|
טקסט הדף מנוקד
רָבָא אָמַר לָא קַשְׁיָא הָא לַן וְהָא לְהוּ
רַב פַּפֵּי אִקְּלַע לְבֵי מָר שְׁמוּאֵל אַיְיתִי לֵיהּ דַּיְיסָא וְלָא אֲכַל וְדִלְמָא בְּמַכְתֶּשֶׁת קְטַנָּה עַבְדוּהּ דְּחַזְיֵיהּ דַּהֲוָה דְּיִיק טְפֵי וְדִלְמָא מֵאֶתְמוֹל עַבְדוּהּ דְּחַזְיֵיהּ דַּהֲוָה קְלִיף צַהֲרֵיהּ וְאִי בָּעֵית אֵימָא שָׁאנֵי בֵּי מָר שְׁמוּאֵל דְּאִיכָּא פְּרִיצוּתָא דְעַבְדֵי מַתְנִי' הַבּוֹרֵר קִטְנִיּוֹת בְּיוֹם טוֹב בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים בּוֹרֵר אוֹכֶל וְאוֹכֵל וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים בּוֹרֵר כְּדַרְכּוֹ בְּחֵיקוֹ בַּקָּנוֹן וּבַתַּמְחוּי אֲבָל לֹא בַּטַּבְלָא וְלֹא בַּנָּפָה וְלֹא בַּכְּבָרָה רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר אַף מֵדִיחַ וְשׁוֹלֶה גְּמָ' תַּנְיָא אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהָאוֹכֶל מְרוּבֶּה עַל הַפְּסוֹלֶת אֲבָל פְּסוֹלֶת מְרוּבָּה עַל הָאוֹכֶל דִּבְרֵי הַכֹּל נוֹטֵל אֶת הָאוֹכֵל וּמַנִּיחַ אֶת הַפְּסוֹלֶת פְּסוֹלֶת מְרוּבָּה עַל הָאוֹכֶל מִי אִיכָּא מַאן דְּשָׁרֵי לָא צְרִיכָא דִּנְפִישׁ בְּטִרְחָא וְזוּטַר בְּשִׁיעוּרָא רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר אַף מֵדִיחַ וְשׁוֹלֶה תַּנְיָא אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי צָדוֹק כָּךְ הָיָה מִנְהָגָן שֶׁל בֵּית רַבָּן גַּמְלִיאֵל שֶׁהָיוּ מְבִיאִין דְּלִי מָלֵא עֲדָשִׁים וּמְצִיפִין עָלָיו מַיִם וְנִמְצָא אוֹכֶל לְמַטָּה וּפְסוֹלֶת לְמַעְלָה וְהָתַנְיָא אִיפְּכָא לָא קַשְׁיָא הָא בְּעַפְרָא הָא בְּגִילֵי מַתְנִי' בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים אֵין מְשַׁלְּחִין בְּיוֹם טוֹב אֶלָּא מָנוֹת וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים מְשַׁלְּחִין בְּהֵמָה חַיָּה וָעוֹף בֵּין חַיִּין בֵּין שְׁחוּטִין מְשַׁלְּחִין יֵינוֹת שְׁמָנִים וּסְלָתוֹת וְקִטְנִיּוֹת אֲבָל לֹא תְּבוּאָה וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר בִּתְבוּאָה גְּמָ' תָּנֵי רַב יְחִיאֵל וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂנּוּ בְּשׁוּרָה תָּנָא אֵין שׁוּרָה פְּחוּתָה מִשְּׁלֹשָׁה בְּנֵי אָדָם בָּעֵי רַב אָשֵׁי תְּלָתָא גַּבְרֵי וּתְלָתָא מִינֵי מַאי תֵּיקוּ רַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר בִּתְבוּאָה תַּנְיָא רַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר בִּתְבוּאָה כְּגוֹן חִטִּין לַעֲשׂוֹת מֵהֶן לוּדִיּוֹת שְׂעוֹרִים לִיתֵּן לִפְנֵי בְּהֶמְתּוֹ עֲדָשִׁים לַעֲשׂוֹת מֵהֶן רְסִיסִין מַתְנִי' מְשַׁלְּחִין כֵּלִים בֵּין תְּפוּרִין בֵּין שֶׁאֵינָן תְּפוּרִין וְאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן כִּלְאַיִם וְהֵן לְצוֹרֶךְ הַמּוֹעֵד אֲבָל לֹא סַנְדָּל הַמְסוּמָּר וְלֹא מִנְעָל שֶׁאֵינוֹ תָּפוּר רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אַף לֹא מִנְעָל לָבָן מִפְּנֵי שֶׁצָּרִיךְ אוּמָּן זֶה הַכְּלָל כׇּל שֶׁנֵּאוֹתִין בּוֹ בְּיוֹם טוֹב מְשַׁלְּחִין אוֹתוֹ גְּמָ' בִּשְׁלָמָא תְּפוּרִין חֲזוּ לְמַלְבּוּשׁ שֶׁאֵין תְּפוּרִין נָמֵי חֲזוּ לְכַסּוֹיֵי אֶלָּא כִּלְאַיִם לְמַאי חֲזוּ וְכִי תֵימָא חֲזוּ לְמֵימַךְ תּוּתֵיהּ וְהָתַנְיָא לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךָ אֲבָל אַתָּה יָכוֹל לְהַצִּיעוֹ תַּחְתֶּיךָ אֲבָל אָמְרוּ חֲכָמִים אָסוּר לַעֲשׂוֹת כֵּן שֶׁמָּא תִּכָּרֵךְ לוֹ נִימָא עַל בְּשָׂרוֹ וְכִי תֵּימָא דְּמַפְסֵיק מִידֵּי בֵּינֵי בֵּינֵי וְהָאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בֶּן שָׁאוּל אָמַר רַבִּי מִשּׁוּם קְהָלָא קַדִּישָׁא דְּבִירוּשָׁלַיִם אֲפִילּוּ עֶשֶׂר מַצָּעוֹת זוֹ עַל גַּבֵּי זוֹ וְכִלְאַיִם תַּחְתֵּיהֶן אָסוּר לִישַׁן עֲלֵיהֶם (מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךָ) אֶלָּא בְּוִילוֹן וְהָאָמַר עוּלָּא מִפְּנֵי מָה אָמְרוּ וִילוֹן טָמֵא מִפְּנֵי שֶׁהַשַּׁמָּשׁ מִתְחַמֵּם כְּנֶגְדּוֹ רש"ירבא אמר. לעולם מה טעם קאמר ובקטנה נמי קאי וקאמר אין כותשין כלל ודרמינן עלה אבל כותשין כו': הא לן. דלית לן עבדי דמזלזלי: הא להו. דאית להו עבדי דמזלזלי ועושין בגדולה ואומרים בקטנה עשינו: קליף צהריה. צוהר מראיתו היה קלוף ולבן: מתני' מדיח. במים: ושולה. מפרש בגמרא שולה הפסולת שצף למעלה כמו משישלה בחביות (ע''ז דף נו.) דהיינו נמי שנוטל חרצנים הצפים ע''פ החביות: גמ' בד''א. דשרו ב''ה ליטול פסולת ממש ולהשליך: מי איכא מאן דשרי. ואפי' לטלטלו והא בטילי ליה מיעוטא לגבי רובא והוה ליה ככוליה פסולת ולא חזי: דנפיש בטרחא. שישנו דק והכי קאמר בד''א בזמן שטורח האוכל מרובה על של פסולת הוא דקא אמרי ב''ה נוטל פסולת דמעוטי בטרחא עדיף אבל אם טורח הפסולת מרובה על של האוכל דברי הכל כו': ומציפין עליו מים. ונותנים בו מים עד שצפים על האוכל איפכא. אוכל למעלה ופסולת למטה: עפרא. למטה מן האוכל: גילי. קש למעלה מן האוכל: מתני' אין משלחין. דורון איש לרעהו: אלא מנות. דבר המוכן ואינו עשוי להניחו למחר כגון חתיכות בשר חתוכות לפני האורחים וכן דגים: אבל לא את התבואה. שאינה ראויה היום שאין טוחנים ביום טוב שהיה לו לטחון מאתמול ולא תפיג טעמה: ורבי שמעון מתיר בתבואה. שמא יבשלם בקדרה ויכתשם במכתשת קטנה: גמ' שלא יעשנו בשורה. לא ישלח הדורון ע''י אנשים הרבה דאוושא מלתא ונראים כמוליכים למכור בשוק: תלתא גברי. שלוחים עם תלתא מיני: מאי. מי אזלינן בתר כל מין ומין ושרי כי היכא דיכול לשלוח איש אחד עם כל מין זה בלא זה השתא נמי שרי או דלמא השתא מיהא אוושא מלתא: לודיות. מאכל חטין: רסיסין. מאכל העשוי מן העדשים: מתני' משלחין כלים. בגדים: והן לצורך המועד. ובגמרא מפרש למאי חזו: אבל לא סנדל. של עץ מצופה עור ומסמרות קבועין בו שגזרו חכמים עליו שלא לנעלו בשבת וביום טוב משום מעשה שהיה שנהרגו הרוגים בשבת על ידו במסכת שבת (דף ס.): ולא מנעל שאינו תפור. דלא חזי למידי: אף לא מנעל לבן. שלא היה דרכו לנעלו: שצריך אומן. להשחירו: שנאותין. מתקשטין: גמ' למימך. לכפול: שמא תכרך לו נימא. ויש נימים גדולין וגסים כגון של דלופקרין שקורין קו''ט ומחממת במקומה ועובר משום לא תלבש שעטנז א''נ נימא בעלמא כיון דעיקר הבגד מהנהו ומחממו מלמטה הויא לה הא לבישה דאית בה הנאה: דמפסיק מידי. שנותן בגד אחר ביניהם: אסור לישן עליהם. מדרבנן: בוילון. שראוי לפרסו כנגד הפתח. מפני מה אמרו וילון טמא. מקבל טומא' ולא עשאוהו כא' ממחיצו' הבית שאינן מקבלות טומאה. מפני שהשמש מתחמם כנגדו. מתעטף בשוליו לפיכך יש תורת כלי עליו וכיון דמתחממים כנגדו אסור לעשותו כלאים: תוספותרבא אמר. לעולם מה טעם קאמר ושום כתישה לא שריא ואפילו בקטנה ומיירי להו לבני א''י שיש להם עבדים שמזלזלים בדבר כך פירש הקונטרס: הבורר קטניות ביו''ט בית שמאי אומרים בורר אוכל ואוכל. ולאו ' היינו ברירה וכו' ותימה דבמסכת שבת (דף קלח.) קאמר מה דרכו של בורר נוטל האוכל ומניח הפסולת והכא משמע שאין ברירה בכך דקרי ליה שנוי וי''ל דהתם ה''פ נוטל האוכל עצמו ומניח הפסולת פירוש יזרוק אותו ומכל מקום פסולת מתוך האוכל הוי ברירה אי נמי התם שהפסולת מרובה על האוכל ואז ודאי הוי אוכל מתוך הפסולת דרך ברירה אבל הכא מיירי שהאוכל מרובה על הפסולת דאז הוי פסולת מתוך האוכל דרך ברירה ובגמ' דפריך דפסולת מרובה על האוכל מי איכא מאן דשרי פי' אפי' בטלטול יהא אסור היה יכול להקשות דזהו דרך בורר אלא דעדיפא מניה פריך דאפילו טלטול יהא אסור דבטל מעוטא לגבי רובא והוי ככוליה פסולת: מפני מה אמרו וילון טמא מפני שהשמש מתחמם כנגדו. וא''ת והא בפרכת המשכן אמר בפרק גיד הנשה (חילין דף צ: ושם) דמקבל טומאה (וקאמר) ושלש מאות כהנים וכו' ואף על גב דהאי טעמא לא שייך בהו ויש לומר דשאני פרכת הואיל דמיכף כייפי עלויה דארון הוי הוא אהל ומטמא במת ומ''מ קשה דהיאך מטמאה בולד הטומאה דאמר במסכת שקלים (דף יב:) פרכת שנטמאה בולד הטומאה ומיירי במשקה דזב וזבה דאי לאו הכי לא מטמו כלי וי''ל כיון שנעשה אהל יש להם תורת כלי ומטמאים אף בולד הטומאה ועוד אומר הר''ר שמואל מאייבר''א כשהיו נושאים הפרכת ממקום למקום נותן הכלים לתוכה א''כ יש תורת כלי עליהם ובה''ג. גרס וילון אסור ויש לפרש אסור לעשותו מכלאים מפני שהשמש מתחמם כנגדו ול''נ דלא אשכחנא בשום מקום לא בברייתא ולא במשנה דיהא אסור וילון מכלאים בשלמא טומאה אשכחנא כדתנן סדין שהיה טמא מדרס ועשאו וילון טהור מן המדרס אבל טמא מגע. הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|