|
טקסט הדף מנוקד
הוּא גּוּפֵיהּ שַׁבָּת אִיקְּרִי דִּכְתִיב תִּשְׁבְּתוּ שַׁבַּתְּכֶם בִּשְׁלָמָא רַב פָּפָּא לָא אָמַר כְּרַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב דִּקְרָא דִּכְתִיב בְּגוּפֵיהּ עֲדִיף אֶלָּא רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב מַאי טַעְמָא לָא אָמַר כְּרַב פָּפָּא
מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשׁוֹתֵיכֶם בְּתִשְׁעָה לַחוֹדֶשׁ יָכוֹל יַתְחִיל וְיִתְעַנֶּה בְּתִשְׁעָה תַּלְמוּד לוֹמַר בָּעֶרֶב אִי בָּעֶרֶב יָכוֹל מִשֶּׁתֶּחְשַׁךְ תַּלְמוּד לוֹמַר בְּתִשְׁעָה הָא כֵּיצַד מַתְחִיל וּמִתְעַנֶּה מִבְּעוֹד יוֹם מִכָּאן שֶׁמּוֹסִיפִין מֵחוֹל עַל הַקּוֹדֶשׁ וְאֵין לִי אֶלָּא בִּכְנִיסָתוֹ בִּיצִיאָתוֹ מִנַּיִן תַּלְמוּד לוֹמַר מֵעֶרֶב עַד עֶרֶב וְאֵין לִי אֶלָּא יוֹם הַכִּפּוּרִים (יָמִים טוֹבִים) מִנַּיִין תַּלְמוּד לוֹמַר תִּשְׁבְּתוּ אֵין לִי אֶלָּא (יָמִים טוֹבִים שַׁבָּתוֹת) מִנַּיִן תַּלְמוּד לוֹמַר שַׁבַּתְּכֶם הָא כֵּיצַד כׇּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר שְׁבוּת (מִכָּאן שֶׁ)מוֹסִיפִין מֵחוֹל עַל הַקּוֹדֶשׁ וְתַנָּא דְּעֶצֶם עֶצֶם הַאי בְּתִשְׁעָה לַחוֹדֶשׁ מַאי עָבֵיד לֵיהּ מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתָנֵי חִיָּיא בַּר רַב מִדִּיפְתִּי דְּתָנֵי חִיָּיא בַּר רַב מִדִּיפְתִּי וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשׁוֹתֵיכֶם בְּתִשְׁעָה וְכִי בְּתִשְׁעָה מִתְעַנִּין וַהֲלֹא בֶּעָשׂוֹר מִתְעַנִּין אֶלָּא לוֹמַר לְךָ כָּל הָאוֹכֵל וְשׁוֹתֶה בִּתְשִׁיעִי מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִילּוּ הִתְעַנָּה תְּשִׁיעִי וַעֲשִׂירִי אָכַל אוֹכָלִין שֶׁאֵין רְאוּיִן לַאֲכִילָה אָמַר רָבָא כַּס פִּלְפְּלֵי בְּיוֹמָא דְכִפּוּרֵי פָּטוּר כַּס זַנְגְּבִילָא בְּיוֹמָא דְכִפּוּרֵי פָּטוּר מֵיתִיבִי הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר מִמַּשְׁמַע שֶׁנֶּאֱמַר וַעֲרַלְתֶּם עׇרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁעֵץ מַאֲכָל הוּא אֶלָּא מָה תַּלְמוּד לוֹמַר עֵץ מַאֲכָל עֵץ שֶׁטַּעַם עֵצוֹ וּפִרְיוֹ שָׁוֶה הֱוֵי אוֹמֵר זֶה פִּלְפְּלִין לְלַמֶּדְךָ שֶׁהַפִּלְפְּלִין חַיָּיבִין בְּעׇרְלָה וְאֵין אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל חֲסֵרָה כְּלוּם שֶׁנֶּאֱמַר לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ לָא קַשְׁיָא הָא בְּרַטִּיבְתָּא וְהָא בְּיַבִּישְׁתָּא אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְמָרִימָר וְהָאָמַר רַב נַחְמָן הַאי הִימְלְתָא דְּאָתֵי מִבֵּי הִנְדּוּאֵי שַׁרְיָא וּמְבָרְכִינַן עֲלֵיהּ בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה לָא קַשְׁיָא הָא בְּרַטִּיבְתָּא וְהָא בְּיַבִּישְׁתָּא תָּנוּ רַבָּנַן אָכַל עֲלֵי קָנִים פָּטוּר לוּלְבֵי גְפָנִים חַיָּיב אֵלּוּ הֵן לוּלְבֵי גְפָנִים אָמַר רַבִּי יִצְחָק מִגְדְּלָאָה כׇּל שֶׁלִּבְלְבוּ מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְעַד יוֹם הַכִּפּוּרִים וְרַב כָּהֲנָא אָמַר כׇּל שְׁלֹשִׁים יוֹם תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַבִּי יִצְחָק מִגְדְּלָאָה אָכַל עֲלֵי קָנִים פָּטוּר וְלוּלְבֵי גְפָנִים חַיָּיב אֵלּוּ הֵן לוּלְבֵי גְפָנִים כׇּל שֶׁלִּבְלְבוּ מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְעַד יוֹם הַכִּפּוּרִים שָׁתָה צִיר אוֹ מוּרְיָיס פָּטוּר הָא חוֹמֶץ חַיָּיב מַתְנִיתִין מַנִּי רַבִּי הִיא דְּתַנְיָא רַבִּי אוֹמֵר חוֹמֶץ מֵשִׁיב אֶת הַנֶּפֶשׁ דָּרֵשׁ רַב גִּידֵּל בַּר מְנַשֶּׁה מִבֵּירֵי דְנַרֶשׁ אֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי לְשָׁנָה נָפְקִי כּוּלֵּי עָלְמָא מָזְגוּ וְשָׁתוּ חַלָּא שְׁמַע רַב גִּידֵּל וְאִיקְּפַד אֲמַר אֵימַר דַּאֲמַרִי אֲנָא דִּיעֲבַד לְכַתְּחִלָּה מִי אֲמַרִי אֵימַר דַּאֲמַרִי אֲנָא פּוּרְתָּא טוּבָא מִי אֲמַרִי אֵימַר דַּאֲמַרִי אֲנָא חַי מָזוּג מִי אֲמַרִי רש"י
עינוי. על דבר אשר ענה את אשת רעהו (דברים כב): היא גופה שבת איקרי. ובלאו ג''ש נמי נפקא מיניה וביה דכיון דאיקרי שבת לענין עינוי הוה ליה כשבת לעונש ואזהרה: תשבתו שבתכם. ומשבת שבתון לא גמר דאיקרי שבת דאיצטריך ליה לרבויי כל הענין כדאמר בריש פרקין (דף עד.) שבתון שבות אי נמי שבת שבתון היא לאו יומא איקרי שבת אלא הכי קאמר מנוח' מרגוע היא לכם והיכא נמי דכתיב שבת שבתון הוא לשון זכר אף לשון מנוחה הוא לשון זכר אבל יומא לא איקרי שבת להכי נקט תשבתו שבתכם יתירא דהוא גופיה איקרי שבת: מיבעיא ליה לכדתניא. לשאר ימים טובים ולא איום כפורים קאי: ותנא דעצם עצם. מדאיצטריך למעוטי לתוספת החול מעונש ומאזהרה ממילא שמעינן דמוסיפין והאי ועניתם בתשעה מאי עביד ליה: כל האוכל ושותה וכו'. והכי משמע קרא ועניתם בתשעה כלומר התקן עצמך בתשעה שתוכל להתענות בעשרה ומדאפקיה קרא בלשון עינוי לומר לך הרי הוא כאלו מתענה בתשעה: כס פלפלין. אין זה יישוב הדעת שאין זה דרך אכילתו: מיתיבי וכו'. אלמא מאכל קרי ליה: שהפלפלין חייבין בערלה. מין אילן הוא: רטיבא. חזי למיכל: הימלתא. ליטוריג''ה שמפטמים בשמים כתושים בדבש: מבי הנדואי. מארץ כוש: שריא. ואין בו משום בישולי נכרים שנאכל כמות שהוא חי ולא משום גיעולי נכרים דנותן טעם לפגם ומדקאמר אין בו משום בישולי נכרים ש''מ דרך אכילתו כשהוא חי: מר''ה עד יום הכפורים. אבל לבלבו קודם ר''ה כבר נעשו קשים ועץ בעלמא נינהו: משיב את הנפש. ומבטל את העינוי: מזגו. נתנו בו מים להתיש כחו:
תוספות
שהפלפלין חייבין בערלה אין להקשות כמו שחייבין . בערלה חייבין נמי במעשר וכיון שחייבין במעשר מטמא טומאת אוכלין כדתנן בפרק בא סימן (נדה דף נ.) כל שחייב במעשר מטמא טומאת אוכלין אלמה תניא התם נמנו וגמרו אין מטמאין טומאת אוכלין די''ל הא ברטיבתא הא ביבישתא אבל ה''ר שמעון מיינביל''א הקשה מהא דאמרי' בפ' בכל מערבין (עיריבין דף כח.) זרע גרגיר מתעשר וכו' עד זרע גרגיר למאי חזי שכן ראשונים שלא היה להם פלפלין שוחקין אותו ומטבילין בו את הצלי וא''כ כל שכן פלפלין דעדיפי טפי ואפי' יבישתא חייב במעשר וכיון דחייב במעשר יטמא טומאת אוכלין וי''ל דודאי אותן פלפלין שנשחקין וגובלין אותן במים כעין שעושין לטבל בו דבר הנהו חזו בעינייהו לאכילה וחייבין במעשר ומטמא טומאת אוכלין אבל אותם שלא נגבלו במים שנטחנו ונידוקו כעפרורית בעלמא כעין שעושין לתת לתוך הקדירה הנהו פטורין מן המעשר דלא חזו לאכילה הכי ואין מטמא טומאת אוכלין אי נמי י''ל דזרע גרגיר אינו חייב במעשר משום הא מילתא לחוד שמטבילין בו צלי אלא לאחר שחיקתו חזי למיכל נמי בעיניה ומשום הכי חייב במעשר והא דנקט התם ומטבילין בו צלי ולא נקט דאכלי ליה נמי בעיניה משום דעיקר שחיקתו כדי לטבל בו אבל פלפלין דאפי' בתר שחיקתן לא חזו בעינייהו לא מחייבי ועוד יש להקשות על ההיא מתניתין דנדה והרי תבלין דחייבין במעשר כדאמרינן פ''ק דחולין (דף ו.) ואם אמר לה עשי לי משליכי חושש לשאור ותבלין שבה משום מעשר ומשום שביעית ואין מטמא טומאת אוכלין כדמוכח בהעור והרוטב (שם דף קכ.) דמפרש בגמרא מאי קיפה פירמא ופריך אביי היא עצמה תטמא טומאת אוכלין אלא מאי קיפה תבלין ומיהו י''ל דחושש משום מעשר דקתני לא קאי אלא אשאור אבל משום שביעית קאי אתרוייהו דאפי' אוכלי בהמה יש מהן שחייבין בשביעית כדמוכח במס' שביעית (פ''ח משנה א) ולא נהירא דבפרק בכל מערבין (עירובין דף כט.) תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר עוכלא תבלין וליטרא ירק ופי' רש''י דקאי אאין פוחתין לעני בגורן אלמא תבלין חייבין במעשר וי''ל שיש מיני תבלין הרבה יש מהן דעיקרן לטעמא עבידי והנהו פטורין מן המעשר ואין מטמאין טומאת אוכלין ובהנהו מיירי בהעור והרוטב (חולין דף קכ.) ויש מהן דחזו לאכילה בעינייהו כגון בצל וקפלוט וכיוצא בהם פעמים שמתבלין בהן הקדירה וכמו שבת דבפר' בא סימן (נדה דף נא:) והנהו חייבין במעשר ומטמא טומאת אוכלין ובהנהו איירי בפ''ק דחולין (דף ו.) ובבכל מערבין (עירובין דף כט.) ואע''ג דאמרינן עלה בפרק בכל מערבין משום דקתני בה תבלין ותבלין לאו בני אכילה נינהו היינו בלא תיקון לגמרי שצריך תיקון קצת ולענין עירוב בעינן דחזי בשעת קניית עירוב מידי דהוה אחטין ושעורין דאין מערבין בהן וחייבין במעשר: הא ברטיבתא הא ביבישתא דיבישתא לא הויא מאכל ומהאי טעמא נמי אמרינן בכיצד מברכין (ברכות דף לו:) דזנגבילא יבישתא אינה טעונה ברכה: .
הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|