חייבי מלקיות שר עליהן יום הכפורים כו' לרבותא נקט חייבי מלקיות וכל שכן חייבי מיתות ב"ד ודאין אחר שהתרה בהן והא דתנן דשעיר המשתלח מכפר אפילו על ירות מיתות ב"ד היינו דוקא דלא אתרו בהן דהא לא תני חייבי מיתות בית דין אלא ירות מיתות בית דין (הגה"ה תמיה אני על הרמב"ם ז"ל שלא כתב בחבורו דין זה חייבי מלקיות שר עליהן יום הכפורים כו'. ע"כ הגה"ה):
סד"א התם ממונא הוא. אין להקשות א"כ מה צריך למפשטיה קמייתא מדרב דימי ומדאביי ואמאי לא פשיט מכח הך סברא דבתשלומי ממון לא שייכא כפרה די"ל דהך סברא לחוד אינו מספיק שהרי חייבי אשמות תלויין ג"כ ממונא הוא ואפ"ה פטורים להביא לאחר יוה"כ:
והא אנן תנן הודע ולא הודע כו'. תימה דמעיקרא פריך פשיטא והשתא פריך והא אנן תנן כו'. ועוד מאי דוחקיה לתרץ הא דאתרו ביה הא דלא אתרו ביה למה לא מתרץ הא דלא עשה תשובה הא דעשה תשובה דהא בפ"ק דשבועות משמע דלרבנן אפילו על הקלות אם לא עשה תשובה אין שעיר המשתלח מכפר ואולי שמכאן למד הרמב"ם ז"ל מה שפסק בפ"א מהלכות תשובה דשעיר המשתלח מכפר על לא תעשה ועשה אפילו לא עשה תשובה וצ"ע:
לכל חטאתם ולא לכל טומאתם. נ"ל אגב שיטפיה נקט האי קרא לכל חטאתם כדי להוליך השיטה בשוה עם הסוגיא בפ"ק דשבועות שמן הדין ה"ל לומר מכל חטאתיכם ולא מכל טומאתיכם כיון דהשתא קאי ועומד בקרא זה דיליף מיניה חטא שאין מכיר בו כו' וא"ת קרבן יולדת נמי אקרי חטאתם כבר תירצו התוספות בפרק קמא דשבועות דבעינן שבא על חטא דומיא דפשעים ולא מצי לשנויי אמר קרא וכפר דביולדת נמי כתיב וכפר והיינו שמכפרת ומטהרת לאכול בקדשים:
ולרבי שמעון בן יוחאי דאמר יולדת חוטאת היא מאי איכא למימר. תימה גדולה בעיני מאי קשיא הלא אין לה ספק כלל בחטא דהיינו אם היתה נשבעת שלא תזקק לבעלה בשעה שהיתה כורעת לילד או לאו כי אם בולד עצמו שאינה יודעת אם הוא ממין שחייבת עליו קרבן או לא א"כ מה ענין זה לחטא שאין מכיר בו אלא המקום וכן קשה גבי הא דפריך הגמרא בסמוך והאמר רבי שמואל בר נחמני על שבעה דברים נגעים באים כו' ולרבי אלעזר בן הקפר דאמר נזיר חוטא הוא כו' הלא הוא בעצמו מכיר בחטא:
ולרשב"י דאמר יולדת חוטאת כו'. תימה למאי דלא סליק אדעתיה יולדת כי קא מייתי קרבן לאישתרויי באכילת קדשים הוא אלא קס"ד לכפרה מתיא א"כ מאי פריך ספק יולדת שעבר עליה יוה"כ לא תייתי כו' הלא הקושיא מעיקרא ליתא דהא בת קרבן היא והיאך יכפר יוה"כ על בר קרבן דהא לעיל מקשינן חטאים האמור בשעיר המשתלח לפשעים מה פשעים דלאו בני קרבן כו' וכי תימא דאע"ג דמייתי חטאת העוף על הספק לא חשיב בר קרבן מידי דהוה מחייבי אשמות תלויין דלא חשיבי בני קרבן שהרי יוה"כ מכפר עליהן א"כ קשה מאי פריך הגמרא בפ"ק דשבועות ואימא יולדת ופרש"י ואימא יולדת שאם עבר עליה יוה"כ אוכלת בקדשים בלא קרבן עכ"ל. ומשמע מדבריו דפריך מודאי יולדת וכבר הרגישו התוספות בזה שם בשבועות והשיבו להליץ בעד רש"י דהואיל וקרבן יולדת לא אתי לכפרה אלא להכשיר בקדשים אין זה נקרא בר קרבן. אבל אין התירוץ זה מספיק דשתי תשובות בדבר חדא שהרי כאן פריך אפילו למאי דלא סליק אדעתיה יולדת כי קא מייתי קרבן לאשתרויי באכילת קדשים כו' ה"ה התם נמי פריך הכי מסתמא אפילו למאי דלא סליק אדעתיה יולדת כי קא מייתי קרבן לאשתרויי באכילת קדשים כו'. ועוד כיון דפריך התם והכא שיוה"כ יתירנה לאכול בקדשים למה לא יקרא בר קרבן הקרבן המתיר דבשלמא אלו בעינן לה כפרה ביוה"כ הוה אמינא דכיון דהקרבן בא להכשיר ויוה"כ מכפר לא איקרי בר קרבן כיון דאינו מועיל למה שיוה"כ מועיל שזה לכפר וזה להכשיר אבל כיון דמאי דפריך הוא שיכשירנו יוה"כ לאכול בקדשים במקום הקרבן למה לא יקרא הקרבן המכשיר בר קרבן. ואולי מכח קושיא זו הוכרח ר"ת לפרש דהתם בשבועות מספק יולדת פריך כמ"ש התוספות בשמו ולזה כל עצמו אינו מאריך התם אלא בראיה דלאו בת קרבן היא אבל קשה בעיני טובא על פירושו חדא דא"כ ה"ל לומר בהדיא ספק יולדת כדאמר הכא ועוד שהרי התם פריך מעיקרא אימא ע"א כו' וכי היכי דבע"א פריך מודאי שעבד ע"א כך צריך לפרש כול' ולזה פרש"י התם דפריך מודאי יולדת ועוד הקשה ר"ת התם בשבועות דפריך הגמרא נמי הכי כמו הכא ומשני תירוץ אחר ר"ש לטעמיה דאמר ממקומו הוא מוכרע והכי משני התם גבי נזיר ואמאי לא משני התם כדמשני הכא דיולדת כי קא מייתי קרבן לאשתרויי באכילת קדשים הוא ולא לכפרה מתיא וכן גבי נזיר ומכח קושיא זו פירש דלא פריך הגמ' התם שלא תצטרך להביא קרבן כלל אפילו לאחר יוה"כ אלא דיתלה לה השעיר עד לאחר יוה"כ שתביא חטאת העוף מספק אבל הכא פריך דלא תביא כלל והשתא א"ש דלא משני התם כדמשני הכא דכיון דהכא פריך דלא תביא כלל הוצרך לשנויי דיולדת מייתי קרבן להתירה בקדשים ולא לכפרה ויוה"כ אינו מתיר לאכול בקדשים אלא מכפר ולזה צריך שתביא קרבן אבל התם דלא פריך אלא דליתלי ליה לחוד עד שתביא הנה יוה"כ תולה ומגין על כל ולזה אינו יכול לשנויי התם זה התירוץ ולפי עניות דעתי הקושיא מעיקרא ליתא מכמה טעמים חדא דכבר כתבתי לעיל בפ"ק דאורחא דגמ' הכי כמו שכתבו התוספות בפרק ארבע מיתות וכדאשכחן בפ"ק דחולין ידו הימנית מדרבה בר בר חנה נפקא ומשני כהונה בעי אצבע ובסוף פ' התודה משני כדי נסבא ובסוף פ' דם חטאת משני הנך ב' שנויי וכן אשכחן בשאר דוכתי טובא עד אין מספר ועוד י"ל דהך שנויא ר"ש לטעמיה עדיף ליה לאפוקי הכא לא שייך לשנויי הכי ר"ש לטעמיה והא דמשני התם גבי נזיר ר"א הקפר ס"ל כר"ש דאמר ממקומו הוא מוכרע י"ל דקבלה היתה בידו וכדי להוליך השיטה שוה בכל מאי דאפשר משני הכי וכה"ג מתרצים התוספות בדוכתי טובא. ועוד קשה לי היאך אפשר לפרש דפריך התם דליתלי שהרי קרא אמר וכפר משמע דקרא אינו מדבר אלא בכפרה לגמרי לא בתלייה ועוד דהא התם משני הגמרא מעיקרא גבי יולדת כמו הכא לכל חטאתם ולא לכל טומאתם אלמא דהתם והכא פריך בשוה דלא תביא כלל אפילו לאחר יוה"כ כדפרש"י. ולמה שהקשיתי מעיקרא והא בת קרבן היא נ"ל ליישב דלא אמרינן שאין יוה"כ מכפר על בר קרבן אלא דוקא מעיקרא למאי דפשטינן קמייתא מדרב דימי ומדאביי מכח דמקשינן חטאים דומיא דפשעים אבל השתא דפשיט ליה מכל חטאתיכם לפני ה' חטא שאין מכיר בו כו' אנו יכולין לומר כדמקשה רב דימי לאביי ממאי דהני פשעים לאו בני קרבן נינהו דילמא כו'. כן נ"ל:
מפני שמכשרתה לאכול בזבחים. וא"ת והמקשה מאי היה סבור הלא תשובתו בצדו דהיינו טעמא דמתיא לאחר יום הכפורים משום דלאו לכפרה אתי וי"ל דהיה סבר דלעולם משום כפרה מתיא וכדי שלא יקשה הלא בלא יום כפורים בקושי התירו להקריבה ספק מליקת חולין למזבח אלא שאם לא כן אין לה תקנה ליטהר בקדשים וכל שכן אם עבר עליה יום הכפורים שלא היה לנו להקריב ספק מליקת חולין למזבח מאחר שיש לנו לתלות כפרתה ביום הכפורים הלכך צריך ליתן טעם זה מפני שמכשרתה לאכול בזבחים אבל לעולם משום כפרה אתיא והתרצן משני ליה דלאו לכפרה מייתי כלל אלא כדי לאכול בזבחים בלבד:
על שבעה דברים נגעים באים. וא"ת והא לא מייתי בעלמא קרבן אהנך עבירות אלא כשהוא מצורע והיכי תיסק אדעתין דאחטאת אתי קרבן דיליה כבר תירצו התוספות בפ"ק דשבועות דס"ד אתרוייהו מייתי לכפרה ולאשתרויי בקהל ומשני דלאו לכפרה מייתי אלא לאשתרויי בקהל:
מצורע כי מייתי לאו לכפרה מייתי אלא לאשתרויי באכילת קדשים כו'. בסוטה פרק היה מביא משני נמי הכי אבל בפ"ק דשבועות משני מצורע כי מייתי קרבן לאשתרויי בקהל נ"ל שר"ל שדין המצורע שיהיה לו מושב לבד חוץ לעיר שנאמר מחוץ למחנה מושבו וכי מייתי קרבן מותר לו ליכנס לפנים מן המחנה ולדור שם בתוך העיר. אחר זמן רב שכתבתי זה שאלתי להרב הגדול מהר"ר אהרן י"ץ המחבר ספר קרבן אהרן איך שהוא מבין לשון זה לאשתרויי בקהל ופירש נמי כמו שאני פירשתי ולפי דעתי אי אפשר לפרש בענין אחר וקשה לי טובא על האי תירוצא דשבועות שהרי אין הקרבן מעכבו ליכנס לפנים מן המחנה ולדור שם בתוך העיר אלא תיכף אחר תגלחתו הראשונה וכבס בגדיו וטבל מותר לו לבא בתוך העיר ולדור שם ומקרא מלא הוא וגלח את כל שערו ורחץ במים וטהר ואחר יבוא אל המחנה וגו' והכי תניא בת"כ ואחר יבוא אל המחנה רחיצת גופו מעכבתו ליכנס לפנים מן החומה ואין כפרתו מעכבתו ליכנס לפנים מן החומה והכי תנן בפרק י"ד ממסכת נגעים בא לו לגלח את המצורע כו' נכנס לפנים מן החומה וגדולה מזו תנן בריש מסכת כלים דמחוסר כפורים מותר לו ליכנס אפילו לעזרת נשים וכל הגמרא מלא מזה שאין מחוסר כפורים אסור אלא דוקא בקדשים אבל לא לאשתרויי בקהל א"כ היאך אפשר לומר דקרבן מצורע לאשתרויי בקהל אתי ולפום ריהטא היה נ"ל שטעות נפל בספרים שנתחלף קו"ף באל"ף במלת בקהל וצריך להיות לאשתרויי באהל ור"ל בתשמיש המטה כדכתיב וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים וגו' וביום השמיני יקח שני כבשים וגו' ותניא בת"כ ומייתי הגמרא בפ"ק דמ"ק וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים שיהא אסור בתשמיש המטה ואין אהלו אלא אשתו שנאמר לך אמור להם שובו לכם לאהליכם וגו' ויש מחכמי הדור שהשיבו לי שאפשר לקיים גירסת הספרים ולפרש דמה שאמרו לאשתרויי בקהל ר"ל בתשמיש המטה אבל לפי האמת כל זה אינו שוה לי מכמה טעמים חדא דלא אשכחן בגמרא בשום מקום תיבת בקהל שיהיה פירושו תשמיש המטה ועוד דא"כ אי אפשר דהוה שתיק הגמרא ולא הוה פריך ואמאי קרי ליה באהל כדפריך הגמ' בפרק מי שאחזו גבי מאי פניך תשמיש ואמאי קרו ליה פניך וכו' וכן בפ"ק דכתובות גבי מאי מדברת נבעלה כו' וכהנה רבות ודוחק לומר דלא פריך הכי אלא דוקא היכא דלא אשכחן אותו הלשון עצמו במקרא שיהיה פירושו תשמיש ועוד אפילו לפי מה שהגהתי באהל אי אפשר לומר כן כי אין הקרבן מעכבתו מתשמיש המטה שהרי תיכף בלילה שאחר שבעת ימים מותר בתשמיש המטה אעפ"י שאינו רשאי להקריב קרבנו עד למחר ביום השמיני כדמשמע פשטיה דקרא וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים משמע הא לילה חזי וכה"ג ממש דייק הגמרא בפרק אותו ואת בנו כתיב והיה שבעת ימים תחת אמו הא לילה חזי וכתיב מיום השמיני והלא' ירצה מיום השמיני והלאה אין לילה לא הא כיצד לילה לקדושה יום להרצאה אלמא שהוא תופס במונח קיים דשבעת ימים משמע הא לילה חזי ועוד שהרי תיכף אחר שהעריב שמשו אחר טבילתו ביום השביעי אוכל בתרומה כדתנן בהדיא בפרק י"ד ממסכת נגעים וכמו שפסק הרמב"ם ז"ל בהדיא בפרק י"א מהלכות טומאת צרעת א"כ כ"ש וק"ו שמותר בתשמיש המטה ואין דבר זה צריך יותר חזוק וכמעט שלא ניתן לדבר הימנו לרוב פשיטותו א"כ היאך אפשר לומר דקרבן מצורע לאשתרויי בתשמיש המטה אתי וזה שקר גמור כי אין הקרבן מעכבתו אלא דוקא מלאכול בקדשים בלבד כמו שנתבאר וכן משמע בהדיא במשנה בפרק י"ד ממסכת נגעים דקתני הביא כפרתו אוכל בקדשים נמצאו שלשה טהרות במצורע כו'. לכן נ"ל אע"פ שבכל הספרים וגם בתוספות נמצא כתוב כן לאשתרויי בקהל והרב הגדול מהר"ר שלמה לוריא ז"ל לא הגיה כלום בספר חכמת שלמה עם כל זה אומר אני שהוא שיבוש וטעות ולא יש חכם אשר יושיבנו על כנו וצריך להגיה לאשתרויי באכילת קדשים. כן נ"ל:
ולרבי אלעזר הקפר דאמר נזיר חוטא הוא כו'. וא"ת והא לא מקרי חוטא אלא לפי שציער עצמו מן היין והשעיר אינו בא לכפר אלא על הטומאה כבר תירצו התוספות בפ"ק דשבועות כיון שע"י הטומאה בא לו שציער עצמו מן היין פעם שניה כדאמר בריש נזיר ששנה בחטא קרינן ביה וכפר מטומאתם ודוקא לר"א הקפר אבל לרבנן אפילו נטמא במזיד הקרבן אינו בא על החטא דהא אפילו נטמא באונס דלאו חוטא הוה לרבנן מביא קרבן ומאשר חטא על הנפש הוי לרבנן לשון חסרון כמו והייתי אני ובני שלמה חטאים וכמו אל השערה ולא יחטא ולכל חטאתם ליכא לפרושי הכי לשון חסרון הוא דהא דומיא דפשעים כתיב ומה שיש לדקדק עוד בדברי ר"א הקפר דאמר נזיר חוטא הוא פירשתי בריש סוטה:
נזיר כי קא מייתי קרבן לאו לכפרה מייתי כו'. נ"ל שרצונו לומר לאו לכפרה גמורה מייתי אבל לכפרה במקצת מיהא מייתי לר"א הקפר משום דלא נתכפר חטאו לגמרי במה שנתנוול בגדול שיער ובזה מתיישב שפיר הא דמשני הגמ' בסוטה בפרק היה מביא על הא דפריך התם חטאת נזיר תהא טעונה נסכים לפי שאינה באה על חטא סבר לה כר"א הקפר דאמר נזיר נמי חוטא הוא אלמא דקרבן נזיר לר"א הקפר לכפרה אתי. כן נ"ל:
לאשתרויי באכילת קדשים הוא. נראה לי דשבוש הוא שנפל בספרים וצריך להגיה למיחל עליה נזירות טהרה כדמשני הגמרא לעיל בריש פרק ד' מחוסרי כפרה. וכן כתבו התוספות בהדיא בפ"ק דשבועות ובסוטה פרק היה מביא וכן משמע בהדיא מפרש"י שם. אחר שכתבתי זה בא אלי אגרת מארץ ישראל מק"ק צפת תוב"ב שכתב לי החכם השלם מהר"ר יעקב יצ"ו וז"ל ומה שהקשה מר הא דאמרינן בפ"ק דשבועות מצורע כי מייתי קרבן לאשתרויי בקהל כו'. אני הקשיתי קושיא זו בשם מעכ"ת אל הרב הגדול ראש המדברים בכל מקום דכל רז לא אנס מיניה החסיד מוהר"ר שולאמא יצ"ו. והשיב לי בעל פה ואמר זוכרני שכשלמדתנו מסכת שבועות בישיבה הגדולה בימי הרבנים הקדושים אשר בארץ והיינו מגיהים לאשתרויי באכילת קדשים ממש כדברי מר עכ"ל ושמחתי כי נחני אלהים בדרך אמת וכוונתי לדעת הגדולים ת"ל:
אלא מעתה ספק סוטה כו. פירוש שיש ספק לסוטה עצמה אם נטמאת אם לא נטמאת כגון שאינה יודעת אם בא עליה בעלה או האיש שקנא לה בעלה ממנו ולהכי הוי חטא שאין מכיר בו אלא המקום והבועל כדאמר אביי אבל אי אפשר לפרש דמיירי מסתם סוטה שהיא בעצמה יודעת האמת אם נטמאת או לא נטמאת דא"כ למה אקרי חטא שאין מכיר בו אלא המקום והבועל לאביי הלא היא עצמה מכיר בו ואולי לזה נתכוון רש"י אף כי אין לשונו מורה כן:
אמר רבי אושעיא לכל חטאתם ולא לכל טומאה. אף גם זאת אינו אלא טעות שנפל בספרים כי כאן אין שייך כלל לומר כן ולשון אמר אביי כו' ולא קאמר אביי אמר כו' נמי מוכיח דטעות הוא וצריך למוחקו:
סוטה כי מתיא. אע"ג דמנחת קנאות לא מתיא הסוטה כי אם הבעל כדאמרינן בפרק ב' דסוטה והביא את קרבנה עליה בעלה מכל מקום נקראת על שמה:
רבא אמר אמר קרא ולארץ לא יכופר לדם וגו'. פירוש אלמא דגזירת הכתוב הוא דאין לך שום כפרה אלא זו ולפיכך אין להקשות מידי מעגלה ערופה ודכותיה הא דמשני רב פפא ראויה כפרה זו שתכפר על יוצאי מצרים ר"ל דגזירת הכתוב הוא דעגלה ערופה שעבר עליה יום הכפורים תערף ולפיכך אין להקשות מידי מעגלה ערופה ומה שיש לדקדק בזה פירשתי יפה בסוף פרק קמא דהוריות:
רבא אמר אמר קרא ולארץ לא יכופר דם וגו'. וא"ת הא דרשינן ליה לדרשא אחריתי בפרק אלו נערות שאם נערפה העגלה ואח"כ נמצא ההורג שאין פוטרת אותו וי"ל דרבא דריש הך דרשא דהתם מקרא אחרינא מואתה תבער הדם הנקי מקרבך כמו שפירשו התוספות התם:
דכתיב קרא ידיעה גבי יחיד כו'. בת"כ יליף ליה מדכתיב והביא אף לאחר יום הכפורים ובירושלמי דשבועות פריך א"כ מה הועיל לו יוה"כ א"ר יוסי נעשה לו יוה"כ כאשם תלוי כו':
מה ליחיד שכל קרבנו נקבה. קצת קשה אמאי חשיב קרבן נקבה לקולא וקרבן זכר לחומרא משום שאין בקרבן צבור נקבה הלא אדרבה איפכא מסתברא דקרבן נקבה היא חומרא שכן ניתנה למשיח ונשיא בע"א ואלו בשאר עבירות קרבנן זכר משיח מביא פר ונשיא מביא שעיר והא ודאי דקרבן הניתנה לע"א הוא חמור יותר מקרבן הניתנה לשאר עבירות דהא לא ידעינן דסקילה חמורה משרפה אלא מטעם זה שכן ניתנה לע"א כדאיתא בריש פרק ארבע מיתות וצל"ע:
מה לנשיא שכן אינו בשמיעת הקול. תימה גדולה שהרי בפרק ב' דהוריות תנן על שמיעת הקול ועל בטוי שפתים ועל טומאת מקדש וקדשיו ב"ד פטורים והיחיד והנשיא והמשיח חייבין הרי קמן מפורש דנשיא חייב בשמיעת הקול ואע"ג דר"ע ור' יוסי הגלילי פליגי התם וסבירא להו דהנשיא אינו חייב בשמיעת הקול מ"מ ודאי הלכה כרבנן והלכה כר"ע מחבירו ולא מחביריו וכן פסק הרמב"ם ז"ל בהדיא בפרק י' מהלכות שגגות וכן פסק הוא ור"ע מברטנורה ז"ל בפירוש המשניות בפרק שני דהוריות אמנם הראב"ד ז"ל בהשגותיו פסק כר"ע שאין הנשיא חייב בשמיעת הקול ואולי יצא לו זה מכאן וצריך עיון:
מאי פרכת אי משום דאינו בשמיעת הקול יחיד יוכיח לפי דאינו כו'. שבוש הוא ואין לי ספר אחר להגיה ממנו אמנם סוגית הגמרא נ"ל דה"ג מאי פרכת אי משום שאין חייבין אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה יחיד יוכיח שחייב על שגגת מעשה בלבד ואי משום דכל קרבנו נקבה כו'. וכן נראה מדברי רש"י. כן נ"ל:
שכן אין עשוין להשתנות. קשה לי שהרי יחיד עשוי להשתנות דאפשר שיתמנה נשיא:
