רבא אמר בשם רב נחמן: שליח דינו כדיינין. רב שמואל בר ביסנא אמר בשם רב נחמן: דינו כאלמנה.

ומסבירים את נימוקיהם: רבא אמר בשם רב נחמן: שליח כדיינין, ומדוע — מה דיינין לאו לדידהו [לא לעצמם] הם מעריכים, ולכן ייפו חכמים את כוחם — אף שליח נמי לאו לדידיה [גם כן לא לעצמו עושה], לאפוקי [להוציא, למעט] אלמנה דלדידה [שמוכרת לעצמה].

רב שמואל בר ביסנא אמר בשם רב נחמן: שליח דינו כאלמנה, מה אלמנה יחידה — אף שליח יחיד, לאפוקי [להוציא] בית דין שרבים נינהו [הם], ומסכמים: והלכתא [והלכה היא], שליח דינו כאלמנה.

ושואלים: ומאי שנא מהא דתנן [ובמה שונה דבר זה מזו ששנינו]: האומר לשלוחו "צא ותרום" — תורם כדעת בעל הבית, ואם אינו יודע מהי דעתו של בעל הבית — תורם בבינונית שהיא אחד מחמשים. ואם פיחת עשרה או הוסיף עשרה, שתרם אחד מארבעים או אחד משישים — תרומתו תרומה. ומדוע לא נאמר שבטלה תרומתו אם לא תרם כדעת בעל הבית?

ומשיבים: התם [שם] כיון דאיכא [שיש] מי שתורם בעין רעה אחד משישים, ואיכא [ויש] שתורם בעין יפה אחד מארבעים, אמר ליה [אומר לו] השליח: להכי [לכך] אמדתיך, שיכולתי להעלות על דעתי שעינך יפה, או רעה. אבל הכא טעותא הוא [כאן טעות היא], שבודאי לא היה הדבר כן, ורק השליח הוא שטעה אמר ליה [אומר לו] בעל הבית לשליח: לא איבעי [היה] לך למיטעי [לטעות].

א אמר רב הונא בר חנינא אמר רב נחמן: הלכה כדברי חכמים במשנתנו שאם טעו הדיינים בהערכתם המיקח בטל. ושואלים: ולית ליה [והאם אין לו] לרב נחמן שיטה זו של מה כח בית דין יפה? והאמר [והרי אמר] רב נחמן אמר שמואל: יתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהן — בית דין מעמידין להן אפוטרופוס, ובוררין להם (בשבילם) חלק יפה ומחלקים. הגדילו (גדלו) היתומים אחר כך — יכולין למחות על חלוקה זו. ורב נחמן דידיה [בעצמו] אמר ולא בשם שמואל: הגדילו — אין יכולין למחות, שאם כן מה כח בית דין יפה. הרי שרב נחמן עצמו סבור כדעת רבן שמעון בן גמליאל!

ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]; הא [זה] ששנינו שלדבריו המיקח בטל, הרי זה באופן שטעו הדיינים והערכתם היתה בלתי נכונה, ולכן לדעתו מבטלים את הפסק כדברי חכמים. ואולם הא [זה] ששנינו שלדבריו אין החלוקה שחילק אפוטרופוס ליתומים בטלה, הרי זה באופן שלא טעו בחלוקת הנכסים בין היתומים, ולכן פסק כרבן שמעון בן גמליאל שמייפים את כוח בית דין, כדי שלא יוכלו היתומים למחות.

ומקשים: אי [אם] מדובר באופן שלא טעו הדיינים, אם כן, במאי [במה] יכולין היתומים למחות? הרי הדיינים עשו כדין! ומשיבים: ברוחות (בצדדים), שאין הם טוענים שהיתה החלוקה בלתי צודקת, אלא מסיבות שונות מעוניינים הם להחליף בצדדים, כגון שיש לאחד מהם שדה משלו הסמוך לאותו צד שאותו הוא לא קיבל בחלוקה זו.

כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמר: מעשה ועשה רבי כדברי חכמים שבמשנה, אמר לפניו פרטא בנו של ר' אלעזר בן פרטא בן בנו של ר' פרטא הגדול: אם כן מה כח בית דין יפה?! ומששמע זאת, החזיר רבי את המעשה.

רב דימי מתני הכי [היה שונה כך] את המעשה כפי שנאמר כאן, ואילו רב ספרא מתני הכי [היה שונה אותו כך] בגרסה קצת שונה: מעשה וביקש רבי לעשות כדברי חכמים, אמר לפניו פרטא בנו של ר' אלעזר בן פרטא בן בנו של ר' פרטא הגדול: אם כן מה כח בית דין יפה? ומששמע זאת, לא עשה רבי את המעשה.

ומנסים להציע: לימא בהא קמיפלגי [האם לומר שבענין זה רב דימי ורב ספרא חלוקים], מר [חכם זה, רב דימי] סבר שאם טעה החכם בדבר משנה — חוזר בו ממה שפסק. ומר [וחכם זה, רב ספרא] סבר: אינו חוזר, ולכן לגרסתו מדובר ששינה רבי את דעתו לפני שעשה מעשה.

ודוחים: לא, דכולי עלמא [לדעת הכל] טעה בדבר משנה — חוזר, ואין ביניהם מחלוקת עקרונית כלל, אלא בפרטי המקרה ומר [וחכם זה] סבר כי הכי הוה [כך היה] המעשה, ומר [וחכם זה] סבר כי הכי הוה [כך היה] המעשה.

ב אמר רב יוסף: ארמלתא דזבינה [אלמנה שמכרה] לצורך מזונות או כתובה — האחריות היא איתמי [על היתומים], שאם התברר שהיה שעבוד קודם על נכס זה שמכרה, נוטל הלוקח מנכסיהם האחרים של היורשים. וכן בית דין דזבין [שמכרו] לצורך זה — האחריות היא איתמי [על היתומים].

ותוהים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו], שהרי אין האלמנה מוכרת מרכוש עצמה, אלא לפרעון חובותיו של הבעל, והאחריות היא איפוא על נכסיו שהם עתה של יתומים!

ומשיבים: אלמנה באמת לא איצטריכא ליה [הוצרך לו] לומר, שברור שהאחריות על מכירה זו היא על היתומים, כי איצטריך ליה [כאשר הוצרך לו] לומר, הרי זה לגבי בי דינא [בית דין], ומדוע הוצרך להדגיש זאת — כי מהו דתימא [שתאמר]: