שבתחלה קודם שהוקדשה סולת זו היתה עליו בכלל היתר, נאסרה לכל עם הקדשתה, וחזרה והותרה כאשר הקטירו ממנה את הקומץ, יכול תחזור להיתירה הראשון לכל דבר — תלמוד לומר: "מצות תאכל במקום קדש" (ויקרא ו, ט) — מצוה.

ומעתה נברר, בשלמא [נניח] לשיטת רבא שאמר כי הא מני רבנן [ברייתא זו כמי כדעת חכמים] היא לענין ייבום — הכא, הכי קאמר [כאן, בענין המנחה, כך אמר]: "מצות תאכל במקום קדש" — מצוה, שבתחלה היתה עליו בכלל היתר, כיצד? רצה — אוכלה, רצה — אינו אוכלה, נאסרה בהקדשתה, ולאחר מכן חזרה והותרה על ידי הקומץ, יכול תחזור להיתירה הראשון, שאם רצה — אוכלה, רצה — אינו אוכלה.

ותוהים על אפשרות זו: רצה אינו אוכלה?! הלא ודאי מצוה לאוכלה, והכתיב [והרי נאמר]: "ואכלו אתם אשר כפר בהם" (שמות כט, לג), מלמד שהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרין, משמע שאכילת הכהנים היא חלק ממצוות הקרבן!

אלא, הכוונה היא כך: רצה — הוא, הכהן המקריב את המנחה, אוכלה, רצה — כהן אחר אוכלה — תלמוד לומר: "מצות תאכל במקום קדש" — מצוה על הכהן שהקריבה לאכול אותה.

אלא, לדעת רב יצחק בר אבדימי, שאמר שברייתא זו כדעת אבא שאול היא, שלענין ייבום אין הדיון לגבי עצם חובת המעשה, אלא ביחס לאופן שבו הוא עושה אותו, הכא מאי תרי גווני איכא [כאן מה איזה שני אופנים יש]? הרי בענין המנחה גם אם אינו מכוון לשם מצוה אינו עובר בכך!

וכי תימא [ואם תאמר] שאפשר לפרש בדרך דומה: רצה לאוכלה לתאבון, כדרך אכילה רגילה — אוכלה, רצה לאוכלה אכילה גסה (שאדם שבע ביותר וכופה עצמו לאכול) — אוכלה, שגם היא בכלל אכילה — אולם אכילה גסה מי [האם] שמה אכילה, האם היא נחשבת בכלל אכילה? והאמר [והרי אמר] ריש לקיש: האוכל אכילה גסה ביום הכפורים — פטור מביטול "לא תענה" ("כי כל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום הזה ונכרתה מעמיה". ויקרא כג, כט), שאכילה גסה אינה נחשבת אכילה אלא אף היא בכלל עינוי, ואם כן, אי אפשר להעלות על הדעת שיאכל המנחה אכילה גסה!

אלא תפרש באופן אחר: רצה — מצה אוכלה, את המנחה, רצה — חמץ אוכלה.

אולם גם זה בלתי אפשרי, והכתיב [והרי נאמר]: "לא תאפה חמץ חלקם" (ויקרא ו, י), ואמר ריש לקיש, כוונתו: ואפילו חלקם של הכהנים לא תאפה חמץ, שלא רק להקריב על המזבח מנחת חמץ אסור, אלא אף חלק הכהנים אסור שייעשה חמץ! אלא לומר כך: רצה — מצה אוכלה, רצה — חלוט אוכלה, שמבשל אותה במים.

ושואלים: האי חלוט היכי דמי [חלוט זה כיצד הוא בדיוק]? אי [אם] מצה היא, שעדיין לא החמיצה הסולת — אם כן הא [הרי] מצה היא, ואי [ואם] לא מצה היא, אלא החמיץ אותה בחליטה — הלא "מצות" אמר רחמנא [אמרה התורה] ואסור לעשותה חמץ!

ודוחים: לא, לעולם אימא [אומר] לך שמצה היא, גם לאחר חליטה, ולהכי תנא ביה קרא [ולכך שנה חזר בה הכתוב] — לעכב. כלומר, שאף שחליטה זו אינה עושה חמץ, ומבחינה זו מותר, מכל מקום חזר הכתוב לומר "מצות תאכל", לומר דווקא מצה גמורה ולא מצה שנחלטה.

ושואלים: אם כן, אלא חלוט מצה היא דקאמרינן [שאנו אומרים], למאי הלכתא [למה, לאיזו, הלכה] נאמר הדבר? שהרי לענין מנחות חלוט אינו נחשב מצה! ומשיבים: לומר שאדם יוצא בה ידי חובתו בפסח, שלענין מצות בפסח אין החליטה מבטלת את המצה מהיות מצה, שכן אף על פי דחלטיה מעיקרא [שחלטו את הסולת מתחילה], כיון דהדר אפייה [שחזר ואפה אותה] בתנור — "לחם עוני" קרינא ביה [קוראים אנו בו] ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח, ואין אומרים שזו איננה מצה. ולפי הסבר זה אפשר לפרש את הברייתא כולה גם כדעת אבא שאול.

א משנה החולץ ליבמתו — הרי הוא כאחד מן האחין לנחלה של האח המת ואין לו זכות בנכסים אלה יותר מלשאר אחיו, אף שהם לא עשו בה דבר. ואם יש שם אב שחי עדיין — נכסים של האח שמת בלא ילדים הרי הם של אב, ואין האחים זוכים בהם עכשיו, אלא רק לאחר מותו של האב. הכונס את יבמתו — זכה בנכסים של אחיו המת. ר' יהודה אומר: בין כך ובין כך, בין שייבם בין שחלץ, אם יש שם אב — נכסים של אב.

ב גמרא על ההלכה במשנה שהחולץ ליבמתו הרי הוא כאחד מן האחים, שואלים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו]! ומשיבים: סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] כי חליצה במקום יבום קיימא [עומדת] ומשום כך הרי הוא כמייבם, ונשקול כולהו נכסי [ויקח את כל הנכסים] של אחיו המת, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין הדבר כן.

ושואלים: אי הכי [אם כך] אתה מפרש, לשון המשנה איננה מדוייקת, שבמקום "הרי הוא כאחד מן האחים לנחלה ", "אינו אלא כאחד מן האחים" מיבעי ליה [צריך היה לו] לומר, שהרי באה ההלכה למעט, שאין לו חלק יתר מהם!

אלא כך צריך לומר: סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] הואיל ואפסדה [והפסידה, מנע אותה] ממצות יבום, אם כן לקנסיה [נקנוס אותו], שכיון שחלץ ולא ייבם, לא תהיה לו כל זכות בנכסי האח המת, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין זה כך, אלא הוא נשאר שווה לשאר האחים בירושת האח המת.

ג שנינו במשנה ש אם יש שם אב — הנכסים של אב. ומסבירים: שאמר מר [החכם] בדיני ירושות: בכל מקום שאין למת צאצאים, האב (של המת) קודם לכל יוצאי ירכו, שהראשון ליורשים הוא האב, ושאר היורשים נחשבים רק כבאים מכוחו של האב (כגון אחים).

ד שנינו במשנה ש הכונס את יבמתו זכה בנכסי אחיו המת. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — "יקום על שם אחיו" (דברים כה, ו) אמר רחמנא [אמרה התורה] והרי קם, וכיון שהוא עומד במקומו ונושא את אשתו, הריהו עומד במקומו גם לענין בעלות על נכסיו.

ה עוד שנינו במשנה: ר' יהודה אומר שאף המייבם אין לו זכות בנכסי אחיו המת כאשר אביהם חי. אמר עולא: הלכה כר' יהודה. וכן אמר ר' יצחק נפחא: הלכה כר' יהודה.

ואמר עולא, ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת ר' יצחק נפחא: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' יהודה — דכתיב [שנאמר]: "והיה הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו" (דברים כה, ו), לומר: היבם דינו כבכור, מה בכור אין לו חלק יתר בחיי האב, אלא רק אחרי מותו מקבל פי שניים, אף האי נמי [זה, היבם, גם כן] אין לו חלק בחיי האב.

ושואלים: אי [אם] כן, אמור כך: מה בכור נוטל פי שנים על כל פנים לאחר מיתת האב — אף האי [זה], היבם, נוטל פי שנים לאחר מיתת האב!

ודוחים: מידי [וכי] "יקום על שם אביו" כתיב [נאמר]? הלא "יקום על שם אחיו" כתיב [נאמר], ולא "על שם אביו".

ושואלים: אם כן, אימא [אמור] כך: היכא דליכא [היכן, במקום, שאין] האב חי עוד, דלשקול [שיכול אז לקבל] את הנחלה — תתקיים גם מצות יבום, אולם היכא דאיכא [היכן, במקום, שיש] אב דלא שקיל [שאין היבם מקבל] את הנחלה של אחיו — לא תתקיים מצות יבום. שכיון שאינו קם תחת אחיו לירושה, לא יקום תחתיו גם לנשואין!

ומשיבים: מידי [וכי] היבום בנחלה תלה רחמנא [תלתה התורה], לומר שחובת הייבום תלויה בנחלה? אלא כך אמרה תורה: יבומי מיבמי [מייבם הוא] ואי איכא [ואם יש] נחלה — שקולי [הוא מקבל], ואי [ואם] לא — לא שקיל [אינו מקבל].

מסופר: יתיב [ישב] ר' חנינא קרא (מלמד מקרא) קמיה [לפני] ר' ינאי, ויתיב וקאמר [וישב ואמר]: הלכה כר' יהודה. אמר ליה [לו] ר' ינאי: פוק קרי קרייך לברא [צא וקרא את מקראך בחוץ], שכיון שהיה מלמד מקרא, אמר לו בלשון זו, כלומר, דבריך דחויים הם ואין הלכה כר' יהודה.

וכן תני [שנה] התנא, חוזר המשניות, קמיה [לפני] ר' נחמן: אין הלכה כר' יהודה. אמר ליה [לו]: אלא כמאן [כמי], כרבנן [כחכמים]? — דבר זה פשיטא [פשוט] שכך הוא, שהרי יחיד ורבים — הלכה כרבים!

אמר ליה [לו] אותו תנא: אסמייה [האם אמחק אותה] את הפסיקה הזאת, מן המשניות שאני חוזר עליהן, ואומר כי טעות היא?! אמר ליה [לו] רב נחמן: לא, אל תמחק, כי אף שאין הדבר נחוץ, נכון הוא, וכך אירע שיבוש זה: את [אתה] כאשר למדת, הרי מי שלימד אותך — הלכה כר' יהודה אתנייך [למד אותך], ומוקשה הוא דאקשי לך [ולך היה קשה] איך זה פוסקים כיחיד במקום רבים? ואפכת [ואתה הפכתה] ותיקנת את הגירסה, שאין הלכה כמותו. ולמאי דאפכת, שפיר אפכת [ולפי מה שהפכתה, יפה הפכתה] שכיוונת להלכה. אבל באמת היתה קיימת ברייתא כזו, שבה נפסקה הלכה בנושא זה, ואתה רק שינית את הנוסח שלה. ולענין הלכה ברור מכאן כי גם רב נחמן סבור שאין הלכה כר' יהודה.

ו משנה החולץ ליבמתו — הוא אסור בקרובותיה כאילו היתה אשתו, וכן היא אסורה בקרוביו — כאילו היתה נשואה לו בעבר ונתגרשה.