ואוכלת בגינו תרומה ומסבירים: המדובר דווקא בתרומה דרבנן [שמדברי סופרים] ולא בתרומה שקדושתה מן התורה. ומנסים להביא ראיה לעיקר הדבר, תא שמע [בא ושמע] ראיה מברייתא: אכל תרומה טמאה של כהן — משלם לו חולין טהורים. ואם שילם חולין טמאים — סומכוס אומר משום (בשם) ר' מאיר: אם עשה זאת בשוגג — תשלומיו תשלומין, במזיד — אין תשלומיו תשלומין כלל. וחכמים אומרים: אחד זה ואחד זה תשלומיו תשלומין, וחלה עליהם קדושת תרומה, למרות שזו תרומה טמאה, וחוזר ומשלם חולין טהורין.

והוינן [ועסקנו] בה בשאלה זו: מדוע לשיטת ר' מאיר כשמשלם לו חולין טמאים במזיד אין תשלומיו תשלומין? אדרבה, צריך לומר — תבא עליו ברכה, שאכל מיניה מידי [ממנו דבר] דלא קחזי ליה [שאינו ראוי לו] אפילו בימי טומאתו, שהרי תרומה טמאה טעונה שריפה, וקא משלם [ומשלם] לו חולין טמאים, שהם מידי דקחזי ליה [דבר שראוי לו] בימי טומאתו (ואף שאחר כך כשחלה קדושה על התשלומים הם נעשים תרומה טמאה, מכל מקום בשעה ששילם נתן דבר הראוי).

ואמר רבא ואמרי לה כדי [ויש אומרים אותה, את השמועה הזאת, סתם, בלי שם אומרה]: חסורי מיחסרא והכי קתני [חסרה הברייתא וכך יש לשנותה]: אכל תרומה טמאה — משלם כל דהו [כלשהו, כל דבר] אפילו חולין טמאים. אכל תרומה טהורה — משלם חולין טהורין, ואם שילם חולין טמאים — בזה נחלקו, שסומכוס אומר משום (בשם) ר' מאיר: בשוגג — תשלומיו תשלומין, במזיד — אין תשלומיו תשלומין. וחכמים אומרים: בין בשוגג בין במזיד — תשלומיו תשלומין, וחוזר ומשלם חולין טהורין.

ומכאן לענייננו, והא הכא [והרי כאן] דמדאורייתא תשלומי מעליא הוי [שמן התורה תשלום מעולה, גמור, הוא] מה ששילם, ונעשה קניינו של הכהן לגמרי, דאי מקדש בהו [שאם מקדש בהם] כהן אשה — תפסו לה קידושי [תופסים בה הקידושין], ואמור רבנן [ואמרו חכמים] לשיטת סומכוס שאין תשלומיו תשלומין, וקשרינן [ומתירים אנו] על ידי כך אשת איש לעלמא [לעולם, לכול]. נמצא שעל ידי קנס זה שמדברי סופרים אנו מבטלים את הקידושין, למרות שמן התורה הם חלים!

ומשיבים: מאי [מה פירוש] אין תשלומיו תשלומין דקאמר [שאמר] ר' מאיר — כוונתו היא: דבעי למיהדר שלומי [שצריך לחזור ולשלם] חולין טהורין, אבל קדושה חלה גם על מה שהפריש תחילה. ושואלים: אי הכי [אם כך] היא שיטת סומכוס, אם כן היינו [זהו] כדעת רבנן [חכמים] שלפי פירוש זה שניהם אומרים אותו דבר!

ומשיבים: אמר רב אחא בריה [בנו] של רב איקא: לענין קנסו שוגג אטו [משום] מזיד איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל]. ובזה הם חלוקים: שלדעת סומכוס אם הפריש בשוגג תשלומיו תשלומים ולא קנסו אותו שיחזור וישלם אחרים, ולדעת חכמים אפילו בשוגג צריך לחזור ולשלם אחרים, שגזרו שוגג משום מזיד.

ומציעים עוד, תא שמע [בא ושמע] ראיה אחרת: דם קרבנות שנטמא, וזרקו על גבי המזבח, אם לא ידע שטמא היה וזרקו בשוגג — הורצה, ונתקבל הקרבן, ויצא בו בעליו ידי חובתו. ואם זרקו במזיד — לא הורצה.

והא הכא דמדאורייתא ארצויי מרצה [והרי כאן שמן התורה מרצה הוא], דתניא [שכן שנינו בברייתא]: על מה הציץ של הכהן גדול מרצה — על הדם, ועל הבשר, ועל החלב שנטמא, בין בשוגג בין במזיד, בין באונס בין ברצון, בין ביחיד בין בצבור. ואמרי רבנן [ואמרו חכמים] כי במזיד לא הורצה וצריך להביא קרבן אחר, אבל הקרבן האחר הרי לא היה חייב מן התורה, ואם כן קא הדר מעייל [וחוזר ומכניס] חולין לעזרה!

אמר ר' יוסי בר חנינא: אין מכאן ראיה, כי מאי [מה פירוש] "לא הורצה" דקאמר [שאמר] — הכוונה היא לא הורצה עד כדי להתיר בשר הקרבן באכילה, אבל בעלים נתכפרו בו, ואינם חייבים בקרבן אחר.

ומקשים: סוף סוף קמתעקרא [נעקרת] אכילת בשר מקרבן זה, שמדין תורה היה מצוה לאכול אותו, וכתיב [ונאמר]: "ואכלו אתם אשר כפר בהם" (שמות כט, לג), מלמד בכתוב זה שהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים על אכילה זו! אמר ליה [לו]: שב ואל תעשה שאני [שונה]. שיש לומר כי בידי חכמים רשות לעקור מצוה מן התורה על ידי "שב ואל תעשה", כלומר, על ידי מניעה מלעשות דבר, אבל אין בכוחם לעקור מצוה בעשיית מעשה בפועל.