|
טקסט הדף מנוקד
דְּאִית לֵיהּ לְאִשְׁתְּמוֹטֵי
סֵיפָא וַדַּאי מְסַיְּיעָא לֵיהּ מֵאִישׁ פְּלוֹנִי הֲרֵי זֶה נֶאֱמָן הָתָם כֵּיוָן דְּאִית לֵיהּ תּוֹבֵעַ מִירְתַת אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה בַּר אַבָּא מְנָא לֵיהּ לִיהוּדָה הָא אֲנָא בְּגִידּוּל קְבַעְתָּיהּ וְגִידּוּל קְבַע בְּדִידֵיהּ וְהָכִי אָמְרִי לֵיהּ נֶאֱמָן יִשְׂרָאֵל לוֹמַר בְּכוֹר זֶה נָתַתִּי לְכֹהֵן בְּמוּמוֹ יִשְׂרָאֵל פְּשִׁיטָא לָא צְרִיכָא בְּקָטָן וְהִגְדִּיל מַהוּ דְּתֵימָא לָא קִים לֵיהּ קָא מַשְׁמַע לַן בְּסוּרָא מַתְנוּ כְּלִשָּׁנָא בָתְרָא בְּפוּמְבְּדִיתָא כְּלִשָּׁנָא קַמָּא וְהִלְכְתָא אֲפִילּוּ כְּלִשָּׁנָא קַמָּא רַפְרָם בְּפוּמְבְּדִיתָא הֲוָה לֵיהּ בּוּכְרָא וְיַהֲבֵיהּ לֵיהּ לְכֹהֵן בְּלָא מוּמָא אֲזַל שְׁדָא בֵּיהּ מוּמָא יוֹמָא חַד חֲלַשׁ בְּעֵינֵיהּ אַיְיתְיֵהּ לְקַמֵּיהּ אֲמַר לֵיהּ בְּכוֹר זֶה נָתַן לִי יִשְׂרָאֵל בְּמוּמוֹ אַרְפְּסִינֵיהּ לְעֵינֵיהּ חַזְיֵיהּ בְּשִׁקְרֵיהּ אֲמַר לֵיהּ לָאו אֲנָא דִּיהֵיבְתֵּיהּ לָךְ וַאֲפִילּוּ הָכִי לָא חַשׁ לַהּ לְמִילְּתָא הַאי הוּא דַּחֲצִיף כּוּלֵּי עָלְמָא לָא חֲצִיפִי הָהוּא שָׂרוּעַ דַּאֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב אָשֵׁי אָמַר לְמַאי נֵיחוּשׁ לֵיהּ אִי כֹּהֵן הוּא אִי יִשְׂרָאֵל הוּא הֲרֵי בְּכוֹר וּמוּמוֹ עִמּוֹ אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי וְדִלְמָא יִשְׂרָאֵל הוּא וְאָמַר רַב יְהוּדָה אֵין רוֹאִין בְּכוֹר יִשְׂרָאֵל אֶלָּא אִם כֵּן כֹּהֵן עִמּוֹ אֲמַר לֵיהּ הָכִי הַשְׁתָּא הָתָם נְהִי דְּקָדָשִׁים בְּחוּץ לָא אָכֵיל אַמָּמוֹנֵיהּ דְּכֹהֵן חֲשִׁיד הָכָא מִכְּדֵי יָדַע דְּהַאי מוּם מוּבְהָק הוּא מַאי טַעְמָא אַתְיוּהּ קַמֵּיהּ רַבָּנַן מִשּׁוּם כְּבוֹדוֹ דְּחָכָם עַל כְּבוֹדוֹ דְּחָכָם לָא עָבֵיד אִיסּוּרָא עָבֵד מַתְנִי' הַכֹּל נֶאֱמָנִין עַל מוּמֵי מַעֲשֵׂר גְּמָ' מַאי טַעְמָא דְּאִי בָּעֵי שָׁדֵי בֵּיהּ מוּמָא מֵעִיקָּרָא מִי יָדַע הֵי נָפֵיק וְכִי תֵּימָא מַפֵּיק לֵיהּ בְּרֵישׁ עַשְׂרָה לֹא יְבַקֵּר בֵּין טוֹב לָרַע אָמַר רַחֲמָנָא אֶלָּא דְּאִי בָּעֵי שָׁדֵי בֵּיהּ מוּמָא בְּכוּלֵּי[הּ] עֶדְרֵיהּ מַתְנִי' בְּכוֹר שֶׁנִּסְמֵית עֵינוֹ וְשֶׁנִּקְטְעָה יָדוֹ וְשֶׁנִּשְׁבְּרָה רַגְלוֹ הֲרֵי זֶה יִשָּׁחֵט עַל פִּי שְׁלֹשָׁה בְּנֵי הַכְּנֶסֶת רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר אֲפִילּוּ יֵשׁ שָׁם עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה אֵינוֹ נִשְׁחָט אֶלָּא עַל פִּי מוּמְחֶה גְּמָ' רַבִּי שִׂמְלַאי וְרַבִּי יְהוּדָה נְשִׂיאָה תַּרְוַיְיהוּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמְרִי וְאָמְרִי לַהּ רַבִּי שִׂמְלַאי וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי תַּרְוַיְיהוּ מִשּׁוּם רַבִּי יְהוּדָה נְשִׂיאָה אָמְרִי הַתָּרַת בְּכוֹר בְּחוּצָה לָאָרֶץ עַל פִּי שְׁלֹשָׁה בְּנֵי הַכְּנֶסֶת אָמַר רָבָא וּבְמוּמִין מוּבְהָקִין מַאי קָא מַשְׁמַע לַן תְּנֵינָא בְּכוֹר שֶׁנִּסְמֵית עֵינוֹ וְשֶׁנִּקְטְעָה יָדוֹ וְשֶׁנִּשְׁתַּבְּרָה רַגְלוֹ הֲרֵי זֶה יִשָּׁחֵט עַל פִּי שְׁלֹשָׁה בְּנֵי הַכְּנֶסֶת אִי מִמַּתְנִיתִין הֲוָה אָמֵינָא בְּחוּצָה לָאָרֶץ אֲפִילּוּ מוּמִין שֶׁאֵין מוּבְהָקִין וְהַאי דְּקָתָנֵי מוּבְהָקִין לְהוֹדִיעֲךָ כֹּחוֹ דְּרַבִּי יוֹסֵי קָא מַשְׁמַע לַן אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה בַּר אַבָּא סָפֵק מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב סָפֵק מִשְּׁמֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל שְׁלֹשָׁה מַתִּירִין אֶת הַבְּכוֹר בִּמְקוֹם שֶׁאֵין מוּמְחֶה מַאי קָא מַשְׁמַע לַן תְּנֵינָא הֲרֵי זֶה יִשָּׁחֵט עַל פִּי שְׁלֹשָׁה בְּנֵי הַכְּנֶסֶת אִי מִמַּתְנִיתִין הֲוָה אָמֵינָא בִּמְקוֹם מוּמְחֶה קָא מַשְׁמַע לַן בִּמְקוֹם שֶׁאֵין מוּמְחֶה אִין בִּמְקוֹם שֶׁיֵּשׁ מוּמְחֶה לָא אָמַר רַב חִיָּיא בַּר עַמְרָם שְׁלֹשָׁה מַתִּירִין אֶת הַבְּכוֹר בִּמְקוֹם שֶׁאֵין מוּמְחֶה שְׁלֹשָׁה מַתִּירִין אֶת הַנֶּדֶר בִּמְקוֹם שֶׁאֵין חָכָם שְׁלֹשָׁה מַתִּירִין אֶת הַבְּכוֹר בִּמְקוֹם שֶׁאֵין מוּמְחֶה רש"ידאית ליה לאישתמוטי. ולמימר אי לדידך לא מהימן אנא הוה חשיבנא ליה מהימן הלכך לא מירתת מעיקרא: מאיש פלוני. דהזכיר לו משלח שם הנאמן הרי זה נאמן השליח דחייש שמא יתבעני ונמצאתי משקר והך סיפא ודאי מסייעא ליה לרב יהודה דמילתא דעבידא לאיגלויי לא משקרי בה אינשי: התם כיון דאיכא תובע מירתת. כלומר מהא לא תסייעיה דהתם מירתת שליח כיון דחזי דקפיד משלח להזכיר שם האיש סבר ודאי יתבענו אבל גבי בכור לא מירתת האי כהן דסבר מי יטרח לחפש אחר דברי ולישאל לאותו ישראל אם נתנו לי במומו: מנא ליה ליהודה הא. דאמרן לעיל נאמן כהן לומר בכור זה נתן לי ישראל במומו: אנא בגידול קבעתה. אני שניתיה לגידול והוא שנאה לרב יהודה והכי אמרי לגידול נאמן ישראל לומר כו' ל''א בגידול קבעתה לחכם א' גדול שניתיה: בקטן. שהיה קטן הטלה כשנתנו לו: מהו דתימא לא קים ליה בגויה. דמשום דהגדיל הטלה אינו מכירו ושמא אחר הוא והאי כהן הטיל בו מום: כלישנא בתרא. נאמן ישראל: כלישנא קמא. דאפי' הכהן נאמן והלכתא אפי' כלישנא קמא: יומא חד חלש. רפרם בעיניה: אייתיה. האי כהן לבוכרא קמיה למיחזי אם מום קבוע הוא וסבר ההוא כהן השתא חייש בעיניה ולא יכיר שזה הוא שנתן לי בלא מום: ארפסינהו לעיניה. פתח עינו בכח: חזייה בשקריה. שהכיר שהוא נתנו לו בלא מום: לא חש רפרם למילתא. למימר דלא יהיה עוד כהן נאמן לומר בכור זה נתנו לי ישראל במומו: האי הוא דחציף. שהרי הוא החזיק עצמו כחצוף לשני דברים אחד שהטיל בו מום ועוד דהיה לו להראותו לחכם אחר והראהו לזה עצמו שנתנו לו: שרוע. עינו אחת גדולה ואחת קטנה: אי כהן אי ישראל הוא. שלא היה מכיר בזה אם כהן אם ישראל ואמר ואפילו הוא כהן וחשוד על הבכור אין כאן חשדא שהרי כך נולד: אא''כ כהן עמו. דשמא אם יאמר לו קבוע ישחטנו ויאכל הוא דכיון דקבוע הוא הרי הוא נאכל לכל אדם אלא שגזילת כהן הוא והאי לא חייש לגזילה ואכיל ליה: הכי השתא התם. גבי שאר מומין שאין מובהקין איכא למיחשדיה לישראל שמא יגזול את הכהן ואע''ג דאדם כשר הוא בהא מילתא דלא בעי לשוחטו אלא ע''פ מומחה דנהי דקדשים בחוץ לא אכיל דבכרת הוא השוחט קדשים בחוץ מיהו אגזילה דכהן דלאו בעלמא חשיד: איסורא עבד. בתמיה ודאי לא יגזול: מתני' הכל נאמנין על מומי מעשר. להעיד שמאליו נפל בו ובספק מעשר קאמר כגון קרא לתשיעי עשירי דאמרי' בפ' אחרון (לקמן נט.) אינו נאכל ואין לו תקנה אלא במום: גמ' מי ידע הי נפיק. בפתח עשירי שיטיל בו מום מעיקרא: בריש עשרה. כלומר בעשירי: מתני' שנסמית עינו. דהוי מום מובהק: בני הכנסת. שאינן חכמים: גמ' בחוצה לארץ. שאינו ראוי להקריב ואפילו בזמן בית המקדש במס' תמורה (דף כא:): ספק. אמרה לי ר' ירמיה משמיה דרב ספק אמרה לי משמיה דשמואל: שלשה מתירין את הבכור כו'. במומין מובהקין: תוספותוהלכתא אפילו כלישנא קמא. ואע''ג דהכא פסקינן דמילתא דעבידא לאגלויי לא משקר מ''מ לא הימניה לע''א אלא משום דדייקא ומנסבא א''נ דלמא כיון דרחמא לה לא דייקא ולמ''ד הכא אינו נאמן אפי' במילתא דעבידא לאיגלויי יש לחלק בין האי כהן לעד א''נ גבי אשה הקילו משום עיגונא ועוד דדייקא: חזייה בשקריה. פי' ראהו והכיר בו דבשקריה הוא לשון הכרה כמו מאן דבעל עובדת כוכבים דמשכה ליה עורלתיה ולא מבשקר ליה בפ' עושין פסין (עירובין יט.) וכמו חלף קמייהו ולא בשקריה בפרק בתרא דיבמות (דף קכ.) ובקונטרס לא פירש כן: משום כבודו דחכם. כדאמר לקמן ג' מתירין את הבכור במקום שאין מומחה ובמקום שיש מומחה לא: פסק אבל הא פשיטא דבלא התרה אינו נשחט אפילו יש בו מום מובהק אלא ע''פ ג' או מומחה: על כבודו דחכם לא עבר איסורא עבד. וא''ת מהאי טעמא לישתרו בלא עדות כל בכורות שהכהנים מביאין לפנינו שיש בהם מום מובהק וי''ל דשאני כהן שירא לאוכלו בלא התרת חכם פן יתגלה הדבר מתוך כך שהטיל בו מום אבל האי ישראל אין לומר שמביא לפני חכם פן יודע שרוצה לאוכלו ולגוזלו לכהן שהרי גם עתה בשביל כך לא יתברר שלא יאכלנו הוא עצמו: התרת בכור בחוצה לארץ על פי שלשה בני הכנסת. ממתניתין לא שמעינן ליה דאיכא לאוקמה בזמן הזה אבל בזמן שבית המקדש קיים ה''ל למיגזר חוצה לארץ אטו ארץ ישראל שלא להקל להתיר על פי שלשה בני הכנסת ועוד משום דאיכא למאן דאמר בתמורה פרק אלו קדשים (דף כא.) דבכורות חוצה לארץ אם באו תמימים יקרבו: תנינא הרי זה ישחט כו'. הא דלא משני הכא לאפוקי מדרבי יוסי אע''ג דנימוקו עמו כדאמר בסמוך משום דא''כ הוה ליה לרב יהודה למימר הלכה כרבנן או אין הלכה כר' יוסי אבל ר' חייא דבסמוך נקט שני דברים מענין אחד התרת בכור והתרת נדרים: במקום שיש מומחה לא. לאו דוקא מומחה שהמחוהו ב''ד דהא על רב אשי דלעיל אמרי' דאתיוה לקמיה ההוא שרוע משום כבודו דחכם וכל מופלג בחכמה ומומחה ראוי להתיר בכור ונדר ביחידי כדמשמע מדרב אשי דלעיל ובפ''ק דנדרים (דף ח:) גבי רבינא דהוה ליה נדרא לדביתהו ואתא לקמיה דרב אשי וכו' וקאמר ש''מ תלת כו' ויחיד מומחה שרי שמתא משמע קצת דיחיד מומחה הוי כרב אשי וכן ההיא דבפ''ק דסנהדרין (דף ה:) אא''כ היה מומחה לרבים דן אפי' יחידי לאו דוקא מומחה הנסמך כו' כדאמר ר''נ התם כגון אנא דן דיני ממונות: פסק ומיהו בזמן הזה אין נראה שיהא שום אדם חשיב מומחה להתיר בכור ונדר ביחידי ולדון דיני ממונות: שלשה מתירין את הנדר במקום שאין חכם. בענין זה דפ''ק דנדרים (ח:) [דאמרי'] לא שרי ליה לאיניש למישרי נדרא באתרא דרביה ומיהו ההיא אפי' יש שם מומחה אחר אין לאותו מומחה להתיר במקום רבו כמו רבינא במקום רב אשי: הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|