משה כלומר, אדם גדול כמוך שהוא כמשה בדורו, שפיר קאמרת [וכי יפה אמרת]?! אין הדבר כן, אלא התם והכא [שם וכאן] בכל אופן שעושה אסוקי מילתא היא ולית לן בה [גמר הדבר הוא ואין לנו בו] כל חשש גם אם מפסיק מעט, שהרי ברורה כוונתו לומר "ברוך הבא בשם ה'". בדומה לזה אמר רבא: לא לימא איניש [יאמר אדם] בנוסח הקדיש "יהא שמיה רבא" והדר [ואחר כך] "מברך" אלא יאמר "יהא שמיה רבא מברך" בהדדי [יחד]. אמר ליה [לו] רב ספרא לרבא: משה, שפיר קאמרת [וכי יפה אמרת]?! אין הדבר כן אלא, התם והכא אסוקי מילתא היא ולית לן בה [שם וכאן גמר הדבר הוא ואין לנו בו כל חשש].

א שנינו במשנה בענין מנהגי אמירת ההלל, שבמקום שנהגו לכפול — כופל. תנא [שנה החכם] בתוספתא: רבי היה כופל בה דברים באמירת ההלל. ר' אלעזר בן פרטא היה מוסיף בה דברים. ושואלים: מאי [מה פירוש] מוסיף? אמר אביי: היה מוסיף לכפול מ"אודך" (תהלים קיח, כא) ולמטה, שהיה כופל כל הפסוקים עד סוף הפרק כדרך שנוהגים אנחנו.

ב עוד שנינו במשנה: מקום שנהגו לברך על אמירת ההלל — יברך. אמר אביי: לא שנו חילוק מנהגים זה אלא לאחריו, אבל לפניו — בודאי מצוה לברך. שאמר רב יהודה אמר שמואל: כל המצות כולן, מברך עליהן עובר [קודם] לעשייתן. אגב הלכה זו שואלים על לשונה: ומאי משמע [ומהיכן שומעים אנו] דהאי [שביטוי זה] "עובר", לישנא דאקדומי [לשון הקדמה] הוא? שאמר רב נחמן בר יצחק; דכתיב [שכן נאמר]: "וירץ אחימעץ דרך הככר ויעבר את הכושי" (שמואל ב' יח, כג), כלומר: הקדים אותו. אביי אמר: מהכא [מכאן] למדים זאת, שנאמר: "והוא עבר לפניהם" (בראשית לג, ג). ואיבעית אימא מהכא [ואם תרצה אמור כי מכאן] למדים, שנאמר: "ויעבר מלכם לפניהם וה' בראשם" (מיכה ב, יג), שבכל המקראות הללו "עובר" משמעו עובר ומקדים.

ג משנה חבר הלוקח (הקונה) לולב מחבירו עם הארץ בשביעית (בשנת השמיטה) — נותן לו המוכר אגב כך אתרוג במתנה, לפי שאין רשאי ללוקחו (לקנותו) בשביעית, שהרי אסור לעשות מסחר בפירות בשנת השמיטה.

ד גמרא שואלים: אם על אף בקשתו לא רצה המוכר ליתן לו אתרוג במתנה מהו? מה הדין, מה יעשה הקונה? אמר רב הונא: מבליע ליה [לו] את דמי האתרוג בלולב. כלומר: יקנה ממנו את הלולב ביוקר עד שבמחיר הלולב יכלל גם מחירו של האתרוג. ושואלים: אם כן וליתיב ליה בהדיא [ושיתן לו במישרין] ומה לו להערים באופן זה?

ומשיבים: לפי שאין מוסרין דמי פירות שביעית לעם הארץ, שמא לא ינהג בהם בכל דיני קדושת שביעית כראוי להם. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: אין מוסרין דמי פרות שביעית לעם הארץ יותר מכדי מחיר מזון שלש סעודות, שאז יש להניח שיאכל מיד מזון כנגד כסף זה. ואם מסר יותר, יאמר: הרי מעות הללו שמסרתי יהו (יהיו) מחוללין על פרות סתם, שאינם של שביעית שיש לי בתוך ביתי