הערות

^[127] רש"י [שבת סב, ב ד"ה "ערום"] כתב שלאו דווקא ערום, אלא גם לבוש אסור להטיל מים לפני מטתו, ונקטה הגמרא ערום שבו מצוי שמתעצל להתלבש ולצאת לחוץ. וכן הביא להלכה המגן אברהם [או"ח רמא, א]. וטעם שנאת ד' לנוהג כן הביא המשנה ברורה [שם, א] מהלבוש שהקב"ה חפץ להשרות את שכינתו על כל אחד מישראל, ומי שאין נוהג בנקיון ובצניעות אין הקב"ה יכול להשרות שכינתו עליו. בשו"ע [שם] פסק שאיסור זה הוא רק כשפניו כלפי המיטה ומשתין על הקרקע ולא בתוך כלי, ובפרי מגדים [אשל אברהם, ד] ובהגהות רע"א כתבו שת"ח גם כשמשתין בכלי חייב לכסותו אחר כך, וראה מה שכתב בזה בשער הציון [רמא, ד].

^[128] הפוסקים דנו האם איסור אכילת שום, בצל, וביצה קלופים נוהג גם בזמן הזה, שהטור והשו"ע השמיטו דין זה מהלכה, אולם בתוספות וברא"ש [ביצה יד, א] התירו לדוך שום ביו"ט כי אי אפשר להכינו בערב יו"ט, משום שיאסר באכילה כשיעבור עליו לילה. בשו"ת שבט הלוי [חלק ג קסט] חקר האם האיסור הוא משום סכנה טבעית או שהיא סכנה סגולית של רוח טומאה, ואם הסכנה היא סגולית אפשר להתיר על פי דברי התוספות [יומא טז, ב] שאין הרוחות מצויות ביננו. והוכיח שהסכנה היא סגולית מלשון הגמרא "רוח רעה שורה עליהן", וכן מכך שהביאה הגמרא דין זה ביחד עם לינה בבית קברות ונטילת ציפורניים שהם ענינים סגוליים. ואולם הגר"א החמיר גם בזמנינו באיסורים משום רוח רעה, ולשיטתו אין נפק"מ מספק זה. מהמרדכי [שבת, פרק המוציא יין] מוכח שאפשר להקל בביצים קלופות בזה"ז שאין רוח רעה מצויה. ומש"ה פסק בשבט הלוי [חלק ו קיא, ה] שאין למחות ביד המקילים ועל המחמיר תבוא ברכה. ובליקוטי הלכות [נדה, יז עין משפט ז] כתב שראוי להחמיר. וראה עוד במנחת יצחק [חלק ב סח, ג]. ונפק"מ מנידון זה גם לאבקת ביצים הנעשות מביצים קלופות שעבר עליהם לילה, ובהר צבי [יו"ד, עד] כתב שאפשר להקל בהם משום שאין ראויים לאכילה. ולענין אבקת שום אם נחשבת לשום קלוף, ראה באגרות משה [יו"ד ג, כ] טעם להתיר.

^[129] בשו"ע הגר"ז [שמירת גוף ונפש, ז] כתב שלא רק משקים מזוגים במים אסורים, אלא ה"ה מים לבד שלנו בכלי מתכות. מבואר שלמד שהאיסור הוא משום המים שמעורבים במשקה, ולא שהתערובת משקה ומים היא הגורמת לאיסור.

^[130] הנמוקי יוסף [מועד קטן יח, א] הביא ב' טעמים לחשש שתפיל, א. משום מיאוס, ב. משום כשפים. ויש לעיין שבגמרא [שם] נאמר שרק אם הציפורניים במקום שבו נפלו בתחילה חוששים שתפיל אבל אם זזו ממקומם אין יותר חשש, ואם המיאוס הוא שגורם לה להפיל מה נפק"מ אם אינם במקום נפילתם. בעיקר הדין שלא חששו בציפורניים שאינן במקום נפילתם, כתב הפרישה [או"ח רמא] שמספיק שיזוזו מעט, ואולם האליהו רבה סובר שצריך שיצאו מחוץ לחדר שבו נפלו.

^[131] המגן אברהם [או"ח רס, א] הביא מהמגיד מישרים שאסור לקוץ ציפורני הידים והרגליים ביום אחד, ויש לעיין מסוגיתנו. ובשערי תשובה [שם, ב] כתב שאין לחוש לזה.

^[132] בגמרא לעיל [טז, ב] נאמרו טעמים אחרים מדוע אסור לשמש ביום, רבי יוחנן אוסר משום "הורה גבר", וריש לקיש מ"בוזה דרכיו". והקשה החכמת בצלאל מדוע הוצרך רב חסדא לטעם נוסף. ותירץ הערוך לנר, שלרבי יוחנן וריש לקיש מעוברת ומינקת יותרו לשמש ביום, שלא יתכן לאסור בהם משום "הורה גבר" שאינן בנות הריון, וכן אין לאסור משום "בוזה דרכיו" שכתב המהרש"א [טז, ב] שהאיסור הוא שתתגנה בעיניו וימנע מפריה ורביה, ואם כן אינו אלא במי ששייך שתתעבר. ולאסור בנשים אלו נצרך הטעם מ"ואהבת לרעך". הרמב"ם [איסו"ב כא, י] כתב "אסור לאיש הישראלי לשמש ביום שעזות פנים היא לו" ובחכמת בצלאל תמה מדוע השמיט הרמב"ם כל הטעמים המובאים בגמרא והוצרך לטעם חדש. וראה מה שכתבנו בהערה הבאה.

^[133] הקשה החכמת בצלאל וכי משום שאינו עובר על דברי חכמים נקרא קדוש, והרי אמר רבא [יב, א] "מאן דלא מקיים דברי חכמים רשע מיקרי". ותירץ שרב הונא דיבר בבית אפל שמעיקר הדין מותר ביום שאין חשש שתתגנה, ובכה"ג רק משום קדושת ישראל שהחמירו על עצמם אין משמשים. ואפשר לומר שהרמב"ם שכתב הטעם לאיסור לשמש ביום משום עזות פנים ולא כתב הטעמים שבגמרא, הוא משום שבסתימות דבריו נכלל גם בית אפל שאיסורו רק משום עזות פנים ולא מעיקר הדין.

^[134] השו"ע [אורח חיים רמ, יא] כתב "אסור לשמש לאור הנר אף על פי שמאפיל בטליתו, וכן אסור לשמש ביום אלא אם כן הוא בית אפל", מבואר בלשונו שישנם ב' איסורים: א. לאור הנר שאסור גם כשמאפיל. ב. לאור היום, שמותר ע"י האפלה. ומצינו שינוי בין האיסור ביום לאיסור לאור הנר בגמרא בביצה [כב, א] שהתירה לשמש לאור הנר ע"י מחיצה בגובה י' טפחים, וכתב הרמ"א [שם] שאף על פי שהאור נראה דרך המחיצה מותר. ואם האיסור לשמש לאור הנר הוא מהטעמים שמוזכרים בסוגיתנו מה הצורך ומה התועלת במחיצה שאינה מונעת האור, ובהכרח שהאיסור לשמש לאור הנר הוא ענין נפרד. ויש להקשות מהי אם כן קושית הגמרא מההתר לשמש לאור הנר, על רב חסדא שאסר לשמש ביום, והרי נר ויום הם איסורים חלוקים. וי"ל שבנר מלבד האיסור הנוסף שיש בו, אסור גם משום יום, שהאיסור ביום הוא משום האור ואין נפק"מ מהו מקורו. וראה בט"ז [רמ, ב] שכל ההתר לשמש לאור הנר ע"י מחיצה הוא כשגם מאפיל בטליתו, ומתירה המחיצה האיסור משום הנר, והאפלה בטלית מתירה האיסור משום האור.

^[135] יש לעיין אולי בית מונבז שימשו ביום בבית אפל וכדברי רבא לעיל שהתיר ביום בבית שכזה. ובערוך לנר הקשה כן בקושית הגמרא הקודמת שהקשתה מהמשנה ש"תשמש לאור הנר", שנפרש שכוונת המשנה היא ע"י האפלת טלית. ותירץ על פי ההגהות מיימוני [יו"ט, ד, ד] שכתב שרק ביום מתירה האפלה ולא בנר. אולם אין בדבריו תירוץ על הקושיה מבית מונבז ששימשו ביום. ואפשר לתרץ שהרמב"ם [איסו"ב כא, י] כתב שרק במקום צורך גדול התיר רבא ע"י האפלה, ואם כן בית מונבז שנהגו כן שלא לצורך א"א לומר שהסתמכו על התרו של רבא. ועדיין יל"ע למגן אברהם [אורח חיים רמ, כו] שפירש שרק בהאפלה בטלית כתב הרמב"ם שמותר רק במקום צורך, אבל בית אפל מותר לכתחילה, ואם כן יכלה הגמרא להעמיד שבית מונבז שימשו בבית אפל. וצ"ע.

^[136] במשנה לעיל [יא, א יד, א] מצינו שיש חיוב לבדוק קודם תשמיש ולאחריו, ולצורך בדיקה זו הכריזו מיהו הצריך עדים לתשמיש. ויש לעיין שבגמרא [יב, א] נאמר שרק העוסקות בטהרות מחויבות בבדיקה זו, ומדוע הכריזו לכולם לקחת עדים. ותירץ הריטב"א שבגמרא בב"ק [פב, א] נאמר שרוב בני ארץ ישראל היו עוסקים בטהרות. ובפירוש זה מבואר מדוע רק בארץ ישראל נהגה הכרזה זו ולא בבבל, שבבבל שלא היו מצויים טהרות היו פטורים מבדיקה קודם תשמיש.

^[137] רש"י [ד"ה "ולא"] פירש שמעלת השחקים לבדיקה היא בכך שהם לבנים יותר. התוספות בשבועות [ו, ב ד"ה "גלימא"] הוכיחו מהסוגיא שם להפך שהחדשים לבנים יותר מהשחקים, ולכן פירשו שמעלת שחקים לבדיקה היא בכך שהם רכים יותר. ובישוב דעת רש"י שהשחקים לבנים יותר כתבו התוספות [ד"ה "והא"], שהגמרא בשבועות היא בגלימא שאין הדרך לכבסה ולכן החדשים לבנים יותר, וסוגיתנו היא בחלוק המתכבס תדיר והישן יותר לבן יותר. ובספרים אחרים גרסו ברש"י "לבנים ורכים יותר". הרמ"א [קצ, לג] כתב שאסור לבדוק בבד קשה, וביאר בסדרי טהרה [קצו, כב] ביאר שטעם האיסור הוא משום שחייב העד להיות רך וכמבואר בסוגיתנו, והביא שכן היא גם דעת הרשב"א שבגד קשה אין ראוי לבדוק בו משום שיכול לפצוע האשה מחמת קושותו.

^[138] הר"ש [טהרות פרק ג משנה ב] הקשה אם כל פתית מהשלג הוא יחידה בפנ"ע לקבלת טומאה, כיצד מועילה השקת מקצתו לכולו והרי אינם שייכים זה לזה. ותירץ הר"ש שטהרת השלג היא בכך ששלג שהושק למקווה כשר לטבילה, ואחר שהוכשר הפתית הראשון ונהיה כמקווה עצמו השני שנוגע בו כנוגע במקווה עצמו, וכן כולם כשנוגעים זה בזה נטהרו. אבל לדין קבלת טומאה אין נגיעה זה בזה גורמת טומאה שרק יחידה אחת נטמאת כולה במגע במקצתה. בעיקר דברי הר"ש ששלג כשר לטבילה הביא הבית יוסף [יו"ד רא, ל] שרבים מהראשונים הסוברים שרק מועיל להשלמת מ' סאה ואינו כשר לטבילה. עוד הביא הבית יוסף [שם, ד"ה "כתב המרדכי"] שגם אם שלג בעצמותו הוא כמים וכשר לטבילה, לא יוכשר מעשה הטבילה בו, שכיון שכל פתית הוא יחידה בפנ"ע אינו טובל בתוך מ' סאה שא"א שיגעו פתיתים רבים כ"כ בבשרו, ודווקא במים שכולם נהפכים ליחידה אחת בכל מה שטובל נחשב שטבל בכל הארבעים סאה.