פסחים כח ע"ב

דף כח - ב

רבי שמעון אומר: חמץ - לפני זמנו ולאחר זמנו, אינו עובר עליו באכילתו בלא כלום ^[1]!

ואם אכלו תוך זמנו, עובר עליו בכרת ובלאו!

ומשעה שאסור החמץ באכילה, הרי הוא אסור אף בהנאה!

והא מילתא אתאן לתנא קמא [רבי יהודה]! שמשש שעות ולמעלה, דאיכא לאו באכילתו, אף הנאתו אסורה.

רבי יוסי הגלילי אומר: תמה על עצמך! היאך החמץ אסור בהנאה כל שבעה?! דקים ליה לרבי יוסי, שאף בתוך הפסח אין החמץ אסור בהנאה, כי אם באכילה בלבד. וכל שכן שקודם זמנו אינו אסור בהנאה.

ומפרש ואזיל פלוגתייהו: ומנין לאוכל חמץ משש שעות ולמעלה שהוא עובר בלא תעשה? - שנאמר "לא תאכל עליו חמץ". ואקרבן פסח קאי. ומשמעות הכתוב היא, לא תאכל חמץ משעת שחיטת הפסח, שהוא בין הערבים. דהיינו משש שעות ולמעלה, שאז החמה מתחילה להעריב - דברי רבי יהודה.

אמר לו רבי שמעון: וכי אפשר לומר כן, ד"עליו" קאי על זמן שחיטת הפסח? והלא כבר נאמר בהאי קרא, "לא תאכל עליו חמץ, שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עני"! וכשם ש"עליו" דכתיב גבי אכילת מצה, קאי על זמן אכילת הפסח, שהוא ליל ט"ו, כן "עליו" דכתיב גבי איסור חמץ, קאי על זמן אכילתו, ולא על זמן שחיטתו בי"ד [תוספות].

אם כן, מה תלמוד לומר "לא תאכל עליו חמץ"? - להקישו לאכילת מצה. בשעה שישנו ב"קום אכול מצה" ^[2] [דהיינו מליל ט"ו], ישנו ב"בל תאכל חמץ". ובשעה שאינו ב"קום אכול מצה", אף אינו ב"בל תאכל חמץ" ^[3]! אלמא, ליכא בי"ד איסור אכילת חמץ.

והוינן: ומאי טעמא דרבי יהודה דאסר משש שעות? והרי לא שמעינן לה מ"לא תאכל עליו חמץ", כאמור.

ומשנינן: תלת קראי כתיבי באכילת חמץ. "לא יאכל חמץ". "וכל מחמצת לא תאכלו". ו"לא תאכל עליו חמץ". חד קרא אתא לאסור את החמץ לפני זמנו. וחד קרא לאוסרו לאחר זמנו. וחד קרא לאוסרו תוך זמנו ^[4].

ורבי שמעון סבר, חד קרא ["לא תאכל עליו חמץ"] בא לאוסרו באכילה תוך זמנו.

והא דכתיב "וכל מחמצת לא תאכלו", מבעי ליה לכדתניא: "לא תאכל עליו חמץ" - אין לי לאסור אלא חמץ שנתחמץ מאליו. אבל אם נתחמץ מחמת דבר אחר [כגון על ידי שמרי יין או כל דבר שאינו ממין החמץ ^[5]], מנין שאף הוא אסור באכילה?

תלמוד לומר: "וכל מחמצת לא תאכלו"! דמשמע, אף שנתחמץ על ידי דבר אחר.

והא דכתיב "לא יאכל חמץ", מיבעי ליה לכדתניא: רבי יוסי הגלילי אומר: מנין לפסח מצרים שאין חימוצו [איסור אכילת חמץ שלו] נוהג אלא יום אחד, ולא כל שבעה ימים כפסח דורות?

תלמוד לומר בו: "לא יאכל חמץ". וסמיך ליה להאי קרא, "היום אתם יוצאים בחדש האביב". וקרינן, "לא יאכל חמץ היום". אבל כל שאר הימים הוא נאכל.

לפיכך, צריכי כל הני תלת קראי. ולא אייתר שום קרא למידרש מיניה איסור אכילת חמץ לפני זמנו ולאחר זמנו.

והוינן: ורבי יהודה דדריש מהני קראי לאסור לפני זמנו ולאחר זמנו, איסור חמץ שנתחמץ מחמת דבר אחר מנא ליה?

ומשנינן: דריש ליה ממשמעות הכתוב ולא מייתורא. מדאפקיה רחמנא לחמץ בלשון "מחמצת ".

ותו הוינן: הא דרבי יוסי הגלילי [דפסח מצרים אין חימוצו נוהג אלא יום אחד], מנא ליה לרבי יהודה? הא איצטריך ליה קרא ד"לא יאכל חמץ" לאחר זמנו.

ומשנינן: אי בעית אימא, מדסמיך ליה להאי קרא "היום אתם יוצאים"! ואף דגופא דקרא לא אייתר, ילפינן כן מהסמיכות.

ואי בעית אימא: לעולם לית ליה לרבי יהודה הא דרבי יוסי הגלילי. משום דסמוכין לא דריש! אלא סבירא ליה, דאף איסור חמץ דפסח מצרים נהג כל שבעה.

אמר מר: ומנין לאוכל חמץ משש שעות ולמעלה, שהוא עובר בלא תעשה? - שנאמר: "לא תאכל עליו חמץ" - דברי רבי יהודה.

אמר לו רבי שמעון: וכי אפשר לומר כן? והלא כבר נאמר, "לא תאכל עליו חמץ, שבעת ימים תאכל עליו מצות"! משמע, דאין נוהג איסור אכילת חמץ אלא בזמן שנוהג חיוב אכילת מצה, דהיינו בערב. ולא משש שעות.

והוינן: שפיר קאמר ליה רבי שמעון, ומה יענה רבי יהודה על כך?

ומשנינן: רבי יהודה סבר, לא בא הכתוב להקיש חמץ למצה לענין זמן האיסור. אלא ההוא היקש, לקובעו לעשה דמצה חובה אפילו בזמן הזה הוא דאתא! שכשם שאיסור חמץ נוהג אף בזמן הזה, אף חיוב מצה כן.

שלולא ההיקש, הוה אמינא דאין חיוב אכילת מצה אלא עם קרבן הפסח. וכדכתיב, "צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו". קא משמע לן, דאף בזמן הזה דליכא פסח, נוהג חיוב מצה בלילה הראשון ^[6].

והוינן: ורבי שמעון לקובעו למצה לחובה אף בזמן הזה מנא ליה? והא דריש האי היקש להתיר חמץ לפני זמנו.

ומשנינן: נפקא ליה מהא דכתיב "בערב תאכלו מצות", דאייתר! שהרי כבר כתיב, "ומצות על מרורים יאכלוהו". אלא אתא לחייב אף בזמן הזה.

ורבי יהודה סבר, מיבעי ליה לקרא ד"בערב תאכלו מצות", למי שהיה טמא או שהיה בדרך רחוקה בשעת הפסח בזמן שבית המקדש קיים, שנדחה לפסח שני. דסלקא דעתך אמינא, הואיל ובקרבן פסח לא יאכל, מצה ומרור ^[7] נמי לא ניכול. קא משמע לן, שהוא חייב באכילת מצה בליל ט"ו בניסן.

ועדיין לא שמעינן מהא, דאף בזמן הזה באכילת מצה היא חובה ^[8]. ולכך איצטריך להיקש ד"לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות", לקובעו חובה אף בזמן הזה.

ורבי שמעון סבר, טמא ושהיה בדרך רחוקה לא איצטריך קרא לחייבו במצה. דהא לא גרע מערל [שמתו אחיו מחמת מילה, וסכנה היא למולו ^[9]] ובן נכר [מומר, שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים ^[10]] שאינם אוכלים בפסח, ואפילו הכי הם חייבים במצה.

דהא כתיב "וכל ערל לא יאכל בו". ודרשינן, בו [בקרבן פסח] הוא אינו אוכל. אבל אוכל הוא במצה ובמרור! והוא הדין לטמא ושהיה בדרך רחוקה.

ושוב אייתר קרא ד"לא תאכלו עליו חמץ שבעת ימים תאכלו עליו מצות". ובהכרח בא להקיש חמץ למצה, שאין איסורו נוהג אלא בלילה, ולא קודם זמנו.

ורבי יהודה סבר, אף על גב דמצי למילף להו מהדדי ^[11], כתיב בהאי [בערל ובן נכר] קרא לחוד, וכתיב בהאי [בטמא ושהיה בדרך רחוקה] קרא לחוד! ואכתי איצטריך להיקש ד"לא תאכלו עליו חמץ", כדי לקובעו חובה בזמן הזה.

[ואף שעוד כתובים נאמרו במצה, כגון "שבעת ימים מצות תאכלו", ליכא למילף מהם קביעות חובה. משום דלאו חובה נינהו, אלא אם רצה לאכול, לא יאכל חמץ אלא מצה. ואם רצה שלא לאכול כלל הרשות בידו. והראיה, שהרי "שבעת ימים" כתיב. וודאי ליכא חובה כל שבעה ימים, אלא בלילה הראשון בלבד, כדילפינן לקמן [קכ א].

אבל מהיקשא דלעיל, שפיר ילפינן קביעות חובה ללילה הראשון. שהרי ההיקש לחמץ נכתב אצל קרבן פסח. כדכתיב "תאכל עליו מצות". ו"עליו" היינו על הפסח. ואהני היקשא לחמץ, לקובעו חובה אף בזמן הזה. ואהני "עליו", ללמדנו דאינה חובה אלא בלילה הראשון, שהוא זמן אכילת הפסח.

והדרינן לקושיין: מני מתניתין? שהרי הא דקתני "חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה, ושל ישראל אסור בהנאה" דלא כמאן היא. דאי לרבי יהודה, הרי חמץ לאחר זמנו אסור באכילה ובהנאה מן התורה. ו"חמץ" סתמא קאמר, ואפילו חמץ דנכרי.

איסור חמץ האמור בתורה בין לאכילה בין להנאה אין בו שום חלוק בין שנתחמץ מאליו לחמצו הוא בדבר אחר אלא שניהם שוים לשיעור אחד ולענין האיסור הן לאכילה הן להנאה הן לזמן האיסור ולכל הדברים ומה שיש לחלק ביניהם הוא שאם חמצו הוא בידים בדבר אחר או שקנאו לוקה וכל שלא חמצו אלא שנתחמץ מאליו ונשתהא ברשותו או שהניח חמץ ברשותו אינו לוקה הואיל ואין בו מעשה:

פסח מצרים לא הושוה ענינו לפסח דורות בכל הדברים שפסח מצרים הוצרך להיות מקחו מבעשור והיה טעון הגעת דם באגודת אזוב למשקוף ואל שתי המזוזות והיה טעון ליאכל בחפזון ודברים אלו כולם לא נהגו לדורות וכן איסור חמץ לא נהג בפסח מצרים אלא יום אחד ולדורות שבעה ימים ויש חולקין בזו אלא שאין לנו בה דין ודברים ומאי דהוה הוה:

טמא ומי שהיה בדרך רחוקה אע"פ שהם נדחים לפסח שני חייבים הם בראשון למצה ומרור וכן ישראל ערל אע"פ שאין שוחטין את הפסח עליו חייב הוא במצה ומרור ויש מי שפירש שאין חייבין אלא במצה ואע"פ שבסוגיא הזכיר מצה ומרור אשגר לישן הוא שהתלמוד רגיל להזכיר מרור אצל מצה ומ"מ מרור אין חיוב בו מן התורה אלא אצל הפסח וזהו שאמרו בערבי פסחים ק"כ א' מרור בזמן הזה דרבנן:

אף בן נכר והוא המשומד לעבודה זרה נאמר עליו בכאן בו הוא דאינו אוכל אבל אוכל הוא במצה ומרור ויש לחקור בה אם בשלא עשה תשובה ומתורת רשות אפי' בגוי כן ואם בשעשה תשובה ובתורת חובה היאך אתה פוטרו מפסח ופי' גדולי הדורות בשעשה תשובה ואעפ"כ נדחה מפסח ואע"פ שהערל כל שמל חייב בפסח זהו מפני שלא נדחה אלא מצד ערלתו וכיון שמל הרי הוא כישראל גמור אבל בן נכר שנתנכרו מעשיו אע"פ שעשה תשובה מאוס הוא אצל הקדשים והרי הוא ככהנים ששמשו בבית חוניו שאסורין לעבוד לעולם ואני תמה ומה בין זה לגוי שנתגייר אלא שאני מפרשה במשומד שעשה תשובה לשעתו ר"ל בערב הפסח ואמר שאע"פ שלכל המצות שמצה ומרור בכללם הרי הוא כישראל גמור לענין פסח מיהא הרי הוא כגוי שנתגייר בארבעה עשר ומל וטבל שאין שוחטין עליו מפני שהוא כפורש מן הקבר וצריך שבעה וכמו שאמרו וכי יגור אתך גר ועשה פסח יכול מיד ת"ל כחקת הפסח וכו' וי"מ אותה בשלא עשה תשובה אלא שאינו רוצה להיות משומד לענין הפסח ורוצה לעשות פסח ולאכול מצה ומרור ואמר שמניחין אותו לאכול מצה ומרור ולא לאכול אז הפסח:

ומנין לאוכל חמץ משש שעות ולמעלה שהיא בל"ת שנא' לא תאכל עליו דברי ר' יהודא פי' עליו קאי אפסח והכי משמע מזמן דחייל הפסח דהיינו זמן שחיטתו שהיא משש שעות ולמעהל לא תאכל חמץ אמר לו ר"ש וכי אפשר לומר כן והרי כבר נאמר שבעת ימים תאכל עליו מצות בשעה שישנו בקום אכול מצה ישנו בכל תאכל חמץ פי' דה"ק קרא לא תאכל על הפסח חמץ אלא מצות א"כ בע"כ האי עליו לאו אזמן שחיטתו קאי אלא אזמן אכילתו שהיא מוזהר לאכול עליו מצות ואז אם יאכל חמץ עובר בלאו אבל לא ביום י"ד ור' יהודא שפיר קאמר ר"ש פי' מדסמוך לי' שבעת ימים תאכל עליו מצות בע"כ לא קאי קרא אלא אזמן אכילתו והיכי דריש לי' ר' יהודא אזמן שחיטתו אמר לך האי לקובעו חובה לדורות היא דאתי פי' אמר לך ר' יהודא לעולם האי לא תאכל עליו חמץ אזמן שחיטתו קאי וסיפי' דקרא קאי אלא באנפי נפשי' קאי דאזהר רחמנא שיאכלו על הפסח מצות ואע"ג דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו איצטריך האי קרא יתירא לקובעו חובה לדורות אע"ג דליכא פסח וה,ק בזמן אכילת הפסח דהיינו בלילה הראשון תאכל מצות ושבעת דכתיב היא רשות שכל מקום שכתיב שבעה היא מתפרש רשות:

בד"ה חד לפני זמנו כו' ואור"י כיון דחד מהני קראי משמע איסור הנאה לא נחלק ביניהם עכ"ל יש לדקדק מדבריהם דהכא אדבריהם דלעיל שכתבו תימה לרשב"א לימא דא"ב חמץ נוקשה כו' דמרבינן ליה מכל מחמצת לא תאכלו דלחזקיה שרי בהנאה כיון דלא כתיב לא יאכל ולר' אבהו כו' ע"ש הא איכא לתרוצי כי הכא כיון דחד מהנהו קראי איסור הנאה משמע לא נחלק ביניהם דליכא למימר דא"כ להוי נמי חמץ נוקשה בכרת משום דלא נחלק ביניהם דא"כ ה"נ מהאי טעמא הכא בלפני זמנו ולאחר זמנו ליהוי בכרת וי"ל דאיכא הכא שום מיעוטא לר"י דתוך זמנו בכרת ואין לפני זמנו ולאחר זמנו בכרת וק"ל:

בתוס' ד"ה א"כ מה תלמוד לומר כו' הלשון דחוק נ"ל דר"ל דמשום הכי הלשון דחוק דהא תשובת ר"ש שהוא דברי ר"י הוא מראיית פסוק שבעת ימים ובדבריו מתרץ פסוק לא תאכל עליו וכו' לכך מתרצו התוס' שתשובת ר"ש היה ג"כ מכח עליו ודו"ק:

רש"י ד"ה לקובעו חובה. האי ז"י תאכל עליו מצות כו'. כצ"ל וכדפי' בסוה"ע:

תוס' ד"ה ר"ש. וי"ל דגזרינן שמא יאכלנו. ק"ק א"כ לר"ש הל"ל תולין כל שש ויאכיל לבהמתו דהוי כמו גזירה לגזירה:

תוס' ד"ה א"כ. וקשה אמאי איצטריך כו'. לע"ד י"ל דאתי למעוטי. תוס' יו"ט. וע"ד שממעט תנא דעצם עצם (ביומא פא) ע"ש ושפיר יליף לה מההיקש דאכילת מצה אינה אלא בלילה ממש כמ"ש התוס' בר"פ ע"פ. ועי' בהה"מ בפ"א מהל' שביתת עשור ה"ו:

תוס' ד"ה וחד. וא"ת ולחזקיה מנלן אה"נ לפני זמנו. נראה הא דל"ק להו מלאחר זמנו משום די"ל אה"נ דמותר ואע"ג דלאוקימתא דראב"י לקמן מוכח דאסור י"ל דסבר כר' אבהו. אבל בלפני זמנו איתא בברייתא ומשעה שאסור כו':

בא"ד וההוא מסברא מוקמינן לתוך זמנו. לכאורה הא בהדיא אר"י ומנין לאוכל חמץ משש ולמעלה כו' שנאמר לת"ע חמץ הרי דמל"ת יליף אלפני זמנו ולא מלא יאכל. ואולי דאתו לאפוקי שלא תאמר דלא יאכל אתי לאח"ז ושפיר ילפינן לפ"ז מן לאח"ז דשניהם אינן בכרת. אבל לקמן אמרינן אלא לראב"י משום לא יאכל חמץ מב"ל. הרי דלא יאכל מוקמינן אלאח"ז וכן איתא להדיא בירושלמי:

גמ' מדאפקיה רחמנא בלשון מחמצת. נ"ב מהנוסף היוצא:

שם כתיב בהאי וכתיב בהאי. נ"ב וצריכי (וכ"ה לקמן קכ. אבל מרש"י משמע דל"ג כאן ועי' צל"ח):

תוס' ד"ה ר' שמעון [אב"ה עי' מ"ש לקמן במסכת מכות דף טז ע"ב]:

בתוספות בד"ה רבי שמעון אומר חמץ וכו' נראה דלרבי שמעון וכו' ונראה דנפקא ליה מתשביתו ומאך חלק כו' עכ"ל. ונראה דמה שהוצרכו לכל הראיות ממשנה וברייתא וכתבו גם כן בלשון ונראה ולא כתבו בפשיטות דוודאי אסור לכ"ע לאחר שש מדאורייתא מתשביתו ומאך חלק היינו משום דלכאורה מדקאמר ר"ש אינו עובר עליו בלא כלום הוי משמע אפילו עשה נמי ליכא. ועוד דהוי משמע לפני זמנו דומיא דלאחר זמנו ולאחר זמנו ודאי אף לפי המסקנא אינו אסור באכילה לר"ש אלא מדרבנן ולמאי דס"ד מעיקרא אפילו איסורא דרבנן ליכא ולפ"ז הוי משמע דלפני זמנו לר"ש נמי ליכא איסורא דאורייתא כלל דלית ליה הך דרשא דאך חלק או כסברת בעל המאור שהביא הטור סימן תמ"ג שבאכילתו הוא משביתו לכך הוצרכו התוספות לאתויי ראיה לדבריהם ממשנה וברייתא דאסור באכילה. ולפ"ז משמע להו דהאי איסורא היינו מדאורייתא מתשביתו ומאך חלק משום דלא משמע להו כלל שום סברא לומר דלפני זמנו מותר מדאורייתא ואסור מדרבנן משום דלא אשכחן כי האי גזירה בשום דוכתא לאסור יום שלפניו משום יום של אחריו וכ"ש הכא דבין יממא לליליא לא טעו אינשי כנ"ל בכוונת התוס'. מיהו לסברת בעל העיטור שהביא הטור שם דלפני זמנו אינו אלא מדרבנן אפשר דהיינו משום דבזמן הבית לכ"ע הוי אסור לשחוט את הפסח על החמץ והיה צריך לבערו קודם זמן שחיטת הפסח דהיינו לאחר שש מדאורייתא משו"ה גזרו נמי אף שלא בזמן הבית דשורפן קודם שש כנ"ל ודו"ק:

בגמרא רבי יוסי הגלילי אומר תמה על עצמן כו' לכאורה לשון תמה על עצמך תמוה ויש ליישב לפמ"ש לעיל בפירקין בדף כ"ב בלשון התוס' בד"ה חולין שנשחטו בעזרה ליישב שם קושיית הרשב"א והיינו דלרבי יהודה אע"ג דאית ליה חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא ותו לא מצי למילף איסור הנאה בחמץ ממיעוטא דאותו ומנבילה נמי לא מצי ר"י למילף למאי דאית ליה לדברים ככתבן הוא דאתא אפ"ה אתי שפיר דלר"י חמץ אסור בהנאה מק"ו דנותר כי היכי דיליף לענין שריפה וכתבתי גם כן לעיל בדף הסמוך דהא דיליף ר"י באמת ק"ו מנותר אע"ג דחולין מקדשים לא ילפינן אלא משום דר"י ס"ל כריב"ל דהא דחמץ אסור בהנאה לא ילפינן אלא מקרא דוכל חטאת אשר יובא מדמה ואע"ג דבקדשים כתיב מ"מ כיון דבקדשים לא איצטריך דכתיב והנה שורף אע"כ דחמץ אסור ובאם אינו ענין וכמו שהארכתי לעיל ולפ"ז א"ש הא דקאמר ר"י הגלילי לר"י דוקא ותמה על עצמך האיך חמץ אסור בהנאה כל ז' דנהי דלית לך הך דרשה דידי למידרש מלא יראה לך שלך יהא ומוקמת לה לדרשא אחריתי אפ"ה מנין לך לאוסרו בהנאה דהא מנבילה לא מצית למילף דלדידך לדברים ככתבן הוא דאתא ומיעוטא דאותו לדידך למעוטי חולין שנשחטו בעזרה הוא דאתא והך דרשא דריב"ל דיליף מוכל חטאת אשר יובא מדמה לא ס"ד דר"י הגלילי כלל דלדידיה איצטריך האי קרא וכל חטאת לגופה לפרים ושעירים הנשרפים כו' כדאיתא לקמן פרק כיצד צולין דף פ"ג ע"ש והארכתי עוד בזה דבלא"ה אפשר דלר"י לא שייך הך דרשא דריב"ל לדבריו בפרק טבול יום אלא שאין כאן מקומו להאריך ועכ"פ שפיר קאמר ר"י הגלילי לר"י תמה על עצמך דווקא:

שם אמר ליה רבי שמעון וכי אפשר כו' אם כן מאי תלמוד לומר לא תאכל עליו חמץ בשעה שישנו כו'. וקשיא לי דהא בלא"ה איצטריך האי הקישא לכ"ע לאשמעינן דאינו יוצא ידי חובת מצה אלא בחמשת מינים שבאין לידי חימוץ כדאיתא לקמן ודוחק לומר דרבי שמעון סובר כרבי יוחנן בן נורי לקמן ועוד דבסמוך דמקשה בגמרא שפיר קאמר ליה רבי שמעון לר"י ומשני דר"י מוקי להאי היקישא לקובעו חובה כו' ושקיל וטרי טובא בהך דרשא ואמאי לא קאמר בפשיטות דרבי יהודה מוקי האי הקישא לענין חמשת מינים תו קשיא לי דאכתי לר' שמעון האי עליו דכתיב בחמץ למה לי דבלא"ה הוי שפיר יותר הך הקישא בלא עליו ונראה לי ליישב חדא מגו חדא דמהקישא לחוד לא הוי מצי למילף היתירא ללפני זמנו כיון דהיקישא בלא"ה איצטריך למילתא אחריתי לענין חמשת מינים ואי משום דאין היקש למחצה הא איכא למימר נמי לאידך גיסא דאיתקש השבתת שאור די"ד לאכילת חמץ דשבעת ימים א"כ נימא נמי דאין היקש למחצה כי היכי דשבעת ימים עובר בלאו דאכילה ה"ה בי"ד בין לענין ביעור ובין לענין אכילה דעבר בלאו וכמ"ש ג"כ מ"ז ז"ל בס' מג"ש ע"ש ועמ"ש בזה לעיל דף ה' ומש"ה איצטריך למיכתב עליו בחמץ ועליו במצה לאשמעינן מהאי הקישא נמי לענין זמן אכילת חמץ ואפשר נמי דהנך תרי עליו הוי כמו ג"ש להך מילתא כן נ"ל ועיין עוד בסמוך:

שם בשעה שישנו בקום אכול מצה כו' לכאורה נראה דהך הקישא דר"ש לא איצטריך אלא למעוטי לפני זמנו משא"כ להיתירא דלאחר זמנו לא איצטריך דמהיכא תיתי דאסור לפי זה אתי שפיר הא דקאמר בשעה שישנו בקום אכול מצה דמהאי שעתא עיקר זמן חיובא בליל ט"ו ומהאי שעתא מתחיל איסור חמץ ולא קודם לכן אלא דאכתי איכא למידק אם כן מאי קאמר ובשעה שאינו בקום אכול מצה אינו בבל תאכל חמץ דהא ודאי ליתא דהא בכל שבעת ימים אינו בקום אכול מצה לבר מלילה ראשונה דהוי חובה ובאינך רשות וע"כ צריך לומר דאע"ג דאינן מצוה אלא רשות אפ"ה שייך לישנא דישנו בקום אכול מצה בכל שבעת ימים כיון דכתיב להדיא שבעת ימים תאכל עליו מצות. ועוד אפשר לומר דלר"ש בכל שבעת ימים אכילת מצה מצוה כפשטא דקרא דהא לקמן ס"פ ערבי פסחים משמע דהא דאין מצות אכילת מצה אלא בלילה ראשונה לא ידעינן אלא מרומיא דקראי כתוב אחד אומר שבעת ימים תאכל עליו מצות וכתוב אחד אומר ששת ימים תאכל עליו מצות וע"כ דרשינן מה שביעי רשות אף ששה רשות ואם כן לר"ש אפשר דלית ליה הך דרשא דדריש להאי רומיא דקראי למילתא אחריתא לענין חדש וישן כדאיתא בסיפרא פ' ראה והובא שם בילקוט ע"ש ועיין במנחות דף ס"ו בד"ה כתוב אחד אומר כו'. נמצא דלפ"ז מצינן למימר שפיר דהך הקישא דר"ש שייך נמי להיתירא דלאחר זמנו דאז אינו בקום אכול מצה כלל לכל הפירושים שכתבתי והא דאיצטריך קרא להיתירא דלאחר זמנו נראה לי משום דמסברא הו"א דאסור כיון דמסתמא ר"ש כר"ע רביה סבירא ליה כדאשכחן במנחות ולעיל בפ"ק אמרינן דלר"ע אין ביעור חמץ אלא שריפה מדאורייתא ובאמת לא אשכחן בכל הנך שהקפידה התורה בשריפה דוקא שיחזור להיתירא בשום זמן אלא אסורין לעולם ועוד דק"ו נמי איכא מערלה לשאר איסורין שאינן בבל יראה ובל ימצא אפ"ה אין היתר לאיסורן דפירות ערלה אסורין לעולם אף לאחר ג' שנים מכ"ש חמץ שנעבד בו עבירה ועבר ג"כ בבל יראה ובל ימצא אינו דין שאותו החמץ יהא אסור לעולם ומשו"ה איצטריך הך הקישא להתירא לאחר זמנו כנ"ל נכון בעז"ה יתברך ובזה נתיישב מה שהקשו בתוס' בד"ה א"כ מה תלמוד לומר ודוק היטב:

בתוס' בד"ה וחד לפני זמנו וא"ת ולחזקיה מנלן איסור הנאה כו' וההוא מסברא מוקמינן לתוך זמנו עכ"ל. לע"ד נראה ליישב דלר"י קראי הכי דייקא דמסתמא קרא קמא דוכל מחמצת לא תאכלו מוקמינן לתוך זמנו דאדלעיל מיניה קאי דכתיב שבעת ימים וכתיב נמי כרת וקרא בתרא דלא תאכל עליו חמץ דכתיב בפ' ראה מסתמא נמי מוקמינן ליה אלפני זמנו דהיינו בי"ד מדכתיב לא תאכל עליו ולר"י האי עליו אשחיטת פסח קאי דבקרא דלקמן כתיב וזבחת פסח. ולפ"ז ע"כ לא יאכל חמץ דכתיב בפרשת קדש לי כל בכור אלאחר זמנו קאי וכיון דמהאי לא יאכל דרשינן מיניה איסור הנאה והיינו לאחר זמנו דהתם לא כתיב שבעת ימים ופשטא דלישנא לא יאכל נמי משמע דלא יאכל לעולם ולפ"ז שפיר ילפינן איסור הנאה לתוך זמנו ולפני זמנו בקל וחומר מלאחר זמנו ומכ"ש דא"ש טפי לפמ"ש בפירקין דחזקיה גופא דמצריך קרא לאיסור הנאה בחמץ לא איצטריך אליבא דר"י דכיון דר"י סובר דאין ביעור חמץ אלא שריפה ויליף לה בק"ו ובבנין אב מנותר למאי דאית ליה דחמץ נמי אין היתר לאיסורו דאף לאחר זמנו אסור אם כן מהאי טעמא גופא יליף נמי איסור הנאה בחמץ בקל וחומר ובנין אב מנותר ועיקר מילתא דחזקיה ורבי אבהו לא איצטריך אלא להנך תנאי דפליגי אדר"י בין לענין שריפה ובין לענין לאחר זמנו מותר מדאוריי' והא בהא תליא כדפרישית בדוכתי טובא כנ"ל נכון ועיין מה שאכתוב בסמוך בזה בלשון הגמרא בהא דמקשה מני מתניתין ודוק היטב:

בא"ד ואומר ר"י כו' לא נחלק ביניהם עכ"ל. ועיין במהרש"א שכתב דאיכא שום מיעוטא לענין כרת דלפני זמנו ולאחר זמנו ויש לתמוה עליו דאישתמיטתיה קרא דכתיב להדיא ונכרתה הנפש ההיא מיום הראשון עד יום השביעי משמע דליכא כרת אלא באותו זמן בלבד:

בגמרא אמר לך האי לקובעו חובה ופרש"י דלהכי איצטריך הקישא לר"י. ונראה דאף ע"ג דקי"ל אין היקש למחצה אפ"ה לא דרשינן האי הקישא נמי למידרש בשעה שישנו בקום אכול מצה להתיר לפני זמנו משום דפשטא דקרא דלא תאכל עליו משמע לר"י דהיינו דוקא בי"ד דאוזבחת פסח דלעיל מיניה קאי כדפרישית ולאחר זמנו נמי ע"כ אסור מדמייתר קרא דלא יאכל חמץ ולפ"ז נתיישב גם כן מה שהקשיתי לעיל דאמאי איצטריך הכא לאוקמי הקישא לר"י לקובעו חובה בזמן הזה ואמאי לא מוקי בפשיטות הך היקישא לענין חמשת מינים במצה ולמאי דפרישית כיון דעיקר ילפותא דר"י בלפני זמנו מעליו דחמץ אם כן אכתי עליו דמצות למה לי כיון דלא דרש ר"י בשעה שישנו ומשו"ה קאמר שפיר דהיינו לקובעו חובה בזמן הזה ונראה דכוונתם בזה דלאו מהקישא לחוד יליף לה כיון דהקישא איצטריך לחמשת מינים וליכא למימר דאכתי אין היקש למחצה הא ליתא דאדרבה מצינן למימר איפכא כפרש"י דלא תימא על מצות ומרורים יאכלוהו כתיב אי איכא פסח מחויב במצה ואי לא לא משא"כ השתא דכתיב עליו בחמץ וכתיב עליו במצה משמע דהאי הקישא לענין עליו גופא קאי מה עליו דחמץ לאו דוקא דנוהג אפילו בדליכא פסח ה"ה עליו דמצה ואפשר נמי דהאי עליו עליו הוי כמו גזירה שוה להך מילתא כדפרישית ודוק היטב שנראה לע"ד נכון מאד בעזה"י:

בתוספות בד"ה ואידך נפקא ליה כו' תימא לר"י דבפ"ק דקידושין כו' ועוד תימא לרב אחא כו' דלא ככל התנאים עכ"ל. מה שהקשה בפ"ק דקידושין ע"ש בתוספות ומה שהקשה מדרב אחא דהוי דלא ככל התנאים נראה לע"ד ליישב דלא קשה מידי דהא הך אוקימתא דהקישא לקובעו חובה לאו רבי יהודה גופא קאמר ליה אלא סתמא דתלמודא מסיק הכי אליבא דר"י והיינו דוקא לשקלא וטריא דשמעתין דטעמא דר"י באיסורא דלפני זמנו היינו משום דתלתא קראי כתיבי וכתבתי גם כן דעיקר טעמא דר"י מעליו דחמץ ומשום הכי איצטריך ליה לאוקמי נמי הקישא לענין עליו דמצה דהיינו לקובעו חובה משא"כ רב אחא ב"י דפרק ערבי פסחים אזל לטעמיה דמסיק בשמעתין בסמוך דמתניתין ר"י ויליף שאור דאכילה משאור דראיה ולפ"ז סובר רב אחא ב"י לגמרי כר"י כיון דסתם מתניתין כוותיה וסובר גם כן דטעמא דר"י באיסורא דלפני זמנו לאו משום דתלתא קראי כתיבי ולאו משום יתורא דעליו אלא דבלא"ה א"ש הא דלר"י עובר לפני זמנו בלאו דאכילה כיון דיליף ר"י שאור דאכילה משאור דראיה ולפ"ז אפי' בלא יתורא דעליו מוקמינן קרא דעליו לי"ד:

בגמרא מני מתניתין אי רבי יהודא חמץ סתמא קאמר אפילו דעכו"ם. ולכאורה נראה דהאי שקלא וטריא דשמעתין באוקימתא דמתני' היינו דוקא אליבא דרבי אבהו דאמר לא יאכלו לא תאכל ולא תאכלו כולהו איסורי הנאה משמע ולפ"ז מקשי שפיר דלבתר דדייק הש"ס דטעמא דר"י ע"כ משום דתלתא קראי כתיבי לא יאכל ולא תאכל ולא תאכלו דשלשתן איסורי הנאה משמע וכיון דכולהו קראי סתמא כתיבי משמע דאין לחלק בין ישראל לעכו"ם אפילו לענין איסור הנאה. משא"כ לחזקיה דלא שייך איסור הנאה אלא היכא דכתיב לא יאכל אם כן מצינן למימר דע"כ הא דאוסר ר"י בהנאה לפני זמנו ולאחר זמנו לאו מפשטא דקרא יליף אלא בק"ו מערלה ובשר בחלב וכלאי הכרם כדאיתא לעיל בברייתא דאיסי בן יהודה לענין בשר וחלב ומכ"ש דהשתא נמי דלרבנן דילפי איסור הנאה בבשר וחלב מקראי אחרינא ממילא ילפינן נמי חמץ בפסח לאחר זמנו בק"ו מערלה שלא נעבדה בה עבירה ואסור בהנאה מכ"ש בחמץ שלאחר זמנו שנעבדה בו עבירה ואסור באכילה שאסור נמי בהנאה. וליכא למיפרך מה לערלה שלא היה לה שעת הכושר משא"כ בחמץ בשר וחלב יוכיח וחזר הדין. ומכ"ש לשיטת התוס' לעיל בשמעתין דאיסי בן יהודה בפשיטות מצי למילף איסור הנאה בבשר וחלב מבנין אב מכלאי הכרם לחוד שנעבדה בה עבירה ואסור בהנאה. ואם כן ממילא שייך האי בנין אב גופא לענין איסור הנאה בחמץ דלאחר זמנו דכיון שנעבד בו עבירה שעבר בבל יראה אסור בהנאה. ואם כן לפ"ז לא שייך האי טעמא אלא לענין חמץ דישראל משא"כ בחמץ דעכו"ם שלא נעבדה בו עבירה אם כן אין לאוסרו אלא באכילה מקרא דלא תאכלו הא בהנאה שרי ולא תאכל איסור הנאה לא משמע ואם כן שפיר מצינו לאוקמי מתניתין כרבי יהודה וכיון דע"כ מחלק בין ישראל לעכו"ם לענין איסור הנאה כדפרישית. ואין להקשות אם כן אמאי איצטריך חזקיה לאהדורי למילף איסור הנאה בחמץ מלא יאכל אמאי לא יליף לה בפשיטות מהאי ק"ו דערלה או מבנין אב דכלאי הכרם. הא ליתא לפי מה שכבר כתבתי שם במימרא דחזקיה דאיצטריך למילף מקראי לאפוקי מדרשא דרבי יוסי הגלילי דחמץ מותר בהנאה דכתיב לך שלך תהא ואם כן הו"א דהך דרשא מפקא מק"ו משו"ה איצטריך חזקיה למילף דאסור בהנאה מפשטא דקרא דלא יאכל דממילא ע"כ דרשינן קרא דלך לענין שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה כו' חד בשאור וחד בחמץ וכמ"ש שם במימרא דחזקיה ע"ש כך היה נראה לי לכאורה. אלא שנראה בעיני דוחק לאוקמי כל שקלא וטריא דהכא אליבא דרבי אבהו לחוד ולא אליבא דחזקיה ומכ"ש דהוי קשה טפי על אותן פוסקים שפסקו כחזקיה דא"כ מסקנת השמעתין דהכא הוי דלא כהלכתא דלחזקיה כיון דמתני' דהכא מתוקמי שפיר כר' יהודה ממילא הוי לן למיפסק כר"י דהא ר"ש ור"י הלכה כר"י מכ"ש דסתם מתני' דהכא נמי כר"י אתיא לכך נראה דסוגיא דהכא אליבא דכ"ע מתוקמא דמשמע ליה להש"ס בפשיטות דכיון דר"י קאמר בהאי לישנא משעה שאסור באכילה אסור בהנאה משמע דבכל ענין קאמר ל"ש דישראל ול"ש דעכו"ם כל מה שאסור באכילה אסור בהנאה כן נ"ל ועדיין צ"ע ודוק היטב:

(כח ב) סמוכין לא דריש.—פירש"י: הלכך לית ליה דר' יוסי הגלילי. ולפ"ז צ"ל דהא דכתיב "ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עגות מצות כי לא חמץ כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה" (שמ' יב לט), לא שהיו יכולים לאכול חמץ אלא שהכתוב מספר גודל הנס כדאיתא במכילתא פ' בא, שמרעמסס לסוכות ק"כ מילין^*[כך הנוסח במדרשב"י הוצ' אפשטיין־מלמד עמ' 32, במדר"י פסחא רפי"ד נוסח' אחר', ועי' בהערת הורוביץ בעמ' 47.] וכהרף עין באו לסוכות ולא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ ואפו אותן מצות כמו שנצטוו.

ומשעה שאסור באכילה אסור בהנאה לשון לימודי׳ דף צ״ב. שונה הלכות דף נ״ג:

תמה על עצמך היאך חמץ אסור בהנאה כל שבעה לפי פשוטו י״ל לחזקי׳ דחמץ אסור מלא יאכל ולר׳ יוסי הגלילי לא יאכל אינו ציווי לדורות כלל רק קאי על פסח מצרים א״כ אין לנו לימוד על חמץ בפסח שאסור בהנאה ור״ש דאמר לאחר זמנו מותר מן התורה סבר בהא כר׳ יוסי הגלילי כדאמר בגמרא א״כ שפיר קאמר לר"ש תמה על עצמך שסברת דחמץ לאחר זמנו בלא כלום ואיך אתה סובר שחמץ אסור בהנאה שהרי מעתה אין לנו לימוד שאסור בהנאה ואין להקשות לפ״ז לעיל כי מקשה לריה״ג למה חמץ מותר בהנאה ותירץ מדכתיב לך ולא קאמר ריה״ג לשיטתו דלא יאכל קאי דוקא על פסח מצרים משום דאפשר לומר דלעולם ריה״ג כר׳ יהודה ס״ל דחמץ לאחר הפסח אסור ורק מסמוכים דריש אבל עיקר הפסוק קאי לדורות אלא שיש לומר גם לר״ש דקאי למצרים מ״מ לדורת נמי קאי אמנם הרא״ש כתב דלא קי"ל בלפני זמנו כר״ש דלא אשכחן קרא דלא לכתוב אלא לסמוכין ולפיכך מוקמינן לה לפני זמנו ע״ש משמע הא לר״ש כולה קראי לסמוכין הוא דאתא ולא קאי כלל לדורת וכן הבין בספר שאלות יעבץ ח"ב סימן צ״ב. והקשה על הרא״ש דהא לגופיה איצטריך דפסח מצרים אינו נוהג אלא יום אחד דאי לאו הכי מנא הוה ידעינן פסח מצרים אמנם נ"ל דלא קשה על הרא״ש דבאמת הרא״ש סובר דודאי עיקר קרא לפסח דורות אתי אלא כיון דמיותר מוקמינן לה נמי בפסח מצרים לסמוכין ועל זה הקשה הרא״ש כיון דכולהי קראי לגופיה מיותר א"כ לשתוק מזה הפסוק כיון דלעולם עיקרו מיירי בפסח דורת והא דפסח מצרי׳ אינו נוהג אלא י״א לכתוב קרא בהדיא אבל לכתוב קרא לדורת ומכח יתורא נפק׳ לן פסח מצרים מכח סמוכין זה לא אשכחן ועכ״פ לפי מה שפרשתי דברי הרא״ש אין מקום למה שכתבתי דהא עכ"פ קרא נמי לדורות מיירי. ותו דהא ריה״ג ור״ש שניהם לא סברי כחזקיה ר״ש מדאסר גיד הנשה בהנאה ושמה לא כתיב רק לא יאכלו וריה"ג מדצריך קרא להתיר חלב בהנאה. (ועיין מהרש״ל שמחק ריה"ג אמנם כבר השיג עליו מהרש״א וגם בת״כ איתא ריה"ג). ואפשר לומר כי לרבי יהודה מקשה תמה על עצמך דהרי כבר כתבתי לעיל דף כ״ב דבספר קהלת יעקב אלגאזי הקשה איך נפקא ליה לריה״ג היתר הנאה מלך דילמא לך לענינא דבל יראה אתי ולמעט שותפות. והנה בחק יעקב כתב דמדכתיב תשביתו בלשון רבים מוכח דשל שותפות חייבים להשבית ועוברים בבל יראה והנה י״ל כי זה תלוי בפלוגתא דר״י ור"ש כי לר"ש דחמץ אינו אסור בהנאה עד הלילה ויכול להשבית החמץ עד הלילה (רק מדרבנן גזרו שישרוף דוקא בפעם אחת כמ״ש התוספות) ורק השוחט הפסח צריך שלא ימצא החמץ ברשותו וא״כ י״ל דלהכי כתבה התורה תשביתו בלשון רבים לפי שהביעור בזמנים רבים כל חד וחד כי שחיט כדאמרינן לעיל דף ה׳ ואלו לא הוה כתיב בלשון רבים הוה אמרינן דכל ישראל חייבין לבער בזמן אחד ובאמת זו ליתא רק כל חד וחד כי שחיט וא״כ לר"ש ליכא למילף מתשביתו של שותפות לאסור וא״כ שפיר י"ל לך למעט שותפות ולא להתיר הנאה כי חמץ אסור בהנאה אמנם לרבי יהודה דדריש חד קרא לפני זמנו ומשעה שאסור באכילה אסור בהנאה ותשביתו בחד זמן והוא זמן שחיטה כדאמר לעיל מעתה כיון דכל ישראל חייבין לבער בזמן אחד קשה למה כתיב תשביתו בלשון רבים וצ"ל כמ״ש החק יעקב דתשביתו אתי לרבות אפילו של שותפין א״כ השתא ליכא למימר לך למעט שותפות ובע״כ להיתר הנאה אתי וזה שאמר לרבי יהודה תמה על עצמך דמוקי חד קרא לפני זמנו וא״כ תשביתו בחד זמן ולמה אמרה בלשון רבים התורה אלא לרבות השותפות א״כ מעתה איך חמץ אסור בהנאה כל שבעה כיון דלך ליכא לאוקמי׳ למעט שותפי' בע״כ דצריך לאוקמיה להיתר הנאה. ועיין נידה ס״ח ד״ה כך אמרו. קידושין נ״ו ד״ה המקדש בערלה:

ומנין לאוכל חמץ משש שעות ולמעלה שהוא בלא תעשה רמב״ם ורמב״ן ל״ת קצ״ט. ועיין לעיל ה׳ ד״ה דהא:

והלא כבר נאמר שבעת ימים תאכל עליו מצות. מגילת ספר לאווין י"ז ע״ב. צרור החיים ס״א ע"ד:

וחד לפני זמנו. מעיין גנים דף י״ט. שער המלך ח״א דף ס״א ע״ב. קרית מלך רב ח״א ל״ג ע"ב:

לקובעו חובה בזמן הזה. שער המלך ח"א פ״א ע"ב. מגילת ספר עשין כ״ב ע״ב שאלת יעב"ץ ח״ב בהשמטות לדף נ"ב. לימודי ה׳ י״ג ע״ב על הסוגיא. בית ישחק י"ד ע״ג:

ור״ש לקובעו חובה מנל"ן. באר יעקב קל״א ע״ד:

ורבי יהודה כתיב בהאי וכתיב בהאי. מנחת ביכורים למודי ה' לימוד קנ״ח:

רשי' ד״ה לפני זמנו. שער אפרים דף יוד ע״ד. ובקונטרס אחרון דף קי״ב קי״ג:

תוס׳ ד״ה ור״ש כבר הארכתי לעיל בדף כ״ב בדברי התוספות וכתבתי שרא״ם בביאורו לסמ״ג מפרש דברי התו׳ דמה״ט דשמא יאכלנו אסור נמי בהנאה לר״ש וכן דעת הרמב״ן והר״ן והסמ״ג ומכאן סתירה למ״ש בס' נודע ביהודה דלהסוברים נוקשה דרבנן דוקא בפסח עצמו דאית ביה כרת גזרו אבל משש שעות ולמעלה דהוה לאו לא עבדו הרחקה והרי לדעת פוסקים אלו אפילו לאיסור עשה עשו הרחקה ואסרו בהנאה ואפילו לדעת הרא״ש שסבר דמותר בהנאה היינו משום דלא הוצרכו כאן כלל לגזירה דאיסור הנאה אבל בנוקשה דפסח עצמו הוצרכו לגזירה לא פלוג רבנן. ועוד אכתוב מזה ריש פרק אלו עוברין. מיהו מדעת הרמב״ן אין ראי׳ דהרמב״ן בפירושו לתורה בפסוק זכור את יום השבת כתב דעשה חמירא מל״ת ומהאי טעמא עשה דחי ל״ת ולפ״ז י״ל דוקא לאיסור עשה עבדי הרחקה שהיא חמורה ולא לאיסור לאו אלא שדברי הרמב״ן תמוהים דהוה נגד גמרא ערוכה ביבמות ואין כאן מקום להאריך בזה. ועיין על התו׳ חקרי לב דף קע"ג. לשון לימודים דף צ״ב:

תוס׳ ד״ה א״כ מה ת״ל. הלשון דחוק. ונראה דקשיא להו דלכאורה משמע דהא דקאמר ר״ש וכי אפשר לומר כן והלא כבר נאמר דראיה שלו מן ההיקש הא בשעה שישנו בקום אכול מצה ישנו בבל תאכל חמץ מעתה קשה מאי קאמר א״כ מה ת״ל והרי כבר אמר שהוא להיקש בשעה שישנו בקום אכול מצה כו׳ לזה הם מפרשים דהך וכי אפשר לומר כן לאו מחמת הקישא הוא אלא מכח עליו דכשם דעליו גבי מצה על אכילת הפסח קאמר ה״ה עליו דלא תאכל עליו חמץ נמי על אכילתו הוא והדר חזית לן הקישא אלא דצריך להבין דמאי מקשה א״כ מה ת״ל לא תאכל עליו חמץ והא לר"ש לית לן לאו אחר בתוך זמנו אלא הך לאו דלא תאכל עליו חמץ דכל מחמצת איצטרך לנתחמץ מחמת דבר אחר ולא יאכל לפסח מצרים ואפילו אם נאמר דלא יאכל לדורות נמי הוא וכמ״ש לעיל עכ"פ אי לאו לא תאכל עליו רק מוקמינן לא יאכל רק ללאו לדורות ולא הוה ידעינן פסח מצרים דאינו נוהג אלא יום אחד. ולכן נראה דוודאי קושיות ר״ש א״כ מה ת״ל אינו אגופא דקרא דלא תאכל דהא וודאי איצטרך לתוך זמנו אלא הקושי׳ היא כיון דעליו לאו אשחיטת הפסח קאי לא לכתוב עליו וגם לא לכתוב את שבעת הימים ותירץ על זה דאיצטרך להקישא בשעה שישנו בקום אכול מצה וכיון דכתיב עליו גבי מצה כתיב נמי גבי חמץ ועל זה הוקשה להם להתוס׳ דהקושיא לא מתרצא דהא גם אי לא כתיב עליו וגם לא את שבעת הימים מה״ת נאמר דקרא איירי לפני זמנו דדוקא מכח ייתור מוקמינן קרא אלפני זמנו. אבל לר״ש כיון דשאר קראי לא מייתרו אפילו בלא ההיקש הוה מוקמינן לא תאכלו דוקא בתוך זמנו אלא דקשה דלכאור׳ לא הקשו התו׳ מידי דדילמא הך עדיפא למדרש קראי אלפני זמנו ולא לדרשת ר״ש רק השתא מכח ההיקש דע״כ לא מיירי בלפני זמנו מוכרחים אנו לדרוש שאר הפסוקים כר״ש אבל לולא הקישא הוה דרשינן ללפני זמנו ושאר פסוקים לא הוה מוקמינן לדרשת ר״ש. וכן ראיתי שהקשה בספר שביתות י״ט הנדפס מחדש בדף נ״ה ע״ד ולא תירץ כלום ולכן נראה דעיקר הקושיא שלהם על הקישא דלמה צריך ר״ש להקישא הלא מעליו נפק דבע״כ אינו משעת שחיטה אלא משעת אכילה כמו עליו דמצות אלא דכפ״ז אכתי לא קשיא קושיתם דהא בע״כ צ״ל דהך ראי׳ דעליו אינה ברורה כל כך שהרי ר״ש יש לו שני ראיות כנגד סברת ר׳ יהודה מכח עליו ומכח ההיקש והגמרא מקשה שפיר קאמר ר״ש ותירץ לר׳ יהודה ההיא לקבעו חובה ומתורץ קושיות ההיקש אבל הקישיא דעליו לא מתורצה ובע״כ צ״ל דלא חש לה ר׳ יהודה דאע"ג דעליו דגבי מצה משעת אכילתו עליו דגבי חמץ משעת עשייתו וכן כתב הרא״ם בביאורו לסמ״ג דכן צ״ל לדעת הרמב״ם וכיון דמעליו אין ראי׳ כל כך הוצרך להקישא ועיין מ״ש הראם ומ״ש בספר נחפה בכסף דף קנ״ו ע״א וראיתי בספר ציון לנפש חיה שכתב לתרץ הקושיות התוספות דעיקר הקישא לאחר זמנו אתא שלא יהי׳ חייב כיון שאינה בקום אכול מצה ולא ידעתי מה הועיל בזה כמו שהקשו התוס׳ דלא איצטריך הקישא לפני זמנו דכיון דאין לנו הכרח מה"ת נחייב כן קשה לפי סברתו למה צריכין הקישא לאחר זמנו דמה״ת נחייב כיון שאין לנו לימוד ועיין בירושלמי בפ״ק דר"י דריש עליו משעת שחיטה ור״מ דריש עליו משעת אכילתו והרמב״ן במל״ת קצ״ט הביא זה הירושלמי ונראה מדבריו שם כי כל התלתא פסוקי לר״ש הם לאוים אף לתוך זמנו אף דאיצטרך להו לר״ש לדרשות אחרות. ומדברי הרא״ש שכתבתי לעיל לכאורה לא משמע כן. וראיתי בספרי פרשת אמור שאין שם הך נוסחא וכי אפשר לומר כן אלא אמר ר"ש יכול כן הדבר ת״ל לא תאכל כו׳ משעה שישנו כו׳ וא״כ משמע וודאי דעיקר סמיכות ר״ש על ההיקש ולא אעליו. ואפשר לומר כמ״ש בספר נחפה בכסף דגם ההיקש הוא מעליו. אמנם זה וודאי דוחק טובא דהא ודאי לר״י אין ההיקש מעליו. וכן ההיקש דדרשינן בפרקין מזה הפסוק דברים הבאים לידי חימוץ יוצאים בהם ידי חובתם בפסח וכן הא דדרשי' בר״פ אלו עוברין כל שישנו בלא תאכל חמץ כל אלו וודאי לאו מעליו נפקא:

תוס׳ ד״ה וחד לפני זמנו. עיין מה שכתבתי לעיל בריש פרקין. קהלת יעקב אלגאזי ל״ו ע״ג מטה אפרים י״ו ע״ב. לימודי ה׳ ט״ו ע״ד י״ח ע״ג. חקרי לב קנ״ו קנ״ז קע"ב:

תוס׳ ד״ה ואידך כו׳ ועוד תימא לרב אחי בר יעקב כבר תירצו המפרשים דאיצטרך הקיש׳ לנשים להא דאמרינן לקמן דף ל"ה כל שחייבין על חימוצו כרת יוצאין בו ידי מצה ואי משום אין היקש למחצה אפשר לומר דרב אחי ב״י סבירא ליה דעליו מיעוטא הוא דוקא בזמן שבית המקדש קיים ויכול לקיים עליו ואע״ג דמרבינן ערל וטמא היינו משום דגבי אחרים הוה עכ״פ עליו על הפסח אבל כשאין פסח כלל כולן פטורין.

תוס' ד"ה כל ערל. מעיין גנים דף כ׳ יד אלי׳ דף ק״ט. מלכי בקדש דף ע״ד ע״ג קט״ו. רוח אלי׳ בדרשות ז׳ ע״א.

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

תו׳ ד״ה תמה ע״ע. ולכאורא לפ"מ שהק׳ המהגי׳ במ"למ על התו׳ בס"ד דיהא נהנה מחמץ בפסח בכרת דא"כ היכי קאמר ר"ל בחולין קכ׳ נפש לרבות השותה מי גרע מנהנה וע' בשע״המ. אך למ"ד לעיל כב' א׳ דמ״ד חשב״דא אותו למעט חש״בע ויליף מנבילה ומ״ד ל"דא יליף מאותו דטריפה וא"כ ר"ל לשיטתי׳ בנזיר כט׳ דל"דא. וצריך קרא על כרת ור"א לר"מ דיליף מנבילה י"ל כמש״ש התו' בחולין לרי״הג דנפש אתיא לשום דרשה ולפ״ז י״ל דלר״א לר״י דא"ה מאותו אבל לר"ש בקדושין נח׳ דחשבע"דא וא"כ אותו למעט חש"בע וגם כחזקי' לא ס"ל כתו' לעיל כב' א' דחזקי׳ לא אתיא כר"ש וא״כ יליף מנבילה וע״כ מדכתב נפש ש"מ דחמץ מותר בהנאה או מדכתיב לך כלעיל כג׳ א' וכ"ז לפלפולא דאף דחזקי׳ לא ס״ל כר"ש מ״מ ר״ש ס״ל כחזקי׳ והא לא כתיב לא יאכל וממילא ליכא כרת בהנאה: רש"י ד״ה כתיב בהאי ותדע כו' ולכאורא למ״ש הפ"י בה״ד ר״ש כל שישנו כו׳ דר״ש לשיטתו דהך רומיא דקראי כתיב ששת כו׳ כס״פ ע"פ ומפיק לחדש וישן כספרי וילקוט פ׳ ראה וע׳ במנחות סו׳ עכ״ד ואימא דר״י ס״ל כר"ש וליכא הוכחה דכל ו׳ רשות אך לק״מ מדאמר לעיל ור״י לקבוע חובה בז״הז ול״א להקיש דכל ז' ימי הפסח חובה ומשום דכתיב עליו דמיותר וכפר״שי ולהכי צריך היקש שלא בזמן הפסח ללילה ראשונה וכן בזמן הפסח רק ללילה הראשונה ובש״ות שמן רוקח ח״א חאו״ח סי׳ כה' אות יא' האריך דלר״י הוי כל ז׳ הימים חובה דכיון דדריש קרא לקובעו חובה בז"הז דבשעה שאמרתי לא תאכל חמץ כו׳ וע״כ דכל ז׳ הן חובה כהוכחת הפ״י ובמחכ״ת לא עיין אז בפר״שי וכדאמרן ועי ירו' סוכה פ״ב ה״ז ר׳ הושעיא אמר כל ז׳ חובה כו' ר״יח בשם ר״י דיליף טו׳ מחג המצות ולפ"ז י״ל דשפיר יליף ממצות ורק דס״ל דכל ז׳ הימים הן חובה וע' לקמן קכ' ע״א דרבא ס"ל כר"ש דטמא וד"ר לא צריך קרא והתם מברייתא דששת ימים כו׳ וע' ירו׳ פסחים פ"ו ה״א דמייתי דדריש ג״כ הך דרשה דששה מן החדש ודרש והסכים עלה. ובאמת לקמן צא׳ סע״ב משמע דר״ש לא ס״ל בהא כוותי׳ מדלא פליג לענין מצה וע׳ ט״ז או״ח תרסח׳ ס״ק א׳ מדקורין חג המצות ולא איסור חמץ וע״כ דהכל נגרר אחר לילה הראשונה וא"ש וגם דההיקש לא קאי על שעה ששית דליתא עדיין בב״ת חמץ וע' רש״י סוכה לא׳ א׳ דלר״מ לא ניתן היקש לדרוש מעצמו כמו ג״ש וע׳ מ״למ פ"ב מק״פ דרש"י לא כתב כן רק לר״י וכ״כ ברש״י ר"ה לד' ב' ד"ה אי לאו ג״ש וע' שמ"ר ח״ב חאו״ח ס״יב ולפ״ז מאי פריך התם לר״י שפיר קאמר ר"ש די״ל דאיהו לא ס"ל הדרש וע' ר"ה כ׳ ע״ב חצות לילה א"ב ע׳ רש״י וראיתי בש״ות משכנות יעקב שה"ר מכאן למה שנסתפק הרא״ש ברכות פ״ק סי' ט׳ אי קיי"ל כר״ע או כראב״ע בענין אכילת פסחים דהכא משמע דאביי ורבא פליגי בהך פלוגתא דראב"ע ור"ע עכ"ד ומלבד דמבואר בכ״מ דכ"ז היכי דלא פליגי אחריני בהא מלתא וע' במע״יוט ברכות רפ״ק ובאמת הוי אורחי' בכ"מ בש״ס דאביי משני משמעות דורשין ורבא מהדר לאשכוחי הנ"מ בינייהו וע' מ״ק ז׳ סע״ב אביי אמר כו׳ וכן ביבמות צד״ב וסנהדרין עו"ב וכה״ג בכ"מ ואף די״ל דרבא לשיטתו כמפורש בס״פ ע״פ אמר רבא לדברי ראב"ע כו׳ ואביי לשיטתו בס״פ איזהו דפריך וממאי דראב״ע ודאורייתא כו׳ מ״מ י"ל דקיבלה מרב יוסף וכדמשני התם ויש ליתן פנים לזה בדרך פלפול דאביי ורבא לשי׳ איפלגי ולכל חד ר״יח ור״ל אזיל לשיטתו לפמ״ש המקנה לקדושין לח' א׳ שהאריך בשיטת הירו׳ דלא אתיא עשה דבערב תאכלו מצות ודחי ל"ת דחדש דלמ״ד במנחות סו׳ כתיב ששת ימים כו' שבעה מן הישן וא"כ כל ז' דוחה ל"ת דחדש דבדאורייתא לא שייך גזירה וכ' עוד דלר״ש דאין איסור חע"א אינו יוצא במצה של טבל דאין איסורו משום בל תאכל חמץ כפסחים לו"ב וא״כ ר"ש לטעמי' דאסור לאכול מן החדש ביום הראשון דהרי זה אין איסורו אלא משום בל תאכל חדש משום דאין אחע״א וכנ״ל וא״כ להפ״י דלר״ש כל ז' חובה ובז"מ ד"רשי דלר"יח לשי' בחולין קג״א דאין אח״עא ור״ל דפליג התם אזיל ג״כ לשיטתו וכ"ז רק לשנויא דאביי כשנטרפה עם יציאת רובה משא״כ לשנויא דרבא התם דע״כ י"ל דר״יח אזיל לשיטתו בפסחים דסובר כל ז׳ רשות וה"ד בסוכה כז"א דאר"יח משום רשב״י לענין סוכה כל ז' י״ל דאמר משמי׳ ולא ס"ל דהא ילפינן בסוכות טו׳ טו׳ מחג המצות וגם יש לפלפל עפ"ד האמורים בספ״ק דברכות ד״יב ולא רציתי להאריך בדברים הנאמרים לפלפולא בעלמא וע"תו סוכה ל' ע"א סד"ה משום ומיהו תימא וע' שו"ת מנחת עני חיו"ד ס' מא וע׳ שאג״א סי' צו׳ שהעירו ג״כ דהכא עשה דוחה ל"ת ורק דבגזל לא ניתן לדחות באין לו של היתר ותו דבלולב לא הוי לכם אבל בטבל הוי אין לו תובעין כחולין קלג' ובכ״מ ואף במכירי כהונה רשאי ליתנו לכהן אחר וע' בש״ות יד אלי' סי׳ כ״ג וע׳ בטע״המ פ״ו מח״ומ ובמשנה לחם שהקשו כיון דאינו ראוי לאכול רק אותו כזית קודם חצות לא הוי ראוי לשבעה כפסחים לח׳ ב׳ בחלות תודה וע' ירו' מגילה פ״ק הל׳ יב׳. וע״כ משום דהכא קאי לר״ש דאא״ח ע״א והוי כל ז׳ חובה ואולי יש לחלק כיון דהי' אפשר בהפרשה וכביצה לד׳ ב' שאם עבר והפרישו דהוי מוכן לשבת מה"ט ומכש״כ דמיחשב ראוי לז׳ מצד עצמו וע' שבת קיא' הואיל ושריא קודם טיבול ובתו׳ קדושין לח' א׳ ד"ה דאקריב וע׳ ש"ות בית אפרים דלא הוי ראוי לז' דלילה הראשונה אינו ראוי לאכול כ״א כזית עד שיקריבו העומר בטז' וכן העיר בעצי לבונה ס״רצג ובלא"ה כיון דלאחר חצות לא יצא י״ח והטבל שאכל לא אישתרי ג״כ לאחר חצות ובמפרשים הקשו להמ״למ דבמ״ע מקיים גם שלכד״א ולהתו' דשלכד״א ליכא גם אס״דר וא״כ יכול לקיים שניהם אך נ״ל להר״של שבועות כ"ג סע"ב דלר״ש דכש"למ לושל״כדא וע״כ דאזלא לר"ש ולדידי׳ כל ז' הימים חובה (וע' בס' החיים תרלב׳ ס״א בח״ש דמצוה וע' ש"ות בנין עולם חאו״ח סי׳ יט׳ וע' בשערי תשובה סי׳ תעה׳ וע' בז״לא ס״ג ובעקרי הד"ט הל' פסח חאו"ח סי׳ י"ט אות י"ד וע׳ בס"הח דלענין מצוה יוצא אם לא שהה בין אכילה לאכילה בכדי אכ"פ ובאיסור מתחלת אכילה וא״כ תיקשי על הירו׳ קדושין לח׳ א׳ דהי׳ לשהות בכדי אכ״פ וח״ש ליכא גם לר״יח וליכא משום דחזי לאצטרופי דאז יקיים המצוה ועי׳ במפרשים לברכות לז' ב׳ ד״ה שלא ישהה כו' ואין בו חיוב כרת וע״כ דהמ״ע יוצא אף ביותר מכדי אכ״פ וע' ש"ות מוצל מאש סי׳ ט״ז שהעיר ג״כ אי דין דשהי׳ בכדי אכ״פ גם במ״ע דאכילה נאמר וע' פסחים קיז' ב׳ ובלבד שלא ישהה כו׳ וע׳ רשב״ם וגם בלא״ה בחדש מותר ח"ש כיון דיש היתר לאיסורו ורק יש לדחות כמ"ש המפרשים הא דלא אכלו שלכד״א דהוי ב׳ הפכים בנושא אחד ולהירו׳ רפ"ו דתרומות מודה רש״בל בעתיד להשלים לכשעור וע״ש במפרש): וע' בעמ״ה חאו"ח ס׳ קלו׳ דבפסחים אזלא לר"ש דכש״למ וליכא משום עדל״ת דלא הוי בעידנא ורק לר״יח דח״ש אסור מ״הת ובאכילת מצוה לא שייך הכי דאז מתקיים המצוה ותמהני דלמ״א תעה׳ ס"ק ד׳ דצריך לבולעו בבת אחת ובל"ה לרש״ל בשבועות כג' דלר״ש דכש״למ לושל״כדא והא דבלע מצה בפסחים קטו״ב דאיכא הנאת גרונו והוי כד״א גם בל"ת ועבנ״יע לסוכה ל׳ בהגה' אות ב׳ ועבת״ח בחולין קכ' בלע מצה דאף דהוי שלכ"הנ מללהנ״נ ובנוב״י חיו״ד ס״לה השיג עליו וע׳ בשמים ראש סי׳ קיד׳ ולמ"למ פ"ה מיס״ת דמ"ע מקיים שלכד״א ולפסקי תו׳ זבחים צז׳ הוי בעידנא ועט"ז תרע״ג סק״ט ולנמ״י בב"מ ל' כיון שעוסק בעשיית המצוה ונסתר קושית עמ״ה חאו״ח סי' ג׳ וע' חתם סופר חאו״ח קלז' שוב ראיתי בנ״ת לכריתות יד׳ ד"ה אין שעור ב״הב במ״ש התו׳ דבכרך אכילה הוי ב' זתים ובד״כג בהא דבלע מצה משום דבית הבליעה מחזיק יותר מכזית ומד״עמי סי' ה׳ דגם בח״ש היכי דליכא דחזי לאצטרופי אסור מדרבנן כמו זה עוקר וזה מניח וע' בנין עולם חיו"ד סי׳ סג׳ בד״ה ולפמ״ש וע' ש"ות מנחת עני חאו״ח סי' ו' שפלפל ג"כ בח"ש חמץ בז' של פסח ב"הש וע' נו״בי מ״ת חאו״ח ס״נג ובנר תמיד לכריתות יז״ב בס״הד כתב הרמב״מ וע' בפ״מג בפתיחה לב״בח לענין ח"ש בבישול והנאה אי דחזי לאצטרופי שיטעה ויאכל בכדי אכ״פ ולא ניתן לענין הנאה או משום חשיבות ובאמת גם ר״ל מודה בעתיד להשלים כר״פו דתרומות וי״ל דהנ״מ באיסור מכח הזמן וכן בהולכה פחות פחות מד״א ועקירה בלא הנחה אך קשה דמאי חדושא דב״בח ולהירו' שם מודה רשב"ג באיסורי הנאה וע׳ בירו' שבת רפ״ק הוציא חציו והניחה וחזר והוציא כו׳ ולא הספיק להניחה עד שנשרפה הראשונה כו' אלמא דבעי שיהא מח"ש הראשון ולפ״ז ליכא הצטרפות בהנאה וע' שבת פ׳ וע' עמ"י סי' ו׳ דדוקא לענין שיהי׳ אסור מדאו׳ בעי חזי לאצטרופי אבל באיסור הנאה גרע טפי מפחות מש״פ דלא הוי דידי׳ וע' מ״למ משבת פ״חי וע' שבת קנג' מוליכו פחות כו' וצ"ל דבהא ליכא לאצטרופי כשעמד וע׳ תו׳ שבועות טז׳ ב' ד"ה מה״מ וע' לא״ז רש"א פסחים ר״ד מד' ובדהר"מבמ פ״א מח״ומצ ה"ז ובכ״מ ולח״מ:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף