שהפה שאסר, הוא עצמו שהודה שהשדה לא היתה שלו מתחילה — הוא הפה שהתיר, שטוען שקנה את השדה, ושלו הוא. ואם יש עדים שהיא, השדה, היתה של אביו, והוא המחזיק בשדה אומר: "לקחתיה הימנו" — אינו נאמן באמירה זו בלבד.

א גמרא לענין ההלכה הראשונה, שהאשה טוענת שהיתה בתולה כשנישאה והוא אומר שהיתה אלמנה, מעירים: טעמא [הטעם, דווקא] דאיכא [שיש] עדים שיצאה בהינומה, הא ליכא [הרי כשאין] עדים — בעל מהימן (נאמן), אם כן לימא תנן סתמא [האם לומר ששנינו סתם משנה] שלא כשיטת רבן גמליאל? דאי [שאם] כשיטת רבן גמליאל, הא [הרי] הוא אמר כי איהי מהימנא [היא נאמנת] בטענה כגון זו (וכגון במקרה שהיא אומרת "משארסתני נאנסתי" והוא אומר "לא כי עד שלא ארסתיך נאנסת")!

ומשיבים: אפילו תימא [תאמר] שהוא כשיטת רבן גמליאל, ואולם עד כאן לא קאמר [אמר] רבן גמליאל התם [שם] אלא במקרה שטענות האיש והאשה הן טענות ברי (ודאי) ושמא (ספק). שהרי האשה טוענת טענת ברי שנאנסה משנתארסה לו, ובטוחה היא במה שהיא אומרת. והבעל טוען כנגדה טענת שמא, שהרי אינו יודע בודאות מה אירע בה, אלא שמביע חשש שמא נאנסה טרם אירוסיה לו. אבל הכא [כאן] שיש כאן טענות בברי וברי, שהרי הוא אומר בודאות שנשא אותה כשהיא אלמנה — לא אמר רבן גמליאל ואף לדבריו אינה נאמנת.

מכיון שתירוץ זה פשוט ומשכנע כל כך, שואלים: ודקארי לה מאי קארי לה [וזה שהקשה אותה קושיה מתחילה מה הקשה אותה], ואיך השוה את הדברים? הא [הרי] כאן טענת ברי וברי הוא! ומשיבים: היתה סברה בדבר, כיון שרוב הנשים כשהן בתולות הן נישאות, היינו יכולים לומר כי [כמו] ברי ושמא דמי [נחשב] הדבר שהרי הרוב מסייע לטענתה.

ומעירים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר] לומר שהמשנה גם לשיטת רבן גמליאל, ואף הוא מודה שהבעל הוא שנאמן, למרות שיש בסיס (של רוב) לטענת האשה, והרי זה דומה לטענת ברי ושמא. ומדוע? מדקתני [ממה ששנה] בהמשך המשנה: "ומודה ר' יהושע", אי אמרת בשלמא [נניח אם אתה אומר] איירי [עוסק] רבן גמליאל במודה, כלומר, שבדין הראשון, בטענת ברי וברי, מודה רבן גמליאל לר' יהושע שהבעל הוא שנאמן, אף שבברי ושמא חולק הוא עליו — שפיר [יפה], ומובן מדוע במקביל לכך מובא המשך מענין אחר שבו מודה ר' יהושע לרבן גמליאל. אלא אי אמרת [אם אומר אתה] שלא איירי [עוסק] רבן גמליאל ברישא במודה, ומשנה זו אינה כדעתו — אם כן ר' יהושע למאן [למי הוא] מודה בסיפא? הרי אין כאן כל התייחסות לנושא שנחלקו בו!

ודוחים: מי סברת [האם סבור אתה] כי ר' יהושע אהאי פירקין קאי [על פרקנו זה הוא עומד, מתייחס]? — אין הדבר כן, אלא על ענין מגו קאי [הוא עומד, מתייחס] ואפירקין קמא קאי [ועל פרקנו הראשון הוא עומד, מתייחס], שאפשר לומר שהנאמנות של "הפה שאסר הוא הפה שהתיר" היא מעין מיגו, שכיון שהיה יכול לטעון שהשדה היתה שלו מתחילה, ואז לא היה מקום להתדיינות כלל, והוא במקום זה אמר שקנה את השדה — הריהו נאמן, שמוכח שאינו רוצה לשקר.

ושואלים: אהייא [על איזו] מן ההלכות שבפרק הראשון מתייחסים דברי ר' יהושע? אילימא אהא [אם תאמר על זאת] שנחלקו באשה שהיתה מעוברת ואמרו לה: "מה טיבו של עובר זה?" ואמרה: "מאיש פלוני וכהן הוא", שרבן גמליאל ור' אליעזר אומרים: נאמנת, ור' יהושע אומר: לא מפיה אנו חיין, ואינה נאמנת — אולם התם [שם] לדעת ר' יהושע מאי [מה], איזה מגו איכא [יש] להאמינה? הרי רואים כי כריסה בין שיניה ובודאי אינה יכולה לטעון שלא נבעלה (אף שהיא טענה טובה יותר), והרי זה כטענת מיגו נגד עדות עדים שאין בטענה זו כלום.

אלא אהא [על זו] ששנינו שם: ראוה מדברת עם אחד, ואמרו לה: "מה טיבו של איש זה?"ואמרה להם: "איש פלוני וכהן הוא" שרבן גמליאל ור' אליעזר אומרים: נאמנת, ור' יהושע אומר: לא מפיה אנו חיין. ויש לשאול: התם מאי [שם, מה איזה] מגו איכא [יש]? הניחא [זה נוח] לשיטת זעירי שאמר: מאי [מה פירוש] "מדברת" — נסתרה, ולכן אפשר לומר כך: מגו דאי בעיא אמרה [מתוך שאם היתה רוצה לשקר היתה אומרת]: "לא נבעלתי כלל ", וקאמרה [והיא אומרת]: "נבעלתי לכשר "— לכן מהימנא [נאמנת] לדעת רבן גמליאל. אלא לרב אסי, שאמר: מאי [מה פירוש] "מדברת" — נבעלת, אם כן מאי [מה] מגו איכא [יש פה]? הלא אין לה טענה טובה יותר!

ואלא יש לומר שמתייחסים הדברים אהא [על זו] ששנינו בפרק ראשון: היא אומרת: "אכן איני בתולה, אלא שלא נבעלתי לאיש וזה שלא נמצאו לי בתולים, משום שמוכת עץ אני", והוא אומר: "לא כי, אלא דרוסת איש את (שנבעלת לאיש) ". רבן גמליאל ור' אליעזר אומרים: נאמנת, ור' יהושע אומר: לא מפיה אנו חיין — גם כאן יש לשאול: התם מאי [שם מה, איזה] מגו איכא [יש]?

בשלמא [נניח] לשיטת ר' אלעזר שאמר שהם מתדיינים במנה ולא כלום, שהיא תובעת מנה בכתובתה והוא איננו רוצה לתת לה ולא כלום, ניתן לומר כך: מגו דאי בעיא אמרה [מתוך שאם היתה רוצה לשקר היתה אומרת]: "מוכת עץ אני תחתיך", שאירע הדבר לאחר שנתארסה לו, ואית [ויש] לה מאתים, שהרי בזמן הקידושין היתה בתולה, וקאמרה [והיא אומרת] עכשיו שהיתה מוכת עץ מעיקרא [מתחילה] לפני שהתארסה, דלית [שאין] לה אלא מנה, על כן מהימנא [נאמנת] במיגו. אלא לשיטת ר' יוחנן שאמר: במאתים ומנה הם מתדיינים, שהיא תובעת מאתים ולטענתו לא מגיע לה כי אם מנה. אם כן מאי מגו איכא [מה, איזה "מתוך" יש בכך]? הלא היא טוענת גם עכשיו את הטענה הטובה ביותר שיש בידה!

אלא אהא [על זו] אנו מתייחסים, ששנינו: הנושא את האשה ולא מצא לה בתולים, היא אומרת: "משארסתני נאנסתי, ונסתחפה שדהו", כלומר, ההפסד הוא שלך, כי ברשותך אירע לי הדבר, והרי זה כאילו שטפון סחף את שדך, והוא אומר: "לא כי, אלא עד שלא אירסתיך נאנסת",

רבן גמליאל ור' אליעזר אומרים: נאמנת, ור' יהושע אומר: לא מפיה אנו חיין. דמגו דאי בעיא אמרה [שמתוך שאם היתה רוצה לשקר היתה אומרת] "מוכת עץ אני תחתיך", שהיא טענה טובה יותר, דלא קא פסלה נפשה [שאינה פוסלת את עצמה] מכהונה שאם היא מוכת עץ כשירה לכל, אף לכהן. וקאמרה [והיא עכשיו אומרת]: "נאנסתי בהיותי ארוסה ", דקא פסלה נפשה [שפוסלת את עצמה] מכהונה כי אשת איש שנבעלה, אפילו באונס, אסורה לכהן, משום הכי [כך] קאמר [אמר] רבן גמליאל דמהימנא [שנאמנת]. וקאמר [ואומר] ר' יהושע לרבן גמליאל במשנתנו: בהאי מגו דהכא, מודינא לך [במיגו זה של כאן, באומר לחבירו "שדה זו של אביך", מודה אני לך] שהוא נאמן, ואולם בההוא מגו דהתם, פליגנא עילווך [באותו מיגו של שם, חולק אני עליך].

ושואלים: מכדי האי [הרי זה] מגו והאי [וזה] מגו, מאי שנא האי מגו מהאי מגו [מה שונה מיגו זה ממיגו זה]? ומשיבים: הכא [כאן] אין שור שחוט לפניך, כלומר, כאן אין לנו עובדות המוכיחות לכאורה טענה הפוכה, כי בפועל השדה נמצא ביד המחזיק אותו. אבל התם [שם] באשה שלא מצא לה בתולים — הרי שור שחוט לפניך, שהרי היא בעולה, וכיון שהעובדות מוכיחות כנגדה — סבור ר' יהושע שאין תוקף למיגו שלה.

ב ושוב חוזרים לבעיה שהתחלנו בה ופירשנו שכאן יש בסיס של רוב לטענת האשה. ושואלים: כיון שרוב הנשים כשהן בתולות הן נישאות, אם כן, כי [כאשר] לא אתו [באים] עדים מאי הוי [מה יש בכך], מדוע לא נסמוך על הרוב, ויצטרך הוא להביא ראיה! אמר רבינא: משום דאיכא למימר [שיש מקום לומר] אמנם רוב נשים בתולות נישאות, ומיעוט נשים נישאות כשהן אלמנות או גרושות, ואולם יש גם חזקה אחרת: כל הנשאת בתולה יש לה קול, שהדבר מפורסם ברבים, שכן יש בחופת בתולה סימנים מיוחדים, שהיא יוצאת לחופה בהינומא וראשה פרוע,