טירפא [שטר טריפה] המתיר לטרוף (לגבות) קרקע שנמכרה מראש חודש אייר ואילך, ששטרי הלא ודאי מוקדם לשטרו. אמר ליה [לו] רב יוסף: יכלי למימר [יכולים אותם לקוחות לומר] לך: את בר חד [אתה, שטרך, בן אחד] בניסן את [אתה], ובעצם השדה שקנית היה מגיע לך, והאחר הוא שלקחו שלא כדין, וכיון שכן אין הלקוחות צריכים לשלם לו דבר, שאין ברור אם מגיע לו.

ושואלים: אם כן, מאי תקנתיה [מה תקנתו]? שהרי לפי זה הריהו מפסיד מכל צד שהוא! ומשיבים: נכתבו [שיכתבו] שני בעלי השטר שטר הרשאה להדדי [זה לזה] ויוכלו לטרוף מלקוחות ששטרם מאוחר יותר.

א משנה מי שהיה נשוי שתי נשים ומכר את שדהו, וכתבה האשה שנישאה ראשונה ללוקח (לקונה): "דין ודברים אין לי עמך" — אשתו השניה שלא ויתרה מוציאה מהלוקח, שהרי שעבוד כתובתה היה קודם ללוקח. ואז ראשונה מוציאה מן השניה, שכיון שעכשיו הנכסים בחזקת האשה השניה, ושטר הכתובה הראשון קודם לשטר הכתובה השני — הרי היא לוקחת את השדה ממנה. והלוקח מוציא מן הראשונה, שהרי הראשונה ויתרה על זכותה על השדה לגבי לוקח זה וחוזרות חלילה (במעגל) שזה מוציא מזה, עד שיעשו פשרה ביניהם. וכן אם היה בעל חוב באופן כזה וכן אשה בעלת חוב.

ב גמרא שואלים: וכי כתבה ליה מאי הוי [וכאשר תכתוב לו כך מה יהיה]? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: האומר לחבירו שהוא שותף עימו בשדה: "דין ודברים אין לי על שדה זו", או שאמר לו: "אין לי עסק בה", או שאמר: "ידי מסולקת הימנה" — לא אמר כלום. שהבטחה כגון זו אין לה תוקף משפטי! ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — בשקנו מידה, ומאחר ועשו מעשה קנין על הויתור הזה, הריהו מקבל תוקף חוקי.

ושואלים: וכי [וגם כאשר] קנו מידה מאי הוי [מה יהיה]? תימא [שתאמר] האשה אחר כך: נחת רוח עשיתי לבעלי, שראיתי שהוא רוצה למכור את השדה, ולא רציתי לריב עימו, אבל לא התכוונתי לכך באמת. מי [האם] לא תנן [שנינו במשנה]: מי שלקח (קנה) דבר מן האיש ואפילו חזר ולקח מן האשה את הזכויות שיש לה בדבר — מקחו בטל. אלמא [מכאן] שיכולה היא, האשה, שתאמר "זה שמכרתי אחר כך את הדבר לקונה מפני שנחת רוח עשיתי לבעלי, לפי שעה".

אמר רב זירא אמר רב חסדא: לא קשיא [אין זה קשה], הא [זו] כשיטת ר' מאיר, הא [וזו] כשיטת ר' יהודה. ומה עניינם?

דתניא [שכן שנינו בברייתא]: בעל שהיו לו שני שדות ומכר שדה אחד וכתב שטר מכר לראשון והאשה לא חתמה לו, שלא הסכימה למכר זה, ואחר כך מכר שדה לשני וחתמה לו שמסכימה למכר — הרי זו איבדה כתובתה, אם לא נשאר לו רכוש אחר שתוכל לגבות ממנו, אלו דברי ר' מאיר. וסברתו, שלא זו בלבד שאינה יכולה לתבוע מן השני, שהרי חתמה על השטר, אלא גם מן הראשון אינה יכולה לתבוע, משום שהוא אומר: כאשר קניתי אני שדה אחד, השארתי לך ממה לגבות כתובתך, ואתה הוא שהפסדת לעצמך.

ר' יהודה אומר: יכולה היא שתאמר "נחת רוח עשיתי לבעלי, ובאמת לא הסכמתי גם לשני, אתם מה לכם עלי"?

ושואלים: אמנם הסברנו את טעם ההבדל בין משנתנו ובין המשנה האחרת, ואולם האם ייתכן שרבי, עורך המשנה, סתם לה הכא [כאן] כדעת ר' מאיר וסתם לה התם [שם] כדעת ר' יהודה?!

אלא אמר רב פפא תירוץ אחר לקושיה: במשנתנו מדובר באשה גרושה, שכאשר היתה גרושה כתבה ללוקח את שטר הויתור הזה, ודברי הכל היא, שהרי אינה יכולה לומר שעשתה נחת רוח לבעלה.

רב אשי אמר: כולה (כל המשניות) כשיטת ר' מאיר היא, ואולם עד כאן לא שמענו כי קאמר [אמר] ר' מאיר התם [שם] שאין האשה יכולה לטעון שעשתה נחת רוח לבעלה, אלא בשני לקוחות שונים, דאמרי [שאומרים] לה: אי איתא [אם יש אמת בדבר] שנחת רוח עבדת [עשית] לבעלך — במכירה לקמא איבעי [ללוקח ראשון היה] לך למיעבד [לעשות], ולא במכירה לשני. אבל כאן, שמדובר בלוקח אחד — אפילו ר' מאיר מודה, שיכולה היא לומר שעשתה כן רק כדי לעשות נחת רוח לבעלה. ומתניתין [ומשנתנו] מדברת במקרה שכתב ליה [לו] הבעל לאחר לפני כן שטר על מכירת השדה, ולא הסכימה האשה, ובפעם שניה הסכימה וחתמה, ובמקרה זה, אפילו ר' מאיר יודה שיכולה לומר "נחת רוח עשיתי לבעלי".

ג תנן התם [שנינו שם, במשנה]: אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש נכסים בני חורין, ואפילו הנכסים בני החורין הן זיבורית (קרקע גרועה). איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים] שאלה זו: אישתדוף בני חרי [נשדפו והתקלקלו אחר כך הנכסים בני חורין] ואינם מספיקים לתשלום חובו, מהו דליטרוף ממשעבדי [האם יכול הנושה לטרוף מנכסים משועבדים]?

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה ששנינו: כתב לראשון ולא חתמה לו האשה להבהיר לו את הסכמתה למכר, ואחר כך כתב לשני וחתמה לו — איבדה כתובתה, אלו דברי ר' מאיר.

ואי סלקא דעתך אישתדוף בני חרי טריף ממשעבדי [ואם עולה על דעתך שאם נשדפו הנכסים בני החורין טורף ממשועבדים], אם כן, נהי [אם אמנם] איבדה כתובתה משני, שהרי חתמה לו — מראשון מיהא תיגבי [על כל פנים תיגבה] שהרי הוא מבחינתה כנכסים משועבדים לגבי בני חורין שנפסדו, משמע שאי אפשר לטרוף אם נפסדו.

אמר רב נחמן בר יצחק: אפשר לומר כי מאי [מה פירוש] "איבדה" שאמר ר' מאיר — איבדה משני בלבד.

אמר רבא: שתי תשובות בדבר, חדא [אחת], שלשון "איבדה" — לגמרי משמע, ואף מהראשון. ועוד, הלא תניא [שנויה ברייתא במפורש]: לוה מן האחד ומכר הלוה נכסיו לשנים, וכתב בעל חוב ללוקח שני: "דין ודברים אין לי עמך" — אין לו גם על הלוקח הראשון כלום. ומדוע? מפני שיכול הלוקח הראשון לומר: הנחתי לך מקום לגבות הימנו. שכאשר קניתי אני, עוד היו נכסים בני חורין בידי הלווה, ואם כן אין לך תביעות עלי.

ודוחים את הראיה מר' מאיר באופן אחר: התם איהו דאפסיד נפשיה [שם הרי הוא שהפסיד לעצמו] בידים, שכיון שחתם מעצמו נמצא שהוא הזיק לעצמו, ואין הדבר דומה לנכסים שנשתדפו.

אמר ליה [לו] רב יימר לרב אשי: