פסחים כד ע"א

ואם אינו ענין לאכילה שהרי כבר נאמר איסור אכילה בכל אחד מאלה, תנהו ענין לאיסור הנאה.

ומוסיפים לדון אי [או] שמא תאמר: מה כאן בחטאת דינה בשריפה — אף כל איסורין שבתורה חייבים בשריפה! ודוחים: אמר קרא [המקרא] "בקדש... באש תשרף" (ויקרא ו, כג), דבר שבקדש שנפסל — נידון בשריפה, ואין כל שאר האיסורין שבתורה בשריפה.

ושאל ר' שמואל בר נחמני: והאי [ופסוק זה] "בקדש... באש תשרף" להכי [לכך] ללמד דבר זה הוא דאתא [שבא]?! האי מיבעי ליה [דבר זה נצרך לו ללמד] לשיטתו של ר' שמעון, דתניא [שהרי שנינו בברייתא]: ר' שמעון אומר: "בקדש... באש תשרף" — לימד על חטאת פסולה ששורפין אותה בקדש, ואין מוציאים אותה לשריפה מחוץ למקדש. ואין לי אלא זו בלבד, פסולי קדשי קדשים, ואימורי (החלב ושאר חלקי הבהמה המועלים למזבח) קדשים קלים שנטמאו מנין שנשרפים בקודש? תלמוד לומר: "בקדש... באש תשרף" שכל שנפסל שריפתו תהיה בקודש.

אמר ליה [לו] אותו חכם ששנה הלכה זו לר' שמואל בר נחמני: ר' יונתן רבך מהאי קרא קאמר [ממקרא זה אמר] לה אותה הלכה עצמה, נאמר "ואם יותר מבשר המלאים ומן הלחם עד הבקר ושרפת את הנותר באש לא יאכל כי קודש הוא" (שמות כט, לד), שאין תלמוד לומר "לא יאכל" כאשר יבואר, ומה תלמוד לומר "לא יאכל" — אם אינו ענין לגופיה [לגופו], דהא כתיב [שהרי נאמר] במפורש "ושרפת את הנותר באש" משמע שאסור לאוכלו, תנהו ענין לשאר איסורין שבתורה שנזכר בהם איסור אכילה, ואם אינו ענין לאכילה שהרי נאסרה אכילה בכל אלה במפורש, תנהו ענין לאיסור הנאה, ששאר איסורי אכילה שבתורה הם אף איסורי הנאה.

ודנים עוד: אי [או] אולי נאמר: מה כאן בשריפה, אף נאמר שכל איסורין שבתורה שהנאתם נאסרה אף הם בשריפה — על כן אמר קרא [המקרא] "ושרפת את הנותר" למעט: נותר דינו בשריפה, ואין כל איסורין שבתורה בשריפה אף שאסורים בהנאה.

ומקשים: והאי [ופסוק זה] "לא יאכל" להכי [לכך] לדבר זה הוא דאתא [שבא] ללמד? האי [דבר זה] מיבעי ליה [נצרך לו] לכדר' אלעזר, שאמר ר' אלעזר: "לא יאכל כי קדש הוא" — משמע כל שבקדש פסול, כל דבר שנפסל בתוך הקודש בא הכתוב ליתן לא תעשה על אכילתו. שאנו לומדים ממנו הלכה כללית, שכל דבר של קודש שחל בו פסול, האוכלו עובר בלאו ולוקה,

אמר אביי: לעולם תלמד הלכה זו מקרא קמא [מהמקרא הראשון] שדרש ר' יהושע בן לוי "כל חטאת אשר יובא מדמה לכפר בקדש לא תאכל באש תשרף", ואיפוך [והפוך] את מבנה הדרשה, וכך צריך להבינה כעת: דליכתוב [שיכתוב] המקרא "באש תשרף", ולא בעי [יצטרכו] לכתוב "לא תאכל", מה תלמוד לומר "לא תאכל" — אם אינו ענין לגופו, דנפקא ליה [שיוצא לו, שלמד] מדברי ר' אלעזר שכל דבר שנפסל בקדש ממילא אסור באכילה, תנהו ענין לכל איסורין שבתורה. ואם אינו ענין לאכילה שנאסרה במפורש תנהו ענין לאיסור הנאה.

והרי אפשר להקשות: אי [או] אולי נאמר מה כאן בשריפה, אף כל איסורין שבתורה בשריפה. אמר קרא [המקרא] "הנותר" — הנותר בשריפה, ואין כל שאר איסורין שבתורה בשריפה.

אמר ליה [לו] רב פפא לאביי: מדוע סבור אתה ש"לא תאכל" האמור בחטאת חיצונה שהוכנסה לפנים אינו נחוץ לענינו? ואימא ליחודי ליה לאו לגופיה הוא דאתא [ואמור שביטוי זה כדי לייחד לאיסור זה לאו מיוחד לצורך עצמו הוא שבא], שהרי לא למדנו קודם איסור מפורש ומיוחד באכילת חטאת זו, ודבר זה בא הכתוב ללמדנו. דאי [שאם] ללמוד איסור זה רק מדברי ר' אלעזר, הרי איסור אכילת בשר חטאת שנכנס דמה לקודש אף שיש בו מצוות לא תעשה — אין לוקים עליו, כי הכלל הוא ש"אין לוקין על לאו שבכללות", שכל איסור לאו הכולל דינים רבים כגון זה שנכללו בו כל הפסולים — אין לוקים כאשר עוברים עליו, שאין האיסור מפורש די צורכו. ולכן אפשר לומר ש"לא תאכל" שנאמר לענין זה בא לומר שיש כאן איסור מיוחד ולוקים עליו, ואם כן — אין כאן יתור.

אלא יש לדחות מה שאמרנו, ורב פפא לומד דבר זה מהכא [מכאן]: שנאמר "והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באש ישרף והבשר כל טהור יאכל בשר" (ויקרא ז, יט), שאין תלמוד לומר "לא יאכל" כפי שיבואר, ומה תלמוד לומר "לא יאכל"?

אם אינו ענין לגופו, דהא נפקא ליה [שהרי יוצא לו נלמד] מקל וחומר ממעשר הקל. שכן אפשר לומר: מה מעשר הקל בדיניו, שאינו נחשב מן הקודשים, אמרה תורה שבשעת וידוי המעשר, בשעה שמבערים מן הבית את המעשר שלא ניתן, יש לומר "לא אכלתי באוני ממנו ולא בערתי ממנו בטמא" (דברים כו, יד), משמע שאף מעשר אסור לבערו בטומאה. בשר קדש שהוא חמור, לא כל שכן שאין לאוכלו בטומאה?!

וכי תימא [ואם תאמר] הלוא קיים הכלל ש"אין מזהירין מן הדין" כלומר אין ללמוד אזהרת לא תעשה בדרך קל וחומר בלבד. ואולם דבר זה אינו רק קל וחומר אלא הקישא [היקש השוואה] הוא שהושווה במפורש, דכתיב [שנאמר]: "לא תוכל לאכל בשעריך מעשר דגנך ותירשך ויצהרך ובכרת בקרך וצאנך וכל נדריך אשר תדור ונדבותיך ותרומת ידך" (דברים יב, יז), הרי שהכתוב עצמו משווה את המעשר עם כמה מיני קרבנות ("נדריך ונדבותיך"), וכיון שכך, יכולים היטב ללמוד אזהרת לאו מדין המעשר.

ואם כן מה תלמוד לומר "לא יאכל" הכתוב לענין טומאת בשר קודש? אם אינו ענין לגופו שהרי כבר למדנו דבר זה ממעשר, תנהו ענין לכל איסורין שבתורה. ואם אינו ענין לאכילה שאנו יודעים איסורה בכל מקרה, תנהו ענין לאיסור הנאה.

ואם תאמר: אי [או] אולי נאמר מה כאן בבשר שנפסל במקדש דינו בשריפה, אף כל איסורין שבתורה יהא דינם בשריפה, על כן אמר קרא [המקרא] "הנותר" — משמעו בהדגשה ללמד: הנותר נידון בשריפה, ואין כל שאר איסורין שבתורה בשריפה.

אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי: ואימא [ואמור] שביטוי זה "לא יאכל" שאינו צריך לגופו, לא בא ללמדנו לדבר אחר אלא לעבור עליו בשני לאוין, כלומר ללמדנו שבאיסור זה עצמו יש לא רק מצות לא תעשה אחת, אלא שתים הן. ויש לנו ראיה שיש הבדל אם נאמר רק לאו אחד או שני לאוין בנושא כלשהו. לאו מי [האם לא] אמר אביי כגון זה: אכל פוטיתא (שרץ מים קטן) — לוקה ארבע פעמים. משום שיש ארבעה איסורי לאו החלים על שרץ המים, שניים מהם בפסוק "אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם ונטמתם בם" (ויקרא יא, מג) האמורים בכל מיני שרצים. וכן האמור בשרץ המים "וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת... ושקץ יהיו לכם מבשרם לא תאכלו" (ויקרא יא, י—יא), וכן "וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת לא תאכלו טמא הוא לכם" (דברים יד, י).

אכל נמלה — לוקה חמש, שני הלאוין האמורים בכל שרץ, ועוד "וכל השרץ השורץ על הארץ שקץ הוא לא יאכל" (ויקרא יא, מא), וכן "לכל השרץ השורץ על הארץ לא תאכלום כי שקץ הם" (ויקרא יא, מב), וכן "ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרמש על הארץ (ויקרא יא, מד).

And if it does not apply to the matter of the prohibition against eating, as the prohibition against eating these items has already been mentioned, apply it to the matter of the prohibition of deriving benefit.

The Gemara continues: Lest one say that the verse indicates that just as here, the sin-offering is disposed of with burning, so too, all the prohibited items in the Torah must be disposed of with burning, therefore the verse said: “In the sacred place…shall be burnt with fire” (Leviticus 6:23). This indicates that only that which is disqualified in the sacred place is disposed of with burning, but all other prohibited items in the Torah need not be disposed of with burning.

Rabbi Shmuel bar Naḥmani asked: And did this verse: “In the sacred place…shall be burnt with fire,” come to teach this halakha? It is needed to teach in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, as it was taught in a baraita that Rabbi Shimon says: “In the sacred place…shall be burnt with fire”; this taught that one must burn a disqualified sin-offering in the sacred place, and not outside the Temple. And I have only derived this, meaning the sin-offering. From where do I derive that disqualified offerings of the most sacred order and portions consumed on the altar, such as the fats of offerings of minor sanctity that become impure, are burned in the Temple courtyard? The verse states: “In the sacred place…shall be burnt with fire.” This indicates that any disqualified offering must be burned in the sacred place.

The Sage who taught this halakha to Rabbi Shmuel bar Naḥmani said to him: Rabbi Yonatan, your teacher, said that same halakha from this verse: “And if the flesh of the consecration offering, or of the bread, remains until the morning, then you shall burn the leftover with fire; it shall not be eaten, because it is sacred” (Exodus 29:34). As there is no need for the verse to state: “It shall not be eaten,” what is the meaning when the verse states: “It shall not be eaten”? If it does not refer to the subject matter itself, as it is already written explicitly: “Then you shall burn the leftover with fire,” which indicates that one may not eat it, refer it to the matter of the other prohibitions in the Torah. And if it does not refer to the matter of the prohibition against eating, as eating these items is explicitly prohibited, refer it to the matter of the prohibition of deriving benefit. This indicates that it is prohibited for one to derive benefit from any item that it is prohibited for him to eat.

The Gemara continues: Lest one say that the verse indicates that just as here, the sin-offering is disposed of with burning, so too, all the prohibited items in the Torah, from which one may not benefit, must be disposed of with burning, therefore the verse said: “You shall burn the leftover,” indicating that the leftover sacrificial meat must be disposed of with burning; however, all other prohibitions in the Torah need not be disposed of with burning, despite the fact that it is prohibited to derive benefit from them.

The Gemara challenges: And did this phrase: “It shall not be eaten,” come to teach this prohibition against deriving benefit? This phrase is needed to teach in accordance with the opinion of Rabbi Elazar, as Rabbi Elazar said with regard to the statement in the verse: “It shall not be eaten, because it is sacred,” that the verse comes to place a negative mitzva of eating on whatever has been rendered disqualified in the sacred place. In other words, this verse teaches a general halakha that one who eats from offerings that have been disqualified in the Temple transgresses a negative mitzva and is liable to be flogged. It teaches nothing with regard to a prohibition against deriving benefit.

Abaye said: Actually, derive this halakha from the first verse cited by Rabbi Yehoshua ben Levi: “And any sin-offering, of which any of the blood is brought into the tent of meeting to make atonement in the sacred place, shall not be eaten; it shall be burnt with fire” (Leviticus 6:23). And reverse the construct of his exposition. Let the verse write: “It shall be burnt with fire,” and it will not need to write: “Shall not be eaten.” For what purpose then does the verse state: “It shall not be eaten”? If it does not apply to the subject matter itself, as that was already derived from the statement of Rabbi Elazar that whatever has been rendered disqualified in the sacred place may not be eaten, apply it to all other prohibitions in the Torah, including leavened bread on Passover and a stoned ox. And if it does not apply to the prohibition against eating, which is written explicitly, then apply it to the prohibition of deriving benefit.

The Gemara asks: Lest one say that the verse indicates that just as here, the leftover sacrificial meat is disposed of with burning, so too, all the prohibited items in the Torah, from which one may not benefit, must be disposed of with burning, therefore the verse said: “You shall burn the leftover,” indicating that the leftover sacrificial meat must be disposed of with burning; however, all other prohibited items in the Torah need not be disposed of with burning.

Rav Pappa said to Abaye: And why do you hold that the phrase: “You shall not eat,” describing the sin-offering that was sacrificed inside the Sanctuary, is not needed for other purposes? Say that this expression comes in order to designate a negative mitzva for this prohibition itself. As, if this prohibition were derived only from the source quoted by Rabbi Elazar, there will be a prohibition to eat the meat of the sin-offering whose blood was brought into the sanctuary; however, one would not be liable to be flogged for violating it, because one is not flogged for violating a negative mitzva stated in general terms. One is not flogged for violating a negative mitzva that contains several different prohibitions, such as this one, which refers to all disqualified offerings. This is because the negative mitzva is formulated too broadly. Therefore, it is possible to say that when the Torah states: “You shall not eat” with regard to this issue, it is teaching that there is a particular prohibition here and that one is flogged for violating it. If so, the verse cannot indicate a general prohibition against deriving benefit.

Rather, this suggestion should be rejected, and Rav Pappa said that one derives this halakha from here: “And the flesh that touches any impure thing shall not be eaten; it shall be burnt with fire. And as for the flesh, every one that is pure may eat of it” (Leviticus 7:19). As there is no need for the verse to state: “It shall not be eaten,” what does it mean when the verse states: “It shall not be eaten”?

If it does not refer to the subject matter itself, as that can be derived by means of an a fortiori inference from the second tithe, the halakhot of which are more lenient than those of offerings, then it must refer to something else. As it is possible to say: If with regard to the second tithe, which is more lenient because it does not have the status of an offering, the Torah said that when one recites the confession over the tithes, when destroying the tithes remaining in one’s possession that had not yet been given to the appropriate recipient, he says: “I have not eaten from it in my mourning, neither have I removed it while impure” (Deuteronomy 26:14), indicating that it is prohibited for one to remove tithes while impure, then with regard to consecrated meat, which is more stringent, all the more so is it not clear that it may not be eaten while a person is impure?

And if you say that there is a general principle that we do not warn, i.e., we may not deduce a prohibition, through logical derivation alone, then one could respond that his issue is not only derived through an a fortiori inference; rather, it is also derived from an analogy based on a juxtaposition. As it is written: “You may not eat within your gates the tithe of your grain, or of your wine, or of your oil, or the firstborn of your herd or of your flock, nor any of your vows which you have vowed, nor your voluntary offerings, nor the offering of your hand” (Deuteronomy 12:17). Since the verse itself juxtaposes tithes to offerings, it indicates that there is a prohibition with regard to offerings just as there is with regard to tithes.

The Gemara continues explaining Rav Pappa’s opinion: For what purpose then does the verse state: “It shall not be eaten” with regard to impure consecrated meat? If it does not apply to the subject matter of this verse itself, as that prohibition is derived from the second tithe, then apply it to the matter of all prohibited items in the Torah. And if it does not apply to the prohibition against eating, since that is clear, apply it to the prohibition of deriving benefit.

And if you say: Lest one say that the verse indicates that just as here, the meat that became impure in the Temple is disposed of with burning, so too, all the prohibited items in the Torah must be disposed of with burning, therefore the verse said: “The leftover,” indicating that the leftover sacrificial meat must be disposed of with burning; however, all other prohibited items in the Torah need not be disposed of with burning.

Ravina said to Rav Ashi: And say that this expression: “It shall not be eaten,” comes to teach not the prohibition against deriving benefit, but rather that one who transgresses this negative mitzva violates two prohibitions. And there is precedent for such an explanation, as didn’t Abaye say with regard to a parallel case: If one ate a small water creature [putita], he is flogged with four sets of lashes because one violates four prohibitions when eating such a creature? Two of these prohibitions are found in the verse that discusses all types of creeping animals: “You shall not make yourselves detestable with any swarming thing that swarms, neither shall you make yourselves impure with them, that you should be defiled by them” (Leviticus 11:43). A third prohibition applies to creeping animals that live in the water, as the verses say: “And all that have neither fins nor scales…They shall be a detestable thing unto you; you shall not eat of their flesh” (Leviticus 11:10–11). A fourth prohibition is cited in the verse: “And whatever does not have fins and scales you shall not eat; it is impure unto you” (Deuteronomy 14:10).

Similarly, if one ate an ant, he is flogged with five sets of lashes, two sets for the previously mentioned prohibitions of eating a creeping animal, a third based on the verse: “And every creeping thing that swarms upon the earth is a detestable thing; it shall not be eaten” (Leviticus 11:41), and a fourth based on the verse: “All creeping things that swarm upon the earth, them you shall not eat; for they are a detestable thing” (Leviticus 11:42). A fifth prohibition is stated in the verse: “You shall not make yourselves impure through every creeping thing that swarms upon the earth” (Leviticus 11:44).