לאחר שלשה חודשים — אין צריכה להמתין שלשה חדשים מזמן החליצה ורשאית להינשא מיד.

הוי [הרי] ראיה שהשלשה חדשים שאמרו, נמנים משעת מיתת הבעל, ולא משעת חליצת היבם.

ושואלים: מאי שנא [במה שונה הדבר] מגט, שרב אמר בעניינו: מונים שלושה חדשים משעת נתינה של הגט, ושמואל אמר: משעת כתיבה, שמשעה שכותב גט לאשתו אסור לו להתייחד עימה, שאם לא כן ייפסל הגט, ולכן אפשר למנות כבר מזמן הכתיבה. נמצא שבגט סבור רב כי מונים מזמן התרת האשה בפועל שהוא זמן נתינת הגט, ואילו בחליצה אין הולכים אחר זמן החליצה!

אמר רבא: קל וחומר הוא ביבמה שחליצתה מתירתה: שכן אם איסור כרת התרת, שהרי מותר ליבם לבוא על יבמתו שלושה חדשים לאחר מות בעלה, למרות שייתכן שיבמה זו היא בהריון, ואז עובר היבם משום אשת אח, שאסורה מן התורה באיסור כרת, ובכל זאת אין חוששים לכך לאחר שלושה חדשים ומתירים לייבמה — איסור לאו שמא היה פסול בחליצה ונישאה היבמה לאדם אחר בלא חליצה, שיש בכך רק איסור לאו — לא כל שכן שיהא מותר. ולכן, כיון שאחרי שלושה חדשים מותר לייבמה, כל שכן שמותר גם לאדם מן השוק לשאתה לאשה אם נחלצה.

א שנינו במשנה: וכן כל שאר הנשים צריכות להמתין שלושה חדשים מזמן התרת קשר הנישואין עד לנישואין אחרים. ושואלים: בשלמא [נניח] יבמה, הרי זה כדאמרן [כמו שאמרנו], כדי שיתברר אם מעוברת היא, כדי שלא יפגע באיסור אשת אח שיש לה בנים, אלא שאר כל הנשים אמאי [מדוע] צריכות להמתין? שהרי גם אם היתה בהריון מן הבעל הראשון, נישואיה השניים אין בהם פסול, והילד הוא ילד כשר בכל מקרה, גם אם יש ספק מי מן הבעלים הוא אביו!

אמר רב נחמן אמר שמואל: משום שאמר קרא [הכתוב] באברהם: "להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך" (בראשית יז, ז), ללמד שהשכינה שורה רק על אלה שייחוסם ברור וודאי, ולכן ממתינה האשה שלושה חודשים כדי להבחין בין זרעו של ראשון לזרעו של שני. שאם אמנם היתה מעוברת מן הראשון, הרי הוולד שיוולד זמן קצר לאחר הנישואין ברור יהיה לכול שהוא בנו של הראשון.

מתיב [מקשה] רבא: אם זהו הטעם, אם כן, מה ששנינו: לפיכך, בגלל גדר זה שגדרו חכמים, גר וגיורת שהיו נשואים זה לזה והתגיירו שניהם — צריכין לפרוש זה מזה ולהמתין שלשה חדשים ורק אז מותר להם לשוב ולחיות כאחד, ולכאורה הכא [כאן] מאי [מה] ענין של להבחין איכא [יש]?

ומשיבים: הכא נמי איכא [כאן גם כן יש] להבחין בין זרע שנזרע בקדושה, כלומר, שגם הורתו של הילד היתה בקדושת ישראל, לזרע שלא נזרע בקדושה. שאם הגיורת היתה מעוברת בהיותה גויה, אף שהילד הוא ילד כשר בישראל, מכל מקום יש בו פגם מסויים, שכן הורתו לא היתה בקדושה, ויש גם הבדל בדינם.

רבא אמר טעם אחר להבחנה זו: משום גזירה, שאם לא יהא ברור מי אבי הילד ויתכן שייחסו אותו בטעות לאב אחר ושמא בעתיד ישא את אחותו מאביו האמיתי, או שיש לחשוש שמא תלד אמו בן לשני (שעל פי האמת אינו אחיו אלא מאמו) וימות אותו בן בלא בנים ובטעות יבוא זה וייבם את אשת אחיו מאמו שהיא עליו בכרת.

וכן יש לחשוש שמא ימות השני בלא בנים, ומתוך שהוא חושב שהוא בנו של השני וממילא היא פטורה מייבום וחליצה יוציא בטעות את אמו ויתירה להינשא לשוק. וכן אם נולד לאמו מבעלה הראשון בן אחר ומת אותו בן בלי בנים ואין להם אח נוסף, ומתוך שהוא חושב שהוא בנו של השני, ממילא יבוא ויפטור בטעות את יבמתו להינשא לשוק, אף על פי שעל פי האמת היא זקוקה לו.

מתיב [מקשה] על כך רב חנניה: בכולן, בכל היבמות שאסרו חכמים שתינשאנה, אני קורא בהן, כלומר, הטעם הוא משום תקנת ערוה, שלא יגיע לידי גילוי עריות, וכאן באיסור זה שלא לייבם או לשאת אשה מיד לאחר מות בעלה הראשון, הטעם הוא משום תקנת ולד, כדי שידעו מי אביו. ואם איתא [יש] מקום לדבריו של רבא, אם כן כולהו [כולם] ואף תקנה זו בכלל, הן משום תקנת ערוה!

ומשיבים: אכן, זו הכוונה, האי [תקנה זו] היא משום תקנת ולד, שלא לפגע בהו [יפגע בהם] ערוה, שאכן גם בתקנה זו הטעם הוא בסופו של דבר משום ערוה, אלא שכאן הדאגה היא בראש ובראשונה לתקנת הוולד.

בלגופה של גזירת חכמים, להמתנה של שלושה חודשים, שואלים: בשלמא [נניח] שתמתין שני חדשים ותנשא — לא התרנוה, דהיינו ספיקא [שהרי זה הספק]: אי [אם הוולד] בר [בן] תשעה חודשים והוא נולד לקמא [לבעל הראשון], אי בר [או שהוולד בן] שבעה חודשים לבתרא [לבעל האחרון, השני].

אלא מדוע לא תמתין חדש אחד בלבד ותנשא, ואי [ואם] לשבעה חודשים אחרי נישואיה השניים ילדה — האי [זה, הוולד] ברור שבר [בן] שבעה חודשים לבתרא [לאחרון, לשני] הוא, שאין אשה יולדת ולד חי לשמונה חודשים. ואי לתמניא [ואם לשמונה] חודשים ילדה — האי [זה, הוולד] ברור שבר [בן] תשעה חודשים לקמא [לראשון] הוא!

ומשיבים: אי נמי לתמניא [אם גם לשמונה] חודשים ילדה, איכא למימר דבתרא [יש מקום לומר ששל האחרון, השני] הוא. כיצד? שמא עובר זה נולד לשבעה חודשים, אלא דלמא אשתהויי אשתהא [שמא שהתה] חדש אחד, שלא נתעברה מיד עם נשואיה, ואיעבר [ונתעברה] חודש לאחר מכן.

ושואלים עוד: ותמתין שני חדשים ומחצה ותנשא, ואז לא יהיה ספק: דאי [שאם] לשבעה חודשים ילדה, האי בר [זה, הוולד בן] שבעה לבתרא [לאחרון, לשני] הוא, ואי לשיתא ופלגא [ואם לשישה וחצי] חודשים ילדה, ודאי האי בר [זה בן] תשעה חודשים לקמא [לראשון] הוא. דאי בר בתרא [שאם בן האחרון, השני] הוא — הלא עובר בר שיתא ופלגא לא חיי [בן שישה וחצי חודשים איננו חי]!

ודוחים: אי נמי לשיתא ופלגא [אם גם כן לשישה וחצי] חודשים ילדה, איכא למימר דבתרא [יש עדיין מקום לומר ששל האחרון, השני] הוא, שאמר מר זוטרא: אפילו למאן דאמר [לדעת מי שאומר] כי היולדת לתשעה חודשים אינה יולדת למקוטעין, אלא משלימה תשעה חודשים שלמים, מכל מקום, אם ילדה לשבעה — יולדת אפילו למקוטעין.

שנאמר: "ויהי לתקפות הימים ותהר חנה ותלד בן" (שמואל א' א, כ), וחשבון הזמן הוא: מיעוט "תקופות" שהוא לשון רבים — שתים, וכל תקופת שנה היא שלושה חודשים, הרי שישה חודשים, מיעוט "ימים" — שנים, כלומר, שילדתו לשישה חודשים ושני ימים, הרי שאשה היולדת לשבעה חודשים יכולה ללדת אפילו בפחות משבעה חודשים שלמים.

ושואלים עוד: ותמתין משהו, זמן קצר, פחות מחודש, ותנשא. וכי מלו [וכאשר ימלאו] שלשה חדשים מיום שניתק הקשר מבעלה הראשון — לבדקה [שיבדקו אותה] אם הרה היא, כדרך הבדיקות שבודקים כרגיל בין הנשים שהרי פחות משלושה חדשים אין העובר ניכר, ואם לפי הבדיקות הריהי הרה שלושה חודשים — ודאי שלראשון היא הרה!

אמר רב ספרא: כלל הוא שאין בודקין את הנשואות בזה, כדי שלא יתגנו על בעליהן שמישהו אחר בודק אותן. ושואלים: ונבדקה [ונבדוק אותה] בהלוכה שאפשר להבחין בין אשה בהריון לאחר שלושה חודשים לשאינה בהריון, לפי דרך הילוכה.

אמר רמי בר חמא: אשה לפעמים מחפה (מסתירה) עצמה ומשנה את דרך הילוכה בכוונה, כדי שלא ידעו שהיא מעוברת. ויש לה טעם בדבר, כדי שיירש בנה בנכסי בעלה השני שיחשבו שבנו הוא. ולכן אי אפשר לסמוך על בדיקה זו.

ושואלים: היכא דקים לן [היכן שמוחזק, שברור, לנו] שמעוברת היא, מדוע לא תנשא מיד? שאז אין חשש כלל, שכן כל החששות הללו של הבחנה אינם קיימים! אלמה תניא [מדוע שנינו בברייתא]: לא ישא אדם אלמנה או גרושה שהיא מעוברת חברו (לבעלה הקודם), או מינקת חברו, שיש לה ילד מבעלה הקודם שהוא עדיין בתקופת ההנקה שלו. ואם נשא למרות זאת — יוציא, יגרש אותה, ולא יחזיר עולמית!

ומסבירים שם שהטעם הוא גזרה שמא תעשה עוברה סנדל, כלומר, אם תינשא לאחר בתוך זמן הריונה, שמא תחזור ותתעבר שנית, ועל ידי זה יימעך עוברה הראשון, ושואלים: אי הכי דידיה נמי [אם כך הילד שלו גם כן] שאם אנו חוששים שמא תחזור ותתעבר, הרי יש לאסור לכל אדם לבוא על אשתו כשהיא בהריון, מחשש זה!

ומשיבים: אי למאן דאמר [אם לדעת מי שאומר] שאשה מעוברת רשאית להשתמש במוך כדי שלא תתעבר — אם כן תשתמש במוך, ואי למאן דאמר [ואם לדעת מי שאומר] כי מן השמים ירחמו ולכן אין אוסרים שיבא אדם על אשתו ההרה — אם כן יבוא עליה ומן השמים ירחמו.

ושבים ומקשים: הכא נמי [כאן גם כן] במעוברת חבירו — אי למאן דאמר [אם לדעת מי שאומר] שרשאית להשתמש במוך — תשתמש גם כאן במוך, אי למאן דאמר [אם לדעת מי שאומר] שמן השמים ירחמו — גם כאן יבוא עליה השני ומן השמים ירחמו!

אלא, לא זה הטעם, כי אם משום דחסה [הדוחק] של שעת תשמיש, שיכול להזיק לעובר. ושואלים: אי הכי דידיה נמי [אם כך בשלו גם כן] נגזור שלא יבוא עליה משום אותו חשש! ומשיבים: דידיה חייס עילויה [על העובר שלו הוא חס] וישתדל שלא לדחוק אותה הרבה. ואומרים: הכא נמי חייס עילויה [כאן, במעוברת חבירו, גם כן חס עליו], שבוודאי אין אדם הורג את הנפש בכוונה, ואם הוא יודע שהאשה מעוברת והלחץ יזיק לעובר ישתדל לא ללחוץ אותה.

אלא יש לחזור מטעם זה, ולומר שהטעם הוא: כי סתם מעוברת למניקה קיימא [להניק את הילד שעתיד להוולד היא עומדת], ואם כן יש לחשוש