כגון מאן. הוי אותו חכם: מכלל דהני תרי כל דהו. בתמיה כלומר אפי' עמי הארץ השנים ועמי הארץ היאך ראויין להצטרף: דמסברי להו. טעמי הלכות נדרים וסברי ואותו חכם ילמד את השנים: מהו דתימא. הא קיימא לן במסכת גיטין (דף סז.) רבי יוסי נימוקו עמו ותיהוי הלכתא כוותיה: נימוקו. טעמו שהיה מביא טעם לדבריו כל שעה: תפשוט מהא. דאמר רב חננאל משמיה דרב אין הלכה כר' יוסי תפשוט דהך קמייתא דאמר רב יהודה לעיל ספק משמיה דרב ספק משמיה דשמואל ג' מתירין את הבכור תפשוט משמיה דשמואל איתמר דאי משמיה דרב תרתי למה ליה למימר לרב תרתי זימני דשלשה מתירין את הבכור ואין הלכה כר' יוסי: מתני' השוחט את הבכור. ומכר מבשרו: ונודע שלא הראהו. לחכם: מה שאכלו. הלוקחים אכלו: ויחזיר להם הדמים. משום קנס דאיסור ספק הוי: הבשר יקבר. דבכור תם אסור בהנאה: מכרוהו. הלוקחים לעובדי כוכבים הואיל ולא גרם להו איסורא ישלמו לו דמי בשר טריפה בזול והוא יחזיר להם המותר: גמ' קצה. מואסת כמו ואקוץ בם (ויקרא כ): יחזיר להם כל הדמים. דכל מה שאכלו אינו נהנה להם משעה שנודע להם: ינכה. והוא יטול קצת בתמיה: ולימא ליה. ישראל לכהן שמכר מה אפסדתך הלא אם היה הבשר בידך היה טעון קבורה שהרי תם שחטתו: כגון דזבין ליה. כהן השוחט מקום המום לישראל: דאמר ליה. כהן אם היה בידי הוה מחזינא ליה כמו שהוא שחוט: כר' יהודה. דאמרינן בפרק עד כמה (לעיל כח.) השוחט את הבכור ואחר כך הראה את מומו רבי יהודה מתיר: טבלים. אמאי יטול קצת לימא ליה מוכר ללוקח אי לאו דאכלתנהו הוה מתקננא להו: יין נסך. אמאי יטול קצת [ומשני] כגון דלא זבין ליה יין נסך גופיה אלא עירבו עם יין כשר ומכרן לימא ליה אי הדרתיה ניהלי הוה מזביננא ליה לעובדי כוכבים חוץ מדמי יין נסך שבו: מתני' על אלו מומין. החסחוס. תנוך האוזן שקורין טנדרי''ן: אבל לא מן העור. דהדר בריא ולא הוי מומא והאי עור היינו אליה רכה של אוזן: פגימה. אינה בלא חסרון אבל סדק משמע נמי בלא חסרון: נפרכת. כשממשמשין בה: גמ' ואמאי פסח ועור כתיב. שישחוט בכור עליהן ומידי אחרינא לא דכתיב וכי יהיה בו מום פסח ועור וסמיך ליה בשעריך תאכלנו דהיינו בלא הקרבה: ומשני כתיב נמי כי יהיה בו מום. דמשמע נמי מומין אחריני: ובטל נמי ממלאכתו. כגון פסח בטל מהילוך ועור בטל מראייה: אלמה תנן נפגמה אזנו. הוי מום הא אינה בטילה משמיעה: ריבויא היא. דכתיב כל ולא דרשינן ליה בכלל ופרט: אי הכי. דריבויא הוא מומין שבסתר נשחוט נמי עלייהו: חוטין. יינצב''ש: חיצונות. שבאמצע הפה: שנפגמו. שחסרו מעט: שנגממו. שנחתכו בסכין ברוחבו ולא חיסרו אלא כעין סדק: הפנימיות. מונשליר''ש:

מפירין את הנדר. לישנא דקרא נקט אבל גבי חכם שייך לשון התרה וכן בהמוכר את הספינה (ב''ב דף עד.) גבי בת קול דקאמר ועכשיו שנשבעתי מי מפר לי: רבי יהודה אומר אחד מהם חכם מכלל דהנך כל דהו אמר רבינא דמסברי להו וסברי. כ''כ ברוב הספרים ויש ספרים דגרסי כגון מאן אמר רב נחמן כגון אנא משמע מתוך לשון הקונט' שכך גריס וקשה היכי פריך עלה מכלל דהנך כל דהו אימא לא אלא שפחותים מדרב נחמן וא''ת לאידך גירסא נמי מנא ליה כל דהו דלמא מכלל דהנך פחותים ממומחה אבל כל דהו לא וי''ל דפשיטא ליה דחכם דר' יהודה לאו כחכם דלעיל דאיירי במומחה דאפי' רבי יהודה מודה דיחיד מומחה מתיר את הנדר וכאן דלא איירי במומחה מה שיעור נותן לאינך ומיהו קשה דא''כ מנא ליה דאתי לאפוקי מדרבי יהודה כיון דרבי יהודה לא איירי במומחה דלמא רבי חייא בר אבא מודה דבעינן אחד מהם כחכם דר' יהודה ודוחק לומר דג' מפירין את הנדר משמע ליה שלשתן שוין: ויין נסך. אע''ג דבפ' ג' דהוריות (דף יא.) קאמר דסתמו הוי אפיקורוס ביין נסך כמו בנבילות מ''מ לא חשיב נפש קצה בו ועוד דהכא מסקינן על ידי תערובות: מתני' מן החסחוס. לשון חנוך הוא כמו ראשי כנפים והחסחין בפרק כיצד צולין (פסחים פד.) ובדל האוזן מתרגם חסחוס דאודנא (עמוס ג): מה הפרט מפורש מומין שבגלוי ואינן חוזרין. כה''ג דרשינן בפ''ק דקדושין (דף כד:) גבי שן ועין וא''ת ומ''ט לא הוי הכא מומא כשנפלה שינו כיון דחשיב מום שבגלוי ואינו חוזר דלקמן בפרק מומין אלו (דף מד.) לא פסלינן ניטלו שיניו גבי אדם אלא משום מראית העין דאינו שוה בזרעו של אהרן מכלל דבבהמה כשר ואפי' גבי אדם לא מיפסל בשן אחד ודוקא בחוטין החיצונות שנפגמו ושנגממו ובפנימיות שנעקרו ינציב''ש בלע''ז כדפירש בקונטרס קאמר בסמוך גבי בהמה דהוי מום אבל ניטלו שינים לא וי''ל דשאני גבי עבד דגלי קרא אבל הכא שכך דרך שהשינים נופלות מחמת זקנה לא הוי כעין פסח ועור ומיהו צריך טעם אחר דה''נ עיניו מחמת זקנה וא''ת מאי שנא דהכהו על אזנו וחרשו חשיב מום התם ועבד יוצא לחירות דהוי מום שבגלוי ואינו חוזר ולקמן בפרק אלו מומין (דף מה:) תנן חרש שוטה (וקטן) פסולין באדם וכשרין בבהמה באדם לא מיפסלי אלא משום דאינו שוה בזרעו של אהרן כדמפרש לקמן בין חרש בידי אדם לחרש בידי שמים וי''ל דגבי עבד גלי רחמנא דבדבר קל חשיב מום לצאת בו לחירות שמשתחרר בשינו:

דף לז - א

מתניתין:

גמרא:

הדרן עלך פרק כל פסולי המוקדשין

הערות

פרק שישי - על אלו מומין

מתניתין:

גמרא:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד