והבזך היה מלא וגדוש בקטרת, וכסוי היה לו לבזך, על מנת שלא תפול ממנו הקטורת. וכמין מטוטלת (מטלית, חתיכת בגד) היה עליו על הכיסוי מלמעלן.

ה משנה מי מהכהנים שזכה בהבאת המחתה עם הגחלים למזבח הפנימי שבהיכל, לצורך ההקטרה, נטל את מחתת הכסף ועלה לראש המזבח החיצון, ופנה שם את הגחלים החיצוניים שכבר כבו הילך והילך (לכאן ולכאן, לצדדים), ולאחר מכן חתה (נטל גחלי אש) (מן הגחלים המאוכלות הפנימיות שעדיין האש לוחשת בתוכן), כדי ארבעה קבים. ואחר ירד מן המזבח ועירן (שפכם) לתוך מחתה של זהב. וכיון שבית קיבולה של מחתת הזהב לא היה אלא כדי שלשה קבים, נתפזר בעירוי זה ממנו ממחתת הכסף כקב גחלים על קרקע העזרה, והיה מכבדן (מטאטא) אותם לאמה של מים העוברת בעזרה, המנקזת את הנשפכים אל מחוץ למקדש.

ובשבת שאסור בה לכבות אש, לא היה עושה כן (שהרי יש בדבר משום כיבוי), אלא היה כופה עליהן פסכתר (כעין סיר גדול). ומסבירים מהו פסכתר זה: היתה כלי גדול המחזקת (בעלת קיבול) כמידת לתך (חמש עשרה סאה). וכיון שהיתה הפסכתר כבדה ביותר, שתי שרשרות היו בה לצורך השימוש הרגיל בה שהוא הסרת הדשן מעל גבי המזבח: שרשרת אחת — שהוא כהן אחד מושך בה והדשן בתוכה ויורד מן הכבש. ושרשרת אחת שהוא (כהן נוסף) היה עומד ואוחז בה מלמעלן, בשביל שלא תתגלגל הפסכתר מהכבש (שהיה משופע) ותשמט מידיו של הכהן המוריד אותה, ויתפזר הדשן.

ולצורך שלשה דברים במקדש היתה משמשת הפסכתר: בשבת היו כופין אותה על גבי קב הגחלים שהתפזרו בעירוי ממחתת הכסף למחתת הזהב (כפי ששנינו למעלה), וכן היו כופים אותה על השרץ המת שנמצא במקדש ביום השבת, לבל ייטמאו כהנים בשרץ, ואין יכולים להוציא את השרץ מהמקדש בשבת, שמוקצה הוא. ומורידין בה את הדשן מעל גבי המזבח, כדרך שהוסבר למעלה.

ו משנה כאשר הגיעו אותם שני הכהנים, זה שעבודתו בחתיית הגחלים וזה שעבודתו בהקטרת הקטורת, בדרכם להיכל, אל בין האולם ולמזבח, נטל אחד מהם את כלי המגרפה וזורקה בין האולם ולמזבח, כדי להשמיע קול, ואותו קול היה כה גדול עד שאין אדם שומע את קול חבירו המדבר אליו בכל מקום בבירושלים מחמת קול המגרפה. ולצורך

שלשה דברים היתה משמשת המגרפה בהשמעת קול זה: כל כהן שלא נמצא בעזרה, כיון שהוא שומע את קולה של המגרפה — יודע הוא שבאותה עת אחיו הכהנים נכנסים עתה להשתחוות בהיכל, והוא רץ ובא ומשתחוה אתם. וכמו כן, כל בן לוי מן המשוררים, כיון שהוא שומע את קולה של המגרפה — יודע הוא שבאותה עת אחיו הלוים נכנסים לעזרה, לעמוד על דוכנם, ולדבר בשיר בשעת הניסוך, והוא רץ ובא ושר אתם. וכן היה משמש קול המגרפה, שבאותה עת היה ראש המעמד (הממונה על העומדים בעזרה מקרב בני ישראל, כשלוחיהם) היה מעמיד את המשוררים הטמאים בשער המזרח של העזרה, שיוכלו אחר כך לטהר אותם בהזייה.

א משנה החלו אלה שני הכהנים, זה שעבודתו בחתיית הגחלים וזה שעבודתו בהקטרת הקטורת, עולים בשתים עשרה מעלות האולם, מי מהכהנים שזכו בדישון המזבח הפנימי ובדישון המנורה היו מקדימים ללכת לפניהם, על מנת שיוציאו את הכלים שנשארו בהיכל. ובאופן זה: מי שזכה בדישון המזבח הפנימי — נכנס אל ההיכל ונטל משם את הטני (כלי שבית קיבולו חצי סאה) המונח שם לאחר שדושן המזבח הפנימי (כמבואר למעלה, ל,ב) וכיון שגמר את עבודתו, השתחוה שם בפשיטת ידים ורגלים, ויצא אל מחוץ להיכל.

מי שזכה בדישון המנורה — נכנס להיכל, ומצא שתי נרות (מערביים) מזרחיים עדיין דולקין במנורה — הריהו מדשן (מכבה ומנקה אותן משאריותיהן, ומכניס פתילה ושמן חדשים) את הנר המזרחי (הנר החיצוני ביותר שלצד מזרח), ומניח את הנר השני לצד מזרח, זה המערבי לנר המזרחי ביותר, כשהוא דולק. שכן מצוות ההדלקה במנורה היא, בין השאר, שממנו (מנר מערבי זה) היה מדליק את כל נרות המנורה בהדלקה של בין הערבים. ואם כשנכנס להיכל מצאו הכהן שנר מערבי זה כבה — הריהו מדשנו ומדליקו מהאש שעל מזבח העולה. ולאחר מכן נטל את הכוז (כלי הדומה לקיתון גדול. רמב"ם) שבו היה נתון דשן המנורה, ממקומו במעלה השניה שלפני המנורה, והשתחוה ויצא.

ב משנה מי שזכה בהבאת המחתה עם הגחלים אל המזבח הפנימי, לצורך הקטרת הקטורת — בתחילה צבר (עשה כעין ערימה) את הגחלים במחתתו על גבי המזבח הפנימי, ולאחר מכן רדדן (שטח אותם) באמצעות שולי (תחתית) המחתה על גבי המזבח, שפיזר את הגחלים בשווה, והשתחוה, ויצא.

ג משנה מי שזכה בהקטרת הקטרת — היה נוטל את הבזך המלא וגדוש בקטורת מתוך הכף בו נמצא הבזך, ונותנו לבזך לאוהבו או לקרובו הכהן, אותו הועיד לבוא ולסייעו, ונכנס עמו להיכל לשם כך. נתפזר ממנו מן הבזך לתוכו של הכף — נותנו לו הנלווה אליו את הקטורת בחפניו של הכהן המקטיר. ומלמדים אותו, את הכהן המקטיר (שהרי לא הקטיר עד כה): הוי זהיר שמא תתחיל לפזר את הקטורת מפניך (בצד המזבח הסמוך אליך), אלא התחל לפזר את הקטורת מהצד הרחוק ממך ורק אחר כך פזר אותה בצד הקרוב לך. על מנת שלא תכוה מן הקטורת הבוערת, כאשר תצטרך לפזר את הקטורת על המזבח בצד המרוחק יותר ממך.

התחיל מרדדן (שוטחם) על אש המזבח, וכאשר התמלא הבית עשן מהקטורת, הריהו יוצא מההיכל. וכלל הוא כי לא היה הכהן המקטיר מקטיר את הקטורת עד שהממונה אומר לו: הקטר! ואם היה הכהן המקטיר כהן גדול, הממונה אומר לו בדרך כבוד: "אישי כהן גדול, הקטר"!

בשעת ההקטרה פרשו (יצאו) העם (כל הכהנים) מבין האולם ולמזבח, ועמד הכהן והקטיר (שכן כלל הוא שבכל כפרה הנעשית בהיכל, אין אדם מורשה להיות בין האולם ולמזבח, כנאמר: "וכל אדם לא יהיה באהל מועד בבואו לכפר בקודש". ויקרא טז, יז), והשתחוה ויצא.