גמ' צריך להגביה. כשהוא אומר מצה זו שאנו אוכלין: בשר אין מגביה. כשהוא אומר פסח שהיו אבותינו (במצרים) אוכלים לא יגביה הבשר שהוא זכר לפסח: ה''ג בשר אינו צריך להגביה ולא עוד אלא שנראה כמקדיש כו': אין צריך להגביה. דהא לא מצי למימר פסח זה: רב יוסף ורב ששת. מאורי עינים היו: הא הוא דאמר. בסופא דהאי פירקא (דף קכ.) אחד זה ואחד זה דרבנן:

רשב"ם
מתני' שלשה דברים הללו. (שלא פירש) [שפירש] טעמן: גמ' צריך שיאמר. פסוק זה ואותנו הוציא משם שצריך להראות את עצמו כאילו יצא משם שאף אותנו גאל הקב''ה: צריך להגביה. כשאומר מצה זו שאנו אוכלין מרור זה שאנו אוכלין כדי להראותן למסובים ותחבב מצוה בעיניהן וכן בתשובת הגאונים דהא דאמר צריך להגביה היינו במצ' זו דאגדת': בשר. של מיני תבשילין אין צריך להגביה כשהן אומרים פסח שהיו אבותינו אוכלין ולא יגביה הבשר שהוא זכר לפסח: ה''ג בשר אין צריך להגביה ולא עוד אלא שנראה כמקדיש בהמתו. אין צריך להגביה דהא לא מצי למימר פסח זה ולא עוד אלא אם היה מגביהו נראה כמי שמקדיש בהמתו מחיים לפסח: פרט לסומין. מדכתיב זה משמע שיכירוהו בראיית העין: רב ששת ורב יוסף מאורי עינים הוו: קסברי רבנן. רב ששת ורב יוסף: רב אחא בר יעקב הוא דאמר. בסופא דהאי פירקא (דף קכ.) אחד זה ואחד זה מדרבנן: כעין דאורייתא תקון. וכשם שבזמן שבית המקדש קיים פטור השתא נמי פטור ואינו מוציא אחרים ידי חובתן: בעבור מצה ומרור הוא דאתא. לכך אני אוכל מצה ומרור זכר למה שעשו לי בצאתי ממצרים ורב ששת ורב יוסף גזירה שוה לא גמרי: מתני' וחותם בגאולה. מסיים את ההגדה בברכת גאולה והשתא לא מפרש היאך מברכין אותה ולקמן פליגי בה רבי טרפון ורבי עקיבא בההיא ברכה דלרבי טרפון פותח בברוך ואינו חותם בברוך מידי דהוה אברכת פירות וברכת המצות דכולה הודאה היא ולר' עקיבא חותם בה נמי בברוך לפי שמוסיף בה דברי ריצוי ובקשה: כן יגיענו וגו'. והיינו דעבדינן כר''ע מחבירו ות''ק דקאמר וחותם בגאולה אינו תנא שלישי דא''כ אמאי עבדינן כר''ע הואיל ורבנן פליגי עליה הא אין הלכה כר''ע מחביריו והא דקאמר ת''ק וחותם בגאולה ד''ה היא ולא בא למעט מילתייהו דר''ט ור''ע אלא לאשמעינן שמסיימין בברכת גאולה דלא תימא אין מברכין כלל בסיום הגדה כי אם ברכת היין לבד על הכוס השני וראיה לדבר במסכת כתובות בפרק אע''פ (דף נז.) דאיכא נמי פלוגתייהו דר' טרפון ור''ע כה''ג דפליגי בסתם משנה דתנן הגיע זמן ולא נישאו אוכלת משלו ואוכלת בתרומה ר' טרפון אומר נותנין לה הכל תרומה ר''ע אומר מחצה חולין ומחצה תרומה וכי היכי דפליגי התם ר''ט ור''ע בפירושא דאוכלת בתרומה ולאו תלתא תנאי הוו הכי נמי פליגי תרוייהו הכא בפירושא וחותם בגאולה ולאו תלתא תנאי הוו שהתנא סתם דבריו בין הכא בין בכתובות והדר מפרש לה בפלוגתא דר''ט ור''ע וחותם דתנא קמא סיום בעלמא ואינו חותם דר''ט חתימת סוף ברכה היא: הללויה. תיבה אחת היא כמו הילול כגון תחתיה הגזרה והבניה (יחזקאל מא) וכמו כן כסיה: ידידיה. ויקרא שמו ידידיה (ש''ב יב) נתן הנביא קרא כן לשלמה: מרחביה. כמו מרחב: אחת. כלומר תיבה אחת היא ואין התיבה נחלקת לשנים: לרב מאי. מפליג פליג או אוסופי מוסיף אבל רבה פשיטא דפליג מדקאמר בלבד: חביבי. דודי ר' חייא: הללו בהך גיסא. בסוף שיטה ויה בתחלת שיטה אחרת: בהלולים הרבה. בהללויה הרבה וכולהו הללויה דריש ליה הכי אלמא תיבה אחת היא: בתהלה. תהלה לדוד: בתפלה. תפלה לעני כי יעטוף תפלה למשה: בהודאה. הודו לה' כי טוב: שיר שבתורה. אז ישיר משה: משה וישראל כו'. כלומר באותו פשיטא לן דמשה וישראל באותה שעה שעלו מן הים תיקנוהו ולא היה מקודם לכן אבל הלל דראשי חדשים וימים טובים מי תיקנו: על כל פרק ופרק ועל כל רגל ורגל ועל כל צרה שלא תבא עליהן. לישנא מעליא נקט כלומר שאם ח''ו תהא צרה עליהן ויושעו ממנה אומר אותה על גאולתה כגון חנוכה: דוד אמרן. על המאורעות שאירעו: כל אלו. תפלות: הלל זה. בספר תהלים שאנו אומרים על כל פרק ופרק: משה וישראל אמרוהו. דכתיב ביה בצאת ישראל ממצרים הים ראה וינוס ואח''כ קבעו דוד בספרו: אפשר ישראל שוחטין את פסחיהן. מיציאת מצרים ועד דוד ולא אמרו עליו הלל: ד''א פסלו של מיכה עומד בבכי. באותו מקום דבימי דוד היה דכתיב ביה עד גלות כל הארץ (שופטים יח) וישראל אומרים הלל שכתוב בו כמוהם יהיו עושיהם בתמיה אלא ודאי על הים נאמר תחלה ושוב לא פסק כך שמעתי. ול''נ בבכי כינוי הוא לגנאי כלומר עומד בשמחה: וישראל אמרו לפניו ל''ג ואי גרס ליה מפרשינן ליה כמו בפני הבית בעודו קיים: כנגד ציבור. כנסת ישראל שנתנבא על גלותן והתפלל עליהן: ניצוח וניגון לעתיד לבא. כל מקום שנאמר ניצוח למנצח בנגינות לעתיד לבא הוא מדבר ולא ידענא היכי משמע אלא הכי הוה קים להו: ע''י תורגמן. הוא אומר ואחר משמיע לרבים והיינו משכיל לוחש לתורגמן:

וחותם בגאולה. ת''ק לא פי' כיצד ופליגי במילתיה ר''ט ור''ע ר' טרפון אינו חותם בברוך שלא היה מאריך בדברי בקשה ולא היה אומר אלא הודאה ור''ע סבר דחותם בה בברוך לפי שמאריך בדברי בקשה ואומר כן ה' אלהינו יגיענו כו' וקי''ל (עירובין דף מו:) הלכה כר' עקיבא מחבירו וכן מצינו בסנהדרין (דף כא.) גבי לא ירבה לו נשים ובריש חזקת הבתים (ב''ב דף כח.) דפליגי תנאי במילתיה דתנא קמא: ה''ג ונאמר לפניו שירה חדשה וכן נודה לך שיר חדש על גאולתנו. דהכי תניא במכילתא כל השירות לשון נקבה חוץ משירה דלעתיד דלשון זכר כלומר שהנקבה יש לה צער לידה אף כל הנסים יש אחריהם צער חוץ מלעתיד שאין אחריה צער וכן יסד הפייט בזולת אי פתרוס שירות אלה לשון נקבה מיוסדים כי תשועתם כיולדה וגו' תוקף שיר אחרון כזכרים לא יולדים שירו לה' שיר חדש כו' וגרסינן שם מן הזבחים ומן הפסחים שחגיגת ארבעה עשר נאכלת קודם לפסח לפי שהפסח נאכל על השובע: