אמר: והוא, זהו דווקא כשקרבה חטאתו של הנזיר בסוף, לאחר שהקריב עולתו ושלמיו, והכסף שנשאר עומד לצורך חטאתו, ומותרו הוא איפוא מותר חטאת, וכבר שנינו שמותר החטאת לנדבה. אבל אי [אם] כבר הקריב את עולתו וחטאתו וקרבו שלמים בסוף — הרי מותרן של הכסף שהפריש לקרבנותיו הולך לשלמים, כדין כל מותר שלמים. אמר ר' זעירא: לא כן, אלא אפילו קרבו שלמים לבסוף הלכה אחת היא בנזיר, שתהיה מותרה של הכסף שהפריש לקרבנות הנזירות לנדבה. ומעירים: כבר נחלקו תנאים בדבר ומתניתא מסייעא לדין ומתניתא מסייעא לדין [הברייתא מסייעת לזה והברייתא מסייעת לזה]. ומפרטים: מתניתא מסייע [הברייתא מסייעת] לשיטת ר' זעירא, ששנינו במשנה (מעילה פ"ד מ"ו) שנזיר שמת והיו לו מעות סתומים (שלא פירש אלה מהן מיועדות לאיזה מקרבנותיו) שהן הולכות לעולות נדבה. ואלו הן מעות סתומין? — כל שדמי חטאת מיתות מעורבות בהן, שכשהפריש את המעות הללו פירש שהן לצורך כל קרבנותיו ובכללם החטאת. ואפילו הפריש כבר את דמי חטאת מתוכה, מתוך כלל המעות שהפריש — עדיין למעות סתומין הן נחשבים, וכיון שמת הנזיר שהפרישן הריהן הולכות לנדבה. ומשמע שהוא הדין אף אם היו שלמיו באחרונה, וכשיטת ר' זעירא. וכמו כן מצאנו מתניתא מסייעא [משנה מסייעת] לשיטת רב חסדא. ששנינו במשנה: נזיר שהפריש מעות לקרבנותיו ולא פירש אלה מהן מיועדות לאיזה מקרבנותיו (מעות סתומים), ונטל חלק מאותן המעות וחזר ואמר: "מעות אלו יהיו לחטאתי, והשאר, שאר המעות שיש כאן, יהיו לשאר קרבנות נזירותי", ולא הספיק לקנות בהם את הקרבנות ומת — המעות שפירש שיהיו לחטאת — יאבדם (יוליכם לים המלח), ושאר המעות יקנה בחציין עולה ובחציין שלמים. ולענין דין מעילה (אם השתמש במעות המיועדות לעולה ושלמים לצורכו) — מועלין בכולן, שאם השתמש בכולן — מעל, שכן ודאי שהשתמש גם בדמי העולה, אבל אין מועלין במקצתן, שאם השתמש רק במקצתן — לא מעל, שיתכן שהשתמש רק בדמי השלמים, והמשתמש בדמי שלמים אינו מועל (כיון שבשרם נאכל לבעלים. ראה מעילה ז,ב). ובכל אופן מתוך שלא אמר התנא בברייתא ש"אם מת יפלו לעולות נדבה", אלא שהן הולכות לעולה ושלמים, משמע שהוא סבור כר' חסדא שאחרי שהפריש מכלל המעות שהפריש את דמי חטאתו (ועולתו) קרב השאר שלמים ושלא כשיטת ר' זעירא שהכל הולך לנדבה.

כיון שהוזכר דין מותר קרבנות הנזיר, דנים גם בענין מותר מנחתו. רב חסדא אמר: מותר לחמו של נזיר, שהפריש הנזיר סולת והתברר שהפריש יותר מכדי הצורך — מותר הסולת יורקב [יירקב]. וכן אם הפריש מעות למנחתו והתברר שהפריש יותר מכדי הצורך — יאבד את מותרן בים המלח. אמר ר' יוסי: ויאות [וכן הוא], כלומר, צודק רב חסדא בדבריו. שכן להקריבו בפני עצמו אין את [אתה] יכול, ומדוע? שאין לך לחם (מנחת הנזיר) קרב כקרבן לעצמו אלא עם כבש עולתו או איל שלמיו. ולהקריבו עם כבש העולה או איל השלמים של נזירות אחרת (נזיר אחר) — אין את [אתה] יכול, שכן אין לך נזירות באה בלא לחם, ולכן כבר משקיבל הנזיר האחר את נזירותו, קיבל על עצמו להביא קרבנותיו ומנחתו, ואין לו איפוא צורך במותר הלחם הזה. ולפום כן צריך מימר [לפי כך צריך לומר] שמותר לחמו של נזיר, כיון שאין לו תקנה אחרת, יורקב. א ובענין מותר נסכיו, כשהפריש הנזיר יין או מעות לקניית יין לנסכיו יותר מכדי הצורך, סברין מימר [חשבו בני בית המדרש לומר] שדין הלחם ודין הנסכים זהה, והוא דין מותר לחמו, הוא דין מותר נסכיו, שגם הם ילכו לאיבוד. אמר ר' יוסי בר ר' בון: מותר נסכיו אין דינו כדין מותר המנחה, אלא קדשי קדשים אינון [הם], ויפלו לעולות נדבה. ומעירים: מששנינו את דברי ר' יוסי בר ר' בון, נמצא כי על דעתיה [על דעתו, לשיטתו] של ר' יוסי בר ר' בון דעתם העקרונית של שלושה מהחכמים בענין דין מותר קדשי הקדשים זהה, ושמואל אליבא [לפי שיטתו] של רב חסדא במותר נסכים, ורבי חייא (חסדא) ור' אלעזר שלשתן אמרו דבר אחד, שמותר קדשי קדשים הולך לנדבה. ומפרטים: ר' חייא (רב חסדא) — אהן דאמרן [זו שאמרנו]. שהובאו לעיל דברי ר' יוסי בר ר' בון שמותר הנסכים הולך לנדבה, ומסתבר שהוכיח כן מדברי רב חסדא שרק בענין מותר המנחה אמר שדינו לאיבוד, ולא בענין מותר נסכים, והרי שדין מותר הנסכים שונה משום שהם קדשי קדשים. שמואל — ששנינו לעיל (ו,ב) שאמר ר' יוסי: עד דאנא תמן [עד שהייתי שם, בבבל] שמעית קל [שמעתי את קולו] של רב (רבי) יהודה שאיל [שואל] את שמואל: אם הפריש אדם שקלו (מחצית השקל) ומת מה יעשו בו? אמר ליה [לו] שמואל: יפלו לנדבה. שכן ממחציות השקל שהובאו היו קונים עולות ציבור שהן קדשי קדשים, ומסתבר שדין השקלים עצמם כדינם, ועל כן יפלו לנדבה. ר' אלעזר — ששנינו (לעיל ו,ב) שהוא אומר: מותר עשירית האיפה שלו, של הכהן הגדול, שהפריש מעות כדי לקנות בהן סולת למנחת החביתין שלו (שהוא מביא בכל יום, בוקר וערב) יותר מכדי הצורך, מה יעשו בו? ר' יוחנן אמר: יוליכם את המעות הנותרות לאיבוד לים המלח. ואילו ר' אלעזר אומר: יפלו לעולות נדבה, שכן מנחה זו מקדשי הקדשים היא, וכך גם דין מותרה.

ב הלכה ה משנה מותר הכסף שנגבה יותר מכדי הצורך לפדיון שבוים — הריהו הולך לפדיון שבוים אחרים. מותר הכסף שנגבה יותר מכדי הצורך לפדיון שבוי מסויים — ניתן כמתנה לאותו שבוי. מותר הכסף שנגבה יותר מכדי הצורך לצורך עניים, — הריהו הולך לעניים אחרים. מותר הכסף שנגבה לצורך עני מסויים — ניתן כמתנה לאותו עני. מותר המתים שגבו כספים לצורך קבורת מתים, ונתברר שגבו יותר מכדי צורכם — הרי זה למתים אחרים. מותר הכסף שנגבה לצורך קבורת או תכריכי המת (מת מסויים), שלא היו צריכים לכל הכסף שנגבה למטרה זו — הרי הוא ליורשיו. ר' מאיר אומר: ספק הוא, ולכן מותר המת יהא מונח עד שיבא אליהו, והוא שילמדנו מה דינו. ר' נתן אומר: מותר המת בונין לו, למת מהכסף שנשאר נפש (מצבה) על קברו.

ג גמרא גבו לו למת כסף מן הציבור לצורך הוצאות קבורתו בחזקת שאין לו, שסברו שלא הותיר בירושתו די הצורך להוצאות אלה, ונמצא שיש לו. ר' ירמיה סבר מימר [סבר לומר] שהוא הוא דין המשנה (לשיטת התנא קמא) "מותר המת ליורשיו". שלכאורה אין הבדל אם היה צורך בחלק מהכסף ונותר רק חלקו, או שלא היה צורך בכסף שנגבה והכל הוא איפוא כמותר. אמר ליה [לו] ר' אידי מהמקום חוטרא: הגע עצמך [העלה על עצמך, חשוב על הדבר] ותמצא שאין הדברים דומים. שכן ודאי דלא כוונן [שלא כיוונו] הנותנים לתת מלכתחילה את כספם אלא ליה [לו, לצורך המת], אלא שכאשר נותר בסופו של דבר מעט מן הסכום, ינתן ליורשים, כיון שמלכתחילה אי אפשר לדייק ולתת בדיוק לפי צורכו ואינם מקפידים על כך, ואולם ודאי שלא הסכימו מלכתחילה שינתן כל הסכום ליורשים. אמר ליה [לו] ר' ירמיה לר' אידי בתשובה: אנא לא אמרית, את מנן לך [אני לא אמרתי, אתה מנין לך], כלומר, אני לא קבעתי בדברי שכך יש לנהוג הלכה למעשה, אלא אמרתי שכך דעתי נוטה מסברה, ואולם אתה מהיכן כל כך ברור לך חילוק זה?

ד שנינו במשנה כי ר' נתן סבור שמותר הכסף שנגבה לצורך קבורת מת מסויים בונין בו נפש לקברו. ובענין זה מביאים את מה שתני [שנויה ברייתא] בשם ר' נתן: מותר מעות שנגבו לצורך קבורת המת מה יעשו בו? יבנה לו נפש על קברו או יקנו בו יין ויעשה לו זילוף ביין זה על גבי מטתו של המת לריח טוב. שנינו במשנה כי מותר שבוי — לאותו שבוי, ומותר עני — לאותו עני. ומעירים כי בדומה לכך תני [שנויה ברייתא]: אין פודין שבוי בכסף שנגבה לפדיון שבוי אחר. ואין גובין טלית בטלית, שאין משתמשים בכסף שנגבה לקניית בגד לעני אחד כדי לקנות בו בגד לעני אחר. ומכל מקום אין ממחין ביד הפרנסים לכך אם עשו כן מפני צורך השעה. שנינו במשנה כי לדעת ר' נתן מותר הכסף שנגבה לקבורת מת מסויים — עושים לו בו נפש לקברו. ומכיון שהוזכר במשנה ענין הנפש למת, מביאים כי תני [שנינו בברייתא], רבן שמעון בן גמליאל אומר: אין עושין נפשות (מצבות) לקברי הצדיקים שכן המצבה נעשית כדי לזכור את המת, והחכמים אינם זקוקים לכך, שכן דבריהם, דברי התורה שאמרו בחייהם, הן הן זכרונן.

ר' יוחנן הוה מסמיך ואזל עאל [היה נשען והולך ברחוב על] כתפי ר' חייא בר אבא, והיה ר' אליעזר חמי ליה ומטמר ליה מקמיה [רואה אותו את ר' יוחנן ומתחבא מפניו], ואמר ר' יוחנן: הלין תרתי מלייהו הדין בבלאה עביד ביה [שני הדברים הללו הבבלי הזה, ר' אליעזר, עושה בי] שלא כראוי: חדא, דלא שאיל בשלומיה [אחד, שהוא לא שואל בשלומי], וחדא, מיטמר [ואחד שהוא מתחבא מפני], והריהו כמראה שאינו חפץ לדבר עמי. אמר ליה [לו] ר' יעקב בר אידי לר' יוחנן כדי להפיס את דעתו: כך נהיגין גבהון [כך נוהגים אצלם, אצל הבבליים], דזעירא לא שאיל בשלומיה דרבה [שהקטן אינו שואל בשלומו של הגדול] אלא רק עונה לו, ולכן לא שאל בשלומך. דאינון נהגון ומקיימין [שהם נוהגים ומקיימים] מה שכתוב בפסוק "ראוני נערים ונחבאו וישישים קמו עמדו" (איוב כט, ח). ומשהרגיש ר' יעקב שלא נתרצה ר' יוחנן בכך, אמר ליה [לו] לר' יוחנן, כדי לשכנע אותו שכוונת ר' אליעזר היתה ראויה. וכך שאלו: מהו למיעבר קמי דאדורא צלמי [האם מותר לעבור לפני צלם של אדורא] שהוא עבודה זרה, היש בכך משום האיסור לחלוק כבוד לעבודה זרה? אמר ליה [לו]: במעבר לפניו מה את פליג ליה יקר [מה אתה נוהג בו כבוד]? הלא עבור קמוהי וסמי עינוי [עבור לפניו ועוור את עיניו]! כלומר, באותה מידה יכול אתה לעבור לפניו ולזלזל בו. מששמע ר' יעקב את תשובת ר' יוחנן, אמר ליה [לו]: אם כן יאות [יפה] ר' אליעזר עביד [עושה] דלא עבר קמך [שאינו עובר לפניך], הרי אם היה עובר לפניך ולא שואל בשלומך, כמנהג בני בבל, היה בכך זלזול בכבודך! קיבל ר' יוחנן את דבריו ונתרצה על שלא עבר לפניו. ואולם טען, שאף אם בכך צדק ר' אליעזר, ואולם דבר גרוע זה עשה, דלא אמר שמעתא משמיה [שלא אומר הלכה משמו של ר' יוחנן] שאמר דבר תורה שאני חידשתיו ולא אמרו משמי. נכנסו לפניו ר' אמי ור' אסי לפייסו, אמרו לו: רבי, כך היה מעשה בבית הכנסת של טרסיים (נפחים) שעסקו בדיון הלכתי בענין נגר (בריח ניצב שקובעים בדלת כדי לקובעה בקרקע), שיש בראשו גלוסטרא (זיז מעובה ובולט), שנחלקו התנאים